שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת חולין, דרך חיים ד׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Chullin, Derekh Chayim 4

א׳עמק הברכה

ב׳כתב הטור בסימן ו' וזה לשונו, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותה עם שאר ברכות, הרשות בידו, עד כאן. האמנם אלם יעשה עצמו כאלם עד בואו שמה, ולא יפסיק לכתחילה בין נטילה לברכה בשום דבר ודבור. (אבל בדיעבד אם הפסיק בדברים בין הנטילה לברכה, לא חשוב הפסק לחזור וליטול ידיו שנית. ואפי' לכתחילה יכול להפסיק כשיצטרך לדבר בדרך, כגון לומר לחבירו צפרא דמרא טב, או לשאול שלום מפני הכבוד, ולהשיב שלום לכל האדם בפגעו בו באקראי בעלמא, ובפרט שזה ההפסק הוי דבר מעוט ואינו מסיח דעתו מן הנטילה כיון שדבריו מועטים):

ג׳ולא כמו שראיתי רבים קמים בהשכמה לבית הכנסת, ואומרים תחינות ובקשות ותהילים, ואח"כ כשאומר ש"ץ ברכת על נטילת ידים בקול רם כדי להוציא מי שאינו בקי, (כמו שכתב הטור בסימן מ"ו, עיין לקמן בסמוך מה שהובא בשם האגור), גם הם עונים אחריו ברכת נטילת ידים בקול רם. ונראה לעניות דעתי דממה נפשך מברכין האנשים האלה ברכה זו שלא כדין. דאי לא ברכו ברכת על נטילת ידים מיד אחר הנטילה, ועכשיו אחר שאמרו תחינות ובקשות ותהילים מברכין אותה אחר ברכת הש"צ, לא לרצון תהיה הברכה הזאת לדעתי, מאחר שהפסיקו כל כך בין הנטילה לברכה, שהרי זה הכלל הגדול בדין ברכות לברך עליהם קודם עשייתן, ולא התירו בנטילת ידים לברך אחריו אלא משום דאין ידיו נקיות משינת הלילה ואין יכול לברך קודם, הלכך תקנו שיברך אח"כ כמו שכתב הרא"ש בסוף פרק הרואה, והביאו הטור סימן מ"ו ובסימן קנ"ח, אבל ודאי הדין נותן שיברך בסמוך אליה כל מה שאפשר, ולא נפסיק בכדי:

ד׳וכן הוא משמע בבירור ממה שהביא הבית יוסף על מה שכתב הטור, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו', כדהבאנו לעיל בסמוך. וזה לשון בית יוסף שם, כבר כתבתי בסימן ד' בשם הר"ם שאינו מברך על נטילת ידים כשנוטל ידיו עד בואו לבית הכנסת, ורבינו כותב כאן שברצונו תלוי הדבר, שאם רצה מברך מיד, ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכן כתב בסמ"ק, וכתב על זה שיש לפקפק בו, שמאחר שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך קודם לפי שהידים מטונפות, א"כ להאי טעמא כיון שמברך קודם ניגוב הוה ליה כקודם נטילה, א"כ מן הדין הוא שנברך בסמוך כל מה שאפשר. ואולי דעתו בזה, שמאחר שאלו הברכות של שחרית אנו מברכין אותם בבית הכנסת, א"כ ברכת נטילה גם כן אם ירצה לחבר אותה עם האחרות, אעפ"י שלא יהיה במקומה יכול לעשות, אע"פ שיש לחלק בזה שברכת נטילת ידים היא ברכת המצוה שלעולם צריך להקדימה, והאחרות הם ברכת השבח שיכול לאמרם אחר עשייתן כמו שכתבו הפוסקים על זה, וגם הרא"ש בסוף ברכות:

ה׳ועוד דהא ניחא לההוא טעמא שכתב הרב לקמן (רצה לומר הטור אורח חיים בסימן מ"ו), שמה שאנו מסדרים אותם בבית הכנסת הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים אותם ויענו אמן. אבל לההוא טעמא שכתב שאנו עושים זה בשביל שאין הידים נקיות, אין ראוי לעשות זה. אלא שיש להשיב בזה, שמאחר שהברכות האחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה, ואנו מניחין אותם לבית הכנסת, זאת ג"כ תדחה עמהם שאין לחלק, עד כאן לשונו:

ו׳והאגור כתב שנשאל מהר"י מולן, איך יתכן שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נטילת ידים עד בית הכנסת, והלא הפסק הוא, (פירוש שינוי מקום הוי הפסק, אפילו לא שח בנתיים). והשיב, שאין לו כל כך טעם מפורסם. אבל נראה לי שדבר זה נתקן שימתין לסדרן בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו. ואע"פ שלפעמים מברכין בבית הכנסת אעפ"י שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חלקו. (כמו שמצינו בברכות יראו עינינו שנתקנה בשביל הראשונים שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, אעפ"י שעתה אין הטעם, מכל מקום הברכה לא זזה ממקומה). ולי המחבר נראה, שמי שמברך שחרית על נטילת ידים, ואחר כך בבית הכנסת לא מברך, יפה עושה, עד כאן לשון האגור, עד כאן לשון בית יוסף:

ז׳עיניכם הרואות את אשר תמהו גדולי האחרונים ז"ל, אפילו על הליכה גרידא שהולך האדם לבית הכנסת בין הנטילה שעשאה בביתו, ובין ברכת על נטילת ידים שמברך אותה בבית הכנסת, ואפי' לא הפסיק בשיחה בטילה בנתיים, ודחקו עצמם לחפש טעמים על זה למה אנו עושין כן שממתינין בברכתו עד בואנו לבית הכנסת, ולא יכלו למצוא טעם לדבר זה, רק כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו כדלעיל, (כי נוכל להפסיק לכתחלה בין הנטילה לברכתה אם ההפסק הוא לשום תועלת כנזכר בסמוך בהגהתי, וההליכה זו היא לתועלת עמי הארץ כנזכר כאן בפנים), הא לאו הכי לא יכול להפסיק בין הנטילה לברכתה, א"כ איך מפסיקין באמירת תהילים בין הנטילה ובין הברכה, והלא הפסק הוא (ופשוט הוא דבכל מקום שאסור לספר, אסור לדבר אף בלשון הקודש, כמו שכתבו התוספות והמרדכי בריש היה קורא, והכלבו בסימן ד', והתשב"ץ בהלכות תפלה סימן ר"ה) בלי טעם, כי יוכלו לאחר אמירת תהילים עד אחר גמר ברכות שחרית, או עד אחר גמר כל התפלה, ומה ראו לאומרה בין הנטילה וברכתה להפריד בין הדבקים, למה זה ועל מה, והלא אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח, ב). דעד כאן לא קאמר הטור בסימן ו' דיכול להפסיק בין נטילת שחרית לברכתה כדלעיל, אלא דוקא בהפסק הליכא כמו שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת וכו', אבל בהפסקות דברים בנתיים מי אמר:

ח׳ואם תאמר מהיכי תיתי לחלק בין אלו שתי ההפסקות, רצה לומר בין הפסקות ההליכה ובין הפסקת הדברים, והלא אידי ואידי הפסק הוא, (רצה לומר דשינוי מקום לחוד מיקרי הפסק, אפילו לא שח בנתיים, כדלעיל בשם האגור) :

ט׳ויש לומר, דיש לחלק ביניהם בנדון בשני פנים. הפן האחד, כי הטור לא התיר הפסק הליכה בין הנטילה וברכתה כי אם מביתו לבית הכנסת, כמבואר בדבריו המובאים לעיל בסמוך כמו שכתב בסימן הנזכר וזה לשונו, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת וכו', וטעמא רבה אית ביה, כדי להוציא עמי הארץ כנזכר בדבריו בסימן מ"ו.^הגה"הואעפ"י שלא כתב הטור כאן זה הטעם בפירוש, מכל מקום רמז עליו בייתור לשונו שכתב בסימן ו' הנזכר בזה הלשון, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותם עם שאר ברכות, הרשות בידו, עד כאן. דלמה ליה למימר שיסדר אותה עם שאר ברכות, כי במה שאמר ורוצה להמתין וכו' עד בואו לבית הכנסת הרשות בידו הוי סגי, אם לא לאוריי לן על התועלת הנמשך מהמתנת ברכת על נטילת ידים עד בית הכנסת, והוא שמזכה בזה רבים מעמי הארצות שאינם יודעים לברכה ויענו אמן אחריה ויצאו ידי חובתם, כמו שמצינו גבי שאר ברכות שחרית שתקנו לסדרם בבית הכנסת מטעם זה, כמו שכתב הטור בסימן מ"ו זה לשונו שם, ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה. ולפי שאין הידים נקיות, תקנו לסדרם בבית הכנסת. וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאינם יודעים אותו, תקנו שיסדרם בבית הכנסת, ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתם, עד כאן לשונו שם. הרי שכתב הטור כאן שתקנו לומר ברכות שחרית בבית הכנסת כדי לזכות בהם עמי הארץ, אף היא, רצה לומר ברכת על נטילת ידים דשל שחרית בכלל זה, ולא הוצרך הטור לכתוב זה הדבר בסימן ו' הנזכר בהדיא מפורש דסמך על מה שכתב בסימן מ"ו כנזכר בסמוך, עד כאן הג"ה: כי מאחר שגם עליהם חל חובת הברכה, צריכין אנו למצוא להם תקנה להוציאם ידי חובתם, כי כל ישראל ערבים זה בזה. מה שאין כן בהפסקת שאר הליכה, או אפילו הפסקת אמירת תהילים שאין חובה לאומרה עתה, אלא יכול לאומרו לאחר זמן כדלעיל בסמוך, ואם כן הויא הפסקת תהילים הפסקה שלא לצורך:

י׳הפן השני דעד כאן לא התיר הטור הפסקת הליכה דבין נטילה לברכה, אלא כגון זו שאין בה היסח הדעת מהנטילה שנטל כבר, דהיינו שילך מביתו לבית הכנסת בלי שום עיכוב כלל כמו שנזכר בלשונו בהדיא, שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין וכו', ולשון מיד הוא פשוט בלי הפסק משמע, ואז משעת הנטילה עד ביאתו לבית הכנסת דעתיה על הנטילה וליכא היסח הדעת, דכשדעת האדם על דבר אחד לא חשוב הפסק, (וזה מבואר לעיל בחלק א' בעשרה דברים כלל ז'). אבל אם שאינו הולך מיד לבית הכנסת אחר הנטילה, רק מפסיק בנתיים באיזה ענין, או הולך ואינו עושה הברכה מיד רק שאומר תחינות ובקשות או תהילים אחר בואו לבית הכנסת קודם ברכת על נטילת ידים, אימא מודה הטור דאין נכון לעשות כן משום הפסק והיסח הדעת, דלא נוכל לומר דעתיה על הנטילה, הואיל והפסיק כל כך בנתיים לא זכר הדבר וישכחהו:

י״אוגדול מזה כתב הטור או"ח סימן קפ"ה וזה לשונו, מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה, שאלו לרש"י אם צריך ליטול ב' פעמים. והשיב, שאלתי את רבי יעקב בר יקר, ואמר שצריך ליטול ב' פעמים, ולברך על הראשונה אשר יצר, ועל השנייה על נטילת ידים וכו', ועד והר"ם מרוטנבורג היה נוהג כר' יעקב בר יקר. דאי בנטילה אחת אשר יצר ואחר כך על נטילת ידים היה הפסק, (פירוש שמפסיק באשר יצר בין הנטילה לברכת על נטילת ידים), כן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל, עד כאן לשונו. והלא דברים קל וחומר, ומה ברכת אשר יצר שאינה אלא ברכה אחת, והיא גם היא באה לטהרת הידים, (כלומר שמטהר ידיו על שיצא גם כן מבית הכסא, דהוי דומיא דטהרת ידים לסעודה בלא בית הכסא) כמו שכתב הבית יוסף בהגהותיו בסימן הנזכר, אפילו הכי חשיבי הפסק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים. תחינות ובקשות או תהילים שהפסקתן מרובה, וגם אינן מעין הנטילה כברכת אשר יצר, כל שכן דהוי הפסק^הגה"הואם תאמר שיש להפך הסברא ולומר, אדרבה אמירת תהילים שהן דברי רשות, דאי בעי אומרו עתה ואי בעי לא אומרו עתה לא חשיבי למהוי הפסק, אבל ברכת אשר יצר לאחר שיצא מבית הכסא הואיל וחל עליו חובת הברכה עתה, הוי הפסק טפי משום דהוי מילתא דחיובא, והוא על דרך (יבמות קד, ב) כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'. וגם כן על דרך שכתב הטור אורח חיים בסימן ס"ה גבי הפסק דקריאת שמע במבואות המטונפות, וזה לשונו שם, ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס שאם היה רוצה היה יכול לקרות, בהא קיימא לן שאפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, אבל זה שהוצרך לפסוק מפני המקום שאיננו ראוי לקרות, אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש, וכן בהלל ותפלה ומגילה, עד כאן לשונו. אף כאן בעית למימר, הואיל וברכת אשר יצר היא מילתא דחיובא לומר אותה עתה אחר יציאת בית הכסא, הוי הפסק טפי, על כן כתבו הפוסקים מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה דצריך ליטול ב' פעמים משום דאשר יצר מפסיק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים כדלעיל בפנים, והוא הדין גבי נטילת שחרית הוי ברכת אשר יצר גם כן הפסק בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים, משום דהוי מילתא דחיובא. אבל אם הפסיק בדברי הרשות בין הנטילה דאכילה וברכתה, והוא הדין אם הפסיק בנטילת שחרית בין הנטילה וברכתה בדבר הרשות, או אפילו באמירת תהילים דמיקרי גם כן דברי רשות, הואיל ואינה חובה עליו לומר אותה עתה, אין הכי נמי לא מיחשב הפסק בנטילת אלו:
זה אינו, דודאי לענין הפסק נחשבת ברכת אשר יצר גם כן לדברי הרשות, כי היא אינה נופלת תחת הזמן, רק אימת שעושה צרכיו מברך אותה, ואם לא היה עושה צרכיו עתה קודם הסעודה לא היה מברך אותה, וא"כ היא נכנסת בגדר דברי הרשות. וכן הוא בהדיא בשלחן ערוך בסימן קע"ח (ז) וזה לשונו, אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי, לא הוי הפסק. (הג"ה) וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה, עד כאן לשונם. וא"כ הואיל ומצינו לדברי הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה דאשר יצר מפסיק בין הנטילה וברכתה גבי מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה כדלעיל בפנים, הוא הדין דסבירי להו נמי שאסור להפסיק בינה לבין ברכתה בשום דבר אף בדברי רשות, כי ברכת אשר יצר נקראת דברי הרשות לענין הפסקה כדלעיל, ואי הכי גבי מי שיצא מבית הכסא ורצה ליטול ידיו לאכילה דצריך ליטול ב' פעמים משום הפסקות אשר יצר:
ואם כן לפי זה אפילו אם תחשב אמירת תהלים לדברי הרשות, אי הכי הוי הפסק בין הנטילה וברכתה דשחרית כמו שמצינו דברכת אשר יצר הוי הפסק בין הנטילה דאכילה וברכתה אע"פ שנחשבה לדברי הרשות כדלעיל, ובודאי שם נטילה חד הוא, ומה שמפסיק כאן הוא מפסיק כאן וקל להבין, עד כאן הג"ה::

י״בוכי יאמרו אנשי תהלים שיש להם על מה שיסמוכו במה שמפסיקין בתהלים בין הנטילה ובין הברכה, והוא מה שכתב הרא"ש (בפרק כיסוי הדם, והביאו בית יוסף בסימן קע"ט) גבי עובדא דתלמידי דרב, וזה לשונו שם, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וכו', ומשמע להו מה שכתב הרא"ש כאן דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה וכו', כללא הוא:

י״גואני אומר על אותן אנשים האומרים כן, כלל"ת חנם לא תאבה להם ולא תשמע אליהם. כי מה שכתב הרא"ש במקום הנזכר דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה וכו', הוא קאי דווקא על מעשה דתלמידי דרב שהביא שם בגמרא בפרק כיסוי הדם (חולין פו, ב), (ואינו כללא על מקום אחר כמו בנדון דידן), זה לשונו שם, דתלמידי דרב הוו יתבו בסעודה והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא. אמר להו, הב לן ונברך, לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי. אמר להו הכי אמר רב, כיון דאמריתו הב לן ונברך אתסר לכו למשתי, מאי טעמא, דאסחיתו דעתייכו, עד כאן. ופירש רש"י (ד"ה כיון דאמר), אסחיתו דעתייכו משתיה ואסור למשתי עד לאחר ברכת המזון. אבל התוספות והרא"ש כתבו שם, דהיסח הדעת אינו מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל. ופירשו, אסור לכו למשתי, אם לא תברכו בורא פרי הגפן, אבל על ידי ברכת פרי הגפן שרי למשתי קודם לברכת המזון, והביאו ראיות לקיים פירוש זה, (עיין לעיל בסוף חלק א' בכלל ז' מהי' כללים). ועל זה קאי הרא"ש שם וכתב, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, כלומר אף על גב דהסיחו דעתם מאכילה ושתיה במה שאמרו הב לן ונברך, מכל מקום אין חשש הפסק בזה להיות אסור להם לאכול ולשתות עוד בסעודה זו עד שיברכו ברכת המזון (שהיא הברכה האחרונה שהזכיר הרא"ש), דיכול להפסיק בין מעשה דאכילה שאכל תחילה, ובין ברכה אחרונה רצה לומר ברכת המזון שיברך עליה לסוף:

י״דוכדי להעמידך על האמת בזה, הנני מביא לך דברי הרא"ש הנזכרים בסמוך, ומה שהוסיף עליהם שם במקום הנזכר. וזה לשונו, ויש מפרשים שאסור למשתי עד דברכיתו ברכת המזון. ולא נהירא כו', עד אלמא היסח הדעת זוקקו לברכה ראשונה אם רוצה לאכול או לשתות, לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול או לשתות. אבל אין היסח דעת מזקיקו לברך על מה שאכל ושתה קודם שיאכל וישתה פעם אחרת, דממה נפשך אם יאכל פעם אחרת יברך ברכת המזון על שתי סעודות, דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה, רק בין ברכה ראשונה למעשה חשו להפסק, כגון בין נטילת ידים וברכת המוציא. אבל אחר אכילה, כל זמן שאין רעב מאותה אכילה, מצי לברך וכו'. הרי לך בהדיא דכל דברי הרא"ש האמורים בענין זה לא איירי אלא במילי דסעודה בלבד. וממילא נמשך מזה, דאותה בבא דקאמר דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה שהיא כדמות מצעתא בדברי הרא"ש הנזכרים, מדבר בהפסק דבין מעשה אכילה שאכל תחילה ובין ברכה אחרונה והוא ברכת המזון שיברך עליה בסוף, דאז הויא האי בבא דמצעתא הנזכרת דבר הלמד מעניינה, רצה לומר שכל הבבות האמורים בענין זה בין לפניה בין לאחריה מדברים בהפסק מילי דסעודה דוקא, אם בהפסק שבין אכילה וברכת המזון כמו שכתוב לפניה, או בהפסק שבין נטילת ידים וברכת המוציא כמו שכתב לאחריה כנזכר כאן. אבל ענין הפסק דבין נטילת ידים דשחרית וברכתה דנדון דידן, לא נזכר כאן כלל:

ט״וועוד דאי הוה דעת הרא"ש במה שכתב כאן דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה גם על מעשה הנטילה דנדון דידן, שאינו חושש להפסק דבין מעשה הנטילה של שחרית וברכתה, כך הוה ליה למימר, דלא מצינו בשום מקום שיש חשש הפסק כו', דאז היה המובן מזה שהיה כולל אפילו שאר הפסקות דבין מעשה וברכה, דהיינו כגון בין נטילה של שחרית וברכתה, אף על פי שלא נזכרת כאן. ומדלא כתב כן, רק כתב דלא מצינו שיש חשש הפסק בלי שום מקום, שמע מינה שקאי על אותו ענין דתלמידי דרב דוקא, ולא על הפסק דמעשה הנטילה דשחרית וברכתה, דלא נזכר שם בההוא עובדא כלל. ועוד היכא מצית אמרת דבכלל דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה לברכה אחרונה כו' שכתב הרא"ש במקום הנזכר, הוא גם כן נדון דידן, דהיינו מעשה דנטילת שחרית וברכתה, אם כן מה שייך שם ברכה אחרונה לגבי נטילת שחרית, והלא ברכה אחת היא השייך לגבה:

ט״זועוד דכי מעיינת ביה שפיר דלא דמיא הא להא אפילו כי אוכלא לדנא, וכרחוק מזרח ממערב רחוקים זה מזה. דבשלמא דאינו חושש הרא"ש להפסק דבין מעשה האכילה לברכה אחרונה דהיינו ברכת המזון, דבהכי איירי הרא"ש התם, משום דטעמא רבה אית ביה, דמאחר שהדין נותן דכל כמה דאינו רעב מחמת אותה אכילה מצי לברך כדלעיל בדברי הרא"ש, וא"כ לפי זה אפילו הוה ליה היסח הדעת בנתיים מה בכך, הואיל ולא עבר זמן ברכת המזון שנתנו חז"ל, דהיינו כל זמן שאינו רעב וכו', כי עוד חזון למועד ואין השעה עוברת. אבל בנדון דידן, דהיינו ברכת נטילת שחרית (שהיא ברכת המצות), דזמן הראוי הוא קודם נטילה כשאר ברכות מצות, דכל הברכות כולן עובר לעשייתן, רק שאין אנו יכולים להזכיר השם עד אחר הנטילה תקנו לברך אחר הנטילה כדלעיל בשם מהר"י אבוהב, אם כן מיד שידינו נקיות אחר הנטילה חל עלינו זמן ברכה של על נטילת ידים, א"כ למה נפסיק בכדי, הואיל והגיע זמנה מצוה שאפשר לקיימנה, נקיימנה:

י״זהגם דאמירת תהלים או בקשות ותחינות גם כן מצוה לאמרם, וכל המוסיף לבקש הרחמים זכות הוא לו, מכל מקום ראוי לברך על הנטילה קודם, לפי שהיא מצוה ראשונה שהתחיל בה, ואמרו רז"ל (ירושלמי פסחים י, ה) מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור, והיינו טעמא (פסחים סד, ב) דאין מעבירין על המצות כמו שפירשו בו המפרשים, דלא יניח מצוה שבאה לידו ראשונה כדי לעשות מצוה אחרת. וזהו גם כן טעם סדר הסרת תפילין כנזכר בטור בסימן כ"ח, וזה לשון הכלבו בדף ט', ומניח לתוך כלי של ראש, ואחר כך של יד, כדי שיפגע של יד תחלה כשירצה ללבשן, שאם יפגע לשל ראש תחלה יהיה צריך להניחן ואין לאדם להניח מצוה הבאה לידו ויתעסק במצוה אחרת וכו'. ואמרינן נמי במשנה בפרק כיסוי הדם (חולין פו, ב) שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולם, עד ר' יודא אמר שחט חיה יכסנה, ואחר כך ישחט את העוף. וכתב הר"ן על זה שם זה לשונו, בגמרא יליף לה מקרא (ויקרא יז, יג), וטעמיה משום דשני מינין חלוקין הם, ראוי לכסות דמו של ראשון לגמור מצותו לגמרי (כי הכיסוי הוא גמר מצות השחיטה), קודם שיתחיל בשני, עד כאן לשונו. אלמא היכא שמצות חלוקות, צריך לגמור מצוה ראשונה ואחר כך יתחיל בשנייה. הכא נמי בנדון דידן, הואיל והתחיל לעסוק במצות הנטילה, ראוי לו שיגמרנה דהיינו לברך עליה ברכת נטילת ידים תחילה מיד אחר נטילה בביתו, או בבית הכנסת בבואו שמה קודם שיתחיל שאר דברים אעפ"י שהם ג"כ סיפר שבחו של מקום, (וזאת הברכה אשר בירך על הנטילה היא גמרה של הנטילה שהתחיל בה). ובפרט שהפסק אמירת תהלים בעת ההיא הוא הפסק כדי (הג"ה, רצה לומר חנם בלא מצוה) כי אינה מצוה התלויה בשעה זו דוקא, כי יכול לאחר זמן אמירת תהלים עד אחר ברכת על נטילת ידים כדלעיל, וכדלקמיה בפנים תכף:

י״חאבל לצורך מצוה והיא שעה עוברת, ודאי מותר להפסיק. לא מבעיא דמותר להפסיק בדבר שהוא לצורך נטילה עצמה, כגון ההליכה מביתו לבית הכנסת דהוא הולך שם כדי לסדר ברכת על נטילת ידים עם שאר ברכות כדלעיל, דפשיטא הוא דמותר. אלא אפילו אם מפסיק בין הנטילה ובין ברכות לצורך מצוה דעלמא, יכול להפסיק אם שעה עוברת, דהא הפסק דבין ישתבח ליוצר אור אמרו רז"ל דעבירה היא בידו וכו', אפילו הכי לצרכי ציבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה מותר להפסיק, כמו שכתב הטור בסימן נ"ד, וכתב על זה מורי ז"ל שם (בשו"ע נד, ג בהג"ה), ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבית הכנסת שיעשו לו דין בין ישתבח ליוצר אור, דכל זה מקרי לצורך מצוה, עד כאן לשונו. ואמרו עוד רז"ל בפרק היה קורא (ברכות יג, א), והביאו הטור בסימן ס"ו וזה לשונו, בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו, ומשיב שלום לכל אדם. ובאמצע אפילו באמצע הפסוק, שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד וכו'. שמעינן מכל זה, אפילו במקום שאמרו שאסור להפסיק, אפילו הכי לצורך מצוה מותר להפסיק:

י״טודוקא אם היא שעה עוברת לאותה מצוה שמפסיק בשבילה, דאם לא כן העוסק במצוה פטור מן המצוה וק"ל, הואיל ואינה שעה עוברת דיכול לגמור בתחילת מצות נטילת ידים שהתחיל בה לברך עליה תכף מיד בבואו לבית הכנסת בלי הפסק אמירת תהלים, ואח"כ יוכל לומר תהלים כרצונו כדלעיל^הגה"המה שאנו מפסיקין בפסוק (במדבר כד, ה) מה טובו וגומר, (תהלים ה, ח) ואני ברוב חסדך וגו', וכיוצא באלה פסוקים שאנו נוהגין להתחיל בהם בבואנו לבית הכנסת, לא קשה מידי, דודאי ראוי ונכון לכל אשר בשם ישראל יכונה בבואו לבית הכנסת שהוא מקדש מעט לקבל עליו מורא מקדש ולפארו, וכי לא יהא כח גבוה חמור מכח הדיוט שהרי אמרו רז"ל (ברכות יד, א) שאסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום קודם שהתפלל, אפילו הכי אמרו אם פגע בו יכול ליתן לו שלום כמוזכר (בטור סימן פ"ט), קל וחומר לשכינה וכבוד ההיכל כשיפגע במקום הקדוש הזה בביאתו לתוכו שיכרע וישתחוה ויפאר וירומם להש"י ולכבד בית ה', על כן לא חשיבי הנך פסוקים הפסק. ועוד דמלתא זוטרתי הם ואגב מיעוטא לא נחשבו הפסק, מה שאין כן באמירת תהלים דחשיבי הפסק והיסח הדעת הואיל ואומרים כל כך מזמורים, לא זכר הנטילה וישכחהו:
ועוד טעם אחר, דלא דמי אמירת תהלים להנך פסוקים. דבשלמא הני פסוקים, הואיל ונהגו כל בית ישראל לאומרם מעולם ועד עולם בבואם לבית הכנסת, לא הוה הפסק. דמיא להא דאמרו רז"ל (ברכות ד, ב) על פסוק (תהלים נא, יז) ה' שפתי תפתח וגו', הואיל ותקנוהו רבנן הוה כגאולה (צ"ל כתפילה) אריכתא [דמיא] ולא הוה הפסק. אע"ג דלא דמיא ממש, דשאני פסוק ה' שפתי וגומר שהוא תקנות חז"ל חכמי התלמוד, מה שאין כן אלו פסוקים שאינן אלא מנהג בעלמא. מכל מקום הואיל ונהגו לאומרם, לא הוי הפסק כיון שהכל בשביל התפלה. מה שאין כן אמירת תהלים שאינו מנהג קדמון, כי שמעתי אומרים שמנהג הזה נתפשט בזמן קרוב באלו הארצות לאמרו בציבור, ואף גם עתה אין כל הקהל אומרים אותו רק יחידי העדה. משא"כ באלו הפסוקים מה טובו וגו', שכל ישראל שוים בו לאומרם בבואם לבית הכנסת, על כן אינם נחשבין הפסק. ולזה היה נראה דאין להפסיק בין הנטילה לברכת על נטילת ידים בשום תחינה ובקשה או תהלים, כי אם בפסוקי מה טובו וגו', ואני ברוב חסדך וגו', כמנהג, דאין לך אלא מה שנהגו ואל תוסף על דבריהם, עד כאן הגה"ה::

כ׳ואם כן אותן האנשים שלא ברכו על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בבואם בבית הכנסת, רק אומרים תחינות ובקשות או תהלים מקודם ואח"כ כשיאמר השליח צבור ברכת על נטילת ידים בקול כדי להוציא מי שאינו בקי כנזכר גם הם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים בקול, לא יפה הם עושים מפני ההפסק שהיו מפסיקים עד הנה בין הנטילה לברכה. ואם לא הפסיקו אותן האנשים בין הנטילה לברכה, וברכו על נטילת ידים מיד אחר נטילה בביתם, או מיד בבואם לבית הכנסת, ועתה חוזרים ומברכים אחר ברכת השליח הציבור, כל שכן דגרע טפי, דהוה ברכה לבטלה שמברכין על מעשה אחד שני פעמים וכן לא יעשה כנזכר לעיל בשם האגור. ומה טוב וישר היה אם היו מתחילין בברכת על נטילת ידים מיד בבואם לבית הכנסת, והיו אומרים תהילים קודם ברוך שאמר או לאחר התפילה כדי שלא יפסיקו בין הנטילה לברכה כדלעיל, אבל מה נעשה שכבר נהגו רוב הקהילות וכמעט כולם להתחיל בתהלים תחילה:

כ״אואי דילאי מנאי צייתו אותן אנשי תהילים העומדים בבית ה' בבקר השכם לומר אותו בחבורה בפני העמוד קודם התחלת הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, איעצם ויהי ה' עמם, ישכימו לקום כל אחד מאותה החבורה מעט קודם קריאת השמש לבית הכנסת שיעור שיוכלו לומר עם עצמם מיד אחר הנטילה ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית (דלכתחילה אין להפסיק אחר ברכת על נטילת ידים עד שישלים לפחות כל סדר ברכות שחרית כדלקמיה בפירוש שאחר זה הסימן) בביתו או בבית הכנסת מיד בבואו שמה קודם שיתחילו לומר תהלים, ולא יפסיקו בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים אפי' באדון עולם או יגדל, ולא יענו אח"כ אחר ברכת על נטילת ידים של ש"ץ רק אמן בלבד, ואומרים אדון עולם או יגדל קודם ברוך שאמר:

כ״בואין להקשות על דברי אלה דא"כ דין הוא שלא יענו אנשי תהלים ברכת על נטילת ידים אחר ברכת ש"ץ בבקר השכם כי אם אמן לחוד כדלעיל, א"כ על מה חוזר הש"ץ לענות אמן בקול הואיל ולא ברכו הציבור ברכת על נטילת ידים אחר ברכת הש"ץ דעלייהו הוה קאי לומר אמן על ברכותיהם, דודאי אינו אומר אמן על ברכת עצמו דאמרו ז"ל בריש פרק שלשה שאכלו (ברכות מה, ב), והביאו הטור (בסימן קפ"ח ובית יוסף בסימן נ"א), כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה. דיש לתרץ דמסתמא נמצאים בכל בקר ובקר בבית הכנסת בפרט בקהילות הגדולות יחידים שאינם אומרים תהלים בחבורה, רק באים לבית הכנסת אחר גמר תהלים כאשר יתחיל הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, והם עונים אחריו ברכת על נטילת ידים. ואפילו אם היו כלם בחבורה אחת לומר תהלים, מכל מקום נמצאים תמיד נערים כשיתחיל הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול אחר גמר תהלים או יכול להיות שאפילו אנשי תהלים עצמן רצה לומר אותן שקבעו עת לתהלים לומר אותו בכל יום בבקר השכם עם חבירים המקשיבים לא ימלט שלא יהיה אחד או שנים או יותר מהם שלא יעכבו ביאתן לבית הכנסת לפעמים עד התחלת הש"ץ לומר ברכת על נטילת ידים בקול, ואנחנו לא נדע איזהו יכשר לבא לבית הכנסת בהתחלת הש"ץ ברכת על נטילת ידים בבקר השכם הזה או זה רצה לומר או ההמוניים שאינם בחבורת תהלים, או נערים או אנשי תהלים עצמן המאחרים לבא עד כלות תהלים יכול תקפה עליהם שינתם או שאר מונעים המעכבים אותם לאחר המועד, ונהגו ליתן בשביל זה דבר קצוב לצדקה בחבורה שלהם על שבטלו הקביעות אמירת תהלים, ויכול להיות שאותן אנשים באים בעת שיאמר הש"ץ ברכת על נטילת ידים בקול ואיזה מן הכתות הנזכרים שיבואו להתחלת הש"ץ ברכת על נטילת ידים בקול הן יחיד הן רבים יענו ויאמרו אחריו ברכת על נטילת ידים, כיון דלדידהו הוי סמוך לנטילה ברכת על נטילת ידים, כי אין תלונתי כי אם על אותן האנשים שהפסיקו בתהילים או בשאר בקשות ותחינות בין נטילה לברכת על נטילת ידים, ולא אלו שיבואו לבית הכנסת בהתחלת הש"ץ ברכת על נטילת ידים ולא הפסיקו בין הנטילה ובין ברכת על נטילת ידים בתהילים או בשאר תחינות והם עונים אחר ברכת הש"ץ ברכת על נטילת ידים כדין וכדת, ועלייהו קאי הש"ץ לענות אמן אחר ברכותיהם:

כ״גואפילו אם אירע דלפעמים אין גם אחד בבית הכנסת שיחזור אחר ברכת על נטילת ידים של הש"ץ, כי לא כוונו העת והרגע של אמירת הש"ץ על נטילת ידים בקול, מכל מקום עניית אמן של הש"ץ אינה בטילה, כמו שמצינו בברכת מגן אבות בדברו וכו' וברכת ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכו' וברכת יראו עינינו שתקנו בשביל הראשונים שבתי כנסיות שלהן היו בשדות, אעפ"י שעתה אין זה הטעם, מכל מקום הברכה לא זזה ממקומה כמו שכתב הטור בסימן רס"ה ובסימן רל"ו ע"ש. וכן הקידוש לא נתקן בבית הכנסת אלא בשביל האורחין דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתן, ואע"ג דעכשיו לא אכלי אורחים בבי כנישתא, לא בטלה התקנה, כמו שכתב הטור והשלחן ערוך בסימן רס"ט. ואם על נטילת ידים ברכה חמורה שהיא הזכרת השם אומרים סברא זו, ק"ו באמן הקל. וגוף הדין של ברכת על נטילת ידים גופא יוכיח, שעושה הש"ץ בכל בקר כדי להוציא מי שאינו בקי, שאעפ"י שלפעמים מברכים בבית הכנסת ברכת על נטילת ידים אעפ"י שאין שם מי שאינו בקי, מכל מקום לא חילקו כמו שהובא זה לעיל בשם האגור^הגה"הוזה לשון שלחן ערוך של מוהרמ"א (עי' או"ח קכד, ג), קהל שהתפללו וכולן בקיאין בתפילה ואין בהם שאינו בקי, אעפ"כ יורד הש"ץ לפני התיבה ויחזור התפילה, כדי לקיים תקנת חכמים. וכן כל דבר שתקנו חז"ל בשביל טעם מה, אם לפעמים יזדמן שאין שם אותו הדבר שתקנוהו בשבילו, מכל מקום תקנת חכמים במקומה עומדת משום גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, שאם לא כן היו חכמים נותנים דבריהם לשיעורים וכו'::

כ״דואם ככה יעשו אנשי תהילים, רצוני לומר שיאמרו עם עצמם ברכת על נטילת ידים בצרוף שאר ברכות שחרית קודם שיתחילו תהילים, יתקנו בזה ג' דברים המעוותים בלאו הכי. א' דתכף לנטילה ברכת על נטילת ידים. דאין נכון להפסיק בין הנטילה ובין הברכה בכדי, מכח כל מה שכתבתי לעיל. ב' דמקרב ברכות של שחרית לזמן עניינן. דלפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, אלא לפי שאין הידים נקיות תקנו לאומרם אחר הנטילה כמו שכתוב בסימן מ"ו, וכיון שלא יוכל לברך אותן בזמן עניינן מטעם הנזכר, טוב הוא לקרבן לפחות סמוך לעניינן בכל האפשר כדלקמיה בסימן י'. ג' כשיאמר כל הברכות שחרית זאת אחר זאת מיד אחר הנטילה קודם אמירת תהילים כאשר הם כתובים בסידורים שלנו עד פרשת התמיד ובתוכם ג"כ ברכת התורה, הנה טוב מאוד כדי לפטור גם פסוקי תהילים שהם גופי התורה. ואפילו מי שסובר פסוקים שאינו אומר דרך לימוד אלא דרך בקשה וריצוי אין צריך לברך עליהם, מודה דאין נכון לומר כמה מזמורים בלא ברכת התורה, וכך כתב מהרמא"י בשלחן ערוך שלו (ע"ל בסימן י' ובסימן נ"ט):

כ״הואפילו אם היו מצדדין להיתר ההפסקה שיפסיקו אנשי תהילים בין הנטילה לברכתה, מכל מקום למה לא יהיו מהזריזים המקדימים למצות בהיות לאל ידם לעשות, דבהיות טוב אל תקרא רע, כההיא דברכות (פרק תפילת השחר (לא, א)) גבי תפילת הדרך דאיתא התם, והיכי מצלי לה, רצו לומר תפילת הדרך. רב חסדא אמר, מעומד. רב ששת אמר, אפילו מהלך. ר' חסדא ור' ששת הוי קאזלי באורחא, קם רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת לשמעי' מאי קא עבד רב חסדא. אמר ליה, קאי ומצלי. אמר ליה, אוקמן נמי לדידי ואצלי, מהיות טוב אל תקרא רע. ופירש רש"י (ד"ה רב ששת) וזה לשונו, רב ששת, מאור עינים הוה. מהיות טוב אל תקרא רע, הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדים, לא אקרא רע להתפלל מהלך ואעפ"י שמותר, עד כאן לשונו:

כ״ואם כן הכא נמי, אף על פי שהיה מותר להפסיק בתהילים בין הנטילה לברכת על נטילת ידים זה שאינו, מכל מקום מהיות טוב אל תקרא רע, דהיה ראוי להחמיר ולעמוד שעה קלה קודם התחלת אמירת תהלים שיעור שיכול לברך על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בצרוף סדר הברכות, הואיל ולאו מלתא דטריחא כולי האי. ואפילו שליח צבור קבוע שאומר תהילים בקהל לפני העמוד יוכל לעשות כן. רצה לומר שיברך השליח צבור עם עצמו בביתו או בבית הכנסת ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר הברכות קודם התחלת תהילים, כדי שלא יפסיק בין הנטילה וברכתה באמירת תהילים. ואעפ"י שיחזור ויאמר אותם בציבור כנהוג, מכל מקום הברכות שעושה שנייה אינן ברכות לבטלה, מאחר שנוהגים החזנים לומר כל ברכות שחרית בקול כמו ברכת על נטילת ידים כדי להוציא עמי הארץ ידי חובתם באלו הברכות:

כ״זוכבר היה לעולמים מנהג קדמונים לאמרם בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארצות ויענו אמן ויצאו בברכתו, כמו שהובא לעיל בשם האגור. וכך כתב הטור בסימן מ"ו וזה לשונו, ותקנו לסדר אלו הברכות בבית הכנסת כדי שישמעו עמי הארץ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן, עד כאן. והואיל וכן, אעפ"י שברך כל ברכות שחרית עם עצמו מקודם בביתו או בבית הכנסת, יכול לחזור ולברך אותם בצבור כדי להוציא עמי הארץ כדלעיל^הגה"הודוקא אם יאמרו אותן בקול כדי שיוכל לענות אמן אחריהם, אמרינן הכי דבזה מקיימו תקנות הקדמונים שתקנו כן כדי שישמעו עמי הארצות ויענו אמן אחריהם כדלעיל בפנים. אבל אם יאמרו אותם בלחש וקולם לא נשמע ברמה לאנשי בית הכנסת כשיאמרו אותם בצבור, אין כאן דעת שומע ומשמיע להוציא אחרים ידי חובתן באלו הברכות, רק כדי להוציא את עצמם, והם כבר יצאו כשאמרו בתחלה עם עצמם תכף לברכות על נטילת ידים קודם שהתחילו לומר תהילים, ואם כן הוי אלו ברכות כולם לבטלה::

כ״חואין זה מנגד למה שהובא לעיל בשם האגור וזה לשונו, ולי המחבר נראה מי שמברך על נטילת ידים בשעת נטילה ואח"כ בבית הכנסת לא יברך, יפה עושה, עד כאן. דיכול להיות דאינו מיירי בלהוציא אחרים. אבל בלהוציא אחרים, אעפ"י שיצא מוציא, דכל המצות אעפ"י שיצא מוציא. (פירש רש"י הטעם בסוף פרק ראוהו בית דין (ר"ה כט, א) וזה לשונו, שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות, עד כאן. פירוש לפירושו, וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי). דעל זה חוזר ומשמיע הש"ץ התפלה בקול כדי להוציא מי שאינו בקי, כמו שכתב הטור. וכך כתב מורי בשלחן ערוך שלו (או"ח) סימן תקפ"ה גבי שופר, שכתוב בפנים (סעיף ב) קודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר, ויברך שהחיינו. וכתב שם בהגה"ה זה לשונו, ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות, עד כאן. וכן בסדר הפסח שעושה הסדר בכמה בתים אע"פ שהוא יצא כבר מהחובה, כמו שכתב הטור בסימן תפ"ט בשם הרי"ף. אם כן גם שם הוא אומר בכל הבתים כמה פעמים אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצה ועל אכילת מרור, והוא אינו מצווה ואינו אוכל שכבר יצא, אם כן איך יאמר וצונו וכו'. אלא ודאי דיכול לברך כך אע"פ שהוא אינו מצווה ועושה זאת המצוה, בשביל אחרים, שהוא כמו שבח והודאה להש"י שקדשנו כל ישראל ביחד וציונו על זאת המצוה:

כ״טאבל על כל פנים לא יאמר הש"ץ ברכת על נטילת ידים לבדה (בלי צירוף גם שאר הברכות אליה) עם עצמו תכף אחר הנטילה כדי לסמכה לנטילה קודם שיתחיל לומר תהילים בקהל, דאי הכי הוי ברכת על נטילת ידים כמו ברכה לבטלה, הואיל והפסיק בינה ובין שאר ברכות אשר בעדם נתקנה, כמו שיבא זה לקמן בשלימות בסימן ח' בס"ד:

ל׳על כן אומר אני, דנכון וראוי לפי זה שכשיאמרו החזנים בבקר השכם ברכות שחרית בבית הכנסת, יאמרו אותן בקול רם בפני הקהל ועדה ברכת על נטילת ידים עד לפחות אחר יהי רצון הראשון שחותם בה ברוך אתה י' גומל חסדים טובים וכו', שהיא סוף ברכות שבחות של שחרית, בניגון יענו אותם כולם כמו ברכת על נטילת ידים, ובזה ינצלו מברכות לבטלה כדלעיל:

ל״אובלאו האי טעמא מנהג כשר הוא שיאמר הש"ץ כל ברכות שחרית בקול, כדי לזכות את הרבים בעניית אמן, כי גדול שכר עניית אמן^הגה"הוהא דכתיב לעיל בפנים בסמוך דלא יאמר הש"ץ ברכת על נטילת ידים עם עצמו לבדה, כי אם כשצירף כל ברכות שחרית עמה מיד, הוא דוקא כשמפסיק הש"ץ בין ברכת על נטילת ידים ובין שאר ברכות שחרית באמירת תהילים או בשאר הפסקות אמרינן הכי דלא יוכל הש"ץ לברך ברכת על נטילת ידים בלבד תכף אחר הנטילה דהוי כמו ברכה לבטלה הואיל והפסיק באמירת תהילים בינה ובין שאר ברכת שחרית אשר בעדם נתקנה כנזכר בפנים בסמוך. אבל בימי הסליחות בימים נוראים, נראה לי דיכול הש"ץ לברך ברכת על נטילת ידים עם עצמו מיד אחר הנטילה קודם שיתחיל לומר סליחות, ואף על גב דאינו מצרף אליה מיד שאר ברכות שחרית, דכדאי הם פסוקי הסליחות שאומרים אותם קודם היום לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו לקריאת שמע ותפלה או ברכת שחרית, הואיל והם פסוקי דרחמי רבו כמו רבו אזכרות, מתחלת לך ה' הצדקה עד סיום הסליחות וכל הפסוקים כולם שמותיו של הקב"ה הם, ותוכן רצוף אהבה שלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם קדושים הם, ולפי שהם דברים שבקדושה סוברים קצת שאין נאמרים ביחיד:
וזה לשון שבולי לקט ח"א סימן ר"ב, מצאתי בשם ר' נתן גאון וזה לשונו, ושאר חכמים אין מנהג לומר שלש עשרה מדות אלא בצבור וכו', וכן השיב הרב ר' אביגדור כ"ץ וזה לשונו, שאין לאומרם בפחות מעשרה לא בסליחות ולא בתחנונים, שהן דברים של קדושה ולא יהיה פחות מעשרה מדלג ואומר וכו'. וגם אנו אומרים הוידויים אשמנו כו' ג' פעמים, והזכרות אבות העולם אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה ושבטים ואמהות, ואומרים ג"כ ענינת ופזמון, וקדיש בתחילה וקדיש בסוף, ואם כן הואיל ואנו מזכירים בסליחות דברים קדושים כל כך ראוי מפני זה להיותם נחשבים כקריאת שמע ותפילה עצמה לענין לברך על נטילה זו ברכת על נטילת ידים:
ואף גם זאת דקריאת שמע ותפילה עצמה נזכרים ברמז בסליחות, והוא מה שאנו אומרים בסוף שומר ישראל כו' עד האומרים שמע ישראל, ואחר כך אומרים שומר גוי אחד וכו' עד המיחדים שמך ה' אלהינו ה' אחד, וזהו קריאת שמע של רבי יהודא הנשיא, ואחר כך אומרים שומר גוי קדוש כו' עד המשלשים בשילוש קדושות לקדוש כמו שאנו אומרים בתפילה ג' פעמים קדוש. וכמו שאחר התפילה אנו נופלים על פנינו לומר תחינה, כך אחר הסליחות אומרים תחנון, ומסיימים ואנחנו לא נדע. על כן ראוי שיברך הש"ץ בעד כל זה ברכת על נטילת ידים על הנטילה שעשאה קודם התחלות הסליחות, ואחר שסיים הסליחות חוזר הש"ץ ומברך ברכת על נטילת ידים שנית בצבור בפני העמוד בקול כדי להוציא עמי הארצות, דכל המצות אע"פ שיצא, מוציא, כדלעיל בפנים. הנראה לעניות דעתי כתבתי בזה כוונתי ולשם שמים, ואם אני קטן ודל, השומע ישמע, והחודל יחדל::

ל״בח' ואם אין בדעתו לילך מיד אחר הנטילה לבית הכנסת, ורוצה לברך ברכת על נטילת ידים מיד אחר הנטילה בביתו, אז צריך לברך מיד אחריה ברכת אשר יצר וכל שאר ברכות של שחרית תכף זאת אחר זאת, וכן הוא בספר ברכת אברהם שאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות, כמו שאין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה, או בין נטילה לסעודה לטור ולנמשכין אליו (כדכתוב באורח חיים סימן קס"ו). והטעם הוא, דלא תקנו ברכת על נטילת ידים בשחרית רק בשביל קריאת שמע ותפילה, או לפחות בשביל סדר הברכות של שחרית שהם דבר שבקדושה, על כן יזהר כל אדם לכתחילה שבמקום שבירך על נטילת ידים על הנטילה של שחרית, שם יברך כל ברכת השבח בלי הפסק לפחות עד פרשת התמיד, דבלאו הכי הוי ברכת על נטילת ידים לבטלה, דאין להפסיק בין הברכה ובין הענין שאנו מברכין עליו, לא הפסקה בשהייה בזמן ולא הפסקה בשיחה בטילה, ולא הפסקה בשינוי מקום, (כי שינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת כמו שכתב הטור בסימן קע"ח אפילו לא יפסיק בשיחה בטילה בנתיים), אשר על זה סובב הולך רוח רצון כוונת רוב הספר ההוא הנזכר, ובפרט החלק הרביעי, ומצאת כי תדרשנו:

ל״גונראה שמקור דין זה נובע ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו (בפרק הרואה) זה לשונו שם, כי מתער לימא אלהי נשמה וכו', עד כי משי ידיה אומר ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל וכו'. עד ונראה שאם אין לו מים, מנקה את ידיו בצרור ועפר שמברך על נקיות ידים, דחייב אדם לנקות ידיו בשעת התפילה כדאמר לעיל דכתיב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי. מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפלת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים, אבל כל היום כשעושה צרכיו אין צריך לברך כי אם אשר יצר, דלא נתקנה ברכת על נטילת ידים כי אם לסעודה ולתפלה כי הך דהכא כי משי אפיה אומר ברוך המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך י' אלקינו ואלקי אבותי שתרגילנו בתורתיך וכו', עד ברוך אתה י' גומל חסדים טובים לעמו ישראל כו', עד והאידנא נהגו לברך כל הברכות אחר שנטל ידיו, דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברכן על הסדר:

ל״דוהא דאמרינן (פסחים ז, ב) כל המצות כולן מברכין עליהן עובר לעשייתן, היינו ברכת מצוה שאומר בהן וצונו צריך לברך להקב"ה תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו, אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כך. מיהו מלשון שסדרום בגמרא משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נטילת ידים, וזהו סעד לדברי שלא תקנו נטילת ידים אלא לקריאת שמע ולתפילה, עד כאן לשונו:

ל״הוהבאתי כל זה מדברי הרא"ש דצרכינן להו לקמן, מדכתב הרא"ש בתחילת דבריו דלעיל לפי שידיו של אדם עסקניות הן כו' תקנו ברכה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל, משמע בהדיא דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת הנטילה לקריאת שמע ותפילה הואיל והיא נתקנה בשבילם, דלעולם אין להפסיק בין הברכה ובין הענין אשר בשבילו ברכנו הברכה. וכך כתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן נ"ט גבי עניית אמן אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה וזה לשונו שם, אבל הר"ר יונה כתב בשם ר"מ שאין לו להפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו, וכן הסכמת דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל, עד כאן לשון בית יוסף:

ל״וועוד מוכח מדברי הרא"ש דלעיל, דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ותפילה בשום הפסקה, ממה שכתב שם לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל וכו', עד מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית, אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך על נטילת ידים כו'. מדמדמה הרא"ש שינת לילה ואפילו לא עשה צרכיו, לעשה צרכיו גדולים או קטנים לענין תפילת מנחה וערבית, דלשניהם מצריך נטילה וברכה, משמע מזה שהוא משוה אותם להדדי בענין זה בכל מילי. וכמו שמצינו בנטילת תפילת המנחה ותפילת הערבית דלא היה מברך ברכת על נטילת ידים אפילו עשה צרכיו וקנח, או קטנים ושפשף, אלא כשרוצה להתפלל מיד בלי הפסק בינתים כלל, כמו שכתב הטור בסימן ו' דהרא"ש לא היה מברך על נטילת ידים בכל היום אם לא כשעשה צרכיו וקנח או שפשף והיה מתפלל (כלומר מנחה או ערבית) אחריו מיד, מדקאמר לשון מיד משמע בבירור דאם לא הי' מתפלל מיד לא הי' מברך על נטילת ידים בזמן הנטילה לנקבים, אף על פי שהיה רוצה להתפלל אחר שעה קלה, כי על זה מורה לשון מיד, שהרי הטור כתב בסימן קס"ו ובסימן קצ"ב לשון מיד על נטילה לסעודה וזה לשונו, וינגב ידיו היטיב ויברך ברכת המוציא מיד. וכתב שם, דהרא"ש היה רגיל שלא להפסיק ושלא לדבר. וכשהיה מיסב בסעודה עם אחרים, היה נוטל באחרונה שלא להפסיק ושלא לדבר, עד כאן. הרי לך דלשון מיד פירושו תכף בלי הפסק בין הענין אשר דיבר בו. הכא נמי בברכת ידים לתפילת המנחה או ערבית שכתוב בזה לשון מיד כנזכר, הוא גם כן פירוש תכף בלי הפסק בין הנטילה לתפלת מנחה או ערבית, ומדמה לה ברכת נטילת ידים דשחרית כנזכר, זהו מה שאמרתי לעיל בסמוך שמקור דין זה (רצה לומר מה שכתב בעל ברכת אברהם שלא להפסיק בין ברכת נטילת ידים ובין קריאת שמע ותפילה) נובע ממה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו כו', על כן ראוי לכל אדם לנהוג בזה כמו שהבאתי לעיל בשם ספר ברכת אברהם, דהיינו שלא יפסיק בשחרית בין ברכת על נטילת ידים ובין קריאת שמע ותפילה, או לפחות בין סדר ברכות עד פרשת התמיד, הואיל והרא"ש מסכים על ידו בזה:

ל״זואין להקשות על מה שהבאתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם דסבירא ליה דתקינו ברכת על נטילת ידים בשחרית בשביל קריאת שמע ותפילה, והוא הדין בשביל סדר ברכות בלבד, מה שייכות יש לברכות שחרית עם התפילה להשוותם יחד. וגם הרא"ש לא הזכיר בדבריו אלו המובאים לעיל בסמוך (רצה לומר דתיקנו ברכת נטילת ידים בשחרית) כי אם לקריאת שמע ותפלה בלבד, ולא סדר ברכות. דיש לתרץ דכבר כתב בעל ברכת אברהם בח"ד הנזכר דאותה הבקשה שאנו אומרים בבקר בתוך שאר ברכת שחרית המתחלת יהי רצון מלפניך י' אלקינו שתרגילנו בתורתיך ודבקנו במצותיך וכו', עד החתימה ברוך אתה י' גומל חסדים טובים לעמו ישראל, היא מעין תפילת י"ח, ומעין ברכת אהבה רבה שהיא אחת מברכות קריאת שמע, ומעין קריאת שמע עצמה, ומעין אמת ויציב, האריך שם קצת בזה עיין שם.^הגה"הואל תרחק מה שכתב בעל ברכת אברהם כאן, דעל ידי שבשביל דבקשת יהי רצון דלעיל היא מעין קריאת שמע ותפלה, נחשבת כמו קריאת שמע ותפילה לענין לברך בעדה בשחרית על נטילת ידים. כי מצינו שכתב הטור בסימן רל"ז כהאי גוונא וזה לשונו שם, ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש, לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפילת ערבית, ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפילת ערבית וכו'. קשה על זה מה ענין י"ח אזכרות אלו אצל שמונה עשרה ברכות. אלא מה אית לך למימר, בשעת הדחק סגי ברמז בעלמא. הכי נמי דכוותיה. ועל דרך זה נמצא כתוב בכל בו שאנו נוהגין לומר אין כאלהינו בשבת ויום טוב כדי להשלים ק' ברכות כו', עד אמרו וכ' כנויים שיש באין כאלהינו שכל אחד מהם עולה להשלים ברכה וכו', עיין שם: ואם כן הואיל והן מעין עניינם, סבירא ליה לבעל ברכת אברהם דראוי מפני זה לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו בעד קריאת שמע ותפילה ממש:

ל״חוגם הרא"ש סובר סברא זו הנזכרת, רצה לומר לברך ברכת על נטילת ידים שחרית אפילו בשביל סדר ברכות בלבד כנזכר בסמוך בשם בעל ברכת אברהם. ומה שכתב האשר"י דלא תקנו על נטילת ידים כי אם קודם קריאת שמע ותפילה כנזכר לעיל, אינו רוצה לומר קריאת שמע ותפלת י"ח ממש, אלא גם אלו ברכת שחרית בלבד בהתאספם יחד, קריאת שמע ותפילה קרי להו לענין שתקנו ברכת על נטילת ידים בעדם, מהטעם הנזכר בסמוך:

ל״טדאי לא תימא הכי דסבירא להו להרא"ש שברכות של שחרית במקום תפלה עומדת לענין ברכת נטילת ידים של שחרית, אלא תאמר דקריאת שמע ותפלה שהזכיר הרא"ש גבי ברכת על נטילת ידים שחרית הוא קריאת שמע ותפלה ממש, אבל בשביל ברכות שחרית בלבד אע"ג דנטילה בעי אינו מברך עליה אפילו אמרם כולם יחד, הוה קשה מדידיה אדידיה ממה שכתב בפסקיו בפרק הרואה כאשר הובא לעיל בפנים, דלא תקנו ברכות על נטילת ידים כי אם קודם קריאת שמע ותפילה, וכך כתב בתשובה כלל ד'. ואח"כ כתב באותה תשובה עצמה, והביאו הטור אורח חיים סוף סימן מ"ז זה לשונו, המשכים קודם אור הבקר ללמוד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות עד ברכת התורה וברכת התורה בכלל, וילמוד, עד כאן. הרי לך דכתב כאן דמברך על נטילת ידים בעד סדר הברכות לבד, דעל כרחך כשהשכים קודם אור הבקר עדיין לא הגיעו זמן קריאת שמע ותפילה אם כן על מה יברך ברכת על נטילת ידים אם לא על סדר ברכות שחרית שיצרף אליה קודם אור הבקר, אם כן קשיא אהדדי:

מ׳ועוד היא גופה קשיא, דבתחלת אותה התשובה עצמה הנזכרת כתב זה לשונו, כללא דמלתא, אין לברך על נטילת ידים אלא במקום שמצינו שתקנוהו חכמים, כגון הנוטל ידיו לאכול, וגם תקנוהו בבקר כשקם ממטתו וידיו מטונפות שממשמשות במקום הטינופת ויש לו להתפלל צריך ליטול כו'. הרי לך שכתב בתחלת זאת התשובה כדכתב שם בפסקיו בפרק הרואה כנזכר, דהיינו דלא תקנו לעשות ברכת על נטילת ידים אלא לאכילה ולתפלה, משמע דלסדר הברכות אינו מברך על נטילת ידים, ואם כן איך כתב בסוף אותה התשובה עצמה דהמשכים ללמוד יטול ידיו ויברך על נטילת ידים בעד סדר הברכות לבד כנזכר, ואם כן נראה דקשיא מרישא דתשובה לסיפא:

מ״אאלא ודאי צריך לומר גם כן אליבא הרא"ש דנחשב לו סדר ברכות שחרית כקריאת שמע ותפלה עצמה לענין ברכת על נטילת ידים מטעם הנזכר בסמוך בשם ברכת אברהם:

מ״באו נוכל לומר מה שכתב הרא"ש בפסקיו בפרק הרואה ובתשובה דלעיל דלא תקנו נטילת ידים וברכתה כי אם לקריאת שמע ותפלה, הוא קריאת שמע ותפלה ממש, ולא סדר הברכות בלבד:

מ״גומה שכתב הטור בסימן מ"ו דלעיל דהמשכים קודם אור הבוקר ללמוד יברך על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות וכו', דמשמע מזה בהדיא דסבירא ליה דמברך על נטילת ידים אפילו בעד סדר הברכות בלבד, וכן הוא בסוף תשובה הנזכרת, אלו הדברים הם ג"כ דברים ככתבן ממש וצדקו יחדיו, רק הם על ב' בחינות והכל כפי העת וכפי הזמן, ולפי השתנות הזמן ישתנה הדין, ודבר בעתו מה טוב. דלפעמים יש עת דיותר טוב להסמיך ברכת על נטילת ידים לסדר ברכות שחרית אפי' הם לבדם, מלהמתין מלברך על נטילת ידים כדי להסמיך אותה לקריאת שמע ולתפלה גם כן. ופעמים יהיה עת דיותר טוב להמתין בברכת על נטילת ידים כדי להסמיך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ג"כ:

מ״דוזהו הדרך הישר שיבור לו האדם. אם הוא משכים קודם אור הבקר שעדיין לא הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, אזי יברך מיד ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית עד פרשת התמיד, (מלבד ברכת אשר נתן לשכוי בינה כמו שכתב הטור בסימן מ"ו), וכבר נזכר לעיל דברכות שחרית כולם במקום קריאת שמע ותפלה הם עומדים לענין שיוכל לברך בעדם ברכת על נטילת ידים כמו בקריאת שמע ותפלה עצמה, וזה טוב יותר שיברך ברכת שחרית כולם זו אחר זו מיד אחר קומו ממטתו, מלהמתין עד אור הבוקר כדי שלא להרחיק כ"כ אלו הברכות מזמן עניינן, דמן הדין היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, אלא לפי שאין הידים נקיות משינת הלילה תקנו לברכם אחר הנטילה כדלעיל בשם הרא"ש, (וכן הוא בטור בסימן מ"ו), אך הסברא נותנת שנברך אותם לכל הפחות בסמוך כל מה דאפשר כדלעיל בסימן ז' וכדלקמן בסימן ט'. אמנם מי שהשחר מעירו ועומד אחר עלות השחר והולך מיד לבית הכנסת, תתהפך סברא זו, ואז טוב יותר להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת כדי שיברך אותם שם עם שאר ברכות וקריאת שמע ותפילה בלי הפסק בנתיים. והטעם, כי עיקר ברכת על נטילת ידים נתקנה בשביל קריאת שמע ותפלה כמו שכתב הרא"ש בפרק הרואה כדלעיל, על כן כשהגיע זמן קריאת שמע ותפלה של שחרית כשעומד בבוקר אין נכון להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לבין קריאת שמע ותפלה ממש, דדוקא במי שהשכים קודם עלות השחר כתב הרא"ש דמברכין סדר הברכות עד פרשת התמיד כדלעיל, ואעפ"י שאינו סומך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ותפלה ממש לית לן בה, משום דשם לא אפשר לאסמכינהו לקריאת שמע ולתפלה מאחר שלא הגיע זמנם עדיין, (ולהמתין מברך על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית עד בקר אין נכון לעשות, דאין להפליג הברכות מזמן עניינן כל כך, רק ראוי להסמיך אותן לזמן עניינן בכל האפשר כדלעיל בסימן ז' וכדלקמן). ועל זה וכיוצא בזה הורגלו רז"ל לומר (עי' ב"ק פד, א), היכא דאפשר אפשר, והיכא דלא אפשר לא אפשר, ואם כן הואיל ולא אפשר לסמוך ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה ממש, מפני שהם מחוסרי זמן שחר, כדאי הם אלו הברכות שחרית לסמוך עליהם בשעת הדחק ולברך בשבילם על הנטילה ברכת על נטילת ידים כמו קריאת שמע ותפלה ממש כדלעיל. אבל כשהוא קם ממטתו כשהאיר הבקר ורוצה לילך מיד לבית הכנסת, ודאי עדיף טפי להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת כדי שיסדר אותה עם שאר ברכות ויסמוך אליה ג"כ קריאת שמע ותפלה ממש, הואיל ועיקר ברכת על נטילת ידים נתקנה בעדם כדלעיל:

מ״הומה שכתב הטור, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים כו' הרשות בידו, כדלעיל בסימן ז'. ומדכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת פשיטא דמיירי שהוא יום, ואפילו הכי כתב שברצונו של אדם תלוי הדבר, שאם רצה יברך מיד, ואם רצה ימתין עד בואו לבית הכנסת, אין רצונו לומר במה שכתב הרשות בידו דלו משפט הבחירה, שאם רצה מברך מיד, ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת ויהיו אלה ב' הבחירות שקולים וטובים כאחד, דזה אינו. כי כבר בארתי לעיל בסמוך בתירוץ שני, דמי שהולך לבית הכנסת מיד בקומו ממטתו כמו בקיץ שכבר הגיע זמן קריאת שמע ותפלה, הוא יותר טוב להמתין בברכת על נטילת ידים עד בואו שמה, כי זמן הברכה האמתי היא סמוך לסדר הברכות וקריאת שמע ותפלה אשר בעדם רצה לומר בעד קריאת שמע ותפלה ממש עיקר תקנת ברכת על נטילת ידים כדלעיל:

מ״ואלא כוונתו במה שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת הרשות בידו, רצה לומר שהרשות לעשות כן, והיא גופא קמ"ל דרשאי לעשות זה, דלא תימא יש איסור בדבר משום הפסק, רצה לומר שמפסיק בין הנטילה שעשאה בביתו ובין הברכה שבירך עליה בבית הכנסת, כי אין להפסיק בין הנטילה ובין הברכה, כדלעיל בסימן ז'. והוה אמינא דמכח זה יהיה אסור ליטול ידיו בשחרית בביתו, אם לא שיברך שם ג"כ ברכתה. או ימתין מליטול ידיו עד בית הכנסת, בענין דבכל מקום שיטול ידיו שם יהא הברכה בלי הפסק שינוי מקום, כי שינוי מקום חשוב כמו היסח הדעת אפילו לא הפסיק בשיחה בטילה בינתיים, כדלעיל. קא משמע לן הטור במה שכתב, ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית הכנסת שיסדר אותה עם שאר ברכות הרשות בידו, ושרי לעשות כן ואין הליכה נחשבת הפסק, הואיל דבהליכה זו מקיים מצות ברכת על נטילת ידים יותר בשלימות משהיה מברך ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות שחרית בביתו במקום נטילה, ואח"כ היה הולך לבית הכנסת ואז היה מפסיק בהליכה בין ברכת על נטילת ידים בצירוף שאר ברכות ובין קריאת שמע ותפלה ממש, אבל זה עדיף טפי לקרב הברכה (רצה לומר ברכת על נטילת ידים) גם לקריאת שמע ותפלה, הואיל והגיעו זמן קריאת שמע ותפלה ורצונו לילך מיד לבית הכנסת מטעם דלעיל, כן נראה לעניות דעתי לדחוק ולפרש דברי הטור כאן, אף על פי שהוא פירוש דחוק קצת:

מ״זואם תאמר אכתי קשה מה שכתב הטור בסימן ז' הנזכר, אחר שכתב ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין וכו' עד הרשות בידו כדלעיל, כתב שם בסמוך תכף וזה לשונו, אמנם אם יברך מיד על נטילת ידים ואשר יצר, יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו', ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה כו'. משמע בבירור שיכול ג"כ לברך על נטילת ידים בביתו בלא כל סדר הברכות רק עם אשר יצר לבדה, (וסומך אליה ג"כ אלהי נשמה לפי שהוא ברכה הסמוכה לחברתה לסברת הרא"ש), והלא זה סותר כל הכתוב לעיל בענין זה, (דהיינו שכתוב לעיל דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לקריאת שמע ולתפלה, ולפחות לסדר ברכות שחרית עד תמם):

מ״חויש לומר דהטור לא כתב זה אלא לדעת דסבירא ליה דמברך על נטילת ידים בכל יום כשעשה צרכיו בשביל אשר יצר בלבד, כמו שזכר הטור בסימן ז'. אבל להרא"ש ולהנמשכים אליו וכמנהגינו, שאין אנו מברכין על נטילת ידים כל היום, אין לברך על נטילת ידים בביתו בבקר השכם אפילו עם ברכת אשר יצר ועם ברכת אלהי נשמה, כי אם בבית הכנסת. או בביתו עם כל שאר ברכות כדלעיל:

מ״טוהעיקר שבא הטור להשמיענו בזה כאן הוא זה, באם הוא מכת הנוהגין כל היום כשיעשה צרכיו לברך ברכת על נטילת ידים ואשר יצר מפני שהוא דבר שבקדושה כמו שכתב הטור בסימן הנזכר, אז יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה אלהי נשמה וכו', לפי שהוא סמוכה לברכת אשר יצר:

נ׳ואל תתמה על הטור דשקיל וטריא אליבא דיליה לא סבירא ליה הכי. כי כן מצינו שכתב כן על זאת הברכה גופא בסימן תע"ג גבי ליל סדר, דיש פלוגתא אם יברך על נטילת ידים על טבול ראשון, וכתב לבסוף וזה לשונו, והרוצה לצאת ידי ספיקא, יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף, עד כאן לשון הטור. וכתב הבית יוסף שם על זה וזה לשונו, ומה שכתב שהרוצה לצאת ידי ספיקא יבא עצמו לידי חיוב נטילה כו', זה ע"פ סברא שכתב רבינו בסימן ז' שאחר עשיית צרכיו מברך על נטילת ידים. אבל לפי דעת הרא"ש שכתב רבינו שם דאינו מברך על נטילת ידים אחר עשיית צרכיו אלא אם כן רוצה הוא להתפלל, אין תיקון זה כלום וכו'. הרי שכתב הטור כאן הדין אליבא היש אומרים, וליה לא סבירא ליה. גם עתה כדברינו, כן הוא:

נ״אואם תקשה עוד על מה שכתבתי לעיל כמה פעמים דאין להפסיק בין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות אפילו בשינוי מקום גרידא, דהיינו שהולך מביתו לבית הכנסת, והלא ההליכה זו היא לצורך ברכת על נטילת ידים כדי לסדר בבית הכנסת בשאר הברכות, כי לא תתקיים ברכת על נטילת ידים בשלימות עד שישלים לפחות כל סדר הברכות אשר בעדם נתקנה כדלעיל, אם כן דמי להביאו מלח ולפתן, דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה מטעם שהם צרכי ברכת המוציא כמו שכתב הטור בסימן קס"ז, ואם כן הואיל וההליכה זו צורך הנטילה וברכתה הוה ליה למימר ג"כ כאן דלא מפסקה:

נ״בויש לומר דכל הני מילי דאמרו רז"ל דלא הוי הפסק בין ברכה לאכילה אם הם מצרכי הסעודה, היינו דוקא בדיעבד, דאם שח בין ברכה לאכילה בדברים שהם צרכי הסעודה כגון הביאו מלח הביאו לפתן וכהאי גוונא אז לא מחשיב הפסק לענין להצריכו לחזור ולברך, כמו שאם שח בדברים שאינם מצרכי סעודה בין הברכה ובין האכילה שאז צריך לחזור ולברך כמו שכתב הטור בסימן הנזכר. אבל לכתחילה ודאי לא יפסיק בין הברכה לאכילה אפילו בדברים אלו. וכך כתב בהדיא הבית יוסף בשם הכל בו, וכן פסק מוהר"ם בשלחן ערוך שלו (או"ח קסז, ו בהג"ה) דלכתחלה לא יפסיק כלל בין הברכה ובין האכילה אפילו בהביאו מלח או לפתן. אם כן בנדון דידן דהיינו ההפסקה דבין ברכת על נטילת ידים לשאר ברכות, נמי נימא הכי, אפילו אם ההפסקה ההיא לצורך ברכת על נטילת ידים, כגון ההליכה דלעיל שהולך מביתו בין ברכת הנטילה לבית הכנסת כדי להשלים שם שאר הברכות וקריאת שמע ותפלה אשר בעדם נתקנה ברכת על נטילת ידים, אפילו הכי אין לו רשות לעשות זה לכתחלה כמו שאין להפסיק לכתחלה בין ברכת המוציא ולאכילה אפילו בדבר שהוא צורך הברכה, רק לכתחלה במקום שבירך על נטילת ידים שם יקרא קריאת שמע ויתפלל, או לפחות יברך שם ברכות שחרית כולם עד תמם כדלעיל:

נ״גותדע, דהא חתיכת הפת בין ברכה לאכילה הוי הפסק כמו שכתב הטור בסימן קס"ו, ואע"ג דהויא ליה לצורך ברכת המוציא. אלא מה אית לך למימר, דכיון שהוא יכול לחתוך הלחם בלתי הפרדה קודם הברכה, משום הכי נחשבת לחתיכת הלחם בין הברכה לאכילה להפסק בענין דאין נכון לעשות כן לכתחלה. הכי נמי בנדון דידן, אם יברך ברכת על נטילת ידים בביתו וילך אחר כך לבית הכנסת לסדר שם הברכות, הוי לה שנוי מקום בנתיים הפסק, אף על גב שהברכות שברך בבית הכנסת הם צורך הנטילה וברכתה כדלעיל, מכל מקום אין נכון לעשות כן לכתחלה כיון דאיכא הפסק שנוי מקום בנתיים, רק ימתין לברך ברכת על נטילת ידים בבית הכנסת כדי לצרף אליה מיד שאר ברכות בלי הפסק שינוי מקום בנתיים, (אם לא שרצונו לברך ג"כ כל שאר הברכות בביתו תכף לברכת על נטילת ידים). דדוקא בדיעבד אינו הפסק, כגון אם בירך על נטילת ידים בביתו בלבד ואחר כך הלך לבית הכנסת לסדר שם הברכות לא הוי הפסקה להצריכו לחזור ולברך על נטילת ידים, הואיל וההליכה זו היא לצורך נטילה וברכתה. אבל לכתחלה אין להפסיק בנתיים אפילו בדבר שהוא צורך הנטילה וברכתה, דומיא דהביאו מלח או לפתן דלעיל דלא יפסיק בהם לכתחלה בין ברכת המוציא ובין האכילה, רק אם הפסיק באלה בדיעבד לא מחשב הפסקה להצריכו לחזור ולברך הואיל והם צרכי סעודה כדלעיל בסמוך:

נ״דואף אני לא אמרתי שאלו שני הפסקות, רצה לומר הפסקה דבין ברכת על נטילת ידים לסדר הברכות, והפסקות דבין ברכת המוציא לאכילה דומין זה לזה, אלא דוקא לענין כשהפסקה היא לצורך ענייניהם, כגון גבי הפסקות דברכת המוציא הביאו מלח הביאו לפתן וכדומה שהיא לצרכי סעודה, וגבי הפסקות ברכת על נטילת ידים הוא ההליכה שהולך מביתו לבית הכנסת לצורך נטילה וברכתה כדלעיל, אז הדין שוה בשניהם דלכתחלה אין להפסיק בשניהם אפילו בהפסקה שהיא לצורך, ואם הפסיק בדיעבד אין צריך לחזור ולברך המוציא או ברכת על נטילת ידים כדלעיל. אבל אם הפסיק בהפסקה שאינו לצורך ענייניהם, בזה אינם שוה להדדי. כי השח בין ברכת המוציא לאכילה בדברים שאינם מצרכי הסעודה, הוא פשוט דצריך לחזור ולברך המוציא כדלעיל בסמוך בשם הטור. והשח בין ברכת על נטילת ידים של נטילת שחרית לסדר הברכות אפילו בדברים שאינם לצורך הנטילה והברכה, אפילו הכי אין צריך לחזור ולברך ברכת על נטילת ידים, דהואיל ולא מצינו בהדיא מפורש בספר דשח בין ברכת על נטילת ידים לבין שאר ברכות שחרית דצריך לחזור ולברך כמו שמצינו בהדיא גבי הפסקות ברכת המוציא כדלעיל, אין לנו ליכנס בספק ברכות כיון דברכות אינן מעכבות (ברכות יא, ב). אלא דיש לחוש שלא להפסיק כלל משעת שבירך על נטילת ידים עד שישלים לפחות כל ברכות שחרית. ואם עבר ולא נזהר, עבירה היא בידו כאלו בירך ברכת על נטילת ידים לבטלה, מהטעם הנזכר לעיל בשם בעל ברכת אברהם:

נ״הכלל העולה מכל הנזכר פה בענין נטילת שחרית הוא זה, דתכף ומיד שבירך ברכת על נטילת שחרית בביתו או בבית הכנסת, צריך שתתקיים שם הברכה. דהיינו שיסדר מיד אחריה לפחות כל סדר הברכות שחרית, ולא יפסיק ביניהם לא הפסקה בשהייה בזמן, ולא הפסקה בשיחה בטילה, ולא הפסקה בשינוי מקום, כי בשבילם (או בעד קריאת שמע ותפלה) נתקנה ברכת על נטילת ידים, ולא בשביל אשר יצר לבדה, ולא אפילו אם רוצה גם כן לברך ברכת אלהי נשמה וברכות התורה וללמוד, לא יצא ידי חובתו בזה עד שישלים כל סדר הברכות זו אחר זו עד תמם, כדלעיל פעמים ושלש:

נ״וואם כן אפוא, לא יפה עושין אותן האנשים המשכימים קודם עלות הבקר ללמוד או לעשות שום עסק אחר, ונוטלין ידיהם ומברכין ברכת על נטילת ידים ואשר יצר ואלהי נשמה כו' עד ברכת אשר נתן לשכוי, ומפסיקין מלברך עוד שאר הברכות, וכשיאיר היום מתחילין בברכת אשר נתן לשכוי בינה וכו' ואומרים משם ואילך על הסדר, דלפי מה שכתבתי לעיל בשם בעל ברכת אברהם והוא מסברת הרא"ש גם כן^הגה"הוהכי נמי מסתברא מדברי הרא"ש המובאים לעיל בפנים, דסבירא ליה דאין להפסיק בין ברכת נטילת ידים עד תשלום כל סדר ברכות שחרית, דאם לא כן למה הצריך הרא"ש למשכים ללמוד ליטול ידיו ולברך על נטילת ידים וכל סדר הברכות עד ברכות התורה עד ועד בכלל כנזכר לעיל בפנים בשם הרא"ש שהביא הטור בסימן מ"ז, היה לו לברך על נטילת ידים ואשר יצר וברכת התורה לבד ויוכל ללמוד, ובבקר ילך ויסדר שם כל שאר הברכות. אלא ודאי סבירא ליה להרא"ש דאין להפסיק בין על נטילת ידים לסדר הברכות עד שישלים כל הברכות מטעם דלעיל הנכתב בפנים, ועל זה הצריך לכתחלה למשכים ללמוד לברך על נטילת ידים ותכף כל סדר הברכות, חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה דיברך אותה בבקר:, הויא להו ברכת על נטילת ידים לבטלה, כיון דהפסיקו בינה ובין שאר הברכות. הנראה לעניות דעתי כתבתי בזה כוונתי לשם שמים לאפרושי מקצת אנשים מספק איסור ברכה לבטלה כנ"ל, יערוף כמטר לקחי תזל כטל: