שני לוחות הברית, תורה שבכתב, נח, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Noach, Ner Mitzvah
א׳שמו של זה הדרוש מגדול עוז:
1
ב׳ואתם פרו ורבו (בראשית ט, ז). זה המקרא למצוה נכתב, ונכפלה מצוה זאת כי באתה ג"כ בפרשת בראשית בפסוק (שם א, כח) ויאמר [להם] אלהים פרו ורבו. והנה המצות עשה דפרו ורבו הכתובה בפרשת בראשית שנינו משנה שלימה במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (סה, ב), האיש מצווה על פריה ורביה, ולא האשה. ר' יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר (בראשית שם) ויברך אותם. וטעמא דת"ק מפרש בגמרא דיליף מוכבשה דכתיב בהאי קרא דפריה ורביה, כבשה חסר כתיב, איש דרכו לכבוש כו', הרי לדברי שניהם ויאמר להם אלהים פרו ורבו דאדם למצוה נאמר. ואע"ג דבריש כתובות (ה, א) בברייתא דבר קפרא איתא, הואיל ונאמר בו ברכה לאדם כו', א"כ לכאורה משמע דמפרש הקרא דאדם ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו לברכה אתא ולא למצוה, כמו קרא דדגים שנאמר (בראשית א, כב) ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו, דעל כרחך לא אתא אלא לברכה:
2
ג׳אבל חלילה לעשות פלוגתא בין ברייתא דבר קפרא למשנה שלימה הנ"ל, אלא הא והא איתא. דפסוק דאדם בא לברכה, ובא לציווי, וכן מוכח קרא דמדבר בשני ענינים, דכתיב ויברך אותם אלהים, ואח"כ בבא חדשה ויאמר להם אלהים פרו ורבו. ולא כמו בדגים שלא כתיב רק בבא אחת ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו, פירוש שבירך אותם אלהים ואמר בזה הלשון בברכה פרו ורבו, אבל באדם כתיב שבירך אותם אלהים ואמר אח"כ שאמר להם אלהים וציוה אותם אלהים פרו ורבו, וכוונת הפסוק כשיקיימו מצות הש"י בפריה ורביה אז יתן ברכתו עליהם ויפרו וירבו במאד מאד, וצדקו שניהם יחדיו המשנה דפרק הבא על יבמתו, וברייתא דבר קפדא:
3
ד׳וכן זה הפסוק דואתם פרו ורבו דנח נאמר למצוה, כדאיתא בסתמא דתלמודא דסנהדרין פרק ארבע מיתות (נט, ב) דאיתא שם, והרי פריה ורביה שנאמר לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו וכו'. הרי נתבאר ממשנה שלימה דפרו ורבו דאדם נאמר למצוה, ונתבאר מסתמא דתלמודא דפרו ורבו דנח גם כן נאמר למצוה:
4
ה׳ועתה חל עלי חובת ביאור לבאר דברי רש"י (בראשית ט, ז) שכתב וזה לשונו, ואתם פרו ורבו, לפי פשוטו, הראשונה לברכה וכאן לציווי. ולפי מדרשו, להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים. נראה לכאורה מדברי רש"י שהנך תנאים דדורשים ההיקש לא סבירי להו דפרו ורבו נאמר למצוה, והוא נגד תלמודא דד' מיתות (סנהדרין נט, ב):
5
ו׳וכן הוא במזרחי, ואתם פרו ורבו, לפי פשוטו הראשון לברכה וכאן לציווי כברייתא דבר קפרא דכתובות, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם שהיא סוברת דקרא ויאמר להם אלהים פרו ורבו הוא פירוש של ויברך אותם אלהים. וכן נמי קרא ויאמר להם אלהים פרו ורבו דבני נח, הוא פירוש של ויברך אלהים. אבל מצות פריה ורביה לא למדנו אותה אלא מקרא (בראשית ט, ז) דאתם פרו ורבו שרצו בארץ, דלא כתיב ביה ברכה. וכן משמע מההיא דסנהדרין פרק ארבע מיתות (נט, ב), דפריך והא פריה ורביה שנאמר לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו, ולא מדכתיב ויברך אלהים את נח ויאמר להם פרו ורבו, ולא מקרא דאדם הראשון דכתיב ביה ויברך:
6
ז׳ולפי מדרשו להקיש כו', משמע דסבירא ליה שהמדרש הזה (יבמות סג, ב) דתניא ר' אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים שנאמר (בראשית ח, ו) שופך דם האדם וגו', וסמיך ליה ואתם פרו ורבו, סוברת כמתניתין דבפרק הבא ע"י (יבמות סה, ב) דתנן, האיש מצווה על פריה ורביה, ולא האשה. ור' יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר ויברך אותם. ומפרש בגמרא מאי טעמא דת"ק, דכתיב (בראשית א, כח) וכבשוה, וכבשה כתיב, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. דסבירא להו דקרא ויאמר אלהים פרו ורבו דגבי אדם אינו פירוש של ויברך אותם אלהים, אלא מילתא באנפי נפשה, והוא הדין נמי גבי פרו ורבו הראשון דנח אינו פירושו של ויברך, אלא מילתא באנפי' נפשא, ופליגא אברייתא דבר קפרא. ואההיא דסנהדרין דס"ל דמצות פריה ורביה אינו אלא מקרא דואתם פרו ורבו, אבל פרו ורבו דאדם הראשון, ופרו ורבו הראשון דכתיב בבני נח אינם אלא ברכה, ולא נתברר לי מהיכן למד זה, דדילמא בברייתא דבר קפדא ובההיא דסנהדרין היא סוברת שאמרו שמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו ואפילו הכי דורש אותה לסמוכין, כר' אליעזר דאמר סמוכין מן התורה מנין, שנאמר (תהלים קיא, ח) סמוכים לעד לעולם, אע"ג דליכא לא מוכח ולא מופנה:
7
ח׳גם מה שטען הרמב"ן על דברי הרב ואמר, והמדרש הזה לא הוציאו אותו אלא מן הסמוכין, אבל המקרא למצוה נכתב והראשונה לברכה. וכן אמרו, והרי פריה ורביה שנאמר לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו כדאיתא בסנהדרין (נט, ב), לא ידעתי מנא ליה הא, דדלמא המדרש הזה כמתני' דפרק הבא על יבמתו היא סוברת דקרא דפרו ורבו דגבי אדם אע"ג דכתיב ברישא ויברך אותם, וכן קרא דפרו ורבו דגבי נח אינו פירוש של ויברך, אלא מילתא באנפי נפשה למצוה ולא לברכה, וקרא דואתם פרו ורבו לא נשנה אלא להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים בלבד, דס"ל כר' יהודא דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או דמופנה. וליכא למימר דמתניתין דפרק הבא על יבמתו דמפרש קרא דפרו ורבו למצוה, אע"ג דכתיב ברישא ויברך אותם אינו אלא בקרא דגבי אדם, אבל בקרא דגבי נח אינו אלא לברכה, דזיל בתר טעמא הוא, מאי טעמא אמר גבי נח שהיא לברכה, משום דכתיב ברכה ברישא דקרא גבי אדם נמי ברישא דקרא ברכה כתיבה, עכ"ל:
8
ט׳אבל בעיני כל דברי המזרחי בזה הענין דחוים, וכל דברי החכמים קיימין הם, והם בשלום יחדיו. ומתחלה אקדים לך דהפסוק הנאמר באדם כולי עלמא סבירא להו דבא לברכה ובא למצוה, בא לברכה כמו שכתוב (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים. ומדעשה בבא שניה ויאמר אלהים פרו ורבו, שמע מינה דאתא ג"כ למצוה וכמו שכתבתי לעיל. אמנם בפסוק דנח (שם ט, א) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו, יש פנים לכאן ולכאן. יש פנים לומר דאתא לברכה ומצוה כמו פסוק דאדם, מאחר שכתוב ויברך. ויש פנים לומר דאף דכתיב ויברך ויאמר, ויאמר אינו למצוה אלא פירושא של ויברך. ומה שמפרשינן ויאמר דאדם למצוה, מפני שנכתב שם אלהים שני פעמים, ויברך אותם אלהים, ויאמר להם אלהים. ע"כ מפרשינן הפסוק בשני שמות, רצוני לומר בשני עניינים:
9
י׳ועתה נאמר דר' אלעזר דדריש סמוכין אע"ג דליכא מוכח וליכא מופנה אם כן ס"ל ואתם פרו ורבו דנח (בראשית ט, ז) הוא כפשוטו למצוה, וסמוכין ג"כ דריש, ופסוק דלעיל מיניה (שם ט, א) ויברך אלהים את נח ויאמר להם פרו ורבו אוקי ליה כולה לברכה. אבל בפסוק דאדם, מאחר שנכתב שני פעמים אלהים, ליכא מאן דפליג דנדרש בשני שמות כמשנה שלימה דהבא על יבמתו. ור' יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה, סבירא ליה דמצות פריה ורביה ההכרח גם בנח, מאחר שכתיב (שם ט, א) ויברך ויאמר. אף שלא זכר שם אלהים ב' פעמים, מכל מקום סבירא ליה דויברך ויאמר שני עניינים לברכה ולמצוה, ואז ואתם פרו ורבו מופנה ואתי להיקש:
10
י״אולא מסתבר לומר דסבירא ליה לר' יהודה דפסוק ויברך אלהים את נח ויאמר וגו' כולה אתא לברכה ולמצוה, ועל כל זאת דריש היקישא דואתם פרו ורבו שהוא מופנה ממה שכבר נצטוה אדם על פריה ורביה. דזה לא מסתבר לומר דבא לאשמועינן בהיקישא העונש כמי שאינו עוסק בפריה ורביה. וציווי דפריה ורביה לא נזכר בהאי עניינא, אלא שם בפרשת בראשית היה לו להזכיר. אלא על כרחך ס"ל גם בהאי עניינא הזהיר על מצות פריה ורביה, ואז חל עונש של היקישא אחר שהזהיר. נמצא סתם תלמודא דד' מיתות שאמר והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח אתיא ככולי עלמא. ואע"ג דקרא שהביא ואתם פרו ורבו אינו לר' יהודה אלא מקרא דויאמר אלהים פרו ורבו, אין בכך כלום דמכל מקום כולי עלמא אית להו דפריה ורביה נאמרה לבני נח, ומסיק הקרא של מאן דדריש סמוכין, דלדידי' אנחנו מפרשינן קרא דויברך ויאמר דנח כולו לברכה כדי שלא תהיה נאמרה מצוה דפריה ורביה כפל במקום אחד דהיינו לנח. ועוד דגם לר' יהודא זה הפסוק ואתם פרו ורבו אלים טובא, כי מהעונש המופלג הנלמד מסמיכות זה הפסוק ראה תראה גודל ענין המצוה שנצטוה בפריה ורביה, על כן הביא תלמודא זה הפסוק דואתם פרו ורבו:
11
י״בהרי שאין מחלוקת בין החכמים, דכולי עלמא סבירא להו דנאמרה ברכה ומצוה לאדם, ונאמרה ברכה ומצוה לנח, רק רש"י כתב דלפי פשוטו היינו מפרשינן ויברך ויאמר כולו לברכה, ואתם פרו ורבו למצוה. אמנם לפי המדרש רז"ל (יבמות סג, ב) חזינן דכולי עלמא דרשי סמיכות. ואף למאן דלא דריש סמוכין אלא להיכא דמוכח, נצטרך לומר דויברך ויאמר דנח שם ברכה ומצוה וכדפירשתי, וזהו לדברי ר' יהודא דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח. ודברי הרמב"ן הם לר' אלעזר דסבירא ליה סמוכין דאורייתא, ואין בין רש"י ורמב"ן מחלוקת, ומר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי:
12