שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים ג׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 3

א׳כתב בזוהר פרשת וישב (ח"א קפד, ב), רבי שמעון פתח, (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי כו', תא חזי רזא דמלתא הכא, דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעם דמותא בליליא, ורוח מסאבא על ההוא גופא, וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא, והא אתמר דידוי דבר נש זוהמא דמסאבא אשתאר בהו. ועל דא לא יעבר בר נש ידוי על עינוי, בגין ההוא רוחא מסאבא, עד דנטיל להון. וכד נטיל להון כדין, הא אתקדש ואקרי קדוש. והיך בעי לאתקדשא, בעי חד כלי לתתא וחד כלי לעילא, דיתקדש מההיא דלעילא, וההוא דלתתא דיתיב בזוהמא דמסאבו ביה, דא כלי לקבלא מסאבו ודא לאתקדשא מיניה, דא ברוך ודא ארור, עד כאן:

ב׳והענין כתבו המקובלים, כשאדם ישן בלילה הנשמה יוצאה מגופו ומיד שורה רוח הטומאה על ידיו, ומאי טעמא על ידיו, לפי שהם כנגד זרועות עולם אשר משם נאחזים כוחות הטומאה, ולפיכך שורה על הידים. וההולך ד' אמות בידים טמאות, חייב מיתה לשמים, לפי שמביא עצבים בידיו, ועליו הכתוב אומר (איוב יב, ו) ישליו אוהלים לשודדים ובטיחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו. מי הם מרגיזי אל, אותם המביאים עצבים בידיהם. ולפיכך יתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ויתרחק מצד הטומאה כדי שישרה עליו צד הקדושה והטהרה. ומים הללו צריכים ב' כלים (או"ח ד, ח), כלי עליון להתקדש ממנו, ירמוז לעולם הקדושה. וכלי התחתון לקבל המים הטמאים ההם, והוא רמז לקליפה לעולם הקליפה שהוא צד הטומאה. ולפי שהאדם עד שלא נטל ידיו הוא טמא, לפיכך צריך שלא יטול ידיו אלא ממי שנטל, שנאמר (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא וגומר. ואסור להעביר ידיו על עיניו (או"ח ד, ד), לפי ששורה עליהם רוח הטומאה והם ג' רוחות, ולפיכך צריך לערות עליהם ג' פעמים להעבירם (שם סעיף ג). ואסור לעשות שום דבר במים ההם (שם סעיף ט), ואסור לשפכם אלא במקום מדרון, כדי שלא ידרכו בני אדם עליהם שלא יריעו לעולם (שם):

ג׳וזה לשון סדר היום, ואם נוטל ידיו מאיש אחר בין קטן ובין גדול, יטול המטיל תחילה, ואח"כ יטול ממנו, רמז לזה (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא. כי כיצד יעביר מעל חבירו רוח הטומאה, והוא נדבק בו עדיין. אלא יטהר עצמו, ואח"כ יטהר אחרים, כענין התקוששו וקושו (ב"מ ס, ב). ואין קפידא בזה כי אם דוקא בנטילת ידים שחרית מן הטעם שזכרנו, אבל בשאר היום בנטילות אחרות אין להקפיד, וכל המקפיד אינו אלא מן המתמיהין. ואם תאמר איך הימין מקבל מים מן השמאל, והרי הוא טמא. יש לומר דלא דמי, דהכא הוא חפץ ומבקש להעביר הטומאה ממנו כיצד יעשה, אלא שמפני מעלת הימין שלא ישמש לשמאל, התחיל בו תחילה. אבל הרי הוא חוזר עליו להעבירו, ולא אפשר בלא"ה, ואדרבא מכחו ומצדו בא עליו להעבירו. אבל אדם שלא נטהר עדיין והרי הוא חפץ בטומאתו, אין כח בידיו להעביר טומאה אחרת עד שיטהר:

ד׳ובעל נפש צריך ליזהר הרבה מאוד שלא ילך ד' אמות בידים מזוהמות מזוהמת נחש אשר שרה עליהם בלילה הנותן כח לטומאה לשלוט עליו, ועל זה נאמר (תהלים פא, י), לא יהיה בך אל זר. והענין הוא כאשר כתבנו, כי אין ראוי ליתן לו כח ושולטנות אפילו רגע אחד, משום (דברים יג, יח) ולא ידבק וגומר. וכן הענין בכל דבר שצריך נטילת ידים כשיוצא מבית הכסא, שירחץ ידיו תכף ומיד. ואע"פ שאין צריך בזה לערות ג' פעמים, אפילו הכי משום רוח טומאה נגעו בה. ואיתא בזוהר, שיזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותה שעה, משום דמדבק בו שד דבית הכסא, ופוגם אותו זיוג. נראה שהטעם משום רוח הטומאה, עד כאן לשונו:

ה׳ונראה בעיני מיד כשנעור ואינו רוצה לישן, אף שעדיין אינו עומד ממטתו רק נשאר מושכב, יטול ידיו כדי שילך ממנו רוח הטומאה, מאחר שהוחזרה הנשמה הקדושה אליו לא יתן מקום לטומאה. וכן מצאתי שמשמע קצת כן בזוהר בראשית, שצריך ליטול מיד כשניער, אע"פ שאין רצונו לקום עדיין. (אבל אסור להיות ער על מטתו ושוכב, אלא אם כן יהרהר בדברי תורה. וכבר כתבתי שמהרהר בד"ת אין צריך לברך) :

ו׳ואל יעמוד ממטתו ערום, ולא ילבש חלוקו מיושב. אך יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ואז בקומו יהיה מכוסה (או"ח ב, א), כמו שהיה מתפאר ר' יוסי (שבת קיח, ב) מעולם לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים בבית אופל, מי רואני ומי יעידני, כי מלא כל הארץ כבודו (או"ח ב, ב), אשר לפניו חשיכה כאורה אמן.^הגה"הואין להקשות מהא דאיתא בפרק כירה (שבת) דף מ"א (א), דאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, כל המניח ידיו כנגד פניו שלמטה, כאלו כפר בבריתו של אברהם אבינו. ומקשה שם, ומסיק לא קשיא, הא כי נחית, הא כי סליק. ופירש רש"י, כי נחית לנהר פניו כלפי נהר ואין כאן משום צניעות, אסור לכסותו. כי סליק ופניו כלפי העם, מותר משום צניעות, עד כאן. ואם כן למה הזהירו בחדרי חדרים במקום אין רואה שיהיה מחוייב לכסות את עצמו. ויש לומר דלעולם צריך לאחוז במידות צניעות אפילו במקום אין רואה, כי מלך מלכי המלכים הקב"ה מלא כל הארץ כבודו כחשיכה כאורה, וכשאוחז במידת צניעות ומכסה את עצמו אינו ככופר בבריתו של אברהם אבינו, מחמת שאין עושה זה אלא בשביל צניעות, ולא יש לו שום עיכוב מזה במה שמכסה את עצמו. אבל אם עוסק בענין שמוכרח לגלות את עצמו, דהיינו שרוצה לרחוץ, ועיקר הרחיצה היא שיהיה כל בשרו ערום, על כל זאת בהליכתו לנהר מכסה את עצמו נראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, שהרי תכלית הליכה זו להיותה מגולה, ועל כל זאת דוחק ומכסה. מה שאין כן כשאינו צריך לגילוי, והוא מכסה את עצמו, אין זה אלא בשביל צניעות יתירה ואז טוב לו: הטעם לזה, כי אברי האדם רומזים לדברים עליונים כמו שאמר איוב (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה, אף כי הברית הקדוש, ולכן אין ראוי לגלותם כי כבוד אלהים הסתר אבריו, עד כאן:

ז׳וידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ (או"ח ב, ג), כדאמר רבי יוחנן (שבת קיד, א), איזה תלמיד חכם, המדקדק בחלוקו. גם הטעם בזה הוא, כי היא כיסוי הגוף הקדוש כמו שכתבתי, והפנימי הוא טהור ונקי, אך הצד החיצון מקבל טומאה, ולכן אין ראוי שיעשה הפנימי חיצון והחיצון פנימי, עד כאן:

ח׳וכשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה ולא יקשרנו, וינעול של שמאל ויקשרנו, ואחר כך יקשור של ימין (או"ח ב, ד), דגרסינן בפרק במה אשה (שבת סא, א), אמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין כו'. מיתיבי נועל של ימין תחלה כו'. אמר רב נחמן בר יצחק, ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומנו מר בריה דרבינא. היכי עביד, סיים דימיניה ולא קטיר, וסיים דשמאליה וקטיר, והדר קטיר דימינא. ופירש בספר קנה, וטעם ר' יוחנן, לפי שכשם שהתפילין מניח של שמאל תחילה כדי שלא ימצאו תפילין של ראש בראש, והיא רצה לומר כנסת ישראל אינו לשם. על כן צריך להניח של יד שהיא כנגד מלכות, וכי בא להניח של ראש אז האשה בביתה ומברכה ואומר (רות ג, י) ברוכה את לה' בתי. וכן המנעל, נועל של שמאל תחלה כתפילין, פן ינעול של ימין ולא ימצא של שמאל ברגלו. וטעם הברייתא שאמרה של ימין תחלה, לפי שהתפילין של יד יש להם יו"ד שמורה רחמים, ובעבור שרוצה לעלות אל המלך נוטל רשות מהשוער, ולכן מניח של יד תחלה, מכל מקום איני צריך הכנה, כי היו"ד עמו. אך המנעל אשר הוא רגל שמאל ומנעל שמאל, תכין לך הדרך ותנעול של ימין תחלה ואחר כך של שמאל. וכדי לצאת ידי שניהם, נועל של ימין תחלה ואינו קושרו והכין מקצת, ואחר כך נועל של שמאל וקושר, והנה הוא רוצה לעלות ולעשות קשר וחיבור בימין והכל אחד:

ט׳והיודע סוד מנעל (שיר השירים ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים, יתברר לו הענין ביותר, ויתבאר אם ירצה השם בסוד איסור נעילת סנדל דיום כפורים (מסכת יומא פרק תורה אור), ושם יתבאר גם כן שייכת ברכת שעשה לי כל צרכי לכשנועל מנעליו:

י׳ויבדוק עצמו, משום שנאמר (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, לפי שאין כבודו של מלך לבא לפניו בכרס מלא טינוף. ועל דרך האמת, הפסולת הזה באדם הוא דוגמת הפסולת הידוע, והוא כסיג היוצא מן הכסף, וצריך לפנות עצמו ממנו שלא לעורר דוגמתו לתת חלק לו בתפילה, כי חלקו בה דבר ידוע, ועוד יתבאר. וזהו הכון לקראת אלהיך, ולא לקראת דבר אחר. ואמרו רז"ל (מכות טז, ב), המשהה נקביו עובר בלאו, שנאמר (ויקרא יא, מג) אל תקצו את נפשותיכם, כי עליו נאמר (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו וגו', נפשותיכם דייקא:

י״אובמסכת ברכות (ח, א), על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא (תהלים לב, ו), זו בית הכסא. רצו לומר, כשיתפלל האדם יפנה. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קג, א), ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, אפילו קרביים של בני אדם ובני מעיים צריכין לברך את ה'. לפיכך צריך לבדוק עצמו יפה כשבא להתפלל, ואין להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה לברכו. (נראה דעל זה אמר ר"י (ברכות יד, ב), הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה כו'. רצה לומר, שבכל גופו תמים יקבל עול מלכות שמים, מה שאין כן כשבטנו מליאה צואה, שאז אינו מקבל עליו בבטנו, ונמצא שלא קיבל העול עליו בשלימות אלא בחסרון, וק"ל). ויהי' צנוע בבית הכסא, ונתבאר לעיל בארוכה באות צ' צנוע:

י״בוכשיקנח עצמו, אמרו בברכות פרק הרואה (סב, א) שיקנח בשמאל ולא בימין, לפי שבא מראה טעמי תורה ואוכל בה. ונלע"ד שאף בשמאל לא יקנח בכל האצבעות, דהיינו לא יקנח באמצעי, לפי שבו כורך רצועה של תפילין של יד, והוא בסוד קידושין עליונין כמבואר למעלה בסוד התפילין (ריש פרק תורה אור), וצריך לעשות כריכין אלו בעמידה כמבואר שם, ואיך יקנח עצמו בדבר שהוא מרכבה לקדושה, ונלמד מק"ו שאין מקנחין בימין, לפי שבה מראה טעמי תורה, ובזה האצבע האמצעי בו בעצמו מעשה המצוה והתורה:

י״גאח"כ כשנטל ידיו, יסדר תכף הברכות זו אחר זו, כי מן הדין היה ראוי לסדרם תכף כשיעור משנתו כל ברכה על עניינה, דהיינו המעשה אשר עושה שעליה נתקנה הברכה, וכן עשו חכמי התלמוד בפרק הרואה (ס, ב), וכן איתא בזוהר, אך שאנחנו ממתינים עד שיהיו ידינו נקיים, מכל מקום תכף ומיד בנקיות צריך לסדרם:

י״דויען כי יש הרבה דקדוקים וענינים וכמה דינין בענין הפסקות הברכות, אעתיק כל מה שכתוב בספר עמק ברכה דאבא מורי זלה"ה עם הגה"ה שלי מסימן ז' עד סוף סימן י', וכמה מילי מעלייתא נילף מינייהו. וזה לשונו שם דף כ"ח: