שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים א׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 1
א׳המצות שהוזכרו למעלה ציצית תפילין ומזוזה ומילה ומשא ומתן, לקחת מוסר מהם לג' שלימות שזכרתי למעלה, ויבואו עוד בארוכה לקמן במקומו, והם שלימות הנפש שהוא השכל, ושלימות הגוף, ושלימות הממון, אשר בחוט שלימות המשולש הזה נכלל הכל. כי תפילין בזרוע נגד הלב, ותפילין בראשו על המוח, הרי זכרון לשלימות השכל להמוח שהוא מדור החכמה, וללב שהוא מדור הבינה, כי הלב מבין כדי שיקדש אדם חכמתו ובינתו:
1
ב׳הציצית המסבבין את הגוף, לזכרון שלימות הגוף.הגה"הוהנה יש לגוף ב' עניינים סוד כתנות אור, ועתה כתנות עור בסיבת חטא אדם הראשון שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) מושך בערלתו היה, ולעתיד יוחזר כתנות אור כשיתוקן כתנות עור בשלימות המעשים ובפרט במצות התלויות בגוף. על כן ציצית המסבבים את הגוף מורים על הגוף, כאשר הוא שם שלא יתור אחר לבבו ועיניו סרסורי עבירה, ומילה שהיא חתיכת הקליפות לגמרי וביטולם והיא סוד גילוי עטרה, ולעתיד בסוד כתנות אור יחזיר הקב"ה הכתרים אשר הם סוד העטרות שנטלו מהר חורב בהתנצלות ישראל את עדים, ואז שמחת עולם על ראשם כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, א), על כן עושים שמחה ביום המילה, כמו כן קבלוהו בשמחה (שם קל, א): כתב הציוני, שמנה חוטין יש בציצית. בחוט ראשון, לזכור מצות ועבירות התלויות בעין. בחוט השני, מצות ועבירות התלויות בפה. בחוט ג', בליעת הושט. בחוט הד', מצות ועבירות התלויות באזנו. בחוט הה', אף מריח, אף כועס. בחוט הו', מצות ועבירות התלויות בידים. ובחוט הז', מצות ועבירות התלויות ברגלים. בחוט הח', מצות ועבירות התלויות בערוה, עד כאן:
2
ג׳המזוזה אשר בפתח הבית עם הכניסה ויציאה אשר מאסף האדם אל ביתו מה שחננו ה' להכניס ולהוציא, והכל יהיה באמת ובאמונה סוד משא ומתן באמונה, דהיינו מה שהאדם מכניס לביתו, כלומר מה שמרויח, יהיה באמונה. גם אח"כ מה שמוציא יהיה באמונה, שלא יוציא לדברים בטלים לתאוה יתירה, רק יהיה הוצאתו הכל לשמים, הוא בעצמו יסתפק בהכרחיי, והמותר יוציא לתלמוד תורה ולעניים ולגמילות חסדים כפי הברכה אשר בירכו ה':
3
ד׳עוד יקח האדם מוסר ויזכור, כשהוא מעוטף בציצית ומלובש בתפילין וחתום באות ברית קודש, רצה לומר שנשאר בקדושתו שלא חטא בו, אז הוא חתום בחותמו של הקב"ה, חותם הקב"ה הוא אמת (שבת נה, א) סוד (שמות ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה שפירשו המקובלים אהי"ה פעמים אהי"ה דהיינו כ"א פעמים כ"א עולה אמת, ואהי"ה הם אותיות שם הוי"ה שאינו רק ג' אותיות, דהיינו יה"ו העולה אהי"ה, כי הה"א אחרונה כפולה. ותנן בספר יצירה שששה צירופי של יה"ו הם ששת חותמות של הששה קצוות, חותם רום וחותם תחת וחותם מזרח מערב צפון דרום, כדאיתא שם בארוכה והובא בספרי המקובלים. כן האדם המלובש בתפילין (עי' ברכות ו, א) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך (דברים כח, י) הרי הוא חותם רום, כי שכינה למעלה מראשו. וחותם במילה שהיא סיומא דגופא, (גם אסור לאדם להביא עצמו לידי קישוי בלא מצוה, נמצא המילה לצד הארץ, הרי ששת קצוות), הוא חותם תחת. וארבע ציצית לארבע רוחות:
4
ה׳וכן יזכור אדם בכל ו' ימי המעשה שנחתמו בששה חותמות הנ"ל, יתעורר בכל יום ויום מעין ברכתו. כתיב (דברים ד, לט) בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, הם רום ותחת המכוונים זה כנגד זה, כביכול בשמים ממעל זה הקב"ה, ועל הארץ מתחת זהו האדם הנעשה בצלם ודמות.הגה"הואלו הששה ימים, דהיינו ג' ימים מקודם שבתא, וג' ימים אחר שבתא, עולים יה"ו, כי דה"ו דמקמי שבתא עולים י"ה, אחר כך אב"ג דלבתר שבתא עולים ו': ועל זה רומז יום אחד ויום הששי, יום אחד פירש רש"י ולפי סדר הפרשה כו' לפי שהיה יחידו של עולם כו', וביום ו' נברא האדם אשר הושם בארץ מתחת מכוון נגד המעלה. והנה כבר הוזכר למעלה בהקדמת תולדת אדם (חתימת ההקדמה רמזי אותיות ד"ה ממי"ן), כי ד' חומות העולם הם תשובה תפלה צדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, יעויין שם:
5
ו׳ביום השני (בראשית א, ו-ח) יהי רקיע כו' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזה הרקיע רומז בסודו לרקיע שעל ראשי החיות. וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי דרבי אליעזר פרק רביעי (סימן א), בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים כו', והלא השמים והארץ נבראו ביום א' שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא וגומר, ואיזה רקיע ברא ביום שני. א"ר אליעזר, רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיה רקיע וגומר, עד כאן. והוא סוד הכסא, כמו שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי. ובסוף מסכת יומא (פו, א), גדולה תשובה שמגעת עד הכסא. ואמר, יהי רקיע בתוך המים, זהו התשובה, שפכי לבך כמים (איכה ב, יט), פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט, קלו), ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב, ב), ועיקר התשובה מאהבה כדאיתא שם בסוף יומא, ועל זה נאמר (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:
6
ז׳יום ג' בריאת הצמחים וגדילתם על ידי תפילה, (בראשית ב, ה) וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגומר, להתפלל על הגשם:
7
ח׳יום ד' בריאת המאורות המורים על תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שהוזכרו רז"ל במדרשות, והאריכו המפרשים. ובמסכת שבת פרק מי שהחשיך (קנו, א), האי מאן דבד' בשבת, יהא גבר חכים, מאי טעמא, משום דאתלו ביה מאורות:
8
ט׳יום ה' בריאת הדגים, מורה עניינים על מעלת הצדקה, יש מפזר ונוסף, הקב"ה שולח ברכה. וכן בירך ה' את הדגים, ובני אדם מחסרין מהם, והם מאוד פרים ורבים. ועל זה בא הרמז (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים וגומר. ובפרק מי שהחשיך (שבת שם), האי מאן דבה' בשבתא, יהא גבר גומל חסדים. מאי טעמא, משום דאיברו ביה דגים ועופות. פירש רש"י (ד"ה דאיברו), שאין טורחין לאוכלין, אלא ניזונין בחסדו של הקב"ה, עד כאן לשונו. ועיקר הצדקה, היא ליתן מזונות המוכנים דמקרב הנייתא דעני, כעובדא דאתתא דאבא חלקיה (תענית כג, ב):
9
י׳הרי מבואר בכל מה שכתבתי סדר זמנים וסדר הימים וסדר השעות, ועניינם ורמיזתם ושמושם, מבואר בפנים שונות, וכולם שוים לטובה נותנים התעוררות בלב טהור להבין להשכיל בכל יום ויום מעין ברכותיו, להתעורר על ענין היום הזה ועל ענין אות השם המשמש בו להיות מרכבה אליו:
10
י״אכלל העולה, לעשות דבר יום ביומו מה שרומז, הן על פשוטו, דהיינו יום א' מורה על אחדותו יתברך, לקבוע בלבו אחדותו ית' להיות יראתו על פניו תמיד.הגה"ההרי ד' רוחות ומעלה ומטה רומזים לשני כללים גדולים, יתן עיניו למטה ולבו למעלה:
האחד הענוה יתירה, שאף אם עושה הרבה ידמה בעיניו למועט. בתורה תנן במסכת אבות (ב, ח), אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. תשובה, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד. תפילה, (שם קב, א) תפילה לעני כי יעטוף, יתפלל כדל. מבקש [כ]משה רבינו ע"ה, (דברים ג, כג) ואתחנן, מתנת חנם. צדקה, אמר דוד (דה"א כט, יד) כי [ממך הכל ו]מידך נתנו לך. (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה וכו':
השני לבו למעלה, יעשה הכל לשמו ית', לא מיראה רק מאהבה, וזהו עבודה האמיתית, וכל זה נרמז באלפא בית"א דרדקי בפרק הבונה (שבת קד, א), אמרי ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותייהו. אלף בית, אלף בינה. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. מאי טעמא פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטיה כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דדלית מגימל, דליתן ליה בצינעא כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה' ו', זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל, ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן פשוט, נאמן כפוף. ס"ע, סמוך עניים. לישנא אחרינא, סימנין עשה בתורה וקנה אותו. פ' כפופה פ' פשוטה, פי פתוח פי סתום. צדיק כפופה וצדיק פשוטה, צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט. הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש. קוף, קדוש. רי"ש, רשע. מאי טעמא מהדר תגי' (לפנינו; אפיה) דקוף מרי"ש. אמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע. ומאי טעמא מהדריה תגיה דקוף לגבי רי"ש. אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותו. ומאי טעמא כרעיה דקוף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל, וליעול בהך. מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, לטהר מסייעין לו. שי"ן, שקר. תי"ו, אמת. מאי טעמא שקר מקרבא מיליה, אמת מרחקא מיליה. שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעא קאי, ואמת מלבן לבוניה. קושטא קאי, שיקרא לא קאי:
אלף בינה היא תורה. ג' פונה לד', כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, שצריך האדם להשכיל ולהתבונן מי שהוא דל, כי לפעמים יש כמה עניים חשובים ואינם מגלים את עצמם, על כן צריך להשכיל ולהתבונן על אדם כזה לראות מנין ומאין לו. ומצוה על הדל המוכרח לקבל להמציא עצמו, כהא דתנן (ירושלמי פאה לז, ב) הצריך ליטול ואינו נוטל, כשופך דמים. ה"ו זה שמו של הקב"ה היא התפילה, מפני מה ישראל אין נענין, שאינם יגיעים להתפלל בשם (עי' פס"ר כב, יב). אמרו רז"ל (ברכות כט, ב) לעולם לשתתף אדם בהדי ציבורא, להתפלל בלשון רבים. כלומר, לא יאמר אלהי יחנני רחמני וכיוצא בזה, רק ירגיל תמיד בכל התפילות ובקשות לומר בלשון רבים ולהוסיף אותיות נ"ו, דהיינו שיאמר אלהינו רחמנו גואלנו וכיוצא בזה. וכתב האלהי מהר"ם קורדוירא, כל נ"ו המורה על רבים, לדעתינו הרמז בתפארת ומלכות שאנחנו בני ישראל נשמותינו בסוד נ"ו, ותפארת נ' כפופה במלכות והשרשים והענפים הכל ענין אחד, וכל מה שאנחנו מתפללין הוא בסוד נשמתינו החקוקה שם, וע"י אנו פועלים בכוונתינו למעלה בספ"ר בשער הנשמה, עד כאן לשונו. הרי ה"ו סוד נ"ו וק"ל:
זן לחמו בלחמי מזון הנפש פשט תורה התמימה כו', חן לויית חן הם לראשך ע"י צדקה מטיב עמו בעולם הזה אוכל פירותיהן יש מפזר ונוסף, וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב, ג), אני בצדק כו' (שם יז, טו). הקרן קיים לעולם הבא, זהו ירושה. התפילה נעשית כתר פלפול שלי תפילת רבים כו', כמו שעושה כתר, כך נעשה לו כתר ועטרותיהן כו'. קוף ריש, מוזכר שם תשובה. אח"כ חוזר ופורט, סמוך עניים, הענין כי מזה מעלה גדולה שלא יבא לידי צדקה, עשה סימן מעלה גדולה וגדר לזכירת התורה. אח"כ מזכיר המעלות ללמוד וללמד, מאמר פתוח, כי פתוח כו' (דברים טו, ח). נאמן כפוף כו' צדיק כפוף כו', מדת ענוה, עיניו למטה עבודה אמיתית לשמו זהו אמת, אבל לשם עצמו זהו שקר. ואמת יש לו רגלים, עומד ומהלך על רגליו, ונתתי לך מהלכים בין העומדים (זכריה ג, ז). שקר מקרבין מיליה, כמו שכתב החכם רמ"ק, העובד לשם עצמו שכרו מתקרב בזה העולם, והעובד לשמו ית' שכרו צפון כו': יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד"ה והרוצה להזדווג). אח"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):
האחד הענוה יתירה, שאף אם עושה הרבה ידמה בעיניו למועט. בתורה תנן במסכת אבות (ב, ח), אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך. תשובה, אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ה), וחטאתי נגדי תמיד. תפילה, (שם קב, א) תפילה לעני כי יעטוף, יתפלל כדל. מבקש [כ]משה רבינו ע"ה, (דברים ג, כג) ואתחנן, מתנת חנם. צדקה, אמר דוד (דה"א כט, יד) כי [ממך הכל ו]מידך נתנו לך. (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה וכו':
השני לבו למעלה, יעשה הכל לשמו ית', לא מיראה רק מאהבה, וזהו עבודה האמיתית, וכל זה נרמז באלפא בית"א דרדקי בפרק הבונה (שבת קד, א), אמרי ליה רבנן לר' יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא, ואמרי מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותייהו. אלף בית, אלף בינה. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. מאי טעמא פשוט כרעיה דגימ"ל לגבי דלי"ת, שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטיה כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל, דלימציה ליה נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דדלית מגימל, דליתן ליה בצינעא כי היכי דלא ליכסף מיניה. ה' ו', זה שמו של הקב"ה. ז"ח ט"י כ"ל, ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעולם הבא. מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח, מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן פשוט, נאמן כפוף. ס"ע, סמוך עניים. לישנא אחרינא, סימנין עשה בתורה וקנה אותו. פ' כפופה פ' פשוטה, פי פתוח פי סתום. צדיק כפופה וצדיק פשוטה, צדיק כפוף וצדיק פשוט. היינו נאמן כפוף נאמן פשוט. הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו, מכאן שנתנה תורה במנוד ראש. קוף, קדוש. רי"ש, רשע. מאי טעמא מהדר תגי' (לפנינו; אפיה) דקוף מרי"ש. אמר הקב"ה, אין אני יכול להסתכל ברשע. ומאי טעמא מהדריה תגיה דקוף לגבי רי"ש. אמר הקב"ה, אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותו. ומאי טעמא כרעיה דקוף תלויה, דאי הדר ביה ליעייל, וליעול בהך. מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא לטמא פותחין לו, לטהר מסייעין לו. שי"ן, שקר. תי"ו, אמת. מאי טעמא שקר מקרבא מיליה, אמת מרחקא מיליה. שיקרא שכיח, קושטא לא שכיח. ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעא קאי, ואמת מלבן לבוניה. קושטא קאי, שיקרא לא קאי:
אלף בינה היא תורה. ג' פונה לד', כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, שצריך האדם להשכיל ולהתבונן מי שהוא דל, כי לפעמים יש כמה עניים חשובים ואינם מגלים את עצמם, על כן צריך להשכיל ולהתבונן על אדם כזה לראות מנין ומאין לו. ומצוה על הדל המוכרח לקבל להמציא עצמו, כהא דתנן (ירושלמי פאה לז, ב) הצריך ליטול ואינו נוטל, כשופך דמים. ה"ו זה שמו של הקב"ה היא התפילה, מפני מה ישראל אין נענין, שאינם יגיעים להתפלל בשם (עי' פס"ר כב, יב). אמרו רז"ל (ברכות כט, ב) לעולם לשתתף אדם בהדי ציבורא, להתפלל בלשון רבים. כלומר, לא יאמר אלהי יחנני רחמני וכיוצא בזה, רק ירגיל תמיד בכל התפילות ובקשות לומר בלשון רבים ולהוסיף אותיות נ"ו, דהיינו שיאמר אלהינו רחמנו גואלנו וכיוצא בזה. וכתב האלהי מהר"ם קורדוירא, כל נ"ו המורה על רבים, לדעתינו הרמז בתפארת ומלכות שאנחנו בני ישראל נשמותינו בסוד נ"ו, ותפארת נ' כפופה במלכות והשרשים והענפים הכל ענין אחד, וכל מה שאנחנו מתפללין הוא בסוד נשמתינו החקוקה שם, וע"י אנו פועלים בכוונתינו למעלה בספ"ר בשער הנשמה, עד כאן לשונו. הרי ה"ו סוד נ"ו וק"ל:
זן לחמו בלחמי מזון הנפש פשט תורה התמימה כו', חן לויית חן הם לראשך ע"י צדקה מטיב עמו בעולם הזה אוכל פירותיהן יש מפזר ונוסף, וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב, ג), אני בצדק כו' (שם יז, טו). הקרן קיים לעולם הבא, זהו ירושה. התפילה נעשית כתר פלפול שלי תפילת רבים כו', כמו שעושה כתר, כך נעשה לו כתר ועטרותיהן כו'. קוף ריש, מוזכר שם תשובה. אח"כ חוזר ופורט, סמוך עניים, הענין כי מזה מעלה גדולה שלא יבא לידי צדקה, עשה סימן מעלה גדולה וגדר לזכירת התורה. אח"כ מזכיר המעלות ללמוד וללמד, מאמר פתוח, כי פתוח כו' (דברים טו, ח). נאמן כפוף כו' צדיק כפוף כו', מדת ענוה, עיניו למטה עבודה אמיתית לשמו זהו אמת, אבל לשם עצמו זהו שקר. ואמת יש לו רגלים, עומד ומהלך על רגליו, ונתתי לך מהלכים בין העומדים (זכריה ג, ז). שקר מקרבין מיליה, כמו שכתב החכם רמ"ק, העובד לשם עצמו שכרו מתקרב בזה העולם, והעובד לשמו ית' שכרו צפון כו': יום ב' תשובה. יום ג' תפלה. יום ד' תורה. יום ה' צדקה. יום ו' יזכור, האדם נברא למטה בצלם ודמות כביכול להיות כאלהים. גם יהרהר סודות כל יום ויום שהם מששה מדות עליונים. ומה יעשה האדם להיות מרכבה לכל מדה ומדה, מבואר לעיל בארוכה (עי' מאמר שביעי מעשרה מאמרות ד"ה והרוצה להזדווג). אח"כ יחשוב איזה אות מהשם, ויתבונן מה המרכבה אליו, ואז יתקדש בקדושה עליונה. והקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין (עי' ברכות נה, א) והבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב):
11
י״בועתה ארשום היקף כל יום ויום מכל ימי חייו את המעשה אשר יעשה, וישמע חכם ויוסיף לקח, כי אין ערך למדות ומעשים טובים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואתחיל מסדר הלילה, ואח"כ סדר היום, וכן התחיל התנא (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית כו', ואמר הגמרא (שם) דהתנא עושה כן בשביל ב' דברים, א' סדר דהקרא (דברים ו, ז) בשכבך ובקומך. הב' תנא יליף מברייתא של עולם, (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר:
12
י״גסדר הלילה ראשית דבר צריך לקשר הכנסת לילה ביציאת היום שעבר בעבודת הש"י בדבר מצוה או עסק התורה, וכן יציאת הלילה בהכנסת היום, ודבר זה מבואר בזוהר ורמוז בפסוק הנ"ל ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שיקשר הערב והבוקר הן בכניסתם הן ביציאתם והיו אחדות אחד ביחוד של עולם. וכבר רמזו זה רז"ל בתיקון ברכות קריאת שמע קודם קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, תקנו להזכיר מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום, דהיינו יוצר אור ובורא חושך, מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להוציא מלב האפיקורסים הפוקרים ימ"ש האומרים מי שברא יום לא ברא לילה:
13
י״דועל זה רמז ג"כ הפסוק ויהי ערב ויהי בוקר, דהיינו לילה ויום שהם ביחד יום, הכל בורא אחד בראם, והבורא ית' עשה סימן זה בבריאתם להראות דבר זה, דהיינו החמה בשקיעתה נעשה אדומה ומאירה כדי שיהיה החושך כלול מהאור. וכן היום קודם שמאיר הנה חשך גדול, כמו שתירגם אונקלס בפסוק (שמות י, כא) וימש חושך, בתר דיעדי קביל לילה, וכל זה להראות הכללות והאחדות, על כן צריך האדם לראות חק ולא יעבור שיחבר ויקשר הכניסה ביציאה בעסק התורה ובעבודת הש"י:
14
ט״ווהנה כבר הוזכר למעלה מענין התשובה, ביומו תתן שכרו (דברים כד, טו), שצריך האדם לעשות בכל יום ולפשפש במעשה היום באופן שיקויים (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר קודם שיכנס היום שאחריו. והנה אולי יהיה הזמן קצר, כי צריך לפשפש וגם לתקן המקולקל ולמצוא דרכים נכונים, והנה העת קצר, כי מגיע זמן התפילה, וזמן התקשרות הלילה ביום בעסק התורה, וזמן קריאת שמע וכיוצא בזה, אשכילך ואורך בדרך זו תלך. בשקיעות החמה להרהר בתשובה, ולעשות הסכמה בלבו שיפשפש ויתקן כל המעוות כשיהיה לו פנאי אח"כ קודם השכיבה, ואף שלא נגמרה התשובה בהערב השמש נקרא בעל תשובה, כדמיון הדין הפסוק מי שאינו רוצה לציית דינא כותבין עליו פתקא דשמתא, ומיד שאומר הא אתינא אע"ג שעדיין לא נעשה כפי מה שיורה הדין עליו קורעין פתקא הזו, כן בנדון הזה מיד שמהרהר תשובה ועושה הסכמה לעשות תשובה שלימה נקרא בעל תשובה, ובתנאי שאח"כ קודם השכיבה יגמור התשובה ותיקונה. ועל זה רמזו (ברכות יט, א), המהרהר אחר מטתו של תלמיד חכם כו', כי בודאי עושה תשובה קודם שהלך להמטה:
15
ט״זראשית דבר קבלת עול מלכות שמים קריאת שמע. תנן ריש ברכות, מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, והיא משעת צאת הכוכבים. וכתב רבינו יונה ריש ברכות וזה לשונו, הא דאמרינן דמצאת הכוכבים ואילך הוא לילה דוקא ג' כוכבים בינונים, אבל פחות לא הוי לילה, דהכי אמרינן במסכת שבת (לה, ב) כוכב אחד הוי יום, ב' בין השמשות, ג' לילה. ואמרינן עלה, לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה, אלא בינונים. וכיון שכן, ואין הכל בקיאין בין בינונים לקטנים, צריך לזהר עד שיראו הקטנים כו', עד כאן לשונו:
16
י״זאך בכל ארצות אשכנז נהגו להקדים בתפלת ערבית קריאת שמע. וצדדו הפוסקים להמציא איזה טעם למנהג, כמו שבא דבריהם בארוכה, וסיים הטור (או"ח רלה) זה לשונו, וגם מתוך הדוחק נהגו כן, לפי שהצבור מתקבצים לתפלת המנחה, ואלו לא היו קוראים שמע ומתפללים ערבית עד צאת הכוכבים, היה הולך כל אחד לביתו והי' טורח עליהם להתקבץ אחר כך, ולא היו מתפללין, לפיכך נהגו כן. הרי שלא התיר להתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים רק מטעם שהוא מתפלל עם הציבור, נמצא יחיד שהוא דר בכפר, או אם הוא בדרך שאז אין ציבור, צריך להמתין עד צאת הכוכבים:
17
י״חוכתב הכלב"ו בסימן ט', מאימתי קורין שמע בערבית, משעת יציאת הכוכבים. והעושה קודם לכן לא יצא, אלא אם כן בש"ץ במקום שיש שם חבר עיר, והטעם, משום (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאם יפסקו בין תפילת מנחה לתפילת ערבית וילכו איש לאוהליו, יתרשלו או ישכחו לחזור ולהתפלל בזמנה שהוא צאת הכוכבים ותבטל קריאתם לגמרי. אבל במקום שאין שם חבר עיר, יחיד המתפלל טוב לו להתאחר ולקרא בזמנה שהוא צאת הכוכבים, ולא יקדים קודם לזה, עד כאן לשונו. וירא שמים יוצא ידי שניהם, יתפלל עם הצבור ויקרא קריאת שמע עם ברכותיה, ויתפלל ולא יפרוש מהם. ואח"כ ביציאת הכוכבים, יקרא קריאת שמע מתחלתה ועד סופה בדקדוק ובלי ברכה. וזה הדרך הוא הדרך המובחר משלשה דרכים המוזכרים בדברי רבינו יונה בריש ברכות. ומאחר שכוונתו לשם שמים, יאמר בשניהם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ע"י ההיא טמיר ונעלם:
18
י״טאל יקל בעיניך מה שקורא ק"ש ומתפלל עם הצבור, כי יש סמך למנהגם שהתירו בשעת הדחק אף שמקדימין הרבה. ויש להביא ראיה מיעקב אבינו, ויפגע במקום (בראשית כח, יא), תיקן תפילת ערבית והתפלל והיה עוד היום גדול, כי בפתע פתאום בא השמש שקעה החמה, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה (סנהדרין צה, ב). ואין לומר שיעקב אבינו ע"ה התפלל אבל לא קרא קריאת שמע עד הלילה, זה אינו, דכבר פסקו הפוסקים (עי' רמב"ם הל' תפלה ז, יח. ושו"ע או"ח רלו, ב) כר' יוחנן לסמוך גאולה לתפילה אפי' של ערבית, ולא כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלה באמצע תקנום (ברכות ד, ב). וזה לשון התוספות בפרק תפלת השחר (ברכות כו, ב), יעקב תיקן תפילת ערבית, תימה, דאמר בפרק גיד הנשה (חולין צא, ב) וילך חרנה (בראשית כח, י), כי מטא לחרן בעי למיהדר, אמר, אפשר שעברתי במקום כו'. אלמא דהתם מוכח דהתפלל ערבית ביום, מאחר שהתפלל כבר והוה דעתיה למיהדר, וקשה למתניתין מפ"ק דקאמר שאינו זמן תפלה עד צאת הכוכבים. ולפי מה שפירשנו דקיימא לן כר' יהודה דאמר עד פלג המנחה, ניחא, ויפה מנהג שלנו, דאדרבה טוב להתפלל מבעוד יום קצת, עכ"ל:
19
כ׳ולפי הפוסקים דפסקינן כמתניתין בצאת הכוכבים דווקא, ומצדדין טעם למנהג מפני הדוחק כו', צריך לומר דיעקב עשה כן מפני הדוחק, דהיינו שהיה מצטער על שעבר על מקום אבותיו ולא התפלל, יהיב דעתיה למיהדר והלך בזריזות לחזור למקום אבותיו ולהתפלל, והקב"ה הבוחן לבות עשה לו זה הנס של קפיצת הדרך, על כן הוצרך להתפלל מיד לקיים מצוה זו. הרי שיש סמך למנהג מפני הדוחק:
20
כ״אואח"כ בצאת הכוכבים יקרא קריאת שמע כולה שאז היא זמן דאורייתא, ואז שניהם כאחד טובים, וקורא אני עליהם (ישעיה מח, יג) יעמדו יחדיו:
21
כ״בבפרק קמא דברכות (ד, ב), תניא, חכמים עשו סיג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר, אלך לביתי, ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה, נמצא ישן כל הלילה. אלא אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא ק"ש ומתפלל, ואוכל פתו ומברך. וכתבו שם תוספת (ד"ה וקורא ק"ש) על זה, והובא ג"כ בבית יוסף (או"ח רלה) זה לשונם, מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן קריאת שמע של לילה, שאין לו לאכול סעודה עד שיקרא ק"ש ויתפלל ערבית, עד כאן לשונם. משמע מהתוספת, דווקא משהגיע זמן ק"ש של ערבית אין לו לאכול, אבל אם עדיין לא הגיע זמן ק"ש, כגון שהיה שעה או חצי שעה קודם לילה ודאי, דהיינו צאת הכוכבים, יכול להתחיל לאכול:
22
כ״גוכך כתב הטור בסימן רל"א על ההיא ברייתא שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ויאמר אוכל קימעא וכו', וזה לשונו, אלמא כשהגיע זמן קריאת שמע אסור לקבוע סעודתו עד שיתפלל, עד כאן. ומדכתב משהגיע זמן קריאת שמע, משמע אבל קודם זמן קריאת שמע, מותר להתחיל לאכול. וכן כתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה, וזה לשונו במשנה קמייתא דמסכת ברכות, ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין, דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן, עד שיקרא ק"ש ויתפלל וכו'. הרי לך בהדיא שכתב בפירושו דהיינו מצאת הכוכבים אסור לסעוד, משמע אבל קודם שהגיע זמן צאת הכוכבים, מותר לאכול:
23
כ״דומיהו הר"י כתב בריש משנה של ברכות נגד זה, זה לשונו שם, חכמים אומרים כו', עד תדע דהא אמרינן לקמן כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב כו', ורצו לומר שאפילו כשיבא מן השדה קודם, אין לו לומר כיון שלא הגיע עדיין עונת זמן קריאת שמע, אוכל ואשתה תחילה. אלא יש לו לקרות תחילה ולשנות עד יציאת הכוכבים, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, ואח"כ יאכל כו'. מכלל דבריו אתה למד, דקודם זמנה נמי אסור לאכול:
24
כ״הוכתב הבית יוסף על זה בסימן הנזכר, דהיינו דווקא כמו חצי שעה קודם כמו שאמרו בתפלת המנחה, עד כאן. וכך כתב השלחן ערוך (רלה, ב). ובדברי הרב רבינו יונה מוכח בהדיא בברייתא זו, שמיירי בבא מן השדה קודם שהגיע זמן קריאת שמע, דאם בהגיע זמן ק"ש, איך אמר אם רגיל לקרות קורא, לשנות שונה, והדר קורא קריאת שמע, כי בודאי בהגיע זמן קריאת שמע בודאי צריך לקרות ק"ש בתחילה, ואח"כ יקרא וישנה. וזהו תשובה נצחת על התוספת והמרדכי והטור ור' עובדיה. אלא על כרחך מיירי בשלא הגיע עדיין זמנה. וכן משמע לישנא דבא מן השדה בערב, ולא אמר בלילה, אלא רצו לומר בשעת שקיעת החמה, ומאותו הטעם אסור להתחיל לאכול כו'. ובזו הברייתא לא יש מחלוקת, אף רבן גמליאל דמתניתין דסבירא ליה בסוף זמן עד עמוד השחר ולא שייך הרחקה, מכל מקום בזה הסייג בתחלת זמנה לא פליג. וכך כתב רבינו יונה ריש ברכות:
25
כ״וולפי זה יש להקשות במשנה ראשונה דברכות, רבנן ורבן גמליאל במאי פליגי, מאחר דגם רבן גמליאל סבירא ליה דלכתחילה צריך לקרות קריאת שמע מיד כשהגיע זמן ק"ש בצאת הכוכבים, ובדיעבד אם לא קרא בודאי יודו רבנן דאף לאחר חצות יקראו. שאם נאמר שלא יקרא כלל, קשה כיון דקריאת שמע דאורייתא, היאך יכולים חכמים לפטור הימנה:
26
כ״זוהרב רבינו יונה בריש ברכות נתעורר על קושיא זו, ותירץ בה שינויי דחיקי. מתחלה תירץ, דרבנן סבירא להו דלאחר חצות קורא בלא ברכות, ופלפל על זה. ואח"כ תירץ, דרבנן ס"ל דלא יקרא כלל, ויש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה. וזה לשונו, ונראה למורי הרב נר"י דסבירא להו לרבנן, שאפילו ק"ש שהיא מן התורה כל הלילה, אינו קורא אותה אחר חצות, שיכולין חכמים לפטרו ממצות עשה כל זמן שעושין כן משום סייג, או משום קיום המצוה עצמה. דהא חזינן בלולב שמצותו מן התורה יום ראשון (ויקרא כג, מ), ואפילו הכי כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (סוכה מג, א). וגבי סדין בציצית נמי אעפ"י שהתורה חייבה אותו והתירה כלאים לענין הציצית, דכתיב (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז, וסמיך ליה (שם יב) גדילים תעשה לך, דאלמא משמע שהסדין שהיא של פשתן עם התכלת שהוא צבוע על הצמר מותר מן התורה, אפי' הכי היו פוטרין אותו ב"ש גזירה משום כסות לילה. כלומר, שאעפ"י שאם היה לובש אותו ביום מחויב להטיל בו ציצית מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו שילבשנו בלא ציצית, כיון דלילה אינו זמן של ציצית, דמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום, דכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם, דמשמע כל זמן שיש בו ראייה יש בו זכירה, וכל זמן שאין בו ראייה אין בו זכירה, וגזרו יום אטו לילה. הרי שחייב מן התורה שלא ללבוש טלית של פשתן ביום בלא ציצית של תכלת, ואפי' הכי פטרו אותו ב"ש ללובשו בלא תכלת משום גזירה דשמא ילבש אותו בלילה ויעבור משום לא תלבש שעטנז, ובהא הלכה כב"ש. הכי נמי אעפ"י שמצות קריאת שמע כל הלילה מן התורה, אפילו הכי פטרו אותו חכמים משום סייג כדכתיבנא, עד כאן לשונו:
27
כ״חודבריו דחוקים בעיני, דודאי יש כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בשביל איזה חשש שיבא מצד אחר, כגון לולב בשבת, גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהיא איסור מצד אחר, ויהי' מצוה הנעשית בעבירה. וכן ציצית בסדין, גזרו משום שלא יהיה נעשית ע"י זה עבירה מצד אחד. אבל לבטל מצות קריאת שמע אחר חצות בשביל שיהא זריז לקרות פעם אחרת קודם חצות, מאי אולמא הך מהך, ועתה מבטלו מק"ש בודאי, ופעם אחר אם יבטל הוא ספק, זהו דוחק. ועוד קשה לכל פירושיו, מה השיב רבן גמליאל לבניו שהחכמים עשו משום הרחקה אבל בדין חייב, מכל מקום לפי פירוש הר"י ז"ל סבירא להו לרבנן דלא יקרא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, א"כ איך חייב לבניו לקרות, מאחר שרבנן ס"ל דלא יקרא, ורבן גמליאל הורה לבניו דהלכה כרבים כדאיתא בגמרא (ברכות ט, א) בפירוש המשנה זו, וזהו תמיה גדולה על רבינו יונה:
28
כ״טואין לי לתרץ דבריו אלא לומר, שלא היה גורס במשנה אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אלא היה גורס רשאין אתם לקרות, וגירסא זו יש באיזה נוסחאות. ורש"י בגמרא (ט, א ד"ה כוותי) כתב, לא גרסינן רשאין (לפנינו; מותרים) אלא חייבין, ואפילו גירסת רשאין לא אתי שפיר לפי שיטת רבינו יונה, דהדרא קשיא לדוכתא דאין כח ביד חכמים לעקור מצות קריאת שמע דאורייתא. מה תאמר, שעשו כן בשביל הרחקה, א"כ איך נתנו הרשות ביד אדם, היה להם לגזור כמו כל הגזירות:
29
ל׳על כן אין נראה בעיני כל הדברים, ואעפ"י שאין אני כדאי לחלוק אפי' אתלמיד דתלמידיו עד י' דורות, מכל מקום מלאני לבי לעיין במשנה הזו שהיא משנה ראשונה דשתא סדרא משנה, ואומר שהניח לי הרב מקום להתגדר, וקבל האמת ממי שאמרו:
30
ל״אוהנני אפרש המשנה כפי אשר פירשוה בגמרא שיש ג' מחלוקות בדבר. ר' אליעזר סבירא ליה, עד סוף האשמורה הראשונה. וחכמים אומרים, עד חצות. ורבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר, ופליגי בקרא דובשכבך (דברים ו, ז). ר' אליעזר ס"ל ובשכבך פירוש זמן שהולכים לשכוב, והוא עד שליש הלילה, שהוא סוף האשמורה הראשונה, ואח"כ כלה זמן קריאת שמע דלילה. וחכמים ורבן גמליאל סבירא להו ובשכבך פירושו כל זמן ששוכבין על המטה, וזהו כל הלילה. רק חכמים החמירו משום הרחקה, עד חצות. ובניו של רבן גמליאל שבאו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע, היו מסופקים בדעת החכמים אם הם מפרשים ובשכבך כמו ר' אליעזר, רק שרבנן סבירא להו שדרך בני אדם לילך ולשכוב הוא עד חצות הלילה, ומכאן ואילך כלה זמן קריאת שמע, נמצא שהן פטורין מקריאת שמע, כי אף שרבן גמליאל סבירא ליה כל הלילה, יחיד ורבים הלכה כרבים כדאיתא בגמרא. או רבנן ס"ל כרבן גמליאל בפירוש ובשכבך, שפירושו כל זמן ששוכבין דהיינו כל הלילה זמן ק"ש, ממילא מה שאמרו חכמים עד חצות הוא דווקא לכתחילה משום הרחקה, אבל בדיעבד מחויב לקרות עד שיעלה עמוד השחר. והשיב להם רבן גמליאל, חייבים אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, כי דברי חכמים אינם אלא לכתחילה ומשום הרחקה:
31
ל״בולענין הקושיא במאי פליגי רבן גמליאל וחכמים, מאחר ששניהם סבירא להו דלכתחילה יקרא בצאת הכוכבים, ובדיעבד סבירא להו דיקרא עד שיעלה עמוד השחר. נראה בעיני דפלוגתייהו היא בלכתחילה, אם אינו רוצה לאכול ולישן בלילה ההוא סבירא להו לרבנן דאפי' הכי אסור להתמהמה לכתחילה יותר מהחצות משום הרחקה. ורבן גמליאל לא חייש, כמו בתפילה שרשאי לאדם להמתין מלהתפלל בכל זמן שהוא זמן תפלה. ומה שכתבנו למעלה דרבן גמליאל מודה להאי ברייתא דלמעלה, היינו כדתניא שלא יאמר אוכל קימעא ואישן קימעא וחוטפתו שינה, אבל אם לא ירצה לאכול ולא לשתות ולא לישן ס"ל לרבן גמליאל דלכתחילה זמנה כל הלילה, ורבנן סבירא להו עד חצות ולא יותר, גזירה משום שמא ישן, מאחר שהלילה עלולה לזה:
32
ל״גגם יש לומר דפליגי בהתחיל בהיתר, בעוד היום גדול התחיל בסעודה גדולה עד תוך הלילה, דסבירא להו לרבנן דמחויב להפסיק בהגיע חצות לילה משום הרחקה. ורבן גמליאל סבירא להו דאין צריך להפסיק, ואז יבא הכל על נכון. ויהיה איך שיהיה, ההלכה כרבנן (רמב"ם הל' תפלה א, ט. שו"ע או"ח רלה, ג), וצריך אדם להרחיק מן העבירה ולחשוש כל החששות:
33
ל״דענין קריאת שמע דלילה וסודה, יתבאר לקמן אי"ה בבית התפלה
34