שני לוחות הברית, תורה שבכתב, ויחי, דרך חייםShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vayechi, Derekh Chayim

א׳ועשית עמדי חסד ואמת (בראשית מז, כט). עיקר החסד הוא כשעושה על מנת שלא לקבל פרס, ואז נקרא עושה חסד, ונקרא נדיב. אבל העושה על מנת לקבל גם ממנו הנאה, נקרא סוחר ולא נדיב, ואין לך מדה גדולה ממדת החסד. על כן ירגיל אדם את עצמו בחסד של אמת. לא מבעיא לעשות עם מתים, אלא אפילו עם החיים יעשה כן, ואז הולך בדרכי ה' ומתלבש במדותיו ברוך הוא כי הוא יתברך עושה חסד חנם. ועל זה אמר (תהלים סט, יז) כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך, רצה לומר דרכי של בני אדם לעשות חסד של אמת עם המתים ולא עם החיים. אבל חסדך האמתי הוא מחיים, מה שאתה עושה לנו בחיים חיותינו, כי מה גמול אנחנו משלמים לו. רק שפתי ישבחונך, הקב"ה בחסדו הגדול עושה נסים ואין לנו לעשות רק להודות לו כמו שאמרו רז"ל (ברכות נד, ב) ד' צריכים להודות, זהו שפתי ישבחונך. וכן הקב"ה ממציא לנו מזון וטרף בחסדו הגדול, ואנו אין לנו אלא לברך, וכמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית מט, כא) נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, זהו שפתי ישבחונך:

ב׳ויתחזק ישראל וישב על המטה (בראשית מח, ב). חיזוקו ומושבו האיתן היה עבור המטה שהיתה מטתו שלימה, ואשרי מי שזוכה לזה. ועל זה יתפלל כל חסיד עולמו עד שלא נמצא פסול בזרעו וזרע זרעו עד עולם, כי אין לו לאדם בעולמו אלא כשמניח בנים הגונים. זהו ענין כשבירך יעקב את בני יוסף כתיב (שם טו) ויברך את יוסף, כי ברכת הבנים ומעלתן היא ברכת יוסף:

ג׳וזה רמז (שם ו) ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו. כלומר אם תוליד עוד בנים ויהיו הגונים כמו אלו. וזהו אחריהם, שילכו אחר מדותיהם לך יהיו, למי כל חמדה הלא לך כי אשרי לאב המניח בנים הגונים זרע כשר:

ד׳ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו (בראשית מח, טו). ההליכה לפניו רומזת על התעוררות מלמטה למעלה שהיא המעלה העליונה כשמתחיל אדם להתעורר מלמטה ואז מושך קדושה על עצמו מלמעלה, והארכתי בדרוש הזה בפרשת נח (תורה אור ד"ה כבר הזכירו), וזה סוד ההליכה לפניו, רצה לומר קודם לו יתברך, דכשאין התעוררות מלמטה למעלה מצד המעשים, רק בא מלמעלה למטה מצד החסד והחנינה זהו מועט:

ה׳ובב"ר (צז, ב) ויברך את יוסף ויאמר, רבי ברכיה ואמרי לה בשם ר' יוחנן, וריש לקיש. ר' יוחנן אמר, לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו. ריש לקיש אמר, לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן, אנו צריכים לכבודו. על דעתיה דריש לקיש, הוא צריך לכבודינו, עד כאן. המאמר צריך ביאור:

ו׳עוד יש לדקדק, רבי ברכיה ואמרי לה כו', סתם ולא פירש מה אמר רבי ברכיה, אם כדברי ר' יוחנן, או כדברי ריש לקיש. עוד קשה מאי טעמא בדברי ר' יוחנן אומר לישנא דעומד, שאמר עומד ומביט. ובדברי ריש לקיש מזכיר לשון הליכה, שאמר ונשיא מהלך:

ז׳כבר הארכתי בענין זה פרשת נח (תורה אור ד"ה כבר הזכירו) וגם במקומות אחרים גודל ענין התעוררוות מלמטה למעלה, דהיינו ממעשינו ומעבודתינו. כי העבודה צורך גבוה כביכול, והוא דרוש נכבד מאוד נתבאר במקומו. וזה ענין ריש לקיש שהמשיל לנשיא מהלך, וזה מורה על רוב התקרבות ע"כ כמעט מתדמין, כי מעלת זקנים מושך שייכי בנשיא. כן הענין בקיום הלוך לפניו יתברך דהיינו הקדמת התעוררות ממעשינו, ואז נתוסף כביכול כח בגבורה שלמעלה כמו שאמרו רז"ל כשעושין רצונו מוסיפין כח בגבורה של מעלה ואז העבודה צורך גבוה. זהו מה שאמר על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודינו:

ח׳ור' יוחנן מדבר כשאין התעוררות מלמטה רק מלמעלה על דרך (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון, ליתן מתנות חנם אף מי שאינו מתעורר, זהו אנו צריכין לכבודו שיעשה מצד רחמיו וחסדיו המרובים חסד חנם. ואז ממשיל לרועה ומביט בצאנו, כי נמשל לבהמות נדמה, ואמר לשון הבטה, כי כל הבטה היא מלמעלה למטה כמו שכתב רש"י בפרשת לך לך בפסוק (בראשית טו, ה) הבט נא השמימה, כי אז התעוררות מלמעלה למטה וההבטה היא מרחוק. והוא ענין (תהלים י, א) למה ה' תעמוד מרחוק. אבל כשהתעוררות מלמטה למעלה, אז מהלך הש"י למטה כמו שכתוב (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם:

ט׳נמצא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, אלא מר אמר חדא, ומר אמר חדא. מר מדבר מהתעוררות מלמעלה למטה. ומר מדבר מהתעוררות מלמטה למעלה. ואז מובן מה שאמר רבי ברכיה, ואמרי לה בשם ר' יוחנן וריש לקיש. ר' ברכיה רצה לומר אמר דברי שניהם, כי שניהם דברי אמת וצדק, ומזה יש ללמוד כמה גדול כח התעוררות מלמטה למעלה וכמו שאמרו רז"ל (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה, כי לפי ההכנה שמכין אדם את עצמו כן שורה עליו רוחניות, כי מוצא כסא מוכן למטה. וזהו ענין (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין:

י׳ומזה יתבאר מאמר בבראשית רבה בפרשה זו (צז, א). א"ר עזריא בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף, יצא ופניו מצהילות והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא, בשביל שהוא מלך, עם מאן דקיימן קיימין. אמר להם יעקב אבינו, יראו את ה' קדושיו, אנא מספקא לכוליה, עד כאן:

י״אקשה איך ח"ו יעלה על לבם לחשוד את אביהם יעקב אשר צורתו חקוקה בכסא כבוד להיות בו מדת החנופה, כי לא לפניו חנף יבא, וכי החנופה היא הרעה הגדולה שביותר הרעות. עוד קשה הכפל והאריכות לשון, עם קיימא בשביל שהוא מלך עם מאן דקיימין קיימין:

י״בהענין ראו פניו מצהילות, כי חכמת אדם תאיר פניו מלמעלה למטה וקיבל רוח קודש הנאצל עליו מאביו, אז השבטים קנאו בו לשם שמים על דרך (ב"ב כא, א) קנאת סופרים, ואמרם ח"ו דמה שהי' מצהילות פניו יוסף הוא משום שהחניף לו אבינו ביתר שאת, כי דין כל עמא שאצליהם חנופה, אבל חלילה לאבינו כי אינו מכל עמא, רק הוא מבני עליה. אלא ענין פניו מצהילין הוא עם מאן דקיימין קיימין, כי יוסף כבר הכין את עצמו לחכמה ונשפע לו חכמה מרובה כמו שכתוב יהיב חכמה לחכימין:

י״גויעקב אבינו ע"ה השיב להם, אתם זרע קודש תהיה יראת ה' על פניכם, תכינו עצמיכם ג"כ אז תמשיכו ג"כ ההשפעה העליונה עליכם כי אין מחסור, אף שהמשיך יוסף על עצמו לא נחסר כלום מלמעלה, כמדליק נר מנר ואין הנר הראשון חסר כלום כמ"ש בפרשת בהעלותך. וזהו ענין שרמז להם יוסף עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, ואיך נר אחד יכבה י' נרות כמוזכר ברש"י בסוף הפרשה (בראשית נ, כב):

י״דהאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט, א). ביקש לגלות להם את הקץ, על כן אמר לשון האספו, כי אי אפשר להקץ שיבא כשיש ביניכם שנאת חנם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת:

ט״וגם רמז להם תוכחת מוסר על לשון הרע, מלשון ואסף את המצורע הבא מכח לשון הרע, והמוסר הזה רמז להם מחמת דברי ריבות שהיה ביניהם מכח (שם לז, ב) ויבא דבתם רעה כו':

ט״זוזהו מה שאמרו (שם נ, טז) אביך צוה לפני מותו לאמר, וקשה היכן מצינו שצוה כן, ורש"י כתב מה שכתב. אבל כוונתם שאמרו לו שכך היה כוונת אבינו במה שאמר האספו ואגידה לכם כו', שלא יהא בינינו לשון הרע ונהיה כולנו באגודה אחת ובאהבת עולם ובאהבה רבה:

י״זאמרו ז"ל (בר"ר צח, ב) בשעה שרצה יעקב לגלות את הקץ, נסתלקה ממנו שכינה. אמר יעקב שמא יש בכם פסול כו', אמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. ומה שאמרו שמע ישראל רצו לומר שמע ישראל אבינו כו':

י״חוקשה לכאורה איך קראו את אביהם בשמו. ואין זה קושיא, כי שם ישראל מורה על גדולה ושררה, וכשקראו אותו ישראל הוא כאלו קראו אותו אדונינו. ומכאן נראה למי שיש לו אב והוא רבו יותר מעלה שיקראנו בשם רבי ממה שיקראנו בשם אבא. וגם כי כבוד רבו קודם לכבוד אביו (כריתות פ"ו מ"ט) על כן יקראנו בשם רבי:

י״טלא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה (בראשית מט, י). מצוה לידע פירוש זה הפסוק, בשביל להקהות שיני הפוקרים אשר פוקרים בזה הפסוק. וזה לשון הרמב"ן, לא יסור שבט מיהודה, אין עניינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח, לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה אין להם עוד מלך ושרים, וימים רבים אין מלך בישראל, והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה. אבל עניינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו חותם המלכות עד כי יבא בנו. ולו יקהת כל העמים לעשות בכלם כרצונו וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת עמים, עד כאן לשונו:

כ׳ורבינו בחיי כתב וזה לשונו, ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל, כי מלת עד במקום הזה כמו לעד ועל כן בא הטעם בעד להורות שאיננו נמשך אחר כי יבא שילה, ומזה תרגום אונקלוס עד עלמא, ותירגם כי יבא שילה דייתי משיחא, והמתרגם עד דייתי משיחא טועה. וענין הכתוב כי בבא המשיח לא תפסוק המלכות מיודא לעד לעולם, והוא כלשון האמור בדניאל (דניאל ב, מד) די לעלמין לא תתחבל, עד כאן לשונו:

כ״אודרך רש"י ז"ל על פי רז"ל הוא, לא יסור שבט מיהודה, מדוד ואילך אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממונים על פי המלכות. ומחוקק מבין רגליו, אלו נשיאי ארץ ישראל, עד כאן:

כ״בוהפוקרים אשר פוקרים ואומרים הלא אין לכם אף זו, דהיינו ראשי גליות ונשיאים, הם לא מבינים דברי רז"ל דברי חכמים וחידותם ומשליהם הנעימים, כי עניינם הוא שענין שבט וענין מחוקק מורים על אנשים גדולים וחשובים, ובדור חכמינו ז"ל שהיה רבן גמליאל נשיא הראה באצבע אלו הם שנתקיים בהם לא יסור וגו'. ואח"כ בכל דור ודור הנמצא לפעמים באיזה מדינה ומדינה אנשים חשובים בחצר המלך ונושאים חן בעיני המלך והשרים, אזי נאמר בודאי אלו הם מיודא ובהם נתקיים לא יסור, וכן הוא בכל דור ודור לא ימנע אנשים חשובים מיודא, ואם אינם במלכות זה, הם במלכות אחר. ואף בעו"ה שנעלם ממנו להכיר את כל אחד מאיזה שבט הוא, מכל מקום ברוך הוא היודע והמקיים את דבריו. וכלל הענין, שלא תפסוק מיודא ממשלה, יהיה ממשלה גדולה או קטנה. ודבר זה יהיה נוהג עד שיבא משיח ואז אליו יקהתו כל העמים וימלוך בכיפה עולמי עד. ורז"ל שאמרו (עי' סנהדרין ה, א) אלו נשיאי וכו' ורבן גמליאל כו', אמרו לפי דורם, וכאלה רבים בדברי רז"ל:

כ״גהנה כתיב בנתוץ נבוכדנצר את ירושלים כתיב (מל"ב כה, ט) (וכל הבית הגדול) [ואת כל בית גדול], ובמדרש איכה (פתיחתא יב) אמרו זה ביתו של רבן יוחנן בן זכאי, וכי הפסוק מדבר מרבן יוחנן בן זכאי. אלא הכוונה שבביתו של רבן יוחנן בן זכאי נתקיים ג"כ ואת כל הבית הגדול, אבל היו כהנה וכהנה לרוב, וכהנה רבות במדרש איכה. ובפרק קמא דבבא בתרא (ח, ב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג), זהו רב שמואל בר שילת. וכי קרא ברב שמואל בר שילת משתעי. אלא רצה לומר שגם ברב שמואל בר שילת מתקיים מה שאמר קרא, שמצדיקי הרבים הם ככוכבים לעולם ועד:

כ״דיששכר חמור גרם (בראשית מט, יד). זה לשון הזוהר (ח"א רמב, א), יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, אמר רבי אלעזר, וכי יששכר חמור מיקרי. אי בגין דישתדל באורייתא, קרינן ליה סוס או אריה או נמר, אמאי חמור. אלא אמרי בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במריה כשאר בעירי, ולא אית ביה גסות הרוח, ולא חייש למשכב באתרי מתתקן. אוף הכי יששכר דאשתדלותיא באורייתא נטיל מטולא דאורייתא, ולא בעיט ביה בהקב"ה, ולא אית ביה גסות הרוח כחמור, ולא חייש ליקרא דיליה, אלא ליקרא דמריה. רובץ בין המשפתים, כדאמרינן (אבות ו, ד) ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה:

כ״הדבר אחר יששכר חמור גרם רובץ וגו', פתח ואמר (תהלים כז, א) לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא. דכל מאן דישתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא. ולא עוד אלא דכפיית לכל פגיעי דעלמא ואחית לון לעומקא דתהומא רבא. תא חזי, בשעתא דעאל ליליא פתחין סתימין וכלבין וחמרין שריין ושאטין בעלמא ואתייהבית רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו ונשתמתהון דצדיקיא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההוא שעתא ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבא דתהומא רבא וכפית ליה לחמור ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא דזוהמי קסרא. בגיני כך, יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה מההוא גרם המעלות דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים בין זוהמי דטפסרי לעפרא:

כ״ותא חזי מה כתיב (בראשית מט, טו) וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. וירא מנוחה כי טוב, דא תורה שבכתב. ואת הארץ כי נעמה, דא תורה שבעל פה. ויט שכמו לסבול, למסבול עולה דאורייתא ולדבקה בה יומי ולילי. ויהי למס עובד, למהוי פלח להקב"ה ולתדבקא ולתשא גרמיה ביה:

כ״זר' שמעון ור' יוסי ור' חייא הוו קא אזלי מגלילא עילאה לטבריא, אמר ר' שמעון ניהך ונשתדל באורייתא, דכל מאן דיכול לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל, אתחייב בנפשיה. ולא עוד דיהבין ליה עולא דארעא שיעבודא בישא, דכתיב ביששכר ויט שכמו לסבול. מהו ויט סטא, כמה דאת אמרת (ש"א ח, ג) ויטו אחרי הבצע. מאן דסטי אורחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא, מיד ויהי למס עובד, עד כאן לשון הזוהר:

כ״חהרי לך דין תלמיד חכם, אם הוא מתנהג כראוי לתלמיד חכם שיתעסק בתורה תמיד בכל עת ורגע שיש לו פנאי, ועוסק בתורה בלילה הרבה, לזה יש דין תלמיד חכם להיות פטור ממסים ועולים והכל מתעסקים בצרכו. אבל אם הוא תלמיד חכם ומבקש מנוחה ואינו עוסק בתורה בעתות שיוכל לעסוק, רק בוחר במנוחה, אז דינו להיפך יהיה למס עובד ולהכביד עליו עול המסים כהא דתנן (אבות ג, ה) כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות:

כ״טאנא שא נא פשע עבדי אלהי אביך (בראשית נ, יז). ראה נא ואביטה עד כמה חיוב המחילה בחטא שבין אדם לחבירו. ראה נא אלו הגדולי עולם שבטי י"ה אשר הם מלאכי אלהים, איך עשו הכנעות ויפלו לפניו ארצה ויאמרו הננו לך לעבדים. ומה יעשה הדיוט החוטא נגד חבירו בהוצאת דיבה ובהכאה וכיוצא בזה או דברי מסה ומריבה. ואף שחבירו מרוצה, על כל זאת צריך תשובה שימחול לו הקב"ה. והשבטים הקדושים אף שפייסו את יוסף, מכל מקום היה חטאתם שמור עד נקמת עשרה הרוגי מלכות גדולי ואבירי ישראל. זה שרמז יוסף במה שאמר (שם כא) ועתה אל תיראו אנכי וגו', רמז עתה אין לכם לירא, אבל באחרית הימים תיראו, כי יוסף ראה דבר זה ברוח הקודש, ומכל מקום תנחומין של יוסף הם תנחומין:

ל׳גם הוא יקדים לעתיד, כי בא יבא משיח בן יוסף קודם משיח בן דוד. ועל זה בא הרמז (ישעיה סו, יח) יוסף ה' שנית ידו לקבץ, קיבוץ כל ישראל לא היה אלא במצרים. מבבל לא עלו רק אלפים וד' רבוא, ורוב ישראל גלו בלחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי. ולעתיד כימי צאתנו ממצרים כן יראנו נפלאות, לקבץ כל ישראל, ואז יקויים מה שאמר יעקב אבינו האספו וקבצו. רומז על מה שנאמר (ישעיה יא, יב) ואסף נדחי ישראל, ונפוצות יודא יקבץ אמן וכן יהי רצון:

ל״אנשלם פרשת ויחי. בעזרת כי הוא אמר ויהי