שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירה א׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah 1

א׳וידבר ה' וגו' זאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, ב). היתורים והשנויים שבפרשת קרבנות הם רבים, ואני לא באתי לעורר עתה אלא קושיות כללות:

ב׳הנה ד' זאת תורת הם בקדשי קדשים, תורת העולה (שם), ותורת המנחה (שם ז), תורת החטאת (שם יז), ותורת האשם (שם ז, א). עוד חמשית בקדשים קלים, (שם יא) וזאת תורת השלמים. וקשה שנוי הסדר מהמסודר פרשת ויקרא, שם נאמר ומוזכר ענייני עולה וענייני מנחה ופרשת שלמים באמצע, ואחר כך ענייני חטאת וענייני אשם. ובפרשה זו סודר שלמים באחרונה. עוד קשה, בפרשה זו לאחר זאת תורת העולה וזאת תורת החטאת הפסיק בזה קרבן אהרן, ואחר כך סידר זאת תורת החטאת, וזאת תורת האשם, וזאת תורת זבח השלמים, ואחר כך בענייני אהרן. ומן הראוי היה להסמיך זה קרבן אהרן לבסוף אצל שאר ענייני אהרן. עוד קשה ד' אלה עולה ומנחה חטאת ואשם קודש קדשים הם, ולא הוזכר בכתוב קודש קדשים כי אם בחטאת ובאשם:

ג׳זאת תורת העולה, בתורת כהנים פרשת ויקרא (דיבורא דנדבה ב), והובא בילקוט, ר' שמעון אומר, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' חטאת, לה' מנחה, לה' שלמים, תלמוד לומר (ויקרא א, ב) קרבן לה'. והלא דברים ק"ו, אם מי שעתיד להקדיש, אמרה תורה לא יהא מזכיר שם שמים אלא על הקרבן. על אחת כמה וכמה שאין מזכירין שם שמים לבטלה. ובפרק קמא דנדרים (י, ב) מביא תלמודא דברי רבי שמעון בנוסח אחר, וזה לשונו שם, רבי שמעון אומר, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים, תלמוד לומר קרבן לה' כו'. ובב"ר פרשת בראשית (א, יג) נוסחא שלישית, אמר רבי שמעון בן יוחאי, מנין שלא יאמר אדם, לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', תלמוד לומר קרבן לה', והרי דברים ק"ו, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שם שמים להקריב, המחרפים והמגדפים עובדי עבודה זרה על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם, עד כאן. ובפרק קמא דנדרים מפרש, דלמא אמר לה' ולא אמר קרבן, וקא מפיק שם שמים לבטלה. ופירש ביפה תואר, דשמא אחר שיזכיר את ה' ימלך ולא יקדיש ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה. וכתב עוד שם, ואם תאמר בחטאת ואשם ודומיהם שהם חובה להביא, מאי טעמא לא יאמר לה' ברישיה. יש לומר דאיכא למיחש שמא ימלך להניח בהמה זו ולהביא אחרת, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי נראה לפרש דלמא אמר לה' וטרם אמרו עולה ימות, כי אין אדם בטוח רגע כמימריה, ואז לא קשיא ואם תאמר שהקשה. והנה נגיד בעזה"י על כל אלה השינויים דרך טוב וישר, ומקודם לזה נחקור ד' חקירות שכל חקירה מהם אחת מדובר ושתים שמענו, רצוני לומר דהחקירה היא על הפרשה דהיינו בענין הקרבנות, ועל האגדה וענין פסח:

ד׳ראשונה מצינו מעלת הסיפור בענין קרבנות, וכן מצינו מעלת הסיפור ביציאת מצרים. בקרבנות אמרו רבותינו ז"ל (עי' מנחות קי, א) כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ויקרא ז, לז). ואפשר דעל זה רומזים אלו תורות, תורת עולה תורת מנחה תורת חטאת תורת אשם תורת זבח השלמים, דהעוסק בתורה במקומה, ככה מצינו בקרבנות, וכן מצינו ג"כ בחקות הפסח:

ה׳תנן (ברכות פ"א מ"ה) מזכירין יציאת מצרים. ובהגדה, כל המרבה לספר הרי זה משובח. (פסחים פ"י מ"ה) רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר ג' דברים הללו כו' פסח מצה מרור כו', ולא אמר כל מי שלא עשה ג' דברים הללו, אלא אמירה וסיפור, הרי מעלת הסיפור והאמירה בקרבנות ובחוקת הפסח. ולמה לא תהיה כן בשאר מצות לספר פרשיות תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות ערכין ושדה אחוזה ובתי ערי חומה וכאלו הרבה, ונימא דסיפורן במקום קיומן. ואף הסיפור דד' פרשיות תלויות באלו השנים, פרשת שקלים הם לצורך קרבנות, וכן פרשת פרה. ופרשת החודש פירסומא דמצרים. וענין פרשת זכור היא המצוה בעצמה לזכור עתה עד בא זמן העשייה, וק"ל:

ו׳עוד חקירה שנית, בקרבנות ובחקת הפסח דמצינו בהן עוד שישתנו למעליותא. בקרבנות איתא במדרש (ויק"ר ז, ב) ר' אבא בר יודן בשם ר' יודא בר סימן, משל למלך שהיה מהלך במדבר, ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחד של תאנים וחבית אחד של יין. א"ל זה כיבוד גדול. א"ל, אדוני המלך לפי שעה כבדתיך, אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה כמה אני מכבדיך. כך אמר הקב"ה לישראל, (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה. אמרו לפניו, רבון העולמים, לפי שעה היא הקרבנות, אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים, אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, עד כאן. וכן בענין גאולת מצרים, דכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים כן אראנו נפלאות, וישתנה למעליותא כדכתיב (ירמיה כג, ז-ח) הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא [וגו'], ויש לתת לב מה הן ההשתניות למעליותא:

ז׳עוד בה חקירה שלישית, העבדות נתונה לשניהן, מעשה הקרבנות נקראים עבודה יותר מכל מעשי המצות שהם ג"כ בפעולה, ולא נקראים בשם עבודה כי אם הקרבנות. וכן ענין מצרים, (שמות ג, יב) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולאחר החירות מחוייבים אנו להתחיל בגנות עבדים היינו. עשרת הדברות התחיל (שם כ, ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא אמר אשר בראתי את עולם. התחיל (שם כא, א) ואלה המשפטים במצות עבד עברי, להיות רושם העבדות קיים כי עבדי הם שטרי קודם (וכאלה הרבה):

ח׳ועל ארבעה אשיבנה חקירה רביעית, שמצינו בשנים אלה כל הדביקות בשם העצם בשם ה'. בקרבן אמרו רז"ל בתורת כהנים (פ' ויקרא דיבורא דנדבה ב) והובא בילקוט ויקרא, ר' יוסי אומר, כל מקום שנאמר קרבן, אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים. ובזוהר ויקרא (ח"ג ד, ב) רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, האי דאקרי קרבן, קרוב מבעיא ליה, או קריבותא, מאי קרבן. אמר ליה, האי ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא ומתקשרין דא בדא עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקחזי, הדא הוא דכתיב קרבן לה', קרבן דאינון כתרין קדישין לה', הוא לתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דאשתכחי רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא, ועל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערי דיני, ובגין כך לה' ולא לאלהים, לה' אנן צריכין לאתערא ולא לאלהים, רחמי ולא דינא. אמר זכאה חולקא דשאילנא דא ודא היא ברירא דמילה. אבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי ה'. אלא ודאי הכי הוא, קרבן אלהים לא כתיב, אלא זבחי אלהים, ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה בגין אלהים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמין על דינא. ועל דא זבחי אלהים, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי האי רוח תקיפא נשברה, ולא יתגבר חיליה ותוקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מזבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדי ידוי, בגין דהוי האי רוח תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא, עד כאן לשונו. המאמר צריך ביאור, מכל מקום יצא לנו קרבן לה':

ט׳וכן אמרו רז"ל בסוף מנחות (קי, א) ובספרי (פינחס יב) מפני מה לא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא אל ולא אלהים אלא השם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה למינים. ולזה נאמר (שמות כב, יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. וכן בענין מצרים כתב הזוהר בפרשת מקץ (ח"א קצה, א) אלהים יענה את שלום פרעה (בראשית מא, טז) ר' אבא אומר, תא חזי בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר (שמות ה, ב) לא ידעתי את ה' פרעה, חכים הוה מכל חרשוי. אלא ודאי שמא דאלהים הוה ידע, דהא כתיב (בראשית מא, לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו, ובגין דמשה לא אתי לגביה אלא בשמא עילאה דיהו"ה, ולא בשמא דאלהים, ודא הוא קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא הוא שליט בארעא, ובשמא דה' לא הוי ידע, ועל דא הוה קשיא קמיה שמא דא ודא הוא, דכתיב (שמות ט, יב) ויחזק ה' את לב פרעה, דמלה דא אתקיף לביה ואקשא ליה, ועל דא משה לא אודע ליה מלה דשמא אחדא, כי אם שמא דה' בלחודוי. ותירץ בזה הפסוק (שם ז, ג) ואני אקשה את לב פרעה, עיין שם בצרור המור. וכמ"ש על הפסוק (שם ה, כג) ומאז באתי לדבר בשמך, כי פרעה השיב (שם ה, ב) מי ה' אשר אשמע בקולו:

י׳וזהו שאמר הכתוב ביתרו (שם יח, יא), עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, וביאר הענין כל השמות מחודשים לפי טבע הנהגתם הבריאות, וקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד שם יהו"ה היה הוה ויהיה המהווה הכל, על כן בידו לשדד ולשנות:

י״אוזה שלשה הודו, (תהלים קלו, א-ג) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. הודו לאלהי האלהים כו'. הודו לאדוני האדונים כו'. הענין הש"י ברא מערכת השמים והם אדונים, כמו שאמר כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, וגבוה מעל גבוה כי עליהם שרים מנהיגי המערכת והם נקראים אלהים, והם שרי האומות אשר חלק להם הש"י לכל אומה ואומה, וה' אלהינו הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, וזהו ג' הודות הנ"ל, והודו לה' שורש הנ"ל. על כן אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל אלהים, מכירו הייתי לשעבר שם אלקים הנתפרסם ע"י יוסף, ועתה הכיר שם ידו"ד. כן הודה פרעה (שמות ט, כז) ידו"ד הצדיק. (שם טו, יא) מי כמוכה באלים ידו"ד. הרי שגם כן סובב על שם ידו"ד, אמנם צריך להעמיד בענין הזה. ובענין מכירו לשעבר כו', בזה נביא לביאור החקירות:

י״בובכן אבוא לבאר ב' חקירות האחרונות, דהיינו עבד וענין ידו"ד, ושתים זו שמענו נשמע והן ב' שהן ד', דבזה יתבארו ב' החקירות הראשונות, ואלו ב' אחרונות סימנם עב"ד ידו"ד. ועל זה רומז (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. הזכיר ד' פעמים לענין הלול ושבח וברכה שם ידו"ד, ובפעם ראשון לא אמר שם ה' כמו בג' פעמים אח"כ אמר בשם ה'. ובענין עבדות שהזכיר כאן דרשו רז"ל (מגילה יד, א) עבדי ה' ולא עבדי פרעה, גם בזה יהיה רמז עמוק:

י״גונפרש תחילה כיד ה' הטובה עלינו ענין שם ידו"ד ודביקות ישראל בו בגאולת מצרים, ואח"כ נבאר ענין עבדות ענין. גילוי ידו"ד, כמו שכתוב (שמות ו, ב) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ידו"ד. כמה זכו ישראל לגילוי ידו"ד, נבאר פסוק (שם ג, יג) מה שמו מה אומר, שהיא עמוקה מאד, על כל זאת כתר תורה הפקר לכל, ואבאר לפי שכלי. ומתחילה נעורר על קושיות, אחד, מה עלה אדעת משה רבינו ע"ה שישאלו מה שמו, וכי לא ידעו שמו יתברך, הלא כתיב (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' אלקי אבותינו, וזה היה קודם התגלות הש"י למשה. עוד קשה, ג' פעמים מזכיר שם אהי"ה, מה רומז, ורש"י על פי רז"ל פירש כו', וקשה החכים משה רבינו ע"ה ח"ו ביותר. ובמדרש רבה (שמו"ר ג, ו) מתורץ זה, ר' יעקב ב"ר אבינא בשם [רבי] הונא דציפורן, אמר הקב"ה למשה אמור להם בשיעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם. אמר לפניו וכך אני אומר להם, די לצרה בשעתה. אמר לו לאו כה תאמר לבני ישראל אהי"ה שלחני אליכם, לך אני מודיע להם איני מודיע, עד כאן. ומכל מקום קשה, בוחן נסתרות למה המתין עד שיטעה משה. ופשיטא שאין להקשות אדרבא רז"ל מנא להו, דלמא לא טעה משה רק הש"י גילה לו אהי"ה אשר אהי"ה, וצוה אותו לאמור לישראל אהיה, דיש לומר דאם כן לא לכתוב ויאמר השני, אלא שמע מינה שהיה הפסק פלפול וק"ל. אכן קושייתי קשה:

י״דעוד קשה לדברי רז"ל, אהי"ה אשר אהי"ה הוא הודאה בעלמא, וא"כ מה שם הוא זה. עוד קשה, (שמות ג, טו) ויאמר עוד וגו', מה זה. וגם כמעט סתרי אהדדי, דמתחילה אמר (שם יד) אהי"ה, ועתה (שם טו) ידו"ד. גם לזקני ישראל דיבר שלישית (שם טז) וכלל האבות יחד, ולעיל (שם טו) פרט אלקים בכל אחד מהאבות. גם זה זכרי, מה משמש. גם הזכיר שם אלקים:

ט״וקודם שנבאר הענין, נבאר השמות וביאורם. רמוז בפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. כבר נודע ידו"ד הוא שם העצם מצד מהותו עצם הוויתו הקדמונים, כמו שאמרו רז"ל (פדר"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ותיבת הוא רצה לומר מהותו, הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד. ואח"כ שמותיו המורים על בנין העולם והפעולות מחודשים. והנה שם אלקים הוא בנין העולם כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, כי השם הזה טבע העולם ומנהגו כמו שכתב הזוהר בכמה מקומות, וכך כתב בעל עקידה סוף שער שלישי עיין שם. ולכל בנין צריך יסוד, וזה יהיה שם אהי"ה שהוא ג"כ מלשון הויה, שהוא מורה על התהוות הויה חדשה והוא כמו אמצעי:

ט״זכיצד מלך בשר ודם כשרוצה לבנות בנין, הנה קודם עלות רצונו היה הוא לבד והבנין עדיין נעדר, ואח"כ עולה במחשבתו לבנות הבנין, הנה זו המחשבה והרצון אמצעי בינו ובין הבנין, כי המחשבה דבוקה בו, ואח"כ המחשבה מתפשטת ויוצא לאור. כך כביכול, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו, דהיינו מהותו ית', ובחינת עליית מחשבה לפניו ורצונו להוות זהו שם אהיה הנגזר מיהו"ה, ואז ייצאו לאור ונתגלו שמותיו לבנין העולם ולפעולתיו שפועל ומנהיג. וענין אהי"ה אשר אהי"ה הוא, כי רצונו יתברך תיכף ברצונו יש גילוי אלהותו, אף כי נעלם מצדינו, על כן בענין עלה במחשבה אצלו התגלות מצד זה יש גילוי קצת המבדיל, כמו שבתחתונים בגשמיות העולם נתהוה מתחילה היולי ואח"כ הבריאה, כן מצד גילוי השם הזה כמו היולי לגילוי שמותיו יתברך:

י״זוהנה תיבת אהי"ה לשון עתיד, וגם לשון עבר. אהיה לשון עתיד וזהו נודע, גם לשון עבר כמו שכתוב באיוב י"ז (ו) והציגני למשל עמים ותופת לפנים אהיה, ופירש הרלב"ג עתה העמידני למשל ולשנינה, ולפנים תופס פירוש לשון שררה הייתי, ועיין בתרגום יונתן בביאור אהי"ה ותמצא כן. והנה אהי"ה שפירש עבר, מורה על בחינה עליונה כמה שדבוק בו בידו"ד, ואז נאמר אהי"ה עולה כ"א כמנין שם ידו"ד בלי כפילות ה' אחרונה. ומצד הבחינה העומד להתגלות, אז אהי"ה פירוש לשון עתיד:

י״חוזהו פירוש הפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי וגו'. כי הוא, זהו ענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. אמר ויהי, הם בחינות אהי"ה אשר אהי"ה. הרמב"ן ריש בראשית (בראשית א, ג ד"ה ויאמר) פירש, ויאמר אלקים (בראשית א, ג), ענין אמירה בלב היא המחשבה, כמו (ישעיה מז, ח) האומרה בלבבה והחפץ כדרך (ש"א כ, ד) מה תאמר נפשך ואעשה לך, פירוש מה תרצה ותחפוץ. הרי אלו ב' בחינות, אמר ויהי, אמר היא בחינת דביקות בו, ויהי בחינת גילוי הגילוי של מעלה, ואח"כ נתגלה שמותיו יתברך לבנין ולפעולות, וזהו הוא ציוה ויעמוד, והכל נמשך מן הוא, כי הוא סיבת כל הסיבות עילות כל העילות. בראשית ברא אלקים זהו בנין העולם, אהי"ה יסוד, כמו התורה שבה נסתכל הקב"ה וברא העולם האותיות הם יסוד, ותורה היא הבנין על כן נקראו (שבת קיד, א) תלמידי חכמים בנאים. ובריש בראשית רבה (א, א) ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל), התורה אמרה אני הייתי כלי אמונתו כו', עיין שם. ואמר ואהיה בתוספות ו', כי אותיות שם ידו"ד הם באלפ"א בית"א עד ו', אבג"ד עולה י', ואחר כך ה"ו, הרי אותיות ידו"ד, כי הה' כפולה, וכן עולה אהי"ה כמנין יה"ו, זהו ואהי"ה אצלו אמון, והוא האומן:

י״טוהנה כשנבנה העולם ונפעל נקרא בב' שמות, אלהים ואדני, כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כדפירשתי לעיל. ונתגלו ממהותו ע"י ידו"ד אשר אהי"ה, בחינה עליונה מאהי"ה המורה על העבר, הוא שורש על שם אלהים. ובחינת אהי"ה הגילוי לשון עתיד, הוא שורש שם אדנ"י. וזהו ענין נקודה וקריאת ידו"ד בשם אדנ"י, הנקודות הם חש"ק כמו שכתוב וזהו זכרי, ולפעמים על צד המיעוט ננקד ונקרא אלהים כמו (דברים ג, כג) אדני אלהים אתה החילות:

כ׳ואלו השמות אלהים ואדניהם על פי טבע הבריאה ולא ע"י מופתים נגליים שידוד המערכת לגמרי, על כן שם ידו"ד לא נתגלה להאבות בפועל שידוד כל המערכת, כי כל ניסיהם כענין טבע הענין, זולת עתה הגיע העת להתגלות לכל האותות והמופתים ע"י משה רבינו ע"ה שמוכן לזה בעצם כמו שנפרש, על זה שאל, ושאלוני מה שמו, רצה לומר איך אפשר השפעת ידו"ד לינקד בנקודת אלהים אדנ"י, רצה לומר להתייחד בעצם, (כי עכ"פ אי אפשר מצד מהותו אלא בהתלבשות על ידם), הלא ידו"ד בחינת היה הוא ושמו, ושמות אלו מחודשים אחר ההוי"ה. ובאתה התשובה, אהיה אשר אהיה, וכדפירשתי לעיל, והבן:

כ״אועתה נבאר המאמר, וקודם ביאורו נקדים, הנה אמרו בבראשית רבה (א, ז) ישראל עלו במחשבה, וכן בראשית בשביל ישראל (עי' רש"י ריש בראשית). ואמרו משה עלה במחשבה כדאיתא בב"ר (א, ד), בראשית, בשביל משה, ומשה שקול כנגד כל ישראל וכולם תקועים במחשבה, רצוני לומר שורש נשמתם. וכבר כתבתי ב' בחינות בסוד המחשבה, אף אנו נאמר שבחינת אהי"ה המורה על העבר בחינה העליונה זו הבחינה שורש השורש נשמת משה רבינו ע"ה ומשה עלה אל האלהים (שמות יט, ג), כי משם אצילות שם אלהים כדפירשתי. וזהו (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים. ושורש שרשי של ישראל מן אהי"ה בתראה שמשם אצילות שם אדנ"י אדוני האדונים צבא שלמעלה, על כן נמשלו לכוכבים כמו שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, והם נקראים בשם צבא שלמעלה, כדכתיב (שמות יב, מא) יצאו [כל] צבאות ה':

כ״בוסוד העיבור שהזכירו רז"ל תמיד בדבריהם, רצו לומר סוד עיבור הנשמות. ושם אדנ"י מקור ישראל, כדכתיב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל. והנה נשמות ישראל גבוהים, אבל נשמת משה גבוה מעל גבוהים, א"כ מאחר שנשמת משה גבוה ומעולה כל כך, אי אפשר להיות שולט בו גלות, וכל שבטו ניצל בזכותו כי הם קרובים אליו. וישראל שירדו ממעלתם, אפשר להם גליות, אבל מאחר שהם יונקים ממשה רבינו ע"ה מתקיים בהם (עי' תהלים צא, טו) עמם אנכי בצרה:

כ״גוהנה (שם סב, יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, כשאמר הש"י אהי"ה אשר אהי"ה, פירש למשה רבינו ע"ה ותירץ קושייתו מחמת ניקוד ידו"ד באלהים ואדנ"י כדפירשתי. ומזה נובע הפשוטו שיהיו בגלות זה ובגלות אחר, כי להם אפשר הגליות. ומכל מקום עמם אנכי בצרה, מצד שהם יונקים ממך ששורש שורש נשמתן מבחינת אהי"ה העליון. והנה כבר כתבנו, אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו, רצוני לומר מן הנסתר מובן הנגלה הנסתר שגילה למשה ב' פעמים אהי"ה (שורש נשמתו בשתי פעמים אהי"ה), דהיינו ישראל במחשבה, ומשה במחשבה. אבל לישראל (שמות ג, יד) ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה, פעם אחת, כי הם לא עלו במחשבה רק באהי"ה בחינת התחתונה. וכבר פירשתי שמכח זה מוכן להם הגלות, וממילא מובן הנגלה שלא יגלה להם גליות אחרות שלא יחרדו ביותר. נמצא הוכרח היה הדיבור מהקב"ה לחלק בויאמר פעם שנייה, ומתורץ קושייתו. ובזה היה מסולק ג"כ שלא יטעה, ומובן המדרש ודוק היט"ב:

כ״דולאחר שאמר כה תאמר לבני ישראל אהי"ה, שהוא השגתם, אמר (שם טו) ויאמר עוד [אלהים] אל משה [וגו'] ידו"ד אלהי אבותיכם, רצה לומר, כשיזכו להשיג ולהבין מה באהי"ה האחרון בחינתם, יוכלו להוסיף השגה בקצרה מה עד ידו"ד באמצעיתך, דהיינו אהי"ה ראשון, ואלו הם נקראים בני עליה המתקרבים לבחינת ומשה עלה. אבל ההשגה בהדרגה, צו לצו קו לקו, על כן הלך דרך מעלות אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. משא"כ בזקנים שעולים כמה מעלות בעליה אחת, כלל ויאמר ה' אלהי אבותיכם וגו' אלהי אברהם יצחק ויעקב:

כ״הכלל העולה, משה דבוק באהי"ה אשר אהי"ה, רצה לומר כולל ס' רבוא נשמת ישראל ומתדבק באהי"ה ראשון. וישראל דבוקים באהי"ה, ובאמצעית אלו שמותיהם דבוקים בו יתברך (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם:

כ״וומאחר שביארתי ענין שם ידו"ד, אבאר כיד ה' הטובה עלי ענין עבדות השייך לדביקות הנ"ל, ויתבאר הכתוב שהתחלנו (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה', ויתבארו ד' ענייני הלול ושבח המוזכרים. ישראל נקראים עבדי ה', וחביבין ישראל שנקראו בנים למקום, ומרגלא בפומי דאינשי, דמעלת בנים עדיף ממעלת עבד, וכן הוא מבואר בנוסח (תפלת מוסף לר"ה) היום הרת עולם כו'. אמנם כן הוא על הרוב, אבל בבחינת בני עלייה והנם מועטים ממעלת עבד עדיף ממעלת בן כאשר נפרש:

כ״זובזה יהיה מתורץ בעת הזכרת רוממות משה רבינו ע"ה קראו עבד ולא בן, כמו שכתוב (במדבר יב, ח) מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, ולא כתיב בבני במשה. וכן לאחר מותו שנתדבק במעלה העליונה קראו (יהושע א, ב) משה עבדי מת. וכן כתוב (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדני, וקשה הלא זו ואין צריך לומר זו, הזכיר בני ואח"כ עבדי:

כ״חולביאור הענין זה, אקדים ב' הקדמות. א', אלו ב' עניינים אם כבנים אם כעבדים אשר על שם זה אנו אומרים אבינו מלכנו בחינת מלך יותר בעילוי בו יתברך מבחינת אב, כי נקרא מלך מצד מהותו אף קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד ה' מלך, והוא יתברך מלך בעצם, לא כמלך בשר ודם שאין מלך בלא עם, אבל הוא יתברך אין צריך לעם, כי די לו במציאותו, וגם ביכלתו להוות עם כל אימת שירצה ואין מונע. וזהו השבח, ה' מלך קודם שנברא העולם, ה' מלך בפועל כשברא העולם, ה' ימלוך לעתיד בהתחדשו לעולם, (והארכתי בדבר זה בספר שער השמים שלי בפירוש התפילה), ולא נקרא אב כי אם בהתגלותו בבוא הבריאה ההשתלשלות עילה ועלול, אז נקרא העילה אב והעלול בן:

כ״טהקדמה ב' עבודתנו לו יתברך באהבה וביראה הכתוב בתורה, וכן כתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, (שם ב, יא) עבדו את ה' ביראה. והנה אהבה בחינת אהבת בן לאב, ובחינת יראה מורא עבד בפני רבו. וכבר הקדים אנטיגנוס (אבות א, ג) אל תהיו כעבדים כו', אלא הכל לשמו יתברך, לא מפני יראת העונש ולא מפני אהבת השכר, כי אלו היראה והאהבה נקראים יראה חיצונית ואהבה חיצונית, רק לשמו יתברך, כאשר האריכו המפרשים ואמרו, כי היראה פנימית מביאה לידי אהבה פנימית, ויראה פנימית היינו שיראה שלא יעבור על ציווי אדונו, דהיינו שמקיים כל אשר ציוה ה' כל התורה כולה מצות עשה ומצות לא תעשה, ומתוך יראה זו פנימיית בא לאהבה פנימיית, דהיינו כל מה שעושה עושה בהתלהבות הלב בדביקה בחשיקה בחפיצה, ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ויותר משמח מרוב כל שהיה מזמין לו הקב"ה, וזהו המעלה הגדולה. נמצא בחינת עבד היינו מיראה היא יראה פנימית, ובחינת בן היא אהבה פנימית, זהו ברוב וברובא דרובא:

ל׳אמנם בני עליה המה מועטים, והם נכנסים מאהבה פנימית ליראה שהיא לפני ולפנים, והיא בחינת (ר"מ כי תצא ח"ג רפא, א) איזה חסיד המתחסד עם קונו, שעושה נחת רוח ליוצרו, וכל מגמתו הדביקות בו יתברך למען שמו הגדול ונעשה מרכבה אליו, וכבר הארכתי בדרוש אהבה ויראה עיין שם, וכל עבודתו היא עבודת המלך:

ל״אועל זה בא הרמז (שבועות מז, ב) עבד מלך, מלך. מלבד פשט הענין, הרמז הוא עבד מלך הוא המלך בעצמו ושם הוא הדביקות שלו הכל למענו. והרי יש שני מיני עבדות, על דרך (בראשית יז, יב) יליד בית מקנת כסף, כי היליד בבית יותר דבוק באדונו ממקנת כסף, ובחינת עבד שהוא למטה מבן כדפירשתי נקרא מקנת כסף, ובחינת עבד מלך מלך הוא בחינת יליד בית, וכן כתיב אצל משה רבינו ע"ה (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי, כי עבד מלך, מלך. והענין ג"כ שדבוק בשורש שרשי נשמתו בבחינת המתדבקת אל ההויה הקדמונית עצם שם הויה שהיה הוא ושמו ונקרא אז ידו"ד מלך כדפירשתי:

ל״בוכבר פירשתי למעלה (ד"ה ועתה נבאר), משה עלה במחשבה נקודה הראשונה המתקרבת לידו"ד הנעלם שהוא אהי"ה הראשון, ובבחינה זו נקרא משה עבד ה' בעצם, כי משה עלה, ובחינת עבד זה למעלה מבן, אך בני עליה מועטים ואצלם בנים חביב מעבדים:

ל״גועל שני מיני עבדות זה רומז הכתוב (מלאכי א, ו), אם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. וקשה לשון אדונים לשון רבים. אלא כדפירשתי ב' מיני עבדות מיני יראה, וק"ל:

ל״דאחר ההקדמות האלה, יתבאר ענין יהו"ה שפירשתי למעלה, וענין עבד, שיהיה זה למול זה. הנה אנטיגנוס אמר שלא תהיו כעבדים המשמשין על מנת לקבל פרס. וקשה כי הנה יעודי תורה תמיד לא יחשו מלקרוא בני אדם לעבודת המצות מפני שכר. נאמר בי' הדברות (צ"ל בשלוח הקן, דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים, וכתיב (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, ואמר (שם ד, מ) ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום למען ייטב לך ולבניך אחריך, וכן במקומות רבים. ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו ובכבודו אמר (שם ה, כו) ומי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את מצותי כל הימים למען ייטב להם וגו':

ל״הותירץ במדרש שמואל, ודייק כן מלשון רש"י, שאנטיגנוס שאמר שלא לעבוד על מנת לקבל פרס, לא אמר אלא על מנת לקבל שכר בעולם הזה, משום דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא (חולין קמב, א), אבל לא דיבר משכר עולם הבא גמול דנפשיי כו', עיין שם באורך:

ל״וועתה נחשוב ד' עניינים בעבודת המקום, ונחשוב מלמטה למעלה לפי סדר המדרגות. המדריגה התחתונה, העובד על מנת לקבל פרס, דהיינו פרס הנצחי לעולם הבא, ואין אסור אלא על מנת לקבל פרס עולם הזה, ובחינה זו נקרא לה בשם עובד את עצמו, רוצה לומר בשביל עצמו לעולם הבא, ומכל מקום שרי. המדריגה השנית היא פנימיות, המקיים כל התורה בעבור יראת אדונו, כדי לקיים מצותיו שלא יעבור על ציווי אדונו, וזה נקרא יראה פנימיות. המדריגה השלישית היא נוסף על מה שמקיים כל התורה, הוא מתאהב ומתלהב ועובד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ואוהב אותו בכל לבבו, ובבחינה זו נקרא בן לה', והיא מעלה העליונה ברוב האדם. אמנם בני עליה ומשה עלה על כולם, היא היראה לפני ולפנים, ולהיות מרכבה אליו לעשות נחת רוח לקונו, ואף הפרס שמקבל הפרס בעצמו הוא להתקרב אליו ליראה אותו ולעבדו, דהיינו השררה הנתנת לו עבדות הוא להיות נושא הכסא ומרכבה, ואין לו מנוחה לעולם הבא, כי השררה עבדות, ובחינה זו עבד מלך, מלך:

ל״זוכשנתבונן בד' חלקים אלה, נמצא מכוונים לדביקות ידו"ד והמתאצל ממנו כדפירשתי לעיל. כיצד, בחינת עבד יליד בית, בחינת משה עבד ה' נאמן בית והוא עבד מלך, מלך, וכדפירשתי ה' מלך קודם שנברא העולם, שביכלתו תמיד להוות אשר מתקרב לזה בחינת אהי"ה ראשון כדפירשתי. בחינה שנייה הנקרא בן מצד עילה ועלול, היא בחינת אהי"ה שני להגילוי, בחינת עבד מקנת כסף יראה פנימיית קיום התורה שבה נברא העולם, והיא בנין העולם בחינת דביקות בשם אלהים שהוא הבנין כדפירשתי. ובחינת עובד את עצמו, דהיינו בשביל שכר הרוחניי, בחינת דביקות שם אדני הכול לצבאות ישראל:

ל״חועל אלו הד' בחינות בא הרמז ואנ"י עבד"ך ב"ן אמת"ך (עי' תהלים קטז, טז). ואני, בחינה עובד את עצמו. עבדך, בחינת יראה פנימיות. בן, בחינת (דברים יד, א) בנים אתם ליי' אלהיכם. ואח"כ כאלו כתיב עוד פעם שני בן, ונקרא בן אמתך, זהו יליד בית, וק"ל. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד, כא) ירא את ה' בנ"י ומל"ך, וק"ל. ועל היראה האחרונה כתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו, כי עומדים בסוד ה'. וכן כתיב (שם לא, כ) אשר צפנת ליריאך:

ל״טומדריגה שלמטה הימנו, אהבה פנימיות, והיא מעלת היא של רוב החשובים מבני אדם, היא בנים אתם לה' אלהיכם. והמדריגה של מטה הימנה יראה פנימיית, אשר עליה נאמר (שם לד, י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, כי היראה החיצונית לגמרי, דהיינו בשביל עולם הזה כשיש לו מחסור, אזי אינו ירא, כענין שנאמר (ישעיה ח, כא) והיה כי ירעב כו' וקילל באלהיו כו'. אמנם ביראה הפנימיות מצד הקדושה, דהיינו קיום תורתינו הקדושה, אזי אין מחסור, כי חולת אהבה אני (שה"ש ב, ה), אף בחליינו מקבלים אנו באהבה. ועבודת הקודש עליהם בכתף ישאו, כי נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח, לו):

מ׳ולמטה מזה המדריגה התחתונה, עובד את עצמו בשביל נצחיותו לעולם הבא, אף כי הוא חולין, מכל מקום הוא חולין הנעשין על טהרת הקודש, מאחר שהפרס שמבקש הוא שכר עולם הבא והוא ג"כ מצד הטהרה, וטהרה זו מביאה אל הקודש, דהיינו המדריגה שעליה שרמוז ביראו את ה' קדושיו:

מ״אובזה יובן המדרש במכילתא (פרשת השירה ג) והובא בילקוט בפרשת בשלח, אלהי אבי וארוממנהו (שמות טו, ב), ואני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים. משל לאדם שהלך לקדש אשה, פעמים בוש בה, פעמים בוש במשפחתה, פעמים בוש בקרובותיה, אבל אני איני בוש, מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, עד כאן. הרי מבואר בהדיא ד' דברים הנ"ל, עבד מלך, מלך. וענין אהבה פנימיית. וענין יראו את ה' קדושיו. וענין חולין שנעשו על טהרת הקודש. בוש בה, בחינת ואנ"י. במשפחתה, בחינת עבדך. בקרובותיה, בחינת בן אמת"ך, על כן כללינהו בתיבה אחת, כי קרובים הם להדדי סוד אהי"ה אשר אהי"ה, וכן אמור בפסוק ירא את ה' בני ומלך. לכן לא סיים רק בשתי מעלות אלו שהם מעלות עליונות, מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים, כי אהובה מעלה העליונה מרוב האדם, ומלכה בת מלכים מעלה העליונה מבני עליה, ועל זה נאמר אלה"י אב"י וארוממנה"ו, ולא אמר אבותי, ודו"ק:

מ״בהרי שורש הקדושות העבדות, עבד ה' ממש, לו לשמו להיות מרכבה אליו, כענין שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמ"י לכבודי בראתי"ו, וכתיב (דברים כח, נח) לירא"ה את הש"ם הנכב"ד. ועל זה אמר (עי' ברכות נח, א) ברוך שחלק מכבודו ליריאיו, כי השם הנכבד כבוד ליריאיו וחלק מכבודו להם, כי שכר מצוה מצוה (תדא"ר טז, ט). רצונו לומר, ביותר שעובד את השם נעשה עבד לעולם הבא דהיינו מרכבה, וזהו שכר הנצחיי שצרור תחת כסא הכבוד ונושא הכסא לפני ממחיצת מלאכי השרת, וזהו התכלית שהושם בגן עדן במקום רוחני לעבדה ולשמרה, שם העבודה האמיתית, כי שררה הנתנה לנו עבדות היא לנו להש"י:

מ״גודוגמא לזה בעולם הזה, ארץ ישראל המכוון נגד ארץ ישראל שלמעלה, השררה הנתנה לנו עבדות היא לנו, כי שם מקום העבודה מצות התלויות בארץ, וביותר שהוא מקודש הוא יותר בו העבודה, דהיינו בבית המקדש. וזהו ענין ההשתחואת, כל ישראל שוחין באבות ובהודאה תחילה וסוף. כהן גדול הוא יותר חשוב, משתחוה בסוף כל ברכה וברכה. המלך שוחה בכל התפילות. על דרך הפשט, מי שיש לו גדולה ביותר, צריך ליתן שבח והודאה להשי"ת ביותר. אמנם לדרכינו פנימיות הענין הוא, כל הקרב הקרב ביותר, אז הוא ביותר מוכן לעבדות, וכן התורה נתנה לנו לגדולה ולשררה כמו שכתוב (משלי ח, טו) בי מלכים ימלוכו, עבדות היא לנו, נקראת תושיה (ישעיה כח, כט) שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב). ובזה מבואר מאמרם ז"ל (ברכות ה, א) ג' נתנו על ידי יסורין, תורה, ארץ ישראל עולם הבא:

מ״דהללויה הללו עבדי י"י (תהלים קיג, א-ג), מדריגה העליונה מבני עלייה. הללו את שם י"י, אמר שם, כי תיבת שם מורה על גילוי מהנעלה כנודע בדברי המקובלים, ורמז למדריגת אהי"ה. השני יהי שם י"י מבורך, מורה על יותר גילוי, דהיינו מדריגת אלהים בנין העולם, וזהו שאמר הכתוב מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם י"י, הוא בחינת עובד את עצמו לקבל פרס עולם הבא, ומדרגת אדנ"י. ואמר ממזרח שמש כו', כי מה יתרון לאדם בכל עמלו אשר יעמול תחת השמש (קהלת א, ג):

מ״הודרשו רז"ל (מגילה יד, א) הללו עבדי י"י, ולא עבדי פרעה. ויש בזה ענין עמוק, נודע כי הקליפה קודם לפרי, כענין קדימת עשו ליעקב, וקדימת יצר הרע להיצר טוב, וביותר שיש קדושה יש קנאת הקליפה, כענין חיכוך המזיקין בתלמידי חכמים כמבואר בברכות (ו, א). וכענין יצר הרע בתלמידי חכמים כדאיתא בסוכה (נב, א), ובתלמידי חכמים יותר מכולם. וביציאת הקליפה והכנעתה אז נשא הקדושה מזוכך בלי שמרים, ואדרבה מלאך רע יענה אמן. ומאחר שהמעלה הגדולה עבדי י"י כדפירשתי, לא היינו באפשר לבוא למעלה זו כי אם בהקדמת הקליפה, וקליפת עבד שבקדושה היא עבד לפרעה, ואחר כך לבסוף הודה פרעה על הברכות (שמות יב, לו) וי"י נתן את חן העם וכו'. ואמר (שם לא) קומו צאו כו':

מ״ווזהו ביאור הא דתנן (פסחים י, ד) מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ובגמרא (קטז, א) מאי בגנות, רב אמר, מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר, עבדים היינו. ועתה שמע דברי חכמים, כי לפום רהיטא קשה, מה לנו בשעת חדוה להזכיר צרה שעברה. אלא היא החדוה היתירה הקדמת הקליפה וצאתה החוצה. והנה לשתי מעלות אלו שזכרנו עד כה, דהיינו ענין שם יהו"ה, וענין עבד, הקליפה הקודמת לצאת הזוהמא חוצה מענין אמונה ביהו"ה, הוא מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום בלי תערובת שום זוהמא נידנוד מחשבת חוצה וקליפה הקודמת וצאת זוהמא מקדושת עבדות לי"י, היא עבדים היינו, ופרעה הודה על הברכה. וכן לעתיד, כי לך תכרע כל ברך כו':

מ״זוזהו ענין בברית בין הבתרים אשר כרת י"י עם אברהם אבינו ברית, והיתה שעת חדוה ובשרו על גלות מצרים. אלא היא הנותנת, וכל ענין אברהם אבינו שפחד שירשנו העבד, אמר הקב"ה (בראשית טו, ד) לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך. וזהו ישראל עבדי י"י. וכדי שעבודתם יהיה זך בלי שמרים אז לטובת עבדי פרעה, וכשנזדככו אז זך וטהור עבדי י"י ולא עבדי פרעה. ועל זה נאמר (תהלים קיח, כא) אודך כי עניתני ותהי לי לישועה, והרע הוא טוב, ועל כן המרור הוא חסא, כי העבדות שררה היא, ומעלתינו הגבוה מעל הגבוהים היא עבדי י"י:

מ״חופירש בספר מעשה י"י במה שכתוב (בראשית ט, כה) ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, דקשה מה זה עבד עבדים. אלא הענין שיהיה עבד לישראל הנקראים עבדים, וארור כנען הודה על הברכות כמלאך רע שעונה אמן, ויהיה עבד לישראל. ומה שהוא כנען הקליפה של הקדושה, כי הקדושה באמיתיות כנען, ועבדות כנען לשון נכנ"ע. וזהו סוד שארץ ישראל אף לאחר שכבשוה עדיין שמה עליה ארץ כנען, כי שם אדרבה מקום ההכנעה והקליפה יצאת, ואז נשארת ההכנעה זכה בלי שמרים וק"ל, והיתה מתחלה ארץ כנען הטמא ואח"כ כנען הקדוש:

מ״טובזה יובן בפרק החלק (סנהדרין צא, א), תנו רבנן, בכ"ד בניסן אתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים. כשבאו בני אפרים לדון עם ישראל בפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, ארץ כנען שלנו היא, דכתיב (במדבר לד, ב) ארץ כנען לגבולותיה, וכנען אבוהן דהנהו אינשי הואי. אמר להו גביהה בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני, אמרו הדיוט שבנו נצחתם. ואם אנצח אותם, אמרו תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות, הלך ודן עמהם. אמר להם, מהיכן אתם מביאין ראיה. אמרו לו, מן התורה. אמר להן, אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (בראשית ט, כה) ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי. ולא עוד, אלא הרי כמה שנים שלא עבדתנו. אמר להם אלכסנדרוס מלכא, החזירו לו תשובה. אמר לו, תנה לי זמן ג' ימים, נתן להם זמן ג' ימים. בדקו ולא מצאו תשובה, מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:

נ׳וקשה ממה נפשך, היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה היותר חכם, פשיטא שראוי הוא לילך, ומה הי' צורך בנטילת רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו, כי שמא ח"ו על ידי זה יצאו חייבים בדין, ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור. וכי מה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם, בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו ח"ו. ואין לומר שאז יאמרו ישראל נטעון אנחנו, כי מה לנו בדברי טענות ההדיוט, זה אינו, דבודאי הוצרכו ישראל ליתן כח הרשאה לגביהה בן פסיסא, כי איך יעלה על הדעת שמלך גדול כזה ישמע דבר בלי כח הרשאה. עוד קשה, למה הביאו פסוק ארץ כנען לגבולותיה, ולא הפסוקים בפרשת נח ששם מוזכר בהדיא שנתחלקה הארץ לכנען:

נ״אהענין, החכמים הבינו מאחר שהביאו זה הפסוק ולא מפרשת נח, שיש בטענותם נגלה ונסתר דרך חקירה כאשר אפרש, על כן שלחו לגביהה בן פסיסא דבאם חס ושלום לא יזכה בדין, יאמרו החכמים אנחנו לא ידענו שהם יטענו גם דבר שבסתר ענין חקירות, כי סברנו לא ישיב רק אטענה הנגלה, ודוק:

נ״בוהענין, כי אף שהיו רשעים, מכל מקום היה להם הבנה זו סוד הענין שלא היה להם הארץ בתחלה, רק שהם בסוד הקליפה הקודמת לפרי שהוא ישראל, ורצו להכריח מפסוק הזה שאינו כן, דכתיב (במדבר לד, ב) זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה, וברישא דקרא כתיב כי אתם באים אל ארץ כנען, ופירש הרב אבן עזרא, כמו (דה"ב טו, ח) והנבואה עודד הנביא, והטעם הארץ ארץ כנען, ומזה רצה להוכיח שהם אינם קליפה:

נ״גואקדים הא דאיתא בגיטין פרק האומר (סו, א), דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. גמרא, וליחוש שמא שד הוא. א"ר יודא, כשראו לו דמות אדם. אינהו נמי אידמוי אידמו. דחזי ליה בבואה. אינהו נמי אית להו בבואה. דחזי ליה בבואה דבבואה. ודלמא אינהו נמי אית להו. א"ר חנינא למדני יונתן בני, בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו, עד כאן. הרי שלקליפה יש קליפה ותו לא:

נ״דוהנה אם כנען בעצמו היה קליפה, ואז הארץ שהיא צל שלו שהרי היא ארץ של כנען, וא"כ איך אמר לגבולותיה, כי נודע סוד הגבולים הם צל לפנימיות שבתוך הגבולים. אלא ודאי כנען אינם קליפה, והארץ בעצם היתה שלו. והשתא שלוקח אותה הש"י מכנען ונותנה לישראל, התריסו נגד המקום ח"ו שאינו בדין. על זה השיב, אראה לכם מן התורה שהכנען הוא קליפה, דכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, וכדפירשתי לעיל עבדים היינו ישראל, ועבד שלהם הקליפה, והוא ארור ועונה אמן לברוך:

נ״הולענין הכתוב אל ארץ כנען, פירושו האמיתי כמו שכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, כי שם הארץ הזאת כנען, כמו מצרים שם הארץ כשם העם, וכן (שמות טו, טו) יושבי כנען כו'. והנה אל הארץ כנען כמו שכתוב העיר ירושלים, והמלך דוד, והאיש גבריאל, עד כאן לשונו:

נ״וותוכיות הענין, כי שם העצם כנען עדיין לאחר כיבוש ישראל כדפירשתי לעיל, והמעלה עליונה מבני עליה מעלתם עבד והיא לאחר אהבה פנימיית, וזהו שאמר הכתוב (דברים ו, ה) ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. עבד כנעני גופו קנוי, זהו בכל לבבך, שהוא חיות הגוף. עבד כנעני קטן נפשו קנוי, המטבילין אותו על דעת בית דין, זהו בכל נפשך. עבד כנעני ממונו קנוי, זהו בכל מאודך:

נ״זוהנה זיככם וטהרם הש"י בג' אלה בגאולת מצרים, חירות גופם ורוממות נפשם, כדכתיב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלהים וגו'. והעשירם, (שם יב, לו) וינצלו את מצרים. ועל עבדות זה אמר (שם ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, ואז הוא לא זו אף זו:

נ״חוזהו ענין (שם כ, ב) אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, ולא הזכיר אשר ברא את העולם, אלא ענין העבדות הוא יותר במעלה מבריאת עולם עולה בחינת בן כדלעיל. ועוד אבאר בזה הפסוק דאנכי וגו', ופתח באל"ף, מה שהאיר הש"י עיני בו בענין דביקות שם יהו"ה שאנחנו בו, והכל חוזר למה שכתבתי. ויתבאר ג"כ תיבת הללויה:

נ״טכי הנה בארתי ד' מיני הילול ושבח וברכה המוזכרים פה הללו עבדי ה', כדלעיל. אמנם תיבת הללויה מיותרת. הנה התורה נקראת עבודה כמו שכתוב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם וגו' תעבדון את האלהים על ההר הזה, והיא קבלת התורה. וכשם שענין עבד דביקות ביו"ד, כן מצד התורה כמו שכתוב (תהלים יט, ח) תורת יהו"ה תמימה משיבת נפש, כי התורה נארגת על הכינויים, והכינויים על השמות, והשמות על יהו"ה, וכמו שכתוב בשערי אורה, וזהו תורת י"י תמימה:

ס׳ובפרטית הענין הוא כך, י' מיהו"ה, לעומת י' דברות שהוא הדביקות הגדול הכולל הכל בדבור אחד נאמרו. ה' מיהו"ה, הוא הפרט ה' חומשי תורה, וכולל כל דברי נביאים וכתובים, דמי איכא מידי דלא רמיז בדאורייתא. ו' מיהו"ה, ששה סדרי משנה. ה' אחרונה הכפולה, ושמנו קראת בשמך, ואתם הדבקים בי"י (דברים ד, ד), כי רוחניות ה' חומשי תורה הם נשמות של ישראל, כאשר כתבתי במקום אחר (עי' תו"א בית חכמה ד"ה נחזור לענין) כי יש ששים רבוא אותיות התורה והם ס' רבוא נשמות של ישראל. על כן נשמת משה שקולה נגד כל ישראל, כדדריש רבי (שהש"ר א, סה) אשה אחת במצרים ילדה ס' רבוא [בכרס אחת], ולכן נקראת (עי' יהושע ח, לא) תורת משה, על כן הוזכרו ישראל בפסוק אחד בפרשת בהעלותך (במדבר ח, יט) ה' פעמים נגד ה' חומשי תורה:

ס״אוכבר כתבתי למעלה (ד"ה וסוד העיבור) נשמות ישראל בסוד (תהלים סח, כז) אדני ממקור ישראל. וזהו רמז (דברים ז, ז) כי אתם המעט מכל העמים, וכתב רש"י ה' מעט, כי נכנסו בסוד ה' זו והיו ס"ה כמנין אדנ"י העולה ס"ה. זו תורת יהו"ה משיבת נפש, רוצה לומר אותיות יה"ו מורות על התורה שבכתב ושבעל פה כדפירשתי, והיא תמימה רוצה לומר השם שלם בכפילות הה' שם נפשות ישראל כדפירשתי ה' אחרונה סוד ושמינו קראת בשמך:

ס״בוהנה נודע תרי"ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן כולם חוזרים אל מקומם בי' דברים בתר"ך אותיות, ועשרת הדברות בדבור אחד נאמרו, כן ענין אחדות שם יהו"ו, והשם חוזר ליו"ד. כיצד, יו"ד בו מרומז ו' מהשם, ושני ההי"ן אשר הסימן עליהם דוד"י. והנה יו"ד במילואה קו ו', ותשים בד' תהיה ה בסוד ד"ו, וכשתקח י' מן יו"ד ותשים בד' נעשית ה בסוד ד"י, ונשאר באמצע ו' מן יהו"ה, הרי השם נרמז בסוד יו"ד. והשם במילואו עשר אותיות, וכן עשר דברות בדבור אחד נאמרו והוא סוד האחדות הנרמז באל"ף, כי א הוא י' למעלה וי' למטה ו' באמצע עולה כ"ו כמנין יהו"ה. עוד י' שהיא למטה גדולה במקצת יותר מן י' שלמעלה, שבערכה היא כמו ד', ובענין זה צורת א אותיות יו"ד, י' למעלה ו' באמצע ד' למטה והוא סוד א שפתח עשר דברות אנכי, והוא דביקות האחרון מבני עליה. א דאהי"ה ראשון מעלת דביקות שורש נשמת משה רבינו ע"ה, ואח"ד בחשבון מרובע עולה אנכי:

ס״גוידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה (שמות כ, א), אנכי (שם ב), כי על משה נאמר (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים כדלעיל, ובמתן תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה אחוז בכסא, כדאיתא בפרק ר' עקיבא (שבת פח, ב) כסא בגימטריא אנכי, וזה היה תכלית גאולת מצרים (שמות ד, כג) שלח את בני ויעבדוני, תעבדון את אלהים על ההר הזה (שם ג, יב). ומשה רבינו עליו השלום ידע זה התכלית, אשר על זה היה הבטחת השם יתברך ליעקב אבינו (בראשית מו, ד) ואנכי אעלך גם עלה, כי ענין אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים הוא עבד מלך מלך, כדפרישית לעיל:

ס״דוזהו ענין מדרש רבה פרשת שמות ב' ג', ופרשת בא פ' ט"ו (יג) שאמר משה רבינו ע"ה, מי אנכי, וכי אני הוא אנכי שהבטחת לאברהם (בראשית טו, יד) דן אנכי, ואמרת ליעקב (שם מו, ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה כו', עיין שם:

ס״הוהענין, כי בראשית הנבואה לא הגיע משה למעלה זו, כדאיתא ברבות שמות (ג, א) א"ר יהושע הכהן בר נחמי', בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון היה בנבואה. אמר הקב"ה, אם אני נגלה עליו בקול גדול, אני מבעתו. בקול נמוך, בוסר הוא על הנבואה. מה עשה, נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה הנני, מה אבא מבקש. אמר הקב"ה, איני אביך אלא אלהי אביך, בפיתוי באתי עליו כדי שלא תתיירא, עד כאן:

ס״וובמדרש אח"כ (שמו"ר ג, ז), ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם (שמות ג, טו), כששמע שלא הזכיר אביו כשם שעשה בתחלה, אמר לפניו, רבש"ע יש חוטאים בשאול. אמר ליה, לאו. אמר לפניו, לשעבר אמרת שמך על אבי, ועכשיו סלקת אותו. אמר ליה, בתחילה פיתוי פיתיתך, מכאן ואילך דברי אמת אני מדבר עמך, עד כאן:

ס״זהענין, כי מתחילה היתה נבואתו ג"כ באספקלריא שאינה מאירה ודמות, ולא במראה. אח"כ התגבר והולך, ונתקיים בו (בראשית מו, ד) ואנכי אעלך גם עלה, כי כך כתיב (שמות יט, ג) ומשה עלה אל אלהים, בסוד (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים ע"כ וידבר אלהים וגו' אנכי וגו', ואמר בלשון יחיד אנכי ה' אלהיך, כלומר אף שאתה נקרא אלהים, אנכי ה' אלהיך. ועל זה רמוז (שם יט, ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם, ובאמת ביאת משה היה שנכנס לערפל. עוד קשה, הנה אנכי אינו לשון מדוקדק, דהכי הוי ליה למימר הנני בא אליך:

ס״חהביאור הנה בבחינת אנכי בא אליך, אבל צריך להתלבשות בעב הענן, בעבור ישמע העם שהם אינם במדריגה זו. וכמו כן (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ושם ג"כ קשה דהוי ליה למימר הנני שולח מלאך. אלא הענין הש"י היה בכבודו ובעצמו וזהו הנה אנכי, רק העלים כבודו באמצעית המלאך, וזהו המלאך לפניך, כי אינם ישראל כדי בלי התלבשות המלאך לראות בכבודי:

ס״טנחזור לענין, אחוז בכס"א, זכה לדביקות אנכי דפתח בא' סוד א דאהי"ה. וזהו א דויקרא ה' אל משה (ויקרא א, א), והקטין אותם משה לרוב ענוותנותו ואמר אדם כי יקריב, כי סוד הקרבן סוד העבודה עבד ה', כי הוא ריח ניחוח לה' בסוד עושה נחת רוח ליוצרו שפירשתי למעלה מעלת בני עליה, ובסוף מעשי העבודה אדם מקריב רוחניותיו בסוד שנעשה מרכבה ומתדבק רוחניותו, וזהו אדם כי יקריב, את עצמו. והוא צלם אלהים יאסוף נפשו ורוח בדביקותו למעלה בסוד (תהלים כה, א) אליך ה' נפשי אשא, וזה מראה בקרבן דם הוא הנפש למטה, ומתודה ועושה תשובה. על כן פעולת קרבן נקראת עבודה, כי זהו בחינת עבד שפירשתי, ולא נזכר בקרבן רק שם ידו"ד כדפירשתי סוד עבד ידו"ד, וק"ל:

ע׳ועתה מכח זה באנו לבאר ב' חקירות הראשונות, ענין מעלת גאולה דלעתיד, וכימי צאתינו מארץ מצרים כן יראנו נפלאות, ומענין עילוי הקרבן לכשתטיבה ברצונך. כי ענין הכל דביקות בשם ידו"ד ויתרבה האור לעתיד, ועל זה צריכין אנחנו להקדמה:

ע״אמבואר בזוהר כי אותיות י"ה מידו"ד הם זכר, וסימנ"ך (תהלים צו, יא) ישמחו השמים לשון זכר. ואותיות ו"ה נקיבה, וסימנ"ך (שם) ותג"ל האר"ץ לשון נקיבה. וענין זכר רצה לומר, תגבורות השפע. וענין נקיבה, תש כחו כנקיבה. וכתב האלהי האר"י ז"ל, כי לעתיד יתגבר הרחמים, וגם אותיות ו"ה יהיו כאותיות י"ה, וכענין שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) עתה שירה חדשה בלשון נקיבה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי"ה ה' אחד ושמו אחד, כי אותיות ידו"ד, יהיו כמו יהי"ה:

ע״בוכן היתה הכוונה בתחילת הבריאה (בראשית א, ג) יה"י אור, הם אותיות י"ה, וגם למפרע י"ה, אבל ראה שאין העולם כדאי וגנזו לעתיד לבא, ונעשה בסוף השם ו"ה על דרך (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, תש כחו כנקיבה. זהו סוד (בראשית א, ג) ויהי אור, וי שנסתלק היו"ד, רצה לומר ויהי אור, אור שכבר היה:

ע״גהנה אדם שעליו נאמר (שם כו) נעשה אדם בצלמינו המוכן לדבק בידו"ד, אדם עולה מ"ה כידוד במילואו. כי אדם וחוה אחדות אחד, ומילוי האיש היא האשה, וכן מילוי של יהו"ה עולה י"ט כמנין חו"ה, וזכר ונקיבה ביחד נקראו אדם, והוא רשום כמנין שם כ"ו, והיא בגימטריא י"ט, והכל ביחד אדם. כיצד, (שם ב, כ) ויקרא האדם שמות כו', ואמרו רז"ל שאמר הקב"ה מה שם אתה קורא לי כו'. וקשה היאך רמוז זה בזה הפסוק. ובקונטרס דהאר"י ז"ל איתא דכתיב בזה הקרא שקרא שמות (שם), ולאדם, ועל תיבת ולאדם יש זקף גדול שהוא קו וב' נקודות שהם ו' וב' יודי"ן עולה כ"ו כמנין יהו"ה, ורומז על דמות אדם שהוא על הכסא:

ע״דוהנה חוה נקראת על כי היתה אם כל חי (שם ג, כ), ולפי זה היה ראוי להיות שמה חיה. ופירש רש"י, חוה, כמו חיה, כמו שתאמר מה הוה לאדם שהוא, כמו מה היה. ועתה אגלה הסוד, הנה חוה היה סוף האותיות שם הוי"ה, רק לא זכינו לשם חיה, כי י"ה מורה על אור הגנוז אותיות אחרונות מהשם שעתיד יהיה י"ה, והחטא גורם שנגנז ונעשה ו"ה, לכך נקראת חוה, (וזה גרם חויא דהיינו הנחש). והנה פירוש השם היה הוה יהיה, כי קודם שנגנז בחינת הי"ה הנעלה ביו"ד הכולל הכל סוד י' מאמרות, ומן הי"ה נעשה לאחר הגניזה הו"ה, אבל לעתיד יהי"ה, כמו שכתבתי לעיל. ומה הו"ה לאדם, הוא כמו היה, והראיה שהביא רש"י מזה נכונה במאוד. וזהו סוד (קהלת א, ט) מה שהי"ה הוא שיהי"ה, ויסתלק הו"ה המורה על שבר כדכתיב הוה על הוה:

ע״הוידוע אברהם אבינו שורש הבריאה, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר יב, ט) בהברא"ם, אותיות באברהם. בא הרמז (עי' בראשית יח, יח) ואברהם הי"ה יהי"ה, כי מצדו לא היה נגנז האור, ושורש הגניזה משה רבינו ע"ה כדלעיל ומשה עלה, על כן מ"ה שהי"ה הו"א שיהי"ה ראשי תיבות מש"ה, זהו ויהי אור שכבר היה ונגנז על ידי וי, כי הוה פירושו תבירא. ובזה יובן ענין (תנחומא כי תצא יא) אין השם שלם:

ע״ווקשה מן המצר קראתי י"ה (תהלים קיח, ה), קראתי ו"ה הוי ליה למימר, החסירים בעת צרה. אלא הענין, לא נחסר מהשם ב' אותיות ה"ו להיות השם חסר ומחוק, אלא זהו החסרון מה שהם אותיות ו"ה ולא י"ה. זהו מן המצר קראתי, שיהיו י"ה, כדכתיב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהי"ה ה' אחד. וכן כשהיה גנוז קודם שנברא העולם, אמרו רז"ל (פדר"א ג) הי"ה הוא ושמו בלבד, הרי בחינת היה הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד:

ע״זהנה סוד הקרבן (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, לסוד דביקות בידו"ה נתגלה במצרים ענין ידו"ד כדפירשתי, וכן יתגלה לעתיד כדכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים (כן) אראנו נפלאות, אמנם הגילוי שלעתיד יהיה ביתר מעלה בסוד יהי"ה, ממילא כן אדם כי יקריב יהיה ביותר מעלת השגה להיותו צלם אלהים, כי גאולת מצרים לא היתה רק שירה חדשה בלשון נקיבה סוד ו"ה, ולעתיד שיר חדש לשון זכר סוד י"ה, ועל זה רומז הזוהר בפסוק (עמוס ה, ב) נפלה (ו)לא תוסיף קום בתולת ישראל, שתקום השכינה סוד הנקיבה, רק (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר ה', שהוא הזכר כביכול:

ע״חוענין זה רמוז בהגדה, והיא שעמדה לאבותינו כו', כמפורש בביאור ההגדה במצה שמורה, זהו סוד (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה היא העולה הנה כתיב הוא וקרי היא, הנקיבה תתהפך לזכר. והנה יתרון האור מן החושך כמו שהארכתי בדרושים אחרים, מתוך שסבלנו החשך שהוא הזדככות, יהיה ביתר האור הגנוז, וסוד היא שתהי' זכר יזדכך היא בעצמו להיות הוא, רצה לומר זכר, ואותיות היא ישארו, והחשך יהיה אור. כיצד, עתה נחסר הוא דהיינו ו"ה מהשם א' מן כסא ויוחזר הי"א, דהיינו א' לכסא, וי"ה במקום ו"ה להשם יהי"ה, וגם סוד הי"א כבר פירשתי הנקיבה מילוי הזכר. והנה ג' מילואים לסוד ה' אחרונה הנקיבה שהיא כנסת ישראל, והם הי"א כזה, ה"י ה"א ה"ה, ולעתיד יתמלא הכל בסוד יה"א שמי"ה רבה היא העולה הוא העולה, ויתגלה הכבוד לישראל הנעלם ממלאכי השרת השואלים אי"ה מקום כבודו, ולישראל יה"א שמיה רבה נתגלה. על כן הקדיש בלשון ארמי שלא יתקנאו מלאכי השרת בנו (ברכות ג, א תוד"ה היה לך):

ע״טהרי מבואר סוד העבדות, ומשה עבד יהו"ה, משה עלה אל אלהים. ועבדי פרעה הקליפה של עבדי ה'. והנה במשה כתיב (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, ואמרו רז"ל (ר"ה כא, ב) נ' שערי בינה יש, ונמסרו למשה חוץ מאחד, ויציאת מצרים נזכר נ' פעמים נגד נ' שערי בינה, ומ"ט השיג משה והם מ"ט פנים טהור, ונגדם הקליפה מ"ט פנים טמא, והיו שקועים שם ישראל, ואלו הגיעו ח"ו לשער הנ' של טומאה לא היה באפשריות לצפצף ולעלות ע"י הקדושה, כי אף למשה רבינו ע"ה לא היתה השגה בשער הנ' של קדושה, ממילא היו ישראל ח"ו משוקעים בקליפה עדי עד, זהו ביאור ההגדה ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו כו', עיין במצה שמורה בביאור ההגדה. על כן בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא. וזהו ענין הזכרת יציאת מצרים בכל יום, כאלו היום הזה יצאנו, וזהו מצות הסיפור כפרוטגמא חדשה. כי היציאה מועלת לכל קדושה שאנו מתקדשים בכל יום ויום, ולכל דביקות וקירוב לה' בכל יום יום ויום הכל תלוי ביציאת מצרים שלא שהתה עוד רגע אחד, שאז ח"ו החמיץ העיסה ואין ביעורה אלא שריפה. ומתוך קליפת מ"ט פנים טמא שם שסבלנו, נעשה זיכוך מ"ט פנים טהור לקרב עצמו האדם לדבק בידו"ד, וכבר הארכתי שגם קרבן לידו"ד בסוד אדם כי יקריב כו', על כן ג"כ זמן הקרבן בכל יום, דהיינו בזמן בית המקדש נעשה הרושם ע"י מן הבקר ומן הצאן תקריבו, דכשבית המקדש קיים שלום בעולם והצינורות פתוחות ורב שפע וברכות דביקות. אמנם כשחרב בית המקדש, אדם כי יקריב את עצמו, בסיפור ובזכרון הקרבן:

פ׳וזהו ענין (ויקרא א, א) ויקרא ה' אל משה וידבר [ה'] אליו מאהל מועד, ופירש בזוהר שהוא מלשון (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולמספד, כי דיבר ה' עם משה בשעת הקמת המשכן מחורבנו ואז אדם כי יקריב. וזהו שאמר הכתוב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, בזה שאנו מוסרים עצמינו בכל יום למיתה בסוד אדם כי יקריב, וזהו שייך דוקא עתה בגלותינו, אז נחשב כצאן לטבחה בזמן שבית המקדש קיים להיות קרבנו מן הצאן ומן הבקר. וזהו ענין זכירת פרשת קרבנות:

פ״אהרי נתבארו ד' חקירות, ושורש הכל להיותינו עבדי ה' אשר תכלית הבריאה של אדם היתה לעבדה ולשמרה ולעשות משמרת והכל למען שמו, ועל השימור הזה באתה האזהרה במצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ושם חקת הפסח, וענין מצה, וכתיב (שמות יב, יז) ושמרתם את המצות ודרשו רז"ל (מכילתא בא ט) אל תקרי מצות, אלא מצוות. ומצינו ג' מיני שימור, דהיינו מצה שמורה, ומצוה גדולה דד' כוסות יין רומז ליין המשומר, וגם הלילה נקראת (שמות יב, מב) ליל שמורים. עוד מצינו ענין שאלה במצרים, כדכתיב (שם ג, כב) ושאלה אשה משכנתה כו':

פ״בונגד זה ירמוז בעבודת המקום שעליה כתיב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה ד' עניינים, והם נגד ד' שומרים, ג' הם שומר חנם, שומר שכר, נושא שכר, והד' השואל, ונגדם ד' בנים. וכמו שד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ברוך הוא. על כן הקדים בכפל, ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. ברוך הוא, שומר חנם הוא המעלה העליונה שלא על מנת לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך, ושומר חנם פטור מהכל, רק כשפושע בידים רצה לומר כי אין אדם צדיק בארץ וגו' (קהלת ז, כ) הש"י מוחל לו:

פ״גשומר שכר העובד על מנת לקבל פרס, פטור מהאונסין אונס פטריה רחמנא (ע"ז נד, א), אמנם חייב בגניבה ואבידה, (כתבו התוספות (ב"ק נז, א ד"ה כגון שטענו) גניבה קרובה לאונס). איתא במדרש (פס"ר מה) שאומר השטן להקב"ה ישראל גנבים הם, ביאור המאמר שהם גונבים דעת העליון כביכול, מראים עצמם כשרים ואין כן בלבבם. (אבידה קרוב לפשיעה (ב"מ צד,ב)), וי אבדה נפש (ביצה טז, א) זהו המאבד זמנו:

פ״דשואל שכל הנאה שלו אומר הרוג בקר ושחוט צאן כו' ואינו מאמין בגמול ועונש, חייב אפילו באונסין, כדמצינו בפרעה ובסיחון שהקשה ה' את לבם:

פ״הנושא שכר הוא על דרך (פסחים ח, א) האומר סלע זה לצדקה על מנת שיחיה בני, עיין בסמ"ג בריש מצות לא תעשה, דבדגמר בלבו, הן יחיה הן לא יחיה שרי. והנה פליגי (ב"מ פ, ב) ר' יודא ור' מאיר אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר, ואיתא בב"ק בפרק הכונס (נז, ב) ובבא מציעא פרק האומנין (פ, ב) רבה בר אבוה אפיך רבי מאיר לרבי יהודה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כרבי יהודה (לפנינו ליתא לסיום זה). בענין מה שאמרו אלו ואלו דברי אלהים חיים, בדגמיר בלבו שומר חנם, בדלא גמיר בלביה שומר שכר:

פ״ועתה נבוא לד' בנים, כי הנה בריאת עולם לתכלית האדם כדכתיב לעבדה ולשמרה. והנה ד' בנים אדם הראשון ועשרה דורות מאדם ועד נח, הרי נח, אח"כ עשרה דורות מנח עד אברהם, הרי אברהם שכרת יי' עמו ברית והבטיחו על גלות מצרים כדפירשתי לעיל, והנה עשרה דורות מאדם ועד נח דהיינו דור המבול, ועשרה דורות מנח עד אברהם דהיינו דור הפלגה נתגלגלו שם, דור המבול כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו (שמות א, כב) דור הפלגה ותוכן לבנים תתנו (שם ה, יח) כאשר הארכתי במקום אחר, ורצה לומר אלו דורות נזדככו שם, ואלו שלא נזדככו הם הרשעים שמתו בג' ימי אפילה. ואלו הם ד' שומרים הנ"ל:

פ״זוהנה אברהם הוא החכם, כמו שאמרו ז"ל (אדר"נ לג) שתי כליות של אברהם אבינו היו נובעים לו, חכמה וכליות יועצות, והוא היה שומר חנם כמו שכתוב (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, משמרתי דייקא, ולא משמרתו, דהיינו למענו. וכן חכם מה הוא אומר, על דרך (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה יי' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם יי' אלהיך, דייקא עמו ממש. ואינו חפץ בשכר, כי אם שכר מצוה גוררת מצוה, מעדות לחקים, ומחקים למשפטים, וכן כתיב באברהם (בראשית כו, ה) וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי. והענין כמאמר החכם לחקת הפסח, כן בכל המצות, כמו שאמרו רז"ל ושמרתם את המצות, אל תקרי מצות אלא מצוות, ענין החכם שהוא שומר חנם דהיינו אברהם. וכמו שהדין (פסחים פ"י מ"ח) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שנאכל על השובע, כן בחכם הנ"ל נותן שכרו על השובע, שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך, אשבעה בהקיץ היא מעלה על אחזה פניך, וק"ל:

פ״חרשע הם עשרה דורות שלא נזדככו ומתו בג' ימי אפילה, ואמר מ"ה הוא אומר, על דרך (תהלים י, יג) על מ"ה נאץ רשע, ורשע הוא השואל שכל הנאה שלו ועל עבודת הש"י הוא אומר מ"ה הוא כי נעבדנו. וכן דור המבול ויאמר לאל סור, ושעתם מצלחת, כמו שכתוב (איוב כא, יא) ישלחו כצאן עויליהם. וכן דור הפלגה לכולם היתה כל הנאה שלהם:

פ״טוענין לכם ולא לו, כעין הפשט (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כל מה שאדם עושה השייך לעולם הזה אינו עושה לעצמיות שלו, רק (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם וגופו כלה. וכשאני לעצמי עושה, מה מאוד חשוב אני. והנה השואל חייב באונסים, והם מכת פרעה כי הקשה ה' את רוחו כדפירשתי לעיל, על כן אלו הרשעים נשארו במצרים ומתו בימי אפילה ונדבקו בפרעה. וזהו שסיים, אלו היית שם לא היית נגאל, רק נשארת אצל פרעה במחיצתו מת בג' ימי אפילה:

צ׳תם , פירש רש"י בפרשת תולדות (בראשית כה, כז ד"ה תם), מי שאינו יודע לרמות נקרא תם, ויעקב נקרא תם מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א), וכן אדם הראשון תם היה קודם אכלו מעץ הדעת טוב ורע, והוא אינו יודע לרמות, אדרבה רימו אותו בסוד (דברים כו, ה) ארמי אובד אבי, הוא הנחש הערום, עד אשר גרם להפוך תם למת, ולולי זה חי עולמים:

צ״אוהנה תם הוא שומר שכר, שהולך בתמימות כשם שאני הווה עמך, כך תהיה עמי חלף עבודתי, וזהו שומר שכר. וכן יעקב איש תם היה שומר שכר אצל לבן. וענין שומר שכר דאדם הראשון, כי היה שומר כמו שכתוב (בראשית ב, טו) לעבדה ולשמרה, אכן על מנת לקבל פרס, והא ראיה שהוסת כשאמר הנחש (שם ג, ה) ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים כו'. ותם אומר מ"ה זאת, כי אומר מ"ה יתרון העושר באשר הוא עמל, כי כל מגמתו להיות חלף עמלו יתרונות. אף אתה אמור לו (שמות יג, יד) בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים, ומחמת הטובה שעברה מחוייבים אנו לעבדו אף אם לא משפיע עתה, וכמו שפירש רש"י, אני ה' וגומר, על מנת שתקבלו עולי כו', ובספר חובת הלבבות האריך שיתעורר האדם בטובות שקדמהו הש"י שאי אפשר לאדם לשלמם:

צ״בושאינו יודע לשאול זה נח איש צדיק היה בדורותיו (בראשית ו, ט), ואלו היה בדור של אברהם אבינו כו' (רש"י שם), כי אברהם אבינו כשאמר לו הש"י (בראשית יח, כ) (הנה) זעקת סדום כו', התחיל לשאול שאלות גם בקשות. אבל (שם ו, יג) ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר כו', לא שאל מאומה. ונח היה סובר דהיינו על מנת שיחיה בני, רצה לומר כי קיום נח היה רק בשביל שיהי' קיום העולם, שלא יאבד העולם לגמרי ושיהיו הם אח"כ פרים ורבים. וזהו שנקרא נח (שם ט, כ) איש האדמה, כלומר למען שלא תשם האדמה, עיין בתורה שבכתב שלי בפרשת נח באורך. הרי נח איש צדיק, ואיש האדמה, ומכל מקום היה צדיק תמים, כי כוונתו על זה בדגמר שפיר:

צ״גואמר את פתח לו, תגיד לו התחלה, כענין מדרשם על פסוק (דברים ג, כד) אתה החילות, והוא על דרך (איוב מא, ג) מי הקדמני ואשלם, מי עשה מזוזה קודם שנתתי לו בית מי עשה ציצית קודם שנתתי לו טלית וכו' (תנחומא אמור י) וכן הרבה מצות:

צ״דוהגדת לבנך ביום ההוא (שמות יג, ח), תגיד לו הדרש על פסוק של (דברים לא, יז) ואמר ביום ההוא על כי אין אלהי בקרבי כו', שפירשתיו בדרוש אחר שרומז על מי שמתעורר דווקא ביום שבא צרה ולא קודם כו' עיין שם:

צ״ההרי ארבע בנים בחקת הפסח, וכן ד' בנים אלו בכל המצוות, אל תקרי ושמרתם את המצות, אלא המצוות. ואברהם אבינו שהוא החכם הוא הבחיר והוא השומר האמיתי כמו שכתוב וישמור משמרתי, משמרתי דייקא, והוא סוד מצה שמורה בסוד (בראשית יט, ג) ומצות אפה ליל שמורים נחלק לו הלילה כמו שפירש רש"י על פסוק (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה. וביום שכרת ה' עמו ברית, נתבשר בגלות מצרים והיא בשורה טובה כדפירשתי לעיל, וכתיב במצרים (שם יג, י) כגן י"י כארץ מצרים. כבר פירשתי עבדי פרעה היא הקליפה דעבדי ה' להיות זך ובהיר. על כן אברהם הוא המרכבה כמו שאמרו רז"ל (בר"ר מז, ו) שהאבות הן המרכבה. וזהו כגן ה', שהוא ההיפך מהגיהנם, וכבר הארכתי במקום אחר (עי' לקמן בתורה שבכתב פ' כי תשא תו"א ד"ה וזהו סוד) בדרוש הפסוק (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת, כלומר תהיה מרכבה ותשא הכסא. ואם לא, אמרו בפרק אין דורשין (חגיגה יג, ב) החיות נושאות הכסא ומזיעה שלהן שיורדת נעשית אש של גיהנם, וזהו (בראשית שם) לפתח חטאת רובץ, הרי הגיהנם היפך גן עדן:

צ״ווזהו ביאור מאמר מדרש רבות פרשת לך לך (מד, כא) והנה תנור אש ולפיד (בראשית טו, יז) ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו, גיהנם מלכיות ומתן תורה ובית המקדש. א"ל כל זמן שבניך עסוקין בשתים, הם ניצולים משתים. פירשו משתים, הם נידונים בשתים. א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך, בגיהנם או במלכיות. רבי חנינא בר פפא אמר, אברהם בירר לו את המלכיות. רבי יודן ורבי אידא ורבי חמא בר חנינא אמרו, אברהם בירר גיהנם, והקב"ה בירר לו את המלכות, הדא הוא דכתיב (דברים לב, ל) אם לא כי צורם מכרם, זה אברהם. וה' הסגירם, מלמד שהקב"ה הסכים לדבריו, עד כאן:

צ״זוזה הדא הוא דכתיב קאי אדברי ר' חנינא, ועיין בספר יפה תואר באורך. ונראה דגם ר' יודן מודה לדברי ר' חנינא, כי ענין גיהנם בשני פנים, אחד לרעה דהיינו לכלות ולעשותו עפר, ועל זה בחר אברהם אבינו ביותר שיעבוד המלכיות. ועוד יש גיהנם שהוא לטובה, דהיינו שמזכך החלודה והזוהמא, כמו המכבס כתם מהבגד. הרי מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי:

צ״חועל זה בא הרמז בפרשת שמות (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו ישראל מן העבודה וגומר. וכבר הקשה הרמב"ן, מה זה בימים הרבים. מצאתי בספר הגירושין שחיבר האלהי מהר"מ קודוירא ז"ל, איך ששר מצרים הורד מגדולתו ונעשה שר של גיהנם. ונראה בעיני הטעם, כי מה שהוריד הקב"ה את שר מצרים היה על אודות ישראל שלא ימשול עליהם, ועל כן כשניתן לו מינוי אחר נתן לו מינוי שאין שם ישראל, דהיינו הגיהנם שהגלות פוטרות את ישראל מגיהנם. והנה בתחלת הישועה מגיד מראשית אחרית. וימת מלך מצרים הוא השר של מצרים שנתמנה על המתים שבגיהנם, וזהו וימת, והגיע לו זה המינוי בעבור שאין שם ישראל שהם ניצולים מהגיהנם. ולמה ניצולים, אמר ויאנחו בני ישראל מהעבודה, רצה לומר שיש להם אנחות עבודה בהגליות אשר בחר אברהם אבינו כדלעיל:

צ״טוכתיב אחר כך (שם כד), וישמע אלהים את נאקתם ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וקשיא למה הפסיק בתיבת את בין כל אחד ואחד. ובספר מלכים (ב) י"ג (כג) כתיב, ויחן יי' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב. אלא ענין ברית שבכאן לברר הגליות כדי לפטור מגיהנם היה בג' אבות במקומות מתחלפות. אברהם אבינו, בירר הגליות כדלעיל. יצחק, אע"ג דלא חזא, מזלא חזא. והא ראיה, ד' מאות שנה מתחילין משנולד יצחק (תנחומא שמות ד). אח"כ זמן רב מצינו הסכמה מיעקב, וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו' (שבת פט, ב):

ק׳וזהו סוד (מגילה טז, ב) ששלח יוסף לאביו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, מבואר בזוהר במקום אחר כי היין מורה על תוקפא דדינא, וי"ג ווי"ן נאמרו ביין של נח ושמן שהוא בנחת מורה על הרחמים. והכוונה, כי יוסף רמז לאביו שאל ירע בעיניו ברדתו אל מצרים לגלות, כי זהו יין ישן שדעת זקנים דהיינו אברהם ויצחק היה נוחה מזה. יין ישן עולה ת"ל, כמו שכתוב (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו וגו' ת"ל שנה. אבל אברהם אבינו היה השורש שבחר בעבדות, והקב"ה כרת אתו ברית (בראשית טו, ד) לא יירשך זה, רצה לומר זה העבד דהיינו אליעזר, כי אם העבד אשר יצא ממעיך כדפירשתי לעיל באורך, ועבדי פרעה הקליפה לפרי עבדי יי' סוד הדביקות ביהו"ה, ואברהם סוד בהברא"ם באברהם ונברא לעבדה ולשמרה. ובאברהם אבינו כתיב וישמור משמרתי כדלעיל, על זה הוא סוד מצה שמורה. וכן אברהם אבינו היה נזהר במצות עד שאפילו לוט למד ממנו:

100

ק״אוכשנתבונן נמצא האבות והאמהות כולן הן יסוד המצוות התלויות בגאולת מצרים הזמן אשר בחר בנו יי' לו לעם, והם פסח מצה ומרור. אברהם אבינו, מצה שמורה. יצחק, בענין מטעמים שני גדיי עזים (בראשית כז, ט), אחד לפסח, ואחד לחגיגה. ולקח חגיגה כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. יעקב, אשר נאמר עליו (איוב ג, כו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, כמו שדרשו רז"ל (בר"ר פד, ג), הוא נגד מרור, אבל הכל לטובתו ומטתו שלימה. ועל כן נקרא המרור חסא:

101

ק״בד' אמהות הם ד' כוסות. שרה כוס ראשון, אשר בחר בנו מכל העמים, כי כשם אברהם אבינו בחר מהעמים וגייר את האנשים, כן שרה גיירה הנשים. רבקה כוס אגדה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, וכן התחילה, מתחילה עובדי עבודה זרה ההגדה הוא עשו, וסיימה ביעקב ועכשיו קרבנו. וכן התחילה בגנות עבדים היינו, כי עשו הוא עבד לנצחיות (בראשית כה, כג) רב יעבוד צעיר. ויעקב הוא ישראל, כי שרית וגו' (שם לב, כט):

102

ק״גרחל כוס ברכת המזון, שיוסף בנה כלכל כל בית ישראל, והיא היתה עקרת. הבית ובפרק הזהב (ב"מ נט, א) אין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו:

103

ק״דלאה ברכת השיר כוס רביעי, ופליגי בברכת השיר (פסחים קיח, א), רב יודא אמר יהללוך, ור' יוחנן אמר נשמת כל חי וכו', ואומר הלל הגדול כל מיני הילול מלאה שאמרה (בראשית כט, לה) הפעם אודה את ה' וממנה בא נעים זמירות דמשה רבינו ע"ה, ולבסוף הכל אפיקומן הוא מצה שמורה סוד אמרם ז"ל (פסחים מ, א) בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:

104

ק״הוכבר הקדמתי, עבדי פרעה קליפות עבדי יי'. עוד אקדים מה שכתב בעל זבח הפסח על הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, שהאכילם המצריים לחם עוני כדי שיתמלאו כריסם ולא יעוכל באצטומכא זמן רב, ואז היינו עבדי פרעה, ואז נתקיים מקודם בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם. אכן נתהפך המרור לחסא ונתקיים (במדבר ט, יא) על מצות ומרורים יאכלוהו, שאכלו לחם עוני בליל שמורים, וזהו כזית מצה באחרונה, ואל תקרי מצות, אלא מצוות, ואז עבדי יי'. ומה שדרשו רז"ל אל תקרי, כי מצאו רמז תיבת את מיותר, ושמרתם את המצות, אלא את ראשי תיבות אל תקרי. וקבלתי, כל אל תקרי צריך רמז. הרי דינים של ליל שמורים בה רמזים גדולים, על כן הלכתא רבתי לפסח, ובכאן דרשתי הרבה דינים מהלכות חמץ ומצה וכל הסדר של פסח וכו':

105

ק״ונחזור לענין, ונחזור להפרשה ולהמאמרים דרך רמז. זאת תורת העול"ה הי"א העולה על מוקדה, במאמר הרבות שהבאתי לעיל שבחר אברהם אבינו בגיהנם איתא שם בפרשת לך לך, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר, ד' דברים הראה לו, גיהנם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש, וכן בשמות רבה פרשת פקודי פרשה נ"א (ז) עיין שם באורך, דהראה הקב"ה לאברהם אבינו התורה והגיהנם והקרבנות ומלכיות, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש כו', עד אמר הקב"ה כל ימים שיהיו בניך עוסקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהם כו'. זאת תור"ת העול"ה, והם התורה והקרבנות. והקליפה, היא העולה על מוקדה, היא העולה הגליות, וחיה רביעית היא העולה על כולן מארכת הגלות על מוקדה הוא הגיהנם, כך הוא דרך כלל להזדככות:

106

ק״זאמנם הפנימיות הוא הדביקות ביהו"ה, נושא הדרוש שלנו ד' תורות. תורת העולה. תורת המנחה. תורת החטאת. תורת האשם. עולה כולה כליל ליי', וכן מנחה שהיא מצה לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה, שכן יצחק שהיה עולה תקנה במקום מנחה, כי אין עולה בלא מנחה. והם כנגד אותיות יו"ד ה"א מהשם חטאת. ואשם נגד אותיות וא"ו ה"א כדפרשתי לעיל (עי' ד"ה וידוע אברהם אבינו) ענין (תנחומא כי תצא יא) אין השם שלם, ולעתיד יהיה שלם, וזהו זבח תורת השלמים. והם נקראים מלואים, כי מילוי ה' אחרונה יהיה כראשונה, ולא כמו בראשונה בסוד דוד"י דפירשתי לעיל (עי' ד"ה אמנם הפנימיות), וזה נתגלה בצאת ישראל ממצרים שירה חדשה בלשון נקיבה:

107

ק״חוזהו ענין (שה"ש ו, ב) דוד"י ירד לגנו, וארץ מצרים כגן י"י, וכן כתיב (שם ב, ח) קול דוד"י הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. במדרש (ויק"ר לו, ו) ההרים אלו האבות, גבעות אלו אמהות, הרי מרומז גאולת מצרים שהאבות והאמהות מרמזים על כל המצות הנוהגות כדלעיל. ואמר קול דוד"י, אבל לעתיד דוד"ו או בן דוד"ו יגאלנו (ויקרא כה, מט) שה' אחרונה תהיה כה' ראשונה שוה בשוה, ומה שהי' דודי, יהיה דודו. ומה שכתיב דד"ו או בן דד"ו חסר, רומז על אותיות דו"ד כמו שאמרו רז"ל אם מחייא או ממתיא דוד שמו, לכן כתיב חסר. אמנם הקרי במלואו רומז לסוד המלואים:

108

ק״טומה שנקרא שלמים, רומז לו' דתחזור י' בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, וזהו סוד (במדבר כה, יב) ו' דשלום קטיעה, ורמוזה אצל פינחס שהוא אלי', ונקראים שלמים וזה יהיה באחרית הימים, על כן זאת תורת השלמים כתיב באחרונה:

109

ק״יובאמצע י"ה לו"ה הפסיק בזה קרבן אהרן, כי בזמן שבית המקדש קיים היה שלום בעולם מצד קרבן אהרן, בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב, ה), יהי' מחבר ו"ה לי"ה שהיה דומה במקצת מעין גאולה דלעתיד, מעין ולא כולה. אמנם בפרשת ויקרא שרמז החורבן כמו שהבאתי לעיל (ד"ה וזהו ענין ויקרא) דברי הזוהר בענין ויקרא, ומתוך אפילה אורה כי יתרון אור מהחושך:

110

קי״אוזהו ענין שבחטאת (ויקרא ו, יז) ובאשם (שם ז, א) שהם בסוד גלות ו"ה כתיב קדשי קדשים, כי החושך יתהפך לאור גדול מה שאין כן אותיות י"ה בקדושתן קיימין, אבל ו"ה יתהפך לקודש קדשים, כי מתוך חשך אור ומתוך מרור חסא, על כן שלמים שהוא המרכז באמצע לזכור מתוך צרה רווחה. והנה בחורבן כתיב (ישעיה א, ה) וכל לבב דוי, סוד דוי שאין שלמים ומלואים, כי יש היפך ו' לי', וי' לו', כי ה' ראשונה ו' בתוך ד', וה' אחרונה י' בתוך ד', בסוד דודו. עוד שינוי, אותיות ראשונות י"ה, ואחרונות ו"ה, ובא ו' במקום י', וזהו דוי, דהיינו י' בד', וגם ו' במקום י', וצירוף הכל דוי, וזה גופו יתהפך, דהיינו י' שבתוך ד' שהיא ה' אחרונה תתהפך לו' בסוד דוד"ו, אשר על זה רמזו רז"ל (יבמות קיח, ב) טוב למיתב טן ד"ו מלמיתב ארמלתא, כי עתה היתה כאלמנה, ועתיד תהיה ד"ו גם בה' אחרונה שהוא סוד ד"ו פרצופין, כמו שאמרו רז"ל (יומא נד, א) ראו חבתכם לפני המקום כמעור איש ולויות (מל"א ז, לו). גם ו' מן ו"ה תתהפך לי' בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, הרי דוי שהוא מרור יתהפך להיות דוי חס"א:

111

קי״בובזה מתורץ (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' כו' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ונשאר לברר הללויה שהוא רומז על מעלת הנעלמת אור הגנוז בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, שתחזור ו"ה לי"ה, וזה הללויה שהוא סוד הללויה, כענין שפירשתי (שם קיח, ה) מן המצר קראתי יה. ועל זה נאמר (שם קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה הללויה, כשיחזרו כל הנשמות, דהיינו בקיבוץ גליות שעליה נתקנה ברכת תקע בשופר וקבץ נדחינו שהם הנשמות הנדחות כמו שכתבתי בשער השמים שלי, וכשיהיו כל הנשמות ביחד ויהיה י"ה בסוד יהיה, אז הללויה:

112

קי״גועל פי דרכינו הנ"ל מתורץ הקושיא דהמאמרים השינוי דתורת כהנים (פ' ויקרא דיבורא דנדבה ב), וגמרא דנדרים (י, ב), ובראשית רבה (א, יג), וכלל שלשתן לא יאמר לה' קרבן רק קרבן לה', רצה לומר הוא יתעורר תחילה, ואח"כ ההשפעה מאת ה', והיא מעלה גדולה כמו שכתבתי במקום אחר (עי' תושב"כ תו"א ד"ה נחזור לענין מצות) בשם רז"ל (פסחים קיז, א) החילוק בין מזמור לדוד, ובין לדוד מזמור. והנה בבראשית רבה שמזכיר עולה ומנחה שלמים, רומז על המסודר בפרשת ויקרא וכדפרישית. ובפרק קמא דנדרים שמזכיר עולה מנחה תודה שלמים, רומז על המסודר בפרשת צו, והתודה היא במקום חטאת ואשם, שלעתיד יתבטל החטאת והאשם מהעולם, כתיב (יחזקאל יא, יט) והסירותי לב אבן, ולא יהיה חטאת ואשם, ויהיה תודה הודאה לאל יתברך במקומם. עתה מתודים על חטאת ואשם מתודים עונותיהם, ולעתיד מודים ומשבחים. וסדר תורת כהנים, הוא על החרטה התשובה. והנה כל חטא בא מהרהור החטא, וההרהור מביא לידי מעשה, זהו עולה וחטאת, כי העולה בא על ההרהור הלב כדפירשו רז"ל (ויק"ר ז, ג), ובזה נתקיים סור מרע, ואחר כך הזכיר מנחה ושלמים הוא ועשה טוב סוד הדביקות דלעתיד נפש כי תקריב מנחה ונהיה נענין במנחה כמו אליהו, כי יבא אליהו הנביא ויבשר הגאולה, ואז שלמים בסוד שלמים שפירשנו המעלה העליונה, ויתקיים הללויה וכמו שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה, אמן:

113