שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים ב׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 2

א׳סדר הלילה מעמק הברכה של אבא מורי זלה"ה, עם הגה"ה שלי. טוב ללמוד כל הלילה סמוך לשכיבה, ואפילו בלילות היותר קצרים שבקיץ אפי' דבר מועט, כדי שישכוב מתוך דברי תורה. אמרו ז"ל בפרק קמא דעבודה זרה (ג, ב), ובחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה יי חסדו כו'. ועוד כדי שתתקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ואם מצער הוא, וכמ"ש לעיל בשם בעל ברכת אברהם שהעיד אביו בשם מהר"י קולין רבו ז"ל, שכשהיו לו עסקים הרבה מהקהילות ולא היה ספק בידו ללמוד, היה פותח ספר אחד ביום וקורא שורה או שתי שורות ולא יותר, וכן בלילה, כדי לקיים והגית בו יומם ולילה, דאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים (ברכות ה, ב) בשעת הדחק. על כן כתב הטור בסימן רל"ח, ובענין לימוד הלילה יותר ויותר מבשל יום:

ב׳ויותר בני הזהר במה שאמרו חז"ל (ויק"ר יט, א), אין רינה של תורה אלא בלילה, שנאמר (איכה ב, יט) קומי רוני בלילה. גרסינן בעירובין בפרק הדר (עירובין סה, א), אמר ריש לקיש, לא איברי לילה אלא לגירסא. וגרסינן בפרק עושין פסין (שם יח, ב), אמר רב יודא אמר רב ירמי', כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה, אינו חרב. הילכך כיון ששעות הלילה נוחין ורצוין ללמוד, המבטלן עונשו מרובה. כל שכן שאם יארע לאדם מקרה שלא השלים חוקו בלימוד היום, שישלימנו מיד בו בלילה ולא ידחנה כלל, כדאיתא בפרק הדר (שם סה, א) רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילה. פירוש, היה לו חק קבוע ללמוד כך וכך ליום, ופעמים שהיה טרוד ביום ולא היה יכול להשלימו, והיה משלימו מיד בלילה, עכ"ל אורח חיים במקום הנזכר:

ג׳וכתב עוד הטור יורה דעה בהלכות תלמוד תורה זה לשונו, אעפ"י שאדם חייב ללמוד ביום ובלילה, רוב חכמה מתקיימת בלילה. לפיכך מי שירצה לזכות בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפי' אחד מהן בשינה באכילה בשתייה בשיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה. וכך כתב המיימוני בספר המדע בהלכות תלמוד תורה פרק ג' זה לשונו שם, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה כו'. וכבר כתבתי בזה במקצת בחיבורי הקטן אשר קראתיו ברי"ת אברהם על מאמר רז"ל שאמרו, תכלית הימים הלילות, יעיין שם. ויזהר כל אדם שיקשור הכנסת הלילה עם שקיעת החמה בלימוד התורה, וכך כתב הזוהר בענין אשמורת הבוקר, שיקשר לילה היוצא וגם יום הנכנס בתורה, וטעם אחד לשניהם בשוה, כי ראוי ונכון לקשר ולייחד מדת יום במדת לילה, ומדת לילה ביום, וזהו סוד (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד והבן, ע"ל סימן י"א:

ד׳ותורה היא שמירה גדולה שלא יטמא האדם בקרי בלילה, ושכבר ידעת שעון גדול הוצאות שכבת זרע לבטלה כדאיתא בפרק כל היד (נדה יג), ונזכר בכל הפוסקים, ובפרט באורח חיים סימן ר"מ. בעל ראשית חכמה האריך בחומר עבירה זו בשער הקדושה מאוד, עד שהעלה בשם הזוהר שכל העבירות שבעולם יש להם תשובה, חוץ מזו. והקשה על זה ראשית החכמה, והלא אין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפי' מנשה קבלו הקב"ה וכו', והאריך בזה. וכלל העולה ממה שאמרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאוד ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה כו', עד אמרו והנה איך שיהיה שמעינן מזה שהוצאת שכבת זרע לבטלה היא עבירה חמורה שסגרו דלתי התשובה בפניו, וצריך להעתיר ולהרבות הפצרות גדולות ולעשות עינויים קשים בגופו עד יפתח הפתח, כי הדלת הננעלת לא במהרה יפתח. ואם ילמוד אדם תורה קודם שכיבה, התורה משמרתו שלא יבא לידי כך כמו שאמרו רז"ל בפרק היה קורא (ברכות יד, א), א"ר חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי, כל המשביע עצמו מדברי תורה ולן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר (משלי יט, כג) ושבע ילין בל יפקד רע, עד כאן לשונו:

ה׳כבר נודע כי רע יקרא המוציא זרע לבטלה, בענין שדרשו ז"ל סוף סוטה בפסוק (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום כו', והיינו שלא יבא לידי תקלת קרי בלילה כשהיה שבע מדברי תורה, כי דברי תורה מרפא לחולי זה. ולכן ראוי לכל בעל תורה שלא ישכב עד שיקרא בתורה הרבה באופן שיהיה שבע. שכמו שהאדם שובע עצמו מאכילה עד אשר ילאה שלא יוכל לאכול יותר, כן ישבע עצמו מן התורה. ומי שלא עשה כן והולך לישן שלא מתוך דברי תורה, וראה קרי בלילה אפילו לאנסו, הרי זה מתחייב בנפשו המטומאה, כי שגגת תלמוד עולה זדון (אבות ד, יג), ובפרט מי שאינו נשוי שלא לשכב לעולם לישן עד שיקרא בתורה הרבה. ומכל מקום אם עסק בתורה ביום והוא שבע ממנה, אין החיוב לו להאריך בתחלת הלילה בעסק התורה באופן שלא יוכל לקום באשמורת. והחכם עיניו בראשו, ויכלכל דבריו במשפט שיעסוק בתורה ביום עד שישבע, ובתחלת הלילה יעסוק בתורה ג"כ כדי שיקשור לילה ביום ע"י עסק התורה כי רב הוא כמו שידוע ליודעי חן. וכבר האריך בזה בעל ראשית חכמה בשער הנזכר, ולא נעתיק לשונו כדי שלא להאריך:

ו׳ואחר שלמד הרבה לשובע, קודם שישכוב יבדוק במעשיו, וזה לשון בעל ראשית חכמה בשער היראה, וסדר הלילה כך הוא, קודם שישכב יבדוק במעשיו במה שעשה ביום ההוא, ולכתוב מעשיו ברמז לבל ישכחם לקיים (תהלים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, כך כתוב בספר החסידים. ובזוהר (ח"ג קעח, א), דבכל לילה ולילה עד לא ישכב ועד לא נאים, בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההיא יומא מינייהו, ויבעא עלייהו רחמים. מאי טעמא בהאי שעתא, בגין דההוא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמא טעמין טעם דמותא. ובעי בהאי שעתא למיעבד חושבנא מעובדוי, ויודי עלייהו, בגין דאיהי שעתא דמותא, ואלין איקרין מארי דחושבנא, עד כאן לשונו. וסימן לדבר, (אבות ב, י) שוב יום אחד לפני מיתתך, כי השינה טעם דמותא. וכן אמרו רז"ל (ברכות נז, ב), השינה אחד מס' במיתה. ובענין הוידוי, כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה עוד בשם הזוהר, שטוב מאוד שיבכה בהתודתו על עונותיו, שכאשר תעלה נשמתו ע"י דמעה בודאי שיעלה למעלה בקדושה, שכל השערים ננעלים חוץ משערי דמעות (ברכות לב, ב):

ז׳ויקרא קריאת שמע, וצריך לדקדק בקריאת שמע שעל מטתו כמו בק"ש בבית הכנסת. ויקראנה באימה וביראה ובכוונה עצומה, כי רבים אומרים שעיקר קריאת שמע שאדם יוצא בה הוא במה שקורא לפני מטתו. ומה שאנו קורין בבית הכנסת, אינו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה, כמו שהביא הטור דיעות בזה בסימן רל"ה, על כן יכוין בשניהם לעשות כרצון איש ואיש. ומיד אחר הקריאה ילך לישן, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי (ברכות ד, ב), אע"פ שקרא ק"ש בבית הכנסת, מצותה לקרותה על מטתו, ופירשו המפרשים, על מטתו היינו סמוך למטתו, כלומר בשעה שרוצה לילך לישן:

ח׳וכתב הכלבו בסימן כ"ט והביא בית יוסף בסימן רל"ט, ונהגו כל ישראל שאין אוכלים ושותים ואין מדברים אחר קריאת שמע שאומרים על מטתו, וסמכו אהאי קרא (תהלים ד, ה) אמרו בלבבכם על משכבכם כו', זו קריאת שמע (עי' ברכות ה, א), ודומו סלה, עד כאן לשונו. וכיוצא בזה כתב רבינו ירוחם בנ"ג ח"ב. וזה לשון מורי בשלחן ערוך שלו בסימן רל"ט (בהג"ה סעיף א), ויקרא קריאת שמע סמוך למטתו, ואין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר קריאת שמע שעל מטתו, אלא ישן מיד, שנאמר אמרו בלבבכם וגו'. ואם קורא קריאת שמע ולא יוכל לישן מיד, אז חוזר וקורא כמה פעמים זה אחר זה, עד שישתקע בשינה ושיהא קריאתו סמוך לשינתו, עד כאן לשונו. וכתב בהגהות מיימוני, והביאו הבית יוסף בסימן רל"ט, בפ"ז מהלכות תפילה, זה לשון ירושלמי, רבי זעירא היה קורא את שמע וחוזר וקורא כמה פעמים עד שהיה משתקע בשינה^הגה"העיין בבית יוסף בטור בסימן ס"א מזה, היאך קרי והדר קרי, הא אמרינן (ברכות לג, ב) האומר שמע שמע משתקין אותו. ובעל עין יעקב הביא זה הירושלמי במסכת ברכות וזה לשונו, ר' שמואל בר נחמני הוה קרי שמע, וחזר וקרי, עד דהוה משקע שנתו, שכתוב, מאי טעמא (תהלים ד, ה) רגזו ואל תחטאו וגומר. והקשה על זה בעל עין יעקב, והאיך הוה רשאי לומר שמע שמע, והלא הדין פשוט דכי אמר פסוק וכפליה משתקין אותו כפי פירוש רש"י, או הרי זה מגונה. ותירץ בלשון אחד זה לשונו, ואפשר לחדש, היינו דוקא כשאין מפסיק כלל, שאומר הפסוק פעם אחד, ותיכף ומיד חוזר לקרותו פעם שנית, שאז נראה כב' רשויות או כמתלוצץ. אבל רבי שמואל לא היה עושה כן, אבל כל כוונתו היתה שהתחלת שינתו תהיה תיכף בתורה, ולא יפסיק בנתיים במחשבתו במילי דעלמא, לכן היה קורא קריאת שמע ושוהה מעט לראות אולי תבא לו השינה מיד, ואם תתעכב זמן מה חוזר וקורא, וכן פעם אחרת, עד שקיים לעולם (שם) אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. ואפשר לפרש, והוה קרי וחזר וקרי, שלא היה שונה לקרות קריאת שמע פעמים, אלא היה חוזר וקורא פסוקים אחרים, כגון (שם לא, ו) בידך אפקיד רוחי, וכיוצא בו נכתב בגמרא שלנו, ואמר חוזר בערך אל הקריאה בתורה, ולא שהיה חוזר לקרות הפסוק עצמו שקרא כבר. ויצא לנו תועלת גדול מזה, והוא לקבוע בנפשותינו שורש אמוניי שאמרו חז"ל (אבות ב, א) וכל מעשיך בספר נכתבים, ובשעת השינה בלילה עולה למעלה נשמת כל חי איש יהודי לכתוב ולחתום מעשי היום, שנאמר (איוב לז, ז) ביד כל אדם יחתום וכו', עד ולזאת הכוונה היה מכוין רבי שמואל בר נחמני לקרות ולחזור ולקרות עד שתפטר נפשו מתוך דברי תורה ולא מתוך מחשבות דברים בטלים, וקולר תלוי על צוארינו לנהוג כן, עד כאן לשונו, עד כאן הגה"ה:, ומכאן משמע שהקריאה קריאת שמע יהיה אחרון לקריאה סמוך לשינה^הגה"האבל בגמרא בפרק הרואה (ברכות ס, ב) משמע בהדיא ובכל הפסוקים דברכות המפיל אומר באחרונה, וכן ראיתי בקריאת שמע שסידר הגאון המקובל איש האלהים מהר"ם קורדווירא, והוא סידר ברכת המפיל באחרונה, ופשוט הוא. וכן כתב בהדיא בספר המוסר פ"ד דלאחר קריאת שמע יאמר ברכת המפיל, ומסתבר טעמו, כי איך יפסיק לברכת המפיל שהיא ברכת השינה, וכבר ידוע שאסור להפסיק בין הברכה לבין הענין שמברך עליה, ואע"ג דשינה אין בידו, ולפעמים מפסיק הרבה בעל כרחו בין הברכה לשינה, זו אינה כלום, דאונס פטריה רחמנא (ע"ז נד, א) ואין מחויב לתקן אלא דבר שתלוי בו. וכן הוא בספר אדם וחוה נתיב י"ג ח"כ זה לשונו שם, נכנס אדם לישן על מטתו, אומר אחר שקרא קריאת שמע ברוך אתה י' המפיל חבלי שינה על עיני, עד ברוך אתה י' המאיר לעולם כולו בכבודו, עד כאן הג"ה:, כך הוכיח רבינו ניסים גאון, עד כאן:

ט׳כתב התשב"ץ בסימן ר"ס זה לשונו, ואומר לישועתך בקריאת שמע בכל ששה פנים, לישועתך קויתי ה', לישועתך ה' קויתי, קויתי לישועתך ה', קויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קויתי, ה' קויתי לישועתך וכו', עד ואומר מזמור (תהלים קכב, א) שמחתי באומרים לי כו', כדי להזכיר ירושלים, ומתודה בכל לילה קודם שינה, וקורא עשרת הדברות בפרשת ואתחנן. וכך כתב רש"ל בתשובותיו עיין שם. מי שמטיל מים בלילה צריך להרחיק ד' אמות משם, וליטול ידיו ולחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה לברכת אשר יצר וכו'. ולא ישכב כשהוא שבע ביותר, עד שיתעכל המזון שבמעיו:

י׳כתב הרמב"ם בספר המדע בהלכות דעות פרק ד' (ה) וזה לשונו, לא ישן אדם על פניו, ולא על ערפו, אלא על צדו. בתחלת הלילה, על צד שמאל. ובסוף הלילה, על צד ימין. ולא ישן סמוך לאכילה, אלא ימתין אחריו כמו שלש או ד' שעות, ולא ישן ביום, עד כאן לשונו. וכן הוא במנורת המאור בנר ו', והביאו בשבילי אמונה בנתיב ז', וסיים בה וזה לשונו, וטעם זה הוא, לפי שהכבד מונח לצד ימין, וכאשר יטה על צד שמאל אזי יהא הכבד על האצטומכא ויחממה בחומו, ובזה יתעכל המזון מהרה. ואחרי שנתעכל המזון, ראוי לו שיטה על צד ימין, כדי שתניח האצטומכא וירד פסולת המאכל, עד כאן לשונו. ויהרהר בתורה ובמצות עד שישן. ואל ירבה אדם באכילה גסה בלילה, שהוא מרבה שינה. וכן יזהר מלהשתכר ביין, כי היין מרבה שינה לפי הטבע:

י״אוצריך האדם לעמוד בחצות לילה, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (ג, ב), אמר רב אחא הכי אמר דוד, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה וכו'. ואחר שיקיץ משנתו, ישבח ויודה להקב"ה שהקיץ משנתו לחיים. ובעל ראשית חכמה בשער הקדושה האריך בחיוב המוטל עלינו לקום בחצות הלילה על פי הזוהר, וכתב שם, שלא יאכל בלילה אלא ממיני מרקחת המושכת את הלב, ובזה יוכל לעמוד ברוב הלילה בעסק התורה בלי שינה וכו'. (כי אם הרבה יאכל, מרבים הקיטורים לעלות למוח, ולפי רוב הקיטורים והמעשנים ירבה השינה באדם). עד ובזוהר הקב"ה מחזיר הנשמות לישראל בחצות הלילה כדי שיתעסקו בתורה וכו', עד הרי היות חזרת הנשמות בחצות כדי שיתן האדם אל לבו ויאמר לא לחנם החזיר לי הקב"ה נשמתי בשעה זו אלא כדי שאעסוק בתורה וכו', עד ואחר שביארנו החיוב המוטל עלינו לקום, והשכר כמה הוא, רצונינו לבאר עוד הערות על פי השכל כדי לזרז את האדם:

י״ברבינו יונה כתב בריש ספר היראה, שבבוקר כאשר יתעורר האדם משנתו, ראוי שיתן אהבת הבורא בלבו שהטיב עמו שהחזיר נשמתו אליו, שכמה שכבו על מטתן ולא קמו. ועל זה אנו אומרים, המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואז לא ישב על מטתו דרך עצלות, ויחשוב אלו היו קוראים אותו לעבודת המלך כמה היה זריז לקום, או אלו נפלה דליקה בחצר:

י״גואם היות דבריו אלו לענין התפלה, ראוי שנלמד מהם לענין השכמות חצות, שכבר אמרנו שבחצות הלילה הקב"ה מחזיר הנשמות אל הגופות כדי שיתעסקו בתורה כו', עד שכתב פרק קמא דברכות (ג, ב), כינור הוה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה כו' מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר וכו'. גם ראוי להכין תרנגול שיעירהו בחצות לילה, שהרי מצינו ברבי עקיבא שהיה הולך בדרך והיה מולך עמו תרנגול בפרק הרואה (ברכות ס, ב), הרי שהחכמים הראשונים לא היו סומכים על חכמתם וחסידותם שיקיצו בחצות והיו צריכין סיוע, כל שכן אנחנו. לכן אני אומר, שמי שאין לו תרנגול, יבקש לו חבר שלא ישן עד חצות, כדי שיקיצו בחצות הלילה ממש, וחבירו יש לו שכר וכו'. ואם הוא במקום שלא יש אחר וכו', ראוי שלא לשכב במטה מוצעת, ולא ליפשט כל גופו. ושמעתי שהחכם כהרר"י מ' שנה לא ישן במטה מוצעת אלא משבת לשבת, ואמר שהיה דרכו לישן על גבי תיבה אחת ורגליו תלויות, והיה קם בחצות ממש, ולא ידע אדם מזה עד אחר מיתתו שסיפרה אשתו וכו', והאריך שם בדברים כאלה הרבה מאד כהנה וכהנה יאריך הספור מאוד, וירא שמים יקרא משם ואז יעבוד הש"י בכל לבו ובכל נפשו מאוד. (וכבר האריכו בשבח עמידת חצות לילה בזוהר פרשת נח ובפרשת לך לך ופרשת תולדות ופרשת ויחי ופרשת בשלח ופרשת תרומה ופרשת פקודי ופרשת תזריע ופרשת אחרי מות ופרשת קדושים, ועוד בשאר מקומות הוזכר זה, ובתיקונים כמה פעמים עד אין מספר, ראה כמה גדולה מצוה זו, אשרי מי שמקיימה). ואצ"ל לברך אשר יצר וכו'^הגה"הכבר כתבתי למעלה (שער האותיות אות ט' טהרה פיסקא עוד יש נוסף ד"ה ובענין הלילה) והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו), שיהיה לו עביט של מי רגלים של מתכת או זכוכית ויטיל רביעית מים לשם בכל פעם שמשתין, ואז יכול לברך ולהרהר בדברי תורה. ואף שאינו מברך ברכת התורה, מותר להרהר, כמו שכתב הבית יוסף בסימן מ"ח בשם האגור, והביא ראיות לדבר. ומי שהזיד או שגג וחדרו אין נקי, משמע ברבינו יונה שיהרהר הברכה בלבו. ובית יוסף השיג עליו. ואני פירשתי את דברי רבינו יונה כהוגן, והכל מבואר לעיל יעויין שם:
זה לשון הבית יוסף בטור אורח חיים סוף סימן ז', כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שכתב באורות חיים בשם גאון, שאדם שהטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים, והטיל פעם אחרת, שמחוייב לברך שני פעמים אשר יצר. והביא ראיה ממה שאמרו (ברכות כו, א) טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים, עד כאן לשונו. והדין הזה זר בעיני, וכי האדם שאכל, והסיח דעתו מלאכול ורצה לברך ברכת המזון, ושכח ואכל שנית, למ"ד הסיח דעתו צריך ברכה למפרע היהיה מחויב לברך ב' פעמים ברכת המזון, אתמהה:
וזה לשון לבוש מלכות, ונראה לי, דוקא ברכה זו וכיוצא בה, שזמן הברכה השנית בא מאליו כטבעו של אדם, דומיא דתפלה דזמן התפילה השניה בא מאליה, ואגבה צריך לשלם חוב ראשונה. אבל ברכה שבא ע"י בחירה של אדם, כגון ברכת הפירות וברכת הנהנין וכיוצא בהן וברכת המזון, אם שכח מלברך עליהם ראשונה ואכל ונהנה, ודאי מעוות לא יוכל לתקן הוא, וכשבא לאכול אפי' זה המין פעם שנית אינו צריך לברך ב' פעמים, נראה לי, עד כאן לשונו:
ולי נראה, בוודאי די בברכה אחת כשמברך על פעולה שעשה, הן עשה פעם אחת או כמה פעמים, ואין ראיה מהתפלות שהם חובה על האדם להתפלל והיא מקריאת שמע ואין עניינם על פעולה שקדם רק מקריאת שמע להתפלל תלתא זימנא ביומא, על כן מחויב לשלם, אבל ברכת הודאה ושבח אין ענין לזה וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן, כך נראה לע"ד. עד כאן הגה"ה::

י״דוזה לשון תולעת יעקב, גרסינן בחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב), אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי:

ט״והלילה נחלקת לג' חלקים, והם השלש משמורת שנודע עניינם במסכת ברכות פרק קמא (ג, א), והם כנגד שלשה רגלי הכסא, ואין אנו עכשיו בביאורם, ושלש כיתות של מלאכי השרת ממונים בהם. כת ראשונה, ממונה בד' שעות שהוא השליש הראשון של לילה לשורר לפני הקדוש ברוך הוא, והשיר שאומרים (תהילים כ״ד:א׳) ליי הארץ ומלואה תבל ויושבי בה וכו', מי יעלה וכו'. והטעם, לפי שבלילה כל העולם טועמין טעם מיתה ונפשותיהם עולות למעלה, אם אינם ראוין דוחין אותם והולכין ושטים בעולם. ונפשותיהם של צדיקים הראויים, עולות למעלה ופותחים להם כמה פתחים ומעלין אותם אל המקום הנקרא מקום קדשו ששם נראים כל הנשמות לפני הקב"ה, דוגמת המקום שנראים ישראל לפני הקב"ה הנקרא עזרת ישראל. הכת שנייה, ממונה בד' שעות אמצעיות, ואין אומרים שירה כי אם שתי שעות עד חצות הלילה, ואלה הנקראים אבילי ציון, והם שבכו על חרבן בית המקדש. ובתחילת ד' שעות אמצעיות אומרים (שם קלז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, והם שבכו על נהרות בבל עם ישראל. ומנין שבכו שם, שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלים צעקו חוצה, וזו היא בבל. ומסיימים (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. באותה שעה מתעורר הקב"ה ובועט בכמה רקיעים ומזדעזעים י"ב אלף עולמות וגועה ובוכה, דכתיב (ירמיה כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו וגו', ונזכר להם לישראל ולחרבן בית המקדש ואומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם ומוריד ב' דמעות לים הגדול, השער הזה יהיה סגור. באותה שעה מתעוררות שלהובית אחד מצד צפון, ודופקת רוח אחת מצד צפון באותה שלהובית והולכת ודופקת בכנפי התרנגול וקורא, ואז הוא חצי לילה. ואין להקב"ה מנוחה עד שנכנס לגן עדן להשתעשע בנפשותיהם של צדיקים, וסימנך (אסתר ז, ד-ז) כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר מי הוא זה וגומר. והמלך קם בחמתו כו' אל גינת הביתן. בשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן, כל אילני הגן וכל נפשותיהם של צדיקים אומרים (תהלים כד, ז-ט) שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה וגו'. שאו שערים וגומר:

ט״זואשרי המתחבר עמהם וקם לעסוק בתורה להשתתף עם המשוררים ההם, והם אומרים (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה', המשתתפים בכנסת ישראל הנקראת בית ה', כי כשרוח צפון מתעורר בחצות הלילה מנשב בכינור דוד (עי' ברכות ג, ב), לפי שהתעוררות השמחה בא אליו מצד צפון, ואז מזמר לפני הקב"ה כענין שכתוב (תהלים פג, ב) אלהים אל דמי לך וגומר, וכתיב (שם ל, יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום. וכשקול רנה של תורה עולה מלמטה, מחריש הקב"ה כל צבא מעלה ומקשיב הקול ההוא, וכנסת ישראל וכל צבא המלאכים מקשיבים הקול ההוא, כענין שכתוב (שה"ש ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני. וכשהקב"ה מושך חוט של חסד על כנסת ישראל, נוטלים חלקם כל המתחברים עמה בלילה. ולפי שהיה דוד יודע דבר זה, אמר (תהלים קיט, סב) חצות לילה אקום להודות לך וגומר, וכתיב (שם נז, ט) עורה כבודי וגומר, ודברי רז"ל (עי' מדרש תהלים נז, ד) אני מעיר את השחר ואין השחר מעיר אותו, לפי שלא היה ישן אלא כשינת הסוס (סוכה כו, ב), והוא סוד נעלם. וכשעלה עמוד השחר, באה הכלה מעוטרת מכמה שירות ותשבחות וכמה מיני תודה, כלולה ממעלה וממטה ויושבת בחיק דודה. וכשרואה אותה באותה התיקון הטוב, מצוה לכתוב בספר כל בני ביתו העומדים בבית ה' בלילות ומושך עליהם חוט של חסד. ומאותו החוט נכתר אותו צדיק בכתר המלך, ויראים ממנו עליונים ותחתונים, ואין בעלי הדין שולטים עליו, לפי שהוא רשום בסימן המלך וניכר שהוא מבני ביתו, ולפיכך אין דנין אותו. והנזהר בזה, מעיד על עצמו שהנשמה הקדושה מאירה בו, ומאהבתו ביוצרו מתעורר לעבודתו. ובשביל שהיא שעה רצויה, היה מזהיר הנביא ואומר (איכה ב, יט), קומי רוני בלילה לראש אשמורות, וכתיב (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה. וצריך ליזהר שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל עם הנץ החמה, עד כאן לשונו:

י״זענין קדושת הזיווג נתבאר לעיל בארוכה באות ק' קדושה יעויין שם