שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה שמורהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Shemurah

א׳סדר של פסח וענין ההגדה קדש ורחץ כו'.

ב׳כל ענייני חירות שאנו עושין בלילה זו הוא חירות הנפש, אשר נגאלנו מהקליפות, כי נשתקעו במ"ט פנים טמא והוציאנו לחירות, על זה אנו עושין סימני חירות, ומשמחין בשמחה של מצוה. וקודם שנכנס קדושת הפסח, מבערין החמץ שהוא הקליפה ובל יראה ובל ימצא בבתינו, ובבא קדושת הפסח נכנסנו בקדושה העליונה ויצאנו מאפילה לאורה.

ג׳וז"ל תולעת יעקב. טעם ארבע כוסות. כבר כתבנו למעלה כי כשגלו ישראל למצרים נפלו תחת הערלה ההיא יש לה ארבע קליפות קשות, וכל מי שנופל תחתיהם שוב אין לו צד חירות כפי טבעו של עולם. ומפני זה נתיירא יעקב אבינו ברדתו למצרים, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא (בראשית מו, ג) אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך גם עלה, הבטיחו שבכל מקום שגולין ישראל שכינה עמהם, וכשבא לפדות את עצמו פודה גם כן את ישראל. וזהו שאמר דוד ע"ה (שמ"ב ז, כג) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו. וכשהגיע עת הגאולה, הוצרך הקב"ה לשבר הקליפות ההם כדי להוציא את ישראל לחירות, וזהו וה' הכה כל בכור (שמות יב, כט) ובאלהיהם עשה ה' שפטים (במדבר לג, ד). ולפיכך צוה הקב"ה למול את בני ישראל לצאת מתחת הערלה, וכשנבדלו מן הערלה מיד יצאו לחירות, כענין שכתוב (זכריה ט, יא) בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. וכנגד שבירת הארבע קליפות נאמר ארבע לשונות של גאולה בפרשת וארא, כדי להוציא את ישראל מתחת שעבודם, ונגדם נצטוינו לשתות ארבע כוסות, ובהסיבה דרך חירות. והבן כי יין המשומר בענביו היה סבת גאולתן של ישראל ממצרים מתחת הערלה בעלת ארבע קליפות הנזכרת במרכבת יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל א, ד), ולפיכך ארבע כוסות של יין בלילי פסח ובכוס רביעית אנו גומרין את ההלל, לפי שאז אנו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, עכ"ל.

ד׳וזה לשון הזוהר פרשת אמור (ח"ג צה, ב) אמר רבי יוסי הני ארבע כסי דההוא לילא אמאי. אמר רבי אבא הא אוקמא חברייא לקביל ד' גאולות, אבל שפיר הוא בספרא דרב ייבא סבא דקאמר, הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי לילא, זווגא הוא בד' קשרין דאינון ד' דרגין, ולא מתפרשי דא מן דא, כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערית, בגין דהא זכינא בהו, דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. ועל דא אשתני לילא דא מכל שאר לילון, ובעינן למיעבד שנוייא בכולא, ולמחדי בהאי לילא, בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר, דארבע אלין ארבע גאולות קרינן להו. מאי טעמא, בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי, ולא אקרי גואל אלא דרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהור לה, ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין [ספרים אחרים באינון דרגין] דעליה, אשתכח דד' אלין ארבע גאולות נינהו, עכ"ל.

ה׳והנה מתחלה ביאר רב ייבא סבא ואמר, הואיל וזיווגא קדישא אשתכח, כלומר מאחר שהלך הקליפה, והחומץ והמעוול כלה והלך, אז הזיווג אשתכח. והוא בארבע קשרי האמונה, דהיינו חכמה ובינה ותפארת ומלכות, והם סוד האצילות כולו, כי הם ארבע אותיות יהו"ה כנודע. עוד אמר ר' ייבא סבא אחר כך, כי ארבע כוסות רומזים לארבע גאולות, שהם מלכות יסוד נצח הוד. כי מלכות נקרא המלאך הגואל, ונקראת כן על ידי סוד שהוא סוד גאולה כמו שאמרו רז"ל סמיכת גאולה לתפלה, ואז אין השכינה בגלות. וכן כתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, והוא יסוד, וכתיב (רות ג, יג) 'אם יגאלך טוב, וזהו בהשפעת נצח והוד שעליו. והכל נמשך מסוד הבינה סוד היובל שהוא החירות. ובענין זה הוא סוד הזיווג תפארת עם מלכות, דהיינו תפארת עם זרועותיו על ידי ברית המעור שהוא יסוד, ונצח והוד תרין ביעין דדכורא כמבואר במקומות אחרים, והמלכות היא האשה. הרי לפי זה ארבע כוסות נגד ארבע גאולות אלו שהם נצח הוד יסוד מלכות. ולפי מה שאמר רב ייבא סבא בראשונה, ארבע כוסות הם ארבע אותיות יהו"ה. וכן הוא בספר המוסר וזה לשונו כוס ראשון של קידוש כנגד 'י' שהוא קדש, שנאמר (תהלים קלד, ב) 'שאו ידיכם קדש. כוס שני שאומרים עליו ההגדה וכן סיפור הנסים נגד אות 'ה', שמשם נמשכין הנסים והמכות. כוס שלישי של ברכת המזון כנגד אות 'ו' שנקרא שמים, שנאמר (שמות טז, ד) 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שמשם כח המזון, וכן אמר (דברי הימים ב ו, כז) ואתה תשמע השמים וסלחת. כוס רביעי שאומר עליו שפוך חמתך על הגוים כנגד 'ה' אחרונה שבשם שהיא מדת הדין. ואם אמר שלא לשתות, חייב מלקות מדרבנן ושותה, ודי בזה למבין מדעתו. עד כאן לשונו.

ו׳וכפי מה שמצאתי בדברי תלמידי האר"י ז"ל משמע, דארבע כוסות הם נגד חכמה ובינה וחסד וגבורה. כי חכמה ובינה הם השרשים, וחסד וגבורה כולל החסדים והגבורות הנמשכים. ו'כוס' בגימטריא אלהים. והנה ג' מלואים לשם אלהים, אחד ביודין כזה 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם', ב' במילוי ה' כזה 'אלף' 'למד' 'הה' 'יוד' 'מם', ג' במילוי א' כזה 'אלף' 'למד' 'הא' 'יוד' 'מם'. והנה א יש לה שתי צורות, לפעמים 'א' עולה כ"ו, כי היא יו"י ב' יודין ו' באמצע, ולפעמים חושבין 'א' לצורת אותיות יו"ד כי י' תתאה נתרחק במקצת מן הקו ונראית כעין ד'. והנה אלהים במילוי 'י' רומזות על החכמה, ולפי שהחכמה נקראת קודש, לכן בכוס שכנגדה בא הקידוש. ואלהים במילוי 'ה' רומזות על הבינה, ולכן בה סיפור הגדה, כי היא קול עילאה דמינה קול ודיבור נפקי, וגם כי בה רמוז יציאת מצרים הנזכר בהגדה. ובג' כנגד החסד וד' כנגד הגבורה, והג' והד' שניהם שוים במילוי 'א', רק שזה בחינת יו"י, וזה בחינת יו"ד, ולכן בין ג' לרביעי לא ישתה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

ז׳אמנם דברים אלו צריכין ביאור, ואגב יתבאר ענין מצה שמורה. דע כי בינה נקראת עולם הבא, ומבינה ואילך לא יש שום אחיזה ויניקה לחיצונים, כי אם מחסד ולמטה שהוא הבנין, ומשם יש יניקה להחיצונים בסוד ישמעאל בן אברהם עשו בן יצחק, ושם יש מגע גוי בהיין, כלומר בהשפעה. אך מטתו של יעקב שלימה ונתונה בין צפון לדרום, נכנס לתוך ולפנימיות יעקב חבל נחלתו, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שעליו נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, ופירשו רז"ל (ברכות לד, ב) זהו היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, כלומר למעלה מששת ימי בראשית, והוא משומר ממגע גוי, שלא יש להם שם שום יניקה. על כן גאולת מצרים היתה על ידי נ' שערי בינה ויצאו לחירות, אין בהם מגע וכח גוי. ולזה באו ארבע כוסות נגד ארבע לשונות של גאולה. והכוסות הם של יין, ונודע כי סתם יין הוא בגבורה, ובפרט כשהוא אדום, וכשהוא לבן נוטה אל החסד. ואמנם נקרא יין טוב כשנמזג במים מצד מימי החסד, ומצד הבינה נקרא יין משומר.

ח׳ולהבינך זה אקדים כי לה'בינה' רומז שם יהו"ה בנקודת אלהים, כמבואר בזוהר והובא בפרדס בכמה מקומות. ומבואר בזוהר ובפרדס כי שם אלהים הרומז על מדת הדין אינו בעצם בבינה, כי ג' ראשונות חשובים כאחת, ואין שם דין, רק מצד הבינה מתעורר הדין במקומו, כמוזכר בזוהר בכמה מקומות, מסיטרא דבינה מתערין דינין, אבל אין הדין בעצם שם. והוא קרוב למה שאמרו רז"ל (ברכות ה, א) שלוש מתנות נתנו על ידי יסורין, וחד מינייהו עולם הבא. והנה עולם הבא הוא העולם התענוג הרוחניי, מכל מקום צריך להיות על ידי יסורין של אהבה רבה אהבת עולם, והוא כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלהיך מייסרך, וזה הדין הוא רחמים גדולים, להיות מזוכך בתכלית הזיכוך לקבל השפעת הקדושה הגדולה. וזהו יין המשומר, כי תכלית הענין להיות מסולק מכל השמרים ויהיה נקי וזך וטהור. ועיין בפרדס בשער ערכי הכינויים בערך יין. וזהו ענין שתמצא בבינה יהו"ה בנקודת אלהים, כי הוא שורש הדין, אבל הדין שהוא בשורש הוא מתוק במאוד. וכמו שאמר למעלה בחכמה שהוא שורש השורש, באופן שבחכמה שהיא בחינת 'י' משם הויה, שם יש לשם אלהים בחינות נסתרות מצד מילוי 'ה' ב'י' כזה 'הי'. ובבינה המתגלות ביותר, שהיא בחינת 'ה' משם הויה, יש לשם אלהים בחינות נסתרות מצד שם אלהים במילוי 'ה' כזה 'הה' באופן שם אלהים מצד חכמה ובינה, וצירופו אותיות י"ה מלא ברכת יהו"ה, כי כן מילוי 'יוד' 'הא' עולה כ"ו. אמנם שם אלהים המורה על מדת הדין מקומו הוא בגבורה, ויש לו מילוי ה' ב'א' כזה 'הא'. ול'א' שתי בחינות, בחינת יו"י העולה כ"ו כמנין יהו"ה, וזה מצד החסד הכלול גם כן מגבורה, רק שהחסד גובר. ובגבורה הוא בבחינת צורת 'א' יו"ד, רמז לדבר דו"י כי השיב אחור ימינו, כי חסד וגבורה סביב רשעים יתהלכון ביניקתם, והם המעוול והחומץ. מכל מקום אינם שוים בתוקפם, כי זה נקרא חמץ * וזה נקרא שאור, ושאור חמוצו יותר קשה. ובתיבת שאור הנכתב בתורה חסר, שם מתגלים אותיות אלהים בכל עניינים, אותיות אלהים במילואים 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולים ש', אחוריים של אותיות אלהים 'א' 'אל' 'אלה' 'אלהי' 'אלהים' עולים ר', זהו 'ש' ו'ר' מאותיות 'שאר', ו'א' האמצעי הוא נוטריקון אלהים אלהים פשוט. הרי פשוט ומלוי ומרובע לא רמוז שם בנקודות, רק באותיות מלאים. אבל מצד הבינה שהיא גאולת עולם סוד היובל, אף שמבינה הגיע התעוררות הדין לישראל בגלותם במצרים, מכל מקום 'וידע' אלהים כתיב, לשון ידיעה וחיבור, כי לא היה זה הדין רק לטובה שיזדככו.

ט׳וזהו ענין ארבע כוסות של יין, אף ההתפשטות מחכמה ובינה בחסד וגבורה הכל שב אל אחוזתו להיובל שהוא הגאולה, ומשם יצאו ישראל לחירות. ומן המצר קראתי י"ה, דהיינו שם אלהים מצד ה'י' ומצד ה'ה' בחכמה ובינה. והחמץ והשאור נשבתו בל יראה ובל ימצא, ומהיין נעשה יין משומר הושם ב'כוס' ישועות בגימטריא 'אלהים', ואז שם אלהים י"ה מלא כולו רחמים, ונתרבה השמירה בסוד נטירותא יתירתא. וזהו סוד מצה שמורה, כי אלהים במילואו עולה מצה במילואו, בתנאי כשתכתוב צדיק בק', וסימנך אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י), כזה 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולה ש', וכן מצה במילואו עם התיבה כזה 'מם' 'צדיק' 'הי'. וגם בלא 'ק', כשתמלא ה'ה' ב'י' יהיה מילוי 'מצה' במספר אלהים מרובע כזה 'א' 'אל' 'אלה' 'אלהי' 'אלהים' עולה ר', וכן מילוי מצה 'מם' 'צדי' 'הי' עולה ר' עם המלה. וכן ריבוע מצה שוה למילוי אלהים ב'י' עם חמש אותיות כזה 'אלף' 'למד' 'הי' 'יוד' 'מם' עולה ש"ה עם ה' אותיות אלהים, וכן עולה ריבוע מצה כזה 'מ' 'מצ' 'מצה'. וסוד מצה שמורה מורה על שמירה היתירה בעצם הבינה עם החכמה. ונודע כי מילוי שם יהו"ה בחכמה ובינה עולה ע"ב וס"ג כזה 'יוד' 'הי' 'ויו' 'הי', 'יוד' 'הי' 'ואו' 'הי', וכן עולה מצה. והנה מצד מלכות נקרא לחם עוני, אבל מצד הבינה מצה עשירה ומצה שמורה. ומתקרב לזה ארבע כוסות יין נמשכין מיין המשומר, ובזה מסולקין כל החמץ ושאור דהיינו הקליפות. והנה כל רמזים שכתבתי בסוד ארבע כוסות הכל כולם הם אמת, אף שהם מבחינות שונות, הכל הולך אל מקום אחד ומעוררות זיווג העליון ולפי מה שכתבתי שרומזים לשני הזיווגים חכמה ובינה תפארת ומלכות. מצאתי רמז נפלא בכתבי הקודש דתלמידי האר"י ז"ל כי ארבע שמות הייחוד דהיינו יהו"ה אהי"ה עולים חק"ל סוד חק"ל של תפוחין גימטריא לבנון וסימנך אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד, ח). וכן עולה רבוע אדנות קכ"ו כזה 'א' 'אד' 'אדנ' אדנ"י עם י"ב אותיות אדנות דהיינו 'אלף' 'דלת' 'נון' 'יוד', הכל ביחד חק"ל, ואז נתבטל כל חמץ שהוא הקליפה, וחמץ עולה גם כן חק"ל והוא פני השדה חוצה ובל יראה ובל ימצא. ואז גילה רינה ודיצה בערב תאכלו מצות.

י׳הטיבול ראשון כרפס בחומץ או במי מלח עזין כדי שישאל התינוק וישיבו לו עבדים היינו כו' ויוציאנו כו'. כי הכרפס אותיות ס' 'פרך' רומז לס' רבוא שהיו בעבודת פרך. וגם 'כרפס' עולה 'שין' במילואה. כבר כתבתי אלהים במילואו עולה ש', ו'כרפס' ש' במילואו, ומילוי 'שין' עולה ס', התפשטות הדין בו' קצוות, וכל אחד כלול מי'. והטיבול בחומץ, כי כן היו משועבדים תחת מעוול וחומץ. אמנם ענין הטיבול בעצמו הוא דרך חירות, כדרך שהשרים נוהגין. וענין זה רומז לתינוק נער ישראל ואוהבהו (הושע יא, א). רצונו לומר להתחלת גאולתם שהיו בקטנות גאולתם כמו בעת לקיחתם הפסח, אבל כשנתגדלו בגאולה שהיתה הגאולה מפורסמת, על זה תבוא אחר כך סיפור האגדה ויתר המצות.

י״אואחר אכילת ירקות יבצע מצה אמצעי, ויתן חציה, שהיא רומז לכלה כנסת ישראל שהיא מצה פרוסה, בין שתי השלימות שהם סוד זרועות עולם. ומטה נתונה בין צפון לדרום, דהיינו תפארת בין דין לרחמים הגהה זהו סוד המטה של הסיבה לרמוז בגאולה ההיא נקרבת הכלה אל הדעת ואז נגאלו ישראל. ומצאתי בכתבי הקודש דהאר"י ז"ל, ואמנם המצה הם חכמה ובינה ואין שם אחיזה לחיצונים. והנה ה'ה' יש לה שלושה ציורים, או 'דו' או 'די' או ג' ווי"ן, וג' אלו ב'ה' מן אלהים. וכנגד ציור 'דו' אנו בוצעין מצה השניה האמצעית לשנים, וצריך לבצוע החלק האחד גדול מהשני, אחד הגדול כנגד ה'ואו' והקטן כנגד 'ד', כי מספר ו' יתיר על מספר ד'. וכנגד צורת 'די' אנו לוקחין בציעת המוציא ממצה העליונה שהיא 'י' שלימה, וגם כי שיעור המוציא כשיעור הכזית שהוא 'י', וכזית מן אכילת מצה מן הפרוסה שהוא סוד 'ד' כנזכר, כי אותו של 'ו' הוא אפיקומן. וכנגד ציור ג' ווי"ן אנו עושין זכר למקדש כהלל במצה שלישית שהוא רמז ג' ווי"ן וכן היא מצה שלישית. גם רמוז שהיה כורך מצה ומרור ובשר הפסח שלושה דברים ביחד כנגד ג' ווי"ן הנזכרים. והנה נמצא כי מלת מצה היא כוללת ב' מוחין חכמה ובינה שהוא ע"ב ס"ג בגימטריא מצה, ואמנם כנגד ג' ציורים של ה' כנזכר לכן באו מצות כנזכר עכ"ל. ואחר כך קורין ההגדה בשמחה, ויאמר לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם הנני אספר ביציאת מצרים, וכן יאמר בכל מצוה בד' כוסות ומצה ומרור וכן בכולם, וכן בכל ימות השנה בכל המצות יאמר כן, ואחר כך יעשה המצוה בשמחה ובטוב לבב.

י״בביאור ההגדה

י״גהא לחמא עניא. (פסחים קטו, ב) אמר שמואל לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר מה דרכו של עני בפרוסה כו', דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כו'. כתיב בפרשת ראה (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאתם מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. וקשה, הלא החפזון היה דווקא בלילה הראשונה. ועוד קשה, וכי אסור כל שבעה מצה עשירה. עוד קשה, מה מעליותא יש בחפזון שציותה התורה לעשות זכר לחפזון, הלא כתיב בגאולה האחרונה כי לא בחפזון תצאו. גם קושיא זו קשה בפיסקא לקמן, מצה זו שאנו אוכלין על שום מה, על שום שלא הספיק בצקת אבותינו כו'. וכבר כתבתי במקומות אחרים עניינים על קושיא זו. עוד יש קושיא בפיסקה זו, שמצוה זו של בערב תאכלו מצות נצטוו בשביל שלא הספיק כו', הלא מצוה זו נצטוו בראש חודש ניסן בפרשת החודש הזה לכם, ופסוק (שמות יב, לד) וישא העם בצקו טרם יחמץ זה היה בט"ו. אלא הענין היה, הקב"ה מוציא מאפילה לאורה ומלאך רע עונה אמן. והמצריים בענין ששעבדו את ישראל באותו הענין גופא הוציאו לחירות. כיצד, המצריים לא הניחו לישראל להמתין בלחמם להחמיץ כל כך מהרו אותם למלאכתם בחפזון, נמצא לא יוכלו לאכול חמץ, וכן עתה בגאולה היה החפזון של מצרים למהר לשלחם, ולא הניחו אותם עד להחמיץ בצקם. והוא ענין פלא מהגאולה, בדבר אשר זדו בדבר זה עצמו תקנו על כרחם, וזהו ממש מאפלה לאורה. וכבר זה עלה במחשבתו של השם יתברך לגאול אותם בזה האופן כשצוה בערב תאכלו מצות, כי כן הם מדותיו של השם יתברך. ובבחינה זו נתרבה החירות בזכרנו כי כן אכלנו בעניותינו בגלות, ונתהפך הרע לטוב. ואז מובנים דברי רש"י בפרשת ראה שכתב וזה לשונו לחם עוני, לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים, עכ"ל, והוא פלא. והחפזון היה דוקא בראשונה, ועל כן עצם החיוב הוא דוקא בלילה ראשונה, ודוקא לחם עוני. כי כן היה הנס בעודם היו משועבדים במצרים היו אוכלין בחפזון למהר למלאכתן, ועתה נעשה הנס שכמוהו היה בחפזון בשביל למהר הגאולה, והיה הלחם הזה מוכן לגאולה מהגלות. על כן אין יוצאין אפילו במצה עשירה, כי צריך להיות ממש דומה כמו שהיה בגלות, ונתהפך לגאולה. וצותה התורה שבעת ימים שלא לאכול חמץ, ואמרה התורה הטעם בעצמה למען תזכור את יום וגו' כל הימים, ושבעה ימים הם ההקף כוללים הכל, כמו שבעה ימי סוכות, אבל לא החמירה תורה שיהא ממש לחם עוני לגמרי, רק שבזה יהיה כלחם עוני שלא יחמץ ויעלה. ומה שאוכלין בלילה הראשונה הוא לחם עוני מכל וכל, ובשאר הימים מותר מצה עשירה רק שלא תעלה. והענין כי לחם עוני שאכלו בשעבודם לא אכפת להו למצריים אף שהיו אוכלים מצה עשירה, כי לא היתה כוונתם רק שלא ימתינו עד שיחמיץ העיסה משום ביטול מלאכה, אך מסתמא על הרוב לא אכלו מצה עשירה בימי עניים. על כן בלילה הראשונה עת הגאולה דווקא לאכול לחם עוני ממש ובשבעה הימים מותר אף מצה עשירה רק שלא תעלה, וקראו בלשון לחם עוני על שם זה, וגם מאחר שהכל הוא משום לתא דלילה ראשונה כדפרישית. ואמר שמואל דמה שבלילה ראשונה קרוי בעצם לחם עוני משום שני טעמים, הא' שאז עונין עליו מה שאין כן בשאר הימים, וגם כי אז בפרוסה כעני. ואמר שני טעמים, כי לטעם הא' לחוד הוי ליה למימר לחם ענייה, ולטעם ב' לחוד הוי ליה למימר לחם עני ולא עוני. ובעל זבח פסח הקשה הלא גם אמרור עוני, וזה אינו כלום, דמה שקראו לחם עוני שעונין הוא לאפוקי הלחם בשאר הימים ולא לאפוקי מרור. ושאר הימים שנקרא לחם עוני הוא בשביל לחם דלילה ראשונה כדפירשית. ואמר עוד דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק, בזה רוצה ליישב ביותר למה נקרא כל שבעה לחם עני, ואמר על שם שאינו מחמיץ ועולה כגון שיש הדרך באפיית העני שמכח המהירות אינו בא לידי חימוץ.

י״דפיסקא זו נתחברה בלשון תרגום, וצריך ליתן טעם על זה. והמפרשים כתבו מה שכתבו. עוד צריך להתבונן מאחר שחובר בלשון תרגום, למה סיים לשנה הבאה בארעא דישראל. והנה לשנה הבאה לשון קודש, ואח"כ בארעא דישראל חזר לתרגום. ואחר כך אמר לשנה הבאה בני חורין כולן בלשון הקודש. גם צריך לידע מה זה שאומר כל דכפין ייתי ויכול, אם מזמן אורחים היה לו להזמינם קודם שישב לשלחן קודם שמתחיל לשתות כוס של קידוש. הנה לבאר זה אקדים שתי הקדמות. א' שאף שנכנסו ישראל לקדושה בחג הפסח עדיין לא נתקשרו לגמרי בקדושה עד אחר שספרו ימי הספירות, שהם כאשה הסופרת ימי ליבון, ואח"כ היה הזיווג והתקשרות, דהיינו קבלת התורה כמו שכתב הזוהר. וכתב הזוהר שמטעם זה אין גומרין הלל בכל שבעת ימי פסח כמו בסוכות, לפי שעדיין לא נתקשרו קשר שלם באמונה העליונה בכלל כמו שנקשרו אחר כך. כי בשני ימים ראשונים שלום בכל, ושלוש מעלות הרובצים על הבאר בחבור אחד. אבל בשאר הימים לא זכו עדיין ישראל להשתלם בהם, כי עדיין לא נתנה תורה המחברת ביניהם, ולפיכך אין גומרין בהם את ההלל. אבל בימי החג, שכבר זכו ישראל לקבל התורה, כל הימים העליונים שהם על ישראל לעין כל, בסוד שבעה ענני כבוד, והכל בחבור שלם, לפיכך גומרין את ההלל. הקדמה ב' הוא מה שבאר האלהי האר"י ז"ל כי אונקלוס הגר שתירגם, נשמתו מצד נוגה שהיא קליפה המתקרבת להקדושה, כמו שנאמר ונוגה לו סביב, והיא קליפה הנאכלת עם הפרי, לכך התרגום קרוב ללשון הקודש. ונראה בעיני שזהו ענין שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון תרגום אלא הם משתמשים בלשון הקודש, ומכל מקום נזקקין גם כן לשאר לשונות זולת ללשון תרגום. והענין כי הוא דרך משל, מלך מדבר כל צרכו עם משרתיו עבדי ביתו, אבל עם שריו אינו מדבר רק מועט כדרך המלך ודתו. והטעם שלא יחשבו כי הם משתוים עמו וחברותא להם יחד, מה שאין כן עם עבדיו לא שייך לחשוב כן על כן לא חש. על כן מלאכי השרת נזקקין אף לכל לשונות, כי לא יגיע להם מזה שום חשש, מה שאין כן בתרגום חוששין שלא להזקק ולהשתתף. ומזה יובן כשנגאלו ישראל ויצאו לחירות למטה, ודוגמתו למעלה חירות מהקליפות, לא היה חירות לגמרי. אם למטה שהרי עדיין היו יראים ממצרים כאשר באמת רדפו אחריהם עד יום שביעי של פסח, ואם החירות של מעלה עדיין לא היה נגמר לגמרי עד חג שבועות זמן מתן תורתינו. נמצא בפסח אף שבחר בנו ורוממנו מכל לשון, לא היה בעצם עד מתן תורה. והיינו אז בסוד התרגום. ולא היתה גאולה רק גוי בקרב גוי, מעורבים בלשונות הגוים עד מתן תורה, אז היה התרוממות מכל לשון ממש, דהיינו נכנסו בסוד לשון קודש. וזהו מה שאמרו במכילתא (שמות יט, ג) כה תאמר להם בלשון קודש, ואז חירות על הלוחות חירות לגמרי, כל העוסק בתורה נקרא בן חורין (אבות ו, ב). ועתה אף שנכנסו בקדושה היה דרך משל עבדי ה' ולא עבדי פרעה, כעבד כנעני שנכנס לברית ועדיין אינו משוחרר. וכשקבלו התורה נכנסו בסוד לשון הקודש. ועיקר התורה בארץ ישראל, ואז לשון הקודש בעצם בארץ הקדושה. ואחר כך כשחטאו וגלו ונטרדו מלשון הקודש, מכל מקום לא נדחו לגמרי, רק ירדו לבבל לסוד התרגום. ואם תאמר הלא בגלות מצרים לא היו אף בסוד התרגום, אם כן כשחטאו וגלו אח"כ למה (לא) נדחו גם כן ממדריגות התרגום, ויש לומר אף שגלו מכל מקום נשאר עליהם עול התורה והמצוות, על כן לא נדחו לגמרי, והיו בבבל ונתחבר התלמוד בלשון תרגום.

ט״ווכתב הרמב"ם בנוסח ההגדה, כי בזמן בית המקדש לא היו אומרים נוסח פיסקא זו של הא לחמא כו', רק כשגלו. וזהו ענין כל דכפין ייתי וייכול, כלומר לא כזמן בית המקדש שלא היו אוכלים אלא למנוייו בשביל קרבן פסח, אבל עתה מותר לבוא מי שירצה. ומה שאומרים כל דצריך ייתי ויפסח, רצה לומר אף אפיקומן שהוא במקום הפסח, אין צריך דוקא להיות מנויים לכתחילה קודם אפיה. אח"כ כשרצה לדבר מארץ ישראל אמר בלשון הקודש לשנה הבאה, כי ארץ ישראל הוא לשון הקודש כדפירשתי. ואמר בארעא דישראל בלשון תרגום כי זה נתקן בע' שנה שהיו בבבל, ואף שחזרו לארץ ישראל לא היה לגמרי לשון הקודש, כי לא חזר לאיתנו לתיקונו הראשון, כמו שאמרו רז"ל (יומא כא) ואכבד (חגי א, ח) חסר ה', כי ה' דברים חסרו בבית שני. אח"כ נתוסף זו הבבא השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין שהוא על המקדש שלעתיד נהיה בני חורין משוחררים לגמרי, לא כעבד שנכנס לברית. ואמר הדיבור כולו בלשון הקודש, כי אז יהיה עצם לשון הקודש.

ט״זפיסקא מה נשתנה כו'. [זה ירמוז בעל ההגדה מענין מערכות השמים]. הקשה הזבח פסח מאי טעמא לא הזכיר פסח וד' כוסות, ובתשובת עבדים היינו השיב ענינים אחרים ולא תשובה על שאלתו. עוד קשה, ואלו לא הוציא כו', מה הרויחו עתה אנשי גלות במה שנגאלו כבר. עוד קשה, עדיין אנו ובנינו כו', למה לא היה אפשר להוציא אותנו אם לא הוציא את אבותינו, ופירש מה שפירש. וכן החכם בעל מעשה ה'. ולי נראה בפסקא עבדים היינו, יגיד טעמים על ד' שאלות שבמה נשתנה, ואז לא יקשה למה שאל אלו שאלות ולא אחרות, כי לא היה בכאן שואל ומשיב, רק החכם המסדר ההגדה סידר השאלות עצמו הוא מותיב והוא מפרק. והוא סידר בכאן עניינים המביאים לדבר גדול ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי מה הם משמשות, ונראה שרומזים לד' דברים של גאולה מענין גדולת הנס. א' שידוד המערכת, זהו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, וסבלות מצרים הוא חוזק המערכת שלהם. ב' שפטים באלהיהם, שהוא השר האדיר למעלה ממערכת כונס השמים, וזהו והצלתי מעבודתם, ממי שהם עובדים. ג' שהשידוד והמשפט היה על צד היותר חזק שאפשר, ולא כמו שיש סוברים ששידוד המערכת בימי המן היה יותר גדול, כי הפיל פור (אסתר ג,ז), ונהפך וגו', ואלו לעבדים ולשפחות נמכרו היה להם דיו, והקב"ה שידד להיפך, מה שאין כן כאן שלא היה רק ישראל נצולים ועדיין נשאר מצרים. והנה יש קושיות למה יציאת מצרים נחשב ליותר נס מנס המן, שכן חוייבנו מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. ומתרצינן כי בימי המן כבר קבלו ישראל התורה, ואין כל כך חידוש לשדד המערכה כימי צאת מצרים שעדיין לא קבלו התורה. ועל זה בא הכתוב להודיע שאינו כן שיהיה באפשר להיות נס יותר גדול משידוד מערכת של מצרים, וזהו וגאלתי אתכם, דהיינו השידוד היה בזרוע נטויה והשפטים באלהיהם היו גדולים. ד' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, כי מכח פרסומי ניסי על ידי ישראל ומצות סיפור יציאת מצרים, גורמים ועתה יגדל נא כח אדני כמו שיבוא לקמן בביאור כל המרבה לספר כו'. ועל זה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים, עם קשה ומלך קשה מצד המערכה, ואין עבד יכול לברוח, ויוציאנו ה' משם, זהו והוצאתי. ועל כן הטיבול המורה חירות כדרך השר, בחרו בטיבול על שם וטבלתם בדם אשר בסף, שבזה היה משודד המערכת כנודע.

י״זואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא כו'. כבר מבואר בזוהר והביא הענין באריכות והוסיף נופך בעל צרור המור פרשת בא, ענין שהיו ישראל כמעט נאבדים בקליפה, ונכנסו למ"ט פנים טמא שהוא סוד החמץ, ואלו נכנסו רגע ביותר חלילה נאבדו. וזהו והצלתי אתכם מעבודתם שהיא עבודת מצרים, ולא הספיק בצקם להחמיץ, ונגאלו בסוד נ' שערי בינה, על כן בין מצה לחמץ אינו רק נקודה אחת עיין שם. וזהו ואלו לא הוציא הקב"ה וכו', וזהו תשובה על שאלת הלילה הזה כולו מצה.

י״חואפילו כולנו חכמים. רוצה לומר על דרך שפירשתי וגאלתי, שאף אם לאחר מתן תורה היה, לא היה נס גדול כזה, וזהו שאומרים ואפילו כולנו חכמים כו'. וזהו תשובה על הלילה הזה כולו מרור, דקשה למאי נפקא מיניה אוכלים מרור על שם וימררו, למאי נפקא מינא עושים זכר לוימררו, אלא הענין גאולת מצרים לא היה עולם זכר אלא עולם נקיבה כאשר נאמר לקמן, ומאחר שירדנו לקליפה לא עלינו מכל וכל. ואם היה עולם זכר לא היה הגלות עוד כאשר יהיה באחרונה, ומה שיש גלות הוא מזה, וכן מה שנתעורר גאולה והצלה הוא מגאולת מצרים ודו"ק. עוד יש לפרש ועיקר, דבאמת במצרים היה הנס גדול מאוד דבר והיפוכו, כאשר יענו כן ירבה, ועל כן אכילת מרור שהוא חסא, ודו"ק.

י״טוכל המספר כו' הרי זה משובח. זה לשון הזוהר פרשת בא (מ, ב) פקודא דא לספר בשבחא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי שבחא לעלמין. אוקימנא כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים ובההוא סיפור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא, דהאי איהו בר נש דחדי במריה, וקב"ה חדי בההוא סיפור. ביה שעתא כניש קב"ה לכל פמליא דיליה ואמר לון, זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדון בפורקנן. כדין כלהו מתכנשין ומתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעי ספורא דשבחא דקא חדאן ברזא דפורקנא דמריהון, כדין אתיין ואודן ליה לקב"ה על כל אינון נסין וגבורן, ואודאין ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתוסיף חילא וגבורתיה לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון, כמלכא דאתוסיף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודין ליה, וכלהו דחלין קמיה ואסתלק יקריה על כלא. ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בספורא כמה דאתמר. בגוונא דא חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמיה קב"ה בכל אינון נסין דעביד. ואי תימא אמאי איהו חובתא, והא קב"ה ידע כלא, כל מה דהוה ויהוי לבתר דנא, אמאי פרסומי דא קמיה על מה דאיהו ידע. אלא ודאי אצטריך לבר נש לפרסומי ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עביד, בגין דאינון מלין סלקין, וכל פמליא דלעילא מתכנשי וחמאן לון, ואודאין כלהו להקב"ה, ואסתלק יקריה עלייהו לעילא ותתא. כגוונא דא מאן דאשתעי ומפרש חטאוי על כל מה דעבד, אי תימא למאי אצטריך. אלא מקטרגא קאים תדיר קמיה קב"ה בגין לאשתעי חובא בני נשא ולמתבע עליהון דינא, כיון דאקדים בר נש ומפרט חטאוי כל חד וחד, לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא, ולא יכיל למתבע עליה דינא, דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא ולבתר משתעי ומקטרגא פלוני עבד כך. ועל דא אצטריך ליה לבר נש לאקדמא לפרט חטאוי. כיון דמקטרגא חמי דא, לית ליה פטרא דפומא עליה, וכדין אתפרש מיניה מכל וכל. אי תב בתיובתא יאות, ואי לאו, הא מקטרגא אתשכח עליה, ואמר פלוני דאתא לקמך בתוקפא דאפין, בעיט במאריה, חובוי כך וכך. על דא יאות לאזדהרא בכל הני, בגין דאשכח עבדא מהימנא קמי קב"ה. עד כאן לשונו.

כ׳מבואר מזה המאמר, שדברי הסיפור עושין רושם למעלה, ומתעוררין כח הגאולה כמו ההם, והקב"ה חדי בההוא סיפורא וגורם להתעוררות גאולה, בענין סוד שכינה בתחתונים צורך גבוה שבארתי בארוכה במקומם. ואז גורם שלום למעלה יחזיק במעוזי שלום, ואחר כך שלום בכל. ועל זה אמר הפסוק (תהלים קז, ח) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ויהיה על דרך הפסוק (תהלים ג, ט) לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, הכוונה כי ישועתינו היא לה', כביכול לו הישועה גם כן בסוד השכינה בגלות, נמצא מגיע תועלת הישועה לו, על כל זאת על עמך ברכתך סלה, אנחנו עמו צריכין לברכו כאלו לא היה רק צרכנו לבד ולא לצרכו. כי לפי האמת גם מה שהיא צרכו היא צרכנו כנודע להבאים בסוד ה'. וזהו שאמר יודו לה' חסדו, אף על פי שהוא חסדו של הקב"ה, כלומר החסד מגיע אליו, מכל מקום נפלאותיו על בני אדם להודות ולהלל.

כ״אעוד יש לפרש, לפי מה שמובן ממאמר הזוהר הנ"ל כי כשמשבחין להש"י בחסד שעשה, אז בא התעוררות שיושפע עוד, על כן התחיל בלשון יחיד חסדו, ומסיים בלשון רבים ונפלאותיו. אלא כשיודה על החסד שעשה, אז יבא מצד התעוררותו עוד השפעה להוסיף על הראשון, זהו ונפלאותיו. הגהה פסח רמוז 'פה' 'סח', שיהיה סח לספר, ואז יהיה נעשה מן 'סח' 'חס', דחס רחמנא ויפרקיניה. וכלל הענין הוא, כי מצד סיפור נפלאותיו אז נעשה דביקות בינו יתברך לבינינו, ומסתלק החשך והענן המפסיקים ומבדילים בינו לבינינו. זהו הגאולה האמיתית, כי אז יתגלה לנו הוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, כמו שנאמר (ישעיה כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ותיבת זה הוא כמורה באצבע, זה הוא ונשמחה בישועתו, כלומר הישועה שהיא מאתו להושיענו. וגם פירוש בישועתו בישועת עצמו כביכול כמו שכתבתי, כי אז יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו'. זהו הרמז כל המספר כו' הרי זה משובח, כלומר זה ה' יתברך הוא וישתבח ויתפאר ויתקדש, ואנחנו דבוקים בו להראות זה אלי, זה ה' קוינו כו'. וזהו סוד ויסב אלהים את העם (שמות יג, יח), שסיבב אותנו, ואין הפסק בינינו. ובמדרש (שמו"ר כ. טז) ויסב אלהים את העם וגו', מכאן אמרו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כי כן הסיבן הקב"ה, הרי מבואר סוד הסיבה ובזה נשלמו הארבע תשובות.

כ״במעשה ברבי אלעזר כו' עד הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. צריך להזכיר יציאת מצרים בימים ובלילות, כי יציאת מצרים מפרסם חידוש העולם המורה אמציאותו ואחדותו יתברך. והנה אמרו רבותינו (ברכות יא, ב) צריך לכלול מדת יום בלילה ומדת לילה ביום בברכות של קריאת שמע, דהיינו בשחרית יוצר אור ובורא חושך, ובערבית בדברו מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, להורות כי אל אחד בראם, לא כהמינים האומרים מי שברא יום לא ברא לילה. והוקבעו אלו הברכות קודם קריאת שמע ה' אלהינו ה' אחד. ולאחר קריאת שמע, אמת ויציב שחרית, אמת ואמונה ערבית, ושם הוזכר יציאת מצרים שהוא מופת על זה. והנה קישור יום ולילה רואין בחכמת הבריאה, שהחמה עם שקיעתה סמוך ללילה היא מתאדמת ומתנוצצת, והיום כשמגיע זמנו לבוא אז מקודם נתחשך, כמו שכתב התרגום על וימש חשך. ועל כן כתב הזוהר שצריך לקשר הלילה ביום וכן היום בלילה, בדברי תורה ובקדושות. וזו היתה כוונת אלו התנאים הקדושים, בודאי התחילו מבערב לקשר הלילה ביום, ולא פסקו כל הלילה עד שהתקשרו גם כן יום בלילה. וזה החיוב חל ביותר בלילה ההוא לעשות כן בסיפור יציאת מצרים ובנפלאות המורים על זה כדפירשתי. ואפשר עוד לומר רמז גדול בכאן, כי ראיתי ברוב הנוסחאות המדוייקות איתא, כל אותו הלילה. וקשה אותה הלילה הוי ליה למימר, כי לילה לשון נקיבה. * עוד קשה, איך דברו התלמידים בפני רבותיהם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, וכי רבותיהם לא ראו זה. או מה בכך אם הגיע זמן קריאת שמע, מאחר שהתחילו בהיתר לדבר בדברי תורה ואין השעה עוברת, למה יפסיקו.

כ״גועל זה אביא הקדמה קטנה, כתיב (שמות יב, מב) ליל שמורים הוא לה' וגו' הוא הלילה הזה שמורים לה', וקשה בזה הפסוק הכפל וגם הלשון הוא הלילה, הוי ליה למימר היא הלילה. ויש בזה סודות נפלאים, ביאר קצת מהם בזוהר פרשת בא, והאריך בביאורו הפרדס בשער האצילות פרק שני עיין שם. והיו אלו החכמים השלמים עוסקים בסודות של אותו הלילה, כלומר תיבת הוא הלילה, ובודאי גלו סודות נפלאות מה שגלו עד שהגיע הרצון מהם שגם התלמידים יפלפלו בחכמה ויגידו לפי השגתם, כי כמה פנים לתורה. ואז אמרו, רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, זה לא היתה הודעה רק תשובה על פלפולם, וכוונתם הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, כלומר ליל נקרא בזמן קריאת שמע של ערבית, ובהגעת קרוב זמן קריאת שמע של שחרית נקרא לילה, וגם לשון זכר כנודע מדת לילה נקיבה ומדת יום זכר, ואפשר כוונתם היה כמו שפירש בזוהר (ח"ב לח, ב) וזה לשונו כתיב כי יהיה נערה בתולה, מאי טעמא, משום דכל זמן דלא קבילה זכר אתקריאת נער, מדקבלת זכר אתקרי נערה. אוף הכי ליל דעד לא קבילת זכר, ואף על גב דכתיב שמורים ליהו"ה דכר הוה זמין לאתחבר עמה, ובשעתא דאתחבר עמה דכר כתיב הוא הלילה הזה ליהו"ה ליל שמורים דכר ונוקבא, ובגין כך כתיב הוא הלילה הזה. ובתר דאשתכחו דכר ונוקבא, לית לשבחא אלא לדכורא, עכ"ל. והפרדס שם האריך בביאורה עיין שם.

כ״דאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כו'. משנה היא בברכות (יב, ב). וקודם לזה תנן התם מזכירין יציאת מצרים בלילות, ופירש רש"י פרשת ציצית. והנה יש מפרשים ולא זכיתי, נצחתי. משמע מדבריהם שסבירא להו חכמים חולקין עם רבי אלעזר בן עזריה לענין דינא. וקשה, למה לא חלקו לעיל כשאמר מזכירין כו'. עוד קשה, מאחר שרבי אלעזר בן עזריה לא ידע הדרוש דבן זומא, מדוע חלק אחכמים. אלא נראה דאינם חלוקים בגוף הדין, רק בן זומא וחכמים משמעות דורשין איכא בינייהו, ותרווייהו סבירא להו ימי חייך הם החיים הקצובים. וסבירא ליה לבן זומא הם הימים, פירוש הלילות אינם בכלל החיים, וכדאיתא בפרק רבי עקיבא (שבת פט, ב) שלעתיד יצחק אבינו יסלק מחשבון חיי בני אדם פלגא דלילוותא. וחכמים אומרים ימי חייך כוללים עולם הזה בכלל, דהיינו הימים והלילות, ועולם הזה נקרא ימי חייך מפני שיש לעולם הזה קצבה וכל להביא כו'. ובזה יתבאר לישנא דהרי אני כבן שבעים שנה, דשבעים שנה הם הקצוב, כמו שנאמר (תהלים צ, י) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם היה רבי אלעזר בן עזריה בן שבעים שנה ממש היה לו לזכור ומסתבר ליה לדרוש כבן זומא לאוקמי ימי חייך על קצבה זו. פרשת ציצית רומז בפרטית לגאולת מצרים עיין ברש"י פרשת שלח לך.

כ״הברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא כנגד כו' חכם כו' רשע כו'. יש בכאן כמה קושיות, קשה מה ענין שם שיתוף מקום לכאן. עוד קשה הכפולות, ברוך המקום ברוך הוא, וכן אחר כך ברוך שנתן תורה ברוך הוא. עוד קשה לישנא כנגד, הוה ליה למימר התורה דברה מארבע בנים. עוד קושיא גדולה שהקשו המפרשים, שתשובת ארבע בנים הנזכר בכאן בהגדה אינם כמו התשובה הנזכרת אצלם בתורה. ובעל זבח פסח וספר מעשה ה' ישבו הענין בדוחק. עוד קשה מה שייכות אין מפטירין על שאלת החכם מה העדות. עוד קשה, הלא כי ישאלך בנך מחר מה העדות והחקים האמור בפרשת ואתחנן קאי אכל התורה, ולא על ענייני הפסח. והכי פירושו דקרא, אם ישאלך בנך מחר מה העדות וכו', כלומר מי מחייבנו לשומרם, השיב תשיב לו עבדים היינו והוציאנו הקדוש ברוך הוא, נמצא נעשינו לו עבדים יתברך, על כן חובה עלינו לקיים ככל אשר צונו, וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו'. עוד קשה, לפי סברת המגיד שקאי אדיני פסח, אם כן מהו זה שאמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כאלו החכם לא היה מזכיר מהלכות פסח, וזה אינו לפי סברתו. עוד קשה מה שאמר אלו היה שם לא היה נגאל, לא נגאלת הוה ליה למימר, דהא מדבר עמו בנוכח. עוד קשה מה שאמר את פתח לו, מהו לשון פתיחה, אתה תגיד לו היה לו למימר. עוד קשה, בתשובת הרשע מביא מאמצע הפסוק בעבור זה ולא מביא רישא דקרא כמו אחר כך באינו יודע לשאול. עוד קשה לישנא דאף אף המוזכר דווקא בתשובת החכם והרשע.

כ״ובהפסוקים מהבנים יש גם כן כמה קושיות, קשה למה לא חשיב הבנים בסדר שסדרם בעל המגיד והוא סדר נכון, מתחלה מזכיר החכם ואחר כך הרשע שהוא גם כן חכם רק הוא חכם להרע, ואחר כך התם ששואל גם כן במקצת, ואחר כך האינו יודע לשאול ששם יד לפה. והתורה מתחילה מרשע ואח"כ שאינו יודע לשאול, ואחר כך התם ואח"כ בסוף פרשת ואתחנן שאלת החכם. ועוד קשה, בשאלת בן רשע דיבר בלשון רבים, והיה כי יאמרו אליכם בניכם, ובשאר בנים בלשון יחיד. עוד קשה, בתשובת בן רשע כתיב ואמרתם ולא כתיב אליהם כמו בשאר הבנים שהיה הדיבור לו לנוכח והגדת לבנך ואמרת אליו. עוד קשה, בפסוק של אינו יודע לשאול והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, תיבת לאמר מיותר הוא דהא כתיב והגדת, על כן אני אומר, בעל המגיד הרגיש בקושיות ההם, ומתוכם הבין פנימיות הענין שהתורה דברה כנגד ארבעה בנים אף שבאמת לא הוזכר בתורה לענין פסח רק שלושה בנים, כי מה העדות הכתוב בואתחנן קאי אכל התורה כמו שכתבתי לעיל, מכל מקום נרמז גם כן הבן החכם לענין פסח. וזה שעשה הקדמה לדבריו, והודיעו מעלת התורה שהיא בתכלית השלימות, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי סוכה פרק ד') כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק הוא מכם שנעלם ממנו, אבל הנותן התורה הוא ברוך הוא יודע כי לא דבר רק הוא, והתורה דוגמא להש"י הנותנה בענין זה.

כ״זוזהו שאמר ברוך המקום ברוך הוא, הש"י נגלה ונסתר, נגלה מצד פעולותיו אשר מצד פעולותיו בעולמו נקרא מקום כי הוא מקומו של עולם, ונסתר מצד מהותו שאף מלאכי השרת שואלין איה מקום כבודו, ואינו נודע אלא לעצמו, וזהו ברוך הוא. ולעומת זה נתן התורה נגלה ונסתר, נגד הנגלה לנו ולבנינו ולכל ישראל אמר ברוך שנתן התורה לעמו ישראל, ונגד דבר הרק ממנו ונודע לו אמר ברוך הוא. והקדים בעל המגיד הקדמה זו על מה שרוצה להוציא תעלומות מענין ארבעה בנים, התחיל ואמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה, רצה לומר שהתורה מיירי שכל הבנים הם ביחד במסיבה אחת. כי בהיות ישראל בארצם כחול אשר על שפת הים, היו הרבה מנויים על פסח אחד למאות כדאיתא במדרש רבה דאיכה, ואין ספק שבכל קיבוץ וקיבוץ היו מעורבים קודש וחול כל הבנים הללו, וזהו שאמר כנגד ארבעה בנים, רצה לומר כשהם כולם יושבים ממולו. ובהקדמה זו יעלה לנו תירוץ לקושיות הנתונים כאשר נבאר.

כ״חאפילו כולנו חכמים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, חכם מה הוא אומר. דבריו הם בשאלה, רצוני לומר לוקח הדברים הכתובים בואתחנן על כלל התורה, והוא שואל אותם על ענין פסח, מאחר שמוזכר שם גם כן ענין יציאת מצרים. וכשהחכם שואל שאלה זו, בודאי אין כוונתו כפשוטן של דברים בואתחנן שהיא על כלל התורה, דאם כן היה קשה למה דוקא עתה בפסח שואל. אלא דבריו הם מושאלין משם, ומדבר בלשון הפסוק וכוונתו על ענין אחר הנוגע דוקא בפסח. והוא זה, כי הוא מקשה עדות וחקים ומשפטים הנאמרים בפסח סתרי אהדדי, וזה כי עדות נקראים המצות שאנו עושין זכר לדבר, כמו מרור זכר לוימררו את חייהם, מצה על שם שלא הספיק כו', וכן הרבה מצות כיוצא בהם, והם עדות על מה שעבר מה שהיה, ותמצא ענין עדות בפסח, כי פסח ה' על בתי בני ישראל. ואז מקשה, אם כן מהו זה חקים שכתוב אצל פסח זאת חקת הפסח, שהרי אלו תרתי סתרי אהדדי, דאם הוא עדות נמצא נודע טעם הדבר, וחק נקרא מה שהוא גזירת מלך ולא נודע הטעם. וכי תימא חק האמור כאן אין פירושו כמו מצות שהם חקים, רק רצה לומר שהוא חק לכל העולם לא לישראל לבד, קשה דסותר לזה, אם כן למה נקרא הפסח משפט כמו שנאמר (במדבר ט, ג) ככל חקותיו ומשפטיו, ומשפט הוא כל בן נכר לא יאכל בו, על דרך משפטים בל ידעום כדאיתא ברבתי פרשת בא פרשה י"ט (ז') עיין שם. נמצא החכם מקשה ממה נפשך, אם פירוש חק הוא גזירת מלך, סותר לזה עדות, ואם פירוש חק הוא חק לכל העולם, סותר לזה משפט. ובאתה התשובה אין מפטירין אחר פסח אפיקומן, ובפרק ערבי פסחים (קיט, ב) איכא מאן דאמר אפיקו מנא, דהיינו שלא יאכלו הפסח בשני מקומות, וענין זה יהיה תשובה למה נקרא חק, כי דבר אחד חקיי יש בו שאין לו טעם, כי הסברא היתה להיפך, דאדרבה ילך מבית לבית לאכלו, כענין שהיה פסיחת הקב"ה מבית לבית.

כ״טוהנה עצם השאלה לפסח הוא מבן רשע, ולשון שאלת החכם הוא מושאל מהאי דואתחנן, על כן לא הזכירה התורה כאן בפסח בהדיא בן חכם, וזהו שאמר אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, כלומר לענין פסח תשיב לו אין מפטירין, אבל לענין השאלה גופה על כלל התורה התשובה היא ככתובה בואתחנן. והנה מתחלה דיבר החכם כי הוא ראש המדברים, ואחר כך הרשע, והרשע קופץ באפקירותו טרם שהשיבו לחכם, לכך כתיב בניכם לשון רבים, כי רמזה תורה בכאן כשידבר הרשע אז יהיו המדברים בניכם לשון רבים, כי גם החכם דיבר. וכתיב שם (שמות יב, כז) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ולא אמר אליו כי אל תען כסיל כאולתו (משלי כו,ד), רק המשיב יאמר נגד כל המסובין, ובזה יהיה תשובה לשאלת החכם וקהיון שינים לרשע. התשובה לחכם היא כך, ואת בתינו הציל שפסח מבית לבית, ואם כן הוא חק, וזהו אין מפטירין כו' כמו שכתבתי לעיל. קהיון שנים לרשע ואת בתינו הציל ולא של מצרים, וכן אלו היה הרשע שם שלא היה נגאל.

ל׳ותיכף ומיד והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וגו' (שמות יג, ח), זהו שאינו יודע לשאול. יש להסתפק בו, אולי אינו שואל לסיבה כי לא אכפת ליה במצוה וכופר על כן אינו משגיח לישא וליתן, או הוא מצד חסרונו. על כן באה המצוה אתה פתח לו, אולי יפתח פיו בכפירה ויהיה נוסף על הרשע הראשון, על כן מהר אתה לפתוח והגדת לבנך, הפוך פניך אליו לאמר, רצה לומר תאמר לו שיאמר לרשע בזה הלשון בעבור זה עשה ה' לי ולא לו כו'. וזה שפירש רש"י פרשת בא רמז בכאן תשובה לבן רשע, על כן בא הלשון היה נגאל בלשון נסתר, כי הוא המדבר עם שאינו יודע שיאמר כן לרשע. ולא דיבר עם הרשע כלום, רק מה שאמר בתוך קהל המסובין זבח פסח הוא לה' וגו' כדלעיל, לכך אמר אף אתה הקהה, נוסף על מה שיאמר לו אחר כך בהדיא השאינו יודע לשאול, לכך מביא בעבור זה בקוצר, כי מן בעבור זה הוא נוסח שיאמר השאינו יודע לשאול.

ל״איכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. העולם מקשים קיצר לא ליכתב רק בעבור זה. ונראה לתרץ דרצה לתרץ תיבת לאמר דמיותר בפסוק מאחר שאמר והגדת. אף על פי שכתבתי לעיל בענין ארבעה בנים איך שמתורץ, מכל מקום כפלים לתושיה והכל אמת. והענין, מבעוד יום היינו ערב פסח היה עסק גדול בקרבן פסח אסיפה גדולה בישראל כתות כתות והרבה עסקים, והיה הבן מתמיה ושואל לאביו מה זה ועל מה זה, ומחמת טרדת העסקים אין פנאי להאב להשיב לבנו על נכון. על כן אמרה תורה והגדת לבנך ביום ההוא, כלומר מבעוד יום כששואלך מה זה, תגיד לו שתאמר לו הענין בלילה כשיהיו מונחים לפנינו מצה ומרור ואז נהיה פנויים מהעסקים אזי אומר לך כל העניינים אף מענייני קרבן פסח.

ל״במתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו'. בפרק ערבי פסחים תנן (קטז, א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח. ופליגי רב ושמואל, מר סבירא ליה הגנות הוא עבדים היינו, ומר סבירא ליה הגנות הוא מתחילה עובדי עבודה זרה כו', ואנחנו מקיימין דברי שניהן. וקשה, בשלמא גנות עבדים הגנות הוא השבח, כי מכח כור העבדות נזדככו, אך גנות עבודה זרה מאי טעמא להזכירו. בפסוקי יהושע (יהושע כד, ב) שמביא המגיד קשה, למה לא הזכיר את ישמעאל בהדיא רק דרך רמז שאמר וארבה את זרעו, מה שאין כן את עשו הזכיר בהדיא. ואגב אפרש כל פרשה זו ביהושע סימן כ"ד, מן ויאמר יהושע אל כל העם כו' עד ירדו מצרים, אח"כ מן ועתה יראו את ה' כו' עד ובקולו נשמע. ופרשה זו חמורה ועמוקה כי היא תמוהה במאוד, אמר ועתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים וכו' ואם רע בחרו כו', והלא קרבן לעבודתו, ואיך נתן הבחירה או מה נפקא מינה במה יבחרו. עוד קשה, הם השיבו כהוגן חלילה לנו כו', ויהושע אמר לא תוכלו לעבוד את ה' ודבריו סותרין גם כן, דמתחילה אמר ועתה יראו את שם ה' ועבדו אותו בתמים. המפרשים כתבו מה שכתבו, אחוה דעתי גם כן. וקודם שאפרש צריך אני להקדים איזה הקדמות.

ל״גא' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), אנחנו קשורים בנשמותינו באחדותו כחבל הזה שראש אחד למטה וראש אחד קשור למעלה ושם אחיזתינו, לא כאלה חלק האומות, כי אין אחיזתם רק עד שריהם ולא יותר. על כן ישראל הם הפרי והאומות הם הקליפה. ב' כבר הארכתי במקום אחר כי אף הקליפה שהיא קליפה מכל מקום שורש הקליפה למעלה היא קדושה, דאם לא כן היה דבר כפירה ח"ו, וזהו ענין דרישיה דעשו מונח בעטפיה דיצחק. וסמאל שהוא כלל הקליפה הוא סם המות, מכל מקום שורשו הוא 'אל', ובארתי דבר זה במקום אחר בארוכה. ועתיד הכל לטהר מצד שרשם, והרע והטומאה יכלה, והטוב והקדושה תשאר. זהו ענין הזדככות הקליפה על ידי הקדושה, כמו תרח שיצא ממנו אברהם ראש המאמינים. נמצא ההתחלה בגנות והסיום בשבח, ובזה נזדככה הקליפה ונשאר רשומה בקודש, כמו גר הנכנס בבריתו של אברהם אבינו, ודבר זה הוא מעלה גדולה לאבות ולישראל שעל ידיהם יבא ההזדככות להתייחד הנ"ל בסוד האחדות. הרי בארתי שנים, דהיינו הקליפה ושורש הקליפה למעלה. ובזה יש שלוש בחינות מלמטה למעלה. א' בחינת עצמות הקליפה. ב' בחינת התלבשות הקדושה שהוא הראש והשורש היורד ומתלבש בקליפה, וזהו מפני חטאינו כמבואר בארוכה במקום אחר. ג' בחינת הראש והשורש מצד עצם קדושתו בלתי התלבשותו, וזהו סוד ועברתי בארץ מצרים, דרך העברה ולא התלבשות, שהרי נגלה בכבודו ובעצמו. והנה חלק ה' לכל העמים השרים שלמעלה, ובהם דביקות האומות ואחיזתם, והוא בבחינת עצמם, שהיא בחינה התחתונה וחלק אות ה', באופן שאינם נאחזים בהקדושה אף בבחינת התלבשות, כי עד פה יגיעו עד עצם בחינה התחתונה, ואין להם דביקות בו יתברך אפילו באמצעין. והמעלה היותר מזה חסידי אומות העולם שיש להם דבקות בו יתברך באמצעית, והוא בחינה שניה שזכרתי. והמעלה השלישית היא ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, ואמרו רז"ל (גיטין נו, ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, והוא סוד הראש שזכרתי בחינת מעלה שלישית. והענין שישראל היושבים תחת השר ההוא, וההשפעה יורד דרך השר ההוא, מכל מקום אין דביקותם אלא בראש, דכתיב אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם. ואף שהקדושה מאירה לנו דרך השר, אינו דרך התלבשות והתעבות לנו אלא דרך העברה בעלמא, כאור החמה המאירה דרך זכוכית שאינה מתעבה בזכוכית רק מאירה דרך העברה, ואף זה הוא מפני חטאינו לעבור דרך עבודה זרה, מכל מקום הוא בטהרה. והנה אח עשו ליעקב, והיו בבטן אחד, ושאב עשו הזוהמא, ואף בגלותא כי יעקב תחת רשות עשו, מכל מקום נזדכך יעקב לבניו שהם בבחינת ראש של עשו, וכן בכל מקום שגלו ישראל נעשה ראש, כלומר לישראל. וזה היה מצד הזדככות יעקב ובניו שהם תאומים, והזוהמא נכנס בעשו ולא נשאר ביעקב. על כן הזכיר את עשו. מה שאין כן יצחק בישמעאל כי לא היו אחים, כי בן השפחה הולד כמוה, על כן לא היה עדיין הזדככות ביצחק. וזהו שנאמר (בראשית כא, יא) וירע לאברהם על אודות בנו, כי הוא היה מחזיקו כבנו. ושרה אמרה גרש את האמה ובנה, והקב"ה הסכים עמה. וזהו לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, דקשה מחלציך היה לו לומר, דמעיים לא שייכי אלא מאשה, אלא רצה לומר מי שהיא אשתך המתייחסת לך, וזהו שרה שמעייה הם שלך.

ל״דנחזור לענין, על כן יעקב ובניו ירדו מצרים לתוך הכור להזכך לגמרי, כי הוא בכור השרים. ובזה יתבאר פרשה הנ"ל דיהושע, הזכיר כי היו בארץ מצרים להזדכך, ואברהם אבינו הוליכו הקב"ה בארץ כנען להכניע הקליפות ולעורר הקדושה, ואלו המקומות הם הקליפות הקשות, כמו שנאמר כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען, ונזדככו. ושאילת יהושע היה שלא יגרמו בחטאם כלל וכלל ליצא מקדושתה העליונה, כי הם חלק ה'. ואף אם החטא יגרום שיהיו גולין, יעבדו את ה' בתמים, כמו אברהם אביהם שביטל קליפת תרח, גם בכנען דהיינו המעלה השלישית שזכרתי, שאינו אלא מעבר ולא התלבשות והראש קודש. ולולי זה ישוב אדם אל עולמו, דהיינו לבבל עבר הנהר אשר שם עבר תרח או עבודת ארץ כנען, והוא לשיכים ולצנינים. על כן אמר יהושע בחרו לכם, כי הנה התחלת הקליפות של ע' שרים התחיל בבבל מימי דור הפלגה, וזרח משם אור אברהם המבטלם, ואחר כך מעשה ארץ כנען ומעשה ארץ מצרים שהם יותר מקולקלים, ואברהם אבינו הלך לארץ כנען להאיר שם, אבל עדיין היה יהושע מסופק בישראל אם הם בהזדככות שם. ובענין קליפות מצרים זה כבר עבר שישראל נזדככו ונגאלו מקליפת מצרים. על כן אמר בחרו לכם את אלהי תרח או אמורי. והזקנים לא הבינו רק מעלה השניה, וחשבו שיהושע אין מזהירן אלא שלא יהיו ממש כהאומות שאינם דבוקים אף על ידי אמצעי, וחשבו שדי בזה בגלותם שיהיו במעלה השניה. על זה השיבו, חלילה לנו מעזוב את ה' ולעבוד אלהים אחרים לבד ממש בעכו"ם. * השיב להם יהושע, לא ירדתם לסוף דעתי, לא תוכלו לעבוד את ה' אל קנא, רצה לומר כלל וכלל אין רצוני שתהיו דבקים באלהים אחרים, ואין רצוני כשתהיו בגלות רק מצד דביקות תהיה ההשפעה דרך העברה בבחינת הראש. אז קבלו ואמרו את ה' נעבוד, רצה לומר לו לבדו, וההשפעה דרך העברה. וכל זה ההזדככות התחיל מאברהם, הקליפה שקיבל מאבותיו נזדכך אצלו, ואקח את אביכם אברהם, ושוב לא נקראו אבות רק אברהם יצחק ויעקב, ואנחנו ענפיהם בניהם. יעקב ובניו ירדו מצרימה, קשה הורדתי היה לו לומר, ויש לומר כי אין רע יורד מלמעלה. עוד יש לומר ירדו י' רד"ו, כי י' שבטים הלכו לשבור בר ונתגלגל רד"ו שנים לישראל במצרים.

ל״הברוך שומר הבטחתו לישראל כו'. קשה, למאי נפקא מינה הביא רישא דקרא ועבדום וענו אותם, דזה אינו הבטחה לטובה. ויש לתרץ מתוך חשיכה אורה, כי בבוא הטוב אזי שמחה שהרעה קדום לו, כי אז נזדכך, וזהו טעם אכילת מרור על שם וימררו. עוד יש לומר, אברהם אבינו ראה באצטגנינות שלו שעבד ירשו, כמו שאמר להקב"ה הנה בן משק ביתי יורש אותי. מה אמר הקב"ה, לא ירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, כלומר זה העבד לא ירשך, אך יתקיים האצטגנינות בעבד אשר יצא ממעיך, וכן היה כי עבדים היינו לפרעה במצרים. נמצא ועבדום הבטחה טובה.

ל״וחישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו ידוע תדע כו'. בפרק קמא דשבת (י, ב) אמר ר' חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וזה לשון תוספות ואע"ג דבלאו הכי נגזר, דכתיב ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה, שהרי ד' מאות שנה התחילו קודם משנולד יצחק שלושים שנה, עכ"ל. הרב הגדול רש"ל ז"ל בחכמת שלמה מחק בתוספות וגרס שהרי ד' מאות שנה התחילו משנולד יצחק. ועדיין אין הדבר מובן היטב וצריך לפרש. והכי קאמר, שהרי חזינן דמיקל בכל צד, על כן לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך ודוחק. הניח לי הגאון מקום להתגדר בביאור דברי התוספות, יש להם קושיא בפסוקים, ממה נפשך, אם היתה הגזירה ת"ל שנים מברית בין הבתרים, למה אמר ארבע מאות שנה, ואם לא נחשב לכלום הבשורה רק חשיב משנולד יצחק דהוו גרים, ואז שפיר שאמר ד' מאות שנה, אמנם קשה באור הפסוק ומושב בני ישראל וגו' ארבע מאות ושלשים שנה. על כרחך סבירא ליה להתוספות דודאי הגזירה היתה ת' שנה מברית בין הבתרים, רק שאח"כ חטאו ביוסף, ומכח גלגול יוסף נגזר עינוי ביותר, דהיינו שלושים שנה ביותר. כי מלידת יוסף עד עמדו לפני פרעה ל' שנים, כדכתיב ויוסף בן ל' שנה בעמדו לפני פרעה, ואז נגזר שלא יהיו הל' שנה במנין ת' ותתקיים הגזירה רק ת' ויתחילו משנולד יצחק. ועל זה אמר המגיד ברוך הוא, רצה לומר היודע העתידות הכל צפוי והרשות נתונה (אבות ג, טו). והנה כתיב ידוע תדע, ואלו לא היה ענין יוסף היה מתחיל ד' מאות שנה מן תדע, דהיינו הבשורה, וזהו הכפל ידוע תדע, ועתה שאירע ענין יוסף, מתחיל ד' מאות שנה מן גר יהיה זרעך. וזהו שאמר המגיד חשב לעשות כמו שאומר לישנא דמשתמע כה וכה.

ל״זוהיא שעמדה כו'. קשה דלעיל מזה מדבר הכל ממצרים, ועתה מדבר מכל דור ודור שעומדים עלינו לכלותינו. עוד קשה צא ולמד כו', זה היה קודם מצרים. עוד קשה שבכל דור ודור עומדים כו' והקב"ה מצילנו כו', מה מעליותא לא נכתב לא ו' ולא ה' לא יעמדו עלינו, ואז לא נצריך הצלה. במסכת סוטה (יא, ב) דרש רב עוירא בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהלכו לשאוב מים הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהן. קשה, מהו ענין המעשה הגדול הזה. כבר גילו רז"ל ענין שירה חדשה בלשון נקיבה, הם הגאולות שעברו, ולעתיד שיר חדש בלשון זכר. והוא סוד אור הישר ואור החוזר, כי אור הישר סוד עולם הזכר, ואור החוזר סוד עולם הנקיבה. וזהו סוד קישוט הנקיבה במראה, כי המראה הלטושה כאשר מכה בה אור החמה אז אור הוא החוזר כנראה לעין. וסוד הנקיבה העליונה הוא רחם של ס' רבוא נשמות של ישראל הפרים ורבים וידגו לרוב, כי נשמות הקדושות בסוד גלגולים רבים הם במקום טהרותם כדגים. וזהו סוד אם כל דגי הים יאסף להם, ואסיפה נאמר בצדיקים. וכל זה רמז באלו הנשים הצדקניות שרצו להעמיד ס' רבוא נשמות, שאי אפשר לקבלת התורה זולתן, שכן בתורה ס' רבוא אותיות שורש לס' רבוא נשמות. והיו מוליכות דגים ורואין במראה לטושה, כי זאת הגאולה היתה שירה חדשה, ובמראות הצובאות, על ידי המראות העמידו צבאות ס' רבוא להמשיך שורש ס' רבוא הנשמות שברחם נקיבה העליונה. ולעתיד יהיה שיר חדש מעולם הזכר, כי נפלה בתולת ישראל ולא תוסיף לקום היא, דהיינו שהיא תלך לבית בעלה, אלא בעלה יקום ויקימנה והוא ילך אליה, כמו שנאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, וזהו אור ישר. ומזה יתבארו דברי המגיד, אמר ברוך שומר הבטחתו לישראל, וקשה ליה, מה זה שמירה מאחר שחזרנו ונשתעבדנו ואנחנו בגלות אצל האומות. על זה תירץ והיא שעמדה, כלומר הנקיבה של מעלה עמדה והיתה הגאולה מצד אור החוזר, על כן לא היתה גאולה נצחיית. וזאת היא הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו, מכל מקום הקב"ה מצילנו מידם. אמנם בגאולה העתידה לא תוסיף היא לקום, רק הזכר יקום כמו שנאמר (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר יהו"ה. על זה רמז, פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ונשאר זה הרושם שעדיין לא יש אור הישר עולם הזכר.

ל״חצא ולמד מה בקש לבן הארמי כו' פרעה לא גזר אלא על הזכרים. כדפירשתי, אבל לבן בקש לעקור את הכל, כי לבן הוא בלעם, ובלעם היה לו אחיזה בכל העולמות, ועליו נאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה. כי לבן הארמי ירד למצרים כי הוא בלעם, ומצד אחיזתו בקש לעקור את הכל, שלא יהיה אחיזה לישראל הן בעולם הזכר הן בעולם הנקיבה, כמו שאמר (בראשית לא, מג) הבנים בני והבנות בנותי וכל אשר אתה רואה לי הוא. ורואה הוא מלשון לפנים יקראו הנביא רואה, כי לבן שהוא בלעם באומות קם למעלה יתירה ולו אחיזה גדולה.

ל״טוירד מצרימה אנוס על פי הדבור. קשה, הלא לישנא דיורד משמע ברצון. אלא נראה דהמגיד אינו עושה פירוש על וירד, אלא המגיד אומר תירוץ מה שקשה על הסוד שגילה למעלה כי לבן הוא בלעם, הלא רוב המקובלים מסכימים שאין סוד הגילגול נוהג אלא בישראל ולא באומות. על זה אמר מה שארמי אובד אבי וירד מצרימה זה היה אנוס, כי באמת המדה אינה נוהגת באומות, ובכאן היה על פי האונס, כי כן גזר הש"י כענין הוראת שעה מטעם הידוע לו יתברך.

מ׳ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע. כי כאשר השיג יעקב לשם במצרים מתאספים כל פנים טמא ומחריביך ממך, דהיינו לבן ירד שם, על כן לא פיגל במחשבתו לירד שם להשתקע, דאם כן היו זרעו ח"ו משוקעים. כענין מה שכתבתי בכמה מקומות בענין חפזון מצרים ברגע, ואלו היה עוד רגע היה חס ושלום משוקעים, על כן לא פיגל יעקב במחשבתו להשתקע. וזהו ועתה ישבו בארץ גשן, כי הארץ הזאת קצת קדושה היה בה. כמו שמצאתי כתוב בקונטרס דהאר"י ז"ל גש"ן נגש לשרה פרעה נתן לה כשלקחה, ונידון כדין מזיק לשלם במיטב הארץ, ופרעה הודה כמו שר עשו שהודה על הברכות. וכן אמר פרעה, אחיך באו אליך, כלומר אחיך דומים לך, כמו שאתה משתרר גם הם כך שרי מקנה על שלי, כלומר המקנה שהוא שלי בעצם, דהיינו מזל טלה שהיה עובד, והם יכניעוהו.

מ״אבמתי מעט, כמו שנאמר בשבעים נפש וגו'. וקשה אם כן מה בא כאן לאשמועינן שהיה מעט, הלא בהדיא כתיב בפרשת ויגש שלא היו רק ע' נפש. אלא בכאן אמר הטעם שזכו להריבוי הוא מכח שהם מועטים, ועל דרך לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, רצה לומר רק מכח שאתם ממעטים עצמיכם, כמו שדרשו רז"ל (חולין פט, א), וזה גרם שמהמעט נעשה ריבוי, והמעט רומז על הריבוי, כי היו ע' נפש כל אחד מהם שקול כאומה, כי כן יש ע' אומות. והנה חלק ה' האומות לצבא השמים שהם נתונים תחתם, ועתה שמך ה' אלהיך חשוב ככוכבי השמים שאין להם שליטה עליכם כי הם ככוכבים לעולם ועד.

מ״בויהי שם לגוי גדול כו'. הנה דורש תיבת גדול לפניו ולאחריו. גוי גדול מצויינין, כמו שאמרו רז"ל מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו כו', תנא עמרם גדול הדור היה כו', גדול ועצום כולל הריבוי בכמות ורבוי באיכות דהיינו גבורים.

מ״גורב כמו שנאמר כו'. כלומר לא זו שלא פסקה ישיבה אלא ורב. מי שבחר לילך משלימות לשלימות ה' אתו, לא כמו שאמר יעקב על בית לבן ושבתי בשלום (בראשית כח, כא), שהיה די לו בשלימותו הראשון אלא כמו שאמר יתרו לך לשלום. וזהו בעדי עדיים, רק שאנחנו ערום ועריה מצד זוהמת הנחש היה ערום כמו שהארכתי במקום אחר.

מ״דוירעו אותנו. קשה לו להמגיד, וירעו לנו היה לו לומר. אלא הפירוש הוא, עשו אותנו רעים וחטאים ללמוד ממעשיהם, וכל חוטא שוטה היפך מעם נבון וחכם, וזהו הבה נתחכמה לו. וגם החכמה משתלשלת לדברים גופניים, כמו שנאמר (משלי כד, ו) כי בתחבולות תעשה מלחמה. ומה שאמר ועלה מן הארץ הוא כאמור למעלה לענין החכמה ורב כצמח השדה וכו', וזהו ועלה מן הארץ כצמח השדה. למען ענותו בסבלותם, עינוי לתשמיש שלא יצא הולד מזורז זהו נגד איכות האמור למעלה לענין גבורה, עם עבודת פרך מניעה לגמרי שלא יהא ריבוי בכמות.

מ״הונצעק כו'. קשה מה מחדש בהבאת פסוק על פסוק, אלא קשה לו להמגיד שינוי שלוש לשונות, בונצעק אמר אל ה' אלהי אבותינו, ובוישמע לא הזכיר אלא ה', ובוירא לא הזכיר שום שם. על זה מתרץ, ישראל התפללו בזכות האבות, והקב"ה ענם מצד עצמו יתברך, כמו שהבטיחם אני ה' נאמן כו'. ומביא ראיה שישראל התפללו בזכות אבותיהם, שנאמר וימת מלך מצרים ויאנחו. וקשה בזה הפסוק, אדרבה היה להם לשמוח, ורש"י כתב מה דכתב. עוד קשה, וידע אלהים, פשיטא מאי קמשמע לן. ושמעתי מפרשים דהענין הוא כשמלך מת אזי כל עמו בוכין וצועקין ומספידין עליו, ומי שאינו עושה כן הוא פוגם בכבוד המלכות. והנה כל מצרים היו צועקים ובוכים וישראל גם כן צעקו, אבל צעקתם היתה מקושי העבודה, זהו שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה. וכל העולם היו סוברים שהם צועקים כצעקת שאר עבדי המלך על פטירת המלך, אבל וידע אלהים, הוא יתברך היודע המחשבות הצפונות שהם צועקים להש"י ומתפללין על צרות העבודה. ובודאי צעקה בלי דיבור מוצא שפתיו אינה תפלה, אלא ודאי עובדא הכי הוה, הם דברו בצעקתם אלהי אברהם יצחק ויעקב, וכוונתם היה לעורר זכות אבותם. והשומעים היו מבינים שהם אומרים כן לכבוד המלך כדרך שנוהגין להזכיר נשמת המתים שתהא נשמתם צרורה בצרור החיים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב, וידע אלהים. אבל הוא יתברך ענם מצד עצמו כמו שפרשתי, לכך נאמר וישמע ה' ואחר כך הוסיף יתברך בהתעוררות רחמים בזכות האבות ויזכור את בריתו את אברהם כו'. אחר כך וירא עניינו, עוד הוסיף יתברך השגחה מצד התחתונים, כי לא לתהו בראה. פרישות דרך ארץ, שלא יבעול וישנה ויהיה זכרים, גם הולד מזורז, והוא נגד האיכות. וידע, לשון ידיעה היא תמיד בזיווג.

מ״וואת עמלינו אלו הבנים. למעט, זהו נגד הכמות.

מ״זלחץ זו הדחק. להוציאם מאמונתם שילמדו ממעשה מצרים, וגם הדחק מבטל עסק הלימוד, וכמו שאמרו רז"ל (מגילה כח, ב) שמעתתא בעי צילותא.

מ״חלא על ידי מלאך כו'. מקשים העולם, הלא כתיב (שמות יב, כג) ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם, שמע מינה שהיה המלאך המשחית. והמפרשים כתבו מה שכתבו. ואני כתבתי במקום אחר דלא קשיא מידי, דהענין הוא על דרך שאמרו רז"ל על פסוק יפקוד ה' על צבא המרום כו', דאין אומה נופלת עד שנופל שר שלה תחלה. וכשנופל למעלה שר אחד תחת שר אחר, זהו סיבה שעם השר הנתרומם שהם למטה נכנסים בגבול ארץ השר שנפל ומשחיתים אותו. וכן כשהכניע הקב"ה שר של מצרים למעלה, אז נכנסו למטה כמה רבבות משחיתים, אבל השר של מצרים לא היה יכול ליפול על ידי שר אחר, כי הוא הבכור שר הראשון גבוה על כולם, ולא היה נופל עד שהפילו הקב"ה בעצמו לא על ידי מלאך כו', וכשהפילו הקב"ה אז נכנסו משחיתים למטה. ובזה גם כן יובן מה שאמר ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו עדיין כו', כלומר כי הקב"ה בעצמו הוצרך להוציאנו להפיל שר של מצרים, דאם לא כן לא היה אפשר להיותו נופל. אף שפרשתי על זה פירוש אחר, אלו ואלו דברי אלהים חיים. ובזה מתורץ גם כן מאחר שישראל היו צריכין אות להנצל מהמשחית, למה לא מתו כל המצריים אף שאינם בכורים מאחר שלא היה להם אות. אלא הענין הוא דלא היה כאן רק אשר הכה ה' בכור הוא שר מצרים שהוא הבכור, ועל כן הוכו למטה הבכורות, וישראל כולם נקראים בכור, כמו שנאמר (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, על כן הוצרכו לאות.

מ״טאני הוא ולא אחר. קשה ולא השליח מרומז במה שאמר אעשה, אבל אני הוא ולא אחר מה מלמדנו. אלא אני זה רומז לאני של אני ה' רופאך, ושם קשה, מתחילה אמר כל המחלה לא אשים, ואם כן מאחר שמחלה אינה למה צריך רפואה. והרגיש בזה רש"י וכל המפרשים וכתבו מה שכתבו. והא לך מה שפרש הזוהר (ז"ח בלק סז, א) על פסוק (ירמיה יז, יד) רפאני ה' וארפא, כיון דאמר רפאני מהו וארפא, כיון דאסיא מסי מאן מחי. אלא כל אסוותא דעלמא בידא דקב"ה, אבל אית מהון על ידי שליחא [פירוש רפאל] ואית מהון דלא אתמסרו בידא דשליחא. ואינון דאתמסרו בידא דשליחא אסוותא אינון אבל לזמנא מתהדרין, אבל אינון דקב"ה מסי מרעא לא מתהדרין לעלמין. ועל דא אסוותא דיליה אסוותא היא דלית בה מרעא כלל, ובגין כך רפאני ה' וארפא, ע"כ. ועל דרך זה אמר הפסוק עוד אבנך ונבנית, בית ראשון בנה שלמה ונחרב, בית שני עזרא והורדוס ונחרב, ואם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אבל בנין ה' יהיה נבנה עולמית, וזהו שאמר עוד אבנך ונבנית. ועל דרך זה מתורץ גם כן הפסוק כל המחלה אשר שמתי לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, כלומר אם היתה הרפואה על ידי שליח אז הוחזרה והושמה, אבל מאחר שאני ה' רופאך לא אשים עוד אחר הרפואה, כי אני ה' רופאך ולא על ידי שליח, וזהו אני ה' ולא אחר.

נ׳ביד חזקה כו'. קשה מאי טעמא חשיב דבר ודם יותר ממכות אחרות. עוד קשה, מה שייכות יש הכא לענין חרבו שלופה בירושלים, וכן דם ואש ותמרות עשן, שזהו לעתיד. ונראה דבא להראות במכות האלו מכה יתירה שהיתה בם מה שלא היה נודע כבר. והוא כי הדבר היה בבהמות, ובא לאורויי שאף בני אדם שנתערבו בתוכם שלט בהם הדבר, ועל כן קרא יד חזקה.

נ״אובזרוע נטויה זו החרב. ולימד בג"ש בא לאורויי על מה דאיתא במדרש למכה מצרים בבכוריהם, שהיתה מכת חרב גדול במצרים מבכוריהם, כי בכוריהם כששמעו התראת משה רבינו ע"ה כה אמר ה' כחצות הלילה כו', הלכו לאביהם שישלחו את ישראל ולא רצו, ואז הם הכו באביהם מכת חרב.

נ״בובמורא גדול זו גילוי שכינה. כי הקב"ה בעצמו הכה כל בכור, והמורא היה כי מדת הדין קטרג גם כן על ישראל ואמר כי הם גוי מקרב גוי, הללו מגדלי בלורית כו' והללו כו'. ואמר אשר עשה ה' וגו' לעיניכם, כלומר ולא כמו שנאמר בלוט אל תביט אחריך, כי די לך בהצלת עצמך ואינך כדאי לראות אחרים נלקים, אבל בכאן לעיניך.

נ״גובאותות זה המטה. רצה לומר אותות שנעשית במטה עצמו, ובא לאורויי לנו חידוש מה שלא מבואר לעיל בהדיא בתורה והוא זה, שהיו שתי אותות במטה נס בתוך נס, כמו שפרש רש"י בפסוק (שמות ז, יב) ויבלע מטה אהרן את מטותם, ומלתא דרמזא שם טרח וכתב לה בכאן.

נ״דובמופתים זה הדם. לומד ג"ש, ומראה חידוש במכת הדם שלא היה דם במקרה רק המים נעשו דם בעצם, כמו דם שבא מחמימות, וזהו שאמר דם ואש, ועוד היה חידוש נס בתוך נס שהיה תמרת עשן מה שאין כן בטבע הדם, וזו היא שאין שומן עד שתעלה תמרתו כמוזכר במסכת חולין בי דוגי.

נ״הדבר אחר אלו י' תיבות מורות על כל עשר מכות, ואז לא קשה מידי וק"ל. ואחר כך מתחיל בבא חדשה הן עשר מכות כו'.

נ״ור' יהודה היה נותן בהם סימנים כו'. רבו המפרשים מה תועלת יש בנתינת הסימנים. ונראה לומר כי גם ישראל היו נתונים בדין, ומערכת של המכות היה ראוי לחול גם כן על ישראל ח"ו, רק הקב"ה ברחמיו ובחסדיו נתן פדות וכופר ונתהפך לענין אחר. כמו שנתהפך דם אשר ראה פרעה ואמר ראו כי רעה נגד פניכם ונתהפך לדם מילה, כן כולם. ועל זה נתן סימנים, סימן ראשון דצ"ך, מכה הראשונה מזה הסימן דם ונתהפך לדם מילה כמו שכתבתי. סימן הב' עד"ש, מכה הראשונה מזה הסימן ערוב נתקיים בחטאם בענין אחר, כמו שנאמר פן תרבה עליך חית השדה. סימן הג' באח"ב, מכה הראשונה מזה הסימן ברד, נתקיים בימי שמואל הלא קציר חטים כו'. ובא ר' יהודה להורות לנו, כמו שמצינו בהדיא ראשי הסימנים שנתקיימו בישראל במדת הדין הרפה, להיות פדות על מדת הדין הקשה, כן מסתמא כולם. עוד אוסיף תודה לאל נופך אבן יקרה בזה הענין, ואגב יהיה מתורץ סימנים לשון רבים. הנה נודע האצילות הוא שלוש של שלוש ומלכות היא העשירית, ומהם נמשכו עשר מכות. ועוד אקדים מה שמבואר בזוהר ובתקונים והובא בפרדס בשער הנקודות בענין חולם שורק חירק שבאות ו' הרומז על התפארת, והג' נקודות מורים על מלכות שיש לשלושה מקומות בענין יחודה עם התפארת. חולם היא ישיבתה הרמתה למעלה סוד עטרת תפארת בעלה, וזהו כשהיה עולה בג' ראשונות, וזהו מקומה הראשון, סוד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הקדים ארץ לשמים. מקומה השני הוא סוד אור הלבנה כאור החמה שניהם שוים, ואז עלייתה בשלושה האמצעית סוד שורק. מקומה השלישית כשהיא למטה תחת 'ו', ועל זה נאמר לדכא תחת רגליו, ואז נטרדה והיא בסוד חירק ויחרקו שן, אז מקומה בג' אחרונים ולמטה. ועל זה רומז במסכת מגילה (כא, ב) אמר רבא ראשון שקרא ד' הרי זה משובח, שכן לשכה ג' ג' סאין וכתוב אב"ג כו'. אמצעי שקרא ד' הרי זה משובח, שכן נר מערבי כו'. אחרון שקרא ארבע משובח, מעלין בקודש כו'. תרומת הלשכה היא רוממות המעלה שממנה כל הקרבנות והקטורת, ומראה ג' מקומות המלכות מלמעלה למטה א' א' היא יונתי תמתי למעלה ברום המעלה, ב' רומז על מקומה השניה, ג' רומז על מקומה השלישית, ואז הסדר ד' ג' ג'. אמצעי שקרא ד' הרי זה משובח ויליף ממנורה, כי אז היא מול פני המנורה מאירים שוים, ואין זה מעלה כרום מעלה הראשונה, כי לפעמים כבה נר מערבי, ואז הסדר ג' ד' ג'. אחרון שקרא ד' מעלין בקודש, כי מתחיל מלמטה מקדושה קטנה ועולה אח"כ למעלה, הסימן ג' ג' ד'. והנה כשישראל יצאו ממצרים עדיין לא היו ברום הקדושה, והזוהר אמר שהיו כאתתא מסאבא הבאה ללבוש לבנים ולאתדכאה, ואז סימן ג' ג' ד'. וכבר כתבתי עשר מכות נשתלשלו מכנגד עשר ספירות, על כן נתן סימן דצ"ך עד"ש באח"ב שהן ג' ג' ד'. והנה נודע כי במשך ההשתלשלות נתהוו עשרה גלגלים, ובהם תמצא סימן ג' ג' ד' גם כן. הראשונים דהיינו גלגל השכל וגלגל היומי וגלגל המזלות הם שוים במעלת השכלים שהם יותר משכילים משבעה כוכבי לכת שסימנם שצ"ם חנכ"ל, הרי ג' ראשונות ושצ"ם וחנכ"ל הם ג' ג' ד'. זהו ר' יהודה היה נותן סימנים לשון רבים, מרמז בעליונים בעשר ספירות, ואח"כ בעשרה גלגלים.

נ״זרבי יוסי הגלילי אומר כו' רבי אליעזר אומר כו' רבי עקיבא אומר כו'. קשה, בשלמא ר' יוסי שפיר קאמר, כל אצבע כלול מעשרה, הרי יד היא נ', אבל אינך מאי טעמא. הגלאנטי בספר קול בוכים כתב רמז בפסוק שלח 'נא' ביד תשלח, שישלח 'נא' ל'יד' ויצרפם, ואז הם אותיות אדנ"י. הכוונה אותיות 'דן' למצריים, כמו שנאמר וגם את הגוי אשר יעבודו 'דן' אנכי, ואותיות 'אי' רומז לשמות אהי"ה יהו"ה שמהם השפעת רחמים לישראל. ונראה על כן פסח מצרים נאמר באחד לחודש ומקחו בעשור, זהו א"י. ועוד אני אומר רמז 'אי' הבל אחיך קול 'דמי', משה רבינו ע"ה הגואל הוא גלגול הבל כנודע, 'אי' רמז על מה שכתבתי, ונגאלו בדמי פסח ודמי מילה, דמי בגימטריא 'דן'. וכבר כתבו קצת מפרשים דן אנכי רומז לעשר מכות, ד' דם מכה ראשונה, נ' נגע היא מכה האחרונה מכת בכורות. ר' אליעזר דורש שלח 'נא' ב'יד' מתחלה 'יד' דהיינו י' מכות כל אחד של ד' מכות, וזהו יהיה דן למצרים [גם דן הוא אותיות ד' נ' רוצה לומר ארבע פעמים נ' והם מאתיים]. ור' עקיבא דורש אמת כמו שאמרת, רק אני חושב ד' לכל מכה זולת שורש המכה עצמה, ואז נעשה דן, דהיינו עשר מכות שנרמזו בדן.

נ״חאחר שדיבר משם אדנו"ת ידבר משם יהו"ה. ובמסכת עירובין (יח, ב) אמר רבי ירמיה בן אלעזר מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בב' אותיות, שנאמר כל הנשמה תהלל יה, ע"כ. מזכיר אחר כך ט"ו מעלות שהם נגד שם י"ה, ונקראים מעלות על שם ט"ו שיר המעלות שאמר דוד כשכרה השיתין, עיין במסכת סוכה פרק החליל (נג, ב). וגם כאן חשיב ט"ו עד בנין בית הבחירה.

נ״טלמקום עלינו. הנה התשועות והגאולות כביכול הם מגיעים לו יתברך כי שכינה בגלות, ואף על פי שהם למקום, מכל מקום עלינו לשבח ליתן הודיה, כמו שנאמר לה' הישועה, ועל כל זאת על עמך ברכתך סלה. וכבר הוזכר זה למעלה.

ס׳כמה מעלות כו' דיינו כו'. רבים מקשים הסדר דכמה מעלות. עוד קשה, טובה כפולה ומכופלת לימא כפולה לבד, ואם אומר מכופלת שגם השניה אח"כ מכופלת, אם כן נימא יותר דהרי הולכים עד ט"ו. עוד קשה על כמה דיינו שאומר והם לא היה די זולתם ולא סגי בלאו הכי, דהיינו שאמר אלו לא נתן לנו ממונם, והקב"ה כבר הבטיח את אברהם אבינו יצאו ברכוש גדול. וכן אלו לא קרע לנו את הים, ממילא היו נטבעים ומה זה דיינו. וכן אלו לא נתן התורה חלילה, וכי היה דיינו. כלל הענין הוא, שבטובה ראשונה יהיה נכלל גם כן הטובה השניה, על כל זה חזר ונתן בהדיא הטובה השניה, וכן כולם. והא לך ביאור, כשהוציאנו ממצרים שנאבד מה שהיה בידיהם, כמו שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, על כל זאת עשה בהם שפטים בעצם גם עונשים. ואם כן אז כשנעשה בהם שפטים בזה נגרע והותש כחם שלמעלה, על כל זה עשה באלהיהם בהדיא. ואז נתבטל כחם, דהיינו הורד השר שהוא בכור מרכבת המשנה, על כל זאת הכה בהדיא בכוריהם והוא מעורר הביטול לגמרי. ואז היו ישראל בכורים לקחו ירושה בכפלים עולם הזה ועולם הבא, ונתקיים רכוש גדול, על כל זה בהדיא נתן לנו ממונם, ואז היה מעשירם. ועל זה קרע לנו הים, ולא יצא מזה שום תועלת, כי להצלה היה די שיבריח את מצרים, וגם לא היה קיצור דרך, כי הם לא הלכו רק כקשת ולא הרויחו מאומה, כי בדרך שנכנסו יצאו עיין בספר זבח פסח, ולא היה להם תועלת רק ביזת הים, דהיינו אבנים טובות ומרגליות שמצאו שם. ונוסף על זה העבירם בחרבה, ואז מוצאין יותר אבנים טובות מבמקום רפש וטיט. ונוסף על זה שיקע צרינו כדי שיפלוט הים אותם, והיו סוסיהם מעוטרים, ואז היתה ביזת הים שנית. ואז לרוב הממון שלקחו ישראל היה די להם לסיפוק, ואף כשהיו במקום לא זרע היו יכולין לשלוח ולהביא ממקום אחר, ועל כל זה ספק צרכינו. ואם להראותינו חיבה יתירה השגחתו הפרטית למה למן. ואם להטעימנו מעין עולם הבא, כדאיתא בחגיגה (יב, ב) שחקים שבו שוחקין מן לצדיקים לעתיד לבא, למה לשבת דאיתא בפרק קמא דשבת (י, א) מתנה טובה יש לי בבית גנזי לך והודיעם. ואם לקדש אותנו בקדושת שבת מחלאת זוהמת הנחש שהוא מסטרא דחול, למה קרבנו להר סיני, שאמרו רז"ל (שבת קמו, א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן. ואם כדי להוסיף בנו השגה, מדוע נתן לנו התורה פנים בפנים ולא על ידי אמצעי משה רבינו ע"ה לבד. ואם בשביל וראית את מוריך, ואמר רבי הא דחכמינא דראיתי רבי מאיר מאחוריו, ואלו ראיתי בפניו חכימנא טפי (ערובין יג, ב), אם כן מדוע צריך לאוירא דארץ ישראל דמחכים. אלא מורה על הדביקות ביותר, כי ארץ ישראל שלמטה מכוון נגד שלמעלה, והוסיף קדושה על קדושה בבנין בית המקדש. וזהו שאמר על אחת כמה וכמה טובה כפולה, כי כל אחת כפולה, כל טובה היתה כפלים והרבה היו כזה וזהו ומכופלת.

ס״אפסח שהיו אבותינו אוכלים על שום מה כו'. הנה רצוני להגיד איזה רמזים בפסח כדי שתהיה הזכירה במקום העשיה. והנה קצת רמזים לקחתים מקונטרסי דהאר"י ז"ל עם תוספת נופך וספיר משלי, ואין רצוני בחיבור הזה לגלות סודותיו, מאחר שדבריו הם עמוקים ונסתרים אינם נודעים לרבים, אך ארמוז כיד ה' הטובה עלי רמזים נגליים ומובנים והם הם גם כן פנימיים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. מצאתי בקונטרס הנ"ל וזה לשונו ענין פסח ויציאת מצרים. הלא ידעת כי הראשונים סלקו את השכינה עד רקיע שביעי מחמת עונותיהם. ואמנם ישראל שבאותו דור שהיו בגלות מצרים הוא סוד אותן ניצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותן ק"ל שנים, והם סוד דור המבול שהיו גם הם משחיתים את זרעם על הארץ להיותם באים משורש ההוא עד שנימוחו. וזהו סוד וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, פירוש רעת האדם ממש, כי סוד הקרי נקרא רעה, והמוציא נקרא רע כמו שדרשו בזוהר על לא יגורך רע. נמצא כי דור המבול הם רעות אדם הראשון ממש, וזהו גם כן אמחה את האדם וכו'. אח"כ נתגלגלו בדור הפלגה, ועליהם כתיב לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ממש בנוי דאדם קדמאה עצמו, שהיו בניו ממש, רק שהיו מצד הקרי מדכורא לחודא ולא מן הנוקבא גם כן, וגם הם עצמם חטאו גם כן. אח"כ הוצרכו לתקן, כי כבר הודעתיך כי כולם נשמות קדושות ועצומות, רק שאחיזת החיצונים בהם הם המקלקלים אותם, ואחר שיצרפו ויזדככו יהיו נשמות קדושות, אחר תום מהם חלאת טומאתם, וכבר ידעת כי אדרבה אין החיצונים אוחזים רק בנשמות היותר קדושות. ואמנם כל הנשמות הם באות מן החסדים והגבורות, אשר הם מסוד הדעת אשר שם הוא תלוי מציאות הזיווג בסוד וידע האדם את אשתו, ולכן נקרא דעת כי משם הטיפה של הזיווג נמשכת. ומה גם כי כל הדור הזה הוא דורו של משה כנודע, והנה משה הוא מבחינת הדעת כמבואר אצלינו, וגם כל הדור ההוא הוא מבחינת הדעת גם כן, רק שנמשכו אל הקליפות. ואמנם גלות מצרים כל עניינו לא היה רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו השיעבוד הגדול וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים כנגד הלבנים והחומר שהיו עושין דור הפלגה והבן זה, עד כאן לשונו. רש"י פרשת בא הביא, דרש רבי מתיא בן חרש מתבוססת בדמיך, נגאלו בזכות דם פסח ודם מילה, כי אלו השני דברים הם ממש תיקון גלגול אדם הראשון. כי אדם הראשון חטא בגוף ונפש, חטא בגוף הפרי שאכל למטה, וחטא בנפש במחשבה למעלה כנודע להבאים בסוד ה'. ובזה גרם מיתה לגוף ונפש, לגוף כמשמעו, ולנפש אף שאין שייך מיתה לנפש, כי הגוף מת בעצם וחי במקרה, והנשמה חי בעצם ומת במקרה, מכל מקום כוונתי על העדר הדביקות שהוא חיי הנפש כל זמן שאדם חי, כמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי. ואלו לא חטא האדם היה חי לעולם בגוף ונפש מצד הדביקות באל חי, ועתה עונות הם המבדילים, וגרם מיתה, להגוף מיתה ממש, ואף בחיים חיותו יש מיתת הנפש כלומר ביטול הדביקות, כי הגוף נעשה עכור מצד הזוהמא שהטיל הנחש והוא מסך מבדיל. וכבר כתבתי במקום אחר כי אדם מספר קטן של 'אמת', ורמז אחד מאלף לא מצאתי, כלומר מן אות אל"ף לא נמצא מעשר אחר, רק מעשר 'מת' הוא 'דם'. וכבר הארכתי בהקדמת תולדות אדם בענין ונרגן מפריד אלוף, שמצד דיבת שקר של הנחש שהוא סמאל הוא השטן הופרד ה'א' מן 'אדם' ומן אמת, ונשאר דם ומת. דם שפך מצד מיתת הגוף, והאמת נעדרת בעת דביקות הנשמה בגוף העכור, וזהו מיתתה, דכשהגוף חי הנשמה מתה וכשהגוף מת הנשמה חיה. אך יש תיקון לזה בשני דמים, לכך כתיב כפל בדמיך חיי בדמיך חיי, והם דם מילה ודם קרבן. דם מילה הוא תיקון לזוהמא של הנחש שגרמה גוף עכור, וזהו סיבת הקרי שהוליד רוחין ושדין ק"ל שנים. ועל זה רמזו רז"ל (זח"א לה, א) אדם הראשון מושך בערלה היה, והתיקון לזה דם אות ברית קודש. דם הקרבן, אדם כי יקריב, אדם נאמר ועל ידי קרבן וסודו אדם מתקרב לה', והעונות המבדילים בינו לבין קונו נתבטלו, ואז הוא קרוב לה' מצד נשמתו. ועל ידי שנים אלו חוזרין חיי הגוף וחיי הנשמה, וחוזרת 'א' ל'דם' ונעשה 'אדם', וחוזרת 'א' ל'מת' ונעשה 'אמת', והיא אמיתת של הנשמה החתומה מחותם אמת, וזהו בדמייך חיי. והנה כששאל משה להקב"ה מה שמו, אמר לו הקב"ה אהי"ה אשר אהי"ה, ואחר כך גילה לו שם יהו"ה זה שמי וגו'. והנה יהו"ה ושני פעמים אהי"ה עולים כמנין חיים, ומסוד אהי"ה עמהם בגלות נמשך גלות ישראל במצרים ותקונם וגאולתם. כיצד, אחוריים של אהי"ה דהיינו, א' א"ה אה"י אהי"ה עולה 'דם', רומז לתיקון דם הנשאר מן אדם בחטאו שצריך זיכוך. אחר כך חשוב עשר פעמים אהי"ה עולה רד"ו, כמנין רד"ו שנים שהיו ישראל בגלות מצרים. וכבר זכרתי למעלה זכוך הגלות של מצרים היה של טיפות הקרי של אדם, ומוציא זרע נקרא רע כמבואר לעיל ויהי ער רע בעיני ה'. כן תמצא מילוי דמילוי אותיות של אהי"ה עולים ר"ע כזה 'אלף' 'הא' 'יוד' 'הא', ומילואם ז"ך אותיות כזה 'אלף' 'למד' 'פה' 'הא' 'אלף' 'יוד' 'ואו' 'דלת' 'הא' 'אלף' עולים כ"ז, וי' פעמים כ"ז עולים 'רע', ורע גורם רד"ו. אחר כך בא התיקון דם המילה נגד קלקול דם, וכן דם פסח נגד מספר הגדול שהוא מת מן אמת. וזה ענין ראו כי רעה נגד פניכם, כי ראה פרעה דם, והיפך הקב"ה לדם מילה. כי הותחלה המילה עתה בעת קרבן פסח לתיקון של רעה. וענין הטלה ששחטו לפסח, טלה בגימטריא 'דם', ובהכנע מזל טלה ושרו של מעלה שהיה הבכור מהשרים של אומות ונתבטל מישראל, מכל שכן השרים שתחתיו, נמצא נתבטלו כל הקליפות והמסכים מהם, ואז ישראל קרבן לה'.

ס״בועתה אודיע ענין קרבן למה נקרא קרבן. הנה הקרבן ראשון שנצטוו ישראל היה קרבן פסח, ופסח שהיו אוכלין על שום מה, על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר כו'. דע כי אין לך אדם בישראל שאין לו זכיות וחובות והן מעורבין, זה עשה היום זכיות ואח"כ חובות ואח"כ זכיות וכן חוזר הרבה פעמים, וכשהוא מתחרט ומתודה ומביא קרבן, מה עשה הקב"ה, מדלג מזכות לזכות. וזהו הסוד במצרים שנגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו לכבוד ישראל, וכתיב (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים דרך העברה ולא שום התלבשות כמו שהוא בעת הזעם שמתלבש קדושתו בהשתלשלות תוך הקליפות מפני חטאינו, אבל במצרים היה דרך העברה ולא הביט ולא ראה עמל, וכביכול פסח במהירות מבית ישראל לבית ישראל ועבר על בית המצרי במהירות שהיה מפסיק בין בית ישראל לבית ישראל. וכן עשה בענין זכיות וחובות של אדם עצמו, לדלג מזכות לזכות ולעבור במהירות על החוב שמפסיק, כדי שיתקרבו הזכיות אחד לאחד באופן שהזכיות נעשין חוט עב הקושר את נשמת אדם למעלה, חוט שלם בלי הפסק עד שמקושר למעלה והרי הוא קרבן לה'. ראשי פרקים קבלתי מקונטרס האר"י והוספתי לקח.

ס״גמצה זו שאנו אוכלין על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. כבר בארתי זה בכמה מקומות שהענין החפזון היה הצלה גדולה לישראל אשר נשתקעו בקליפות במ"ט פנים טמא, ואלו לא הוציא הקדוש ב"ה ברגע זו ממש, אז היו נשקעים לגמרי יורדין ולא יעלו ח"ו, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים. על כן חיפז הקדוש ברוך הוא שלא יחמיץ לגמרי.

ס״דמרור זה שאנו אוכלין על שום כו'. רצה לומר המרור זה שהוא מצוה מן המובחר, דהיינו חזרת הנקראת חסא, למה הוא מצוה מן המובחר יותר משאר מיני מרור המוזכרים שם במשנה, אף על פי שאין בו מרירות כל כך כמו באינך. אמר על שם וימררו את חייהם. אקדים מה שמצאתי בשם הזוהר, יהי שם ה' מברך, 'מברך' שם של מ"ב היוצא מבראשית הוא מדת הדין, ומתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ואח"כ שתפו עם מדת הרחמים. וזהו ענין כל התחלות קשות, וצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה, והרשעים להיפך מקדימין ברכה לקללה (ב"ר סו, ה). וזה רמז ויהפך לבב פרעה, שמתחלה שעבדם בפה רך ולבסוף בעול קשה, וישראל היו ראוין מתחלה בקשה ובסוף רך. וזהו שנאמר (שמות א, יד) את כל עבודתם וגו' בפרך, רצה לומר נוסף על מה שעבר בראשונה ששיעבד בפה רך הוסיף וימררו בעבודה קשה. על כן עיקר המצוה בחזרת הנקרא חסא, כי חסא רחמנא עלן, כי הנהגת הקב"ה עמנו מהיפך מה שנוהג עם הרשעים, רק מתחילה מייסר וימררו ואח"כ החירות.

ס״הבכל דור ודור כו' עצמו יצא. והטעם כמו שכתבתי לעיל, כי אלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא אבותינו בזאת הרגע שהוציאם, הרי גם כל הדורות היו משועבדים.

ס״ולפיכך אנחנו חייבים להודות. וקשה דבפרק הרואה (ברכות נד, ב) אמרו ד' צריכין להודות, למה אמר בכאן לישנא דחייבין ושם לישנא דצריכין. אלא לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה. שם מדבר על דרך שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ואלו הדברים שחושב שם הם מנהגו של עולם, שצריכין לירד לים וגם שאר הדברים שכיחי, על כן צריכין להודות לצרכיהם, באם יחזור ויארע שלא יזוקו ויהיו ניצולין. וכאן אמר חייבין בלי שום תקות צורך, וחשיב ארבעה שבחים נגד ארבעה רקיעים, ששידד הש"י מערכת השמים בשביל ישראל.

ס״זאחר כך אומרים הלל, וחולקין חצי הלל לפני הסעודה וחצי הלל לאחר הסעודה, והסכמתי שלא להפסיק באמצע בפירושי, על כן אכתוב הפירוש אשר חנני ה' במזמורי הלל ואצרפם ביחד. ואכתוב קצת מענין הסעודה הקדושה שבאמצע ההלל.

ס״חיחשוב שהסעודה היא כמו סעודה רוחניות כעין מטעמי יצחק, ודוגמא ורמז לסעודות לויתן. על כן ישב הוא ובני ביתו כאוכל בפני המלך, וישבו בקדושה ובטהרה, לא ישמע קולם בשום שיחה בטילה בעולם בלתי לה' לבדו בסיפור יציאת מצרים לא זולתו. ויחשוב כי התורה נחלקת לארבעה חלקים, כמוזכר בזוהר פרשת בהעלותך והעתקתיו במקום אחר. דהיינו לבושא וגופא שהם סיפורין דאורייתא וגופי ההלכות הנוגעים בתורת האדם לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואח"כ נשמתא, ונשמתא לנשמתא שהם תורת יהו"ה, רצה לומר סודות התורה הנגלות בעולם הזה לבני עליה ותלמידיהן, והם נקראים נשמת התורה וסודי סודות אור הגנוז, ויתגלה לעתיד להזוכים להם נשמה לנשמה. על כן ב' כוסות לפני סעודה, והסעודה שהיא גשמיית כלולה מרוחניות היא באמצע מחברת הגשמיית ומזככו להתדבק ברוחניות, על כן אח"כ ב' כוסות מסוד יין המשומר אשר עליו נאמר (עירובין סה, א) המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. נמצא ב' כוסות הראשונות בחינות ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ב' כוסות אחרונות בחינת ברוך הוא. ב' כוסות הראשונות שנעשו ישראל על טהרת הקודש להבדיל בין ישראל לעמים בין קודש לחול כו' זהו כוס ראשון אשר בחר בנו כו' [וזהו ענין סיפורין של התורה, השומע סובר שהן סיפורין בעלמא לשון חול, אבל הם חולין הנעשין על טהרת הקודש]. וכוס שני עליו סיפורי יציאת מצרים, ומסיים בברכת אשר גאלנו כו' והוציאנו מאפילה לאורה, והיה לנו יתרון אור גדול מכח החשך, כי נתהפך הקללה לברכה כמו דם נדות המתהפך לחלב בדדים שהם במקום בינה, ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, וזהו חלק השני מהתורה שהוא סוד הגוף, עיין בדרוש מצורע לשבת הגדול.

ס״טלאחר הסעודה כוס ברכת המזון מזון רוחני לרמוז שנזונין מזיו השכינה, ועל שם זה נקרא התורה לחם, הרומז על לחם מן השמים הרוחנית. כוס רביעי הלל הגדול נשמת כל חי, סוד נשמתא לנשמתא. ובאמצע פסח מצה ומרור רומזים לאהבה את ה' אלהיך וליראה אותו ולדבקה בו. מצה מורה על החירות, והיא לחם עוני בחינת אהבה כלול מיראה. מרור חסא בחינת יראה כלול מאהבה. וסודם כי יראה מביא לידי אהבה ואהבה מביא לידי יראה כמבואר בארוכה אצלי בחלק עשרה מאמרות במאמר (שלישי). פסח שהוא בטול כל אלהים אחרים, מורה כי הוא יתברך אלהי האלהים וגו' ולהדבק בו ולא בזולתו. ופסח מצרים זרקו ג' טיפין על משקוף ושתי מזוזות, ג' טיפין רומזים על ג' יודין שבג' שמות 'י' בראש ו'י' בסוף ו'י' באמצע, הם י הו"ה אדנ" י אה י ה, רומזים היה הוה יהיה מלך מלך ימלוך. משקוף אותיות 'שם' 'קוף', ובאותיות ר' עקיבא אומר קוף זה שמו של הקב"ה. הרי לך מחשבות קצרות דרך כלל, וברוך חונן לאדם דעת יהיה כל אחד שכל מוליד, יתפשט כל ניצוץ וניצוץ לכמה עניינים ויפה בעתו הכל מסוד גאולת מצרים.

ע׳מצה. זה לשון תולעת יעקב לוקח מצה שלימה וחצי שהניח בין שתי השלימות, ומניח הפרוסה בתוך השלימות, ומברך המוציא על הפרוסה שהיא רמז על כנסת ישראל הנקרא לחם עוני, ואחר כך מברך על אכילת מצה על השלימה, שהיא רמז על אם הבנים מצה משומרת סוד הבינה. ואחר כך לוקח מן המרור וטובל בחרוסת שהיא רמז לטיט היון שהוא במצולת ים כנרת [מלכות] שהיו ישראל טבועים בו, ועלו משם שנאמר (תהלים מ, ג) ויעלני מבור שאון מטיט היון. ואח"כ לוקח המצה ג' ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ואוכלן בבת אחת זכר למקדש כהלל, שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל, וכוונת הקדוש רשב"י ע"ה לרמוז שהמצה העליונה נכרכה החסא ואז נגאלו ישראל, עכ"ל. ומה שכתב לברך המוציא על הפרוסה ואכילת מצה על השלימה, זהו לדעתו. אבל לדעת הת"י הוא להיפך. ואז הכונה כמו שכתב בהגהת ספר המוסר וזה לשונו יקח מצה שלימה והפרוסה שבקערה, ויברך על השלימה המוציא, לפי שמצה שלימה רומז לעולם הבא בינה שהיא שלימה בכל השלימות והוא עולם השלם, והוא מוציא לחם מן הארץ שהיא חכמה, הדא הוא דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. ויברך על הפרוסה שרומז ללחם עוני על אכילת מצה. ויאכלם שניהם ביחד, כדי לכלול המצה פרוסה שהיא מלכות עם הבינה, וכורכן ביחד ואוכלן בפעם אחת, כדי לחבר המלכות אם הבנים שמחה, עכ"ל. וכבר כתבתי בחלק נר מצוה שיאחז בשתיהן, בשלימה ובפרוסה, בשעה שמברך הברכה. ויאכל מכל אחד כזית לצאת ידי שתיהן. ואפיקומן הנאכל באחרון בודאי מורה על עולם הבא. והוא מורה על מצה שמורה, בודאי הוא בסוד יין המשומר. ונאכל על השובע, מי ששבע במצוה, כמו שנאמר (תהלים יז, טו) אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.

ע״אועתה נבאר בעזה"י ביותר ענין מרור. מרור בגימטריא מות שהם הדינים הקשים. וצריך ללועסו בל"ב שיניים שהם נגד ל"ב נתיבות חכמה, ובלועסן ימתק המרירות שבהן. ולכן בלע מרור לא יצא עד שילעיסנו וימתיקנו. כן מצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל. ונודע כי החכמה מקור החיות, כמו שנאמר (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה את בעליה, ואז מות נתהפך לחי, סוד צדיקים במיתתן קרוין חיים. וזה לשון תולעת יעקב חסא שהוא המרור אל הכינויים וארבע אותיות [רצה לומר ד' אותיות יהו"ה רומזים על הרחמים, והכינוי שהוא אדנ"י רומז על הדין, ונגד זה נקרא מרור רומז על הדין ונקרא חסא רומז על הרחמים]. ונקרא מרור שנאמר (רות א, כ) קראן לי מרה, שנתרחקה מן הדעת ונפלה בגלות עם בניה, וכשנזכרה נקראת חסא. ואמרו רז"ל בפרק ערבי פסחים (לט, א) מאי חסא, דחס רחמנא עלן ופרקינן. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, מאי תודיע תרחם, כמה דאיתמר וידע אלהים. מאי וידע, משל למלך שהיה לו אשה נאה והעמיד ממנה בנים, חבבם וגדלם. יצאו לתרבות רעה, שנאם ושנא אמם. חזרה אמם עליהם, אמרה להם בני, למה אתם עושים כך שאביכם שונא אתכם ואותי, עד שנחמו וחזרו לעשות רצון אביהם ואהבם כבתחלה וזכר אמם, הדא הוא דכתיב וירא וידע, וכתיב (חבקוק ג, ב) בקרב שנים תודיע, עכ"ל.

ע״בועתה נבא לבאר בעה"י ההלל כיד ה' הטובה עלינו. כבר בארתי למעלה בארוכה שתכלית ענין מצרים היה גילוי שם יהו"ה שבו נתקנו ישראל, ונודע כי לשם יהו"ה ד' מילואין נגד ד' אותיות הכוללים ד' עולמות אבי"ע, אצילות בריאה יצירה עשיה, והם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. דהיינו 'יוד' 'הי' 'ויו' 'הי' עולה ע"ב, שם של ע"ב שהוא בחכמה חיות עולם האצילות. 'יוד' 'הי' 'ואו' 'הי' עולה ס"ג, שם של ס"ג שהוא בבינה חיות לעולם הבריאה, כי אמא מקננת בבריאה, בינה קו ירוק המקיף את העולם, דהיינו לכל האצילות מבחוץ, ונעשה מסך בין אצילות לבריאה, והאור המאיר מאצילות לבריאה על ידי האור ההוא. 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא' עולה מ"ה, שם של מ"ה הוא בתפארת חיות לעולם היצירה, כי תפארת מקנן ביצירה, דהיינו תפארת שבעולם הנראה ונעשה מסך שעל ידו האור מתנוצץ לעולם היצירה. 'יוד' 'הה' 'וו' 'הה' עולה ב"ן, שם של ב"ן במלכות, כי מלכות מקננת בעולם העשיה, דהיינו המלכות שבעולם היצירה עובר בו האור ומאיר לעולם העשיה. ונגד זה תורתינו הקדושה בד' חלקיה, שהם לבוש וגוף ונשמה ונשמה לנשמה שרמזתי למעלה, ויתבארו בארוכה בעזה"י לקמן במסכת שבועות. ועל זה יתבארו מזמורי הלל, ד' מזמורים הראשונים נגד ד' הנ"ל. ואחר כך מזמור הקטן הללו את ה' כל גוים כו', זהו הודאה מהאומות על מעלת הדביקות של ישראל. ואחר כך מזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו כו', כולל כל הד' הנ"ל, כעין משנה תורה חומש החמישי כולל ארבע חומשים הראשונים.

ע״גהללויה הללו עבדי יהו"ה. זה המזמור מדבר מרום מעלת ברוך הוא ה' אלהינו ה' אחד סוד האצילות המיוחד ביחוד אמתי במאציל, ושם יהו"ה במילוי יודי"ן רומז על זה כמו שכתבתי. והטעם כי האצילות הוא ג' קוין המתייחדים בשרשם, שהם ג' יודי"ן דהיינו חכמה בינה ודעת, והג' יודי"ן נכללין באות 'י' אחת שיש בה ג' נקודות, דהיינו גיו ורגל וקוץ שהוא כתר הנעלם המדובק באין סוף סיבת כל הסיבות עילת כל העילות, בבחינת ג' צחצחות המבוארות בשער הצחצחות. ועל זה רומזות ד' יודי"ן נוספות שבמזמור הזה המגביהי המשפילי מקימי להושיבי, דהוה ליה למימר המגביה המשפיל המקים המושיב, רומזים לד' יודי"ן שבשם זה. ומה שנאמר מושיבי עקרת הבית שיש עוד 'י' נוספת תתבאר גם כן. והנה אמונתינו האמיתית לעבדו ולא לזולתו, ועל זה יתבאר המזמור *. הללו עבדי ה', ולא תטעה לפרש להלל ולעבוד את עבדיו, ועל דרך שכתב הרמב"ם במדע ובמורה נבוכים שטעו דור אנוש לקרוא בשם ה', רצה לומר בשביל ה' לעבוד המלאכים וצבא השמים, כי מגדולת העבדים גדולת האדון נודעת, ועל זה אמר לא תטעה כך, רק הכוונה שאתם עבדי ה' הללו את שם ה'. ואם תאמר אם כן למאי הוצרך להאריך בלשונו לזכור עבדי ה', לא נכתב לא ה' ולא ו', ועל זה אמר מה שאמרתי הללו עבדי ה', כוונתי יהי שם ה' מבורך, כלומר יהיו עבדים לעבוד את ה' ולא שיעבוד האדם את עצמו דהיינו על מנת לקבל פרס. צא ולמד ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', על דרך וצבא השמים לך משתחוים. והענין כי כל הגלגלים תנועתם ממערב למזרח, זולת גלגל היומי מקיף ממזרח למערב, והוא מכריחם ומשיבם אחור דבר יום ביומו, ובשעת שקיעה משתחוים למערב ששם השכינה, ומה אלו שאין מקבלין שכר עושים רצון קונם, ומה יעשה האדם, וכמו שכתב רש"י פרשת נצבים. ואם תקשה, מאי טעמא באמת לא נעבוד ונקיים מגדולת העבדים כו', הלא רם על גוים, רצה לומר אף הגוים מודים ברוממותו כי אין כמוהו, כמו שנאמר (ירמיה י, ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, ופירש הזוהר כי חכמי הגוים מודים מאין כמוך ואתה סיבת כל הסיבות. על זה תירץ מי כה' וגו', רצה לומר אינו דומה למלך בשר ודם כי הוא ושריו מסוג אחד, לא כן למעלה. ולא כמחשבת הגוים החושבים אלהיהם לא ימוט וקיים רק סיבה הראשונה יתברך יותר מושל ומלך ודבק עמהם, וזהו ענין עבודה להם. אבל זה אינו, רק השכינה בגבהי מרומים ואורו נוקב ויורד ומשפיל לראות בשמים ובארץ, ולא התחברות בעצם כמו בספירות המבדיל.

ע״דמי כה' אלהינו המגביהי לשבת כו'. הכוונה אף על פי שאין דומה לו ומי כה' אלהינו והוא מרומם על כל, על כל זה הוא משגיח בתחתונים ובשפלים. ולא כאותן המסירים ההשגחה מהשפלים לרוממותו יתברך, שעליהם אמר דוד אשר ימרוך למזימה, לא כן, רק משגיח מנקודה עליונה עד התחתונה.

ע״ההמגביהי המשפילי מקימי להושיבי. כבר פירשתי רמז דד' יודי"ן. וענין 'י' דמושיבי עקרת הבית, כבר נודע ענין 'י' הוא גם כן בבריאה יצירה ועשיה שם בחינת מי' ספירות כמבואר בארוכה בפרדס שער אבי"ע, וזה התפשטות בי"ע הוא ממלכות, וזהו שאמר מושיבי עקרת הבית, והיא סוד רחל שהיא עקרת הבית והיא הבית של כל המדות, והיא אם הבנים בני ישראל, כי היא אמנו מצד נשמותינו שהם ברחם העליון העמוסים מיני בטן. ומכח נשמותינו נזכה לדביקות בסוד נשמותיו, והוא עולם הבא הנצחי, נעימות בימינך נצח, ויתגלה לנו סודות שמותיו, והוא בחינת נשמה לנשמה שכתבתי.

ע״ובצאת ישראל ממצרים. סוד שם ס"ג הוא בבינה המקננת בבריאה שהוא הכסא, וגאולת מצרים נזכרה נ' פעמים בתורה כנגד נ' שערי בינה, וזהו בצאת ישראל ממצרים. ומנ' שערי בינה מתפשטים סודות התורה הנקראות נשמה, בסוד ונשמת שדי תבינם. ואנשי מעלה רואים עולמם בחייהם, דהיינו ההשגה המגיע להם בעוד חיים חיותם איש איש לפי ערכו, אע"פ שיש הבדל גדול בין מה שיגיעו לאחר מותם, כי תוסף רוחם כשיגועון, מכל מקום נקראים הסודות נשמה ולאחר מותם נשמה לנשמה כדפירשתי. וכבר נודע כי נפש רוח נשמה עשייה יצירה בריאה, המכוונין נגד 'מלכות' 'תפארת' 'בינה' שהם נפש רוח ונשמה באצילות, הרי לך כי בריאה סוד גילוי נשמה. ועל זה יתבאר זה המזמור, בצאת ישראל ממצרים העליונה, דהיינו שר שלהם, אז יצא יעקב למטה, מעם לועז דהיינו מצרים שלמטה. ולענין מעלה קורא אותם בשם ישראל, ולמטה מצד גופתם קראם בשם יעקב. ואז נתרוממו ישראל ויצאו מרשות כל השרים, וה' הוא חלקם. והם מרכבה לו לישא כסא כבודו שהוא הבריאה, כמו החיות הנושאות הכסא שהם אריה שור אדם נשר, ודוגמתם ישראל למטה ד' דגלים, דהיינו נגד מחנות שכינה סוד ארגמ"ן ונגד ד' חיות הנושאות את הכסא כמבואר בזוהר ובספרי המקובלים.

ע״זהיתה יהודה לקדשו כי דגל יהודה בראשונה. גם יהודה לקדשו הוא על דרך שכתב הזוהר בלידת יהודה ותעמוד מלדת, כלומר לכסא היה עמידה, כי דוד שהוא מיהודה רגל רביעי במרכבה. ואמר היתה לשון נקיבה, כי אז ישראל נעשו בת זוג להקב"ה. ישראל ממשלותיו על דרך אמר הקב"ה מי מושל בי צדיק, אני גוזר גזירה והוא מבטלה.

ע״חהים ראה כו'. עתה מספר מהניסים שנעשו בצאתם ממצרים שהוא מסטרא דבינה כנודע. וענין הים ראה, רצה לומר שם המפורש על מטה משה. וינס, אמרו במדרש בזכות יוסף, שנאמר בו וינס החוצה, כי יוסף העלהו משה גם כן על ידי שם מן היאור כנודע.

ע״טמה לך הים כו'. ענין הניסה והשיבה אחור מורה על החרדה והעבודה מיראה, והרים וגבעות שרקדו מורה על העבודה בשמחה, והיתה השאלה מדוע אלו עובדים בשמחה ואלו עובדים ביראה. ובזה מתורץ אריכת הלשון וחזרת הענין בכפל, כמו שנאמר (תהלים קיד, ה) מה לך הים כי תנוס כו' הירדן כו' ההרים כו', הוה ליה למימר בקצרה מה לכם. אלא באריכות הלשון הראה הקושיא, כלומר ממה נפשך, אם ראוי עתה לעבוד את ה' בשמחה, מה לכם הים והירדן כי הראיתם יראה, ואם ראוי לעבוד ביראה, מה לכם הרים וגבעות כי הראיתם שמחה. ובאתה התשובה מלפני אדון חולי ארץ. אמרו במדרש כי הים לא רצה לבקוע, ולא השגיח במשה רבינו עליו השלום, עד שנגלה הקב"ה. וטעם הים היה מפני שחשב שעדיין לא עת הגאולה, כי אינם אלא רד"ו שנה. אבל להרים וגבעות כבר נתגלה שחשב הקב"ה את הקץ, כמו שנאמר (שה"ש ב, ח) קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. וטעם הגילוי להם, כי להרים ולגבעות היה בשורה טובה כי נשתנו למעליותא, עלו מחומר עכור שהוא יסוד העפר ליסוד יותר דק שהוא יסוד מים, כי נבקעו צורים לישראל במדבר ויצא מהם מים. אבל הים והירדן להיפך, כי נבקעו ונתהפכו ליבשה. נמצא מלפני אדון היתה תשובת הים מלפני אדון אלהי יעקב, ולא חשתי ליעקב שנתן סימן רד"ו שנה. והרים וגבעות שהיו רוקדים ושמחים השיבו, הטעם משום ההופכי הצור לאגם מים. ובמה שכתבתי מתורץ למאי נפקא מיניה הוזכר כאן הפיכת הצור לאגם מים, לא היה לו להזכיר אלא הפיכת ים ליבשה, ולפי מה שכתבתי ניחא. וכמו שנתהפך עפר למים, כן הצדיק מהפך החומר שלו שהוא עפר להיותו זך כמים מצד נשמתו שהיא בבינה.

פ׳לא לנו ה' לא לנו. סוד שם מ"ה הוא בתפארת המקנן בבריאה, והתפארת הוא גוף האצילות כנודע. לעומתו גופי התורה גופי תרי"ג מצות שהן גופי הלכות ודינים לדעת מה יעשה ישראל. והנה כתיב כתפארת אדם, תפארת נקרא אדם *, והחכמה נקרא אדם הראשון כנודע, כי תפארת למלכות כמו חכמה לבינה, על כן תפארת גילוי החכמה. וענין שם חכמה פירשו המקובלים 'כח' 'מה', ו'מה' הוא שם של מ"ה 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא' העולה 'אדם', ועם אותיות מילוי דמילוי עולה כ"ח אותיות כזה 'יוד' 'ואו' 'דלת' 'הא' 'אלף' 'ואו' 'אלף' 'ואו' 'הא' 'אלף', ובסוד זה ישראל נקראים 'אדם' ולא האומות. וישראל כשעושין רצונו של מקום מוסיפין כח של מעלה, וכשאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח של מעלה כמו שאמרו רז"ל אז וילכו בלא 'כח' לפני רודף. ועל זה רומז גם כן מילוי שם ס"ג * שהוא מצד חכמה, כי אותיות 'יוד' 'הי' הם צירוף 'יהודי', כי שמינו קרא בשמו, נשאר 'ואו' 'הי' עולה מנין כ"ח, וזהו סוד בראשית שתרגם יונתן בחכמה, ורבותינו ז"ל דרשו בראשית בשביל ישראל, ואחר כך שם מ"ה עולה 'אדם' וישראל נקראים אדם. נחזור לענין שם של מ"ה שעתה עסקינו בו. הנה בו נרמז סוד יהו"ה הוא האלהים, כי כשתכתוב מ"ה במילוי 'מם' 'הא' עולה פ"ו כמנין 'אלהים'. וכן נרמז בשם יהו"ה העולה כ"ו, כ"ף ו"ו במילואו הם אותיות כ"ו פ"ו, וכבר הארכתי בזה במקום אחר. והוא סוד כללות הדין ברחמים, והצדיקים מהפכין הדין לרחמים והרשעים בהיפך. והרב גאלנטי פירש במגילת תענית זכור יהו"ה 'מה' היה 'לנו', כי שם יהו"ה במילואה מ"ה נתהפך למדת הדין הרמוז ב'לנו' העולה פ"ו כמנין אלהים. ועל זה רמוז כאן לא 'לנו' ה' לא 'לנו', לא יתהפך ללנו כי לשמך שהוא יהו"ה תן 'כבוד' השפעת החכמה. ואז על 'חסדך' ועל 'אמתך', תפארת שהוא 'אמת' יטה כלפי החסד. ולכל מה שכתבתי ירמוז מזמור הזה, כי אנחנו נקראים אדם בסוד נעשה אדם בצלמנו, שהוא בסוד ועל דמות הכסא דמות מראה אדם, וכבר הארכתי בזה בהקדמת תולדות אדם, אבל האומות הם דמות אדם בליעל שהוא מעשה ידי אדם. ומפרש החמשה חושים שאין בהם ממש, עינים להם ולא יראו חוש הראות, אזנים להם ולא ישמעו חוש השמע, ולא יריחון חוש הריח, לא ימישון כו' חוש המישוש, ובמקום חוש הטעם אמר פה להם ולא ידברו, כי גם חוש הטעם בפה, והזכיר אחת מהנה.

פ״אועתה אשים ידי שנית לפרש מן לא לנו, אשר הכוונה לא למעננו, כי אם למען שמך הגדול שלא יחללוהו הגוים ולא יאמרו ח"ו הזקינו הדברים. ואמר על חסדך והוסיף על אמתך, כי אף שכתוב אמת ליעקב וחסד לאברהם, אנו רוצים בחסדך ואמתך לאפוקי חסד דאברהם ואמת דיעקב מצד עצמם של אברהם ויעקב, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו וכדאיתא בשבת פרק רבי עקיבא (פט, ב). וחוזר לשמו הגדול ומפרש ואומר, למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, * אין נא אלא לשון בקשה, ורצה לומר פשיטא ששאלותינו עליו יתברך שלא יחרפו לומר כביכול הזקינו הדברים ח"ו, אפילו זה בקשתינו על עצמו שלא יאמרו איה אלהיהם כי השליך אותם מפניו, כמו שאומרים הגוים המאמינים בשילוש כי עתה אינם נקראים ישראל והחליף אותם בהם. אבל באמת אלהינו בשמים, והוא על דרך שזכרו רז"ל במדרשים כי בבריאת עולם נתאוה להיות השכינה למטה, וירדה מרקיע לרקיע עד ששרתה למטה במקדש, וכשחטאו עשרה מסעות נסעה השכינה וחזרה לשמים, ומכל מקום אינו מסיר השגחתו ממנו וממכון שבתו משגיח.

פ״בכל אשר חפץ עשה. ולא כתיב עושה, רמז למאמר דנעשה אדם, דאע"פ שנמלך בעליונים לכך אמר לשון רבים, מכל מקום הוא ביחידי עשהו, כמו שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם ונעשה בדמות ובצלם, ובזה יש לנו התחברות בו יתברך. ואם תאמר גם הם דמות עצביהם מעשה ידי אדם, דהיינו הקליפות החיצוניות ולא אדם שהוא לנו, ואף גם זאת נרמז בנעשה אדם, שנברא בשביל התורה, והמעלה היתירה היתה בענין נעשה שהקדימו נעשה לנשמע, והתורה נתנה בתפארת, כמו שנאמר (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו, וכתיב (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם. פה להם ולא ידברו, ובמתן תורה כתיב (שמות כ, א) את כל הדברים האלה לאמר. עינים להם ולא יראו, ובמתן תורה כתיב (שם, טו) וכל העם רואים. אזנים להם כו', ובמתן תורה כתיב (שם, יט) שומעים, רואים את הנשמע. אף להם ולא יריחון, ובמתן תורה הגדיל הריח המופלג כדאיתא בפרק ר' עקיבא.

פ״גידיהם ולא ימישון. ולא אמר ידים להם כדלעיל. וכן קשה ברגלים, משום דאין הדיוק על כל ישראל שיש להם, רק אמשה רבינו ע"ה לבד הכולל כל ישראל, ידיו ממשמשות בלוחות כמו שנאמר (שמ"ר כח, א) הלוחות היו ו' טפחים, כי הקב"ה אחז ב' טפחים ומשה ב' טפחים כו', וכן ברגליו, מי עלה שמים, שמשה לבדו, וכן עלה אלי ההרה. אחר שרמז שאין האומות אדם בעצם שהוא פנימי, רק ישראל שקבלו התורה נקראים אדם. אמר עבודה זרה שלהם לא יהגו בגרונם, רצה לומר אפילו כבהמה שאין לה דיבור מכל מקום יש בה הג"ה השמעות קול.

פ״דכמוהם יהיו עושיהם. הנה בקדושים כתיב (תהלים ס, יד) באלהים נעשה חיל, ואמרו רז"ל מעלה עליו כאלו עשאני, ואומר אז יחזיק במעוזי שלום יעשה לי. אמנם בקליפה כמוהם יהיו עושיהם, כי הבל המה מעשה תעתועים, ואנחנו דבקים בשמו יתברך, וזהו ישראל בטח ביהו"ה בית אהרן כתיב (שמות כח, יב) ונשא את שמותם, ובתוך כפלי החושן היה שם המפורש, יראי ה' כתיב (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אי נמי יראי ה' הם הלוים, כי כשאמר משה רבינו מי לה' אלי כתיב (שמות לב, כו) ויאספו אליו כל בני לוי. הרי כלי מחזיק ברכה שהם כהן לוי ישראל, והתחיל בישראל כי הם הרבים ומהם נבדלו כהנים ולוים. גם התחיל בישראל כי בתפארת אנו קיימין במזמור הזה סוד ישראל סבא.

פ״היהו"ה זכרנו יברך. על דרך הפשט חוזר לג' אלו ומוסיף עליהם ברכה בפרטיות. ה' זכרנו יברך. דהיינו יברך את הזכרים, בית ישראל הם הנשים, כמו שפרש רש"י בפסוק (שמות יט, ג) כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים כו'. ועל יראי ה' שהם הלוים רמז הקטנים עם הגדולים, כי למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מבטן. עוד רמוז בכאן סוד גוף התורה שהוא תרי"ג מצוותיה. בתחלת המזמור אמר לשמך תן כבוד, ועתה אמר ה' זכרנו יברך, והוא על דרך הנאמר בזוהר י"ה עם שמי שס"ה, ו"ה עם זכרי רמ"ח, זהו לשמך, וזהו ה' זכרנו. וכהן לוי וישראל הם סוד נפש רוח נשמה, וזכאין אינון צדיקייא דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה.

פ״והקטנים עם הגדולים. הם סוד אנפי רברבי ואנפי זוטרא, כן מצינו למטה גם כן בישראל קטנים שהם במדריגות הגדולים, כהא דאיתא במסכת עבודה זרה (נו, ב) ההוא תינוק דהוה בר שיתא דאורי כו', ובחגיגה (יג, א) מצינו תינוק שהיה דורש במעשה מרכבה, וכן הינוקא המוזכר בזוהר. ואם תאמר והיאך למד, והא לא קשיא, ושם בחגיגה איתא שהשיב רבי פלוני עדיין לא קשאי, על זה תירץ יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, שהקב"ה מוסיף לו שנים בכח, אף על פי שאינם בפועל הקב"ה מחשבו כאלו היה בן שנים רבות, והוא יתברך יודע טעם הענין, ואפשר שהוא בסוד הגילגול. קשה אמר בכפל לשון יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם, מה שנאמר עליכם רמז למי שהוא גדול הקב"ה מוסיף עליו כאלו היה יותר גדול בשנים, כענין ר' אלעזר בן עזריה שהיה בר תמני סרי ואמר הריני כבן שבעים שנה, ולא זו אלא אף זו עליכם ועל בניכם שלא הגיעו לגדלות והם עדיין בניכם הקטנים כההוא ינוקא דהוה בר שיתא וכינוקא דדרש במעשה מרכבה.

פ״זברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ. לבאר זה צריך להקדים מאמר מהזוהר באריכות בפרשת בראשית (ד, ב) זה לשונו רבי שמעון פתח, ואשים דברי בפיך. כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילא, בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא. תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדש מפומיה דבר נש, ההוא מלה סלקא ואתערת קמיה דקב"ה, וקב"ה נטיל לההוא מלה ונשיק לה ועטרין ליה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדש סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין, וטס מתמן ושט בשבעים אלף עלמין, וסליק לגביה עתיק יומין, וכל מלין דעתיק יומין מלין דחכמתא אינון ברזא סתימין עלאין. וההוא מלה סתימא דחכמתא דאתחדש הכא, כד סלקא אתחבר באינון מלין דעתיק יומין, וסליק ונחית בהדיה, ועאל בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך, נפקי מתמן ושאטן ואתיין מלין ושלמין, ואתעתדו קמי עתיק יומין. בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההוא מלה וניחא קמיה מכלא, נטיל לההוא מלה ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין, ההוא מלה טס וסליק ונחית ואתעבידא רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לה שמים חדשים, שמים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מלין דאורייתא דמתחדשין, קיימין קמיה קב"ה, וסלקין ואתעבידו ארצות החיים. ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד, ואתחדיש ואתעביד כלה ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא. ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו', עשיתי לא כתיב אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא. ועל דא כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. אמר ליה בשעתא דאתמסר אורייתא למשה, אתו כמה רבוא דמלאכין עילאין לאוקדי ליה בשלהובא דפומהון, עד דחפא עליה קב"ה. והשתא דהאי מלה סלקא ואתערק וקיימא קמי קב"ה, איהו חפי על ההוא מלה, וכסי על ההוא בר נש דלא אשתמודע לגבייהו ולא יקנאון לגביה עד דאתעביד מההוא מלה שמים חדשים וארץ חדשה. הדא הוא דכתיב ובצל ידי כסיתיך, מאן אתחפי ואתכסי מעינא בגין לתועלתא עלאה, הדא הוא דכתיב לנטוע שמים וליסוד ארץ כמה דאתמר. ולאמר לציון עמי אתה, ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין עמי אתה, אל תקרי עמי אתה אלא עמי אתה, למהוי שתופא עמי, מה אנא במילולי דילי עבדית שמים וארץ, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. ואי תימא דכל מלה דבר נש דלא ידע עביד דא. תא חזי, ההוא דלאו אורחיה אורחי אורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות, ההוא מלה סלקא, ונפיק לגביה ההוא מלה איש תהפוכות לשון שקר מגו נוקבא דתהומא רבה, ודלג חמש מאה פרסי לקבלא לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא דאקרי תהו. וטס בההוא רקיעא ההוא איש תהפוכות שתא אלפי פרסא בזמנא חדא. כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים ואתקיף בההוא רקיעא דשוא ואשתתפת בה, ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא אית לה רשות ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא. ועל דא כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא, העון דא דכורא, וכעבות העגלה חטאה, מאן חטאה, דא נוקבא דאקרי חטאה, דתמן אתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא. ועל דא כי רבים חללים הפילה, מאן הפילה, דא ההיא חטאה דקטלא בני נשא, מאן גרים דא, תא חזי דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לשזבן, עכ"ל. על זה אמר ברוכים אתם לה', מאוד ראו מה אתם גורמים בעסק תורתכם, שהקב"ה עושה מתורתכם שמים וארץ חדשים, כענין השמים חדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. והנה מתורת ה' שהם הסודות נעשים שמים חדשים, ומתורת האדם דהיינו שאר מילין דאורייתא חוקי ומשפטי התורה וסודותיה נעשים ארץ חדשה, והיא ארצות החיים. וזהו שאמר השמים שמים לה', כלומר מתורת ה' סוד שמותיו, והארץ נתן לבני אדם תורת האדם. וסוד 'שמים' ו'ארץ' החדשים הם נעשים מ'תפארת' ו'מלכות', שמשם נתנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכן כתיב (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו ועל הארץ הראך גו', קול הוא תפארת אש רתיחת רבנן פלפולי התלמוד, והם אותיות ו"ה מהשם. ואלו השמים והארץ בעצמם שהם תפארת ומלכות הם נתהוו מן י"ה מהשם [כי בי"ה ה' צור עולמים] תפארת מן החכמה שהיא 'י' מהשם, מלכות 'ה' אחרונה מ'ה' ראשונה שבשם שהיא הבינה, הרי תורת יהו"ה תמימה. אמנם השמים והארץ שנתהוו משוא ושקר, הם בחוץ עומדים, ואין להם חיבור באותיות י"ה. ואלו השמים והארץ נקראים מתים, להם יורדי דומה, על דרך דכתיב רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. והם אינם מהללים י"ה.

פ״חואנחנו נברך י"ה. אנחנו סוד תפארת ומלכות, 'ו' ו אנחנו סוד הדעת שעל ידו מקושרים בשלוש הראשונות, והכוונה בהתחדשותיו בתורת אמת דבוקים ואנחנו במדות האלה להיות שמים וארץ חדשים חיים משכילים, ואז נברך י"ה וכו' וסיים הללויה.

פ״טאהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני. סוד שם ב"ן שהוא במלכות המקננת בעשייה. מלכות מקושרת ומקבלת מששת ימים הראשונים שהם ו' קצוות והיא יום הז' שבת, ואחר כך משפעת למטה עד בעולם העשיה, ואז שם ששת ימי חול ויום הז' קודש דוגמא להם, ולרומם התפשטות התחתון למעלה צריך העליון להטות אוזן לשמוע, וענין השמיעה היא התאספות של ההתייחדות כענין וישמע שאול כו'. ועוד צריך שתדע כי אין קול אלא בתפארת כמו שכתב הפרדס בערך קול, ותחינה היא במלכות, אמנם מצד הבינה. וכן כתב הפרדס בערך תחנה, וזה לשונו פירוש המלכות ובזולת זה כל לשון תפלה הוא המלכות, ונקרא תחנה מצד הבינה, דהיינו מלשון חנון ושואל אע"פ שאינו הגון, דכתיב (משלי יח, כג) תחנונים ידבר רש, וכתיב (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון, דהיינו מצד הבינה שמשם מתנת חנם, עכ"ל. הרי נרמז בכאן השם שלם יהו"ה הוא חכמה את מלכות כנודע, קול הוא תפארת, תחנוני מצד הבינה.

צ׳כי הטה אזנו לי. מלמעלה למטה, ובימי שהם הימים שבסוד עשייה אקרא למעלה.

צ״אאפפוני חבלי מות. כי על מלכות נאמר רגליה יורדות מות. וזהו בענין התלבשותה במטטרון וסנדלפון שהם סוד מנעל וסנדל המלבישים הרגלים, כי מטטרון סוד עץ הדעת טוב ורע, אמנם הכל לטובה, כי טוב מאוד זה המות, כי גורם הדביקות בשם ה' אקרא. ועל זה התפלל אנא ה' מלטה נפשי, שלא תדחהו מלמעלה. ובשם יהו"ה א קרא א נא י הו"ה מ לטה, ראשי תיבות אמי"א עולה ב"ן, רומז לשם ב"ן. ועל זה רמז ובשם יהו"ה, כי כל המלואין של שם יהו"ה מיוחדים זה בזה, כי שם ב"ן שהוא במלכות היינו בסוד יחודה בתפארת הנקרא בן, כי כן חכמה ובינה סוד אב ואם, ותפארת ומלכות סוד בן ובת, ותפארת בן ברא כרעא דאבוה חכמה, ומלכות בת כעובדא דאמא כך עובדא דברתא. הרי כל המלואים מיוחדים זה בזה, וזה ובשם ה' אקרא.

צ״בחנון ה' וצדיק. ענין של זה המזמור להורות כי כל מאורעות ותהפוכות הבאות בעולם העשייה מצד דינא דמלכותא דינא, דהיינו המלכות שם אדנ"י המנהיג בדין, והכל הוא לטובה להטיב לו באחריתו לעולם הבא, דהיינו הדין הנעשה ב'ה' אחרונה גורם לו עולם הבא ב'ה' ראשונה שהיא הבינה סוד עולם הבא. ועל זה אמר חנון ה', חנינה מצד הבינה ומשם מקבל יהו"ה, זהו חנון יהו"ה ומשפיע לצדיק שהוא יסוד עולם נעשה על ידי מלכות הנקראת אלהינו, זהו שאמר ואלהינו מרחם, כלומר מה שאתה סובר שהוא דין הוא רחום.

צ״גשומר פתאים ה'. וזה לך האות כי הרבה פעמים שומר ה', ומה שנאמר פתאים הוא על דרך שאמרו רז"ל (נדה לא, א) אין הבעל נס מכיר בניסו. ומה שמשפיע לפעמים דין, זהו דלותי ולי יהושע, אדרבה היא לי בעצם לתשועה, כדי שתשוב נפשי למנוחתה וה' גמל חסד עליה. חלצת נפשי ממות, הנפש חי בעצם ומת במקרה. את עיני מדמעה, כי יקויים והיו עיניך רואות את מוריך. את רגלי מדחי, יתקיים ונתתי לך מהלכים בין העומדים. ולא זו אלא אף זו נזכה ביותר להיות לפנים ממחיצתן של העומדים, וזה אתהלך לפני ה', דהיינו לפנים מהמחיצה. בארצות החיים הוא עולם הבא, כדתנן (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ושם החיים נצחיים, שעליהם נאמר וחי בהם לעולם הבא. האמנתי שאזכה לארצות החיים כשאדבר, אני עניתי דהיינו כשסבלתי ענויים בעולם הזה, כמו שנאמר (פס"ז ריש עקב) עינויים של עולם הזה הם המביאים לעולם הבא. אמנם מה שאמרתי כבר, דהיינו הפסוק ואני אמרתי בחפזי עזרתי, זהו כוזב, כי האמנתי עתה שאינו כן.

צ״דמה אשיב וכו'. עד כאן דיבר מכלל העולם, ועתה מדבר דוד בעדו שהוא מרכבה למדת מלכות שאנחנו עוסקים בו בזה המזמור, על כן פרט בענייני עצמו מה שקרה לו והזכיר בדבריו שני פעמים כו' בשם יהו"ה אקרא, כי ב' פעמים יהו"ה עולה ב"ן, והוא המילוי שאנחנו עוסקים בו בזה המזמור. וענין ב' פעמים יהו"ה הוא אחד קודם שחטא ואחד לאחר שחטא, ורמז שכל מאורעות שאירעו לו כולם נתהפכו לטובה.

צ״הכוס ישועות אשא ובשם יהו"ה אקרא. יזכיר שני בזיונות שבאו לדוד ואחר כך נתהפכו לו לכבוד ולתפארת. הא' כי בא מרות המואביה, והיו מפלפלים בתחילה אם ראוי לבא בקהל, עד שנפסקה הלכה מואבי ולא מואבית. הב' שהיה בן תמורה כדאיתא במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) כי ישי הזקן היה מונע עצמו מלשכב עם אשתו, והיה לו אמה בבית ופתה בה לשכב אצלה, והיא אמרה כן. מה עשתה, הלכה לגבירתה ואמרה, גבירתי, זאת הלילה יבא ישי אצלי, בא נא את אל חדרי אל משכבי וישכב עמך הלילה. וכן היה, בא אליה ישי ויצא ממנו דוד, וזהו שנאמר ואני עבדך בן אמתך, עכ"ל. ושניהם נתהפכו לגדולה, שבא מרות המואביה זה גרם לו כוס ישועות, והוא הא דאיתא בפרק ערבי פסחים (קיט, ב) דרש רב עוירא מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואמר להם איני מברך שיצא ממני ישמעאל. אמרו לו ליצחק טול וברוך, אמר להם איני מברך שיצא ממני עשו. אמר לו ליעקב טול וברוך, אמר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי. אמרו לו למשה טול וברוך, אמר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אמרו לו ליהושע טול וברוך, אמר להם איני מברך שלא זכיתי לבן, דכתיב נון בנו יהושע בנו. אמרו לו לדוד טול וברוך, אמר להם אני מברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, עד כאן. הנה אמר לי נאה לברך ולא הגיד הטעם למה לו נאה לברך, ושמעתי שהסיבה הוא מאחר שבא מרות המואביה. והענין כי הדין הוא בעל הבית בוצע והאורח מברך, ודוד הוא אורח כי בא מאומה אחרת מצד האם ולא מאומה ישראלית, וכן אמר גר אנכי בארץ. ודופי השני שהיה בן תמורה, שאמר אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי, מה שהיה אסור ותפוס אצל שאול הרודף אחריו הצילו הקב"ה והמליכו על כל ישראל, כי אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי בו (יומא כב, ב), ובבזיון תולדתו אדרבה גרם לו המלוכה.

צ״ונדרי לה' אשלם כו'. כבר כתבתי כי יסורין של דינא דמלכותא 'ה' אחרונה גורמים לגודל עולם הבא שבבינה ו'ה' ראשונה. וידוע שסוד נדרים הם בבינה כמו שכתבו המקובלים בפרשת מטות, וזהו נדר 'נ' דר. על כן אמר נגדה ב'ה' יתירה 'ה' אחרונה מכוונת על 'ה' ראשונה, ופסוק זה של נדרי לה' אשלם הוזכר בכפל לחיזוק הענין. והנה זה הפסוק מתחיל ב'נ' ומסיים ב'ו', תחשוב ב' פעמים נ"ו עולה יב"ק כמנין שלשה שמות, הראש והאמצע והסוף, דהיינו אהי"ה יהו"ה אדנ"י המשפיעים ומיוחדים במלכות.

צ״זיקר בעיני ה' המותה לחסידיו. כי הרבה יקר וגדולה מגיע לחסיד במותו, ובפרט דוד המלך ע"ה היה נכלל באדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, ומותו היה מיתת אדם, כי נתן לאדם הראשון אלף שנים ולא חיה רק תתק"ל, וע' הנותרים לדוד, ומי יוכל לשער היקר והגדולה שיש לאדם קדמאה לאחר מותו, כי לאחר שחטא ונתקיים בו אדם ביקר בל ילין אז טוב לו מאוד זה המות, ויקר בעיני ה' כמו שהארכתי במקום אחר. ותכלית הכל הוא מה שמסיים בחצרות בית ה' בתוככי ירושלים הללויה שהיא ארץ החיים ירושלים שלמעלה. הרי נתפרשו ארבעת המזמורים על יסוד ד' אותיות יהו"ה וד' מלואיו, שהם רומזים לאבי"ע, ולד' חלקי התורה שהם נשמה לנשמה ונשמה וגוף ולבוש, והכל עמוק עמוק מי ימצאנו. כי גם הלבוש שהם סיפורין דעלמא לפי הנראה, והם עמוקים מיני ים מעוררים על מדות נפלאות והנהגות ישרות, וגם רומזים על סודות נפלאים כמו שהאריך בזה הזוהר. והם כדמות הנהגת הקדוש ברוך הוא את עולם עשיה שהוא עולם התמורה מדין לרחמים ומרחמים לדין, ואין בן אדם מבין ענין ההנהגה, והרבה נביאים התרעמו על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, אמנם ידענו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.

צ״חהללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים. הענין שגם האומות מודים ומעידים על גדולת ישראל ואחיזתם בפנימיות הקדושה בסוד יהו"ה, והם חיצוניים. וזה לשון שערי אורה שבעים שרים נאחזים באברהם יצחק שהם אל אלהים, ולא ביעקב שהיא סוד מדת יהו"ה. דע כי משחטא אדם הראשון הוטלה בו פגימה ונעשה עיסה לכל השרים, וגם אפילו לכחות הטומאה החיצונים, וכן הטילו בו חומצן, וזהו זוהמא שהטיל הנחש בחוה, ואע"פ שהדברים עמוקים יותר. וכשנעשה גופו של אדם הראשון עיסה לחומצין, אותה הזוהמא לא נפרדה מגופו של אדם עד שנזדככה מעט מעט בצדיקים שבדורות, כמו הכסף שמצרפין אותו בכור. כיצד, בא שת וזיקק מעט, שנאמר (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת. בא חנוך וזיקק מעט, שנאמר (שם, כב) ויתהלך חנוך את האלהים. בא נח וזיקק יותר, שנאמר (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח. בא שם וזיקק יותר, שנאמר (בראשית ט, כז) וישכון באהלי שם. בא אברהם וזקק יותר אע"פ שיצא ממנו קצת זוהמא. בא יצחק וזיקק יותר אף על פי שיצא ממנו קצת זוהמא. נמצא יעקב מזוקק כלו טהור אין בו פסולת, נמצא יעקב צורת אדם הראשון. ולפיכך אמר יעקב לבניו כשבא ליפטר מהעולם, שמא יש בכם פסולת כמו באברהם ויצחק, וענו כולם ואמרו שמע ישראל כו'. והנה קצת הזוהמות של אברהם ויצחק נתנה מקום לשרים עליונים להתאחז בהם, זה מימין וזה משמאל, זה בכינוי אל וזה בכינוי אלהים, אבל יעקב ובניו באמצע בשם יהו"ה, עד כאן.

צ״טכי גבר עלינו חסדו ואמת יהו"ה. כי מדת יעקב מדת אמת ונוטה כלפי חסד. הודו ליהו"ה כי טוב כי לעולם חסדו. [זה המזמור הוא כעין משנה תורה החוזר ממה שנזכר בד' חומשין הראשונים]. הני ד' כי לעולם חסדו הם על השתלשלות אבי"ע. הודו ליהו"ה זה עולם האצילות. אח"כ חושב כהן לוי ישראל, והזכיר ישראל איידי דלעיל הזכיר ישראל ברישא. וידוע כי סוד כהן לוי ישראל הם נפש רוח ונשמה, כמו שהאריך בשערי אורה בסוד ק' ברכות. ונודע כי נפש רוח ונשמה הם בריאה יצירה עשיה, והכל נכלל בשם יהו"ה, על כן חוזרים הקהל ואומרים בכל פעם הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

ק׳מן המיצר קראתי יה. התפלל על שם יהו"ה שיהיה שלם, כי עתה בעת המיצר קראו שם י"ה, וכביכול ו"ה נחסר. ענני במרחב יה שיתרחב יה, דהיינו י"ה במלואו 'יוד' 'הא' עולה כ"ו כמנין יהו"ה. יהו"ה לי לא אירא כו', זהו ענין הצלה שלא נירא משום נברא. אחר כך הוסיף ואמר לא זו אלא אף זו, ואני אראה נקמה בשונאי, ואמר ואני אראה ולא אמר וינקום ה' בשונאי, כי זהו תוספות שיהיו עיניו רואות כמו שפירש בהגדה על פסוק אשר עשה ה' לעיניך עיין שם.

100

ק״אטוב לחסות ביהו"ה כו'. אדם העליון הוא כלל צורת המרכבה, ונכללים שם השרים המקיפין, ואותם השרים העומדים לימין נדיבים ויותר ותרנים מהעומדים לשמאל שאינם נותנים אפילו לאומה שלהם כי אם בדין ובקושי, ואנחנו דביקים ביהו"ה, וטוב לחסות בו מבטוח באדם אף בנדיבים.

101

ק״בכל גוים סבבוני. כשם שלמעלה יהו"ה באמצע והשרים מקיפין, כן למטה הגוים סבבוני, כמו שנאמר (יחזקאל ה, ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה, כמו למעלה ראיתי את יהו"ה יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, זהו כל גוים סבבוני בשם יהו"ה. ואמר אמילם, והזכיר במזמור הזה ג' פעמים אמילם וד' פעמים סבבוני. דע, כי ע' שרים נתנו להם ד' ראשים והם ד' קליפות המבדילים בין ישראל ליהו"ה כשחוטאים, כמו שנאמר (ישעיה נט, ב) עונותיכם מבדילים, וג' מהם הם קליפות קשות שעליהם רמז יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ותחת שלוש אלה רגזה הארץ, והקליפה רביעית אינה קשה כל כך ומתקרבת כמעט אל הקדושה, ועליה רמז יחזקאל ונוגה לו סביב. נמצא ד' הם סובבים וג' הם קליפות קשות, והם ערלות קשות, ועליהם אמר ג' פעמים אמילם כריתות הערלה, וכן תמצא במילה ג', דהיינו מילה פריעה מציצה. זה העליתי מספר שערי אורה בקיצור.

102

ק״גדחה דחיתני לנפול וה' עזרני. רומז לסוכת דוד הנופלת בגלות, ויהו"ה בעצמו יקימנה, כמו שנאמר (ישעיה לג, י) עתה אקום יאמר ה', וזה יהיה בעת הגאולה. ודבר זה בארתי בארוכה במקומו.

103

ק״דעזי וזמרת יה כו'. כבר הארכתי בכמה מקומות כי חסרונות שהיו לנו בגליות והארצות שסבלנו, הם כולם לנו לטובה לזכך אותנו, ויהיה לנו יתרון אור ממה שהיה לנו אור קודם הגליות, ויתרון אור מכח סיבת החושך שישבנו במחשכים וסבלנו, וזה שאמר מה שלא היה השם שלם ומתוך כך הלכנו חשיכים, זה יהיה לנו לישועה, ויהיה קול רינה וישועה וגו', ויתגבר הימין שהוא החסד. והזכיר ג' פעמים ימין, כי כן קו החסד ג', דהיינו חכמה חסד נצח. ולעתיד יחיו הדורות ותחזור הכוונה שהיתה בבריאה שיהיה האדם חי לעולם. והארכתי בדרוש הזה במאוד בהקדמת תולדות אדם, וזהו שאמר לא אמות כי אחיה גו' יסור יסרני כו' פתחו לי שערי 'צדק', מדת המלכות, כי תהיה המלוכה ליהו"ה. * אבן מאסו הבונים, היינו מלכות שירדה בגלות כביכול, בסוד שכינה בגלות, ומאסו בה הבונים שלמעלה, כי נתמעט שפע העליון מלהיותם בסוד החיבור והזיווג. ולעתיד יאמרו היתה לראש פינה, כי תגדל אורה בסוד אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו). וזהו מאת ה' היתה זאת היא מלכות הנקראת זאת כי מאיש לוקחה זאת, סוד החיבור והזיווג.

104

ק״הזה היום עשה ה' וגו'. הנה עתה היום הוא חציו יום וחציו לילה, ולעתיד לילה כיום יאיר, והאשה כבעלה. ואמר על שניהם זה היום, וזה וזאת יתחברו לקרוא בשם, זה סוד שיר חדש בלשון זכר, והתפלל שתבוא במהרה התשועה וההצלחה. ואמר אנא אנא כו', ב' פעמים אנא עולה ד' פעמים יהו"ה, והם ד' מלואים הנ"ל. אחר כך הזכיר ארבע פעמים יהו"ה בפסוק ברוך הבא בשם יהו"ה ברכנוכם מבית יהו"ה אל יהו"ה הודו ליהו"ה, וחתימת המזמור מעין פתיחתו שמרמז על הארבע, וסיים במה שפתח הודו ליהו"ה כי טוב כי לעולם חסדו.

105

ק״וברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. חסל סדר מצה שמורה, וענין מצה עשירה, בעזרת אשר ברא הכל באמירה.

106