שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירה ב׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah 2
א׳דרוש השני
1
ב׳מצות תאכל במקום קדוש (ויקרא ו, ט). קשה תאכל יתירא הוא, דכתיב ברישא דקרא (שם) והנותרת מן המנחה יאכלו. ובמסכת יבמות דף מ' (א) מביא ברייתא והכי קאמר הברייתא אליבא דרבא, מצות תאכל במקום קדוש, מצוה שבתחילה היתה עליו בכלל היתר, רצה אוכלה, רצה אינו אוכלה. נאסרה, חזרה והותרה. יכול תחזור להיתרא ראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה. אינו אוכלה, והא כתיב (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. אלא רצה הוא אוכלה, רצה כהן אחר אוכלה, תלמוד לומר מצות תאכל במקום קדוש, מצוה, עד כאן:
2
ג׳ויש להקשות, למה הוזכר זה יותר במנחה מבכל הקדשים. ואגב גררא אני אקשה בגמרא הנ"ל, ואכלו אותם אשר כופר בהם, דדריש הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, ותימה דהא ואכלו אותם קאי אאהרן ובניו שהם הבעלים כדפירש רש"י בפרשת תצוה (שמות כט, כב ד"ה כי איל), ומשה רבינו ע"ה היה הכהן, ואיך דריש הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. עוד קשה בפרשת המנחה, למה מנחת כהן כליל. אין לפרש דהטעם דאם היה הכהן רשאי לאכול אחר הקמיצה, נמצא לא היה מתנדב כלום, נימא דיאכל כהן אחר כמו שהיה בכאן ה"א אי לא כתיב מצות תאכל. עוד קשה והרים ממנו לשון זכר, ואחר כך משמנה ומסתלה לשון נקיבה. עוד קשה במקום קדוש בחצר אוהל מועד, פירש רש"י במקום קדוש ואיזהו בחצר אהל מועד, לימא בחצר אהל מועד לחוד:
3
ד׳תנן (פסחים פ"י מ"ה) רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן, פסח, מצה, ומרור כו'. יש להקשות, מה נשתנו אלו המצות מכל המצות שבתורה שהוצרך לומר טעמן של אלו הג'. ג' מצות אלה, והאמירה על גביהן. הדוגמא שלשה כתרים הן, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן וכמו שנפרש. והנה ג' אלה הם שלש של שלש ומשותפין בכתר שם טוב, רצוני לומר שם המורה הטוב, בטוב וחן וחסד כמו שנפרש. כיצד, תנן בפרק תמיד נשחט (פסחים פ"ה מ"ה) בג' כתות זו אחר זו, ושם טוב רצה לומר המורה על הטוב והחסד עולה על גבו, כי פסח פירושו וחמל. מצה, ג' מצות להסדר זכר ללחמי תודה כו' כדאיתא בטור אורח חיים סוף סימן תע"ה, לשם טוב וחס"ד דהיינו מצה שמורה המורה על החירות האמתי. מרור ג', דהיינו קלח ועלין וחלוקין בדין בענין לח ויבש. והשלישי חזרת מצוה מהמובחר, שם טוב וחסד דהיינו כי נקרא חסא דחס רחמנא עלן ופרקינן (פסחים לט, א). הרי ג' על ג', ושם טוב על גביהם:
4
ה׳ודוגמא לזה המאמר דג' כתרים מתפשטים לג' על ג' ושם טוב על גביהן, כמו שג' כתרים הם וכתר שם טוב על גביהם, כן ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ע"י ג' רועים משה אהרן ומרים, ומשה הנקרא שם טוב דכתיב (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב, ואמרו רז"ל (שמו"ר א, מז) טוב שמו. על גביהן, כדאיתא במסכת תענית פרק קמא (ט, א) תניא ר' יוסי בר יודא אומר, ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, ואלו הן, משה אהרן ומרים. וג' מתנות טובות נתנו על ידם, ואלו הן, באר וענן ומן. באר בזכות מרים, עמוד הענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים, נסתלק הבאר, שנאמר (במדבר כ, א) ותמת שם מרים, וכתיב בתריה (שם ב) ולא היה מים לעדה. חזרה בזכות שניהן. מת אהרן, נסתלקו ענני הכבוד, שנאמר (שם כא, א) וישמע הכנעני מלך ערד, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם כו'. וחזרו שניהן בזכות משה. מת משה, נסתלקו כלהו, שנאמר (זכריה יא, ח) ואכחיד שלשה הרועים בירח אחד כו':
5
ו׳ודוגמא לזה המאמר בפרק קמא דברכות (ה, א) תניא רשב"י אומר שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין. אלו הן, תורה וארץ ישראל ועולם הבא. תורה מנין, שנאמר (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה) כי כאשר ייסר איש את בנו כן יי אלהיך מיסרך. וכתיב בתריה (שם ז), כי יי' אלהיך מביאך אל ארץ הטובה. עולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. גם בכאן שם טוב עולה על גביהן, שהוא עולם הבא הנצחיי לעתיד שיהיה לאחר עולם הבא לאדם תכף אחר מותו, שזה עולם הבא ניתן בכל יום, ונתן ג"כ כבר בזמנים שעברו, ועולם הבא הנצחיי הוא הדביקות בשמו טוב יי' לכל ועליו נאמר (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', הוא התכלית האחרון שיבא:
6
ז׳ואלו ג' על ג' משולבות זו לזו, כי דומה לכתר תורה כתר כהונה כתר מלכות הם שלשה רועים משה אהרן מרים. משה, התורה נקראת על שמו, שנאמר (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה, ועל כן בזכותו המן, כי לא נתנה רק לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ). אהרן, הוא כתר כהונה, על כן בזכותו הענן (שמות מ, לח) [כי] ענן ה' על המשכן, שהוא מקום העבודה. מרים, כתר מלכות, כמו שכתב רש"י בפסוק (שמות א, כא) ויעש להם בתים, בתי כהונה ולויה מיוכבד, ומלכות ממרים. ועל כן בזכותה הבאר, כמו שאמרו רז"ל (כריתות ה, ב) אין מושחין מלכים אלא על גבי מעין, ושלמה נמשח על גיחון, וחזרו כולם בזכות משה, כי משה רבינו עליו השלום על גביהן הוא כתר תורה, הוא כתר כהונה ששימש ז' ימי מלואים בחלוק לבן, הוא כתר מלכות כמו שאמר (דברים לג, ה) ויהי בישורון מלך:
7
ח׳והדוגמא להם ג' מתנות טובות שנתנו ע"י יסורים. תורה, כתר תורה. ארץ ישראל, מקום עבודה כתר כהונה. כתר מלכות, כתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וכל ישראל בני מלכים הוא הדביקות הנצחיי הנקרא חיי עולם הבא. הרי ג' על ג' וכתר שם טוב עולה על גביהן והם משולבות:
8
ט׳אך צריך ביאור רחב מה הוא עניינם, ומהו דגל הרביעי הכתר שם טוב העולה. וקודם לזה נקשה קושיא אחת בכל מאמר ומאמר מהמאמרים הנ"ל:
9
י׳במאמר שלשה כתרים כו' וכתר שם טוב עולה על גביהן, דמשמע כאלו כתר שם טוב הוא כתר רביעי, הלא כתר תורה שחשב הוא שם טוב, טוב שם משמן הטוב (קהלת ז, א). ויש מפרשים כתר שם טוב היינו כתר תורה, כאלו הוא אמר דכתר תורה עולה וחשובה משאר שני הכתרים, וקשה לפי זה למה שני בלישניה:
10
י״אבמאמר מן וענן ובאר בזכות משה אהרן ומרים, קשה דבפרק הפועלים (ב"מ פו, ב) איתא, אמר חמא בר חנינא וכן תנא דבי ר' ישמעאל, בשכר ג' זכו לג'. בשכר (בראשית יח, ח) חמאה וחלב, זכו למן. בשכר (שם) והוא עומד עליהם, זכו לעמוד הענן. בשכר (שם ד) יוקח נא מעט מים, זכו לבארה של מרים, עד כאן. הרי משמע שם דהיה הכל בזכות אברהם. ורש"י (ד"ה זכו לשלש) תיקן, זכו לשלש, שלש מתנות שנתנו להם במדבר ע"י משה ואהרן ומרים, הרי שרצה רש"י לתקן הקושיא הנ"ל. אבל אין מובן באר היטב, א"כ מה עשו משה ואהרן ומרים, אם לא שנאמר שנתגלגל הזכות על ידי זכאין וזכות שניהם מסייע, דהיינו בזכות אברהם, וע"י זכות משה אהרן ומרים, ודוחק. ויש לפרש ויהיה מתורץ ג"כ קושיא אחרת, מאחר שלבסוף כולם חזרו בזכות משה הענן והבאר, א"כ למה מתחילה לא היה בזכותו כי אם בזכות אהרן ומרים:
11
י״באלא הענין, יש חילוק גדול בין מה דהוה ונתעלם להיותו חוזר, ובין מה דלא הוה ועתה נתהוה, כי לזה צריך זכות יותר גדול. וכן מצינו בפרק חלק (סנהדרין צא, א) שהשיב גביהה בן פסיסא לההוא מינא בענין תחיית המתים. והנה כולם חזרו בזכות משה, הוא מאחר דכבר נתהוו רק שנתעלמו, אז הועיל זכות משה, אבל הווייתם מעיקרא זה היה בזכות אהרן ומרים. ואם תקשה א"כ מעיקרא לא הועיל זכות משה כזכות אהרן ומרים, וזה אינו כלום, דדוגמא לזה מצינו בפרק סדר תעניות אלו (כא, ב) דלאביי אתי שלמא ממתיבתא דרקיעא כל מעלי יומא דשבתא, ולרבא כל מעלי יומא דכיפורא. הוה קא חלשה דעתיה דרבא משום דאביי, אמרו ליה מסתייך דקא מגניתא אכולא דכרכא. הכי נמי הכא קמשמע לן:
12
י״גובזה מתורץ קושייתינו, דזכות שלשה הרועים מעיקרא לא היה להמציא יש מאין לגמרי אם לא מכח שהיה כבר נתהווה במקצת. דוגמא לזה דהיינו באברהם במה שעשה דוגמא לג' אלה, ומכל מקום לא הועיל זכות משה להוות במדבר ענן ובאר מאחר שהענן ובאר בעצמם לא היו מקודם, והוצרך לזה זכות אהרן ומרים. ולאחר שהיו אלו בהויה ממש רק שנסתלקו, אזי הועיל זכות משה שחזרו, כך נראה לי לפרש על דרך הפשט:
13
י״דבמאמר דג' נתנו על ידי יסורין קשה, הלא אמרו רבותינו ז"ל לענין דינא (ב"ב נג, א), הנותן, בעין יפה נותן. וכן מצינו כשנתן הקב"ה מתנות כהונה לאהרן, כתיב (במדבר יח, ח) ואני הנה נתתי לך וגומר, ופירש רש"י (ד"ה ואני הנה) בשמחה, לשון שמחה הוא זה, כמו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, ואם כן למה אלו נתנו ביסורין:
14
ט״וביאור הענין הוא, תמיד הקליפה קודם להפרי כדי שיהיה יתרון האור מן החושך, רצוני לומר מכח שהחשך נבדל והלך לו, נשאר האור זך בלי שמרים. ועוד אקדים, אלו ג' על ג' המשולבות מכוונות להדדי ונחלקות לג' חלקים, מכל מקום כל אחד כלול מהשנים האחרים:
15
ט״זבתורה נכלל ארץ ישראל ועולם הבא, כי הרבה מצות תלויות בארץ, וכל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות, וקיום התורה והמצות הוא בעצם עולם הבא, כמו שהארכתי במקום אחר (עי' בהקדמה תו"א בית אחרון) דשכר מצות היא המצוה הרוחניות, כי רוחנית התורה והמצות הוא עולם הבא:
16
י״זבארץ ישראל נכלל התורה ועולם הבא, כי אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), ושם לשכת הגזית, וארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה שהוא עולם הבא שעליו נאמר (סנהדרין פ"י מ"א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ:
17
י״חבעולם הבא נכלל תורה וארץ ישראל, כי ענין עולם הבא הוא גילוי סודות ושמות התורה ושעל זה נאמר (עי' ישעיה ל, כ) וראית את מוריך, ושם ארץ ישראל הקדושה מקדש שלמעלה:
18
י״טוהנה ג' אלו נתנו על ידי יסורין שקדמה הקליפה לפרי, וזהו ענין (פסחים קטז, א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ותכלית גלות מצרים והגאולה היתה לקבל התורה כמו שכתוב (שמות ג, יב) בהוציאך את העם [ממצרים] תעבדון את אלהים על ההר הזה. וזהו קבלת התורה. והתורה הוא עבדות שנתן לנו הש"י, ועול גדולו תושיה שמתשת כחו של אדם (סנהדרין כו, ב), וקודם לזה עול הקליפה עול מצרים. אחר כך למתנה של ארץ ישראל לא זכו כי אם בהקדמת הקליפה, דהיינו ארבעים שנה שהיו במדבר, ושם יתמו ושם ימתו וטפכם אחריכם וגו' (במדבר יד, לא-לה), על כן הוזכר תמיד בהיותם במדבר, כי תבואו אל הארץ (עי' שמות יב, כה. במדבר טו, יח), בבואכם אל הארץ, כי הקליפה של ארץ ישראל הוא היסורין שבמדבר:
19
כ׳אחר כך למתנה של עולם הבא הקליפה הקודמת הם ד' גלויות המזככים והמנקים והמטהרים ומביאים לידי תשובה. ובזה מתורץ למה חושבים רז"ל תמיד (עי' בר"ר טז, ד) ארבע גליות, דהיינו בבל מדי יון אדום, ולא חשבו גלות מצרים שהיה רד"ו שנה, ויון לא היה רק ק"פ שנה, ומדי ע' שנה. אלא אלו ד' הם הקליפה החושך הקודם לאור עולם הבא שהוא אור הגנוז מששת ימי בראשית שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד לבא. כי ד' זמנים הם קודם שיבא עולם הבא הנצחי, והם המוזכרים ביוצר דשבת אין ערכך בעולם הזה כו'. וענין עולם הזה עשיית התשובה מכח הגלויות, ואח"כ עולם הבא שבא תמיד לאחר מות האדם, ואח"כ משיח, ואח"כ תחיית המתים:
20
כ״אוזהו ענין ביאור המדרש רבה (בר"ר ב, ד) בפסוק (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום, ר"ש בן לקיש פתר קרא במלכיות. והארץ היתה תהו, זהו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תוהו. ובהו, זו מלכות מדי, (אסתר ו, יד) ויבהילו להביא את המן. וחשך, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום כו'. ורוח אלהים מרחפת, זו רוחו של משיח, היך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח י"י, באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:
21
כ״בוקשה מה שייכות לזה בעת בריאת עולם. אלא תכלית בראשית ברא, ויאמר אלהים יהי אור, וכמו שפירש רש"י בענין חיבור הקרא. והנה זה האור נגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ואי אפשר לזכות אליו בלי הקדמת הקליפה, דהיינו ארבע גלויות הנ"ל המייסרן ויגרמו לעשות תשובה, ואז יבא משיח ויאמר אלהים יהי אור. והנה חידוש העולם היה יש מאין, ויציאת מצרים מורה אחידוש העולם, כמו שהארכתי למעלה בחיבורי (עי' בעשרה מאמרות תחילת מאמר הרביעי), וגם בשאר דרושים. כן ג' מתנות יש מאין:
22
כ״גהתורה, כל העולם כלו היה נחשב כאין עד קבלת התורה, כמו שאמרו רז"ל (שבת פח, א) והובא רש"י בפסוק (בראשית א, לא) יום הששי, כולם תלויין ועומדין כו':
23
כ״דארץ ישראל יש מאין, כל הגוים כאין כנגדו, רק ארץ אשר י"י דורש (דברים יא, יב), ומתמצית[ה] ניזונין כל הארצות, וכיבוש ארץ ישראל ל"א מלכים, ל"א מעשר מן י"ש, וסוד מעשר כי ארץ ישראל עשר קדושות כדתנן (כלים א, ו), הרי ארץ ישראל יש מאין:
24
כ״העולם הבא יש מאין, עולם הזה נקרא אין, כי הכל הבל. ועולם הבא הוא יש האמתי, ועתיד כל צדיק לנחול י"ש עולמות (עוקצין ג, יב), והיש הזה מכח האין, דהיינו מהתורה והמצות שקיימו בעולם הזה שהוא אין:
25
כ״ונחזור לענין, אלו הג' הם ג' על ג' בג' מקומות, דהיינו תורה בצאתם ממצרים, ואח"כ ארץ ישראל, ולעתיד עולם הבא, וכל אחד כלול מג'. והנה המעלה הראשונה יציאת מצרים התחיל מאמר יהי אור להתנוצץ כמו שכתוב (שמות י, כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, והאיר האור בקבלת התורה. ובב"ר (ג, ה), א"ר סימון ה' פעמים אור, נגד ה' חומשי תורה. אח"כ במעלת ארץ ישראל נתרבה האור בבנין בית המקדש ע"י שלמה המלך ע"ה והיתה הלבנה במילואה כדאיתא במדרש, ולעתיד יתגלה לגמרי אור הגנוז אור חדש על ציון תאיר כו', והיה לך י"י לאור עולם (ישעיה ס, יט):
26
כ״זהנה גאולת מצרים מצד עולם הנקיבה שירה חדשה כאשר הארכתי במקומות אחרים (עי' לעיל מס' פסחים פרק נר מצוה ד"ה וזה לשוני), ועיין ברמב"ן ריש בשלח (שמות יג, כא) וי"י הולך לפניהם גו', הוא ובית דינו עיין שם. ואח"כ כשזכו לבית המקדש כי מציון תצא תורה (ישעיה ב, ג) אז כל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. אחר כך לעתיד לבוא, שיר חדש בלשון זכר. זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא, ד), זכר בגימטריא ברכ"ה, כי שם צוה י"י את הברכה חיים עד העולם (שם קלג, ג). על כן ביציאת מצרים שלשה אלה לא נזכרים בשם כתרים רק מתנות מן ענן באר, שהם מדוגמא שלהם כדפירשתי, אף שנתינת התורה עדיין לא היתה בשלימותה. וזה לך האות שאמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו גו', וחזרו ממה שאמרו רצונינו לראות מלכינו (מכילתא פ' בחדש ב), עד בנין בית המקדש נתרבה האור והלבנה במילואם, אז ג' אלה כתרים, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות בבחינת מתנות ארץ ישראל, ולעתיד בהתגלות אור הגנוז אז עצמיות התורה תורת יהו"ה תמימה כולה נארגת על שם יהו"ה כמו שכתבתי במקום אחר, ואז ארץ ישראל שלמעלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפ"ק דתענית (ה, א) לא אבוא בעיר ירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה, וילכו מחיל אל חיל מעולם הבא לימות המשיח, ומימות המשיח לתחיית המתים שהוא עולם הבא הנצחיי:
27
כ״חביאור הדברים הנ"ל שדברנו הוא כך, בהתגלות מתן תורה היו שלשה אלה מן ענן באר, ובהתגלות מתן ארץ ישראל היו שלשה אלה כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, ולעתיד נעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו דהיינו (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור, שבתחלת הבריאה נגנז, ויתגלה בסוף. והסוף נעוץ בהתחלה ראשית המחשבה סוף המעשה, והאמצעי מחובר לכולם, נמצא מתחברים בשלימות התורה שהיא התחלה, וארץ ישראל שהוא באמצע, ועולם הבא שהוא לבסוף:
28
כ״טונגד אלו ג' על ג' הם שלשה מצות אלו, פסח מצה ומרור. מצה, היא כנגד יציאת מצרים שלשה מתנות מן ענן באר, והכולל הוא מן שהוא בזכות משה העולה על כלם ברוחניות, נמצא רוחניות המן גובר על רוחניות ענן ובאר. ואמרו רבותינו ז"ל (קידושין לח, א) והביא רש"י דבריהם (שמות טז, לה ד"ה ארבעים שנה), עגות מצות שהוציאו ישראל ממצרים, טעם מן היה בהם. ושלשה מצות רומזים על שלשה הנ"ל. ואברהם אבינו שזכה לשלשה הנ"ל כדאיתא בפרק הפועלים (ב"מ פו, ב) שהעתקתי לעיל (ד"ה במאמר מן), אמרו רבותינו ז"ל (פס"ר ו, ד), עגות מצות, כי פסח היה, וכלל שלשה אלה מצה שטעם מן בה:
29
ל׳ומכח זה יתורץ קושיות שהקשיתי איך אמר בזכות אברהם, דרבי יוסי אמר שהם בזכות משה אהרן מרים. הענין הוא, שבהיות שלשה אלה במדבר משך ארבעים שנה זה היה בזכות משה ואהרן ומרים, רק היו מעין שלשה אלה בצאת ישראל ממצרים קודם שהתחילו שלשה אלה בעוד היו ישראל אורחים, הדוגמא משלשה אלה היו בזכות אברהם בשכר שכיבד האורחים מעין שלשה אלה, וזה הוא הדוגמא קודם שירד המן טעמו ישראל טעם מן בעגות מצות שהוציאו ממצרים:
30
ל״אוקודם שנתגלה הענן שנאמר (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם בענן יומם כו', נתגלה במצרים דוגמת הענן, דהיינו מה שכתוב (שם יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים, שפירש רש"י (ד"ה ואשא אתכם) זה יום שבאו ישראל לרעמסס, והוא על דרך דכתיב בדניאל (ז, יג) וארו עם ענני שמיא. הרי דוגמת הענן קודם שנתגלה עמוד הענן:
31
ל״בדוגמת הבאר היה קודם גילוי בארה של מרים, היינו דכתיב בפרשת בשלח (שמות טו, כה) וימתקו המים, דומיא דבאר שהתחיל מצור בחורב. רמז לדבר, וימתקו המים שם, ובמרים כתיב (במדבר כ, א-ב) ותמת שם ולא היה מים לעדה, דילפינן (תענית ט, א) מזה הפסוק באר בזכות מרים. וכבר נתנה תיבת שם שם לגזירה שוה, שם שם מעגלה ערופה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ע"ז כט, ב), אף אני אומר גזירה שוה דשם שם לרמז זה:
32
ל״גהרי דוגמא שלשה מתנות, שעל ידי שלשה רועים במדבר דוגמתם זכו ישראל בעת צאתם ממצרים. וזו הדוגמא היה בזכות אברהם שכיבד האורחים, וגם ישראל באותו העת היו אצל השם יתברך אורחים, ואז נתגלה אברהם כמו שכתב האלהי מהר"ם קורדוורא בספר הגירושין וזה לשונו, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו. והקשה מורי, אראנו, אראך מבעיא ליה כדאמר צאתך. ותירץ בהקדמה זאת, (דברים ד, לז) ויוציאך בפניו, שפירוש בפניו זה אברהם אבינו, לפי שהוא ראה הגלות במראה בין הבתרים, ולכך הוצרך להראותו הגאולה, וזהו בפניו בפני אברהם. וכן כיון שגם ראה כל הגליות, ראוי שגם כן יראה הגאולה. וזהו אראנו לאברהם כמו שראה ביציאת מצרים, עד כאן לשונו. הרי רמזי מצה בשלשה ענפיה:
33
ל״דמרור גם כן שלשה דינים, קלח עלין חזרת מצוה מן המובחר (פסחים לט, א) הכולל הכל נגד מדריגה שניה בבנין בית המקדש, ואז שלשה כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, וכתר תורה כולל כולם כנודע. ועל זה רומז החזרת מצוה מהמובחר של מרור, המורה על כתר תורה. שיעור המרור כזית (פסחים פ"ב מ"ו), על שם (עירובין יח, ב) יהי רצון שיהיו מזונותי מרורין כזית כו', וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כתית, שפירש בזוהר על התורה (עי' ברכות נז, א):
34
ל״הואמר שבעל התורה צריך להיות כזית, כי התורה נקראת תושיה (עי' סנהדרין כו, ב) והיא מרורה כזית והיה מזון הנפש. ומזונות ההם ביד הקדוש ברוך הוא, שהוא יתברך יהיב חכמה לחכימין (דניאל ב, כא). וזך הם אותיות התורה עם הכפולות, ואיתא בפרק כל שעה (פסחים לט, א) דחזרת מתחלתו רך ולבסוף נעשה קשה, כן מצינו בדברי תורה בכתובות פרק נערה שנתפתתה (נ, א), אמר רב יצחק, באושה התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד שנים עשר שנה, ומכאן ואילך יורד עמו לחייו:
35
ל״ופסח כו' רומז על פסח לעתיד, ואז בעצם יתייחדו ראש בסוף וסוף בראש והאמצעי כלול ביניהם, דהיינו שלשה אלו תורה ארץ ישראל עולם הבא, וזהו (פסחים פ"ה מ"ה) בשלש כתות נשחט פסח:
36
ל״זוהנה זכר הפסח הוא על שם שפסח במצרים כו' (שמות יב, כז), ופסח מצרים מורה על ביטול עבודה זרה וביטול השרים שלמעלה, אשר הוכה הבכור והך הכפתור וירעשו הסיפים, ופסח מצרים רומז על הפסח דלעתיד שאז יתקיים (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ופסח מצרים היה מקחו בשבת ונקרא שבת הגדול, מורה אלעתיד שכולו שבת. ואיתא בטור (או"ח תל) שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כו', ועיין בבית יוסף הקושיות שהקשה, ותירצם בדוחק. גם כתבתי תירוצים אחרים במקום אחר (עי' לקמן תחלת דרוש ששי ד"ה שבת שלפני):
37
ל״חאמנם עוד אני אומר, הענין כי השם יתברך צוה לשחוט צאן לפסח, ולפום ריהטא הוה איסור, דהא אתרבי (ב"ק מ, ב. ושם איתא מן הבקר) מן הצאן (ויקרא א, ב) להוציא את הנעבד, וכן קראם משה רבינו עליו השלום כמו שאמר (שמות ח, כב) הן נזבח תועבת מצרים וגומר. ואף שצאן ישראל לא היה נעבד, מכל מקום משכו וקחו כתיב (שם יב, כא), משכו מי שיש לו משלו, וקחו מן השוק. ואף שיש לדחות קחו מהשוק ישראל מישראל אחר, (ואז א"ל דלמא נעבד של ישראל, דהגוי לא יוכל לאסור אפילו לגבוה, עיין בבית יוסף יורה דעה סוף סימן קמ"ה), מכל מקום סתמא אמר קחו, משמע אף מהגוי. ואין לומר דהכי קאמר, משכו מעבודה זרה כשתקחו, דהיינו לקנות מישראל דווקא, דאם היה הפירוש כך, קשה מנא לן מי שיש לו משלו משכו משלכם ואין צריך לקנות:
38
ל״טאלא הענין הוא דאסור נעבד היינו לקרבן אחר, אבל להקריבו על ענין זה בעצמו, דהיינו להראות שעבודה זרה זו היא בטילה ואין בה ממש שרי. וכהא דמתרצין (עי' ביפה תואר) בפרשת שמיני (ויקרא ט, ב) קח לך עגל, לכפר על מעשה עגל (תנחומא שמיני ד), ומקשינן הלא אין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נט, א). אלא שאני דבא לכפר על מעשה עגל עצמו ומתודה על אותו החטא, ואז אין שייך אז קטיגור כו', רק כשנכנס בבגדי הזהב לפני ולפנים דאז עוסק בעבודה אחרת, וק"ל:
39
מ׳לכך צוה השם יתברך (שמות יב, ג) ליקח דווקא בעשור לחודש, כי עשור לחדש שבת היה, וכבר אמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח, ב) בשומר שבת, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו, הרי שבת ביטול עבודה זרה. ואלו היה חל בשאר הימים בחודש, היה מצוה הקדוש ברוך הוא שיקחנו זו (אולי צ"ל אז). על כן פסח מצרים מקחו היה בו ולקשור בכרעי המטה, כדי לבזות אלהיהן. ולולי זה, היה אסור לקרבן. ועל כן דוקא שבת נקרא שבת הגדול, ופסח מצרים מורה אפסח לעתיד שיהיה ה' אחד ושמו אחד:
40
מ״אהרי שלשה אלה הם שלש על שלש, מרמזים על שלשה מעלות ישראל שהיו שלש על שלש, דהיינו מן ענן באר בצאתם ממצרים, בקבלת מתן תורה, ואחר כך שלשה כתרים כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות בעת מתן ארץ ישראל בבנין בית המקדש. ולעתיד לעולם הבא נעוץ סוף בראש, ויהיו ג' תורה ארץ ישראל עולם הבא אלו הן המעלות של ישראל והם תשע, והעשירי קודש, דהיינו כלל אומה ישראלית שנקראת כנסת ישראל בעבור שהם אחדות אחד, כענין שאנו אומרים (שמו"ע מנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד:
41
מ״בוענין אחדות הוא, כי נשמת חלק אלוה ממעל, ומכח זה שמו יתברך משותף בשמינו. והנני אגלה קצת איך ישראל משותפין בשמו. הנה כמו שחשבנו תשעה מעלות הנ"ל בישראל ועוד העשירי קודש כדפירשתי, כן שמותיו יתברך שאינם נמחקים הם שלשה עליות זו על גב זו, שהם שלשה על שלשה. כיצד, מעלה הראשונה, שלשה שמות שהם אהי"ה י"ה יהו"ה בנקודת אלהים. מעלה שניה, אל אלהים יהו"ה בנקודת חולם שב"א קמ"ץ, והסימן בך חש"ק יהו"ה. מעלה שלישית, יהו"ה צבאות אלהים צבאות שד"י, הרי שלשה על שלשה. עוד שם העשירי שהוא שם אדנ"י, וזה השם הוא כנסת ישראל, שמהשם הזה יורדות הנשמות שהם חלק אלוה ממעל כמבואר בספרי המקובלים, וכן כתיב (שמות לד, ט) ילך נא אדנ"י בקרבינו. וכתיב (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים אדנ"י ממקור ישראל, כי שם מקור נשמתם. וכן תמצא בישראל ס"ה משפחות, כמו שפירש רש"י (במדבר כו, לו ד"ה ואלה בני), כי אתם המעט (דברים ז, ז), ה' מעט מכל האומות. וכן שם אדנ"י עולה ס"ה:
42
מ״גוזה ענין (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי. וקשה, בשלמא זה שמי, זה מראה באצבע על מה שכתוב למעלה, והזכיר שם יהו"ה. אמנם וזה זכרי קשה לישנא, דוזה על מי מראה באצבע, הלא הזכר הוא ענין אחר לגמרי, לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים נ, א):
43
מ״דעוד קשה, למה משנין הקריאה דווקא בזה השם. ואין לומר משום ששוים הנקודות של אדנ"י ושל יהו"ה כי נקודתם חש"ק, דעדיין קשה נקראוהו צבאות דשם גם כן נקודות חש"ק. הגם כי יש לחלק כי בצבאות הקמ"ץ קודם לחולם, מכל מקום עיקר הדברים זה שמי וזה זכרי מה שאנו מזכירין אותו אדנ"י זה שמ"י, כלומר נרמז בשם יהו"ה. כיצד, התמורה של יהו"ה דהיינו אותיות הסמוכות הם כוז"ו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, תצרף שם יהו"ה עם התמורה כוז"ו עולה ס"ה כמנין אדנ"י, ושם אדנ"י מקור נשמת ישראל. וגם הם בסוד התמורה כענין שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מו, ב) והביא רש"י בפרשת כי תצא (דברים כא, כג) בפסוק קללת אלהים תלוי, משל לשני אחים תואמים כו'. ואז מתורץ זה שמי וזה בעצמי זכרי:
44
מ״הושורש העניןהגה"המה שאני כותב הוא לפי פשטן של עניינים. אמנם בדרך אמת המקובל הוא, כי יהו"ה בהיכ"ל קדשו ה"ס בגימטריא אדנ"י שהוא מדת מלכות הנקיבה היכל ליהו"ה שהוא תפארת הזכר:, כי שם יהו"ה המורה על מהותו הוא נעלם ואין לנו בו השגה רק מצד פעולותיו, דהיינו מצדינו כנסת ישראל, שעיקר השגחתו הפרטית בנו. ומאחר ששם אדנ"י מקור ישראל, תמצאנו בשלשה מקומות בשלשה עליות שמות ג' על ג' שזכרתי. דהיינו בג' ראשונות אהי"ה י"ה יהו"ה בנקודות אלקים, ושם תמצא תמיד שם אדנ"י, כמו שנאמר (בראשית טו, ב) אדנ"י יהו"ה מה תתן לי. אדנ"י יהו"ה במה אדע כי אירשנה (שם ח). אדנ"י יהו"ה אתה החילות (דברים ג, כג). הרי שהוזכר שם אדנ"י בשלשה ראשונות. וכן בג' אמצעיות שהם אל אלהים יהו"ה בנקודת חש"ק, וקריאתו על הרוב אדנ"י בנקודת חש"ק. עוד הוזכר בתורה כמה פעמים שם אדנ"י לבדו בלי רמוז בשם יהו"ה, ולא כתוב אצלו, אזי הוא תחת שלש אחרונות. הרי שם אדנ"י מקור ישראל הוא בג' עליות זו על גב זו, ולפי עילוי ישראל נתעלה ההשפעה ממקום מעלה מעלה:
45
מ״וומזה יובן (ספרי כי תבא ה ד"ה ואת עמלינו) באגדה רבי יודא היה נותן סימנים כו', ורבו הפירושים מה אתא ר' יהודה לחדש. ואני מבאר על פי מה שכתבתי, וצריך אני להקדים מאמר רבותינו ז"ל במסכת מגילה פרק הקורא עומד (כא, ב) בענין אין קורין בפחות מעשרה פסוקים, אמר רבא ראשון שקרא ד' משובח. שני שקרא ד' משובח. שלישי שקרא ד' משובח. ראשון שקרא ד' משובח, דתנן (שקלים ג, ב) בשלשה קופות של שלשה סאין שבהן תורמין את הלשכה והיה כתוב עליהן א' ב' ג' לידע איזה מהן נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון, שהמצוה בראשון. אמצעי שקרא ד' משובח, דתנן (לפנינו דתניא) אל מול פני המנורה יאירו (במדבר ח, ב), מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה, ואמר ר' יוחנן מכאן שאמצעי משובח. ואחרון שקרא ד' משובח, משום מעלין בקודש ולא מורידין בקודש. על כן המעלות הנ"ל שפירשתי ג' על שלשה כשהשפעה מצד אדנ"י בשלשה ראשונות, אזי סדר המערכות ד' ג' ג'. וכשהשפעה מצד אדנ"י בג' אמצעיות, אזי סדר המערכת ג' ד' ג'. וכשהשפעה מצד אדנ"י בג' אחרונות, אזי סדר המערכות ג' ג' ד'. והמעלה הגדולה לישראל ד' ג' ג', והמעלה האמצעית לישראל ג' ד' ג', והמעלה התחתונה לישראל ג' ג' ד':
46
מ״זוכבר כתבתי למעלה ענין ג' על ג' של ישראל. תחילת זריחת האור היה בצאת ישראל ממצרים ולכל בני ישראל היה אור, ונמשך עד קבלת התורה. אמנם כשאמרו (שמות כ, טז) דבר אתה עמנו, נזורו אחור, ואז היה הסימן ג' ג' ד' כי שם אדנ"י באחרונות, כי גאולת מצרים לא היתה גאולה רק מצד עולם הנקיבה. אחר כך בארץ ישראל בבנין בית המקדש, אור הלבנה במילואה נתוסף מעלה והיה הסימן ג' ד' ג'. ולעתיד שיתגלה אור הגנוז, אזי יהיה הסימן ד' ג' ג':
47
מ״חותמצא רמז נפלא, כי בא"ב דתשר"ק תמצא ד' ג' ג', דהיינו והד"ג ב"א, ב"א עולה ג' הרי ד' ג' ג'. וכבר כתב טור אורח חיים סימן רפ"ו כי א"ב דתשר"ק מורה על הגאולה, ועיין שם בדברי שבולי הלקט שהביא הבית יוסף. ובא"ב הפשוט ג' ג' ד', כי א"ב עולה ג' [ג'], והתחלת קדושת ישראל דהיינו בצאתם ממצרים כמו התחלת סדר אותיות א"ב היה ג' ג' ד', ולעתיד ע"ש תשר"ק יהיה הסימן ד' ג' ג'. ובאמצע דהיינו בבית המקדש שזהו עיקר ארץ ישראל והיה הסימן ג' ד' ג'. גם לזה יש רמז, כי כבישת ארץ ישראל עיקר על ידי החלוץ שיצאו בראש, והעיקר מהם היה גד וטרף זרוע אף קדקוד (דברים לג, כ) וכתיב (במדבר לב, לא) ויענו בני גד ובני ראובן, הקדים את גד. ואצל גד תמצא רמז של ג' ד' ג' כמו שכתוב (בראשית מט, יט) גד גדוד יגודנו וגו':
48
מ״טוהנה שלש ראשונות כוללות שלשה האמצעיות ושלש אחרונות, כי אמצעיות ענפים מהראשונים, והאחרונים ענפי ענפים. ובחזרת ענפי ענפים וענפים לשרשם, ואז בהכרח שם אדני בג' ראשונות:
49
נ׳וזהו ענין תרומת הלשכה ששם היה מחצית השקל מקיבוץ כל אומה ישראלית בסוד כנסת ישראל, על כן משם הקרבנות והקטורת הקושר ומייחד את הכל. וזהו סוד של שלשה קופות של שלשה סאין, סוד שלשה על שלשה, ואז כלל הכל ג', וזהו א' ב' ג' שהיו כותבין. וזהו סוד אור הגנוז המוכן לעתיד לבוא:
50
נ״אאל מול פני המנורה, היא אור הלבנה במילואה, ואז אמצעי משובח והסימן ג' ד' ג' כדפירשתי לעיל:
51
נ״בענין מעלין בקודש ולא מורידין, זהו הענין מהתחלת האור, כי מה שבהתחלה אין זוכין לאור הגדול מטעם התרוממות האור שאי אפשר לבא אליו בהדרגה ואז ילכו מחיל אל חיל מהשגה להשגה, וזהו ענין מעלין בקודש. ואז האחרון משובח, שזה אדרבה מורה על התרוממות האור, ואז הסימן ג' ג' ד':
52
נ״גומעתה נתבאר ר' יהודה היה נותן סימנים, הנה עשר מכות שבמצרים נשתלשלו מהשם יתברך על ידי עשר שמותיו הנ"ל כמו שכתבו המקובלים, וגילה לנו ר' יהודה שהסדר היה דצ"ך עד"ש באח"ב דהיינו ג' ג' ד' וכמו שפירשתי לעיל, בצאת ישראל ממצרים הגיעו למעלה זו התחתונה, כך נראה לי ברוך חונן הדעת:
53
נ״דכלל הענין, פסח מצה ומרור שהם ג' על ג' בדיניהם, הם ג' על ג' אלו מן וענן ובאר, כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות, תורה ארץ ישראל עולם הבא:
54
נ״הנשאר עלינו לבאר ענין כתר שם טוב עולה על גביהן, מה הוא הענין. וכן משה על גביהן. וכן עולם הבא הנצחי שלאחר תחיית המתים על גביהן, וכולם נקראים שם טוב כדפירשתי לעיל. ודבר זה צריך ביאור רחב, ומהביאור הזה יתורצו הקושיות שהקשיתי בפרשת המנחה:
55
נ״והנה אותיות השם המיוחד ב' אותיות הראשונות י"ה קדושים בפני עצמם. אבל האחרונות ו"ה לא מצינו בהם קדושה בפני עצמם. אבל ידוע תדע, כי בהם רמזים גדולים, ואלו שלשה מדריגות שפירשתי לעיל משלשה מקומות משם אדנ"י ירמזו בהם באלו שני האותיות, שאלו מדריגות הם יותר לפני ולפנים, דהיינו מה שפירשתי לעיל הם רומזות בשלשה מעלות ישראל מצד נשמות. אמנם יש נשמה לנשמה כמבואר בזוהר, כי חילוק מעלה יש בין הנשמה מצד הדביקות בנו, ובין הנשמה מצד דביקות בו יתברך, זהו (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, וקאי על סוד נשמה יתירה זו. מבואר בפרדס בשער הנקודות מענין חול"ם שור"ק חיר"ק המשמשים באות ו' שהוא תפארת, ונמצא חול"ם רומז על נקודת המלכו"ת ישיבתה הרמתה עטר"ת תפאר"ת בעלה, והיינו כשהיא בשלשה הראשונות סוד חול"ם, וזהו מקומה הראשון. מקומה השני אור הלבנה כאור החמה שניהם שוים, ואז היא בשלשה השניים סוד מלאפו"ם. מקומה שלישי היא למטה תחת ו' לדכא תחת רגליו, בסוד חיר"ק ויחרקו שן (איכה ב, טז), כי השליך משמים ארץ תפארת ישראל (שם א). הגם כי כתבתי למעלה שזהו מעלה הראשונה של ישראל בצאתם ממצרים, מכל מקום כשעלו למעלה והושלך משמים נתפרד הדביקות, הרי הדבר שפרשתי לעיל נתבאר בנקודות של ו'. ו' מורה על קודשא בריך הוא שהוא מקומו של עולם ו' קצוות זהו בנגלה. ובנסתר ו' תפארת כולל ו' קצוות של מעלה, והוא סתם שם יהו"ה המוזכר בתורה בנקודות חש"ק בסוד מערכה שנייה אל אלהים יהו"ה שזכרתי למעלה. וחיר"ק רומז על שם אדנ"י תחת רגליו, דהיינו בשלשה אחרונות. ומלאפו"ם מורה על שם אדנ"י בשוה לו. וחול"ם מורה על שם אדנ"י בשלשה ראשונות:
56
נ״זומזה מבואר מדרש תמוה במדרש חזית ובשיר השירים רבה (ג, כה) והביאו הרמב"ן בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א ד"ה ברך את אברהם), שאל ר' שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר ליה, הן. אמר ליה, האיך. אמר ליה, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה בתי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי. כך מתחלה חבב הקב"ה את ישראל קראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, הדא הוא דכתיב (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבה עד שקראן אמי, דכתיב (ישעיה נא, ד) הקשיבה [א]לי עמי ולאמי, [ול]אמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו, אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די, עד כאן:
57
נ״חהמאמר הזה תמוה, ולפי דרכי הוא מבואר נגלה. בתי היא המעלה הראשונה בשלש תחתונות, אחותי היא המעלה השנייה השיווי. אמי היא המעלה הראשונה:
58
נ״טומצינו דוגמת זה המאמר החיבה דישראל בלשון זכר בקהלת רבה (ד, ז), יש אחד ואין שני (קהלת ד, ח). יש אחד, זה הקב"ה שנאמר בו (דברים ו, ד) יי' אלהינו יי' אחד. ואין שני, שאין לו שותף בעולמו. גם בן ואח אין לו, אם אח אין לו, בן מאין יש לו. אלא שחבב הקב"ה לישראל וקראם בנים, שנאמר (שם יד, א) בנים אתם ליי' אלהיכם, וקראם אחים שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי. ואין קץ לכל עמלו, לכל מה שעשה בו' ימי בראשית. ולמי אני עמל ומחסר [את] נפשי מטובה, לא להדבק בדרכיו, אם אין הצדיקים עומדין ומסגלים מצות ומעשים טובים לפניו, אין זה הבל שברא הקב"ה בעולמו, עד כאן:
59
ס׳המאמר הזה תמוה. גם אין מובן מה שאמרו אח אין לו בן מאין לו, וכי אין אפשר להיות לו בן ולא אח. עוד יש מדרש תמוה ברבה פרשת יתרו (כט, ה) קרוב לזה המדרש, וזה לשונו, דבר אחר, אנכי יי' אלהיך (שמות כ, ב), א"ר אבהו משל למלך בשר ודם מולך ויש לו אב או אח או בן, אמר הקב"ה [אני] איני כן. אני ראשון, שאין לי אב. ואני אחרון, שאין לי אח. ומבלעדי אין אלהים, שאין לי בן, עד כאן:
60
ס״אהנה פרשתי למעלה סדר ג' מעלות משם אדנ"י מקור ישראל, ואלו ג' מעלות מרומזים בג' נקודות דאות ו'. ויותר פנימי הוא מה שמרומז בנקודות, ממה שמרומז בתיבות, וזהו נשמה יתירה שרמזתי לעיל. וחביבין דבת ואחות ואם המוזכרות במדרש חזית הם נגד ג' מעלות הראשונות הרמוזות בתיבות, ויותר פנימיות הם ג' מוזכרות בנקודות אות ו', והם נאמרים בלשון זכר בן ואח ואב. ויהיה ענין המאמרים שכולם הם לשון חיבה מורה על שרש דביקות נשמות פנימיות של ישראל לקיים מה שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים ביי'. אבל לא שיהי' ממש שותפות ח"ו, כענין שנאמר בפרשת בחקותי (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, פירש רש"י, אטייל עמכם בגן עדן ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים. וזה שאמר אני ראשון שאין לי אב, אף כשאתם עולים במעלה העליונה. ועל מעלה אמצעית שאחריה, אמר שאין לי אח, אף שנקראים דרך חבה. ועל מעלה התחתונה אמר שאין לי בן, ודוק:
61
ס״בואז מבואר מדרש דקהלת בן ואח אין לו, רומז אף שחבב את ישראל דכתיב למען אחי ורעי, וכתיב בנים אתם לה' אלהיכם, מכל מקום אינו בן ממש כי אנכי ה' אלהיך, על כן הקשה שפיר אח אין לו, אף כשעולין למעלת השיווי אתה אומר שאינו בן ממש, ק"ו כשהם במדריגה התחתונה שאין ממש כן. ותירץ אלא שחבבו כו', הכוונה שאין פשט הכתוב להראות לנו שאין עמו שותפות, אדרבה פשט הפסוק להיפך שהקב"ה מחבב את ישראל כמו שמצינו בתורה שקראם בנים אתם כו'. ואחר כך באו למעלה יותר גדולה ולא זז מחבבם וקראם אחים. וביאור הכתוב בכאן הוא כך, הנה הש"י יחיד ברא עולמו הוא לבדו, ולא לצרכו, רק להנות בהם הבריות, ובחר באומה ישראלית וקראם בן ואח אע"פ שלפי האמת להשתתפות בן ואח אין לו, אפ"ה חיבבם. ומתחילת המעלה קראם בנים, אחר כך עלו ליותר מעלה וקראם אחים, וכל זה כשמסגלים במצות. ואם ח"ו לא, גם זה הבל. כך הוא חיבור הענין, ואז לא קשה למה הזכיר בן ואח, כי הזכיר סדר המעלות בזה אחר זה שזכו:
62
ס״גכלל היוצא ממה שאמרו בת אחות אם, הם הג' כתרים הרמוזים בשלשה דביקות אדנ"י בג' מקומות והם מצד עולם הנקיבה לערך ג' נקודות שבאות ו' שהם זכרים בן אח אב, ואלו יותר פנימות הם סוד שם טוב העולה על ג' הכתרים הראשונים. והנה אות ו' מורה על הזכר, אומרים אותו הליכתו קומו שכבו לכתו וכן כולם, וה' מורה על הנקיבה אותה הליכתה קומה כו' וכן כולם, על כן אלו ה"ג שהם נקבות נרמז במילואין דאות ה' שהם ג' כזה, ה"י ה"א ה"ה וסימני' הי"א המורה על הנקיבה, ובפסוק היא העולה הוא כתיב בוא"ו וקרינן היא, כי הנקיבה מתייחד עם הזכר:
63
ס״דוענין המילואין כשהשם של ד' מתמלא ה"ה בההין עולה כמנין בן והוא מכוון לבחינת בת ששניהם מעלה ראשונה. וכשמתמלאין ה"ה באלפין אז יהו"ה עולה כמנין אדם הנעשה בצלם ודמות היא מעלה השנית האמצעית אח ואחות שוין הן. וכשמתמלאין ביודין דהיא מעלה העליונה אב ואם, כי י' כולל כל הקדושות ורומז לג' עליונות. הרי אותיות ו"ה מהשם אף שבעצמם אינם קדושים כמו אותיות י"ה שהם שם, מכל מקום ברמיזתם מרומז ענין רב:
64
ס״הועתה אין השם שלם באלו אותיות ו"ה נתעלמו עד לעתיד יוחזר בחינת הוא היא שפירשתי, ואז יהא שמי' רבא והוא יוחזר לסוד או"ה למושב לו, השם שלם באותיות, וכסא שלם באלף, ואז יתגדל ויתקדש כולם שוים בקדושה לפני ולפנים. ועתה כביכול החסירים אינם לפני ולפנים בתוך ההיכל ואוהל מועד, רק דרך משל בחצר אהל מועד:
65
ס״ועל זה בא הרמז בחצר אהל מועד בפרשת ויקהל (שמות לה, יז) את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה, אמר עמודיו בלשון זכר, ועמודי' בלשון נקיבה. אלא רומז על אותיות ו"ה. ובזה מתורץ ג"כ הלשון במנחה (ויקרא ו, ח) והרים ממנו וגו' ומשמנה, הרי ג"כ לשון זכר ונקיבה. אלא רומז גם כן סוד ו"ה:
66
ס״זועל כן אמר בכפל במקום קדוש בחצר אוהל מועד והקשיתי לעיל (תחילת דרוש השני ד"ה ויש להקשות) לימא בחצר אוהל מועד לחוד. אלא רומז איסור זה מה שהוא עתה בחצר אהל מועד, יכנס למקום קדוש לפני ולפנים. אף שבעת הזאת היה השם שלם, מכל מקום (כתובות נא, א) כל העומד לגזוז כגזוז דמי עד לעתיד. וכבר נרמז זה בחצר אוהל מועד דהיינו את עמודיו ואת אדניה כדפירשתי:
67
ס״חומה שנזכר זה דוקא במנחה צריך ביאור, ועם הביאור שנבאר יתורץ הקושיא שהקשיתי (תחילת דרוש השני ד"ה ויש להקשות) בואכלו את אשר כופר הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, הלא אהרן האוכל היה הבעל, ומשה רבינו ע"ה הכהן. מבואר בספר עשרה מאמרות במאמר חקור הדין פ"ז מחלק הג' ובפרק י"ח מחלק רביעי, כי אהרן בעצמו הוא ובניו הוקרבו לקרבן ונתקיים (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב אדם קרבן לה' מכם ובכם. וזהו שכתוב (ויקרא ח, ו) ויקרב משה את אהרן ואת בניו, ונדב ואביהו בשריפת נשמתם כאיברי העולה וכאימורי החטאת מהיקש דקראי דכתיבי אהדדי (שם י, ב) ותצא אש מלפני ה', ואלעזר ואיתמר כשירי מוקדשין דכתיב (שם יב) הנותרים, ומי יודע מהו ענין הקרבן שהוקרבו אהרן ובניו, ומסתמא הוא ענין דביקות גדול שנתדבקו למעלה אז, ופרחה נשמתן והוחזרו כמו יצחק דנאמר בו (מדרש בראשית נו, יב) אסיקתיה אחתיה. וכן כתוב (ויקרא ט, כב) באהרן וירד מעשות החטאת, והקרבה זו לא תוכל כן להיות כי אם מצד בחירת אהרן הקריב הקריב את עצמו, נמצא הוא הקרבן והוא המקריב, כל זה היה בעת החינוך ואז נתקיים בנפשי' הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כי בקרבתם נקרבים ובבחינת בקרבתם הם הכהנים ונגד משה רבינו ע"ה הם הבעלים, נמצא אהרן ובניו הם הכהנים והם הבעלים אז, ומאז נעשה הדין לחק להיות הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים:
68
ס״טוהנה אז ואכלו את אשר כופר מאחר שהם בקרבתם נקרבים בודאי האכילה זו רוחניות מאוד כרוחניית הסעודה של צדיקים לעתיד לבוא, והוא יותר מיתר אכילת קדשים שאכלו. ודוגמת אכילה זו בקרוב אליה קצת היתה אכילת מנחה, כי זבחי אלהים רוח נשברה (תהלים נא, יט), כל הקרבנות הם הכנעה וביותר המנחה וכמו שכתב רש"י (ויקרא ב, א ד"ה ונפש) מי שדרכו להביא מנחת ענ"י, על כן אכילת המנחה היתה ביותר בדקות מאכילת יתר קדשים. ובזה מתורץ קושייתי שהקשיתי למה מצות אכילה מוזכרת ומוזהרת יותר במנחה, ועל כן היתה באה מצות ולא חמץ המורה על חמץ המנוול, ועל כן מנחת כהן כליל כולה לה' אישה ריח ניחח עוד ביותר. ויצחק אבינו שהוא עצם העבודה עולה לה' תיקן תפילת מנחה במקום מנחה סולת, כי אמר אין עולה בלא מנחה. וזהו הטעם שזאת התפילה נקראת מנחה, ועני מקריב מנחה, ובביאת משיח כתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על החמור. והיא היתה מצה, וג' פעמים רמוז בה מצה, א' (ויקרא ו, ט) מצות תאכל. ב' (שם י) לא תאפה חמץ. ג' (שם) תאפה חמץ חלקם סופי תיבות מצה רומז על ג' מצות, והם שלשה מצוות שהם ג' על ג' כדפירשתי פסח מצה ומרור. ואינו יוצא בקיום המצוות רק האמירה על גביהן וכמו שאמר רבן גמליאל (פסחים פ"י מ"ה) (מי) [כל] שלא אמר ג' דברים אלו כו', והאמירה על גביהן מרמז על כתר שם טוב העולה על גביהן שהוא יותר הרוחניית כמ"ש, על כן הלכתא רבתי לדיני פסח:
69
ע׳וסודות המצוות רבו גם רבו (בכאן דרשתי הלכות חמץ ומצה וכל דיני הסדר וכמה אזהרות וחזרתי אח"כ להדרוש), וזאת תורת המנחה יבוא אליהו שנענה בתפלת המנחה שהיא קרבן עני, ויבשר על משיח צדקנו עני ורוכב על החמור ויקויים הפסוק (תהלים יח, כח) כי אתה עם עני תושיע, ישועה קרובה לבוא אמן:
70