שני לוחות הברית, תורה שבכתב, משפטים, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Mishpatim, Torah Ohr
א׳משפטי ה' אמת צדקו יחדיו
1
ב׳בכל ענייני שלימות האדם אשר הם שלשה. דהיינו שלימות הנשמה, ושלימות הגוף, ושלימות הממון, אשר עליהם נאמר (דברים ו, ה) ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. הלב תלוי בו חיות הגוף, והנפש היא הנשמה. וזהו ענין (בראשית לג, יח) שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו (שבת לג, ב). כי התורה והעיון וההשגה הוא דבר שהנשמה תלויה בו. כן תמצא בואלה המשפטים הרבה משפטי אמת שהם נוגעים בגוף, ושהם נוגעים בממון, ושהם נוגעים בנשמה:
2
ג׳משפטים הנוגעים בגופו, כמו דין עבד ואמה שלא להשתעבד בהם כשזמנם ליצא לחירות, ושלא למכור האמה, ושלא לגרע עונתה, ודיני ארבע מיתות בית דין, ודיני מכה אביו ואמו, ומכה חבירו, וקצת דיני איסור מאכלות, כמו שור הנסקל, ובשר בשדה טריפה, ובשר בחלב, ודין שמיטת קרקעות, ושביתת שבת ורגלים, והבאת בכורים:
3
ד׳ויש משפטים הנוגעים בממון, כגון שארה וכסותה, ופדיון אמה העבריה, ודיני ד' אבות נזיקין וד' שומרים, ודין תובע ונתבע ותשלומי כפל וד' וה', ולהלוות לעני ושלא ליקח ריבית:
4
ה׳ויש דברים הנוגעים בשכל בנפש ובנשמה. כגון ברכת השם, וקללת הדיין והנשיא, שזה נוגע הכל בכבוד קדושת הש"י. וכן שלא להזכיר שם עבודה זרה ושלא ישמע על פיו, ושלא לכרות ברית עם ז' אומות, ושלא לקיים עבודה זרה בארצינו, ומצות עשה שלש פעמים בשנה יראה, כל זה נוגע בנפש:
5
ו׳הרי שהמשפטים והדינין הם להשלים ג' מיני שלמיות הנמצאות באדם, נשמה, גוף, וממון. והמשפטים הם קיום כולם, ואמרו רבותינו ז"ל (עי' שמו"ר ל, ג) התורה תחילתה דינין שם של לו חק ומשפט, וסופה דינין ואלה המשפטים. דע כי יש שני מיני דין. יש דין שהוא מדת הדין גמור. ויש דינים שהם משותפים במדת הרחמים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בר"ר יב, טו) בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה וכו' שיתף מדת הרחמים עם מדת הדין. וכיצירתו של אדם כך תורתו, כלומר נידון בבית דין של מטה. לפעמים נדון במדת הדין הגמור כגון ארבע מיתות בית דין. ויש משותף, כמו וגם בעליו יומת פירש רש"י בידי שמים, ומשותף ברחמים (שמות כא, ל) אם כופר יושת עליו וגו' שאז נפטר מהמיתה. וכמו (שם כד) עין תחת עין שפירשו רבותינו ז"ל שרצה לומר דמי עינו, וכתבו התורה בלשון עין תחת עין להורות שהיה ראוי ליתן עין ממש, אלא שמצד מדת הרחמים בא הקבלה ליפטר בדמי עין:
6
ז׳וכן מצינו (סנהדרין ז, א) בכלל הדינים שבין אדם לחבירו שמצוה בדיינים להתחיל בפשרה ולא לירד לעומק הדין. והכל כדרך שהקב"ה דן את העולם, לפעמים מדקדק כחוט השערה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ק נ, א) וסביביו נשערה מאוד (תהלים נ, ג). ולפעמים משתף רחמים בדין, כי לולי זה לא היה העולם מתקיים. וכן ראוי להיות בבית דין שלמטה, כי ע"כ גם הם נקראים אלהים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עי' מכילתא בשלח ד) אין אלהים בכל מקום אלא סמוכים:
7
ח׳ועל זה מתבאר הפסוק ואלה המשפטים, וכתב רש"י ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, הלא כל דקדוקיה ופרטיה מסיני. ויש מפרשים שנתנו מסיני בקולות וברקים כמו י' דברות. אבל יש רמז בכאן רומז למה שכתבתי בפרשת בראשית (תו"א פיסקא ובזה יתבאר) מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף כו' (בר"ר יב, טו), שח"ו ראשית המחשבה לא נתבטלה, רק נתקיימה בבני עלייה שהם הראשונים אשר נשמתם למעלה במקור הנשמות ועמהם מדקדק הקב"ה כחוט השערה ומדקדק בדין המדוקדק כו', עיין שם באורך מה שכתבתי. ושם בארתי (שבת י, א) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית עיין שם, ועל הראשונים אלו שהם עולים בסוד המחשבה ונדונים בשם אלהים שהוא מדת הדין ובהם נתקיים בראשית, אותם ראשית הם נדונים באלהים כו':
8
ט׳ועל זה רומז אהרן למשה רבינו ע"ה כשהוליך בניו למצרים אמר (מכילתא יתרו יח, ט), על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף. הענין, כי גלות מצרים היה עונש לאברהם אבינו בשביל שאמר (בראשית טו, ח) במה אדע, והוא חטא קטן ונענש על כך, בשביל שאברהם אבינו הוא בן עלייה והוא בסוד הראשית, על כן דקדק עמו הקב"ה כל כך. ומשה רבינו עליו השלום הוא ראשית הראשונים כמו שכתוב (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, והוא איש האלהים. ועל זה רמז לו אהרן על הראשונים אנו מצטערים, דהיינו צער גלות מצרים עונש לאברהם אבינו בשביל שהוא מן הראשונים, ואיך אתה משה באת להוסיף להביא עוד בניך:
9
י׳על זה רומז כאן במעלת בני עלייה שהם בני אלהים כמו שאמרו רבותינו ז"ל אשר תשים לפניהם אלו מומחין הנקראים אלהים, ואז ואלה מוסיף על הראשונים והוא סוד הראשונים אשר רמזתי. ואמר מה הראשונים מסיני כי בסיני בנתינת י' דברות נאמר (שמות כ, א) וידבר אלהים, ואין אלהים אלא דיין, ועיין ברש"י. אף ואלה המשפטים לפני מומחין הנקראים אלהים:
10
י״אוכל בני עלייה ואנשי מעלה צריך לדקדק עמהם יותר בדין אפילו בדין שלמטה, כדאיתא בסוף פרק האומנין (ב"מ פג, א) דפסק ליה לרבה בר חנן ואמר ליה למען תלך בדרך טובים. וכן מצינו בעובדא דרבי חייא בפרק הגוזל קמא (ב"ק צט, ב) בההוא דינר דאחוי ליה אתתא. וכן בפרק אלו מציאות (ב"מ ל, ב) בענין זקן ואינו לפי כבודו בעובדא דרבי ישמעאל בר' יוסי. כי יש חילוק בין דין לדין, דהיינו בין דין המדוקדק בתכלית הדקדוק, ובין המפושר קצת:
11
י״בועל זה אמרו רבותינו ז"ל תורה תחילתה דינין וסופה דינין, כי יש שני מיני דינין, מדת הדין הקשה שהוא בתחלה, בסוד מתחלה עלה במחשבה, ואחר כך בסופה מדת הדין הרפה, בסוד ראה שאין העולם מתקיים וכו', ואין אלהים בכל מקום אלא סמוכים, על כן צוה הש"י להם שיתנהגו בדיניהם כביכול כמו שהוא מתנהג, שהוא מטה כלפי חסד, כן לא תהיו אחרי רבים לרעות, שאין מטין לחובה על פי אחד, אבל אחרי רבים להטות, מכאן לזכות על פי אחד:
12
י״גובא אזהרה לא תקח שוחד, וזה לשון רעיא מהימנא (זח"ב קיז, ב), פקודא להשוות בעלי דינין ולהתרחק מדבר שקר, דלא יימרון משוא פנים יש בדבר, דקב"ה אתמר ביה (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ול"א יק"ח שוח"ד בסופי תיבות אחד, הכי דיין צריך למהוי כגוונא דאיהו ידו"ד אחד, דלא יקח שוחד, דהא איהו בדיוקנא ובדינא להשוות תרוויהו. ולא יטה דינא לדא יתיר מן דא, אלא בתקלא חד עד דיקבלון דינא. ולבתר כל חד אתדן כפום עובדא כו':
13
י״דוהנה פירשו רבותינו ז"ל (כתובות קה, ב), שוחד, שהוא חד, כלומר שהוא נוטה לצד אחד מבעלי דינין וזהו היפוך מהאחדות, כי בעל דין השני נפרד ממנו. אבל כששניהם שוין בעיניו זהו בסוד האחדות. הרי מבואר כלל וענין המשפטים וכי המשפט לאלהים הוא:
14
ט״ווטעם של כל דין ודין יש לו שורש ומקור למעלה בעמקי הנסתרות, ומה שיש בידי לפרש אפרש, אבל לא נעלם ממני כי דברי אינם כערך טיפה מן הים. מכל מקום שנינו (ברכות ה, ב) אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לשם שמים:
15
ט״זהתחיל בדיני עבד עברי ואמה העבריה, והיא רמוזה בדיבור ראשון מעשרת הדברות (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, הקב"ה הוציאם מבית עבדים להיותם לו יתברך לעבדים כמו שכתוב (ויקרא כה, מה) כי לי בני ישראל עבדים כו', וכמו שכתב רש"י בענין ולקח המרצע אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל כו':
16
י״זוכמו שיציאת מצרים המוזכר על דיבור אנכי מורה על חידוש העולם כמו שמורה השבת (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, כן לענין עבד יום לשנה שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי:
17
י״חוכמו שששת ימי הבריאה יומו של הקב"ה אלף שנה, כלומר כל יום מימי הבריאה של הקב"ה מורה על אלף שנה כמו שאמרו המקובלים, ורומז (ר"ה לא, א) לשיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, דהיינו אלף השביעי ישבות ממלאכה. ודבר זה ינהוג שבע פעמים שבעה עד אלף החמשים שהוא סוד היובל ויהיה החירות. ודבר זה היה נרמז ג"כ בגאולת מצרים שהיה כמו ענף מזה, כי יצאו מכח נ' שערי בינה כמו שכתבו המקובלים. וזהו (שמות יג, יח) וחמשים עלו בני ישראל, כלומר מכח ענפים משערי החמשים, אשר ע"כ נזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים. כן בעבד עברי שאינו יוצא בשביעית ונרצע, ואז ועבדו לעולם עד שנת היובל:
18
י״טעוד יש רמז וסוד בדבר, כי נודע דברי הזוהר והאריך הפרדס, כי יצירה מטטרון נקרא עבד, ובריאה נקראת אמה העבריה, דאיהי אמה לגבי שכינתא דאיהי בת מלך פנימה. והנה מבואר בזוהר ובא בארוכה בפרדס בשער אצילות בריאה יצירה עשיה כי בשתא יומי דחול היחוד ע"י מטטרון. ובשבת היחוד פנים בפנים למעלה, זה סוד שש שנים יעבוד ובשביעית כו'הגה"הגם יש רמז בכאן שימי שנותינו שבעים שנה עבד ליוצר כל, ואחר כך במתים חפשי (תהלים פח, ו) כיון שמת אדם נעשה חפשי מהמצות (שבת ל, א), לכך ובשביעית יצא לחפשי חנם, כן כתב הרב רבי מנחם הבבלי. ועבדו לעולם, עולם של יובל הוא חמשים שנה. נראה דרומז לפי זה כי ימי אדם ע' שנה, ובית דין של מעלה אין דנין עד כ' שנים, הרי נשאר לעבודת עבד נ' שנה::
19
כ׳וסוד אמה העבריה יוצאת ג"כ בשש וביובל, נוסף על זה היא יוצאת בסימני נערות, כי הבריאה כסא להשכינה הנקראת נער ונערה, על כן נערה קרי ונער כתיב. ובזוהר פרשת בא תנינן (ח"ב לח, ב), כתיב (דברים כב, כג) כי יהיה נערה בתולה, מאי טעמא, משום דכל זמן דלא קבילת זכר אתקריאת נער, מדקבלת זכר אתקריאת נערה כו', ומובא בפרדס פ"ב משער טעם האצילות. הרי נערה מעלה גדולה:
20
כ״אוסוד שאר כסות ועונה תמצא בשכינה, וזה לשון תומר דבורה סוף פרק נ"ו, ואחר שהוא טהור וקדוש יכוין לקיים לה שאר כסות ועונה שהם ג' דברים שחייב אדם לאשתו. הא' להשפיע בכל מעשיו שפע מן הימין למזונה. הב' לכסות עליה מצד הגבורה שלא ישלטו בה החיצונים שלא יהיה צד יצר הרע בעסק מצותיו, כגון להנאת הגוף ולתקות הכבוד המדומה וכיוצא, שהיצה"ר מצוי באותה מצוה והיא בורחת ממנו מפני שהוא ערו"ה, אם כן צריך לכסות הערוה ולהסתירה תמיד שלא ישלוט בה. כיצד, כל מעשיו לשם שמים בלי חלק ליצר הרע, וכן תפילין וציצית הם מגינים גדולים בעדה שלא ישלטו החיצונים בה ויהיה רגיל בהם. הג' ליחדה עם התפארת בעונת ק"ש, בקביעת עתים לתורה. וכשיקבע עונה לכל דבר יכוין שזהו עונת השכינה בת מלך ויש רמז לזה בתקונים:
21
כ״בוסוד היעוד בסוד הקדושין, בארתי במקומו סוד הקידושין. ואם לא יעדה אז והפדה צריכה פדייה. ומכלל פדייה נשמע שהשכינה בגלות ונתבאר במקומו שזה קאי על שכינה דבריאה כאשר הארכתי במקומו, אבל תהי' פדייה. וכתב הרב ר' מנחם הבבלי, רומז כאן שבן דוד בא אפילו בדור שכולו חייב, זהו שאמר אם רעה בעיני אדוניה והפדה, עד כאן לשונו:
22
כ״געבד כנעני יוצא בראשי אברים. דע כי האדם נעשה בצלם אלהים ברמיזת כל איבריו, וכמו שאמרו רז"ל (תדא"ז י, ב) רמ"ח איברים נגד רמ"ח מצות עשה, והם פרקי איברים של אדם העליון היושב על הכסא בסוד רוחניות רוחניותם. ועל כן נקרא ראש האבות אברהם, הוא סוד אב"ר מ"ה, שהוא היה בסוד איברי המרכבה שם של יהו"ה העליון, כמנין אד"ם במילואו כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, וכן אברהם עולה רמ"ח. ואברהם לא רצה להתדבק באליעזר שהוא ארור ואין ארור מתדבק בברוך (ב"ר נט, ט), כי זה לעומת זה עשה אלהים, ראשי איברים של אדם הפנימי, וראשי איברים של אדם החיצוני האדם הבליעל הארור, ובנטילת האדון ראש אבר מאברים שלו יצא לחירות, דהיינו מכלל ארור לכלל ברוך:
23
כ״דודין אם יום או יומים יעמוד לא יוקם. כבר כתבתי בפרשת יתרו כי דיבור אנכי שהוא מצות עשה, כולל כל המצות עשה. ודיבור לא יהיה לך שהוא לא תעשה, כולל כל לא תעשיים. ורז"ל אמרו (מכות כג, ב) שס"ה לא תעשין נגד שס"ה ימות החמה, נמצא יום אחד כולל כל הימים. והנה עבד כנעני חייב בכל לא תעשין, אבל לא בעשין, כי דינו כמו אשה להפטר ממצות עשה שהזמן גרמא, על כן קדושתו הוא ביום אחד הכולל כל הימים, זהו סוד אם יום או יומים, יום שכולל כל הימים, והוא מעת לעת:
24
כ״המכה איש ומת מות יומת. כי ממעט הצלם והדמות, ואז מן דמות נעשה ד"ם מו"ת, וזהו מות יומת. ואשר לא צדה וגו':
25
כ״וסוד הגלות (בראשית ג, כד) ויגרש (אלהים) את האדם. דע, כשחטא אדם הראשון מכח הסתה דהצד ציד הנחש הקדמוני, גרם מיתה לעולם ונידון כמזיד להביא מיתה להעולם, זהו מכה איש, כי הוא היה האיש הפרטי שגרם מיתה לעולם, וגרם מיתה תניינא בסוד (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, דהיינו סוד הגלגול שיתגלגל מעפר לעפר, דהיינו מגוף לגוף, וימות, ויחזור וימות, זהו מות יומת. אמנם לא מת לאלתר, כי אדם סמוך לאלף שנים היה, כי היה כמו שוגג מחמת פתוי הנחש והייתם כאלהים, על כן לא נידון תיכף במיתה, רק ויגרש אלהים את האדם, זהו סוד גלות הרוצחהגה"הובספר טעמי מצות לרקנאטי כתב וזה לשונו, מצוה לגלות הרוצח שהרג בשוגג. כשתתבונן בטעם מצוה זו, תדע אם אתה מן המשכילים ומן המשימים דעתם להבין בפסוקי התורה. כי הדבר הזה תלוי בכהן גדול ובלוים, כי ידוע כי ערי הלוים היו קולטות, וצריך לעמוד שם הרוצח בשוגג עד מות הכהן גדול, א"כ הדבר הזה תלוי במדת החסד ובמדת הדין. וצריך לגלות הרוצח אל מקום הדין שהיא מקום הלוים, ולעמוד שם עד מות הכהן שהוא ממדת החסד. הטעם הוא לגלות אל מקום הדין דוגמת הדבר שעשה ולבקש ממנו שלא תחול עליו מדת הדין, עד כאן לשונו::
26
כ״זאבל המזיד הגמור, מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא, יד), כי אף אדם הראשון נתחייב מיתה ויצירתו היתה מהאדמה דהיינו ממקום מזבח האדמה כמו שכתב רש"י בבראשית (ב, ז ד"ה עפר מן האדמה) ונתחייב מיתה, רק שניתן לו ארכא מטעם שכתבתי. אבל עתה כל מזיד תיכף מיד מעם מזבחי תקחנו למות:
27
כ״חענין מכה אביו ואמו, ומקללם. מפני שהוקשה כבודם לכבוד המקום (קידושין ל, ב), מטעם שהם כביכול הוקשו ביחד, כי ג' שותפים באדם, הקב"ה, אביו, ואמו. והפסוק בין מכה אביו, למקלל אביו, בגונב נפשות כי כולם מישך שייכי להדדי, ועבירה גוררת עבירה מכח זוהמת הנחש שגרם אדם. ואמרו במדרש (בר"ר טו, ז) אדם הראשון גנב היה שאכל דלאו דיליה. והסוד גנב דעת עליון מפרי עץ הדעת וכמו שנאמר אצל אדם (בראשית ב, יז) (דע) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הרומז על מותא תניינא כמו שכתבתי, כן כתיב בגונב איש מות יומת:
28
כ״טוזה לשון הרקנאט"י, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. אפשר שהזכיר שתי מיתות, רמז למותא תניינא. וכבר רמזתי ענין י' הידועים. וכן כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אפשר שהזכיר ב' מיתות, רמז למותא תניינא. דוגמא לדבר, אמרו רז"ל (סנהדרין סב, ב), הכרת תכרת (במדבר טו, לא), הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא:
29
ל׳וצריך אני לעוררך בסוד ארבע מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק. אף כי לפי הפשט כל אחת מהן כבידה מחברתה, והכתוב בירר לכל חטא מיתה הראויה לו, מכל מקום דע כי מיתת האדם הוא ע"י מלאך המות המקבל כוחו ממדת הדין המשתנית לכמה דינין חלוקים. הריגת הסייף, מורה לחרב נוקמת נקם ברית העליון (ויקרא כו, כה). מיתת חנק, כי המרה את פי ה' הרומזת למדת הדין. הסקילה באבנים, מורה לאבן פינתה (איוב לח, ו) כי קעקע אותה מן הבנין. השריפה, מורה כי פגעה בו אשו הגדולה שאמר הכתוב (דברים יח, טז) ואת האש הגדולה הזאת, עד כאן לשונו:
30
ל״אומה שכתב כי המרה את פי ה', פירוש ולכך חונקין אותו שיסתום את פיו ולא יוכל לדבר. והנה אדם הראשון חטא שנהנה בלא ברכה, כי יצא מכלל ברכה שפתח הקב"ה הבריאה בב' דהיינו בראשית, כי הבי"ת היא ברכה כמו שאיתא בב"ר (א, י) ויצא מכלל ברכה לשמוע בקול ארור הנחש ונהנה כי טוב העץ למאכל:
31
ל״בובפרק כיצד מברכין (ברכות לה, ב) אמרו, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו, ואומר (שם) אין פשע וגו'. וסוד הקב"ה וכנסת ישראל שלמעלה ידוע, ושם פגם אדם הראשון, על כן הוזכר גניבת הנפש בתוך ענין אזהרת אב ואם:
32
ל״גאח"כ פרשת כי יריבון אנשים. לענין גוף הדין שחייבו התורה בחמשה דברים, כי המרים ידו נגד בר ישראל כאלו מרים נגד השכינה כביכול, כי האדם בצלם אלהים, וכל נשמות ישראל ממקור השכינה כמו שכתוב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. וכבר נודע כי היא ה"א אחרונה מהשם, על כן יוקנס בחמשה דברים:
33
ל״דולענין מה שרמזתי מפגם אדם הראשון, ירמוז כי יריבון אנשים לפגם שנמשך אח"כ מפגם אדם הראשון דהיינו קין והבל, ירמוז וכי יריבון אנשים על קין והבל. קם קין על הבל ולא הרגו, אף שהרגו לא היתה הריגה מוחלטת, כי קם והתהלך על משענתו רומז לסוד הגלגול של הבל שהוא משה רבינו ע"ה, וזהו משענת סוד מטה משה. ונקה המכה, בסוד (בראשית ) כל הורג קין שבעתים יק"ם. וכתב האר"י, יקם ראשי תיבות *יתרו *קין *מצרי שנתגלגל בג' אלה:
34
ל״הרק שבתו יתן ורפא ירפא. רצה לומר יהיה לו שבת זמן מרובה קודם שיגאל. אבל לעתיד קרח שהוא גלגול שלישי עלה יעלה, כמו שנתנבאית חנה עליו (ש"א ב, ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, כי עתיד עלה יעלה כמו שאמרו רמז (תהלים צב, יג) צדי"ק כתמ"ר יפר"ח סופי תיבות קרח, וזה רפא ירפא:
35
ל״וואחר כך ביאר דין עבד כנעני, שבא מכלל ארור לכלל ברוך, וכבר פירשתי זה למעלה:
36
ל״זאח"כ ביאר דין אם נגפו אשה הרה. ובאם הוא אסון, הוא נמשך מצד זוהמת הנחש הבא על חוה והטיל בה זוהמא כו' ונעשה רוצח. אבל אם ירצה אדם לטהר עין תחת עין כו', האדם נעשה מרכבה מקדש איבריו כדוגמת מעלה, והארכתי בזה במקום אחר:
37
ל״חוזה לשון הרקנאט"י, עין תחת עין וגו'. כבר ידוע כי זה הפסוק אמרו רז"ל (ב"ק פג, ב) שאינו כפשוטו, אלא לממון. גם פסוק (ויקרא כד, כ) כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, הכוונה בו לממון, דבר הניתן מיד ליד. וכן (דברים כה, יב) וקצותה את כפה. וכן (שמות כא, כט) בעליו יומת:
38
ל״טואולי תשאל אחרי שאין הכוונה בו ככתבו, למה נכתב כך לתת מקום למינים לרדות. והתשובה היא מה שאמרו רז"ל (ב"ר יג, טז) שבעים פנים לתורה, ופי' המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה, ואחריה נלך. אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים בלתי הלשון ההוא. דוגמא לדבר באומרו עין תחת עין, האמת הוא כפי הקבלה כי החובל בחבירו חייב בה' דברים, אמנם נכתב כך לסוד גדול מאוד, כי כבר רמזתי כי צורת האדם כולו באיבריו ותבניתו נעשית על צורת האדם העליון. והנה בהיות איברי האדם על כוונת הבריאה יהיו איבריו דוגמת כסא לאיברים העליונים ומוסיף בהם כח והמשכה מאפיסת האין ובהיפך הפך, זהו סוד כאשר יתן מום באדם הידוע, כן ינתן בו, והבן זה מאוד:
39
מ׳גם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב בספר האמונות, אלו דברה תורה כל עניינה בלשון כולל ובכוונה אחת, לא יכלנו לדעת כל סתרי החכמה והבינה, שהתורה כיוונה בחכמה אע"פ שלא פירשה, כי ד"ת יש להם פנימי וחיצון, גלוי ונסתר, שנאמר (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים וגו':
40
מ״אואח"כ ענין צאת העבדים הכנענים, שהם מצד ארור לברוך בראשי איברים, ופירשתיו למעלה:
41
מ״באח"כ דין שור הנסקל. לאחר שחטא אדם, נתרצה בשור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו (שבת כח, ב), ויש בזה סוד לבעלי המקובלים המורה על סוד האחדות. אבל כי יגח שור את איש סקול יסקל כו':
42
מ״גוהנה חלקה התורה בדין שור בין מועד לתם, הן בשור שהמית אדם, הן בשור שהמית שור, ובארתי דבר זה בארוכה בפרשת וישב בסוד חנוכה, כי אדם הראשון מועד לעולם כדתנן (ב"ק כו, א) אדם מועד לעולם, על כן משלם נזק שלם דהיינו מיתה. אבל יעקב אבינו שהוא משופריה דאדם והוא היה תם כמו שכתוב (בראשית כה, ז) ויעקב איש תם, לא שילם אלא חצי נזק. כי יעקב אבינו לא מת כמו שאמרו רז"ל (תענית ה, ב), כי אף שמת, לא מת לגמרי, כמו שנתבאר במקומו:
43
מ״דאח"כ ד' אבות נזיקין. שראשי תיבות שלהם שבמ"ה, שור בור מבעה הבער, ושבמ"ה היא עיר מערי הכנעני כמוזכר בפרשת מטות (במדבר לב, לח), כי כל אלה ד' אבות נזיקין נמשכין מד' קליפות המוזכרים בפסוק (תהלים עח, לח) והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו, שהם עו"ן ומשחי"ת וא"ף וחימ"ה, ומהם נמשך ג"כ בור, סוד חיבוט הקבר. ושם מבעה זה ש"ן, שנידון האדם בקבר ממה שאכל באיסור בעולם הזה, כמו שאמרו רז"ל (שבת קנא, ב) על פסוק (מלאכי ב, ג) וזריתי [פרש על פניכם] פרש חגיכם כו'. ושו"ר הוא קרני סמאל הוא השטן הוא היצה"ר, שו"ר קר"ן רג"ל ראשי תיבות שקר, ואש הוא גיהנם:
44
מ״הורמז ארבע שומרים. הוא מצד סיטרא דקדושה, ושומ"ר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח, ה), וארבע שומרים בסוד ארבע אותיות שם יהו"ה, על כן הם ד' ודיניהם שלשה, כי כן שם של ד' אינו רק ג' אותיות:
45
מ״וומצאתי בספר בעשרה מאמרות פ"ג ממאמר חקור דין וזה לשונו, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים (ישעיה סב, ו), שהם ד' כנגד ד' אותיות השם, ודיניהם ג' דריעים דלעילא לא מתפרשין לעלמין, ועלייהו כתיב (שם) כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו כטעם עלמות שיר שכנגדם. נושא שכר, דא יו"ד, כי שכינה בתחתונים צורך גבוה. והשוכר, דא ה"א, שכר פועלים ועומד עליהם כנודע. המזכירים את ה' אל דמי לכם נאמר על שומר חנם, דא וא"ו. נטיר נוקביה מפגם פורקי עול האוכלים למעדנים חנם מן המצות. והשואל, דא ה"א עני ואביון, כדוד מלך ישראל שמבקש פרס מרבו לחלק לכל המון ישראל, לכך נאמר (ישעיה סב, ז) ואל תתנו דמי לו, שהוא תלוי בדעת אחרים, ודי בזה עד כאן לשונו:
46
מ״זועיין במסכת פסחים שלי בפרק ותורה אור בדרשות בענין ד' בנים, מה שכתבתי בענין ד' שומרים לענין התעוררות עבודת הש"י:
47
מ״חמכשפה לא תחיה. אמרו רז"ל (סנהדרין סז, ב) על הכשפים שמכחישים פמליא של מעלה. וזה לשון ספר החינוך דף כ"ח (מצוה סב), וענין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהש"י שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וצוה כל אחד ואחד לפעוול פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית למינהו על הנבראים. וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשיהו, כמו שאמרו רז"ל (ב"ר י, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל:
48
מ״טומלבד פעולתן שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערב מין מהם עם מין אחר, ובמלאכת התערובות יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותם צדדין רע להן ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם ז"ל דרך כלל (שבת סז, ב), כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כלומר אין לאוסרו מפני צד כישוף אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהם. ועוד כי יש באותן צדדי התערובות והתחבולות האסורות לעשות ענין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכח אותו התערובות עולה כל כך שמבטל מפעולתו לפי שעה כח המזל הממונה על שני המינין:
49
נ׳והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברוא מין שלישי, נמצא שבטלה בהרכבה כח שניהם, וע"כ נמנענו מלהעלות על רוחינו, אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשה האל השלימות:
50
נ״אואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים, ובהמה, ושעטנז, ובמקומם נאריך בעזרת השם. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל למה נקראו שמם כשפים, שמכחישים פמליא של מעלה ושל מטה, כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכח הממונים עליהם. וראה כיון דבריהם ז"ל שאמרו פמליא של מעלה, ולא אמרו גזירת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא גזרו, ורצה מתחלת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם ובו תוכחת מגולה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכח הפמליא מוכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני מלך, וכח זכותו יעלה על כח הממונים, לא ירא המעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת (פא, ב) שאמר החכם אל המכשפה:
51
נ״בוידיעת חילוק עניינים אלה, איזה תערובות הותר לנו ואין בו צד כישוף, ואי זה הוא שיש בו צד כישוף ואסור בחכמת הכישוף ידוע. ואל תחשוב כי מלאכת הכישוף והשדים דבר אחד, שהרי בפירוש אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סז, ב) בלטיהם, מעשה שדים. בלהטיהם (שמות ז, יא), מעשה כשפים. משמע מזה שענין הכישוף אפשר להעשות בלתי מעשה שדים. ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן, ואותן השדים שמשתמשים בהן למלאכת הכישוף נקראים מלאכי חבלה כן פירש רש"י ז"ל, לפי שענין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל, עד כאן לשון (ספר החינוך):
52
נ״גאם חבול תחבול וגו'. זה לשון הרקנאט"י, אם הבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. פשטו ידוע. וטעם בא השמש, כי אז ממשלת מדת הדין קשה ולא תפגע בו. ויש עוד לרבותינו ז"ל בפסוק זה ענין נכבד רומז לסוד העיבור, ואמרו שבזה הפסוק מדבר על נשמת האדם שצריך להפקידה בכל לילה להקב"ה כמו שנאמר (תהלים לא, ו) בידך אפקיד רוחי, ורמזו שלא תחבול בגד אלמנה, על לא תקום פעמים צרה, והבן זה, עד כאן לשונו:
53
נ״דומה שאמר שזה הפסוק מדבר על נשמת האדם כו', פירוש וירמוז מלת שלמת רעך נשמת רעך, כלומר נשמה הנאצלת מן הש"י הנקרא ריע דכתיב (משלי כז, י) רעך וריע אביך אל תעזוב, ראה שתשיבנו לו טהורה כשיבוא שמשך, ושלא תצטרך להתגלגל פעם שנית. וזה נרמז באמרם שצריך להפקידה בכל לילה להקב"ה, רצה לומר לאחר מיתה שהמשילה הכתוב ללילה:
54
נ״הובגד אלמנה. ירמוז לנשמה מגולגלת שנתאלמנה כבר ונתגלגלה בך, הזהר שלא תגרום שתצטרך עוד להתגלגל פעם שנית. וזהו לא תקום צרה פעמים, כן נראה לי. ומה שרמז במצוה זו, אפשר כי המדה הזאת היא עונש עבירה זו והבן, כן הוא בפירוש הרקנאט"י:
55
נ״וואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז, א) סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה עומדין. קשה למה אמר לשחיטה, היה לו לומר לישחט כמו שאמר למות. עוד קשה הכפל במה שאמר והכל למיתה עומדים:
56
נ״זאלא הענין הש"י ברא, דומם, צומח, חי, מדבר. הצומח יונק מהדומם ונעשה צומח, ואז נתעלה הדומם למעלת הצמיחה. והחי אוכל הצומח, ואז נתעלה הצמיחה להתהפך להחי. והמדבר שהוא האדם אוכל החי, ואז נתעלה החי למעלת המדבר. ומעלת המדבר הוא לדביקות הנשמה שהוא לאחר מיתה, ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קטז, טו) על כן סוף האדם ותכליתו למות. וסוף בהמה לשחיטה, כי מכח השחיטה בא תכליתה שנתהפכת למדבר, אבל עדיין לא נגמר תכליתה, כי אם תמצא לומר שנתהפכה למדבר מה היא על כן אמר והכל למיתה עומדין, כלומר מאחר שנתהפכה למדבר והמדבר ימות נמצא היא גם היא נכנסת בדרך רחוקה בזה השלימות שיהיה קיומה לעלות למעלה על ידי מיתת האדם. וזהו שאמר הכל למיתה עומדין, רצה לומר עמידתם וקיומם הוא ממיתת האדם:
57
נ״חועל זה נאמר (קהלת ג, כא) מי יודע את רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רצוני לומר, לפעמים רוח הבהמה עולה למעלה כדרך שאמרתי. ולפעמים רוח בני אדם יורד למטה, דהיינו כשאוכלה בכשרות והיא בהמה טהורה, אז רוח הבהמה נתעלית. ואם אוכלה בטרפות, אז הוא יורד למטה ומתקיים גם בו (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, כי נשלך לקליפה קשה:
58
נ״טוענין אכילת בהמות וחיות הכשרות הוא, שהרוח החופף על כח החיוני שלהם הוא מסטרא דקדושה. ובהמות וחיות הטמאות הוא, כי רוח החופף על כח החיוני שלהם הוא מסיטרא דמסאבא. ואף שהיא כשירה, אינה נתרת אלא כשמיתתה על ידי אדם, דהיינו לברר מיתה יפה בסכין בדוק. אבל כשתמות מעצמה, או על ידי טריפת חיות טמאות, אז הטומאה דבק בה:
59
ס׳והענין היא היפך מהאדם, תכלית האדם המיתה בידי שמים ולא על ידי אדם הרוצחו, ובהמה להיפך קדושת מיתתה דוקא על ידי אדם בשחיטה כשירה ולא כשתמות מעצמה. והטעם, האדם שיש בו נשמה והגוף הוא נרתק הנשמה, ובשיתוף הנשמה והגוף נתקיים התורה והעבודה, והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (דברים ז, יא. עירובין כב, א), וטוב יום המות (עי' קהלת ז, א), והרוח תשוב אל האלהים והגוף מוצא מנוח בקבר. והמפרידם זה מזה קודם בא זמנם, מפריד התורה והעבודה, והש"י ברוך הוא מכוין העת והרגע:
60
ס״אאבל הבהמה אין בה שום קדושה רק הרוח החיוני בשעה שחופף עליה כמו שכתבתי, ובהסתלק זה הרוח אין בה קדושה, מאי תקנתה, שישחוט אותה בסכין יפה בעוד שהרוח חופף עליה, בעוד חיים חיותה קודם זמן הפרד הרוח, ואז נשאר בה חלק קדושה זו:
61
ס״בוזהו (שמות כב, ל) ובשר בשדה טריפה וגו'. וענין בשדה שיצא מחוץ למחיצת הקדושה, והוא שדה של עשו שהיה איש שדה. ושבעים מיני טרפות, כנגד כחות הטומאה המתפשטים מענפי שבעים שרים, על כן לא תאכלו. ואנשי קודש תהיון לי:
62
ס״גסוד השביעית, ושבת, וג' רגלים, כל אחד מבואר במקומו:
63
ס״דראשית בכורי אדמתך. סוד הבכורים יתבאר בפרשת בכורים (פ' כי תבוא תורה אור):
64
ס״הטעם בשר בחלב. כתב הרקנאט"י שהוא בסוד כלאים שמערב כוחות העליונים. הכוונה, כי הבשר שהוא אדום הוא מצד כח הדין, והחלב [הוא] מצד הרחמים, והאריך עוד הרקנאט"י. ועיין בספר רבינו בחיי מה שכתב בענין בשר בחלב:
65
ס״ולאחר שנגמרו הדינין והמשפטים, אמר (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך. במדרש רבה (שם לב, ו), הה"ד (תהלים לד, ח) חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. עושה אדם מצוה אחת, הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו, שנאמר חונה מלאך ה'. עשה שתי מצות, הקב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו, שנאמר (שם צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. עשה הרבה מצות, נותן לו הקב"ה חצי מחנהו, שנאמר (שם ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והוא חצי מחנהו שנאמר (שםם סח, יח) רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן, עד כאן:
66
ס״זקשה הא אין מספר לצבא מעלה ואין לשערם. בשלמא בפסוק רכב אלהים רבותיים לא קשה מידי, דבהכי נתגלה. עוד קשה עשה הרבה מצות, ולא חילק בין ג' לד' וה'. עוד קשה מתחלה אמר עושה, ואחר כך עשה:
67
ס״חקודם שאבאר המאמר אקדים שיהיה קשר וסמיכה לזה לאלה המשפטים המוזכרים בפרשה זו. כי ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים, מה אלו מסיני אף אלו כו' (מכילתא משפטים מס' נזיקין א). על כן תמצא בסוד הדינין בחינת י', ובחינת יו"ד במילואה כמו בי' דברות שהם י' והם יו"ד במלואה העולה עשרים, וכמו שכתב הזוהר (ח"ג יא, ב) בפסוק (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, כי השקל השלם הוא עשרים, ומחצית השקל הוא עשרה, והענין כי הם עשרה מאמרות, ולעומתם עשרת הדברות המשולבות זו בזו, ושניהם ביחד עשרים שהוא כ"ף והוא שקל הקודש שקל השלם, וזה יהיה מצות מחצית השקל, כאשר נדבר לקמן מזה, מאחר שברוב השנים פרשת שקלים הוא בפרשת משפטים ראוי לדבר מעניינו:
68
ס״טנחזור לענין הדינין, כי הם בסוד עשרה דהיינו י', והם י' מול י', הרי יו"ד במילואה העולה ך'. כיצד בית דין של כ"ג, אמרו בגמרא (סנהדרין ב, א) הטעם למנין הזה משום דכתיב (במדבר לה, כד-כה) ושפטו העדה, והצילו העדה, צריך להיות עדה שופטת, ועדה מצלת, וצריך להוסיף עוד כדי להכריע. והנה לזכות מטין על פי אחד, אבל לחובה צריך להיות דוקא שנים, א"כ צריך להוסיף שנים, ולא די בזה כי אז יהיה בית דין שקול, על כן צריך להוסיף שלשה, אבל העיקר הוא י' מול י', עדה שופטת כף חובה, ועדה מצלת כף זכות, ושניהם מיוחדים בסוד יו"ד:
69
ע׳ועתה נבאר היטב סוד יו"ד ואז יתבאר המאמר דהנה אנכי שולח כו'. ידוע כי השתלשלות י' הוא בכל העולמות, באצילות בבריאה ביצירה בעשיה, כמבואר בפרדס באורך בשער אצילות בריאה יצירה עשיה. האצילות י' ספירות, והכסא שהוא הבריאה הוא שש מעלות וד' סמכין. וביצירה עולם המלאכים י' כתות. ובעשיה הגלגלים הם תשעה, וגלגל השכל הרי י'. ובפנימיות הכחות עליונות המניעות אותם ברצון בוראם, האצילות והבריאה תמיד הם ביחוד גמור, ואי אפשר להתגלות האצילות אלא על ידי הבריאה, ובזה השם והכסא שלם, על כן נרמזו יו"ד במילואה, דהיינו י' האצילות, וי' דבריאה, והכל מיוחד. ואמנם ב' העולמות האחרים שהם גם כן יו"ד, הוא כדמות צל ליו"ד הראשונה. והאדם נעשה בצלם אלהים יש לו י' אצבעות, וי' אצבעות שניהם יו"ד. ואמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל, ב) ג' שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו, וחשבו עשרה דברים שנותן הקב"ה והם רוחניים, ועשרה דברים שנותנים אב ואם גשמיים, והגשמיים נבראו לעבוד עבודת התורה והמצות:
70
ע״אוהנה במתן תורה בסוד עשרה דברות שהם מכוונים לי' מאמרות, ואמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום אחוז בכסא, וכן אנכי בגימטריא כסא, אתא הקדוש ברוך הוא ברכב אלהים רבותים אלפי שנאן:
71
ע״בולהבין זה צריך להקדים מה שכתבו המקובלים בענין מספר קטן שהוא מצד חנוך מטטרון והוא זעיר נמצא בסוד י' ראשונים דהיינו אצילות ובריאה כשאומרים בסוד הכללות מעשרה לעשרה, כל אחד כלולה מאחדות, וכללות מכללות, עד שהכללות עולה רבבה ולשניהם שני רבבות, נמצא מיצירה ואילך שהוא סוד יו"ד הצל כמ"ש, דהיינו יצירה ועשיה הם ב' אלפים בסוד מספר קטן, והשם יתברך במתן תורה גילה עצמו בסוד שני רבבות, דהיינו אצילות ובריאה, ואתא עם מלאכי השרת. גם הרכין השמים שהם הגלגלים להארץ שהם בסוד שני אלפים, וזהו רכב אלהים רבותיים אלפי שנאן:
72
ע״גועל האדם נאמר אדם אם יחיה אלף שנה פעמים. וקשה דהוה ליה למימר אם יחיה אלפים שנה. ומתחילה צריך שתדע כי ג' מדריגות שהם דיבור מחשבה מעשה, הם בסוד נפש רוח ונשמה, שהם עשיה יצירה בריאה, כמבואר בזוהר ובספרי המקובלים. ובספר ראשית חכמה האריך מאוד. דהיינו מצד המעשה, נדבק בעשייה רוחניית בנפש. ובדיבור שהוא התלמוד עולה ביותר, נדבק ביצירה ברוח. ובמחשבה, עולה יותר עד הבריאה בסוד נשמה שתשוב אל האלהים, כי היא חצובה מתחת כסא כבוד. אמנם בני עליה והם מועטים (סוכה מה, ב) עולים עד מחשבה דמחשבה, דהיינו נפש רוח ונשמה בסוד האצילות:
73
ע״דובעל המאמר דהנה שולח מלאך מדבר מרוב עולם, שבשלשה עניינים הנ"ל עלייתם בעשיה יצירה בריאה. ומה שהזכיר אדם עושה מצוה אחת, אינו רצונו לומר מצוה פרטית, רק רצונו לומר ענין אחד, דהיינו שזכה למעשה נותנים לו מלאך אחד, דהיינו עשייה רוחניות שהיא בסוד סנדלפון:
74
ע״העשה שתי מצות, כלומר שני עניינים, דהיינו תלמוד ומעשה, נותנים לו שני מלאכים, דהיינו גם יצירה שהוא מטטרון, ואלו השנים הם סוד יו"ד במילואה בסוד הצל כמו שכתבתי למעלה:
75
ע״וואמר עשה ב' מצות, ולא אמר עושה, אלא התלמוד מביא לידי מעשה ותכף כשלומד חישב כאלו עשה. וכן בהרבה מצות שאי אפשר לאדם לקיים, כגון מצות כהונה והוא אינו כהן, וכיוצא בזה הרבה, דתלמוד מביא לידי מעשה, כלומר כשלמדם נחשב כאלו עשאם, והארכתי בדרוש הזה במקום אחר (עי' בתחילת ההקדמה, ובעוד כמ"ק):
76
ע״זואמר מצוה אחת נותנים לו מלאך אחד, זהו ענין (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף:
77
ע״חעשה עוד מצוה, כלומר עוד ענין דהיינו תלמוד, אז לו ב' מלאכים, דהיינו ב' אלף, והם אלפי המוזכרים בפסוק רכב אלהים וגו':
78
ע״טעשה הרבה מצות, זהו סוד המחשבה, כי העיון והשגה כולל הכל, והרוחניות הוא בלי קצה אז עולה עד הבריאה והוא חצי מחניהו, כמ"ש לעיל שעצם יו"ד במילואה הוא השם והכסא מחנהו יתברך, נמצא הבריאה חצי מחנהו, והוא רבבה אחת כמה שכתוב לעיל חצי רבותים, ומביא פסוק יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו':
79
פ׳כתיב (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. העושר והכבוד בכאן על תלמוד ומעשה, עשירות הלימוד, וכבוד המעשים, וכל זה נכלל בשמאל נגד המחשבה שהיא בימין, כמו שנאמר (קהלת י, ב) לב חכם לימינו, וכתיב (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח. ועל השמאל נאמר (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, כי הראש שם המחשבה והשמאל הוא תחת זה:
80
פ״אוהנה מצד העושר והכבוד הנ"ל שהם מכונים שמאל, הם סוד האלפים המפילים אלפים של הקליפות, זהו יפול מצדך אלף, כי הקב"ה נותן לו מלאך לשמרו. ואם ב' מצות נותן לו ב' אלף. ורבבה היא מימינך, מצד המחשבה בא לרבבה לחצי מחנהו. ומה שכתוב (תהלים קכא, ה) ה' צלך ע"י ימינך, דמשמע דשייך צל אפילו בחצי מחנהו. זה לא קשיא כי רצה לומר מכח דביקותך למעלה מצד הימין דהיינו רבבה, אז הקב"ה בעצמו הוא צלך, וכמו שאמר במדרש מהו ה' צלך, כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה לו הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות אף הוא נותן לך כך. אף הקדוש ברוך הוא ה' צלך, כשם שאתה הווה עמו הוא הווה עמך. ובהתעוררות התחתון מתעורר העליון, וזה מצד מעלה ורוממות גדול שיש לתחתון, שהוא יהיה סיבה לעורר העליון:
81
פ״בעוד י"ל גם בבריאה שייך צל, והכוונה דמות דיוקנו, ויצירה ועשיה שהם בסוד אלפי זה הצל, הוא בערך בבואה דבבואה הנזכר בדברי רבותינו ז"ל (יבמות קכב, א), אבל הצל דבריאה הוא יושב בסתר עליון בצל שדי. ועל ימין הנ"ל בא הרמז (תהלים קיח, טז) ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל, כי מחנהו בסוד רבבות מספר גדול וזהו עושה חיל, מה שאין כן אלפים הם מספר קטן ואינם עושים חיל. על זה אמר אדם אם אלף שנים יחיה פעמים, שיזכה לשני פעמים אלף, דהיינו אלפים הנ"ל, אין די לו בזה, רק צריך לעלות עד רבבה, שהוא חצי מחנה של עצם יו"ד במילואה:
82
פ״גובני עליה הם עולים ברום המעלה סוד י' מיו"ד. והנה היו"ד הזאת הוא השקל השלם, רק שרובא ורובא דרובא אינם מגיעים אלא עד חצי המחנה, לכך ציוה ליתן מחצית השקל. והאריך הפסוק והזכיר עשרים גרה השקל השלם, ומחציתו תקחו, וכבר כתבתי כי חלק השם בהאדם הוא י', וחלק אב ואם ג"כ י', נמצא המחצית קודש לה' ורמוז זה במטבע, כי האדם נעשה כמטבעהגה"ההרבה דמיונות לאדם להמטבע. כמו שמשא ומתן של מטבע לעשות הלואה בשטר ובע"פ, כן האדם יעסוק בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. וכמו שרגילין לעשות ערבות בהלואה, כך כל ישראל ערבים זה בזה. וכן בעונש ושכר הפרעון איתא במסכת ע"ז (ד, א) רק אתכם ידעתי וגו'] על כן וגו' (עמוס ג, ב). משל לנושה לשני בני אדם כו'. והאדם הבליעל הוא המטבע המזויף. ועל מטבע טובה נאמר (תנחומא שלח יד) להודיע טבע"ך בעולם:, שנאמר (איוב לח, יד) תתהפך כחומר חותם. והנה הגוף מטבע ורושם הנשמה ובית קבולה. והנשמה בהתרוממותה מטבע ורושם הקב"ה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות י, א) בה' דברים דומה הנשמה להקב"ה, זהו סוד שאמרו רז"ל (מגילה כט, ב) מטבע של אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה, כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא (דברים ד, כד). והיו לוקחין ממחציות השקלים קרבנות אשה ריח ניחוח לה', וסוד קרבן הוא קרבן לידו"ד כמבואר במקומו. נמצא נעשה ממחצית השקל קרבן אש על גבי המזבח, ומגיע עד האש שיורד מלמעלה, זה מטבע של אש, הרי סוד מחצית השקל:
83
פ״דעוד נוסף לקח קרוב לענין הנ"ל. כבר כתבתי האדם ך' גרה מחמת ג' שותפים באדם כו'. והנה האדם צריך לעורר נפש רוח ונשמה, וכבר ביארו המקובלים שהם סוד כהן לוי ישראל, וסוד מעשר ומעשר מן המעשר שהוא תרומת מעשר, והוא בסוד אי"ק בכ"ר, שממאה בא י' ללוי, ומן י' של לוי בא אחד תרומת מעשר לכהן. והנה כתיב בפרשת שקלים (עי' שמות ל, יג) תרומת ה', שהיא תרומת מעשר מן המעשר, וצריך להיות מחצית השקל, כי ערך האדם כשהוא בתקפו דהיינו מבן עשרים ועד ששים הוא חמשים שקלים שהם מאה חצאי שקלים, ואז לסוד מעשר מן המעשר חצי שקל, והוא בסוד כהן בסוד נשמה:
84
פ״העוד נוסף לקח בטעם מחצית שקל, שיורה על קדושת הגוף שנתקדש גם כן גופנו, כי לא נבראנו רק לעבוד את השם בקיום התורה ומצותיה, ולהיותינו תמיד דבקים בה' אלהינו. ואלו אפשר לאדם להיות בלא אכילה ושתיה מה טוב היה, רק לא נתנה תורה למלאכי השרת. ומכל מקום די לו להשתמש בהכרחיים כדי חייו, ולא כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס:
85
פ״ווכתיב בפרשה זו (שמות כא, לב) שלשים שקלים בעד עבד. וכופר בעד נפש שלנו הוא חלק ששים מזה, שהוא מחצית השקל, כי אין אנחנו מבקשים פרס והנאות עולם הזה רק ההכרחיי כדי חייו, ומחצית השקל הוא השיעור המצומצם צורך אדם ביומי דחול שמחויב לצמצם, ועולה ביומי דחול לכל חודש וחודש מחצית השקל לפי זה החשבון המבואר במשנה במסכת פאה (ח, ז) אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מד' סאין בסלע. כ"ד קבין הם כ"ד מעין, חצי קב ליום, ובפת אפוי רביעית קב, עיין במשנה בהמפרשים. הרי חצי סלע י"ב קבין מ"ח סעודות, שהן כ"ד יומין דחול של כל חודש וחודש. ומה שחושבין לימי החודש, לפי שכל חודש מחדשי השנה הוא ענין בפני עצמו. ורמז לדבר זה יתנו, זה עולה י"ב, כי"ב חדשי השנה. וכן תמצא ענין מצוה זו שהוא חודש ימים, דבאחד באדר משמיעין על השקלים (שקלים א, א), ובאחד בניסן תרומין על החדש (מגילה כט, ב):
86
פ״זובמחשבה זו יתקדש האדם אף ההכרחי שאוכל ביומי דחול שיהיה אכילתו בסוד הקרבן, שכן נותן מחצית השקל לקרבנות. אבל סעודת שבת בלאו הכי קדושה. והנה אין ראוי להנות ביומי דחול מהנאת עולם הזה יותר מההכרח, כי אין אנחנו עובדים להש"י על מנת לקבל פרס. ואותן העובדים על מנת לקבל פרס הם ס' פעמים כמונו, ואנחנו בטלים בהנאת עולם הזה בששים שלהם. והנה ימי החול הם ששה, וששה וס' הכל אחד, רק שזה אחדים, וזה עשיריות, וכל האיסורין בטלים בס':
87
פ״חומצאתי רמז לזה דרך השכל, כי החלקים של ס' עולים ג"כ ששה, וששה הוא מספר קטן של ס', כלומר שנתבטל האיסור בכל חלקיו. כיצד תחלק ס' לחלק שתוכל לחלק, דהיינו א', ס' תחלקהו לב' חלקים כל חלק עולה ל', תחלקהו לג' חלקים כל חלק ך', תחלקהו לד' כל חלק ט"ו, תחלקהו לה' כל חלק עולה י"ב, תחלקהו לששה כל חלק עולה י', ויתר מזה לא תוכל לחלק רק לששה. וחלקים של ששה עולה ג"כ ששה, כיצד, תחלק לששה חלקים הרי אחד, תחלק לב' חלקים הרי ג', תחלק לג' חלקים הרי ב', א' ב' ג' עולה ו', ויתר לא תוכל לחלקם שיהיו החלקים שלמים ולא שבורים:
88
פ״טואלו החלקים של ששים תמצאם כולם במצות מחצית השקל. מספר ך' וס', נתקיים בפעם הראשון של מחצית השקל, שנמנו ישראל והיה באותו פעם מבן ך' עד בן ס'. מספר שלשים, נתקיים מר"ח אדר עד ניסן כמ"ש לעיל. מספר ט"ו, מקוים כהא דתנן (שקלים ג, ב) בט"ו בו יושבין השלחנות במדינה. מספר י"ב, זה יתנו י"ב שבטים כמ"ש הירושלמי שקלים (פ"א ה"ג דף ד, א). מספר עשרה, הוא עשרה גרה. הרי אנחנו עבדי ה' מבטלים רצוננו בעולם הזה להיותינו חלק אחד מששים ולעשות רצונו ברוך הוא בכל החלקים של ששים:
89
צ׳ואתם בני יצ"ו, מאחר שמצוה זו חביבה להיותה כופר נפש, ארשום לכם בכאן דרוש אחד מענין פרשת שקלים, והרבה טעמים ונימוקים בו אשר דרשתיו בילדותי, נוסף על מה שנוסיף לקח עוד בפרשת אלה פקודי בסייעתא דשמיא מענין פרשת שקלים, מאחר שבשנת העיבור חל בו פרשת שקלים:
90
צ״אוזה נוסחו של דרוש שקלים החל בפרשה זו
91
צ״בואלה המשפטים וגומר. בשמות רבה (ל, יג) הדא הוא דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב"ה שברא את עולמו בדין, שנאמר (בראשית א, א,) בראשית ברא אלהים. ברא ה' לא נאמר, אלא אלהים. ויאמר ה' יהי רקיע אינו אומר, אלא אלהים, וכן כולהון. וכן דוד אומר (תהלים עה, ח) כי אלהים שופט, ללמדך שבדין נברא העולם. ואיש תרומות יהרסנה, זה אדם. מה דרכה של אשה בשעה שהיא מבקשת להפריש חלתה מגבלת את הקמח ואח"כ נוטלת חלה, כך עשה האלהים גבל את העולם ואח"כ נטל אדם, שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, ואח"כ וייצר. כיון שחטא, אמר לו אלהים (שם ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, לכך נאמר ואיש תרומות וגו':
92
צ״גוקשה לי איך תלה איש תרומות במה שברא העולם בדין. עוד קשה, איך אמר שהעולם ברא בדין, והלא כך עלה במחשבה, אבל אח"כ שיתף כו'. עוד קשה, למה קרא אותו בשם חלה. עוד קשה, איך נסמך לפסוק ואלה המשפטים, ובפרט שאמר הה"ד ואיש תרומות:
93
צ״דתרומה לה', זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש תרומה לה'. בירושלמי פ"ק דשקלים (ה"ג דף ג, ב) כתיב כל העובר על הפקודים, ר' יודא ור' נחמיה, חד אמר כל דעבר בימא יתן, וחרנא אמר כל דעבר על פקודייא יתן. מאן דאמר כל דעבר בימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי, מאן דאמר כל דעבר על פקודייא יתן מסייע לבן בוכרי:
94
צ״הוקשה למ"ד דעבר בימא מה זה על הפקודים. והתוספות תרצו בהקומץ רבה (מנחות כא, ב ד"ה כל כהן) דהא דכתיב על הפקודים משום תרומת האדנים, ולגבי תרומת הקרבנות דריש כל העובר בים סוף. ותירוץ זה דחוק, דאלו תרוייהו נפקא מחד קרא הוה שייך למימר הכי, אבל מכיון דתרי קראי כתיבי בהו כל העובר על הפקודים, חד בתרומת האדנים, וחד בתרומת הקרבנות, מאי טעמא לכתוב על הפקודים בקרא דאדנים. עוד כתבו התוס' והרא"ש ומיהו בלאו הכי יש לפרש, כל העובר על הפקודים שנפקדו בין לבדם, בין עם ישראל. אך יש להקשות א"כ מי הזקיקו לפרש כל העובר בים:
95
צ״וזה יתנו וגו' מחצית השקל. בירושלמי דשקלים פ"ב (ו, א), רבי יודא ורבי נחמיה, חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל. וחרנא אמר, לפי שחטאו בשש שעות יתנו מחצית השקל דעביד שיתא גרמיסן. רבי יהושע בי רבי נחמיה בשם רבי יוחנן בן זכאי, לפי שעברו על עשרת הדברות יהא נותן כל אחד ואחד עשרה גרה, עד כאן לשונם:
96
צ״זוקשה לרבי יוחנן בן זכאי אפילו כהנים חייבים במחצית השקל, ושבט לוי לא חטאו בעגל. קושיא חזקה בפסוק למאי נפקא מינא הזכיר השקל השלם עשרים גרה, לא לימא רק זה יתנו מחצית השקל י' גרה. ואלה המשפטים, מה אלו מסיני. כי תשא את ראש בני ישראל, ג' אלה דהיינו תורה ומשפטים וישראל אמרו רז"ל (שמו"ר ל, ד) משה מסר עצמו על התורה ועל הדינין ועל ישראל כו'. וכשנתבונן בהם נמצא כל אחד מהם שקל שלם, בסוד עשרה [עשרה] הכף בשקל הקודש, וי' מכאן וי' מכאן וקו השקל ביניהם. וזה נרמז באות א', י' למעלה וי' למטה ו' באמצע. וכן התחלת שמות ג' אלה באל"ף. התחלת עשרת הדברות שהן כלל התורה כולה באנכי, הדיינין מומחין נקראים אלהים. ישראל קרויים אדם, אלף רבתי דאדם בדברי הימים (א, א):
97
צ״חועתה נפרשם. א' תורה, הבריאה היתה בתורה, שהיה הקב"ה מביט בה, ותכלית הבריאה בשביל התורה כי יראה הארץ ואז שקטה (תהלים עו, ט), ואז תמצא י' מול י' דהיינו עשרה מאמרות וי' דברות, והקו המחברת דהיינו ו' ימי בראשית כולל הכל. וכן דרשו (שבת פח, א) יום הששי, כל ו' ימי בראשית תלויין ועומדין עד ו' בסיון. והנה עשרה הכ"ף פירש בזוהר י' מול י' ונעשה מהן ך'. הכוונה בהזדככות הבריאה נעשה מהם י' י' אחת והכף תהיה י' בסוד יו"ד במילואה, דהיינו שעצם הבריאה עצם רוחניית התורה, כמו שאיתא בזוהר שבחידוש התורה בוראים שמים רוחניים. עוד אמרו (ברכות נה, א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, רצה לומר שמים וארץ הרוחניים ההם:
98
צ״טב' סוד הדינין, כף זכות כף חובה י' מול יו"ד, כמו שאיתא בפ"ק דסנהדרין (ב, א) עדה שופטת, ועדה מצלת, ואין הטיה על פי אחד לרעה. והמייחדם הוא קו שבאמצע הכפיים, סוד שש מעלות שהיה לכסא שלמה, וההטיה על פי אחד לכף זכות, הרי י' מול י' הוא כף, וחוזר הכל לזכות בסוד י' במילואה, וכן בבית דין שלמעלה אלו מיימינים ואלו משמאילים, ורב חסד מטה כלפי חסד, הרי הוחזר ונעשה כף בסוד יו"ד:
99
ק׳ונבאר הענין יותר בפנימיית איך שני הכפין חוזרין לזכות. כף זכות ידוע. וכף חובה לא זו שהוא לחוב על מנת לזכות, אלא אף זו שהיא יותר זכה מכף זכות, ואני אומר על שמאל שהוא ימין. ודבר זה יתבאר על דרך (תהלים נ, ג) וסביביו נשערה מאוד, הקב"ה מדקדק יותר עם הצדיקים לכנוס עמהם בקו הדין (יבמות קכא, ב) וזהו מעליותא שלו:
100
ק״אהארכתי בפשט (ב"ר יב, טו) מתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ראה שאין מתקיים שיתף כו'. וקשה איך היתה המלאכה חוזר. עוד קשה, מה דהוה הוה. והארכתי לעיל בדרוש בראשית עיין שם כי סוד המחשבה הם בני עליה והם עדיין במדת אלהים בדין מדוקדק. אבל בבחינת ראה, רצה לומר המתגלים, רצה לומר כי בני עליה מועטים, והם אינם במדריגה הזו להיות מושגחים בדין המדוקדק, רק שיתף כו'. הרי לפי עצם האמת, הדין המדוקדק שנראה כף חובה הוא בעצם כף זכות, בסוד בני עליה עלה במחשבה המוזכר ברבי עקיבא (מנחות כט, ב) שתוק כך עלה במחשבה. ועל זה סוד ישראל עלו במחשבה, ושם יוכלו לעלות הרוצה להתדבק. והם נקראים אדם, בסוד (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, כי צורת אדם י' מול י' ו' מחבר (וזו ו' עבד עברי שש שנים יעבוד (שמות כא, ב) שיתא אלפא הוי עלמא):
101
ק״במשנה בספר יצירה הובא בריש פרדס, כרת לו ברית י' אצבעות כו', הרי י' אצבעות דידים, וי' אצבעות דרגלים והגוף מחברם כדמות ו'. והענין, כתיב (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. וכתיב (ישעיה מח, ג), אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. כי עשר אצבעות אצבע אלהים, סוד י' שמותיו שאינם נמחקים, וי' אצבעות הרגלים צל להם בסוד צל שדי ענפים המתפשטים סוד המרכבה. ואח"כ הצדיקים הן הן המרכבה, יד תחת יד, רגל תחת רגל, ומקום רגלי אכבד:
102
ק״גועל ענין זה רומז במשנה תורה (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך, רומז חסידי ישראל מדביקותם בפנימיות סוד ידים, וזהו כל קדושיו בידיך. ואף חובב עמים, רצה לומר אף העמים החביבים דהיינו חסידי אומות העולם הם תכו לרגליך, אין דביקותם למעלה מסוד הרגלים, הרי י' מול י' ושבים אל כף בסוד יו"ד:
103
ק״דומתחילה אקדים הקדמה אחת כי בסוד הרגלים ב' בחינות. שלמה אמר (קהלת ד, יז) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים, דהיינו לחבר הרגלים בידים כמו שכתוב (תהלים קיט, נט) ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכתיב (ש"א ב, ט) רגלי חסידיו ישמור, נר לרגלי דבריך (תהלים קיט, קה). והוא בין המלאכים ורגליהם רגל ישרה. אמנם תחת כפות רגליהם כתיב (משלי ה, ה) רגליה יורדות מות, אל תבואני רגל גאוה (תהלים לו, יב), לעת תמוט רגלם (דברים לב, לה). כי בהצטרף רגלים לידים כענין שנעקד יצחק, הם סוד צל שדי שהוא קדושה. אמנם אח"כ הוא בצל חצוני סוד הקליפות, שאין להם צל הצל כמו שיש לקדושה בבואה דבואה, כמו שאמרו רז"ל (יבמות קכב, א) גמירי בבואה אית להו, בבואה דבואה לית להו. כי לקדושה רושם למטה מול המקום קדוש שלמעלה, משא"כ בקליפה. וכשנתחברו הרגלים בידים, אז סוד יו"ד מחצית השקל שהוא השקל השלם:
104
ק״הוזהו שהפסיק בפרשת כיור בין פרשת שקלים לפרשת מר דרור, שרומז על מרדכי כאשר נבאר. וכן השקלים הוקדמו לשקלי המן (מגילה יג, ב), ולמה הפסיק בכיור. אלא השקל רומז על הידים ורגלים הנ"ל, ועל החיבור זה רומז בכיור (שמות ל, כא) ורחצו ידיהם ורגליהם, שהוא מקדשם כאחד ודו"ק. ובהצטרף הרגלים לידים האדם הוא בצלם ידו"ד, הראש כדמות יו"ד, שתי כפות ידיו ב' ההי"ן, הגוף ו'. וכן התורה, עשרת הדברות, וכתובים בלוחות ה' נגד ה', והיו ו' טפחים נגד ששה סדרים, הוא הגוף הן הן גופי הלכות. אז תבין י' יו"ד, כי העשרים נכנסים בעשרה. נמצא כשהשקל השלם מחצית השקל הוא תכלית השלימות, והוא בעצם כופר נפש, כי זו היא הכוונה כל העובר על הפקודים, חביבין ישראל שנבראו בצלם, ונכרת ברית בי' אצבעות:
105
ק״ווכשתתבונן תמצא ג' אלה, תורה ודינין וישראל, שהם י' נגד י', כענין האצבעות בבחינת פנים ואחור, ימין ושמאל, מעלה ומטה, פנים ואחור, בסוד הבריאה התורה שפי' אחור וקדם צרתני. וכשם שיצירתו כו', כך תורתו כו' (ויק"ר יד, א). ימין ושמאל, סוד הדינין, אלו מיימינים ואלו משמאילים. מעלה ומטה, שהוא אצבעות ידים ורגלים שיעור קומה. ועל זה רמזו רז"ל (ב"ב ט, א) לא יפחות אדם משליש שקל, שנאמר (עי' נחמיה י, לג) והעמדנו לנו שלישית השקל. כי השקל כמה עניינים כדפירש, ובעצם שיעור קומה הוא תמונת אדם הוא שליש הנ"ל:
106
ק״זוהנה ברעיא מהימנא (כי תשא ח"ב קפז, ב) פירש מצות מחצית השקל בסוד ידו"ד, אבנא למשקל ביה, דא יו"ד, והביאו בפרדס. ועל זה ירמוז הכתוב (תהלים צא, יב) על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך, ומזמור זה בצל שדי, רומז למ"ש בסוד (ישעיה מח, ג) ידי יסדה ארץ וימיני וגו', ה' צלך על יד ימינך. וכ"כ יפול מצדך אלף ורבבה וכו', כי יפלו אותן שאין להם בבואה דבואה. ועל זה בא הרמז על כפים ישאונך סוד התיחדות רגלים בסוד ידים. ואבנא למשקל ביה, דא י', דהיינו אצבעות הידים, ולולי זה פן תגוף באבן רגליך, ואז האבן אבן נגף בסוד ירידת רגלים, רק כל קדושיו בידיך דבקים בו יתברך כמ"ש (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' קשורים בו, כי יעקב חבל נחלתו (שם לב, ט):
107
ק״חוהואיל ואתא מזמור זה לידן, נפרשהו בעזה"י על דביקת ישראל. ומאמר רז"ל בפ"ק דכתובות (ה, א) גדולים מעשה צדיקים ממעשה בראשית. דאלו במעשה בראשית כתיב (ישעיה מח, יג) אף ידי יסדה, ובמעשה צדיקים כתיב (שמות טו, יז) מקדש אדני כוננו ידיך, ומשכן אקרי מקדש. ונודע כי מזמור זה משה אמרו בבנין המשכן והתחיל (תהלים צ, יז) ויהי נועם וגו', ונקרא משכן העדות שהוא התורה והלוחות שהם מקשרים ומדבקים ישראל להש"י:
108
ק״טיושב בסתר עליון, הוא הש"י הוא העליון האמתי. כתיב (דברים כח, יג) והיית רק למעלה, ודרש (ויק"ר כד, ט) יכול כמוני, תלמוד לומר רק, גדולתי למעלה מגדולתך. והוא יתברך במסתרים במקום שאין רשות לשום מלאך, ועכ"ז שדי מתלונן בצל, הוא המשכן והמקדש כמו שאמר משה רבינו ע"ה לבצלאל (ברכות נה, א) בצל אל היית. ועל זה בא הרמז ובין שד"י ילין, ונקרא לינה כי הוא זמן קיום עולם הזה, ולעתיד מקדש שלמעלה הנצחי:
109
ק״יבילקוט בצל שדי (תהלים צא, א), בצלו של בצלאל. א"ר ברוזדקי ברבי נחשא בשם ר"י בר סימן, יושב בסתר עליון על כל המעשים רואה ואינו נראה, ובצל שעשה לו בצלאל נתלונן שדי, עד כאן:
110
קי״אביאור המאמר, כי הנה הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (ב"ר סח, ט), ומצאתי הפירוש בשם האר"י, כי המלאכים אף שהם רוחניים העולם מקומם, כי הם מתגלים ומתגשמים באויר העולם ומתראים, כמו (בראשית יח, ב) והנה שלשה אנשים נצבים, שנתלבשו השלשה מלאכים באויר זה העולם. אבל הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, הוא יושב בסתר בלתי נראה:
111
קי״בואף כשהמקום קודש דהיינו בית המקדש, הענין הוא שהוא יתברך רואה, רצה לומר משגיח בו בפרטות ביתר שאת, אבל אינו נראה, רק הוא נסתר ונעלם. ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה (ישעיה כה, ט), רצה לומר אז במקדש שלמעלה שנהיה כולם רוחניים נשיג בו השגה מה, כי עתה למטה הוא בסוד צל:
112
קי״גוזהו שיסד הפייט הלן בסתר בצל, שדי. וקשה למה שינה לישנא דקרא דלא הזכיר הלנה אצל בסתר. אלא היא היא, ורצה לומר אף ששדי שוכן בצל, ובין שדי ילין, ההלנה היא בסתר מצדו יתברך, וזהו רואה ואינו נראה:
113
קי״דוכשרצה הקב"ה ליתן תורה לישראל, נתנה ע"י מובחר הנביאים אשר לא קם כמוהו (דברים לד, י), כי כן הוכרח להאמתות התורה ונצחיותה כמו שכתב הסמ"ג בהקדמת מצות עשה. ועל כן משה רבינו ע"ה מעין דוגמא של מעלה כביכול, מקור נשמתו ממקום הנסתר ולא ידע איש, ואף בעולם הזה בצל שדי יתלונן:
114
קי״הכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי, והם הצל של מה שלמעלה מהם, ואמרו רז"ל (תנחומא מקץ י) שהיו השמים נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה, ונקרא שדי שאמר לעולמו די, והוא לן שם. בעודו בעולם הזה עלה משה למרום לחם לא אכל ק"ך ימים כו', ואז נצטוה על המשכן שהוא צל עליון כולל כל העולמות. וכן אמר משה לבצלאל, בצל אל היית, וכאן כתיב צל שדי, וצירוף א"ל שד"י בגימטריא משה. ומשה רבינו ע"ה יסד המזמור הזה ורמז מעלתו הגדולה, אף כי היה עניו במאוד, מכל מקום הוכרח הדבר כי הוא יסוד התורה וכמו שכתבה התורה (דברים לד, י) לא קם כמשה:
115
קי״ואומר לה' כו'. טרם נפרש המזמור נפרש ב' מאמרי רבותינו ז"ל המורים על דביקות ישראל בה', שהוא דביקות נצחי, לא סר, ולא יסור לעולם, אף בעת שהשליך משמים לארץ תפארת ישראל יש לנו אב זקן בשמים מציץ מן החרכים, כמו שכתוב (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת גם אנחנו לעומתו יתברך מחזיקים בתורתו אף בהצר לנו חולת אהבה אנחנו, את הטוב ואת הרע נקבל:
116
קי״זהמאמר האחד. ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח, א) מכאן מודעא רבא כו', הדר קבלוה בימי אחשורוש. ועיין ביאור המאמר בכלי חמדה בפרשת יתרו, שהכוונה שאז קבלו התורה אף בהצר להם, עיין שם:
117
קי״חעוד נבאר מאמר אחד בפרק שלוח הקן (חולין קלט, ב). משה מן התורה מנין, בשג"ם הוא בשר כו'. המן כו'. אסתר כו'. מרדכי כו', עיין שם. המאמר הזה תמוה. עוד קשה לישנא דמנין, דמה קשה לו דמקשה מנין, לימא הכי, משה רמוז בתורה, וכן בכולם. עוד קשה, למה הזכיר אסתר קודם למרדכי, ואין דין קדימה לא מצדה, ולא מצד הפסוקים:
118
קי״טהענין, הלוחות הם עדות והם קישור ישראל לאביהם שבשמים. ומקשה משה שיבר הלוחות, מנין היה לו זה מהתורה לעשות כן להפסיק הדביקות, והיאך רמיזא. ואף שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פז, א) שלמד קל וחומר מפסח שכתיב ביה (שמות יב, מח) וכל ערל וגו', מכל מקום דבר גדול כזה אף דאתי בקל וחומר טרח וכתב ליה קרא. ואמר בשגם בגימטריא משה, וכתיב שם (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים רמז לק"ך, והבין משה כי אי אפשר להיות ק"ך יום על ההר בלתי שבירת הלוחות, ומזה למד לשבירת הלוחות. ונרמז במבול, דאיתא במדרש (תנחומא נח, יא) מזמן המבול ואילך כשהגיע י"ז חשון ירד גשם מ' יום, וכשנתנה תורה שעמד משה ארבעים יום בהר נתבטלו אלה, על כן נקרא ירח בול, נשאר מן מבול בהסתלק מ':
119
ק״כהמן מן התורה מנין. רצה לומר היאך מצא רמוז בתורה שעלה אדעתו לכלות ישראל, והוא בודאי ידע אהבת הקב"ה לישראל. על זה אמר (בראשית ג, יא) המן העץ וגו', אשר נגזר מיתה מחמת עון אכילה, וכן כאן אמרו רבותינו ז"ל (מגילה יב, א) שנתחייבו מפני שנהנו מסעודת אחשורוש, ולא ידע כי המן יהיה על העץ:
120
קכ״אאסתר מן התורה מנין. הרבה טעמים אמרו רבותינו ז"ל (שם טו, ב) מה ראתה אסתר שזימנה את המן, וחד טעמא שלא יאמרו אחות לנו כו', כדי שיחשבו ישראל אף היא נוספה על שונאינו. ומנין היה לה זה להשתנות עצמה ח"ו מיהודית כדי שיסברו שנפרדה מהקב"ה והוא חלול השם. ילפה מאנכי הסתר אסתיר (דברים לא, יח), שהקב"ה מסתיר פניו כדי שיעשו ישראל תשובה, אף שכביכול חלול השם למה יאמרו הגוים וגו' (תהלים קטו, ב). על כן דיבר ג' מנין אלה מענין דביקות:
121
קכ״בוהמנין דמרדכי הוא ענין אחר, על כן סדרו בפני עצמו. והוא כי הקשה על מרדכי למה לא למד מיעקב אבינו כי הורנו בין האומות לתפלה ולדורון, ועל כן קורין וישלח בלכת לשררה כמוזכר במהרי"ל. וענין מלחמה עתה, היא לדבר קשות לקדש השם. וא"כ היה למרדכי לעשות לצוות את ישראל להכין דורון גדול לאחשורוש, ובפרט שראה שהמן התחיל בעשרת אלפים וגו'. ועל זה רמז שלמה (שה"ש א, ז) הגידה לי שאהבה נפשי איכה וגו' תרביץ בצהרים, רצה לומר, אף אם אוהב נפשי בגלות, תגיד לי דרך הטבע מה אעשה להמציא חן בעיני האומות. ובאת התשובה (שם ח) צאי לך בעקבי הצאן, לך בדרכי אבות ולמד מיעקב שהכין עצמו לתפילה, וזהו ורעי את גדיותיך הבל שאין בו חטא. על משכנות הרועים, הוא הדורון עדר עדר לבדו, ומלחמה בעצם לא הוזכר, כי אדרבה השבעתי אתכם וגו':
122
קכ״גהדרא קשיא לדוכתא מנין לו למרדכי. השיב, מרדכי רמזו לאחר פרשת שקלים, ואמרו רבותינו ז"ל אלמלא הקדימו ישראל שקליהם לשקלי המן כו', על זה סמך ולא נתיירא משקלי המן, ובמקום פרשת הכסף פרשת שקלים, ואמרו רבותינו ז"ל אלמלא לא הקדימו ישראל שקליהם כו':
123
קכ״דנחזור לביאור המזמור (תהילים צ״א:ב׳). אומר לה' מחסי. שם ה' הוא רחמים ובאור פני מלך חיים יאר ה' פניו אלינו, ושם אלהים דין והוא יתברך בהסתר פנים. וזהו שאמר אני אומר לה' שהוא מחסי ומצודתי, וענין המחסה הוא ממקרי הזמן ופגעיו כמו בית שמסתתר בו האדם מגשם ושלג וקור וחום. וענין מצודה מסתר ומפגעי בני אדם למלחמה. ואמר שה' הוא מחסי ומצודתי, ואמר בכינוי אליו, כי אז בעת שלום הוא ה' שלי מאיר פניו אלי:
124
קכ״האלהי. רצה לומר אף כשהוא דן במדת אלהים, עכ"ז אני אבטח בו. ואמר בו כמדבר לנסתר, כי אז הוא בהסתר פנים. ואמר אלהי בכינוי אליו, כי עכ"ז הוא אלהים (רמז כי הוא יצילך מפח יקוש), אף שהוא נסתר ברוגז רחם תזכור, כי יהו"ה הוא אלהים סוד אחדות מדת הדין עם מדת הרחמים. ועל הו"א זה של יהו"ה הוא אלהים, רמז כי הוא יצילך מפח יקוש, כשתבטח בו יצילך מהאויבים מפח יקוש, ויצילך מפגעי הזמן:
125
קכ״ווזהו מדבר הוות באברתו יסך לך. רומז בעת מתן תורה על ידי משה רבינו ע"ה באברתו יסך, והוא כענין שנאמר (דברים לב, יא) כנשר יעיר קנו וגו' יפרוש כנפיו וגו' ישאהו על אברתו, והוא רומז על מה שאמר (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואז יסך לשון נסיך, והוא לשון שררה:
126
קכ״זותחת כנפיו וגו'. זה רומז למה שאמר בהדר קבלוה בימי אחשורוש, שלא היו באותו פעם על כנפיו יתברך, רק תחת כנפיו, כי היו בגלות מימי נבוכדנאצר אשר עליו נאמר (יחזקאל יז, ג) הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר, היפך מהקדושה, והיא המחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים:
127
קכ״חואמר עוד צנה וסוחרה צנה. נגד פגיעת האויב. וסוחרה, היא המחיצה הסובבה סביב ממקרי הזמן כמו הבית, וזה בא מקיום התורה כי אז קיימו וקבלו אף בהצר להם:
128
קכ״טלא תירא וגו'. עתה יזכור המקומות שהיה ס"ד שהם כחוט המקשר חבל נחלתו. הנה משה רבינו ע"ה לפום ריהטא הפסיק הדביקות לילה אחד, ביום ירד ושיבר הלוחות, ולמחר דן החוטאים, וביני ביני בלילה ההוא נדחו ישראל, ולמחר חזרו ונראו בקבלם את הדין. וגרם לילה זו היא הלילה שטעו בחשבון, שלא התבוננו בי"ז בסיון שעלה אינו בחשבון כי חסר לילה, וזה לעומת זה בקש אלהים בעת רצון נגאלו בלילה ליל שמורים ויצאו בחצי היום כדכתיב (שמות יב, נא) בעצם היום. ועתה בעגל שטעו בחצי היום, והלילה יללה:
129
ק״למחץ יעוף יומם. זה המן, כתיב (ירמיה ט, ז) חץ שחוט לשונם, ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג, ב) ובאסתר רבה (ג, ח) לית מן דידע לאשתעי לישנא בישא כהמן כו', והפיל פור והיה עוף מיום ליום. גם נקרא חץ, כי כשהיינו נושאים על כנפי נשרים כנשר האומר מוטב שיכנוס החץ בי כו', אבל עתה הנשר הגדול גדול הכנפים והם תחת כנפיו יתברך ונכנס החץ בנו:
130
קל״אמדבר באופל יהלוך. הוא הסמוי מהעין ואין נודע, כך לא הבינו ישראל אסתר מה הוא לה, אם היא בתמותה, או ח"ו נוספה על שונאינו:
131
קל״במקטב ישוב צהרים. זהו ענין מרדכי שלא השגיח באלפי דהמן, וקטב פירשו המפרשים ענין כריתה אויב הכורת והוא שודד בצהרים, רצה לומר לעין כל מתאוה וחומד ממון ישראל כענין נבוכדנצר, ועיין מ"ש איכה תרביץ בצהרים:
132
קל״גואמר לא תירא מכל הנ"ל. עתה יפרש ובמאי דפתח. יפול מצדך וגומר, בשבירת הלוחות שפך ה' חמתו ועל כן לא הזיקו מלאכי חבלה ק"ך רבוא בהתנצלו עדים כדאיתא פרק רבי עקיבא (שבת פח, א). ואח"כ בעת רצון (דברים לב, ל) איכה ירדוף אחד אלף וגו'. רק בעיניך תביט ושלמת רשעים תראה, הפך המן העץ וכי תאוה הוא לעינים, רק בעיניך תביט, על דרך (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יביט, כי הדר קבלוה כו', ואז שלמת רשעים תראה, כי יתהפך לשלום רשעים, המן העץ המן על העץ, א"כ בעיניך תביט לראות לשלומת רשעים. ולא כמו שנאמר ללוט (בראשית יט, יז) אל תביט אחריך, ובכאן עיני מרדכי לאסתר (שהתנצלה ואמרה להש"י ממך למדתי) הביטו ושלטו בשל המן, וישם את מרדכי על בית המן (אסתר ח, ב), ותיבת רק לגזירה שוה, והיית רק למעלה (דברים כח, יג):
133
קל״דכי אתה ה' מחסי. הן דבר אסתר שהתנצלה ואמרה להש"י ממך למדתי להסתיר. כי עליון שמת מעונך, כדפירשתי לעיל לא תאונה וגו' הבטחת הקב"ה לה. רעה מאחשורוש. נגע מצד עתידה שנזדווגה לו ברצון, ועונש הזדווגות בנגע, כמו שנאמר (בראשית יב, יז) וינגע ה' את פרעה. אי נמי רעה תכף. ושמא תאמר לפי שעה מחמת חיבת ביאה, אבל בהתהלכה לביתה ישנאיה כענין אמנון ותמר, וז"ש לא יקרב באהליך, כי מלאכיו וגו', עיין באסתר רבה שנזדמנו לה מלאכים בבואה לאחשורוש:
134
קל״העל כפים ישאונך. הבטחת הקב"ה למרדכי והודיעו הקדמת שקלים וענין השקל כדפירשתי:
135
קל״ושחל ופתן, אגג. כפיר ותנין, המן. רומז במאמר הכתוב (אסתר ו, יג) אשר החלות לנפול לפניו כבר כו':
136
קל״זכי בי חשק, חש"ק הם נקודות שם יהו"ה וזכרו ברמז, וכן במגילה לא הוזכר רק ברמז. והנה עתה הדביקות בשם יהו"ה באמצעות נקודות אלהים, בסוד ההיכל אדנ"י, לא כשאני נכתב אני נקרא, ולעתיד כשאני נכתב אני נקרא. וזהו אשגבהו כי ידע שמי עמו אנכי בצרה, רצה לומר אף שעדיין לא היתה הגאולה והיו בצרה, היה הקב"ה עם מרדכי, דהיינו (עי' אסתר ו, י) קח נא את הסוס וגו', ששב אח"כ לשקו:
137
קל״חאחלצהו. (משלי יא, ח) צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (עי' אסת"ר ד, א):
138
קל״טאכבדהו. כי גדול מרדכי (אסתר ט, ד):
139
ק״מאורך ימים אשביעהו. דתנן (שקלים יג, א) פתחיה על הקינין, זה מרדכי. וכתבו התוספות (עי' ב"ק פב, ב ד"ה ועל. ומנחות סד, ב ד"ה א"ל) דלפי זה היה יותר מת' שנה:
140
קמ״אואראהו בישועתי. היינו הנצחיות לעתיד בעת הגאולה, וכביכול הקב"ה נושע בתשועת ישראל כמו שכתב הזוהר (ח"ג צ, ב) אפסוק (תהלים ג, ט) לה' הישועה:
141
קמ״בנחזור לענין, הרי שקל שלם עשרים גרה י' יו"ד, והם בג' הנ"ל, תור"ה דיני"ן ישרא"ל, י' מול י' ו' מחברם בצורת א. מאמר דר' יודא ור' נחמיה (ירושלמי שקלים ו, א) לפי שחטאו במחצית כו'. מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי, וכן אח"כ ר"י בר ר' נחמיא כו'. והנה הם דברו בבריאת המשותף בתורה כדפרישית, וכלל יחד ר' יודא ור' נחמיה בדיבור אחד, שהם דברו בפרטית הבריאה, דחד אמר טעם מחצית י' גרה, כי בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), וחד אמר טעם ו' נגד ו' ימי בראשית. ור' יהושע מדבר בבחינת מילוי יו"ד דהיינו י' דברות, שהם ממש י' מאמרות כדפירשתי. וישראל לא שמעו רק אנכי ולא יהיה לך ואח"כ נסוגו אחור ששמטו א' מטטרמולין כו' (שמו"ר מב, ה). ואף שבזה לא חטאו שבט לוי, מכל מקום בחטא זה היו משותפים שלא מסרו עצמן לראות את מלכם ולשמוע כל י' דברות שהם השלמות י' מאמרות. ובזה מתורץ שלפי הפשט המאמר קשה איך בעשיית עגל עברו על כל י' דברות. אלא הפירוש חטא זה דפרישית:
142
קמ״גמאמר דעובר בים כו' (ירושלמי שקלים ג, ב) מדברים ממעלת ישראל האומר בהן בכלל, כי אז נשלם סוד נפש רוח נשמה בסוד אי"ק בכ"ר, כמו שהאריך בשערי אורה, ואז סוד י' דידיה. והנה התנועה בים דהיינו פשוטה היא בידים, והתנועה ביבשה הוא ברגלים, וזהו נרמז בפקודים. כי אף דכתיב (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה, מכל מקום פקודי ה' ישרים (תהלים יט, ט), כי ישרים דרכי ה', והם מעשה אצבעותיו. ואידך סבירא ליה קדושת רגלים יותר קדושה, ורצה לומר בהצטרפם למעלה בסוד (שמות ל, כא) ורחצו ידיהם ורגליהם ביחד כדפרישית לעיל:
143
קמ״דמאמר ואלה המשפטים מדבר בדינין, והכל נכנס לכף זכות, עיין בסוף הכרך בדרוש משפטים ופרשת שקלים, שעל גבי דרוש המתחיל שלשים שקלים יתן כו', כתבתי שם ביאור אפסוק זה, ואלה המשפטים, ויוסיף על הראשונים, מענין הדין במחשבה שייך לכאן. ועל זה רומז המדרש שבדין נברא העולם, כי עדיין המחשבה קיימת בני עליה שהם קודש כמו שהיה אדם קודם שחטא חלה תרומה קודש לה'. ועל זה רמז בראשית בשביל חלה. ואיש תרומות יהרסנה, כי בחטאו נתגרש מגן עדן ונעשה חלת חוץ לארץ. אבל אוכל והולך ואח"כ מפריש, הרמז כי לעתיד יחזיר לכוונה ראשונה. וזהו תרומות לשון רבים, כי מכח ההירוס יחזור לתרומה, על דרך (יומא פו, ב) זדונות נעשים זכיות, כי מתוך החושך יהיה יתרון אור נזכה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון:
144
קמ״הנחזור לענין, ואלה המשפטים. כבר כתבתי בהקדמת שובבי"ם ת"ת כי זאת הפרשה עמוד הדין, ובא בפסוק זה של ואלה המשפטים איזה רמזים למוסר עמוד הדין, ואסמכם למדרשם ז"ל:
145
קמ״ובמדרש (שמו"ר ל, יא) מהו (איוב ד, כ) מבלי משים לנצח יאבדו. אמר איוב להקב"ה, מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. משל לבריון שהיה שיכור, בעט בפילקי (פירוש בבית האסורין) והוציא איסרין, רגם איקונין של מלך, קלל לשלטון, אמר הודיעני באיזה מקום המלך שרוי ואני מלמדו את הדין. נכנס הראו לו המלך יושב בבימה, סגר למטרונה וטרד אפרכוס, סימא לדוכוס נתן קטרוגו (פירוש עונש) לקרטום, קרב קיסין למגיסטיר. כיון שרואה שהמלך עושה כן נתיירא, אמר בבקשה מכם שכור הייתי ולא ידעתי כח המלך. כך היה איוב עומד וצווח מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. רגם איקונין (האדם בצלם אלהים) שאמר יאבד יום אולד בו. בעט בפילקי והוציא איסרין, יחשכו כוכבי נשפו. קלל לשלטון, הלילה ההוא (מלאך הממונה על ההריון לילה שמו) יקחהו אפל. ראה המלך יושב בבימה סגר למטרונה, והנה מרים מצורעת כשלג (במדבר יב, י). טרד למשה לכן לא תביאו את הקהל הזה (שם כ, יב). סימא לדוכוס, זה יצחק, שנאמר (בראשית כז, א) ותכהינה עיניו מראות. נתן קטרגו לקרטום, לאברהם, שנאמר (שם טו, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. קרב קיסין, על יעקב והוא צולע על יריכו (שם לב, לב). כשראה איוב, אמר בבקשה ממך שכור הייתי, שנאמר (איוב יט, ד) ואף אמנם שגיתי אתי תלין משוגתי, וכל כך למה שלא היו יודעין כחו של דין, הוי מבלי משים לנצח יאבדו, עד כאן:
146
קמ״זקשה מה שייכות לזה הדרש לפסוק ואלה המשפטים. עוד קשה אריכות התוארים. עוד קשה הסדר שמונה, מרים, משה, יצחק, אברהם, יעקב. אין לומר שמונה סדר המכות מלמטה למעלה, כי סימא פחות מטירוד לגמרי. וכן לאברהם ידוע תדע לפי הסכמת המחברים אין עונש כל כך, רק לעצם הטוב כדי שיזדככו שם בכור הברזל. וכן עונש יעקב לא היה גדול, כי מיד (שמות לב, לב) ויזרח לו השמש:
147
קמ״חעל דרך הפשט מיירי הבועט בדייני אמת, הוציא איסרין פוטר את החייבין, רגם האיקונין אלו הדיינים הנקראים אלהים והם בצלמו, אין אלהים בכל מקום אלא הסמוכין (עי' רש"י סנהדרין לא, ב ד"ה דיני קנסות), כי אין דיין בעצם, רק הש"י הוא דיין אמת ונתן רשות למשה וקראו אלהים שנאמר (דברים לג, א) איש האלהים, הרי כביכול נעשה סמוך לו, ואח"כ השפיע משה רבינו ע"ה זה הכח ליהושע בן נון, וכן מזה אל זה זה סמוך לזה, וזה לזה, על כן נקראו כולם אלהים, וזה איקונין רגם כמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני:
148
קמ״טקלל לשלטון, עובר על (שם כב, כז) אלהים לא תקלל, ושלטון הוא המופלא בדיינים. וכשיאמר כך למדנו הדין מפי המלך, כלומר הרב המורה, אז אומר (רות א, א) שפוט השופטים, הוא שופט השופטים. וכשרואה את המלך שהוא דיין אמת, אז מתיירא כשרואה שמשווה קטון וגדול דוכוס ואפרכוס:
149
ק״נוהנה חמשה מעלות לדיין אמת, ועל זה סובב פסוק ואלה המשפטים. דקשה מה זה לפניהם. אמת יש לפרש על דרך שכתב בעל צרור המור בפסוק (שמות יח, טז) כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש לרעהו, דקשה באו אלי הוה ליה למימר, ורש"י כתב הדבר בא אלי:
150
קנ״אוצרור המור פירש כי יהיה לשניהם דבר, ובא אלי אחד לספר טענותיו, אינני שומע לו רק אני משיב, ושפטתי בין איש ובין רעהו, כלומר כשתהיו שניהם ביחד, וכבר הזהירו רז"ל על זה ואמרו (סנהדרין ז, ב) שעובר על (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא. ועל זה אמר אשר תשים לפניהם, כלומר לפני שניהם. גם פירש כי יהיה להם דבר, שכבר בא אלי משפט כיוצא בזה אין אני סומך על הפסק שפסקתי כבר, רק [ו]שפטתי בין איש לרעהו, מהטעם כי אינו דומה גברא לגברא וצריך הדיין להתבונן, זהו אשר תשים לפניהם. אי נמי לפניהם פירוש תיכף ומיד, ואף השונה אל יאמר כשאפנה אדון:
151
קנ״בבמדרש בפרשה זו (שמו"ר ל, יג), מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט, ד), זה יהושפט, שנאמר (דה"ב יט, ו) ויאמר (יהושפט) אל השופטים ראו מה אתם עושים. ואיש תרומות יהרסנה, זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות ואגדות, ויתום ואלמנה הולכים אצלו שיעשו דין ביניהם, והוא אומר להם עסוק אני במשנתי איני פנוי. אמר ליה האלהים מעלה אני עליך כאלו החרבת את העולם, לכך נאמר ואיש תרומות יהרסנה, עד כאן לשונו:
152
קנ״גביאור הדברים חמשה כללים. ב' כללים מעלת הדיין מצד עצמו. עוד ב' כללים מעלת הדיין מצד הבעלי דינין:
153
קנ״דמצד עצמו, א' קשוט עצמך כו'. ב' להיות הדיין בטבעו אמיץ כח מחזיק הדין כברזל אף שורף גדישו:
154
קנ״המצד הבעלי דינין, א' אמרו רז"ל (סנהדרין ז, א) כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, כאלו תיקן העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל. וכל שאינו דן דין אמת לאמתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה נוטל ממנו נפשות. ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת, תלמוד לומר (דה"ב יט, ו) ועמכם בדבר המשפט, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, עד כאן. ב' לפעמים דין מרומה ואומדנות מוכיחות כו' כאשר מבואר בטור חושן משפט סימן ט"ו בשם הרמב"ם עיין שם, ובבחינה זו נקרא אלהים ושופט זה ישפיל וזה ירים בפעולה אחת, כי הוא יתברך בוחן לבות ואמרו רז"ל (ב"מ ל, ב) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולפעמים הוראת שעה לפי הדור, והארכתי בזה במקומו:
155
קנ״ווהנה רישא דקרא של ועמכם בדבר המשפט, הוא ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי לאלהים ועמכם וגו' (דה"ב יט, ו). ומה שאמר ראו, לו ב' כוונות. א' לראות בספר לעיין אחר הדין. והב' לראות מתוך התבוננות השכל:
156
קנ״זכלל ה', לאחר גמר הדין ראוי לדיין שיאמר הדין בטעם ובסברא מאיזה טעם דן כך, שלא יהא המחוייב צועק חמס. אעפ"י שאינו מחוייב בדבר, מכל מקום קבלתי מאלהי אבי מורי זלה"ה שראוי לעשות כן. ופירש על זה הגמרא (סנהדרין ז, א) מאן דאזיל מבי דינא ליזמר וליזל. כלומר כשאתה אומר להמחוייב בדין בטעם ובסברא, אז לא צועק יצעק, ויקבל באהבה ויזמר וילך. ואז הדיין נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שידוע שכל מעשה בראשית בצביונן ובדעתן נבראו (ר"ה יא, א) והיו מרוצין הכלב והחמור כו' שלא נעשו אדם, והאדם שלא נעשה כוכב, והכוכב שלא נעשה מלאך:
157
קנ״חנגד כלל הראשון ממעלת הדיין, קשוט עצמך, מבואר בפרשה שעברה (שמות יח, כא) ואתה תחזה אנשי חיל וגו', כי אלו המדות מבקש הדיין מבעלי דינין, הדיין גוער בעדים שיגידו עדות ולא יחנפו, כך צריך להיות הוא איש חיל כקטן כגדול שוה בעיניו. הדיין רוצה מבעלי דינין שיהיו יראי אלהים, למשל כשיבוא שבועה על הספק ונעלם מעין כל חי זולתי לאלהים יתברך, מאיים אותו שיהיה ירא אלהים, כן צריך הוא לזכור בלבו במצפונו. לפעמים אין משביעו רק מזהיר במי שפרע כו' במי שאינו עומד בדיבורו, וזהו אנשי אמת, כן הדיין צריך להיות איש אמונה ולא כך וכך. ולפעמים פוסק הדין לשלם מה שלא לוה, כגון תשלומי כפל ארבעה וחמשה, כן צריך להיות המדה בו שונאי בצע, שונאים ממונם בדין. וזהו ואלה המשפטים, רצה לומר שמבקשים הדיינים. תשים לפניהם, רצה לומר לפני הדיינים:
158
קנ״טעוד נפרש ד' דברים. אנשי חיל וגו', נגד ד' כללים אחרים. אנשי חיל, להיות אמיץ כח, והיית לבן חיל. וזהו אשר תשים לפניהם, כלומר לא די באמירת הפסק, רק תשים לפניהם בעל כרחם:
159
ק״סיראי אלהים, נגד כלל ג'. למשל (ב"ב ה, א) חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ולבו מחכים שפרע במקרה. וכן (ב"ק לה, א) המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין לו ראיה והאמת אתו. והאלהים יתברך דיין אמת שופט, זה ישפיל וזה ירים כדלעיל. ועל זה הזהיר יהושפט (דה"ב יט, ו) ועמכם בדבר משפט כו' ותהיו כאלהים. וזהו אשר תשים לפניהם, לפני בני אדם הללו כפי שכלך:
160
קס״אאנשי אמת, ולא אמת לאמתו, עיין בתוספות (ב"ב ח, ב ד"ה דין אמת), והיינו הוראת שעה כו', וזהו אשר תשים לפניהם בעת ההיא:
161
קס״בשונאי בצע, לזמר וליזל, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי. ופירש בעל מדרש שמואל, שהוא על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ו, ב) על פסוק (ש"ב ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה, שהיה עושה דין, ואח"כ החזיר להחייב, כי היה ירא אולי טעה בדין. ועל זה התפלל עשיתי משפט וצדקה, ואני חושש מפני הרמאין אולי יעשו קנוניא עלי, ועל כן התפלל בל תניחני לעושקי. ועל מעשה שעשה דוד מקויים שונאים ממונם בדין, ומכל שכן שלא ילך החייב בעצב וצעקה, רק יאמר בטעם וסברא. וזהו אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך:
162
קס״גונגד אלו חמשה העניינים הם החמשה הנזכרים במאמר הזה כסדר הזה, מרים, משה, יצחק, אברהם, יעקב. בחינת אנשי חיל, הקב"ה לא נסיב אפין אפילו לבני ביתו מרים אהרן משה. יראי אלהים, הלא תכלם ק"ו לשכינה, להיות יראי אלהים. מעלת אנשי אמת, מרומז בסיפור שבחו של משה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא. שונאי בצע, ג"כ מרומז בזה הדין שנעשה במרים, שהיה דן דין אמת מדוקדק הן לחובה הן לזכות. לחובה, אירע לה מה שאירע. לזכות, (שם טו) והעם לא נסע עד האסף מרים:
163
קס״דוכתבו מקצת המפרשים, שכבר נסע דגל יהודה עכ"ז חזרו לכבודה, כן הוא בצרור המור סוף פרשת בהעלותך. וזה היה מדה כנגד מדה, כי יהודה אמר (בראשית לז, כו) מה בצע, ולא דיבר טוב בזה כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פד, יח). ומרים היתה טבעה שלא להשגיח על בצע שהיתה שונא ממונה, כמו שראינו במצרים (שמות א, יז) ותחיינה את הילדים, ותחיינה השני פירושו שהיו מספיקות להם מזון משלהם, על כן נחלק לה זה הכבוד, אף שנסע דגל יהודה העם לא נסעו והוצרך לחזור:
164
קס״היצחק, פסק בדין לברך בן הגדול, אבל טעה כי אף שהדין כן אין לו להדיין אלא מה שעיניו רואות, כי עכ"פ ידע שיעקב צדיק ממנו והיה לו להצדיק את הצדיק ולתת עליו ברכה, אבל יצחק לא ראו עיניו:
165
קס״ואברהם, ענין (בראשית טו, יג) ידוע תדע ידוע. כי ישראל לא חטאו, אלא הוראת שעה היתה כדי שתתפרסם מציאות הש"י ושחידש העולם ולו הכח והיכולת, כל זה יתפרסם ע"י גלותם וגאולתם כנודע:
166
קס״זאמיץ כח, כביכול הראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה כי לא רצה לקבל דין מיתה, וקרע בתפילתו כל הרקיעים כדאיתא במדרש (דב"ר יא, ט), והקב"ה בכחו הגדול סגר בפניו:
167
קס״חיעקב, והוא צולע על יריכו (בראשית לב, לב), והוא קיבל דין שמים. והא ראיה, שזכה מכח זה למצווה (שם לג) שלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, ונתקיים בו לזמר וליזל. ונאמר בזה על דרך צחות, כי קיבל הצליעה כאלו הלוך ילך:
168
קס״טהרי ביארתי קצת דרכי המשפט, ואשרי שומרי משפט. ובזכות המשפט נזכה לגאולה כמו שנאמר (ישעיה א, כז) ציון במשפט תפדה:
169