שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירה ג׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah 3

א׳דרוש ג' לשבת הגדול שחל בפ' מצורע

ב׳למטהר שתי ציפרי חיות טהורות וגומר (ויקרא יד, ד). כשם שהשלימות הוא בג' ענינים דהיינו שלימות הנפש ושלימות הגוף ושלימות הממון, כמו שאמרו רז"ל (שבת לג, ב) ביעקב אבינו ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, כן מצינו מציאת הטומאה בג' אלה, דהיינו טומאת מת היא ביציאת הנפש. ואח"כ יש טומאת היוצאת מהגוף מצורע זב וזבה וקרי וכל מגעות הטומאה. ויש ג"כ טומאת בתים ומלבושים והבגד כו' שהם ממונו של אדם קרקעות ומטלטלין. הלא דבר הוא, ובודאי יש סוד לדבר:

ג׳בענין טומאת בתים כתיב (ויקרא יד, לד) ונתתי, וקשה לשון דונתתי, ורש"י כתב (שם) בשורה כו'. וקשה תינח ונתץ, ואם לא נתץ מאי איכא למימר:

ד׳והרמב"ן בפרשה תזריע בפסוק (שם יג, מז) הבגד כי יהי' בו וגו' כתב וזה לשונו, צרעת זה אינו בטבע כלל ולא הוה בעולם, וכן נגע הבתים. אבל בהיות ישראל שלמים לה', יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב. וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון, יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו לראות כי השם סר מעליו, ולכך אמר הכתוב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה אינו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת יי' שנאמר (שם יד, לד) וכי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה. ובתורת כהנים דרשו עוד שאין הבית מטמא אלא אחר כיבוש וחילוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו. והטעם, כי אז נתיישבה דעתם עליהם לדעת את יי' והשרה שכינה בתוכם:

ה׳וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוץ לארץ כי לא יארעו שם לעולם. ומפני זה אינם נוהגים אלא בבגדים לבנים לא בצבועים, כי אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא בטבעו ולא אצבע אלהים היא, ולפיכך הצבועים בידי שמים מטמאין כדברי ר' שמעון, עד כאן לשונו ושפתים יושק:

ו׳אמנם קשה דגם בטומאת בגדים הוה ליה למימר ונתתי. עוד קשה על מה שכתב שאינו נוהג אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה, א"כ ירושלים שיותר נבחרת לקדושה היה ראוי להיות נוהג בה, ואנן תנן במסכת נגעים פרק י"ב (ד) ירושלים וחוצה לארץ אינן מטמאין בנגעים, וילפינן מדכתיב (ויקרא יד, לד) בבית ארץ אחוזתכם וחוצה לארץ אינה אחוזתם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים. ובפרק קמא דיומא (יב, א) איתא למאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, ירושלים מיטמא בנגעים חוץ מן המקומות המקודשים שהוא המקדש ובתי כנסיות ובתי מדרשות וקשיא. עוד קשה זאת תהיה, תיבת תהיה מיותר. עוד קשה תורת מצורע, בכל מקום שכתיב תורת לרבויי אתי, ומה בא לרבויי כאן:

ז׳והובא אל הכהן (ויקרא יד, ב), ואחר כך כתיב (שם ג) ויצא הכהן, ולפום ריהטא הלשון סותר זה את זה. אמת והובא אל הכהן פירושו הענין יובא אל הכהן, אמנם למאי נפקא מינה כתב כך:

ח׳הפרשה ועניינו של יום דהיינו ענין יציאת מצרים יש להם דמיון, כי בצרעת מצינו בהגואל הנביא אשר לא קם כמותו ידו מצורעת (שמות ד, ו). וכן להיפך בגדול שבתועבות מצרים הוא פרעה שאמר (יחזקאל כט, ג) לי יאורי כו', כתיב (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים פירשו רז"ל (שמו"ר א, לד) שנצטרע כו'. וכן לענין טהרה, ישראל היו במצרים כמצורע מוסגר, שאין עבד היה יכול לברוח. ובטהרה בפסח מצרים כתיב (שמות יב, כב) ולקחתם אגודת אזוב כמו במצורע, ובזוהר תנא (ח"ב לה, ב) כתיב ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות, אגודת אזוב למה. בגין לבערא רוח מסאבא, ולאחזאה בפתחיהו בהנהו תלת דוכתי מהימנות שלימתא, חד הכי וחד הכי וחד בגווייהו, ובגין כך (שמות יב, כג) ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, משום דחמי שמיה קדישא רשים על פיתחא, עד כאן:

ט׳וקרוב לזה כתב הראב"ע וזה לשונו בפרשה זו אפסוק עץ ארז ואזוב, וזה לשונו, והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת מת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים, עד כאן לשונו:

י׳וזה הענין של להעביר רוח רעה צריך ביאור. זאת תהיה תורת המצורע, אמרו רז"ל (ויק"ר טז, ו) זאת תהיה תורת המוציא רע, כי הצרעת בא על לשון הרע. ובמסכת (ערכין טז, ב) הובא ברש"י, אמר רבי יהודה בן לוי, מפני מה אמרה התורה יביא ב' צפרים לטהרתו. הוא עשה מעשה פטיט, אמרה תורה יביא קרבן פטיט. וכן משה רבינו עליו השלום עבור דיבור (שמות ד, א) והן לא יאמינו, ידו מצורעת. גם מרים עבור (במדבר יב, א) ותדבר [מרים ואהרן] במשה, נלקית בצרעת. ובמדרש (ויק"ר טז, ב), א"ר ינאי אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו. גם בזוהר דריש אל תקרי מצרת אלא מצרעת (לפנינו בתנחומא מצורע ב). אך פירוש נפשו היא נשמתו, כי הקשה והא קא חזינן כמה בעלי לשון הרע שלא נלקו בצרעת. ותירץ דגריע טפי שנשמתן נלקה בצרעת. הא קמן שהצרעת מכח לשון הרע:

י״אכן מצינו במצרים שלא נגאלו ישראל אלא בשביל שלא היה בהם לשון הרע, ואדרבה אחזו בלשון קודש, כדאיתא במדרש (שמו"ר א, עו) רב הונא בשם בר קפרא בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים. שלא שינו את שמם, ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין. שלא שינו את לשונם, כי פי המדבר עליכם (בראשית מה, יב), בלשון הקודש היה מדבר. ושלא היה בהם לשון הרע, דבר נא באזני העם וישאלו (שמות יא, ב) אתה מוצא שהדבר היה מופקד אצלם י"ב חודש ולא נמצא אחד מהם שהלשין על חבירו. שלא היה בהם פרוץ בערוה, תדע לך, שהרי בת אחת היתה ופרסמה הכתוב שנאמר (ויקרא כד, יא) ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן, עד כאן:

י״בוהואיל ואתא המאמר לידי, אפרש בו שיש לתמוה הלא אמרו רז"ל (שמו"ר א, ל) להיפך בפסוק (שמות ב, יד) וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר, וכמו שהביא רש"י (שם) שדאג על שיש בישראל דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראוים לגאול, נודע הדבר שהיה תמה מה חטא ישראל מכל ע' לשון שיהיו נרדים כו', אבל רואה אני שהם ראוים לכך. ואין לומר שהיה בהם דלטורין אבל חזרו אחר כך בתשובה לכך נגאלו, דזה אינו, שהרי אלו האנשים היו דתן ואבירם, כל נצים ונצבים כו' (נדרים סד, ב), והם נשארו בטומאתן. ואין לומר שלא היה בישראל דלטורין אלא אלו שפרסמם הכתוב כל נצים ונצבים דתן ואבירם, כמו שפירסם שלומית להראות שלא היה רק היא לבדה, דזה אינו, דאם היה כן מפורסם שלא יש דלטורין רק אלו, מה היה ירא משה שלא יגאלו:

י״גויש לתרץ, שמשה היה סבור שיש יותר מהם לאחר שראה אלו, אבל באמת לא היה רק אלו שפרסמם הכתוב בנצים ונצבים, ומשה לא ראה זה כי עדיין לא נכתב הכתוב. עוד יש לתרץ, דנצים ונצבים לא נקרא פרסמם הכתוב מאחר שלא הוזכרו בשמותםל ובאמת היה אז יותר דלטורין בישראל רק עשו תשובה או מתו בג' ימי אפילה קודם הגאולה, זולת דתן ואבירם:

י״דאך יש להתבונן במאמר הזה, בשלמא בשביל שלא היה בהם גילוי עריות ניחא, דכל מקום שתמצא זנות אנדרלמוסיא כו' (בר"ר כו, ה) ואיך יהיו נגאלים. וכן בזכות שלא היה בהם לשון הרע ניחא, כי חטא לשון הרע גדול מעבודה זרה ושפיכות דמים וגילוי עריות כמו שאמרו רז"ל (תנחומא מצורע ב). עוד אמרו (דב"ר ה, ט) דורו של שאול כו' לא היו נוצחים, בשביל שהיו ביניהם דלטורין. דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה היו נוצחין, בשביל שלא היה בהם דלטורין כו'. אמנם מעלת לשון הקודש ושלא שינו את שמם מאי כולי האי:

ט״ובזוהר פרשת אחרי מות (ח"ג עג, א) תנינן, ג' דרגין אינון מתקשרין דא בדא, קב"ה אורייתא וישראל, וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא ה"נ סתים וגליא. ישראל ה"נ דרגא על דרגא, הדא הוא דכתיב (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, תרין דרגין אינון יעקב ישראל, חד גליא וחד סתים כו', עיין שם:

ט״זאם כוונת זה המאמר כפשוטו שהקב"ה נגלה ונסתר, דהיינו נגלה מצד פעולותיו, ונסתר מצד מהותו, וכן התורה היא נגלה ויש בה נסתר, קשה מה קמ"ל, הלא דבר זה נודע ומפורסם לבר ביה רב דחד יומא. גם צריך ביאור מהו הנגלה דישראל, ומהו נסתרם:

י״זכוונת זה המאמר הוא, שסתום מג' אלה הוא הנגלה והנגלה הוא הסתים. והג' אלה מקושרים הם, וכל זה נבאר בעזה"י. אמרו רז"ל (תנחומא בראשית ג) בראשית בשביל התורה וישראל ברא הקב"ה כל העולמות בנדבה כדי להטיב לזולתו, ותכלית הבריאה בשביל ישראל שיקבלו את התורה ואז יכירו וידעו שמו וישתמודע אלהותו לטוב להם ובהם יזכו לטוב הנצחי:

י״חואמרו עוד (בר"ר יח, ד) הקב"ה ברא העולם בלשון הקודש, כמו שהביא רש"י אפסוק (בראשית ב, כג) לזאת יקרא אשה, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. ויש לדקדק בלשון דהכי הוי ליה למימר, כשברא הקב"ה את העולם דיבר בלשון קודש. וכן ישראל אשר נגאלו ממצרים לקבל את התורה לא נגאלו אלא בזכות לשון הקודש מישך שייכי בג' אלה בהקב"ה ותורה וישראל. בהקב"ה היינו כשנודע אלהותו בבריאת עולם. וכן התורה היא לשון הקודש. וישראל זוכים מכח לשון הקודש, וכן הוא הנוסח אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, התרוממות שלנו מכל הלשון לשון הקודש שזכינו. והענין הוא כי כל ע' לשונות אין לך שום לשון שאין מעורב בו איזה תיבות מלשון הקודש כמו (מנחות לד, ב) ט"ט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים, וכן יש הרבה, וכי סלקא דעתך שיהיה מעורב בתורתינו הקדושה מלשונות הגוים. אלא אלו התיבות הם לשון הקודש ונתערבו בין הנ"ל, ואין לך כל אומה מע' אומות שלא נתערבו בלשונם איזה תיבות מלשון קודש. אמנם ישראל זכו ללשון קודש כולו, זהו שאמר ורוממנו מכל לשון. והענין, כי האומות אף שהם מסטרא דמסאבא, מכל מקום יש להם בשרשם איזה אחיזה למעלה בקדושה כנודע. אמנם ישראל הם בפנימיות וישראל כולם קדושים, על כן להם לשון הקודש כולו:

י״טאך צריכין אנחנו למודעי לידע מהו ענין לשון הקודש, ולמה נקרא לשון הקודש. וכבר התעוררו הקדמונים על זה, הרב במורה נבוכים (ג, ח) כתב מה שכתב, והביא דבריו הרמב"ן בפרשת כי תשא (ד"ה מחצית השקל בשקל הקדש), והשיג עליו. והרמב"ן כתב שם שנקרא קודש מאחר שהוא הלשון שבו מדבר הש"י וגם מלאכיו, ובזה הלשון נקראים שמותם של האבות כו', עיין שם. אבל עדיין צריכין אנחנו למודעי למה באמת בחר הש"י בזה הלשון. הנה הניחו לי הקדמונים בזה המקום להתגדר, ועם ביאור הענין הזה אבאר בעזה"י עוד חקירה גדולה ועצומה שחקרו הקדמונים למה נזכרו בתורה היעודים הגשמיים, ולא נזכרו בתורה היעודים הרוחניים, והאריכו למעניהם. ועתה שמעו אלי ותחי נפשיכם:

כ׳הקדמה, כבר חקר הרב במורה נבוכים על תוארי הגוף הנאמרים בהש"י, (במדבר יא, א) אזני ה', (בראשית ו, ח) עיני ה', (עי' ישעיה מח, יג) ידי ה', (דה"א כח, ב) רגלי, (במדבר כה, ד) חרון אף, (שמות יז, א) פי ה', (שה"ש ה, טו) שוקיו, (בראשית יט, יג) פני ה', וכל שיעור קומת האדם הוזכר בפסוקים בו ית' אשר בודאי על זה נאמר (יחזקאל א, כו) ועל [דמות] הכסא דמות [כ]מראה (ה)אדם. אמנם צריך ידיעה בלב להבין, הלא הוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף, ובספר מורה נבוכים כתב בביאור התוארים מה שכתב, ובעל עבודת הקודש האריך בביאורים על פי הסוד עיין שם באורך:

כ״אאמנם להבין ולהשכיל היטב צריך להקדים ב' הקדמות, ומהם יתבאר הענין. הקדמה א', מבואר בפרדס בשער האותיות כי האותיות הקדושות שלנו אינם הסכמיות כאותיות האומות שהם סימנים בעלמא, רק הם עצמיות קדושות נחצבות מלמעלה. וזהו שדקדקו רז"ל אפילו בעלי פשט כו', עיין שם באורך:

כ״בהקדמה ב', מבואר ג"כ בפרדס פ"א משער ערכי הכינויים, כי העין לא יקרא עין מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקרא עין באמת. וכן היד לא נקרא יד בעצם, אלא מפני פעולות הנמשכות. ובגיטין פרק המגרש (פה, ב) אמרו, ידים שאינם מוכיחות הווין ידים, או לא. רצו לומר, ענין לקיחה. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה ידים שאין מוכיחות), ידים בית אחיזה לדבר כו'. וכן (כתובות מו, ב) קטנה אין לה יד, אין הכוונה שהיא גידמת, אלא הכוונה כח קבלה לקבל קידושין וגירושין. וכן לשון המורגל בדברי רז"ל (עי' נדה ג, א) רגלים לדבר, שרצו לומר עמידת וסמיכת הענין. וכן הוא הביאור בכל האיברים:

כ״גועתה נבא אל הביאור. הנה עין בעצמו שהוא ענין השגחה הוא בו ית', וממנו ית' משתלשל מעילה לעלול אלפי אלפים רבי רבבות למדריגות בלי ערך זה לעומת זה וגבוהים מעל גבוהים, עד שדוגמתו באדם השגחה הגשמיית שלו נקרא עין כענין ד' יסודות הגשמיים שהם מתפשטים מסיבה לסיבה בעולם הגלגלים, ולמעלה מהגלגלים עולם המלאכים סוד המרכבה מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. מיכאל מים, גבריאל אש, אוריאל אויר, רפאל עפר, אבל יסודות שלהם בהירים וזכים במאוד מאוד. עוד גבוה על גבוה ד' מחנות שכינה, אדם אריה שור נשר שהם יותר ויותר זכים רוחניים, עד למעלה מעלה ד' אותיות השם נקראים אש מים רוח עפר, ולזכותם ורוחניותם אין ערך ואין חקר ואין תבונה, ושם אלו השמות הם בעצם. ואחר כך בהשתלשלות מושאלים אלו יסודות בד' חיות, ואח"כ בהשתלשלות בד' מחנות השכינה, עד השתלשלות בעולם הגלגלים, ואח"כ בהשתלשלות עד בעולם הזה ונקראים מים אש אויר עפר, אמנם למעלה בד' אותיות השם שמם בעצם שם מים אש אויר עפר, מטעם שהאותיות אינם הסכמות סימנים בעלמא כאותיות האומות, אלא הם היכלות לצורות נעלמות רוחניות, וצורת האותיות וקוציהן ותגיהן הכל מיד ה' השכל כמבואר, ואז נאמר כי ענין השגחת אלהים הוא עין בעצם, כי כן שורש צירוף אותיות של עי"ן יו"ד נו"ן. כמו שהאותיות ידו"ד הם בעצמיות שם העצם שלו ית', כן אלו מצד השגחתו ית'. וכן צירוף אותיות יו"ד דל"ת דהיינו יד הם בשרשם כח אלהי מצד חסדו, זהו חסד יד ימין, וכן לגבורה יד שמאל, ומזה תלמוד יתרון בכולם והם בו ממשי. ובעולמות משתלשלים ממנו ית' אלו השמות שם הם מושאלות, כמו ידות הכלים, ורגלי הכסא שאנו אומרים שהם מושאלים, ורצו לומר כח האחיזה וכח העמידה. כן הוא ענין בכל השמות של איברי קומת האדם הם בו ית', ובהשתלשלות מהדוגמא של מעלה ודוגמא לדוגמא נקראים באלו התיבות כשאלה, וזהו (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו. אכן על הכסא דמות מראה אדם, רצה לומר שם שיעור קומה בעצם יד ממש עין ממש וכן כולם, רק אנחנו נקראים באלו הלשונות בלשון קודש רצה לומר שהם בעצם בקודש הוא הקב"ה, רק אנו משתמשין בזה הלשון מאחר שאנחנו בנשמותינו נשתלשלו ממקום קודש ובו ית' תוכיות אלו האותיות. וזהו ענין לשון הקודש רצה לומר המשתלשל מעצם הקודש הנצחיי, ואנו משתמשים בו בעניינים הגשמיים דרך שאלה, וגם מכח ההשתלשלות ומגבוה על גבוה, והוא ית' סיבת כל הסיבות והולך מעילה לעלול, והעלול מעין דוגמא להעילה, ואז יד תחת יד עין תחת עין כו' ממדריגה למדריגה. וזה היה חכמת אדם הראשון בקריאת השמות מצד השגתו לשון קודש, והשיג וידע כל נברא ונברא שורשו למעלה:

כ״דומזה יתבאר שהקושיא למה לא נזכרו יעודים הרוחניים בתורה היא קושיא בטעות, אדרבה יעודים הרוחניים הוזכרו בעצם, והגשמיים בהשאלה. למשל, (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם, אלו הטיפות היורדות אינם נקראים גשם בעצם, כי תיבת גשם הוא לשון קודש. רק כח ההשפעה נקרא גשם למעלה בקודש, והוא היעוד הרוחני וממנו משתלשל בהשתלשלות עד שבעולם הגשמיי מושפעים אלו הטיפות המגדלות ונקראות גשם בהשאלה, ותיבת גשם נוקב ויורד מעצם הגשם הקודש בכל עולמות. וכל העולמות הוא שם בשאלה, ואחד רוחני יותר מחבירו, ובעצם הוא בקודש הקב"ה, ושם יעודי' ורוחניות ובאלו עולמות הוא בשאלה כל זמן היותם עולם ועולם לפי מדריגתו, והתיבה לשון קודש ומשם משתלשל. וכן הם כל התיבות של היעודים, ברוך החונן לאדם דעת. כל אלו הדברים כתבתי בילדותי, אמנם אח"כ הוספתי נופך ובביאור אורך ורוחב ועומק עיין בהקדמה שלי הנקראת תולדת אדם ושם תמצא:

כ״הומזה נתבאר במקצת ענין האדם שהוא צלם אלהים, כי עין תחת עין יד תחת יד רגל תחת רגל כלומר נקראים ג"כ בלשון קודש מאחר שהכל מתפשט מקודש העליון, כי מהעין שלמעלה נשתלשל בהשתלשלות לאלפים ולרבבות בכל העולמות בלי ערך עד שנתהוה כח הראיה של האדם שהיא השגחתו על כן מושכל לו שם עין:

כ״ווכן היה ענין בריאת העולמות הרוחניים והגשמיים, דלכאורה הגשמיים אינם הרוחניים, אבל באמת כולם אחוזים ומקושרים והם ענין אחד, רק הולכים ומשתלשלים מענין לענין, מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה והם מתחלפים לאלפי אלפים ורבי רבבות מדריגות בלי מספר, ובכל עת שמשתלשלים הם יותר מתעבים, ומה שיש בזה יש בזה, ושיש בזה יש בזה, רק זה רוחני בתכלית הדקות, וזה אינו בדקות כל כך, ואחר כך זה יותר מתעבה, כל זה סובב והולך עד עולם הגשמי הז', וכל מה שיש בעליונים יש בתחתונים, עד וכל מה שיש ביבשה ישנו בים:

כ״זומזה יתבאר מה שאמר במאמר (זהר ח"ג עג, א) הקב"ה סתים וגליא, רצה לומר גילוי אלהותו יתברך שאשתמודע בבריאת עולם אזי הבריאה היתה בהשתלשלות מרוחני לרוחני עד שהגיע לגשמי, והגלוי הוא הסתום, והסתום הוא הגלוי. ונברא העולם בלשון קודש כי בראו באותיות אלפא ביתא כמבואר בספר יצירה, ונשתלשלה מהקודש בהשתלשלות בלי מספר עד שבא לגבול הזה, והתחתון שרשו בהעליון, ועליון בעליון, עד כי גבוה על גבוה, עד בשורש העליון האמתי:

כ״חעוד אמר (שם), התורה סתים וגליא. והכוונה גם כן, הגליא הוא הסתום והסתום הוא הגליא. כי כמו שהתורה לשון קודש יוצא מהקודש ומשתלשל זה לעומת זה כדפירשתי. כן מצות המעשיות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות שהם ס' רבוא מן ס' רבוא אותיות שבתורה כי משפט אחד לתורה ולהאדם המקיימה, כי תורה נתגשמה, ובעלוי מעלות יותר ויותר אז התיבות מאירות ביותר. כן האדם, אם לא חטא לא היה חומרי רק שכלי ומלאה הארץ דעה אף עם הארצות שבו, ועתה לא נשאר בו משכיל רק הלב, כענין שפירשתי וכתבתי במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם בית ישראל (ג) ד"ה וענין הדרוש הזה) הרמז (ש"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, שכשהלך אדם הראשון אחר עיניו כמו שכתוב (בראשית ב, ט) נחמד למראה, ה' לא יראה בו רק הלב. ואלו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו) ודרשו רז"ל (תקו"ז כ"א סב, א) זהו מצות עשה ולא תעשה, היה מקיימה בבחינה אחרת ביותר רוחניי, כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה עיין שם. והאדם והתורה עולים בקנה אחד, וסימנך (ש"ב ז, יט) וזאת תורת האדם. ורמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וס' רבוא אותיות התורה הם ס' רבוא נשמות דישראל:

כ״טוהנה ענין לעבדה ולשמרה מצות עשה ומצות לא תעשה נתגשמו, אבל מכל מקום יוצאים ממקור הקדושה זה לעומת זה, כי שכר מצות הגשמיות היא רוחניות של מצות. וזהו ענין שאמרו (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה, למשל ציצית עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטין דברי גשמיים, מכל מקום במעלת הסולם עולה למעלה למעלה עד ראש המעלות אשר שם ציצית הם דברים עליונים עין לא ראתה אלהים זולתיך, וכן כל המצות. וזהו (אבות ד, ב) שכר מצוה היא המצוה עצמה, דהיינו השורש, ועיין ברקנאטי פרשת בחוקותי. כי העונש והשכר מהש"י אינו הסכמיי כדרך עונש ושכר ממלך בשר ודם המבדיל שיוכל להיות בענין אחר, אמנם מהש"י הוא טבעיי רצה לומר הכרחיי, כי שכר המצוה היא המצוה עצמה שנתדבק ברוחניותיה. וזהו (שם) מצוה גוררת מצוה, וכן בעבירה עונש עבירה בעצמה דהיינו שרשה בקליפה בר מינן, הרי הנגלה והנסתר בתלמוד ובמעשה הכל אחד מיוחד בסוד לשון קודש, ואף הגשמיות החול הוא חולין שנעשה על טהרת הקודש:

ל׳ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, רצה לומר כמו שמתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. וקרוב לזה פירש הרב בספר מורה נבוכים בריש ספרו:

ל״אובזה יובן מאמר רז"ל במסכת סוכה (כח, א), אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו', עד דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא. וכבר תמהו הראשונים הלא הויות דאביי ורבא זהו חיינו ואורך ימינו ויסור ויתד שהכל תלוי בו, ואיך קראם דבר קטן. ובעל עין יעקב הביא דעת הריטב"א והרשב"א עיין שם. ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריו להבין את מעשה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שחיות הרוחניית הוא בהם ממש, הוא הדבר שדברתי שמצות הגשמיית שכרה רוחניותה הנצחיות והיא היא (עירובין כב, א) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש כדפירשתי, מקדש מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאוד ולמעלה הוא גדול, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שורשו למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי, והדבר קטן הוא ממש דבר גדול כמו גרעין חטה שצומח ממנו שבולת. הרי מבואר שהתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה אותם האדם היא בעצמה הנסתר סוד תורה שבכתב כולה שמותיו מעשה מרכבה:

ל״בוזהו ענין (בראשית א, טז), שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטן. כבר כתבו חכמי האמת שסוד חמה ולבנה הוא סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה עתה בעת גשמיות הם מאור גדול ומאור קטן כנזכר לעיל דבר גדול ודבר קטן, אמנם ברוחניות בשרשם הני שני מאורות הגדולים משתמשים בכתר תורה אחד. וזהו ענין שמרומז כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב, כמו מנלן ומנא הני מילי:

ל״גומזה יובן, כתיב (משלי ו, כג) ותורה אור, כי היא מאירה מכבודה. ובמדרש רבה פרשת בראשית (ג, ה) א"ר סימון ה' פעמים אור כתיב, כנגד ה' חומשי תורה כו' עיין שם. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) במחשכים הושבני כמתי עולם (איכה ג, ו), א"ר ירמיה זה תלמודא של בבל. ולפום ריהטא מאוד תמוה, כי היא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקרא אותה מתי עולם. גם מדרש דר' סימון דמפרש האור המוזכר בריש התורה על ה' חומשי תורה, וכתיב שם (בראשית א, ד) ויבדל, שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה. בשלמא אי קאי על האור הנראה לבני אדם, שייך גניזה:

ל״דאלא הענין הכל אחד, והיא היא סיבה גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור באלף שהארכתי בו בכמה מקומות, הוא גניזת אור התורה. והפשוטו ודרש ר' סימון הכל אחד, מבואר מדברינו הנ"ל שהתורה בעצמה לשון קודש סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היה הכל מעשה מרכבה ואז התורה כולה אור בהיר, רק כשנתגשם האדם וסלק האור דהיינו כתנות אור באלף, ונתלבש בכתנות עור בעי"ן שהוא עיור, ונסתלק מן החיים וגרם מיתה. כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה המצות הגשמית, ומכל מקום תפוחי זהב כו':

ל״הוכן תמצא בתורה סוד ורמז, כמו שנתנו דורשי רשומות סימן על חלקי התורה פרדס ראשי תיבות פש"ט דרו"ש רמ"ז סו"ד. וסוד, הוא אור הגנוז הנסתר עתה ממנו לסבת הסתלקות כתנות אור, והוא עצם לשון הקודש. ורמז, הוא מעשה מצות הגשמית, מאחר שמכל מקום היא היא כדפירשתי רמזי תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה באר היטב רק שנתחשך השכל מה שהי' ראוי להיותה, ומלאה הארץ דעה אינו רק הלב לדעת ואינה מובנת התורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה וכמו שאמרו רז"ל (ברכות סג, ב) אין דברי תורה מתקימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל:

ל״וולזה צריכה התורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבואר בעצמה כמו שעינינו רואות בדור אחר דור שהקדמונים שהי' להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אחר כך לא היו מבינים בלתי פירוש ואח"כ פירוש על פירושו הכל לפי חשכת השכל, על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר, היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו הי' יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהוא הפירוש, ולהמית עצמו עליה עד שהוצרכה התורה שבע"פ להיותה נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם זהו תלמוד בבלי, רצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה, ואלו היה בית המקדש קיים והיה אור הולך וגובר כלעתיד, אז הי' ותורה אור ומשמח את הלב ולא חושך וממית עצמו עליה:

ל״זזה סוד שני מאורות, כתב בספר קול בוכים, מאורות אותיות אור מות, וזהו במחשכיכם הושיבני כמתי עולם שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות חשך ולא אור. גם ראוי להיות ותורה אור תורה אחת, ועתה שתי תורות:

ל״חוזהו ענין (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרה בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרה בכתב, הענין על דרך דאיתא בפרק הבונה (שבת קד, א) בהנך מילי מעלייתא דדרשו הדרדקי באותיות אלפא ביתא, ואמרו, ס"ע, עשה סימנים. פירש רש"י (ד"ה סימנים), בסדר שמועות [כו'] כדי שלא תשכח כו'. והנה תורה שבעל פה ארוכה מארץ מדה, ומי יוכל לזכרן. אמנם הרמזים כולם הם בתורה שבכתב, ומי שמבינם על בוריה אז זוכר הכל, כי על הכל יש סימנים בה. ותורה שבכתב אין לאומרה בעל פה, כי יש בה כמה חסירות ויתירות. ותורה שבעל פה אין לכותבה, כי העיקר הוא להיות זוכר הכל. ועל שבכתב מרומז עשה סימנים. ומפני חטאינו נחשכנו עד חורבן הבית, ונוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי, ולהיותו נכתב. וזהו ענין אור הגנוז בה' חומשי תורה שהם סוד כדפירשתי לעיל. ומשתמשים ברמז, וגם זה בקושי גדול איש איש לפי מדריגתו, ואחר שימית עצמו עליה. ורמז גדול נזכר אצל משה רבינו ע"ה (שמות ג, ד), וירא ה' כי סר לראות, משה רבינו ע"ה ראה היטב והוא סוד אספקלריא המאירה כי קרן אור פניו, פני משה כפני חמה (ב"ב עה, א) שהוא תורה אור, וכשנתן לו הש"י התורה שבכתב לא היה חשך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבע"פ. וזהו סר לראות, סר ראשי תיבות סוד רמז:

ל״טוזהו ענין מדרשם ז"ל (שמו"ר מא, ו), ויתן אל משה ככלתו (שמות לא, יח) כללים מסר לו והבין מעצמו תורה שבעל פה, כמו שהארכתי בדרוש אחר (מס' שבועות תו"א קטע מעלת הסרסור הוא מרע"ה ד"ה אמנם מבואר) בענין (במדבר יב, א) אשה כושית אשר לקח. ובמדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט), כתוב לך (שמות לד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא, אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני שכתבתי ונתתי לכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא חס ושלום שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא, שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן. מבואר לפי עניינינו. ועל כן נקרא תורת השם (שמות יג, ט), ונקרא (יהושע ח, לא) תורת משה, כי משה הבין מעצמו והשיג התורה שבעל פה, על כן נקראת על שמו:

מ׳זהו ענין (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באהל, וכתיב (דברים ד, מד) זאת התורה אשר שם משה, כי תורת משה שהוא התלמוד שהשיג וכיוון ההלכה, היא התורה שממית אדם עצמו עליה מרוב הפלפולים וחומריות הסוגיות. והוא הבין שבכתב כולה, כי לא היה חשך לפניו כי קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, ואמרו רז"ל כי שקול נגד ס' רבוא, כי ס' רבוא נשמות הם ס' רבוא אותיות התורה:

מ״אנחזור לענין, התורה שבכתב היא סוד, והיא רמז. וסוד הוא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז הוא דבר קטן הויות דאביי ורבא, ותורה שבעל פה הוא תלמוד והויות דאביי ורבא, ותורה שבכתב לשון קודש כדפירשתי, ותורה שבעל פה תרגום שהוא המתקרב ללשון קודש. וזהו סוד שנים מקרא ואחד תרגום, המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים, והתרגום אחד. ובמחשכים הושיבני, זה תלמוד בבלי, הוא התרגום:

מ״באבל ארץ ישראל במעלתה סוד לשון קודש. והעולם שנברא בלשון הקודש (בר"ר לא, ז) המרכז הוא אבן שתי' שממנו הושתת העולם זהו במקדש. ובירושלמי פ"ק דשבת (הל' ג' ט, א) תני בשם ר' מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חולין בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא, עד כאן. הרי הוזכר מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל, כי משם אורה יצאה ותורה אור:

מ״גוזהו ענין בפ' המדיר (כתובות עה, א) אמר אביי, וחד מנהון עדיף כתרי מינן. אמר רבא, וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא ר' ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מה קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי. ועל ענין זה יהיה מאמר בחולין פרק גיד הנשה (צב, א), ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י), א"ר חייא בר אבא אמר ר' אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים שנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים שנים בארץ ישראל ואחד כאן, עד כאן. הענין ג"כ שאחד בארץ ישראל שקול כשנים דהכא, ואחר כך מתהפך אחד מכאן שקול כשנים דהתם. הענין הוא כדפירשתי, שנים מקרא ואחד תרגום, וארץ ישראל לשון קודש שם סוד ושם רמז כדפירשתי, וענין הרמז שהוא ענייני תורה שבעל פה אבל הוא בנעימות מצד שיותר מתקרב להשורש כי הוא לשון קודש, והוא כענין פסוקים. משא"כ בגלות בבל שבא הריחוק ובסוד התרגום וענין מחשכים, מצד זה אדם כי ימות, מרוב הגירסות ולפעמים משבשתא וצריך להוציא אור מהחשך, ומכח זה מתרבה המחלוקת:

מ״דובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), א"ר אושעיא, מאי דכתיב (זכריה יא, ז) ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד חובלים. נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלין זה את זה בהלכה. ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגומר (שם ד, יד), א"ר יצחק אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה. ושני זתים עליה (שם ג), אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית, עד כאן:

מ״ההרי תלמידי חכמים שבארץ ישראל, יצהר שהוא שמן המאיר ותורה אור אורה ושמחה, הם כענין רמז לענין תורה שבעל פה ואינם מתחממים כ"כ בפלפול כמו בבבלי, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול. ותלמידי חכמים שבבבל להיפך, עסקם מרובה וכמעט כולו בדבר קטן הויית דאביי ורבא. על כן ארץ ישראל שני מקרא, ובבבל אחד תרגום. אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפילפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה, הרי הוא כתרי מינייהו, כי הנה בסודות המרכבה יש גם כן לפלפל פלפול עמוק ומתוק כדאיתא בפרק המרכבה, ושואלין לאדם צפית במרכבה שלי (מדרש משלי י, ב), פלפלת בחכמה (שבת לא, א). ובזוהר, אית מקום לשאלא ולאתבא, ואית דקיימא לשאלא, ולא לאתבא, ואית דלא קיימא לשאלא, והמחודד העולה לארץ ישראל אז הוא במעלה יותר לקיים פילפולא בחכמה. נתבאר מזה ידיעת ארץ ישראל בדבר גדול הוא יותר מבבל, וחכמת חידוד דבר קטן הויות דאביי ורבא היא יותר בבבל מבארץ ישראל:

מ״וומזה יתבאר מאמר תמוה בירושלמי מסכת פסחים (פ"י ה"ד ע, ב) תני רבי חייא, כנגד ד' בנים דברה תורה כו'. בן חכם הוא אומר, (דברים ו, כ) מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהינו אתכם. אף אתה אמור לו, בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים. בן רשע מהו אומר, (שמות יב, כו) מה העבודה הזאת לכם, מה העבודה הזה שאתם מטריחים עליו בכל שנה ושנה. מכיון שהוציא עצמו מהכלל, אף אתה אמור והקהה את שיניו, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים (שם יג, ח), לי עשה, לו לא עשה, אלו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי שיגאל משם לעולם. בן טפש מהו אומר, (שם יד) מה זאת, אף אתה למדו כהלכות פסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. מהו אפיקומן, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. ושאינו יודע לשאול כו', עד כאן לשונו:

מ״זהרי עיניכם רואות הענין היפוך מחכם לתם מסדר אגדה שלנו. כבר בארתי החכם שבארץ ישראל הוא בסודות התורה, ומיעוט הוא בפלפול ההוייות. והחכם שבבבל להיפך. נמצא החכם שבארץ ישראל הוא תם בבבל בעיון פלפולו, והחכם שבחוץ לארץ הוא תם בארץ ישראל בענין השגת הסודות, וכן תמצא מרומז מחכם לתם קרובים בלשון אחד, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, פירש רש"י זה תינוק טפש, ובמקום אחר הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים הרי זה שאלת בן חכם כו', הרי שכלולים בלשון אחד. וכמו שכתוב הכא (שמות יג, יד) כי ישאלך בנך מחר, כן כתיב בואתחנן (דברים ו, כ) כי ישאלך בנך מחר, אשר נראה לעין כל כי מתהפך מחכם לתם ומתם לחכם:

מ״חועתה אבאר, וקודם לזה אבאר הפשוטי של הפיסקא חכם מה הוא אומר כו', דיש להקשות הלא עניין הכתוב בואתחנן קאי אענייני כל התורה ולא אפסח לבד, דכך פירש הכתוב מה העדות כו', כלומר מי מחייבני לשומרם. התשובה עבדים היינו כו' ולקח אותנו לעבדים, לפיכך חייבים אנחנו לקיים ציוייו. עוד קשה, דבואתחנן משיב תשובה אחרת מדהכא. עוד קשה, דלסברת המגיד שקאי אפסח, מה זה אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כאלו החכם לא דיבר מענין הפסח:

מ״טאלא הענין הוא כדפירשתי לעיל בביאור ההגדה אמצה שמורה, דבודאי קאי בואתחנן אכל התורה, רק חכם המפולפל לוקח בהשאלה אלו התיבות ומפלפל בכאן לענין פסח, וזה שואל עדות חקים ומשפטים הנאמרים בפסח סותרין אהדדי. עדות נקרא מצוה שהיא לזכר ועדות על מה שהיה, כמו מרור זכר לוימררו וכיוצא בזה הרבה, ותמצא ענין עדות בפסח כי פסח ה' על בתי בני ישראל, ואז מקשה א"כ מהו זה חקים שנאמר (שמות יב, מג) זאת חקת הפסח, דחק משמע שאין לו טעם. וכי תימא חק האמור כאן פירושו בענין אחר, ורצה לומר שהוא חק לכל העולם ולא לישראל לבד, סותר לזה מה שנקרא משפט שנאמר בפסח (במדבר ט, ג) ככל חקותיו ומשפטיו, ומשפט הוא (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, ומשפטים בל ידעום (תהלים קמז, יט-כ) כדאמר ברבות פרשת בא פרשה י"ט (ו). וא"כ החכם מפלפל ממה נפשך קשה, אם חק הוא פירוש גזירת המלך, סותר לזה עדות. ואם פירושו הוא חוק לכל, סותר לזה משפט:

נ׳ובאה התשובה אין מפטירין כו', ובפ' ערבי פסחים איכא מ"ד אפיקו מנא דהיינו שלא יאכלו הפסח בב' מקומות, ולענין זה הוא תשובה למה נקרא חק כי דבר אחד יש בו חקיי שאין בו טעם, כי אדרבה הסברא להיפך לאכול מבית לבית כענין שהיתה פסיחת הקב"ה מבית לבית. וזהו שאמר אף אתה אמור לו כהלכות פסח, כלומר אף שהפסוק בואתחנן אינו קאי אפסח ולא היה זה רק בשאלה, וק"ל:

נ״אוביאור הפסוקים בואתחנן על כל התורה כולה הוא כך, שהודיענו כי תלה הכתוב כל התורה ביציאת מצרים, זהו (דברים ו, כא) ואמרת לבנך עבדים היינו כו', וסיים (שם) ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. בזה מתורץ החקירה גדולה שחקרנו והיא כתובה למעלה בפנים, גם בקצת דרושים, כמו שמצינו יסודי התורה כולה יציאת מצרים, ותלה כמה מצות ביציאת מצרים, דיש לתמוה הלא התורה קדומה לעולם והיא נצחיית מצד עצמה אינה תלויה בזולתה, ואיך נאמר אם לא גלו ישראל למצרים לא היה מציאות לתורה חלילה. גם תלה קבלת אלהותו יתברך ביציאת מצרים, כמו שאמר (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכתיב (במדבר טו, מא) אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים:

נ״בוהתשובה בזה כי הכל תלוי בשם ההוי"ה שהוא שם העצם היה הוה ויהיה, הוא היוה הכל, והקב"ה והתורה וישראל המוזכרים במאמר הזוהר הזה אשר אנחנו בביאורו הקישור בשם הוי"ה קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, והוא היוה הכל בשביל התורה וישראל, כי התורה היא כולה שמותיו, והשמות יוצאים ומתפשטים משם הוי"ה שהוא שם העצם. נמצא תורת ידו"ד תמימה, שהיא תמימה כולה שם ידו"ד, ויש ס' רבוא אותיות בתורה שמשם ס' רבוא נשמות ישראל הדביקים בידו"ד, כי נשמותיהם מפנימיות הקדוש כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ד אלהיכם, ושם יהו"ד לא נתגלה אף להאבות רק למשה רבינו ע"ה לכל האותות ומופתים אשר עשה משה (שם לד, יב) מצד שם ידו"ד שהוא למעלה מהטבע, כי גדול שם ידו"ד משם אלהים, כי אלהים הוא הנהגה על פי הטבע כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, וכבר הארכתי בזה בשם הזוהר במקום אחר. וכן בגימטריא אלקים הטב"ע קו היושר כל אחד על משפטו, שם ידו"ד המהוה כל הויה הוא למעלה מהטבע לשדד לכל האותות והמופתים. וכן התורה למעלה מהטבע, כי מי שיאכל חמץ ונכרתה הנפש אין זה בטבע שימות, ואפשר שהחמץ שאכל היה טוב וברי לגוף, וכן מי שיאכל ביום כפור וכן לכל העונשים, וכן השכר, כל זה אינו בטבע, נמצא שהתורה היא שם ידו"ד תמימה והיא כולה שמותיו יתברך, וכל השמות יוצאים ומתפשטים משם ידו"ד. והנה שם ידו"ד נודע במצרים, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל האלהים, על כן (שם ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, דהיינו התורה יציאת מצרים אני ידו"ד, והתורה תורת יהוה. וזהו סיום התורה (דברים לד, יב) לכל האותות וגומר ונעוץ סופה בתחילתה בראשית בשביל התורה וישראל ושמנו קראת בשמך דבוקים ביהו"ה:

נ״גוהנה אם לא חטא אדם היה נודע שם ידו"ד מצד הדביקות ואתם הדביקים ביהו"ד אם היה כתנות או"ר באל"ף, ועתה עונות הבדילו ונתקלקל, ואחר כך הדורות אחריו נתקלקל דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום כו' ונעשה העולם על זה רחוקים מדביקות ידו"ד עד שהוכרחו לבא בכור הברזל לזכך ולטהר כל הדורות בגלגולים השלכת היאורה דור המבול תוכן לבנים דור הפלגה. והאר"י ז"ל אמר בפסוק (בראשית טו, יב) והנה אימה חשיכה גדולה נופלת, אימה, דור אנוש, כתיב (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שיראו מלפניו, פירש רש"י, אוקיינוס פרץ גבולו בדור אנוש והציף שלישו של עולם, והאלהים עשה שיראו מלפניו. חשיכה, זה דור המבול, שלא שמשו המאורות. גדולה, זו בוני המגדל. נופלת, על סדום גפרית ואש מן השמים. ועל כל זאת ידוע תדע כו', נתגלגל הכל ונזדכך במצרים זוהמתם שהיתה דבוקה בישראל עד שנעשו זכים וטהורים ס' רבוא, נגד ס' רבוא אותיות התורה:

נ״דונודע כי שם ידו"ד למעלה מן הטבע, וכן התורה תמימה ידו"ד למעלה מהטבע. ובזה נתבאר מה שאומר שתלה הכתוב ביציאת מצרים, לא ח"ו במצרים, רק התורה תלויה במה שנודע ונתגלה במצרים דהיינו שם ידו"ד שהוא נצחיי ובו תלי' נצחיות התורה. ואלו לא נתקלקל האדם, היה נודע לו שם ידו"ד והיה מקבל התורה בלי זיכוך וגלויות בכור הברזל. ועתה הוצרך השם יתברך לצרפם שיזדככו באופן שיהיו יכולים לדבק בידו"ה, ואלו לא היה מצרים אז היה הש"י ממציא זיכוך אחר, ומה שאנו אומרים תלה ביציאת מצרים רצוננו לומר שמשם זכינו לחזור להיות דבק בידו"ד. ומאמר תלה ביציאת מצרים הוא כאלו אמר תלה התורה בשם ידו"ד:

נ״הוזאת התשובה של חקירה זו מרומזת במה שאמר הפסוק (דברים ו, כא) עבדים היינו ותלה ביציאת מצרים. ואמר הפסוק, אולי תחקור איך שייך לתלות נצחיות התורה ביציאת מצרים. על זה סיים ותירץ, ויוציאנו ידו"ה משם ביד חזקה, רצה לומר אינו תלוי במצרים, אלא בשם יהו"ד שהוציאנו משם ונודע וניכר לכל האותות אשר עשה משה, ונטהרנו עתה לדבק בידו"ה:

נ״וומזה יתבאר הכתוב (שמות כ, ב) אנכי יהו"ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכבר הקשו כל המפרשים אשר בראתי העולם הוי ליה למימר. ולפי דרכי אתי שפיר, אנכי ידו"ד ובשם זה תלויה התורה ונזדככו לידבק בידו"ה על ידי יציאת מצרים, ואנכי ידו"ד סיבת התורה אשר הוציאך כו'. ועל כן כשמסיימין התורה לכל האותות מתחילין בראשית ברא שפי' על התורה וישראל:

נ״זואם תקשה בפסוק אנכי למה הזכיר שם אלהים, הלא הענין הכל בשם ידו"ד. זה אינו קושית אמת, התורה ניסיי למעלה מהטבע כמו שכתבתי לעיל, אמנם היא טבעיות, רצוני לומר טבעיית רוחניות הכרחיית ולא הסכמיית כמו שכתב הרקנאט"י ריש בחוקתי וכמו שכתבתי לעיל. כלל העולה, שורש הכל שם ידו"ד, וכי הוא ידע את שמי סוד הדביקות בשם ידו"ד. אמנם הן הן הסודות אור הגנוז, ולא כל מוחא ומוחא סביל דא, ומדריגות מדרגות יש לבאי' סוד ידו"ד איש איש לפי מעלתו בסוד סתרי התורה, הלא תראה שהש"י אמר בדרך נפלא ושמי ה' לא שאלו כו':

נ״חוהנה בסודות האלה דבר גדול הוא חכמת החכם בארץ ישראל שהיא לשון קודש, ובערכו תם בבבל וקורא לו טיפש. ובפילפול דהוויות אביי ורבא, חכמת החכם בבבל, ובערכו תם בארץ ישראל. וכבר נודע כי סדר האגדה שלנו סודרה בבבל, והא לחמא עניא יוכיח שמסודר בלשון תרגום, ואז חכם מה הוא אומר הוא הפלפול בהנגלה וכמו שכתבתי, ואז התשובה אין מפטירין כדפירשתי, וזה החכם הוא תם בענין ידיעות הסודות בערך החכם שבארץ ישראל, מכל מקום בעת שלומדם ומעיין שואל ואומר מה זאת, והוא מסמן הדברים שהזכיר החכם עדות וחקים ומשפטים דרך שאלה, והאמת שקאי אכל התורה ושואל מה זאת שיתלה התורה שהיא נצחיית במצרים והיא חקירה הנ"ל. על כן התשובה בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, והוא כדפירשתי תלוי בשם ידו"ד לכל האותות והמופתים. והנה בבבל הורגל יותר בפלפולים הנגלים, על כן אמר ומאריך מה העדות והחקים והמשפטים כו' ומפלפל כדפירשתי. ובעת שלומד מה שאינו הורגל דהיינו הסודות, אומר בקיצור מה זאת אף שקאי על עדות וחקים ומשפטים כדפירשתי. אמנם תני ר' חייא הוא בארץ ישראל, ושם הרגל החכמה יותר בהסודות והמיעוט בפלפול, ממילא דברי החכם שם הם דברי התם בבבל, ובאת שם בארץ ישראל התשובה על החכם דהתם כמו על התם דהכא, ועל התם דהתם כמו על החכם דהכא ודו"ק:

נ״טהנה העתקנו מענין לענין והכל ענין אחד סתים וגליא דאורייתא בסוד לשון קודש, סוד ורמז נגלה ונסתר הכל אחד. ונתבארו ב' דרגין מג' דרגין המתקשרין דא בדא כמוזכר בזוהר שהבאתי, דהיינו הקב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, וברא העולם בלשון קודש, והתורה סתים וגליא, וכה תאמר לבית יעקב וגומר (שמות יט, ג) אמרו רז"ל (מכילתא בחדש ב) כה תאמר בלשון קודש:

ס׳עוד חל עלינו חובת ביאור לבאר השלישית, דהיינו יעקב וישראל דרגא על דרגא סתים וגליא, וזה צריך ביאור רחב, וממנו יתבאר פירוש מצורע. כי הנה יש להקשות תינח אם לא חטא אדם והיה שכלו כתנות אור הוה אתי שפיר סתים וגליא וכולה חד, כי גם קדושות הגוף היתה בו, דגם הארץ שהוא החומר מליאה דיעה. אמנם עתה כתנות עור ובשר תלבישנו קשה:

ס״אכתיב (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד. ופסוק זה על דרך פסוק (קהלת ב, יג) ויתרון לאור מחשך, והארכתי מאד בדרושים אחרים מענין זה, כי סבת החשך גורם יתרון האור ממה שהיה קודם שנתחשך, ואמרו רז"ל חוה סחטה אשכול של ענבים בענבים מעורבים בשמרים ואינם נכרים רק מתבטלים, וכשנסחט ונעשו שמרים אחר כך נשאר היין משומר רצה לומר מסולק מהשמרים. ענין השמרים הוא כח הבחירה הנתונה לאדם לבחור בטוב או רע, ולעתיד יהיה הטוב הכרחיי נצחיי כמו הנשמה קודם בואה לעולם טהורה ובחזירתה ביותר והוא זך ובהיר יותר ממה שהיה קודם סחיטה:

ס״בוזהו ענין עולם הבא ביין המשומר בענביו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר, והענין כי היה כתנות אור ונגנז ונעשה כתנות עור בעי"ן שהוא עור היפך אור. ובהתם החטאת לעתיד, אור חדש יהיה לזה העור יתרון עי"ן שגרמה עיור, עיור יתהפך לעי"ן בעי"ן יראה ה' וגומר (ישעיה נב, ח), עין רואה עין כו' זה יין המשומר כו':

ס״גוזהו ענין (דברים ו, ד) ע' דשמע ישראל רבתי, ובדברי הימים א' דאדם רבתי, הנה אד"ם מעשר של אמ"ת, והעולם נברא באמת בראשית בר"א אלהי"ם א"ת סופי תיבות אמ"ת, ונרגן מפריד אל"ף (משלי טז, כח) הוא הנחש בהוצאת דיבור שקר גרם שנפרד א' מן אמת ונשאר מת, וכן א' מן אדם ונשאר דם, ואז נסתלקה אלף מכתנות אור ונעשית עור. ועל כן אלף דויקרא (ויקרא א, א) זעירא ונשאר ויקר לשון קרי היא לילית שהולידה מן אדם ק"ל שנה ובא זוהמא לעולם, ואמר (שם ב) אדם כי יקריב, דאינו קרוב עתה צריך להקריב. ואח"כ הפרשיות של תורת כהנים הארכתי במקום אחר שסובבה על זה הענין. וכל הטומאות נמשכות מזה, אדם כי יהיה בעור בשרו (שם יג, ב), מחמת שנעשית כתנות עור ובשר בחטא אדם הראשון ולא היה מטת אדם שלימה רק קרי, ומזה הזיבות ודם נידה כו'. עד בא יעקב שופריה מעין שופרא דאדם (ב"מ פד, א), והיתה מטתו שלימה ויצאו ממנו ע' נפש קדושות לתקן ע', ואת יהודא שלח לפניו (בראשית מו, כח), רומז על דוד המלך ע"ה בסוד אדם דוד משי"ח, והוא זכה לע' שנים המובחרים של אדם הראשון כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים מוסיפין חכמה (שבת קנב, א), נמצאו ע' שנים אחרונים שנתן אדם לדוד כמו שאמרו רז"ל (ב"ר יד, יא) הם המובחרים, ובימי שלמה בן דוד היה אור הלבנה במילואה, על דרך דאיתא במדרש רבה (שמו"ר טו, כז) בפסוק (שמות יב, ב) החדש הזה לכם על שם לעתיד בביאת משיח כתיב (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, אור הלבנה כאור החמה גו' כאור ז' ימים (שם ל, כו), שהוא אור הגנוז שהיה משמש אז, ומה שהיה עי"ן לא ראתה יתהפך לעי"ן לא ראתה אלהים זולתך, דהיינו לרוב הבהירות, וכל זה בא מכח ביטול השמרים הקליפות, ומעז יצא מתוק וזדון נתהפך לזכות:

ס״דוכעת יאמר ליעקב (במדבר כג, כג) ואמרו רז"ל (ב"ר כ, כ) שיהיו ישראל לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת וכו'. וכבר הקדמנו יעקב שופרא דאדם מטתו שלימה בע' נפש, בפ"ק דבבא קמא (טז, א) שדרו של אדם לאחר ז' שנה נעשה נחש כו', כתיב (במדבר כג, כג) כי לא נחש ביעקב, כתיב (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן, הבטן שהוא נחש כל הולך על גחון מצד פרי עץ הדעת גרם רעה, אבל נחלת ה' הוא יעקב נחלה בלי מצרים בנים הם המטה שלימה, כתיב (משלי כ, כז) נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חופש כל חדרי בט"ן, וגרם לנר אלהים מאיר ביותר. ובמסכת קידושין (ל, א) וא"ו דגחון (ויקרא יא, מב) באמצע אותיות התורה. כבר הקדמתי לעיל שכשם שנתגשם האדם ונגנז האור, כן בחינת התורה לעבדה ולשמרה ונגנז האור, וכמו אחד אור נתהפך לע', כן ענין תורה אור ונעשה (איכה ג, ו) במחשכים כו' ונתהפך לע', דהיינו מה שהיה ראוי להיות סו"ד (שה"ש ב, ד) הביאני אל בית היין שבעים פנים לתורה:

ס״האמרו רז"ל (ברכות כה, ב) לא נתנה תורה למלאכי השרת, לזה ב' פירושים, אחד לגריעותא ואחד למעליותא. עתה לגריעותא שנתגשמה התורה, ועל זה סובב המאמר דפרק רבי עקיבא (שבת פט, א) שהשיב משה רבינו ע"ה למלאכי השרת קנאה יש בכם כו', בין האומות אתם שרויים כו', שזה הענין על גשמיותה. ולעתיד שנזכה לסוד ה' לאור הגנוז, כעת יאמרו מלאכי השרת מה פעל אל, כי ישראל לפנים ממחיצתם של מלאכי השרת כמו שאמרו רז"ל, ואז יתבאר לא נתנה תורה למלאכי השרת למעליותא דישראל, כי מלאכי השרת ישאלו תורה מישראל, ומתוך הגריעותא בסילוקא תבוא המעליותא יותר במעלה כי יהיה יתרון לאור מכח החשך שנסתלק ולפום צערא אגרא מצד יצה"ר זוהמת הנחש הכובשו יבא לאור הגדול:

ס״ווהנה (סנהדרין צז, א) ששת אלפים שנה הוי עלמא, נגד ו' ימי החול דמעשה בראשית, ושבת קודש נגד עולם הבא כמו שכתב הרמב"ן בפ' בראשית (ב, ג ד"ה אשר ברא), ובשבת תוספת אור נשמה, וכולי עלמא מודו בשבת נתנה תורה. הרי הגחון שהוא הנחש שליטתו ו', והוא בישראל באמצעי אומה ישראלית וכמו שאמרו רז"ל בפ' החליל כי הגדיל לעשות ובתלמידי חכמים יותר מכולם, על כן ו' דגחון באמצעית ס' רבוא אותיות התורה שהם ס' רבוא נשמות ישראל, ומכח זו היא עצמה הרפואה אם פגע בך מנוול משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב). ועל ו' הנ"ל רמז (עי' שמות לה, ב) ו' ימים תעשה מלאכתך וביום הז' קודש לה' אלהיך:

ס״זועל ו' הנ"ל רמז (ש"א יח, ט) ויהי שאול עוין את דוד. כתבתי לעיל דוד לקח ע' שנים המובחרים, יפה עינים וטוב רואי (שם טז, יב), סוד אור. ושאול השיג את זה ורצה להכניס עין הרע, והכניס ו' דגחון בעין ונעשה עוין. ודוד בא מנחש שהוא ישי, ונתהפך לטוב, כי משורש נחש יצא צפע (ישעיה יד, כט) הנאמר על משיח:

ס״חועל ענין התורה סוד נגנז, וענין הביאני אל בית היין ע' פנים, איתא פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), יודא וחזקיה בני ר' חייא הוו יתבי בסעודה קמיה ר' ולא הוו קאמרי ולא מידי. אמר להו, אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא. כיון דאבסום, פתחו ואמרו, אין בן דוד בא עד שיכלו ב' בתי אבות מישראל, ואלו הן, ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר כו'. אמר להם, בני קוצים אתם מטילים לי בעיני. אמר לו ר' חייא, רבי אל ירע בעיניך יין נתן בע' אותיות, וסוד נתן בע' אותיות, נכנס יין יצא סוד, עד כאן:

ס״טקשה איך בני ר' חייא שגו ביין, והלא רז"ל אמרו (עירובי סה, א) המפתה ביינו יש בו דעת קונו, שעל כן אמר ר' אגברו חמרא כו'. עוד קשה, מה תנחומין השיב ר' חייא לרבי, אדרבה הודה לדבריהם שאמר יצא סוד. עוד קשה, אל ירע בעיניך, בלבך הוי ליה למימר כלישנא דקרא בפ' ראה (דברים טו, י):

ע׳אלא הענין אין בן דוד בא להיות אור הגדול עד שיכלה בית דוד מקודם ויהיה חושך ואז יבא היתרון אור, וזהו עתה נכנס יין שהוא עליו ע' פנים לתורה, ומכח זה יצא סוד הגנוז ברום מעלה. וזהו אל ירע בעיני"ך, הוא (ישעיה סד, ג) עי"ן לא ראתה כו'. ועתה נכנסו קוצים בעין הם סוד (בראשית ג, יח) קוץ ודרדר שגרם אדם בחטא, ועתיד יצמח (שם א, יא) עץ פרי עושה פרי, סודות התורה וסיבת הכל, כי חוה סחטה האשכול וגרמה להיות שמרים, ובביטול השמרים שהיה בכח האשכול ישאר היין משומר, ויהיה סוד עין לא ראתה אלהים זולתך:

ע״אוזהו ביאור הפסוק (איוב יד, ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, שהטהרה בא מכח הטומאה שהיא עתה לא אחד כי נסתלקה האלף, ומכח הטומאה שיצאתה והתבטלה יצא הסיג והטהרה מטוהרת לגמרי. זהו סוד הוצאת הטומאה הסיג חוצה ולא ישאיר פנימה:

ע״בוזהו פירוש (ויקרא יד, ב) זאת תהיה תורת המצורע, ופירשו רז"ל (ויק"ר טז, ו) המוציא רע. ולזה ב' פירושים, טוב ורע המוציא רע, דהיינו בעל לשון הרע, וכשעושה תשובה זהו תיקונו שמוציא הרע מפנימיותו דהיינו הסיג שיצא חוצה, על כן נמצא ביותר בעם קודש ובמקום קודש. תנן ריש פרק ג' דנגעים (א) הכל מיטמאין בנגעים חוץ מן הגוים. ריש פרק י"א (א) דנגעים כל הבגדים מיטמאין בנגעים חוץ משל גוים. כי בהם נשארה הטומאה פנימיות, כענין שכתב הזוהר והקשה, הלא חזינן הרבה בעלי לשון הרע ולא נלקו בנגעים. ותירץ כתיב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו, אל תקרא מצרת אלא מצרעת (לפנינו בתנחומא מצורע ב) שנפשו דהיינו נשמתו מצורעת ובדד תשב מחוץ למחנה שכינה בר מינן:

ע״גבמדרש (שהש"ר ה, יד) קווצותיו תלתלים שחורות (שה"ש ה, יא) כעורב. רבי שמואל בר יצחק פתר קרא בפרשיותי' של תורה, שאע"פ שנראות כאלו הם שחורות וכעורות לאמרם ברבים כגון הלכות זיבה והלכות נגעים, אמר הקב"ה הרי הן עריבות עלי כד"א (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות, עד כאן:

ע״דביאור הענין כדפירשתי, טהור מטמא הזיבה בהטהרתה התהפך הזרע לקדושה ממוח שהוא מקור החכמה, ודם נדות מתהפך לחלב בדדים שהם במקום בינה (ברכות י, א), וכל זה רומז על רוחניות למעלה. ומצורע עזה כשלג וכצמר, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח):

ע״הוזהו סוד (שמות ד, ו) צרעת יד משה רבינו ע"ה, ופרעה נצטרע, וחילוק גדול יש. נצטרע פירושו, הצרעת דבוקה בו. מצורע פירושו, מוציא רע חוצה. ואם תשאל מנין היה לו למשה סיג שהוצרך להוציאה, הלא קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, וביום הולדו כתיב (שם ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ונתמלא הבית אורה (שמו"ר א, מז). תשובה, זה הסיג אינו היה בו בעצם מצד עצמו, רק מכח השתתפות. הנה בריאות העולם אדם קין הבל, ישראל נקראים אדם. ונודע מ"ש המקובלים הבל משה גלגולו באמצעית ש"ת, קין נתגלגל לזכך ביתרו. והנה הרג קין את הבל מחמת תאומה יתירה, וזאת התאומה נתגלגלה בצפורה, ויתרו שהוא קין עשה תשובה והחזירה למשה שהוא הבל, ומשה [היה] רועה את צאן יתרו (שמות ג, א), כי יתרו רצה להחזיר לו צאן הבל, ומשה רבינו ע"ה לא רצה לקבלם כמו שאמרו רז"ל אין רוח חכמים נוחה הימנו, קין אמר לית דין ולית דיין, ויתרו תיקן (שמות יח, כא) ואתה תחזה. הרי בדיבוק משה עם יתרו תיקן קין בהבל:

ע״ווהנה אמרו רז"ל (שבת קמו, א) כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמת כו', ומזו הזוהמא קין, וזו הזוהמא ארס של צרעת דמצינו קין נצטרע כדאיתא במדרש רבה (בר"ר כב, יב) וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו) רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר, שהזריח לו גלגל חמה. אמר רבי נחמיה, לאותו הרשע היה מזריח לו הקב"ה גלגל חמה. אלא מלמד שהזריח לו צרעת כמה דאת אמר (שמות ד, ח) והי' אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות כו':

ע״זוקשה מה ענין גלגל חמה. עוד קשה, לימא חמה ולא גלגל. ועוד מהו זה הזריח צרעת. רבי יהודה ורבי נחמיה מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. הנה פני משה כפני חמה כי קרן אור פניו, ומכח הגלגול נתקן קין שנתדבק משה ביתרו. וזהו גלגול החמה פירש ר' נחמיה שהגלגול אינו תיקון בעצם לחוטא הראשון, כמו שכתב הפרדס בסוף ספרו בענין סוד הגלגול, אשר על זה פירש (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כי חבירי המתקן אותי אין לי אלא סעד מעט, ועיקר המעשים נשארים להעושים אותם בעצמו. וזה היה הסיג הצרעת של קין שיצאה מידו של משה. ובזה יובן גזירה שוה אות הראשון ואות האחרון. ובזה יובן בשמות רבה (א, לב) למה נקראת צפורה, שטהרה הבית כצפור, עד כאן. רצה לומר צפור מטהר בית המנוגע, ומשה בכל ביתי נאמן (במדבר יב, ז) והבן:

ע״חוזהו התהפכות מטה לנחש וידו מצורעת, כי נחש בא על חוה והטיל בה זוהמא ויצא קין מצורע. והבל שהיה עמו בבטן אמם, נתגלגל במשה ויצא הסיג המועט שהיה דבק בו משכינו הרע ולמטה הוא מעץ החיים. אבל משה מצד עצמו אספקלריא המאירה סוד (ויקרא יג, יג) כלו הפך לבן טהור הוא, ואמרו רז"ל (תענית יא, ב) במה שימש משה בז' ימי מלואים בחלוק לבן. וקשה הא לא נמשח לכהונה. אלא זו הקושיא בעצמה רוצים רז"ל לתרצו, ותרצו שאין צריך למשיחה, כי המשיחה הוא להוציאו מהזרות, ובמשה רבינו ע"ה לא היה זרות כי לא הי' בו עכירות החומר כמו שכתוב (שמות לד, כט) כי קרן אור פניו, והיה כתנות אור. זהו סוד חלוק לבן, כלומר החלוק שלו החומר הי' לבן וזך אספקלריא המאירה:

ע״טועל זה רמז הכתוב (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. כתיב (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת אל הקודש, אהרן בבל יבא, אבל משה רבינו ע"ה בכל עת שרצה נכנס לפני ולפנים. וזהו בכל עת יהיו בגדיך לבנים, רומז על משה רבינו ע"ה שהיה בכל עת נכנס לפני ולפנים, זהו משום שחלוק שלו לבן ואין בו זרות. שמן על ראשך, זהו רומז על אהרן שהי' בו זרות וצריך למצוא זיכוך ע"י שמן משחת קודש:

פ׳והנה משה בדמות ובצלם אור הגנוז, וכמו שאמרנו במשה שהסיג אינו מצד עצמו רק מצד המצטרף, כן הוא בענין שאמרנו אור הגנוז ועתה במחשכים, ולעתיד אור חדש ביתר שאת כי יצא הסיג והשמרים, אין הענין שהוא סיג באור עצמו, רק בהמצטרף ונמשך, דהיינו כח הבחירה הניתנה לאדם לטוב ולרע, וביציאת הרע ותקונו הזדון מתהפך לזכיות ואז דביקות האור ביותר, דהיינו להיות דבוקים ממש ביהו"ה, על דרך משל הנשמה היא טהורה ומצטרפת עם הגוף, ובתיקון פעולה היא יותר מאירה:

פ״אנחזור לענין, שזהו ענין הטומאות יציאת הסיג ונוהג יותר בישראל ובמקום קודש. והקשיתי מדוע ירושלים אינו מטמא בנגעים, הענין כי שם אבן שתיה שממנו שתיתו של עולם ובמרכז הזה אין שום סיג מצד עצמו רק מהנמשך ממנו דהיינו ארץ ישראל, והם זוכים ליציאת הסיג. וחוץ לארץ ארץ העמים הטומאה נשארה בתוכם. הדרן לשמעתין, שכתנות עור סיבת אור הגדול. הרי ישראל סתים וגליא, והכל לענין אחד. ובזה מבואר היטב ג' מקושרין הקב"ה ותורה וישראל, הקב"ה היה הוא, ושמו התורה כולה שמותיו, וישראל ס' רבוא יוצאים מס' רבוא אותיות התורה, וזה שמינו קראת בשמך:

פ״בוכשנעמיק עוד בענין הזה, יתבאר עוד בעמקות סוד הטומאה. הנה יש נשמה, ולבוש הנשמה הוא הגוף המלביש אותה כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני, ולבוש הגוף הוא המלבוש כפשוטו, וכתיב (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, כי אלו ג' יבחנו בו יתברך בסוד לשון קודש שפירשתי, והם ג' דרגין הנ"ל. הקב"ה הוא הנשמה, כי הוא יתברך נשמת כל הנבראים והעולמות כמו שכתוב (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם. בחינה השנית תורת ידו"ד סוד אדם על הכסא זאת תורת האדם, רצה לומר רמ"ח ושס"ה, וכבר כתבתי סוד האברים שיעור קומה עין רגל אוזן פה יד כו' הם עניינים נסתרים. ובעצם בו יתברך בסוד לשון קודש, זהו סוד דמות האדם על הכסא והוא סוד התורה שמותיו יתברך, על כן בקבלת התורה אמר הש"י למשה (שבת פח, ב) אחוז בכסא. ואלו שמות האיברים הם מושאלים אצלינו. אח"כ סוד נשמות חלק אלוה ממעל היוצאים מס' רבוא אותיות התורה, הוא סוד מלבושו שהזכיר הכתוב (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, וזה המלבוש סובב ומלבוש תורת ידו"ד בו יתברך כמו שכתוב (שם כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, הוא התורה, ה' יברך את עמו בשלום, אותיות מלבו"ש:

פ״גורמז של גאות לבש על דרך סוד דביקות ישראל, כתב האר"י ז"ל שמ"ע ישראל ידו"ד אלהינו ידו"ד אח"ד הראשי תיבות עולה כמנין לב"ש, הרי כביכול אצלו נבחן בחינות נשמה גוף לבוש, ואדם נעשה בצלם ודמות הוא בגשמיותו נשמה גוף ולבוש, על כן תמצא יציאת סיג מג' אלה סיג היוצא מצד דביקות נשמה לגוף טומאת מת, וסיג היוצא מהגוף טומאת מצורע זב וזבה, וטומאת מגע וטומאת הלבוש והבגד כו', ולא מצינו טומאה רק בבגד צמר ופשתים וכלי עור, ונודע כי קין והבל סוד צמר ופשתים, קין הקריב זרע פשתן, והבל צאן, ובגד עור הוא רומז לעור ובשר, והבאתי קרא לעיל (ישעיה יד, כט) לעתיד משרש נחש יצא צפ"ע והם תיקון ג' אלה, צפ"ע ראשי תיבות צמר ופשתים עור:

פ״דוהנה בחינה עליונה שבנו סוד הנשמה, היא בחינה תחתונה שבו יתברך. כי נשמתינו סוד מלבוש שבו כדפירשתי, וזהו שכינה למעלה מראשינו, והמתגאה דוחה רגלי השכינה שעליה נאמר ה' מלך גאות לבש. וסוד מלבושו יתברך עתה באור הגנוז, ולעתיד יתגלה. והנה אור הגנוז נברא ביום א', וגזר הקב"ה להגנז עד לעתיד אור החדש בעולם שכולו שבת סוד (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום הז', מה היה העולם חסר, מנוחה כו' (עי' בר"ר י, ט). וקשה איך שייך בריאה למנוחה. אלא הענין אמרו רז"ל (ברכות סד, א) צדיקים אין להם מנוחה בעולם הבא, ילכו מחיל אל חיל (תהלים פד, ח), וזהו אור הגדול המוכן להתחדש:

פ״הוהנה כשנתבונן בו' ימי המעשה הרומזים לשתא אלפא דהוי עלמא כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בראשית (ב, ג ד"ה אשר ברא), נמצא תחילת אלף הראשון האיר אור הגנוז, ואח"כ בגדה"ו לא נמצא, עד יום ז' שהוא שבת אלף השביעי. זהו סוד (ויקרא יג, מז) והבג"ד כי יהיה בו נגע צרעת וגו', במדרש הובא בילקוט פר' בשלח, א"ר עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקין עליו כל אז שבתורה כו'. וכיון שחטאו, חזר וקרעו שנאמר (איכה ב, יז) בצע אמרתו. ועתיד הקב"ה להחזירו, שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו, עד כאן. סוד א"ז א' ז' התחלת אור הגנוז, וחזרתו והבג"ד הם בגדה"ו שמקבל טומאה, וחל[ו]ק של תפארת הוא תפארת ישראל סוד נשמותיהן כדפירשתי, ונתגלה הדביקות ביציאת מצרים שנתגלה ונודע שם יהו"ה, ובפרט על ידי משה אספקלריא המאירה:

פ״ווסוד חלוק לבן של משה הוא איש אלהים נשפע מחל[ו]ק של תפארת הזה, וזהו סוד (שמו"ע שחרית של שבת) ישמח משה במתנת חלקו כו' כליל תפארת. וכבר פירשו ישמח על יום השבת שבחר במצרים לנוח בו ישראל, ושבת סוד אור הגנוז, וזהו סוד תיבות חלק"ו לשון חלוק. ואמר כליל תפארת, כי חל[ו]ק לבן של משה נשפע מסוד חל[ו]ק של תפארת, ונקרע בחורבן כמו שכתוב (איכה ב, א) השליך משמים ארץ תפארת ישראל ועתיד יוחזר אז ימלא שחוק בטובו ובמלואו. והנה (שם א, ח) חטא חטאה ירושלים, והבגד אשר בו הנגע, עיין בפתיחה דאיכה רבתי מה שאיתא אפסוק (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע שפירשו על החורבן כו', עיין שם. ואז יש רמז בתיבת והבג"ד ו' דגחון, והיא ו' עוין את דוד. אח"כ בגד"ה יהודא כמו שכתוב בירמיה (ג, ח):

פ״זוהנה מעלת דוד (ש"א יז, לח) וילבש שאול את [דוד] מדיו, ובפרק הערל (יבמות עו, ב) מאי מדיו כמדתו כו' עיין שם, זה היה סימן על מלכות דוד. אח"כ (מל"א א, א) ויכסהו בבגדים ולא יחם, רומז על בגד"ה יהודא, ולעתיד יוחזר לטוב משורש נחש יצא צפ"ע כדפירשתי, עור יהיה אור, וצמר ופשתים סוד כלאים מותר בכהנים, וכתיב (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. זהו רמז זאת תהיה תורת המצורע, אמר תהיה לרמז שתהיה כן למעליותא להוציא הרע דהיינו הסיג מכח התורה, זהו שכתוב תורת המצורע והובא אל הכהן, רמז ואתם תהיו לי ממלכת כהנים:

פ״חומתורץ ג"כ הפסוק והבגד, כי כל הטומאות הן משלימות האדם. ומתרץ ג"כ דלא כתיב ונתתי נגע בבגד, כי אז לא היה נכתב והבגד, רק בבגד, והכתוב רצה לכתוב והבג"ד משום סודות הנזכרות לעיל טומאת הבתים להוציא הסיג כדי להיות קודש, כי מצינו למעלה קדושת הבתים שהם עולמות המלאכים. ועל משה שעלה למרום בין המלאכים בעודו בגופו, נאמר עליו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן, ונתקיים בו בחייו (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים, הרי לך רמזים של יציאת הסיג מן נשמה גוף לבוש בתים, ובקדושתם הם מכוונים לקדושות העליונות כדפירשתי:

פ״טולעתיד יהיה הסיג כלוי, ויקויים (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך, וכתנות עור יחזרו לאור, ותתחדש הבריאה כתחילת המחשבה. והנה המאמר הראשון הוא יהי אור, והקב"ה הוא אור האמתי המאיר לעולם כולו בכבודו, ותכלית הבריאה היתה ישראל להשרות שכינתו ביניהם, והוא ית' אחד וישראל גוי אחד. ועתה בגלות מן אל"ף נעשה עי"ן, כי גלו ישראל בין ע' אומות, והשכינה שרויה בישראל ומשפעת דרך ע' שרים. וזהו סוד אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם. ולעתיד יחזור לאל"ף (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

צ׳וכן התורה אור א' נתהפך לעין כדפירשתי, גם נתגשמה ונכתבת על עור ממש, לעתיד תחזור לאורה ותהיה תורה אחת, דהיינו תורה שבע"פ תהיה מאירה ומבוארת בתוך תורה שבכתב, ולא (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני, זה תלמוד בבל, אשר מזה נמשך ענין ששה סדרים המדברים מטוב ורע, דהיינו זכאי ומותר, וטהור מצד הטוב, וחיוב ואסור וטמא מצד הרע, שהוא סוד עץ הדעת טוב ורע מצד מטטרון שהוא בשתא ימי חול, כמבואר בזוהר ובתקונים אשר מזה נמשך ו' דגחון שהיא באמצעית התורה, כי לעתיד יהיה יתרון לאור מכח החשך המזכך ויהיה אמצעית התורה, כלומר יתגלו תוכיות התורה לאור, כי חל"ף והבג"ד אשר בו הנגע, יהיה לבוש כתנות אור לאדם, וזה יהיה בזמן שיבא משיח צדקנו:

צ״אואז הרמז (ויקרא יד, ד) למטהר שתי צפרים כו', אליהו הנביא המבשר הוא המצרף ומטהר שתי צפרים חיות הם ב' משיחים, אף הציפור השחוטה משיח בן יוסף שיהרג יחזור ויחיה, ועליהם רמוז (ישעיה לא, ה) כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות, ויבנה המקדש בעץ ארז כמו שכתוב (שה"ש א, יז) קורות בתינו ארזים, תולעת זה דוד שאמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת, ואזוב המעביר רוח טומאה כי יתבער רוח הטומאה ויקויים (עי' יחזקאל לז, כג) וטהרתי אתכם, אמן:

צ״בזאת תורת העולה וגו' (ויקרא ו, א). וזאת תורת המנחה וגו' (שם ז). מצות תאכל במקום קדוש (שם ט). מצה זו שאנו אוכלין אותה על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה שנאמר כו':

צ״גיש להקשות על מה שנתן סיבה לאכילת מצה שתהיה זכר לחפזון החירות שהיה להם במצרים שהוציאו עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, אשר המשמעות מזה שהחפזון לענין גאולה דבר טוב הוא, והדבר נראה בהיפך כדברי הנביא שאמר על הגאולה אחרונה (ישעיה נב, יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וגו':

צ״דבשלמא בלא זאת הפיסקא בפסוק עצמו פרשת ראה בפסוק (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים לא שייך להקשות קושיא זו, כי כבר הרגיש רש"י בזאת הקושיא ותרצה וזה לשון רש"י, כי בחפזון כו', וחפזון לא שלך היה, אלא של מצרים, שכן הוא אומר (שמות יב, לג) ותחזק מצרים על העם וגו', אשר בלי ספק רש"י ז"ל במה שכתב וחפזון לא שלך היה אלא של מצרים כתב כן כדי לתרץ קושיא זו, דודאי חפזון אינו מעליותא כשהחפזון מצד הנגאל, אבל בכאן שהחפזון מצד המצריים היה שעל אפם ועל חמתם שחררו אותם לבני חורין מהר מהר זהו מעליותא, וכמו שפירש רש"י. כן הביא בילקוט כי בחפזון יצאת, יכול חפזון לישראל ולמצרים, תלמוד לומר (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון, עד כאן לשונו:

צ״האבל בפיסקא זו משמע שהחפזון היה לישראל, שהרי אמר על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם אשר הכוונה בו שלא הספיק הבצק להחמיץ בדרך הרב שהלכו בו מרעמסס לסוכות שם נגלה עליהם הקב"ה כדכתיב (שם יג, כ-כא) ויסעו מסוכות כו', וה' הולך לפניהם יומם, כי הלכו בדרך ההוא בחפזון הרבה ובאו לסוכות ששם נגלה עליהם הקב"ה טרם שהחמיץ בצקם, אשר מזה נתבאר מהיות ביאתם שמה וחפזון זה של ישראל היה, דחפזון של מצרים היה ברעמסס כמו שנאמר ויסעו מרעמסס, אבל החפזון דמרעמסס לסוכות זה היה לישראל, נמצא הדרא קושיין לדוכתא. וכן סבירא ליה לרבי יהושע בן קרחה בהדיא דחפזון ישראל היה, כמובא בילקוט בישעיה וזה לשונו, כי לא בחפזון תצאו, לפי שנאמר בגאולת מצרים (שמות יב, יא) ואכלתם אותו בחפזון, זה חפזון מצרים. רבי יהושע בן קרחה אומר, זה חפזון של ישראל, עד כאן:

צ״ובענין חפזון דמצרים דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם, כתיב שם (לה) ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. בפרק חלק (סנהדרין צא, א) פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב, לו) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים, תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני, אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם. ואם אני מנצח אותם, אמרו להם תורת משה נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם, מהיכן אתם מביאין ראיה. אמרו לו, מן התורה. אמר להם, אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה וכו'. אמר להם אלכסנדרוס מוקדון, החזירו לו תשובה. אמרו לו, תנה לנו זמן ג' ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה, עד כאן:

צ״זויש להקשות למה המתינו אנשי מצרים לתבוע את ישראל עד זמן אלכסנדרוס, ולא היו יכולין לתבוע אותם מעת שגלו מארצם, והיו תחת יד נבוכדנצר הרשע. אף שיש לתרץ ולומר משום שהיו אז ישראל עניים ושללם לבוז בזמן החורבן, מה שאין כן בהיותם יושבים על אדמתם מלאים כל טוב. עוד קשה ממה נפשך, אם היה גביהה בן פסיסא היותר חכם שבחכמים, או לא. אם היה ביותר חכם, פשיטא שראוי לילך הוא, ומה היה צריך ליטול רשות כל כך וליתן אמתלא לדבריו. ואם היו חכמים מחוכמים ממנו, איך עשו דבר זה לשלוח אותו כי שמא חס ושלום על ידי זה יצאו חייבים בדין ויהיה הפסד גדול לישראל בלי שיעור, וכי במה שיאמרו הדיוט שבנו נצחתם בזה יהיה תרופה למכה גדולה כזו חס ושלום. עוד קשה איך ישראל טענו שקר חס ושלום ותבעו מה שלא הגיע להם, שהרי אמרו תנו לנו שכר מן עבודת ת"ל שנה, ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה. ומה שכתוב ומושב בני ישראל וגו', זהו עם שאר הארצות כמו שכתב רש"י (בראשית טו, יג):

צ״חאמתת ענין גלות מצרים אי אפשר לומר שהיה מצד עונש, שהרי כרת ה' אז ברית עם אברהם והיה עמו באהבה רבה, ואיך יעלה על הדעת שבעת רצון יהיה עמו בכעס. על כן מוכרחין אנו לומר שאף שהנגלה הוא רע ומר, מכל מקום תוכיות הענין היה לתכלית הטוב האמתי שנפרש. ומה שנתנו רבותינו ז"ל טעמים בפרק (ד') [ג'] דנדרים (לב, א) מפני מה נענש אברהם ונשתעבדו בניו כו', היינו אם לא היה זה החטא היה הקב"ה מגלגל התכלית הטוב שנפרש בענין שלא היה שיעבוד גדול כזה, אבל עכשיו נענש להיות גדול כל כך. אך אמיתית הענין גלות מצרים היא בשורה טובה:

צ״טובמדרש רבה (בר"ר מ, ו) ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', אמר רבי פנחס בשם ר' אושעיא רבה אמר הקב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לבניך, עד כאן. קודם שנבאר המאמר הזה, נקדים ענין תועלת גלות מצרים. כתיב (בראשית יג, י) כגן ה' כארץ מצרים, לא לחנם המשיל הכתוב ענין מצרים לגן עדן, אלא להודיענו ענין בריאת עולם וענין ישראל במצרים הכל אחד. ועתה נבאר, קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, והוא מחוייב המציאות שזהו אמונה האמיתית מציאות השם יתברך, והוא העיקר הגדול הכולל כל העיקרים, והשם יתברך הוא הטוב האמתי רצה להטיב לזולתו וברא העולם, ובי' מאמרות נברא העולם כו' כדי ליתן שכר טוב כו' וכדי להפרע כו' (אבות ה, א), וזהו העיקר ב' שכר ועונש. והכל מדת טובו יתברך, כי אין רע יורד ממנו, והעונש רק במקרה, וטוב בעצם, על דרך (דברים ח, טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, והעונש סיבה והתעוררות לטוב:

ק׳ואחר שכוונתו יתברך מצד טובו לשכר ועונש, זה אי אפשר כי אם מצד נתינת התורה כמו שכתוב (שם יא, כו) ראה אנכי נותן לפניך וגו', ונתן התורה בי' דברות מכוונת לי' מאמרות והכל עולה בקנה אחד, הרי לך שלשה עיקרים ממציאותו יתברך. כיצד, גילוי מציאותו יתברך על ידי התורה, כי היא כולה שמותיו יתברך. וגילוי התורה שכר ועונש, כי שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה (אבות ד, ב), הברכות מברכות בעליהן, והקללות מקללות בעליהן, מהמצוה עצמה נעשה מלאך הטוב, ומעבירה משחית בר מינן, והארכתי בענין זה במקום אחר (עי' בהקדמת תולדות אדם פיסקא בשם ה' ד"ה ותכליתו), הרי רושם אלהות היא תורה, ורושם התורה הוא האדם המקבל טוב ורע, נמצא הג' עיקרים עיקר מציאות הש"י כוללם:

100

ק״אוכן תמצא תיכף בברוא אלהים את האדם הניחו בגן עדן במבחר המקומות אויר המחכים לעבדה ולשמרה, ואמרו רז"ל (תקו"ז כ"א סב, א) לעבדה זו מצות עשה, ולשמרה מצות לא תעשה, וצוהו והזהירו על עונש (בראשית ב, יז) ביום אכלך וגו'. אך אדם ביקר בל ילין, וגורש מגן עדן ונטרד והלך לאחור, ומה שבעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה דורות מאדם ועד נח כו', עשרה דורות מנח עד אברהם כו', כי אלו הדורות דור המבול ודור הפלגה סרו מהדרך ויאמרו לא הוא חס ושלום וכפרו בעיקר. והותחל הפירסום מהאבות כי אברהם אבינו הכיר בוראו ופירסם מציאות הש"י. ובמדרש (בר"ר לט, א) ויאמר ה' אל אברם לך לך, אמר ר' יצחק משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת כו'. וביארו המפרשים זה המאמר, איך שאברהם אבינו הלך מחקירה לחקירה ונגלה אליו הש"י, ואמר לו אני הוא בעל העולם. וידע אברהם והשיג באמת מציאות הש"י והאמין בה' והתגלה לו שהעולם מחודש והש"י הוא בעל הבירה, רצה לומר בעל העולם, מאחר שבראו, והעולם הוא מחודש, וכל מחודש יש לו מחדש והוא מציאות הש"י. ונסמך זה הענין לויאמר ה' לך לך, מהטעם שנפרש אח"כ:

101

ק״בוהנה על ידי אברהם אבינו נתפרסם העיקר הכולל סוד מציאות הש"י, וקרא בשם ה' אל עולם. ויצחק אחז במדת הדין לפרסם כי אית דין ואית דיין, ולא כקצת כופרים אף שמאמינים במציאות הש"י וחידוש העולם, כופרים ואומרים הארץ נתן לבני האדם יעשו מה שירצו. ויעקב יושב אהלים שם ועבר הוא עיקר התורה, הרי ג' אבות פרסמו ג' עקרים. וכמו שהעיקר של מציאות הש"י כולל כל העיקרים כמו שכתבתי, כך אברהם אבינו שפירסם מציאת הש"י כלל כל התורה, שכן אמרו רבותינו ז"ל במסכת עבודה זרה (ט, א) ב' אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) והנפש אשר עשו בחרן. ותרגם אונקלוס די שעבידו לאורייתא. בענין עיקר שכר ועונש, כבר נתיירא אברהם אבינו עד שאמר לו הקב"ה (שם טו, א) אל תירא שכרך הרבה מאוד:

102

ק״גוהנה כתיב (דברים ד, לז) כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד. הענין, במצרים נתגלו כל השלשה עיקרים, נודע ונתפרסם חידוש העולם, ושיש לו מחדש והוא מציאות הש"י, ולו הכח והיכולת, והוא משגיח לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, דן את מצרים, וישראל הלכו ביד רמה וברכוש גדול, ונתאמת נבואת משה רבינו ע"ה, והכל בשביל (שמות ג, יב) בהוציאך תעבדון את האלהים, דהיינו תורה מן השמים. וזהו כי אהב את אבותיך הכוללים שלשה עיקרים, ויוציאך בפניו זהו אברהם אבינו הכולל כולם כדפירשתי. ותכף לאחר ההוצאה היתה הכוונה ליכנס לארץ ישראל על ידי משה רבינו ע"ה כמו שהוכנס האדם לגן עדן, כי ארץ ישראל שלמטה מכוין נגד ארץ ישראל שלמעלה. וביחזקאל (לו, לה) כתיב על ארץ ישראל דלעתיד, ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, הרי כגן ה' כארץ מצרים הוקש ענין מצרים כענין בריאת העולם, ועיקר הענין כי שם נזדככו בגוף ונפש כמו שכתבו המפרשים בענין כור ברזל, והניחו שם זוהמתן נדבק בזוהמת מצרים ויצאו כסף נקי. וכתב בספר מעשה י"י, כמו שהנפש לא תשיג שלימות הנצחיי רק בהכנסתה בגוף העכור השפל, כמו כן אומה ישראלית לא השיגו שלימותה עד שנכנסו אל מקום המטונף המצריים, ובצאתם פסקה זוהמתן כו':

103

ק״דועל זה רומז במדרש שוחר טוב (קז, ד) על פסוק (תהלים קז, ב) אשר גאלם מיד צר, כשם שהצפור ביד צייד, אם מבקש המיתה, אם מבקש חיה. כך היו ישראל משוקעים ביד המצריים וארד להצילו מיד מצרים. וכן הוא אומר (שמות יד, ל) ויושע י"י ביום ההוא. אמר ר' אבא בר יהודא בשם רבינו, כך היו ישראל ניתנים ביד מצרים כעיבור שניתן בתוך מעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן היד בתוך מעיה ושומטו, כך עשה הקב"ה, שנאמר (דברים ד, לד) לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. אמר ר' איבו בשם רבי יוסי בן זמרא, כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר (שם כ) ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, עד כאן לשונם:

104

ק״הוקשה במאי קא מפלגי. עוד קשה, אם מבקש חיה, הא אמר אם מבקש המיתה, וכל אם תלוי נמצא חיים ומות הוזכר. עוד קשה, אם חייהם תלוים איך יתקיים הברית לאבות ואח"כ יצאו. עוד קשה שינוי הלשון, משוקע ואח"כ אמר נתונים, ואחר כך לא זה ולא זה כי אם יציאה בלבד. עוד קשה לישנא וכן הוא אומר ויאמר, הוה ליה למימר כנהוג בכל התלמוד. עוד קשה, דלכאורה משמע דדייק מסיפא דויושע את ישראל מיד מצרים כמו שדייק לעיל מקרא וארד להצילו מיד מצרים, וכן בפסוק אשר גאלם מיד צר, א"כ הוה ליה לאתויי הסיפא. אלו הקושיות התעורר אליהם בספר תורת משה:

105

ק״וכבר אמרנו הכנסת ישראל למצרים כהכנסת הנשמה לגוף העכור, כי הזדככו שם בהנחת זוהמתן בתוקף קליפת מצרים, ונזדככו בגוף ונפש, הזדככות הנפש שהיו ישראל משוקעים ומסובבין בקליפות שר מצרים, כמו שהאריך בצרור המור בפסוק (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק, והעתקתיו לעיל. וכלל דבריו, שהיו ישראל משוקעים בקליפות עד נקודה אחרונה, ואלו היו עוד רגע שם ח"ו אז היו נשקעים לגמרי בטלים שם, וזה היה חפזון הגאולה. ואז מבוארת פסקא דמצה זו שאנו אוכלין על שום מה כו', ועיין במצה שמורה בביאור האגדה, שם תמצא הכל באריכות עיין שם:

106

ק״זומצד שהיו משוקעים בכל עומק הקליפות להניח שם הזוהמא, נמצא כל הנשמה תהלל יה, והיא נקייה מכל סיג. גם נזדכך הגוף הבהמיי בהתשת החומר כדי שיורגלו במידת ההכנעה שהיא המעלה הגדולה. ועל ענין זה תמצא בברית בית הבתרים בבשורת מצרים המשיל ישראל לצפור (בראשית טו, י), ואת הצפור לא בתר, ורז"ל המשילו ישראל לבהמה טהורה ברדתם למצרים שאמרו (מדרש תהלים קה, ה) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו', אלא כו' משל פרה כו'. ופירש בזה בעל זבח פסח, שרצו לומר כמו הפרה שמוליכין למקולין לכאורה רעה היא לה, אמנם כי טוב הוא שאז תבוא לשלימות יותר גדול, דהיינו למדריגות החי מדבר, וסוף בהמה לשחוט כמו סוף אדם למות שהוא לטובתו. כן היה טעם רדתם למצרים. והנה כתיב (דברים יד, יא) כל צפור טהורה תאכלו, וכן כתוב בבהמה תאכל, והצפור הפורח למעלה נגד הזדככות הנפש, ובהמה טהורה נגד הזדככות הגוף:

107

ק״חועתה יתבאר המאמר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, והשלישי יבאר דעת שניהם. הראשון מדבר מענין הנפש שהיתה שקועה בקליפות עד התהום, על כן אמר לשון שקועה. היפך מעלייתא הנפש שאמר הקב"ה למלאכי השרת על ר' עקיבא שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כט, ב). והנה הקב"ה מוריד הנשמה לב' עניינים, אם העונש בר מינן הבא לטמא מטמאין אותו ושם ביתו, וזהו אם מבקש המיתה. ואם מצד הטוב מורידה שם להזדכך, וזהו אם מבקש חיה בסוד (ש"א ב, ו) מוריד שאול ויעל. ונגד זה אמר כשם שהציפור כו', וכן הוא אומר ויושע, אינו מביא ראיה מתיבת מיד, שזה הביא כבר מפסוק וארד וגו', ועל כן אינו אומר ואומר, רק וכן הוא אומר, ורצה לומר ענין שזכרנו, שאלו לא הוציא הקב"ה עתה מיד היינו משוקעים לעולם, כי לא נשאר מתהום ח"ו כי היו משוקעים בתהום רבה עד שהוצרך הקב"ה כביכול לירד שם להעלותם, זהו וארד וכן הוא אומר ויושע ה' ביום ההוא דייקא, ואלו שהה עוד יום עדיין היינו משועבדים:

108

ק״טמאן דאמר שני מביא משל מבהמה כו', מיירי מזיכוך הגוף כדפירשתי, ושם לא שייך שקוע רק נתון, וק"ל:

109

ק״יומאן דאמר השלישי מפרש דעת שניהם שהוא כור כו'. ועל כן הוזכר נ' פעמים יציאת מצרים בתורה, כי נשתקעו עד נ', דהיינו מ"ט פנים טמא, ומכח נ' נגאלו כמו שכתב הפרדס בשער השערים:

110

קי״אוכבר זכרנו דהתורה אחוזה למעלה ולמטה, דהיינו עיקר מציאות השם נתגלה ע"י התורה שהיא כולה שמותיו ית', ומהתורה נתגלה שכר מצוה מצוה, ועונש עבירה עבירה. והנה התורה נ' שערי בינה, כתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות, פירש בזוהר (השמטות ח"א רסא, ב) נ' פלאות ונ' העקרים נתפרסמו במצרים כדפירשתי. וזהו פסח מצה ומרור, מצה ומרור אחידוש עולם, והחידוש אמחדש. וזה כי העולם כולו נקרא עיסה שהיה מעורב מים בארץ, ועל כן נקרא אדם הראשון (בר"ר יד, א) חלה של עולם. והנה עיסת חמץ לקוח משאור הקדום, והקדום מהקדום כו', מה שאין כן מצה אינה לקוח משום דבר מורה אחידוש המוחלט מאין גמור, דלא כדעת מקצת הכופרים אף שמאמינים בהבריאה רק אומרים שהיה חומר קדום, על כן מצוה (שמות יב, יח) בערב תאכלו מצות. ואיסור חמץ כל ז', חמץ אסור כל ז' ימי בראשית. והנה ראשית הבריאה נקודה הראשונה שקראוה היולי כמו שכתב הרמב"ן ריש בראשית (ד"ה בראשית), על כן בתחלה תאכלו מצות דהיינו בהתחלת הז', ונגד נקודה ראשונה של הבריאה הנקודה דבין חמץ למצה דהיינו מה שיש בין ח' לה':

111

קי״בפסח רומז שלא יהיה לבעל הדין לחלוק כדרך קצת הכופרים, אף שמאמינים במציאות הש"י ושהוא הש"י חידש העולם מאין, מכל מקום אומרים שנתנו לבני אדם, ומאן דאלים גבר. על זה בא הפסח שעשה הש"י דין במצרים אף באלהיהם, וחמל על ישראל כו', ומרור הוא חסא רומז לזאת התורה שהיא תושיה אבל לטוב לנו, ועיין בזוהר בפסוק שמן זית זך שרומז על זך אותיות התורה, והם כתית והיא מרורה כזית, ומזונותיה הרוחני הוא בידי הקב"ה שיתן ללומדיה:

112

קי״גוהילל היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, כי כל ג' עיקרים נכללים בעיקר אחד, ואברהם אבינו פירסם העיקר הזה הכולל כולם, ועל כן בברית בין הבתרים נתבשר על גלות מצרים והגאולה שנזדככו שם, ונתפרסמו הג' עיקרים שם. וזהו ביאור המאמר (בר"ר מ, ו), לך לך (בראשית יב, א), צא וכבוש הדרך לבניך, ומשם ירד אברהם אבינו למצרים והוא היה סימן לבניו כמו שהאריך הרמב"ן בפרשת לך לך ובשאר הפרשיות:

113

קי״דואגב נדקדק איזה דקדוקים בפרשה זו דלך לך, (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, פירש רש"י (ד"ה בחרן), נו"ן הפוכה כו'. צריך ביאור מהו הסוד של נ' הלזו. עוד צריך התבוננות כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך לקח את לוט עמו, למה והלא כתיב (עי' דה"ב כ, לז) בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. וגם כל זמן שהיה לוט עמו היתה השכינה פירשה מאברהם אבינו כמו שכתב רש"י על פסוק (בראשית יג, יד) וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו. עוד יש עיון גדול בענין לוט [פרשת] וירא (בראשית יט, ג), ומצות אפה ויאכלו, פירש רש"י, מצות אפה, פסח היה. ויש לתמוה וכי לוט היה צדיק כל כך לקיים מצוה דמצות, ועדיין לא נצטוו אף זרע אברהם. והלא הוא שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם ואמר אי אפשי באברהם ובאלהיו כמו שכתב רש"י בפסוק (שם יג, יא) ויסע לוט מקדם:

114

קי״הועוד צריך השקפה גדולה להתבונן במעשה הש"י שהוציא כל הנשים צדקניות אמותינו הקדושות מהרן אבי לוט, והוא כי שרה היתה בת הרן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יד, א) יסכה היא שרה, והרן היה אבי מלכה שילדה לנחור את בתואל שהוליד את רבקה, וגם הוליד את לבן שרחל ולאה היו בנותיו, וכן רות המואביה שהיא אם למלכות בית דוד ומשיח יצא מלוט בן הרן. בודאי מי יוכל לעמוד בסוד אלוה, מכל מקום אחוה דעתי על כל הנ"ל עד מקום שיד שכלי מגעת:

115

קי״וומתחלה אקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב), אמר ריש לקיש, ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן:

116

קי״זכבר כתבתי כי שלשה האבות פירסמו ג' עיקרים, ואברהם אבינו פירסם מציאות הש"י ושהוא מנהיג את העולם, והוא ביאור המדרש שרמזתי פרשת לך לך (בר"ר לט, א) אמר רבי יצחק, משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת. אמר, תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אמר תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם. כי חדוש העולם שהיה בחסד דהיינו בנדבה ורצון היה בשביל אברהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם יב, ט) אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם (בראשית ב, ד), באברהם:

117

קי״חומחידוש העולם נודע מציאות הש"י, כמו שכתב הרב המורה חלק השני פרק י"ג וזה לשונו, דע כל מי שיאמין בתורת משה רבינו ע"ה הוא שהעולם בכללו, רצה לומר כל שנמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר ההעדר המוחלט, והש"י המציאו אחר ההעדר הגמור, והש"י לבד היה נמצא ולא דבר בלעדו לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואח"כ המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם חפצו ורצונו לא מדבר כו', עד וזהו סוד תורת משה רבינו ע"ה, והיא שנית ליסוד הייחוד לא יעלה בידך זולת זה:

118

קי״טעוד כתב בחלק ראשון פ' ע"א וזה לשונו, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו אבל חדשו זולתו, ומחדש העולם הוא הש"י כו'. הרי ביאור הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות הש"י במושכל הראשון:

119

ק״כועתה בנדון זה אבאר מהו ענין נמרוד שצוה להשליך את אברהם לכבשן האש, ומהו ענין הרן שהיה תולה בספק והיה אומר, אם אברהם נוצח אני משלו, ואם נמרוד כו', כמו שהביא רש"י (בראשית יא, כח) מדרש רז"ל (ב"ר לח, יג). נמרוד כפר במציאות הש"י, ומכל שכן שלא האמין בחידוש העולם, שיהיה העולם מחודש ממחדש שיהא ביכולתו לשנות הטבע. רק האמין שהעולם קדמון, והלך בדרך שהלך אדם הראשון בעת פיתוי הנחש שהאמין לדברי הנחש שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם, שהניח הקדמה שיש חומר קדום לעולם שנברא ממנו דהיינו עץ הדעת. ובענין זה נתלבש נמרוד בלבוש אדם קדמאה שקיבל זוהמא זו שהוסת אז אדם הראשון מהנחש הקדמוני, באותו הדעת נשאר נמרוד:

120

קכ״אונתבאר הענין הזה בזוהר פרשת נח (ח"א עג, ב) וזה לשונו, הוא היה גבור ציד לפני ה' וגומר (בראשית י, ט), תא חזי, הוא היה גבור תקיף, לבושוי דאדם קדמאה הוה לביש, והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו. אמר רבי אלעזר, נמרוד הוה מפתה לברייתא למהך בתר פולחן ע"ז, והוא שליט באינון לבושין על כל בני עלמא ונצח בני עלמא, והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרון שמיה נמרוד, דמרד במלכא עילאה לעילא. דבר אחר, דמרד בעילאי ומרד בתתאי, באינון לבושין שליט על כל שאר בני עלמא ומליך בהו, ומרד במאריה ואמר, דאיהו שליטא בעלמא, והוה מפתי לברייתא אבתריה, עד דמשך בני נשא למיפק מבתר פולחנא דמריה עלמא. אמר ר' שמעון באלין לבושין ידעין בהו חברייא רזא עילאה, עד כאן לשונו. ועיין בילקוט שהביא גם כן בפרקי רבי אליעזר:

121

קכ״בנמצא שאברהם ונמרוד היו ב' הפכים. הרן ממוצא כי היה מאמין שיש מחדש שחידש עולם והוא הש"י, רק היה מסופק בהשגחה ובבחירה של בני אדם, כי היה חושב ודאי הש"י שהיא אלוה חידש העולם יש מאין בנדבה כדי להטיב לזולתו, אבל לאחר שחדשו נוכל לומר שעזבו לבני אדם לעשות בו כרצונו איש ואיש ואין מי שיאמר לו מה תעשה. כי אף שנדבק הרן במקצת בקדושה, מכל מקום לא היה דביקתו כל כך גדול, והיה גם כן מהפירוד. וסוד זה נרמז במה שאמר (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', וצירוף נה"ר הוא הר"ן, והבן זה:

122

קכ״גוהנה הרן האמין בסוד מצה, שהמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשית בלי התחלת שאור, והיא נעשית בחפזון בלתי הקדמות לה עיסה אחרת שתלקח ממנו, לרמוז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה. מה שאין כן החמץ, שלא יהיה לפי המורגל, כי אם על ידי שאור, ואותו שאור מעיסה אחרת, ואחרת מאחרת כו'. על כן נצטוינו שלא לאכול חמץ שבעת ימים כנגד שבעה ימי בראשית, ואיסור חמץ במשהו, כי האמונה האמיתית שלא היה חומר קודם אפילו משהו. וזהו הטעם שאין החיוב באכילת מצה רק הלילה ראשונה, ואחר כך כל ז' רשות, כי לא היה החידוש מאין המוחלט רק ברגע הראשונה מהבריאה שהוא ההיולי, ואחר כך יצאו הדברים מכח אל הפועל. ועל כן אין חילוק בין חמץ למצה רק המשהו, דהיינו בין חי"ת לה"א. וזה החילוק יש בין הרן לחרן:

123

קכ״דוזהו שכתוב (בראשית יא, לב) וימת תרח בחרן, ועד תרח היה חרון אף כמו שכתב רש"י (עי' שם ד"ה בחרן), כי תרח קבל לנמרוד על אברהם אבינו, והרן מת על פני תרח אביו, הרי לך כי חרן היה דבק בסוד מצה, אבל לא היה דביקתו בסוד פסח שמורה על מציאות הש"י והשגחתו להרע ולהטיב ולהכניע כל זדים כמו שהכניע שר של מצרים שהוא גדול על כל השרים ובכור למרכבה כי הוא מרכבת המשנה להשגיח הש"י בתחתונים לדם להם כדרכיהם. ומאחר שנדבק הרן בסוד מצה, ומצה רומז על חירות יציאת מצרים אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים (שמות יב, לט). והנה רז"ל אמרו (שמו"ר א, יב) שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, זהו סוד שיצאו הנשים הצדקניות מן הרן, וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה לעתיד מתייחס בגאולה דמצרים כמו שכתוב (עי' מיכה ז, טו) אראנו נפלאות כימי צאתך ממצרים, ובניסן נגאלנו ועתידין להגאל (ר"ה יא, א). הנה כתיב וימת תרח בחרן, ושם הנו"ן הפוכה, ואות הנון נתקנה בחמישים פעמים יציאת מצרים המחבר בתורה, וזהו שכתוב אחריו (בראשית יב, א) ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגומר, שציווהו לילך לארץ מצרים ולקח עמו את לוט בן הרן, כי גם להרן היתה אחיזה זו ולוט בן הרן אפה מצות:

124

קכ״הועל ענין זה של הרן יש רמז בדרשת רז"ל כמו שאמרו בדיקת חמץ לאור הנר, אור רומז לאור כשדים שהושלך שם הר"ן, הנ"ר אותיות הר"ן, ומאחר שהיה להר"ן גם כן נטיה בבחינה אחת לדעת מצרים דהיינו שלא האמין בהשגחה, לכך נרמז בפסוק (משלי יא, י) באבוד רשעים רנ"ה, רנה אותיות הר"ן. ובאיבוד מצרים כתיב (שמות טו, א) אז ישיר וגומר:

125

קכ״והרי מבואר סוד אברהם ונמרוד והר"ן אשר כל זה סובל והולך, כי אברהם אבינו נגד עיקר מציאות הש"י, ונמרוד הוא הפוכו כפר בבל, והרן ממוצע האמין בחידוש יש מאין, אבל לא בהשגחה. תרח שקבל לנמרוד היה כופר כנמרוד, ולא ממש כנמרוד כי האמין בבריאה, אבל לא בחידוש יש מאין, רק היה חומר קדום, וזהו הנקודה שבין ח' לה', וזהו וימת תרח בחרן, וכמו שיש חלוק בין הרן לחרן נקודה, כמו כן בין חמץ למצה. וחמ"ץ הוא הקליפה סוד (ירמיה ג, ג) מצח אשה זונה:

126

קכ״זוזה רמז (בראשית כז, מו) קצתי בחיי מפני בנות ח"ת, כי ארור כנען (שם ט, כה), והוא בא מצד הנחש הארור שראה אותם ערום ונתאוה, כי הנחש דבוק במצח אשה זונה לילית, וזהו החמץ היפך המצה שהה"א נתהפכה לח"ת, זהו קצתי בחיי מפני בנות ח"ת:

127

קכ״חואמרו וימת תרח בחרן, נ' הפוכה, עד אברהם היה חרון אף. כבר כתבתי עיקר מציאות הש"י כולל כל עיקרים הוא עיקר ע"י התורה האוחזת במציאות הש"י כי היא כולה שמותיו יתברך, ואח"כ אוחזת בעיקר הג' שכר ועונש, שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה. וענין נ' שערי בינה מתגלים בסודות התורה, על כן נתהפכה הנון של חרון אף הרומזת לנון נפלה שלא הוזכר באשרי לנ' של שערי בינה שנתפרסם במצרים ג' העקרים:

128

קכ״טואברהם אבינו הכוללם, אמר ליה הקב"ה, לך לך, צא וכבוש הדרך כו'. והלך למצרים, ואמרו רז"ל (פסחים קיז, ב) ואעשך לגוי גדול (בראשית יב, ב), זהו שאומרים אלהי אברהם, שנתפרסם מציאות הש"י על ידו. זהו שהזכיר גדול, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק, כי הוא הודיע דאית דין ואית דיין ועל זה מסר נפשו, וזהו עיקר שכר ועונש. וכבר כתבתי כי אף העונש הוא מצד טובו ית', וכשם שמברכין כו', בעבור ישמעו ויראו ולא יזידון, זהו שאמרו, ואברכה, שאומרים אלהי יצחק, על דרך (דברים יא, כז) את הברכה אשר תשמעו. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב, עיקר תורה מן השמים כמו שכתוב (שם ד, לב-לג) הנהיה כדבר הגדול הזה [וגו']. השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ואברהם אבינו שפירסם כל הג' כדפירשתי, על כן בו חותמין, וחותמין מגן אברהם. בתיבת מגן רמזיין שלשתם, מציאות הש"י, כדכתיב (תהלים ג, ד) ועתה ה' מגן בעדי. תורה, (שה"ש ד, ד) אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים. ורמז שכר ועונש, במידת הדין כתיב (תהלים ז, יא), מגיני על אלהים. במדת הרחמים כתיב (ש"ב כב, ג) מגיני וקרן ישעי. ותשובה ומעשים טובים כתריס כו' (ב"ר יד, ט). גם מג"ן ראשי תיבות מציאת השם, גן עדן גיהנם, נ' שערי בינה:

129

ק״לוהם למדו החתימה מן והיה ברכה, כבר כתבתי כי נ' הפוכה דחרן חרון אף נתהפכה לטוב ע"י אברהם אבינו (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן, הפך וימת כו'. והנה נתקנה במצרים נ' שערי בינה, נ' פעמים יציאת מצרים בתורה:

130

קל״אומתחלה אקדים ענין אור ישר ואור חוזר שהוזכר באריכות בפרדס, שהאור החוזר הוא כמו חותם המתהפך, ועוד האריך בביאור הפסוק (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה וגומר כי כל בשמים ובארץ. ופירוש הפסוק, לך היא הבינה ששם נ' שערים ומתפשטים עד הוד, ושם מתהפך תיבת לך נעשה כל. ואז נון הפוכה לטובה סוד התאחדות האור הישר וההתהפכות האור. ונראה שאלו המאה דהיינו לך כ"ל הם סוד מאה ברכות, ומצינו (בר"ר לט, יא) שהקב"ה אמר לאברהם והיה ברכה, הברכות יהיו מסורות בידך, וה' בירך את אברהם בכל ומסרם ליצחק, ויצחק ליעקב, והם בכל מכל כל. וכ"ל הוא לך, ורמז הקב"ה סוד המאה לאברהם אבינו, לך לך עולה מאה. ומסרה ליצחק סוד (בראשית כו, יב) מאה שערים ויברכהו ה'. ויצחק ליעקב סוד (שם לג, יט) מאה קשיטה, ורומזים למאה קישוטין דשכינה מסוד מאה ברכות. זהו סוד והיה ברכה בך חותמין, כי הברכות מסורה בידך והם מאה בסוד החותם המתהפכת מהנון שנתקנה ע"י אברהם אבינו, זהו בך חותמין. הכלל העולה, אברהם אבינו הובטח להיות זרעו במצרים כדי שתתפרסם האמונה האמיתית בכל מכל כל:

131

קל״בובזה יתבאר המאמר (סנהדרין צא, א) באלכסנדרוס, חכמי ישראל הבינו כי המצריים שתבעו לפני אלכסנדרוס המה יטענו נגלה ונסתר, כי היה קשה לחכמי ישראל למה מביאים הפסוק וה' נתן את חן העם במצרים וגומר, לא פסוק הקודם לו ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וישאלום. וכן היה הענין, הם תבעו לפני אלכסנדרוס המאמין בקדמות העולם, ולפי סברתו בודאי ישראל גזלנים ח"ו, דאם ברא הש"י העולם אזי ברצונו נתן וברצונו נטל כמאמר ר' יצחק שהביאו רש"י בריש התורה. המצריים לאחר שראו אותות ומופתים, אז הכירו מציאות הש"י וחידוש עולם והשגחה ויכולת, ועכ"ז היו מפוקפקים בקצת כמו שאפרש, וחשבו שאלכסנדר אף אם יאמר למצריים ולטעמיך הלא אתם מודים בחידוש מכל מקום יודה לסברתם דהא דעתו וסברתו יותר הרבה רחוק:

132

קל״גועתה אפרש סברת המצריים, אמת שהש"י חידש ומשגיח ומשדד, מכל מקום בראשית הבריאה נתן הקב"ה לצבא השמים כח ויכולת להנהיג העולם, וכל כוכב ממונה על מינוי שלו, העולם כמנהגו נוהג, וכביכול וזה ידו מהם, רק אם בעת מהעתים רוצה לשדד משדד אז מנהיגים בכח שהושם להם בעת הבריאה:

133

קל״דאמנם אמיתית האמונה היא הש"י מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בכוונת שופע שפעו, ואלו היה מונע רגע אחד, היה הכל כלא היה בטל המציאות. וזהו פירוש הפסוק (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אין הפירוש שאין אלוה זולתו, שזהו פשיטא ומבואר בפסוק (שם ו, ד) שמע ישראל וגומר. אלא רצה לומר, שאין עוד מציאות בעולם זולת מציאותו יתברך, כי בהסתרו יאבד הכל. ומה שאומרים (ברכת יוצר שחרית לש"ק) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, לא אמר מינה אותם להיות מושלים, רק כח ההכנה לקבל, כמו שהעין מוכן לראות כשנשפע לו הראיה, וכן האוזן לשמוע, וכן כל האיברים איש איש על עבודתו, ככה מערכת השמים כח וגבורה נתן בהם כל זמן שהשפע נשפע בהם הם פועלים כפי טבעם הן לטוב הן לרע, ושידוד המערכה הוא אף שהשפע נשפע בהם והם קיימים, יושפע בהם שלא כטבעם:

134

קל״הוהנה המצריים כפי סברתם כל זמן שהמערכת אינו משודד אזי כביכול זזה ידו, נמצא הוא קנוי להמקבל השפע מהמערכת, ואף שביד הבורא יתברך לשדד, מכל מקום שכירת ליומא מכר הוא, ועל כן הוקשה להם אמירת דינו של הקב"ה, הלא הדין והסברא הוא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות כדאיתא בכתובות (לב, ב) ובמכות (ד, ב), ואם כן למה נענשו מיתה וממון המצרים על הים, ומלקות וממון אותן שנשארו, שאף הן היו לוקין כמו שכתב רש"י פרשת בשלח (שמות יד, כה ד"ה במצרים). בשלמא לפי אמונתינו האמיתית לא קשה, דהא לא זזה ידו ותמיד יתברך שופע, ולא שייך לומר במוחלט שענשם ולקח מהם ממון, רק מנע מהם ממון. והמצרים רצו להוכיח דאין הענין כן, דא"כ למה כתיב וה' נתן את חן העם, שזה הלשון אין שייך אלא כשהוא היה למצריים אז הוצרך למציאות חן שישאלום, אלא הוי ליה למימר וה' נתן ממון הראוי למצריים נתן לישראל. על כן קראו תגר חס ושלום על הדין שלמעלה שאין בדין להעניש בשתיים:

135

קל״וגביהה בן פסיסה אמר, אני אלך ואדון ואשיב לו גם על חקירתו, ואם ח"ו ינצחוני אמרו אתם שאני הדיוט ולא שלחתם אותי לנסתרות, כי לא ידענו שאתם תטענו נסתרות. ואז יצוה המלך לשמוע מה בפיכם, ודו"ק:

136

קל״זונחזור לענין, גביהה בן פסיסא השיב על כרחך אין הפשט בפסוק נתן חן כדבריכם, ומה שכתוב נתן חן, הוא כדפירש רש"י אם שאל אחד אמר קח שנים וכו', וק"ל דהאמונה אמיתית שאין במערכת רק הכח ולא הפועל כדפירשתי. וזה מוכח מפסוק (שמות יב, מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה. וקשה הלא לא ישבו רק רד"ו שנה, ואם רצה לומר עם שאר ארצות, לימא בהדיא כך. אלא הענין לעולם אין שום דבר בפועל זולתו יתברך, והכל אינו אלא בכח, על כן יסוד הדברים מכח עצם המערכת אינו אלא כח כדפירשתי. ואז מתורץ הקושיא דת"ל שנה במצרים, כי מברית בין הבתרים היו המצריים בכח מוכנים לשעבד באברהם ובזרעו, ולקיחת פרעה לשרה תוכיח. ובגוים שהם תקועים במערכת, אמרו רבותינו ז"ל חישב לעשות עבירה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי כחו שלמעלה אינו אלא כח:

137

קל״חוהוסיף גביהה בן פסיסה לאמר, מאחר שהוא כן חישב לעשות כו' כאלו עשאה, תנו שכר ס' רבוא עבודה ת"ל שנה, ואף אם הממון שלקחנו בשכר פעולה זמן שהיינו במצרים, מכל מקום אנו מבקשים שכר כל ת"ל שנה. ולא היו סיפק בידם והוצרכו לברוח. ואומר, אותה שנה שביעית, רצה לומר מורה אחידוש כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית ודוק, והכל מורה אחידוש, והחידוש על המחדש שחידש גן לעבדה ולשמרה, ועל כן הושם בגן עדן כדפירש, ואדם ביקר בל ילין כו' ונתקן בארץ מצרים כגן ה' שקבלו התורה ואזהרותיה. וכל הלכות פסח מורים על זה, ומה לנו לשאול ולדרוש הדינים, כי כל העדה קדושים ויודעי תורה, רק לצאת חובת היום נגיד קצת רמזי דינים לענין תוכחת מוסר:

138

קל״טהלכות הגעלה והלכות ביעור חמץ

139

ק״מכבר נודע (ברכות יז, א) היצה"ר הוא החומץ והמנוול שאור שבעיסה, ואין ביעור חמץ אלא שריפה (פסחים ה, ב), אם פוגע בך מנוול משכהו לבית המדרש דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש (סוכה נב, ב):

140

קמ״אענין הגעלת כלים פליטת זוהמת היצה"ר להעביר כתמי העונות, ומי שלא נתחמץ כל כך ביצה"ר, ומורק ושוטף פנים וחוץ, סוד טהרה וקדושה. ומי שתשמישו ברותחין, צריך להיות נכוה ברותחין בתשובה חמורה. ויש שצריך ליבון עד שהניצוצים נתזות ממנו, כמו ענין (שבת נו, ב) נתן דצוציתא. וכלי חרס חרסי אדמה שאינן יוצאות מדופנות לעולם, אין להם תקנה אלא שבירה, שבירתן מיתתן. ואם חזרת כבשונות מועיל, בזה יש פלוגתא, והלכה כדברי שניהם, כי יש מתטהרים בגיהנם ומתרפאים, ויש גיהנם כלה והם אינם כלים. ידות הכלים צריכין הגעלה, עיין במדרש שמואל במשנה (אבות ב, א) ואי אתה בא לידי עבירה:

141

קמ״באור לי"ד בודקין כו' (פסחים פ"א מ"א), פירוש למעלה וסדר הנכון יפשפש אדם במעשיו ויבדוק החמץ הנגלה, וגם החמץ הנסתר. והבדיקה לאור נר יחידי, רצה לומר לה' לשמו, ה' אורי וישעי (תהלים כז, א). ואור לי"ד מציל מן (ישעיה לא, ט) הנה ה' אור לו בציון וגו', שהוא הגיהנם. וכן בירר אברהם אבינו גליות וגלות מצרים שהוא סילוק החמץ כדי להנצל מהגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, כא):

142

קמ״גויבדוק כל החורין וסדקין, כי הקב"ה בוחן לבבות. גם הרבה עבירות שהאדם דש בהן ונשכחות ממנו, הקדוש ברוך הוא זוכר כל הנשכחות, על כן יבדקם לתקנם בעודו בחיים חיותו. וכמו שבודק עבירות שבינו למקום, כן בודק שבינו לחבירו, וזה הוא (פסחים ח, א) חור שבין אדם לחבירו כו'. וכל אחד בודק ומתקן מה שיודע, ומה שנעלם מבטל ומוחל אחד לחבירו הן ממון הן שאר דברים שביניהם:

143

קמ״דוכתב רמ"א בהגה"ה בש"ע (הל' פסח תלג, יא) צריך לבדוק הכיסין, אמת כי הכיסין צריכין בדיקה ביותר, כי רוב עבירות בממון, ותלוי בלב לא תחמוד, והלב תלוי בכיס. ועיקר חמץ עכבר נכנס עכברא דשכיב אדינרי, ומי שעשה ביתו אוצר צריך בדיקה וק"ל:

144

קמ״הבתי כנסיות ובתי מדרשות צריכות בדיקה, אף שהמקום קודש, צריך לבדוק סדר הלימוד וסדר התפלה כו'. גם לאידך גיסא אם אתה רואה אותו מעוטף בטליתו ונפשו חשקה בתורה, על כל זה צריך לבדוק אחר מעשיו שמא רמאי הוא:

145

קמ״ווהנה הוזכרו הרבה דיני בדיקה בדברים דלא שכיחי, וכולם רמזים גדולים. ככר בפי נחש כו' (פסחים י, ב). ככר למעלה בקורה כו' (שו"ע תלח, ב). ככר בבור כו' (פסחים י, ב). רומז לג' דברים דעקביא בן מהללאל (אבות ג, א) דע מאין באת וכו', וכולם בפסוק אחד (קהלת יב, א) וזכור את בראך, בארך, בורך, בראך. נחש טיפה סרוחה, כי אלו לא הי' ענין הנחש, לא הי' חוש המישוש חרפה, והי' נקרא זרע קודש. ועתה נקרא טיפה סרוחה, דבא הנחש והטיל בה הזוהמא. ככר בבור, זהו בורך. ככר על הקורה, זהו בראך על דרך דאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות מח, א), אביי ורבא הוו יתבי כו', רבא אחוי לשמי טללא כו'. תערובת חמץ רומז על מ"ש במקום (קהלת ז, כ) אין אדם וגו' אשר יעשה טוב ולא יחטא, כלומר דבעשיית הטוב מעורב חטא, כגון שעושה המצוה בשביל יוהרא, או שלא בכוונה:

146

קמ״זחמץ נוקשה אינו מחמץ חימוד, רק ההרגל שהאדם דש:

147

קמ״חבביטול הלילה אומר דלא חמיתיה, הלילה זמן התבודדות בביתו שאינו יוצא לראות מעשה אחרים. אבל ביום, צריך לבטל גם מה שרואה:

148

קמ״טכל אלו טהרות חייב לטהר ברגל בזה מועד בצאתנו ממצרים, שהוא תכלית חידוש העולם ואז בחר בנו מכל העמים כו', וכבא מועד אז מקרא קודש נעשינו בת זוג להקב"ה כמשוש חתן לכלה כן יציאת מצרים כנודע. ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שמורים:

149

ק״נוכל ענייני הסדר בנוים על סוד הזיווג, ונסדרם על דרך הא דתנן בכתובות (פ"ה מ"ה), אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה כו', עד מביא לידי זימה, עד כאן לשון המשנה. בודאי יש רמזים לאלו העניינים. עוד קשה מה שאומר, ד' יושבת בקתדרא, והלא אף כשמכנסת ג' אינו חושב שום מלאכה שעושית, ומה היזק כשתשב אז בקתדרא. אנחנו בלילה הזה ליל שמורים לה' סוד הזיווג כדאיתא בזוהר, וכל מה שכתוב בזאת המשנה, טוחנת, רומז לטחינת חיטי דפסחא שעל כל פנים צריכה שמירה מטחינה ואילך. אופת, כן הוא במצה כמו שאמרו רז"ל (פסחים קטז, א) מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. מכבסת, כן ראוי לרגל לקיים וכבדתו בכסות נקייה, בפרט ביום טוב הזה. ונוהגין ללבוש בליל סדר סרגני"ס. מבשלת, רומז לב' תבשילין. מניקה את בנה, עושית כן קודם הסדר, כדי שישן ויעור אחר כך בהסדר, כי המצוה אף קטני קטנים שיערו בכל האפשר כי הם בים הראו זה אלי כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר א, יב). מצעת המטה, רומז על ההיסבה, ודין הסיבה לכתחלה כל הסעודה:

150

קנ״אועתה אקדים הקדמה אחת, ד' לשונות גאולה מורים עניינים גדולים, רומזים לד' רגלי המרכבה. ונודע כי זה לעומת זה עשה אלהים (קהלת ז, יד), ונגד ד' גאולות אלו ד' קליפות קשות שגרמו ד' גליות שעליהם נאמר (משלי ל, כג) ושפחה כי תירש גבירתה. ובהכנס אשה לבעלה דהיינו כנסת ישראל להקב"ה, שפחה אחת תחת רגליו אז תכנע אחת, וכן ב' ב' י' וכן כולם. על כן מברכין ד' ברכות על ד' כוסות על ד' עניינים המסודרים. על כן כתב רש"י בתשובה ברכה רביעית תיכף אחר מהולל בתשבחות:

151

קנ״בוהנה ארבע עניינים א' הסרת יצה"ר ולב האבן, וזהו חימוץ והסרת בגדים צואים, אשר הטחינה והאפיה שימור מהחימוץ, וכיבוס בגדים הסרת בגדי צואים, ובהשתעבד שפחה אמר סר מר המות הזה, וזהו המעלה הראשונה שתהיה בעת הגאולה. ב' (ירמיה טז, יד) לא יאמר עוד חי ה' כו', כי גאולת מצרים טפל, ושעבוד מלכיות עיקר, והמלכה תמלוך, על כן לא נצריך עוד לסיפור אגדה להשמיע לקטנים, ולא תבשילין שהם זכר לפסח ולחגיגה. ג' ערשינו רעננה (שה"ש א, טז), זה בית המקדש, וכתיב (שם ג, ז) הנה מטתו שלשלמה. בהכנס שפחה שלישית, אז המעלה השלישית שלא יבנה המקדש הג' ע"י אדם כמו שכתוב (תהלים קכז, א) אם ה' לא יבנה בית וגו'. וזהו אינה מצעת המטה. המעלה הרביעית היא נצחיות הדביקות למעלה צרורות בכסא הכבוד, זהו יושבת בקתדרא:

152

קנ״גרבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות, הוא הדבר שפירשתי למעלה סוד מאה ברכות. וסוד קו"ף שאמר ר' עקיבא, קו"ף זה שמו של הקב"ה, ששם הוי"ה עולה קו"ף, י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה', וכן מקום, וזהו ברוך המקום. וזה לעומת זה, כי הקליפה כקוף בפני אדם היושב על הכסא. ואדם רומז גם כן לשם הוי"ה במילואו, יו"ד ה"א ו"ו ה"א עולה אדם, וזהו סוד הכניסה מאה שפחות, ואז יתבטלו הקליפות בכלל ופרט. על כל זאת עושה בצמר, ידוע צמר ופשתים שעטנ"ז, צמר מקרבן הבל שהביא צמר, והבל מצד הקדושה, וקין סטרא דמסאבא הביא פשתן. על כן בגדי כהונה היו כלאים, כדי להכניס הקליפה להקדושה, ולעתיד חזיר לטהר, וישאר אל מן סמא"ל כמו שכתבתי במקום אחר, וכולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג, יג), וכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם וגו' כצמר יהיו, וזהו הרמז מה שכתוב ועושה בצמר, דאם לא כן כמורד שפחה בגברתה, והיא סוד אשה מנאפת כנודע, זימה היא ח"ו. ואנחנו כנסת ישראל בת זוגו כתיב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, על כן מוכרחים אנו לראות שהזדונות יתהפכו לזכיות, והבן:

153

קנ״דאז יתקיים (ויקרא ו, א) זאת תורת העולה, (שה"ש ג, ו) מי זאת עולה מהמדבר גאולת מצרים. וזאת תורת המנחה (ויקרא ו, ז) גאולה דלעתיד לעת ערב יהיה אור, ואליהו הנביא יתגלה ונענה במנחה ואז יתבטל החמץ לגמרי, ומצות תאכל במקום קודש ישראל לה', ויקויים אור לי"ד, כי לעת ערב יהיה אור, ומלכות בית דוד עולה י"ד יוחזר למלכותו והיה לך ה' לאור עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

154

Today's Learning

שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירה ג׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah 3