שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת פסחים, מצה עשירה ו׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Pesachim, Matzah Ashirah 6
א׳זאת תורת העולה וגומר (ויקרא ו, ב). במדרש (ויק"ר ז, ד), משל למלך שהיה לו שני מגיסים, עשה לו האחד תבשיל וערב לו, ועשה לו השני תבשיל וערב לו, ואין אנו יודעים איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה לשני ואמר עשה כתבשיל הזה, אנו יודעים שהשני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן וערב, שנאמר (בראשית ח, כא) וירח ה' את ריח הניחוח. והקריבו ישראל קרבן, שנאמר (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב לי במועדו, ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר. אלא ממה שצוה למשה ואמר, זאת תורת העולה היא העולה, אנו יודעין שזה ערב לו יותר, שנאמר (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. כימי עולם, כימי משה. וכשנים קדמוניות, כימי שלמה. דבר אחר, כימי עולם, כימי נח, שנאמר (ישעיה נד, ט) כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמוניות, כימי הבל שלא היה עבודה זרה בעולם, עד כאן:
1
ב׳במדרש רבי אלעזר (פדר"א מז) אומר חמש אותיות נכפלו כולם לשון גאולה הן. כ"ף כ"ף שנגאל בה אברהם מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) לך לך מארצך. מ"ם מ"ם שנגאל בה יצחק מפלשתים, שנאמר (שם כו, טז) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד. נו"ן נו"ן שנגאל בה יעקב, שנאמר (שם לב, יב) הצילני נא. פ"א פ"א בה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות ג, טז) פקד פקדתי. צ' צ' בה עתיד לגאול את ישראל, שנאמר (זכריה ו, יב) איש צמח שמו ומתחתיו יצמח, עד כאן:
2
ג׳תנן (פסחים פ"י מ"א), ערבי פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי. בגמרא (קט, ב), לא יפחתו לו מארבע כוסות [וכו'], היכי מתקנין רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה, והתניא לא יאכל אדם תרי, ולא ישתה תרי, ולא יקנה תרי, ולא יעשה צרכיו תרי. אמר רב נחמן, אמר קרא (שמות יב, מב) ליל שמורים, ליל המשומר ובא מן המזיקין. רבא אמר, כוס של ברכה מצטרף לטובה, ואינו מצטרף לרעה. רבינא אמר, ארבע כוסות תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפיה נפשיה הוא, עד כאן:
3
ד׳במדרש חזית וגם בשיר השירים רבה (ג, כה), שאל רבי שמעון בן יוחי את רבי אלעזר בן יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר לו, היך. אמר לו, משל למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי, לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי. כך מתחלה חבב הקב"ה את ישראל קרא לה בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אחותי, הדא הוא דכתיב (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבה עד שקרא לה אמי, דכתיב (ישעיה נא, ד) הקשיבה [אלי] עמי ולאומי [אלי האזינו], אמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו, אמר אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די, עד כאן:
4
ה׳נחזור על ראשון ראשון, ממה שהבאנו מהפסוקים והמאמרים להתעורר עליו בפרשת זאת תורת העולה וגומר. יש להתעורר, א' מה שהוקשו רז"ל במסכת יומא פרק קמא (כ, ב) ממשמע שנאמר (ויקרא ו, ב) כל הלילה, איני יודע שהוא עד הבקר, מה תלמוד לומר עד הבוקר. ב' קשה למה נאמר ג' פעמים בפרשה והאש על המזבח לא תכבה. ג' קשה לפי דעת הרמב"ן שפירש (ד"ה ולבש הכהן) מדו בד (שם ג), שצריך כל בגדי כהונה, שהן ארבע לכהן הדיוט, ושמונה לכהן גדול, קשה למה נקט הכתונת יותר משאר בגדים. ד' קשה מה שפירש רש"י, ופשט את בגדיו, אין זו חובה אלא דרך ארץ. וכי דרך ארץ בא התורה להשמיענו, או איך כלל דרך ארץ אצל מצות החובות:
5
ו׳במדרש דשני מגיסין יש להקשות, א' שאין המשל דומה לנמשל, כי המשל אמר שגם מגיס השני בישל לו, ואחר כך בוחן היה איזה היה למלך יותר ערב. ובנמשל אינו כן, שהרי הקרבן שהקריבו ישראל שזהו בערך המגיס השני לא היו מקריבין מתחלה מעצמן קרבן רק על ידי ציווי הש"י כמו שכתוב (במדבר כח, ב) צו את בני ישראל וגו', עד (שם) תשמרו להקריב וגו'. או מאי אולמיה הך דזאת תורת העולה, מהך דתשמרו להקריב. ב' קשה במה שאמר דבר אחר כימי עולם כימי נח כו', הנה זה סותר למה שאמר בתחלה במשל שקרבן של נח לא היה ערב כמו קרבן ישראל, ואין המשמעות הענין כן לסתור המשל רק לעשות פירוש אחר על פסוק, ובאופן שיתקיים המשל והנמשל:
6
ז׳במדרש דמנצפ"ך יש להקשות, הלא חכמינו ז"ל דרשו אלו הכפולות בענין אחר במסכת שבת פרק הבונה (קד, א) מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום. נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט כו', עיין שם. וכן הוא בירושלמי במסכת מגילה פרק קמא:
7
ח׳במשנה דערבי פסחים, ולא יפחתו לו מד' כוסות, באמרו בזה שהרבה טעמים בירושלמי דערבי פסחים (פ"י ה"א סח, א) נגד זה תקנו ד' כוסות, ותרי טעמים מינייהו, רבי יוחנן בשם רבי בנייה אמר, נגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. רבי לוי אמר, נגד ארבע מלכיות. יש להקשות, למה תקנו רמז למספר הזה בכוסות ולא במיני תבשילין ושאר עניינים. בשלמא לריב"ל דאמר התם נגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי וגומר, ולרבנן דאמרו נגד ד' כוסות של פורענות שהקדוש ברוך הוא עתיד להשקות את אומות העולם שנאמר כו' ניחא, אבל לר' יוחנן ורבי לוי קשה. ובענין שנאמר בגמרא על משנה זו, ראוי לנו לחקור למה ועל מה תהי סכנה בשתיית זוגות. ועוד קושיא גדולה, שם נאמר בגמרא מאן דקפיד קפדי בהדיא, מה איכפת להו לשדים בקפידתו:
8
ט׳במדרש דלא זז מחבבן עד שקראן אמי, גם כן צריך לתת לב מה רומזות אלו הכנוים בתי אחותי אמי שקורא שמות הללו הקב"ה את ישראל. ובאמת שהמקובלים פירשו היטב זה המדרש דבר דבר על אופניו, עיין הרמב"ן בפרשת חיי שרה בפסוק (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל, ואני לא באתי לפרש אלא המדרש הזה לפי פשוטו:
9
י׳שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, וטעם כו' עד ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, עד כאן לשון הטור (או"ח הל' סימן תל). הקושיות שיש להקשות בזה הענין כבר כתבתי אותה בדרשה אחרת לשבת הגדול דפרשת צו, ותרצתי לפי הפשט. אבל עדיין נשאר קשה על תיבת בדבור גדול, כמו שכתבתי בדרשתי לשבת הגדול דפרשת מצורע עיין שם, שחל עלינו חובת ביאור לבאר קריאת השם של הגדול:
10
י״אעוד מוטל עלינו לחקור חקירה יקרה ממה שראינו בענין גלות מצרים שנשתלשל על ידי שלשה אבות, הגזירה היתה לאברהם בפרשת (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהי' זרעך. והתחלת גזירה זו היתה מיצחק, כמו שאמרו רז"ל (תנחומא שמות ד), כי גר יהיה זרעך (בראשית שם) משנולד יצחק, וכמו שכתב רש"י בפרשת לך לך (שם). ונגמר ע"י יעקב, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פט, ב) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל למצרים כו':
11
י״בוכשנדקדק עוד היטב יראה וימצא כי מרכז השתלשלות הגלות הזה היה ע"י יוסף, וגם הוא בישר את הגאולה זו בסימן שמסר פקוד יפקוד. ראשית דבר, עיקר ביאת יעקב לפדן ארם היה בשביל יוסף, כמו שכתוב (בראשית ל, כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגומר, הבכורה נתנה ליוסף כמו שכתבו הזוהר ויתר מפרשים, כי כוונת יעקב בטפה ראשונה שיצאה ממנו היה סבר שהוא רחל, על כן בעצם נטלה הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אלה תולדות יעקב יוסף (שם לז, ב), וכמו שפירש רש"י אלה ישוביהם וגלגוליהם עד שבאו לכלל ישוב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', על ידי זה נתגלגלו וירדו למצרים, על כן יוסף נמכר למצרים בגאולה, ויקח משה את עצמות יוסף (שמות יג, יט), ובודאי לא נפל זה הענין על צד הקרי וההזדמן, רק בכוונה גדולה ועצומה:
12
י״גוכשנחקור על זה הענין, ועל סיבת קריאת השם הגדול לשבת זה, אזי יתורצו כל המאמרים שהבאתי, ואף זה יתורץ ענין גלות מצרים מהו עניינים אשר נתחבטו בזה כל המפרשים, וגם אני כתבתי דעתי בארוכה בזה בדרשה אחרת (עי' בדרוש השלישי):
13
י״דומתחלה צריכין אנו להקדים הקדמה, ידוע כי הם שני מיני הנהגות שהשם יתברך מנהיג עולמו. אחד, הנהגה טבעית מה שהוא מסדר הטבעי השמימי. שנית, הנהגה השגחתית היא הנהגה שבה מונהגים אומה ישראלית מצד תורתנו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ועיין בעקידה פרשת פקודי מענין אלו השני הנהגות, כי שם האריך בזה. ונגד אלו השני הנהגות נקרא הש"י בשני שמות אלו ידו"ה אלקים, אלקים נגד הטבע, וידו"ה נגד השגחת שינוי הטבע כאשר כתב הזוהר בהרבה מקומות, וכמו שכתב בעל עקידה סוף שער שלישי, כי שם אלקים רומז על ענין המנהג הטבעי וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו, וכמו שאמרו (ע"ז נד, ב) עולם כמנהגו נוהג. ולזה יוחס לשם אלקים, ואין אלקים בכל מקום אלא דיין, כי הוא מנהיג והמסדר אלו הנמצאות בשורת הדין הטבעי המנהג העולם כמנהג אחד תמיד בלתי משתנה, והוא חיוב המסובבים מסבותיהם המיוחדת, לכך הוזכר שם זה במעשה בראשית (בראשית א, א). אמנם בסוף הכל נאמר (שם ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו', כלומר אלה הם תולדות שמים וארץ מצד טבעם הפשוט אשר נתן בהם בהבראם, אבל כאשר יבוא הצורך לשנות בהם דבר כפי אשר חייב להנהגה ההשגחית, התקון הזה יעשה עם ה' אלקים, כי שם הגדול הזה ישנה וישדד הכח הטבעי הנברא בשם אלקים כאשר יבוא הצורך, ויהיה אומרו ה' אלקים כענין (שמות יח, יא) גדול ה' מכל אלקים, כי ביום עשות זה התיקון תראה גדולות זה השם על שם אלקים. ונגד אלו שני הנהגות הוקבע ראש חודש תשרי התחלה למציאות הטבעי, ור"ח ניסן ראשון הוא למציאות הנהגת השגחי הנזכרת, עד כאן הם דברי בעל עקידה. וכבר כתבו לו הרבה מפרשים ענין זה ששם אלקים מורה על הטבע, (וכן אלהי"ם כמנין הטבע), ושם ידו"ד מורה על שהוא היה הוה יהיה מהווה הכל ברצונו, ובחפצו לשנות ולשדד. ואף שלכאורה אלו שתי הנהגות טבעיות והשגחיות מתנגדים זה לזה, כשזה קם זה נופל, כי ההשגחיות משדד את הטבעים, מכל מקום הם באחדות אחד פנימיות מתקרבים אחד לאחד, כי הטבעיות מתקרבת להשגחיות בסוד הרוחניות הפנימיות:
14
ט״ווהוא על דרך שכתב הר"ן בדרשותיו בדרוש הראשון וזה לשונו, כל מה שאנו מדברים במעשה בראשית, וכל מה שהבינו בו החכמים כולם, אם לא בשפע אלהי אינו מכלל מעשה בראשית שחייבו רז"ל יודעיו להסתירו ולהעלימו. אמנם ענין מעשה בראשית מהו צריך ביאור רחב, כי הנה הרמב"ם ז"ל אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע, ויש בזה סתירות גדולות, כי אין בדברינו ביסודות ובמורכבים הנמשכים מהם דבר שיתחייבו הסתרה והעלמה. ועוד א"כ היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון, כי אין ספק דכל מה שהוא בענין הטבע ובאורו אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, וא"כ היושבים בערי פרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו. וג"כ לא נוכל לומר שמעשה בראשית לא תהיה חכמת הטבע, שהרי מעשה בראשית נוסד כולם בעולם התחתון לא בעליון כי זה יהיה מעשה מרכבה, ואם לא יהי' מעשה בראשית ידיעות טבעיו ועניניו אם לא אפרש מהו. וזהו א"כ דבר מחדש מבוכה וצריך ביאור להתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו הצד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מה מהצד שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר ולא תודע אלא בשפע אלהים. והוא שיש לכל הנמשכים מצד חמרם יודע מצד החקירה, ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם אי אפשר שיודעים בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נודע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע סיבת פעליהם כלל, כי אנחנו נדע בפלפול שהוא מחמם, ונדע סיבת החימום להיות היסוד האש גובר עליו, מפני שזה המשך אחר חמרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק, ושאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נודע סיבתו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה במחקר אנושי, לכך לא יפתח. ואין ספק כי הפעלים המתחייבים מצד חומר הדבר בערך אל המתחייבים מצד עצם הדבר, כמר מדלי. כי אלו יוצאים מאמתת הדבר ועצמותו, ואלו נמשכים ממקריו שהם יוצאים מאמתתו, ואלו הפעלים היוצאים מצד הצורה הם נתלים מצד נותן הצורה או בוחן איזה שיהיה. וזה העיון נמנע שיושג מצד חכמת האנשים, אבל יודע בה שהשגה כזה היא מכח הנמנע כו':
15
ט״זעד ולכן צחק הר"ם ז"ל על גאלינוס כשאמר שהיות אדם צוחק לא ידע לו סיבה, ואמר כי הוא מכח הנמנע שתודע לו סיבה, כי הוא דבר יוצא מעצם אדם וצורתו. הנה לפ"ז מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתית ידוע עצמי הדברים. וזהו נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכליים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלהים נבואיי. ולכן היה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרפת למעשה מרכבה ושניה אליה במעלה, כי שתי אלו החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניות שהם השכלים הנבדלים:
16
י״זואם תשאל לדברינו הנה מעשה בראשית היא בעצמה מעשה מרכבה, שאחרי שמעשה בראשית אינו כי אם ידיעת צורות הדברים שנתלה ונמשך מנותני צורתם שהם השכלים הנבדלים, הנה הנכון בזה וההשגה היא בשלים הנבדלים וראוי שיהיה זה במעשה מרכבה התשובה ראוי תדע כי יש בהשגת ענייני השכלים הנבדלים ב' חלקים. הא' ההתלות וההקשר מה שלמטה מהם בהם. והשני התלות והמשכם ממה שהוא במעלה מהם. ואין ספק שיש בין שתי ההשגות הבדל עצום, והוא שעיון וההשגה במה שלמעלה מהם אין ספק שהוא יותר גדול הערך ויקר המעלה מהעיון במה שלמטה מהם. ולזה יהיה מעשה בראשית ידיעת צורת הדברים על אמיתתם שהוא הקשר המציאות התחתון במלאכים. ויהיה מעשה מרכבות ידיעת המשך והשתלשלות המלאכים מהשם, עד כאן דברי הר"ן, מה שרציתי להעתיק. ועיין עוד שם באורך מזה הענין:
17
י״חהכלל העולה מזה, כי הטבעים בסוד פנימיות קרוב לסוד אלוה, ומדובקים בחינות אלו באלו בסוד השתלשלות הקודש שאיש באחיו ידובקו, (עיין בפרדס סוף שער האצילות, ובשער סדר עמידתן בפ"ג). ואז בבחינה זו שבים השני שמות ידו"ד אלקים לאחדות אחד. אבל על כרחך המשכת שם ידו"ד יותר עיקר ופנימי משם אלקים בערך מעשה מרכבה למעשה בראשית, כמבואר בהר"ן, וכערך הגוף בערך הנפש, כי שם יהו"ה יתברך דק ונעלם משם אלהי"ם שהוא יותר מתגלה. וכן תמצא הנהגת הטבע יותר מגולה מהנהגת השגחיות, כי הטבע עולם כמנהגו נוהג, וההשגחה שהיא המדה המנגדת הטבע יותר מגולה בישראל לפי מעשיהם להשפיע כפי התעוררותם נגד מה שיורה הטבע הסידור השמימי הוא ענין נסתר ענין לא ראתה אלהים זולתו. זולת בניסי מצרים וכיוצא באלה, היה הנהגה זו מפורסמת עין בעין יראה. אבל על רוב הנהגה זו נסתרות, והנהגה הטבעי נגלית, כמו שהגוף שאינו דק כנפש יותר נגלה מהנפש:
18
י״טולתכלית זה האדם שנברא בצלם אלהים, ונברא כדי לאשתמודע על ידו אלהותו יתברך, בראו בגוף ונפש נגלה ונסתר, נגד אלו השני שמות ידו"ה אלקי"ם. ונגד זה נתן לו התורה מעשה ועיוני, נגלה ונסתר. וכשהאדם מתדבק במעשיו, אז מתדבק חומרו ומקרבו לרוחניות הנפש באופן שאף שהחומר הוא גס ועב מכל מקום בבחינתו המתדבקות לרוחניות נשמתו יש לו בחוש דקה, כמבואר בפרדס בשער הנשמות בענין קישור הגוף ונשמה בערך הנהגה הטבעית שפירשתי שיש לה חיבור ברוחניות בהנהגה ההשגחית, כי עבודת הש"י היא בגוף ונפש. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות פ"ט מ"ה), בכל לבבך (דברים ו, ה), בשני יצרך ביצר טוב וביצר הרע. החומר ההוא נמשך מיצר הרע, והנפש מיצר טוב, ואז הם לאחדות מתלבש גופיותו בתוך רוחנייתו, ובאופן זה נעשה גופו חומר זך ודק מוכן לקבל מושכלות כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא מלובש בכתנות אור באל"ף שהוא אור בהיר, וגם האל"ף רומזות לאחדות השם ית', כי אז הוא תחת ממשלת הש"י תחת אחדותו, כי זה הוא בחינות סוד דביקות ידו"ה באלקי"ם נגלה בנסתר, שהנגלה שהוא הנהגה טבעית מתקרב ומתאחד ברוחניותו על הנסתר כמו שכתבתי, ואלהים זה קדוש מסוד פנימיות קדושה:
19
כ׳אבל לאחר שהלך אדם אחר חומריותו והפריד בין החומר לנפש, אז ג"כ נתלבש בכתנות עור בעי"ן, ועי"ן הוא ממשלת ע' שרים אלהי העמים שהנהגתם כפי הטבע והדין וההשפעה המסורה להם לא יותר, וזהו בחינת הטבע מצד החומר שהוזכר למעלה בדברי הר"ן (בדרשות דרוש הראשון), (וכבר הארכתי במקומות אחרים מסוד כתנות אור אל"ף ועי"ן) :
20
כ״אוזהו ענין (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, לא אלקים אחרים שרי האומות, רק אלקים מסוד הפנימיות שהוא המרכבה ליהו"ד בסוד אחדות הרוחניות:
21
כ״בואדם הראשון ביקר בל ילין, ומשך על עצמו כתנות עור בעי"ן. וזהו שכתוב אצל דור הפלגה (בראשית יא, ה) וירד ה' לראות וגו' אשר בנו בני האדם, ודרשו רז"ל (זוה"ק ח"א ס, ב) בני אדם קדמאה, כי כן נעשה בפועל בדור הפלגה שנפרדו תחת ע' השרים ואז לא היה כקודם והיה ה' לי לאלקים על פי הדרך שפירשתיו, רק היה שולט ממשלת ע' שרים שהם הנהגה טבעית, ושם יהו"ה שהוא הנהגה השגחית לא נודע, כי לא הגיע שום התעוררות מלמטה לעוררה למעלה להיות את שלמטה מרכבה למה שלמעלה, כידוע להיודע בסוד ההתקשרות. עד שזרח אור אברהם אבינו וכל אבותינו הקדושים וזרעיהם, ואז התחילו להוריד השכינה ולחזור את העולם לתיקונו להתאחד ב' שמות יהו"ה אלקים, בהבראם ביום עשות ה' אלהים (בראשית ב, ד), במדרש (בר"ר יב, ט) בהבראם, באברהם, כי הוא התחיל לעשו ולתקן ידו"ה אלקים, והבן. וכדאיתא במדרש (תנחומא נשא טז) הובא בעקידה ריש פרשת שמות, א"ר שמעון (לפנינו: שמואל) בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהי' לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצווה (בראשית ב, טז) מכל העץ הגן וגו' ועבר על צויו, כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותו ולא שמרו. סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, סילק שכינתו לרקיע שני. עמד דורו של אנוש והיו עובדים עבודה זרה, וסילק שכינתו לרקיע שלישי. עמד דור המבול, סילק שכינתו לרביעי. עמד דור הפלגה, סילק שכינתו לחמישי. עמדו הסדומיים, סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחביריו והכעיסו, סילק שכינתו לרקיע השביעי, ואמר (תהלים צד, טז) מי יקום (בסוד הקימה כביכול מי יקום אותי כו' והבן) לי עם מריעים מי יתיצב לי עם פועלי און. מה עשה הקב"ה, קפל כל הדורות הראשונים והעמיד את אברהם וסגל מעשיו, ירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על המזבח, ירד מששי לחמישי. עמד יעקב, וירד מחמישי לרביעי. עמד שבט לוי, וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת, וירד משלישי לשני. עמד עמרם, וירד משני לראשון. עמד משה, והורידו לארץ, שנאמר (שמות יט, כ) וירד ה' על הר סיני, עד כאן לשונו:
22
כ״גובהורדת השכינה למטה אז הי' מתגלה למטה שם ידו"ה סוד האחדות, וזה היה מצד האבות כי הן הן המרכבה (בר"ר מז, ו), ובפרט ראש בית אב אומה הישראלית אברהם אבינו ע"ה הוא סוד המרכבה בסוד (שה"ש ג, י) מרכבת ארגמן, כאשר שמעתי הרמז בשם אברהם, א' הוא האחד הרוכב על ברה"ם אותיות הנשארות מאברהם שהם ד' חיות, כי אותיות ברה"ם הם סופי תיבות מד' חיות, שהן כרוב נש"ר ארי"ה אד"ם. וכרוב הוא במקום שור, כדאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יג, ב) כתוב אחד אומר (יחזקאל א, י) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל לארבעתן וגומר. וכתוב אחד אומר (שם י, יד) וארבעה פנים לאחד, פני האחד פני הכרוב, והשני פני אדם, והשלישי פני האריה, והרביעי פני הנשר, ואלו שור לא קא חשיב. אמרו רז"ל, יחזקאל בקש עליו רחמים והפכו לכרוב. אמר לפניו, רבש"ע קטיגור יעשה סניגור, עד כאן לשון הגמ'. וכן על זה נאמר (שה"ש ו, יב) מרכבות עמי נדיב, אות הראשון מנדיב, הוא אות ראשון נשר. אות הב' מנדיב, הוא אות הב' מאדם. אות הג' מנדיב, הוא אות ג' מאריה. אות ד' מנדיב, הוא אות ד' מכרוב (וסימנך א"ב ג"ד) (וכל זה מבואר בתפילה מערך רך שחיבר מהר"ם מרגלית יצ"ו מק"ק קראק"א). הרי שאברהם אבינו היה הראשון להיות מרכבה להורדת האחדות למטה, ואחר כך במשך השלשלת הקדוש ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא, יב), זרע נזרע מלמטה ואז באה ההשפעה מלמעלה ואומר לו גדל, בענין סוד (דברים ח, ג) מוצא פי ה', כי הוא אמר ויהי. וכתיב ביצחק, ולא כל יצחק (נדרים לא, א) רק יעקב. ושופריה דיעקב היה מעין שופריה דאדם הראשון (ב"מ פד, א) כי אז נשלם הכנת התיקון לחטא אדם הראשון כאשר אפרש:
23
כ״דוהענין כי הם ג' דברים שעליהם נכרת ברית עין כמו שכתוב (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני וגו'. ברית לשון ברית מעור, רצה לומר ברית מילה (כאשר הוזכר בספר יצירה והובא בפרדס בתחילת ספרו). וכשרוצה להתבונן המשכיל, ידע ויבין כי כל התורה תלוי' בג' בריתות הנ"ל, אלא שאין לי כעת להאריך בענין הזה:
24
כ״הונגד אלו הג' בריתות הוא סוד שם יהו"ה המורה על הנהגת השגחה כדפירשתי, כי פירוש שם זה הוא הי"ה הו"ה יהי"ה, רצה לומר כי הוא היה לשעבר קודם לשום הויה, דהיינו קודם שנברא העולם שהיה הוא לבדו ית' ואין זולתו, רק בעת שעל הרצון לפניו חידש את העולם יש מאין המוחלט, זהו פירוש תיבת של היה, שרצה לומר קודם החידוש, ומורה על חידוש העולם. הוה רמז על זמן עמידת העולם, שהוא ית' הוה ומהוה הכל ומשגיח עין בעין ופועל הכל ברצונו, את כל אשר יחפץ אף לשנות ולשדד מי יאמר לו מה תעשה יתברך ויתעלה. יהיה רומז לעתיד, לאחר שיגיע קץ לעולם הזה השפל שאז כל העמים יהפכו לאמונה האמיתית ויודו ויאמרו יי אחד ושמו אחד:
25
כ״ווג' בחינות של היה הוה יהיה, נגד ג' בחינות אלו של ג' בריתות. עין לשון מעור. ברית לשון נגד חידוש העולם שהוא בחינת היה, על דרך שנאמר (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו. ברית עין נגד בחינת הוה שהוא עין ההשגחה, כמו שכתוב (זכריה ד, י) עיני ה' [המה] משוטטים בכל הארץ, והרבה פסוקים כאלו, וזהו בחינת הוה על דרך שפירשתיו. ברית מעור נגד בחינת יהיה, כמו שנאמר אלעתיד (ישעיה סב, ה) כי יבעול בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך, כי בזמן הזה יהיה שלום בית יחוד העליון זיוג עטר"ת תפאר"ת הנודע למקובלים בסוד (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר:
26
כ״זוהנה אדם הראשון ואשתו חטאו בג' בריתות אלה. בברית עין, כמו שכתוב (בראשית ג, ו) ותרא האשה כי טוב העץ וגומר, וכתיב (שם ז) ותפקחנה עיני שניהם. בברית מעור, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מושך בערלתו היה. בברית לשון, כי חטא במאמר פיו שאמר באותו המעמד (שם יב) האשה אשר נתת עמדי, כמו שפירש רש"י כפה בטובה כו'. ובג' אלה דחה ג' אלה למעלה שם יהו"ה שהוא היה הו"ה יהי"ה מכוון נגד ג' אלה כמו שכתבתי. ולזה נתגשם לבושו הנגלה שהיה מתחלה אור זך ודק מתייחד עם הנפש כערך רוחניות הטבעיות עם ההשגחית המוזכר בר"ן (בדרשותיו דרוש הראשון) שהבאתי למעלה (ד"ה והוא על דרך), רק נמשך אחר הטבעיות החומריות וגורש מגן עדן ונתלבש בלבוש. גס זוהמת הנחש כתנות אור בעי"ן כדפירשתי, עיין בספר מעשה ה' בחלק מעשה בראשית פרק י"ו, ושם האריך בענין שאדם הראשון היה מלבושו לאחר חטאיו נתלבש בטבעיות, (וכל הפרק הזה שייך לכאן ותעתיקנו) :
27
כ״חולולי שחטא היה מלבושו כתנות אור באל"ף, שאף חמרו היה זך ודק מתייחד בנפשו כמו רוחניות הטבעיית בהשגחיות, והיה מסור תחת האל"ף רשות היחיד לידו"ד לבדו להיות מונהג בהנהגת ההשגחיית, והיה מקויים בו (בראשית כח, כא) והיה ה' לי לאלקים, כמו שכתבתי למעלה:
28
כ״טוהיה העולם חסר עד זמן זריחת אבותינו הקדושים שהתחילו לתקן מה שקילקל אדם הראשון. (ועיין בעקידה ריש פרשת שמות מה שכתב על המדרש דרבי שמעון בר נחמן מענין ז' רקיעים שהבאתי למעלה). אדם הראשון חטא בברית העין, אברהם תיקן זה, כמו שאמרו רז"ל (אבות ה, יט) עין טובה ורוח נמוכה כו' מתלמידיו של אברהם אבינו, ותשב בפתח עינים (בראשית לח, יד) פירש רש"י בפתחו של אברהם אבינו כו'. אדם הראשון חטא בברית הלשון, יצחק תיקן זה, כי הוא אחז במדת הגבורה הנודע למקובלים ויוצאת מן (ויצחק לא הורשה לילך מארץ ישראל אשר שם לשון הקודש, ועשו שידע באביו שנאחז בסוד הלשון היוצא מהפה צד אותו באמרי פיו) העליון, כי מד"ת הברכה שמינה מתערין דינין, דהיינו מד"ת הגבור"ה וזהו הספירה אל הבינ"ה נקראת ברית לשון, כמו שכתב הפרדס בפרק ראשון מספרו עיין שם, וכן מבואר בכמה מקומות. אדם הראשון חטא בברית, הוליד רוחין ושדין כל ק"ל שנה מעור. יעקב אבינו תיקן, שהיתה מטתו שלימה ומימיו לא ראה קרי, וראובן היה ראשית אונו, ויעקב שהיה שלישי באבות נתעטר בג' אלו. וזהו שאמר הכתוב (במדבר כג, כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, רומז על שלימות יעקב בג' אלה, נגד ברית עין, אמר לא הביט שום און. וכן זה רומז לברית המעור, נאמר כאן לא הביט און, ונאמר שם ראשית אונו. לא ראה עמל, רומז על ברית הלשון, על דרך דכתיב (קהלת ו, ז) כל עמל [ה]אדם לפיהו שרומז על הלשון, ועל דרך שנאמר (עי' משלי יח, כא) חיים ומות ביד לשון. וזה שסיים ידו"ד אלקיו עמו, שזהו סיבת יחוד שם ידו"ד אלקי"ם כמו שכתבתי בראשית הקדמתי. וזהו סוד שאמר ותרועת מלך בו, שאז נרמז בו ריעות ויחוד והתחברות מלך עליון, כמו שכתבתי לעיל בענין חיבור אותיות רוחניות הטבעית לההשגחית שזהו החיבור ה' אלקים. וכשאדם שלם בג' בריתות אלה, אז יש בו מדעת קונו, כי כדמות חיבור העליון גם כן בו, כי שם חומריות גופו לנפשו להיות חומרו זך ודק מתייחד עם הנפש. ונוכל לומר כי בתיבת לא ראה עמ"ל ג' בריתות אלה, כי עמ"ל ראשי תיבות עי"ן מעו"ר לשו"ן:
29
ל׳וזהו סוד (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, כי אדם הראשון נולד פעם אחרת בסוד גילגול הבל כדי לתקן ענין עמ"ל, והוא על דרך זה שאבאר. האדם נברא ישר, והוא בחטאו קילקל ומשך על עצמו זוהמת הנחש. ולא פסקה הזוהמא זו עד מתן תורה שאז היה כבריאת עולם חדש אז שקטה הארץ, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז ה, א) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל התורה מוטב כו'. והיו עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות, כמו שהאריך הזוהר בפ' ויקרא (ח"ג יא, ב) בענין (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, (והובא המאמר בפרדס בפ"ג משער טעם האצילות, עיין שם ותעתיקנו לכאן):
30
ל״אוכשחטאו ישראל בעגל, דומה לחטא שחטא אדם הראשון כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה (הג"ה כמו שכתב הבחיי פרשת בראשית על פסוק עץ הדעת טוב ורע, כי חטא הבנים במדבר בעשיית העגל, כחטא האב. ואדם הראשון הקריב שור, וכן הבנים קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגומר, ועל כן יתמידו הפסוקים בקרבן הפר, עיין שם). אז חזר העולם לקילקולו, וכמו שנאמר (תהלים פב, ו) אני אמרתי אלהים אתם, אכן כאדם תמותון. והוצרך העולם לתיקון דוגמא ממש כמו שאירע בבריאת עולם בענין חטא אדם הראשון, כן אירע עתה במתן תורה שהוא בריאת עולם חדש בחטא העגל:
31
ל״בעד שעמד דוד המלך והתחיל לתקן חטא העגל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ג, ב) אמר רב חנא (לפנינו: אחא) בר ביזנא א"ר שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו והיה דוד יושב ועוסק בתורה כו'. וזה המאמר רומז על תיקון דוד המלך ע"ה חטא העגל, כמו שהארכתי בביאור מאמר זה עניינים מתוקים. הלא הוא כבר ידוע גילגול אד"ם דו"ד משי"ח, והוצרך אדם להיות שוב נולד בדוד לתקן עון העגל שהיה בתחילת מתן תורה שהוא בריאת עולם חדש כדפירשתי, דומה לחטא אדם בתחילת בריאת העולם. וזהו אד"ם לעמ"ל יולד שכתבתי, כי כן נמצא בדוד המלך ע"ה שהיה שלם בג' בריתות שזכרתי. ברית עין, כמו שכתוב אצל דוד (ש"א טז, יב) וטוב רואי. ברית לשון, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ז, ב) שריוה את הקב"ה בשירות ותשבחות, ותורת אמת היה נמצא בפיהו תמיד. ברית מעור, כנודע בענין אבישג ששמר את עצמו ממנה מאחר שהיו זולתה י"ח נשים כמו שאמרו רז"ל, ולא קרב אליה אף שהיתה לו משרתת תמיד שוכבת בחיקו והיה עדיין תקיף ביצרו כמו שאמרו רז"ל על (מל"א א, כח) קראו לי את בת שבע שהיא לתשמיש. גם בענין בת שבע, אמרו רז"ל (שבת נו, א) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. וזהו סוד מה שאמר שאול המלך (ש"א יז, נו) בן מי זה העלם, שראה בו סימנים שראוי לדביקות הש"י להיותו מלך על ישראל, כי על"ם ראשי תיבות עי"ן לשו"ן מעו"ר, והוא דבר נפלא:
32
ל״גנחזור לענינינו, כי האבות היו מתקנים ג' בריתות, ויעקב נתעטר בכולם כמו שכתוב לא הביט און ביעקב וגו' וכדפרישית, וזה היה שלם בתיקון ג' חטאים דאדם הראשון וכמו שכתוב (בראשית כה, כז) ויעקב איש תם, (ויבא יעקב שלם (שם לג, יח), שלם בגופו בממונו ובתורתו (בר"ר עט, ה). גוף זה ברית המעור, על דרך דכתב הזוהר בהרבה מקומות (עי' ח"א קמט, ב) ברית וגוף חשבינן חד. ממון נגד ברית הלשון, כי קול בגימטריא ממון, ואמרו רז"ל (ב"ב ט, ב) בנתינת ממון לצדקה המפייסו יותר מכולם. תורה נגד ברית עין וכמו שכתוב (תהלים קיט, ו) אז לא אבוש בהביטי אל מצותיך, ורצה לומר שהרשע כשקורא בתורה ומצא בה דבר שעובר בה, אז מתבייש להביט אל הציווי הזה ומעלים עיניו. אבל הצדיק המקיים התורה, אינו מתבייש אלא מביט ואל פירוש זה רמז הרד"ק, עיין שם). והי' שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון קודם החטא (ב"מ פד, א), וידוע (בר"ר פד, ו) כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף שהוא היה משך האב:
33
ל״דוזהו סוד (בראשית לט, ו) ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, בסוד שופריה דיעקב, כי כן מצינו ביוסף שלם בג' בריתות אלה. ברית עין, יוסף זכה לברכת עלי עין כמו שכתוב (שם מט, כב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בזכות שנשתרבב נגד אמו להתעלמה מעינו של עשו כמו שאמרו רז"ל וכמו שפירש רש"י. זכה לברית המעור, כנודע בסוד מעשה פוטיפרע אשר על שם זה נקרא יוסף הצדיק כידוע למקובלים. זכה לברית הלשון, כדאיתא בסוטה בפרק אלו נאמרין (לו, ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, בשעה שאמר פרעה ליוסף (בראשית מא, מד) ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו, א"ל אצטגניניו עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו. אמר להן, גנוני מלכותא אני רואה בו. אמרו לו אם כן יהא יודע בע' לשון. אמר להם, אי הכי למחר איבדקיה (לפנינו: אין את זה). בלילה בא גבריאל ולמדו ע' לשון. לא הוה קא גמיר, הוסיף לו אות אחת משמו של הקב"ה ולמד, שנאמר (תהלים פא, ו) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע. לצפרא כל לשון דאשתעי פרעה בהדיה אהדר ליה איהו. לסוף הוה קא משתעי בלשון הקודש, ולא הוה פרעה קא ידע מאי קאמר. אמר ליה, מאי האי. אמר ליה, לשון הקודש. אמר ליה, אגמרו, אגמריה. לא הוה גמיר, אמר ליה אשתבע לי כו':
34
ל״ההרי שיוסף היה שלם בג' בריתות אלה שהם תיקון לחטא אדם הראשון, על כן קינא לה' צבאות בהעדר ג' אלו כאשר ראה באחיו לפי סברתו חטאו אבר מן החי, וגלוי עריות, ושהיו קורין לאחיהם בני השפחות. מה שהיו קורין כו', זהו חטא ברית הלשון. גילוי עריות, זהו חטא ברית המעור. אבר מן החי, דומה לחטא ברית עין, כי הנה הבהמה שלימה אסורה בלי שחיטה, ולפי המסתבר אבר אחד היה ראוי להיות מותר, והראה לנו התורה שאבר אחד דינו ככל הגוף והגוף נמשך אחריו. כן הוא העין שלאחריו נמשך כל הגוף, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ברכות א, ה) העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין:
35
ל״ועוד יש סוד גדול לדבר, שאבר מן החי רומז לאברהם שהוא ברית העין כדפירשתי לעיל, והוא בסוד איברי המרכבה שבכל מקום שמתפשט ניצוץ הקדושה הוא אחד מאיברי המרכבה שזהו נקרא אבר מן החי החי אמיתי ית' בעצם, ואברהם הוא סוד המרכבה כדפירשתי לעיל, וכן אברהם הוא אותיות אבר מה, וסוד מ"ה הוא שם ידו"ד במילואו העולה מ"ה ממלא כל פרקי ואיברי המרכבה שבו התפשטות הקדושה העליונה ותחתונה כמבואר בפרדס בהרבה מקומות, ואברהם הוא גם כן האבר מן החי האמיתי שבו התפשטות הקדושה, על כן אבר מן החי רומז לברית עין מאחר שרומז לאברהם, ואברהם תיקן ברית העין כדפירשתי לעיל, ודו"ק. על כן כשראה יוסף העדר ג' בריתות אלו באחיו לפני סברתו, קבל לאביו ויבא יוסף וגו' (בראשית לז, ב), כי הוא היה שלם בג' אלה לתקן קלקול אדם הראשון. וכן כתיב בלידת יוסף (שם ל, כג) אסף אלהים את חרפתי, על דרך שכתבו הפילוסופים חוש המישוש חרפה היא לנו, להיפך מה שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מושך בערלתו היה:
36
ל״זוזהו סוד כתונת פסים של יוסף שהוא כתנות אור, להיפך מכתנות עור דאדם הראשון. ואדם הראשון קיצץ בנטיעות כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה, ועשה מן האחדות שניות, ויוסף היה מאסף והוא סימן לאחדות, כי אחד סוד יעקב עם השבעים, א' מן אחד הוא יעקב, ח' מן אחד ח' בני הגבירות, ד' מן אחד ד' בני השפחות, ויוסף חיבר אותיות אחד להדדי. כיצד, נתחבר בחיבור א' כאביו כי כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, והוא היה מן ח' בני הגבירות, נמצא שעל ידו היה מחובר ח' בא'. גם היה נער את בני בלהה ואת בני זלפה (בראשית לז, ב), דהיינו ד' של אחד, נמצא היה מחובר הח' בד':
37
ל״חועל סוד זה של אחד שפירשתי היה גילגול ביאת יעקב לפדן ארם בשביל יוסף כמו שכתבתי למעלה, כי כבר כתבתי שאדם הראשון מין היה וקצץ באחדות, וכבר ידוע כי כתוב בתורה ד' דאחד רבתי (דברים ו, ד), ור' דלא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), וצריך אדם לראות שלא יתהפך ח"ו ד' בר', ולא ר' בד', כי אז יחריב כל העולם כולו. וזהו שאמר הכתוב (דברים לב, כ) כי ד"ר תהפוכות המה, שמהפכים ד' בר' ור' בד':
38
ל״טוהנה כבר כתבתי למעלה שאדם הראשון גרם בחטאו כתנות עור בעי"ן, דהיינו שליטת ע' שרים שהוא רשות הרבים, ולא תחת אחדות הש"י לה' לבדו רשות היחיד, מכח זה היה ניצוצות קדושות הנשמות מפוזרות ומפורדות בין העמים כמו שכתב הפרדס בשער השערים פרק ג' בהקדמה ג', והוצרך יעקב אבינו לילך לפדן ארם לייחד נשמתו בנשמות הקדושות שהיו שם נשמות אמהות ע"ה. וזהו סוד אדם, כי מכח חטא אדם נתהפך הד' לר' כדפירשתי ונעשה ארם, ולולי חטאו לא היה צריך לילך לארם, כי היתה הקדושה ביחד מלא כל הארץ. וכאשר ירד לשם היתה כל הכוונה על יוסף, רצוני לומר שיהיה בכאן מיוחד אחד שיתקן חטאיו של אדם הראשון, וזהו היה יוסף כדפירשתי, והוא היה בסוד א' כמו שכתבתי, וכל זה היה תיקון לחטא אדם הראשון:
39
מ׳ונוסף לתיקון זה ראה ראינו באבות חפצם לירד למצרים. אברהם ירד למצרים עם שרה אשתו. יצחק ביקש לירד למצרים רק שהקב"ה אמר לו (בראשית כו, ג) גור בארץ הזאת אל תרד מצרימה, מפני שהיה עולה תמימה. יעקב ג"כ ירד והיה שם עד יום מותו, והטעם כי גירות זה היה תיקון לגירות שגרם אדם הראשון בחטאו להיות גורש מגן עדן, כי כן כתיב בארץ מצרים (בראשית יג, י), כגן ה' כארץ מצרים. וזהו סוד גלות אומה ישראלית למצרים לצרף ולטהר וללבן שם מזוהמת הנחש שהומשכו מימי אדם הראשון. וכך כתוב בתולעת יעקב בסתרי חג המצות וזה לשונו, זהו טעם גלות מצרים שהוא כור הברזל וגלות ישראל לשם, כדי להזקק מן הסיג ההוא ולעזוב שם ליכלוכם וזוהמתם המעורבת בצורה מכח הנפש הערום, ולפיכך היו ערומים מזיו השכינה שנאמר (יחזקאל טז, ז) ואת ערום ועריה, ואחר הצירוף והליבון זכו להתלבש בזיו השכינה שנאמר (במדבר יד, יד) ועננך עומד עליהם כו', עד כאן לשונו. והוצרך להיות הזיכוך הזה במצרים דוקא מהטעם שכתבתי. והי' באמצעי ג' אבות ויוסף הצדיק כמו שכתבתי למעלה בחקירה, כי הגזירה נאמרה לאברהם (בראשית טו, יג) ידוע תדע וגו', והתחלה משנולד יצחק, ויעקב ובניו ירדו מצרימה, והיתה סיבת גילגולם ע"י יוסף מפני שהג' אבות ויוסף הצדיק היו מתקנים חטאיו של אדם הראשון כדפירשתי:
40
מ״אובצאת ישראל ממצרים נאמר (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, שזה רומז לעצם של יוסף, עצמיות יוסף והווייתו, כי כן העיד על אומה ישראלית הפסוק של לא ראה עמל בישראל שהיו שלמים בג' בריתות הנזכרות. וכן אמרו רז"ל (מכילתא יב, ו) בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, בזכות שהיו גדורין מעריות, ובזכות שלא היו בהם לשון הרע, ובזכות שלא שינו את לשונם, ובזכות שלא שינו את שמם. הנה ד' עניינים הללו נכללו בג' בריתות הנזכרות. גדורין מעריות, זהו ברית המעור. שלא היה בהם לשון הרע ולא שינו את לשונם, זהו ברית הלשון. שלא שינו את שמם, זהו ברית העין, שהוא מונה מספר על ההשגחה כמו שכתבתי למעלה, ובמזמור המיוסד על ההשגחה (תהילים קמ״ז:ב׳), בונה ירושלים ה' וגו'. הרופא לשבורי לב וגו'. מונה מספר וגו'. אמר, לכולם שמות יקרא:
41
מ״בולאחר שהגיע קץ המירוק וזיכוך מחטאו של אדם במצרים ובא זמן הגאולה, אז היתה ההנהגה בהנהגת השגחית בשם יהו"ה בשינוי ושידוד המערכת ולהיות אומה הישראלית נבחרת לעם לה' כמו שכתוב (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה, ולהיות מונהגים בהנהגה זו (במדבר ט, יח) על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, לא בהנהגת הטבעית אשר חלק ה' לכל העמים:
42
מ״גוזהו ענין שם יהו"ה הנודע והנתגלה במצרים לא קודם לכן, כמו שכתוב (שמות ו, ג) ושמי יהו"ה לא נודעתי להם, כי כן נתגלה שם ג' בחינות היה הוה יהיה, שהם נגד שלשה בריתות כמו שכתבתי למעלה. בחינת היה, מורה על חידוש העולם נתגלה ביציאת מצרים, כמו שכתבו כל המפרשים שחידוש העולם תלוי ביציאת מצרים, ולכך כשמסיימין את התורה בפסוק ולכל היד החזקה וגו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, תכף מתחילין בראשית ברא, שזה תלוי בזה כי זה אות ומופת על זה. וזהו מה שאמרו רבותינו (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי בזכור הוזכר חידוש העולם, ובשמור יציאת מצרים. ואמר שנאמרו בדבור אחד שהם מורים זה על זה, חידוש על היכולת, ויכולת על החידוש. וכבר הארכתי בזה בקונטרס אחר עיין שם. בחינת הוה שהיא ההשגחה, נתגלה במצרים כנודע (שמות ח, יט) ושמתי פדות בין עמי וגו', והרבה כיוצא באלה. בחינת יהיה נתגלה במצרים, כי בחינת יהיה הרצון בו שיהיה ה' למלך וכל האלילים כרות יכרתון כו', וזה נתגלה במצרים כי מאחר שביטל אלוה של מצרים נגד יכולת הש"י, קל וחומר שראוי לנו להאמין שיבוטלו כלם, כי שר של מצרים הוא הבכור שר על כל השרים שלמעלה והוא המשנה כביכול, כמו שכתוב במצרים (בראשית מא, מג) וירכב אותו במרכבת המשנה. וכבר הארכתי בדרשתי לשבת הגדול לפרשת צו עיין שם באריכות:
43
מ״דלכך בא משה בשם יהו"ה לפרעה, הזכיר לו בכל עת זה השם, ופרעה כפר בו כי לא ידע רק שם אלהים שממונה על הטבעיות, כי זה השם קיבל ושמע מיוסף שאמר לו (בראשית מא, טז) אלהים יענה את שלום פרעה. (שם כח) את אשר [ה]אלהים עושה הראה את פרעה. וכאשר הגיד משה השם של יהו"ה ורמזיו בחינת היה הוה יהיה לפרעה כאשר אפרש, אמר פרעה (שמות ה, ב-ג) מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ויאמרו אלהי העברים נקרה אלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. רמז לו שלשת בחינת היה הוה יהיה. במאמר (שם א) כה אמר יהו"ה אלהי ישראל, בו נרמז שיש סיבה ראשונה גבוה מעל גבוה למעלה מהטבע, וזהו נרמז בקריאת שם יהו"ה הגבוה משם אלהים, וזהו בחינת היה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פדר"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. גם נרמז בזה מציאות הוה, דהיינו ההשגחה, וההשגחה הפרטית שהוא משגיח בפרטיית באומה ישראלית ובחר באומה זו מכל האומות, וזהו שאמרו אלהי ישראל. גם נרמז במאמר אלהי ישראל בחינת יהיה, שזולת אומה ישראלית ואלהותו ית' יהיה הכל בטל ומבוטל לעתיד. ופרעה הרשע שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו, בתיבת מי נרמזו שלשה אלה בחינות. היה, שהוא מורה חידוש עולם כמו שכתוב (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. בחינת הוה, כמו שכתוב (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה', שזה מדבר מענין השגחתו ית'. בחינת יהיה, שיודו לעתיד כל העמים באלהותו ית', יאמר מי כה' אלהינו וגו'. ויתפרש הפסוק הזה על שלשה דרכים הנ"ל:
44
מ״הומתחלה אקדים לך מה שכתבו הפילוסופים האלהיים בענין חידוש העולם בעת שנתחדש, ולמה לא נברא מקודם לזה. והעלו בדבריהם כי העולם לא נברא מצד החיוב, כי הוא ית' אין לו שום צורך בעולמו, רק בראו בנדבת לבו ברצון הטוב כדי להטיב לזולתו. ומאחר שהעולם נברא ברצון, אין שום נברא שיוכל להשיג בזה, כי הרצון נמשך אחר חכמתו ויכלתו, והכל הוא ענין בעצמותו, וכמו שעצמותו ית' אינו מושג, כך רצונו אינו מושג:
45
מ״ווהנה פרעה כשכפר בחידוש העולם הראה בכפירתו הקושיא שנתקשה בה. והקשה ממה נפשך, אם העולם הוא בחיוב שהוא מצטרך תמיד לעולמו וח"ו קיומו תלוי בהיות העולם משותף בו, אז לא ידעתי את ה', את פירוש עם, רצה לומר אז לא אוכל לידע קודם שנתחדש העולם מי היה עם ה', כי במה היה תלוי קיומו ח"ו קודם שנתחדש העולם. ואם העולם הוא ברצון, כי הוא ית' אינו מצטרך לעולמו. ואז מסולק קושיא זו וגם אין להקשות למה אז ולא קודם, מאחר שהוא ברצון כמ"ש, אבל א"כ וגם את ישראל לא אשלח, רצה לומר כשהש"י ברא ברצון א"כ צריך אתה לומר שעשה לטובת הנבראים, א"כ כשעשה לטובת הנבראים גם אני מסכים וחפץ בזה בטובתי, וזהו טובתי שלא אשלח את ישראל מעבוד אותי. וכן רמז ג"כ כפירתו בבחינת הוה מצד החקירה, ואמר אם אמת הדבר שהוא בעל ההשגחה, איך משגיח בעם זולת עם. בשלמא אם היית אומר לי בשמו שרצונו הוא שאני ועמי ועם בית ישראל ילכו לחוג במדבר, אז הייתי מאמין לך שהוא משגיח בבאי עולם. אבל עתה שלא ידעתי את ה', רצה לומר מאחר שאני לא ידעתי כלום מה' שלא הודיעני שאלך ג"כ ואזבח, רק אמרת שצוה לישראל, וגם את ישראל לא אשלח שודאי שקר אמר ח"ו. וכן רמז ג"כ כפירתו בבחינת יהיה מצד החקירה, ואמר אתה אומר לעתיד יהפוך השם יתברך כל העמים כדי שידעו את ה', ואם כן מה הוא טעמו ועתה לא ידעתי את ה', למה אינו מסיר עתה לב האבן מכל העולם ונותן להם לב בשר שידעו את ה', ולמה דווקא גילה אלהותו לישראל, על כן איני מאמין ולא אשלחם:
46
מ״זהשיבו משה ואהרן ואמרו, אלהי העבריים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב. השיבו לו בזה הפסוק שלשה תשובות נכונות ואמיתיות על השגותיו, ויתורצו כל קושיות פרעה בהנחה זו שהניחו משה ואהרן. ומתחלה אקדים לך, שתרגם אונקלוס נקרא אתגלי, ואמר אלהי העברים נקרא רצה לומר גילוי אלהותו ית' שנתגלה בבריאת עולמו מה שהיה יתברך כבר נסתר לא נודע לזולתו, זו הקריאה היתה עלינו, בשבילנו, כי בריאת העולם היה בשביל ישראל והם הפרי, ושאר האומות הקליפות להם, נמצא שבאמת אין שום עם אלא ישראל, ושאר האומות הם קליפות להם, לכך היו מלכים לאומות קודם מלוך מלך ישראל, כי כן הקליפה קודם להפרי. ואמר הסיבה למה ישראל הם העם המובחר אשר בעבורם ברא העולם, ואמרו בשביל שהם יקבלו את התורה. וזהו תכלית הבריאה, כי מאחר שהבריאה היתה לטובת הנבראים, זהו עיקר טובתם שיקבלו התורה. ואף שקשה עליהם הדבר ומקבלים הרבה עונשים על זה והוא רע במקרה לפי דעת בני אדם, מכל מקום טוב הוא בעצם למען הטיב להם באחרית, כי כן דעת הרצון והנדבה מאתו ית' נותן, מאחר שעלה לפניו להטיב לנבראיו עלתה לפניו להטיב להם בטוב האמיתי וליתן להם תורה, ולהענישם אם יעברו, כענין בריאת יצה"ר שהוא לטובות הנבראים כמו שכתוב בזוהר, והובא בפרדס בפרק שלישי משער היכלות התמורות, עיין שם. ועל קבלת תורה, אמר נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר, וכהא דתניא במסכת ב"ק פרק מרובה (פב, א) וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות טו, כב), דורשי רשומות אמרו, אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים. כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת. וקורין בב' ומפסיקין ג' ד'. וקורין בה' ומפסיקין ע"ש, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה, עד כאן. נשמע מזה שעיקר הטובה לנבראים לעשות מה שחפץ הש"י, ולהענישם אם יעברו על ציווי יתברך. עוד נשמע שישראל הם הפרי והאומות הקליפות, לכך הוסרו כל התלונות, כי באמת העולם נברא ברצון כדי להטיב לנבראים. ואם אמר יאמר איזה מהנבראים זהו טובתי שאעשה כפי רצוני, לאו כל כמיניה, כי זו היא עיקר הטובה שיענש אם יעבור. ומה שהושגחו ישראל בהשגחה יותר פרטית מכל האומות, מטעם שהם העיקר, והאומות הם הקליפה הנטפל לפרי, ובכלל הפרי הוא הקליפה, וכן האומות ניזונים מתמצית ישראל. וגם מה שלעתיד יתגלה ויהא נודע אלהותו ית' ולא עתה, כי הוצרך להיות כן שיוקדם הקליפה לפרי והם אלהי העמים, כמו שהוא בטבע בריאת הפרי שמוקדמת לו קליפתו. הרי שסילקו בצחות לשונם כל תלונותיו של פרעה, ודי למבין:
47
מ״חועל כפירת פרעה ג' אלה רמזו רבותינו ז"ל במסכת מועד קטן דף י"ח (א), א"ר אביטול אמר רב, פרעה שהיה בימי משה, הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד) ושפל אנשים יקום עליהם, עד כאן. באמת לכאורה המאמר הזה תמוה ואינו אומר אלא דרשני. ולענ"ד רומז למה שכפר בשלשה הנ"ל. אמר הוא אמה, רומז על בחינת היה, שהכוונה בו שהש"י ברוך הוא בלתי תכלית אין לו מדה וגבול, כי הוא היה קודם הכל המשך שאין לו סוף, ופרעה כפר זה. וידוע שהאדם נברא בצלמו של השם יתברך, לכך אמר דרך כינוי וכבוד כלפי מעלה שהוא אמה, כי אמה רומז למדה וגבול שהאמה היא כלי המדה, ומכנה בעל המאמר כפירתו שנתן להש"י מדה וגבול, כינה זה בתיבת הוא, והכינוי בזה כולל זה משום שהאדם בצלם אלהים כדפירשתי:
48
מ״טפרמשתו אמה וזרת, זה רומז לבחינת הוה, דהיינו ההשגחה פרטית שכפר בה פרעה. והנה רש"י פירש פרמשתו אמתו, והוא על דרך דכתיב (במדבר כג, י) מספר רובע ישראל, כמו שפירש רש"י על דבר זה ניסמית עינו של בלעם הרשע, איך שהשם יתברך משגיח אפילו על דבר זה דהיינו ריבעותיהן של ישראל. ועל זה אמר אמה, שרומז על המדידה והגבול. ואמר אצל ההשגחה אמה וזרת, אמה רצה לומר שיש להשגחתו גבול. ואח"כ פירש עד היכן מגיע גבול ההשגחה. וזרת, על דרך שנאמר (ישעיה מ, יב) שמים בזרת תכן, והוא כמאמר כל הכופרים (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לבחירתם:
49
נ׳זקנו אמה, רומז על בחינת יהיה, כי לאחר כל המלחמות שיהיו לעתיד שיגלה הש"י אלהותו ויסיר לב האבן וידעו כלם כי ה' אחד ושמו אחד, יתגלה כזקן מלא רחמים, וכמו שפירש רש"י (ד"ה אשר הוצאתיך) בפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך, עיין שם. וגם כי אז יגלה הקב"ה שהוא עתיק יומין תחילת כל תחלה, והשרים אלהי העמים ברא הוא יתברך, וברצונו בראם וברצונו מבטלם. אבל פרעה ימ"ש כפר בזה, ואמר שאינו בלי סוף ותכלית, וזהו וזקנו אמה, כן נלע"ד לפרש המאמר התמוה הזה:
50
נ״אועל דרוש הבחינות הללו, אמרו בהגדה רבן גמליאל אומר, כל מי שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור כו'. רומזות על ג' בחינות אלו, היה הוה יהיה:
51
נ״בפסח בחינת היה, שהוא קדמון לכל, וכל האלילים אין כנגדו. וזה נרמז בפסח שהושפל שר ואלהי מצרים שהוא הבכור והגבוה מכל השרים, כמו שכתבתי למעלה. וכמו שכתב הטור (או"ח הל' פסח תל) בענין הטלה שקשרו בכרעי מטותם. ובזוהר האריך בזה בפרשת פנחס כי מתחלה היה תפוש ד' ימים בתפישה של ישראל, ואחר יום ד' הוציאו אותו לשחיטה ואחר כך דנו אותו באש בצלייתו לקיים מה שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. וצוה הקב"ה שלא יאכלו נא ממנו כדי שלא יאמרו המצרים שמכח תאוה שמתאוים לאלהותינו הם ממהרים ואוכלים אותו נא ולא מבושל, דאם היו מבשלין אותו היה גנוז בקדירה ולא היו רואים אותו, אלא נצטוו לאוכלו צלי שאז הוא מגולה וריחו נודף כדי שיראו המצריים. והיה ראשו על כרעיו וגו', כדי שיוכר שהוא טלה. והיה אסור בשבירת עצם, כדי שיהיו העצמות שלימות מושלכות בשוק לראות אותם כו'. הרי לך שבזה נתבטלו כל אלהי העמים, ואז נודע כי יש סיבת הסיבות קדום בלי שיעור הממציא כל זה, וזה בחינת היה:
52
נ״גמצה בחינת הוה, רומז על השגחתו ית' שמצד ההשגחה היא ההשגה שאנו משיגין בו, דהיינו מצד פעולותיו, כי זולת זה מצד מהותו יתברך אינו מושג אף לשכלים הנבדלים שזהו סוד הברכות נגלה ונסתר, וכמו שכתב בעלי העקדה בענין בראשית ברא אלהים הטעם שלא כתבה התורה אלהים ברא בראשית כמו שהעתיקו באמת חכמי ישראל לתלמי המלך (מגילה ט, א). אלא הענין שמצד הנמצאות המשתלשלים מאתו יתברך נודע אלהים ולא מצד מהותו, (וכבר הארכתי בענין זה הרבה בדרשתי לנתינת תורה שהיה בש"ע). והנה ידוע כי המצוה (וכן קראו רז"ל (שבת עט, א) לעור שהיא פשוטה מצה דלא קמיח כו') היא פשוטה אין בה שום הרכבה זולת קמח ומים, כן השגחת הש"י היא פשוטה ואין בה שינוי רצון אף אם מטיב לזה ומריע לזה על הכל ההנהגה היא פשוטה, ואין השינוי רק מצד המקבלים כאשר האריכו בזה המקובלים והפילוסופים, אבל מצדו בכל אחדות אחד כאשר מתחייב מהותו ית"ש. וזהו סוד הקמח והמים שהם יסוד פשוט, רומזים על בחינת הפשיטות והאחדות והקמח שמקבל כמה מלאכות קודם גמר מלאכתו, וכהא דתנן (שבת פ"ז מ"ב) מ' מלאכות חסר אחת, הזורע והחורש הקוצר והמעמר הדש והזורה והבורר והמרקד כו'. וכן איתא בברכות (נח, א) אדם הראשון זרע וחרש וקצר ועמר כו', עד ואני מוצא מן המוכן, זה מורה על בחינת ההרכבה מצד המקבלים. הרי שהמצה מורה ההשגחה שיש בה בחינות נגלה ונסתר כדפירשתי. וזהו סוד שלפעמים מגלין המצה ולפעמים מכסין המצה בשעת סיפור האגדה, שרומז על פעולותיו ברוך הוא מגלין אותה, וכמו שכתב הבית יוסף (או"ח הל' פסח) סימן תע"ג בשם תשובה אשכנזית, והביא ראייה מדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, שמצד זה הוא נגלה. ובשעה שאומרים לפיכך שהוא הזכרת שבחייו מצד מהותו הרומז על בחינת הנסתר, נכון לכסות המצה, כמו שכתב האגור והביאו הבית יוסף סימן תע"ג:
53
נ״דעיניכם הרואות גודל רמזי המצה על מה הם רומזים, על כן צריך אדם להזהר אין צו אלא זירוז כו' (תו"כ אמור יג, א). במקום זה אדרוש כל הדינים מחמץ ומצה והנעלה שרשמתי בקונטרס דרשתי האחרת עיין שם כי הוא ארוך במאוד בהרבה מחודשים ובגודל אזהרות שהארכתי שם, ובדיני הסיבה. (עוד הוספתי להגיד טעם על דין שני כזית מאפיקומן שכתבתי שם בשם מהרי"ל שראוי לאכול, כי הם רומזים לשתי בחינות אלו נגלה ונסתר שכן ראוי לאכול ממצה השמורה, על דרך (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתיך, זהו יין המשומר בענביו משבעה ימי בראשית (ברכות לד, ב), והוא סוד גדול מבואר למקובלים והבן):
54
נ״הונחזור לעניינינו, מרור רומז על בחינת יהיה. התולעת יעקב כתב, כי המרור נקרא חסא כדאיתא בגמרא (פסחים לט, א) שמצוה מן המובחר של מרור הוא חסא, וכתב שם שרומז על שם יהו"ה וכינויו, דהשם של ארבע הוא רחמים, והכינוי הוא אדנ"י הוא דינא כנודע. וזהו סוד (זכריה יד, ט) ה' אחד ושמו אחד שיתגלה לעתיד:
55
נ״וגם אוכל לומר כוונה מופלאה בענין מרור הנקרא חסא שיתגלה לעתיד, וזהו בחינת יהיה. ומתחלה אקדים מה שאמרו המקובלים שהקליפה שהיא המרור יש לה אחיזה בקדושה שלמעלה היא דקה מן הדקה, דאלולי זה חס ושלום היה שניות, רק מצד ההשתלשלות נתעבה ונתעבר עד שהומרר. וזה סוד רישיה דעשו המונח בעטיפא דיצחק במערה, כמו שכתב יונתן בן עוזיאל בתרגומו. וזהו סוד שחיטת מלאך המות לעתיד, כי האדמומית שבו יתבטל, והקדושה תשאר, כי גם סמאל אף שהוא מלאך טמא מצד הקליפות, יש לו אחיזה בקדושה, ומחציו ולמטה הוא סם דהיינו סמא דמותא, ומחציו ולמעלה יתבטל הסם דהיינו המרירות וישאר אל דהיינו הקדושה. וזהו סוד עתיד חזיר לטהר, כי הקליפה תטהר, ודבר זה מבואר בפרדס בשער היכלות. ועיין באורך בספר קול בוכים של ר' אברהם גלאנטי נפלאות מסוד זה, (עיין שם באורך ותעתיקנו לכאן). ועיין בשורש ישי מה שכתב על פסוק (ויקרא כו, ד) ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש"י אפילו אילני סרק עיין שם, ומה שכתב על ענין מקושש, הכל שייך לכאן. וזהו סוד (בראשית כה, ו) פלגשם הכתוב אצל בני קטורה חסר יו"ד, ופירשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא, א) שם טומאה מסר להם, וזהו סוד הדבר כי הטומאה דהיינו הקליפות יש לה למעלה אחיזה בקדושה כענין שפירשתי בסמאל שמחציו ולמעלה נקרא אל, וזהו פלגשם חסר יו"ד שאז הוא פלג שם, רצה לומר שחציו הוא שם קודש. וכל זה יהיה באחרית הימים שהקליפה תחזור לקדושה והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר כו', כנודע ביאור ענין זה למקובלים. וזה סוד המרור שנקרא חסא, שרומז על העתיד שהוא בחינת יהיה. (עיניכם הרואות גודל רמיזות מצות ומרור, בכאן אדרוש כל דרש מרור שרשמתי בקונטרס בדרשתי האחרת לשבת הגדול עיין שם):
56
נ״זומאחר שפסח מצה ומרור הם בחינת היה הוה יהיה סוד שם ידו"ד, נקט לישנא דמה בשלשה אלה. אמר בכל אחד מהם על שם מה, כי השם של מ"ה הוא שם ידו"ד במילואו, כענין הפירוש שפירש בקול בוכים בפסוק (איכה ה, א) זכור ה' מ"ה היה לנו, רצה לומר שנתהפך מדת הרחמים שעולה מ"ה למדת הדין דהיינו אלהים העולה כמנין לנ"ו. ונראה דעל זה אנו מבקשים השם יתברך (תהלים קטו, א) לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד, דהיינו שם הגדול, וכענין מ"ה תעשה לשמך הגדול, והבן:
57
נ״חהכלל העולה, כי ניתקן במצרים חטאו של אדם הראשון. וזהו סוד שלא היו יכולים להגאל כי אם בזכות דם פסח ודם מילה, כי כאשר חטא אדם הראשון ונתפתה לנחש שעליו נאמר (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, כאשר כתבו המקובלים. וסוד הדבר, כי הנחש שהיה נקרא נרגן והוציא שקר מפיו לאמור מן העץ הזה אכל וברא עולמו (מדרש תהלים א, ט), הפריד האל"ף מן אמת, וכשתפריד האלף מן אמת נשאר מת, כי גרם מיתה לעולם. והאל"ף זו שהופרד היא האלף דכתנות אור באלף שכתבתי בפתיחתי. וכאשר הופרד האל"ף זו מן תיבת אדם, נשאר דם:
58
נ״טוזהו שאמר פרעה (שמות י, י) ראו כי רעה נגד פניכם, שראה דם. וזהו (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגומר. ודם זה שנשאר מתיבת אדם הוא כתיבת מת שנשאר מן אמת. (הג"ה: הנכתב בצדו, סוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב, בדברי הימים מתחיל מבריאת עולם ונכתב בספר הדורות שהלכו, לרמוז מה שהיה הוא שיהיה. ואלף דאדם רבתי, כי כן היה אדם מתחילת בריאתו א' דרור רבתי, וכן יהיה לעתיד. וכאשר קלקל נסתלקה האל"ף. ואחר כך היה ראוי ליתקן במתן תורה, ונתקלקלו בעגל. ונתקן קצת כשנגמר המשכן ואז נעשה אלף זעירא דויקרא, וסמך ליה אדם כי יקריב ודוק, דהיינו אדם דוד משיח). ובשביל האמת והאמונה שהי' בישראל נגאלו ממצרים, כמו שפירש רש"י כדי האמונה שמאמינים בי כו'. ודם מן אדם ניתקן גם כן בדם פסח ודם מילה. דם פסח, הוא תיקון למה שחטא במינות, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין לח, ב) אדם הראשון מין היה, והפסח היה מורה על אחדות הבורא ית' וביטול אלהים אחרים כדפירשתי לעיל. עוד חטא אדם הראשון שמושך בערלתו היה (שם), ונגד זה היה תיקון דם מילה, וכמו שאמרו רז"ל מי שאינו נימול ערלתו נמשכת. ואחר הצירוף והזיכוך נתחברו שני האלפי"ם יחד, אלף דאמת ואל"ף דאדם, ונעשה מהם בית שבו ניתנה התורה, כי התורה מתחלת בבי"ת, ואז פסקה לגמרי זוהמת הנחש. ורמזו רז"ל (ע"ז ט, א) שני אלפים תורה, רצו לומר שני אל"ף, וק"ל:
59
ס׳נחזור לעניינינו, כי אז נתגלה שם ידו"ד כי אז נתרבה זיכוך החומרי דביקות הנגלה בנסתר, דהיינו רוחניית הטבעיים בהשגחיית סוד ידו"ד אלהי"ם. ואז מתורץ קריאת שם זה של הגדול לשבת זו, כי רומז על שם הגדול שם ידו"ד שנקרא שם הגדול כנודע, ונתגלה עניינו בגאולת מצרים כמו שכתבתי, ובפרט בענין קרבן פסח כדפירשתי לעיל, ולקיחתו היה בזה השבת. וגם שם ידו"ד שהוא שם הגדול יש לו שייכות ליום השבת בסוד רשות היחיד ששולט בשבת, ואמרו רז"ל (עי' שבת ז, ב) כי רשות היחיד גבוה עשרה ורחבו ד', וזה רומז לרשות היחיד האחדות האמתי שם ידו"ד, כמו שכתבו חכמי הזוהר והובא בפרדס בשער הראשון כי שם ידו"ד רחבו ד' דהיינו ד' אותיות וגבהו עשרה אותיות דהיינו במילואו כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזהו מה שאנו אומרים זכר ליציאת מצרים בקדושת שבת וכן בכל המועדים, כי יציאת מצרים הי' גילוי שם ידו"ה, וכן הם המועדים בכולם ברמז שם ידו"ד, כזה, פסח מצרים מקחו בעשור לחודש זהו י' של שם. ה' ימים אח"כ יום טוב דהיינו ט"ו בו, זהו י"ה. ו' ימים אח"כ הוא יום טוב מקרא קודש כ"א בניסן ז' של פסח הרי יה"ו. וה"א אחרונה אפרש אח"כ. וכן יום כפורים הוא בעשור לחודש, היינו י'. ה' ימים אח"כ חג הסוכות בט"ו בחודש היינו י"ה. ו' ימים אח"כ הוא הושענא רבא גמר החתימה כ"א לחודש היינו יה"ו. ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו סוד ה"א אחרונה כמו שכתבו המקובלים. גם שמיני עצרת היא קדושה החמשית בחודש תשרי, א' ראש השנה, ב' יום כפור, ג' סוכות, ד' הושענא רבא, ה' שמיני עצרת. וכן עצרת דשבועות השייך לפסח הוא ה"א אחרונה של השם הנרמז בחג הפסח, כי עשרת הדברות הכתובים בהלוחות הנתנו בשבועות היו חמש כנגד חמש כדאיתא בירושלמי דשקלים (פ"ג ה"א דף כה, א). (בכאן שייך להתעורר העם בשמירת המועדות מאחר שרומזים לסודות גדולות מוסר בענין חול המועד כו'). וזהו סוד שבת הגדול על שם שם הגדול שבו נתגלה כמו שפירשתי וק"ל:
60
ס״אועל פי הדברים שכתבתי יתבארו ויתלבנו המאמרים והפסוקים שהבאתי, ואפרשם מלמטה למעלה. ממאי דסיימתי פתוח אפתח המדרש דלא זז מחבבן כו' עד שקראן אמי, כי מצד הדבקות הזה שכתבתי שזהו עילת ישראל ונתדבקו בו יתברך אז נקרא הש"י עילה לישראל בפירוש, והם נקראים עלולים ממנו כמו שכתוב (דברים לב, ו) הלא הוא אביך וגו'. ובבחינת שהם עלולים ממנו והוא העילה יתברך, קראם בתי. ובבחינת שהם מתקרבים כביכול אליו כענין הרוחניות מהטבעיות שכתבתי למעלה שנעשה לאחד, בבחינה זו יאמר שהם משתוים כביכול, וקראם אחותי שאז הם בשיווי כביכול. ובבחינת שאי אפשר לעילה להיות בלא עלול כשירצה ליקרא בשם עילה מוכרח להיות עלול, נמצא בבחינה זו כאלו הי' העלול סיבה לעילה, (ועל דרך שכתבו המקובלים בענין העבודה צורך גבוה ודו"ק), בבחינה זו קרא אותם אמי. נשמע מזה שהעילה והעלול הם מתדבקים ומתחבקים זה בזה והיו לאחד. ומזה נמצא כי כל השתלשלות מנקודה ראשונה עד האחרונה כאלו קשר אחד ויחוד אחד בסוד האחדות האמתי השפעתו יתברך המתפשט בכל הנמצאים:
61
ס״בומזה יתבאר סוד הזוגות המוזכר בגמרא דערבי פסחים (פסחים קי, א) שהבאתי (לעיל ד"ה במשנה דערבי פסחים) שהזהירו בו רז"ל, וכבר האריך בזה הספר מלכיאל וביאר הענין בארוכה, וכל דבריו הם מתוקים מדבש ונופת צופים, ושפתים יושק כל דבריו הנחמדים ומזהב וגומר. וכלל עניינו, שהזוגות רומזות על השניות היפך אמונת דביקות האחדות, ואכתוב קצת מדבריו, (ועל השאר תסמוך לעיין בספרו):
62
ס״גרז"ל אמרו במסכת סנהדרין (לח, א) למה נברא אדם הראשון יחידי, שלא יאמרו המינים שתי רשויות הם. ומדבר זה יתבאר חטא עץ הדעת טוב ורע וסימן הזוגות. דע כי הפילוסופים אמרו כי הפועל הפשוט שהוא הש"י לא יפעול ב' פעולות דומות זו לזו מכל וכל, כי אחרי שהוא פשוט אחד, לא יעשה כי אם פעולה אחת, ואותה פעולה תפעול אחרת, ואותה אחרת עוד אחרת, עד שתאמר כי הפועל הפשוט שהוא הבורא יתברך יפעול כמה פעולות שונות זו מזו בפועל אחד, והוא בהכרח שלא תדמה פעולות דומות זו לזו לחברתה, אחרי שכל אחת נשפעת מחברתה, עד כאן דברי הפילוסופים. ולכן הם סוברים, כי בהמצא שתי פעולות דומות זו לזו מכל וכל, יוודע כי יש להם ב' התחלות דהיינו ב' פועלים ח"ו:
63
ס״דוכן זכר הרמב"ם ז"ל באמרו, דע כי הגלגל העליון וכל אשר בו הוא איש אחד בעל אברים כראובן ושמעון לא זולתם זה. רצה לומר כמו שראובן איש אחד שלבו סיבת כל אבריו ואין לו אבר שלא יהיה תחלת התחלתו הלב או רחוק או קרוב, רצה לומר אמצעית מרובים או מועטים. כן הגלגל הוא סיבת התחלת אמצעיים מעטים או מרובים, נמצא שהגלגל כולו וכל אשר בו איש אחד בעל איברים. ואמר אח"כ, שזהו ראיה ברורה על אחדות הש"י:
64
ס״הובזה מתורץ הקושיא שהקשיתי, איך תלוי ענין הזוגות במאן דקפיד. אלא הכוונה, מאן דקפיד, דהיינו שהוא נבוך בחקירה זו שמא ח"ו שתי התחלות כו'. ומאן דלא קפיד, היינו שהוא מיושב בדעתו ומבין שאין זה קושיא שהכל תלוי ברצון, ודו"ק:
65
ס״ווזהו שאמרו רז"ל שנברא אדם יחידי כדי שלא יאמרו המינים ב' רשויות, כי אמרו שהם שתי התחלות ח"ו. והנה דקדקו בדבריהם כדי שלא יאמרו המינים, כי לפי האמת אין בדבר זה ממש, כי מאחר שהש"י פועל בבחירה ורצון יכול לפעול אלף פעולות דומות זו לזו, כאשר האריכו בענין זה הרבה מחכמים בענין חקירות איך בא מהאחדות הפשוט ההרכבה, ואיך בא מאין המוחלט הישות לדברים כאלה. ועל הכל הוא עולה תירוץ זה, מאחר שהוא ברצון ולא בחיוב יכול להיות הכל, רק כדי שלא יטעו המינים, הוא האמור:
66
ס״זולטעם זה שלא יטעו המינים, שמר הקדוש ברוך הוא את הסדר בעולמו, ולא תמצא אדם דומה לחבירו מכל וכל, כי בשלשה דברים אדם משונה מחבירו, בקול במראה בדעת, ואין חמור דומה לחבירו מכל וכל, ולא שום בריה. אעפ"י שיש באדם איברים כפולים עינים ידים רגלים, אינו דומה זה לזה, כי זהו ימין וזהו שמאל. ועם כל זה שאנו רואין שאין בריה דומה לחברתה, אנו רואין הרבה ביצים דומים זה לזה, כמו ביצי עוף כו'. והרבה פירות האילן דומין זה לזה, כי כל האגוזים דומים זה לזה, וכן כל התפוחים, וכן בפירות הארץ כל החטים דומים זה לזה, ויכול להביא ענין זה את האדם להרהר ח"ו שאין להם התחלה אחת, כי אף שהם בשפל המציאות מן הבורא יתברך, מכל מקום ידוע שאין לך עשב מלמטה שאין לו כח למעלה, וזה שלמעלה עוד למעלה הימנו, עד שמגיע אליו יתב' כי גבוה מעל גבוה כו'. לכך ציונו הש"י הלכה למשה מסיני שלא לאכול ממין הזוגות שלא יבא לידי טעות זה:
67
ס״חוזהו שאיתא שם בפרק ערבי פסחים (קי, ב) בענין מגיעת אכילת זוגות, ביצים קשואים אגוזים כו' הלכה למשה מסיני, כי ביצים בכלל כל מיני ביצים. וקשואים, כולל כל פירות הארץ. אגוזים, כולל כל פירות האילן:
68
ס״טוזהו סוד מניעת אכילת אדם הראשון מפרי עץ הדעת טוב ורע, ואמר לו (בראשית ב, טז-יז) מכל עץ הגן [אכל] תאכל. ומ(פרי) עץ הדעת כו'. הזהיר אותו שלא לאכול, כי פרי טוב ורע הם כל פירות שבעולם נקראים כן, כי אכילה היא טובה כשלא יבא ממנה קילקול רק לחזק הנפש, והיא רעה כאשר קילקול ממנה כאשר בא לאדם הראשון כאשר אבאר. וקודם שחטא היה הצווי לאדם שלא יאכל שום פירות בעולם, (וכולם נקראים פרי טוב ורע), רק יאכל מפירות שבגן, והטעם כדי שלא יבא מכח אכילתה לידי טעות הנזכר. וזהו הרע הנמשך וכמו שכתבתי שבראיית האדם כל התאנים דומין זו לזו או כל התפוחים, ח"ו יבוא לגריעות לומר שהם התחלות. וטעות זה אינו רק כשיאכלם ויראה שהם שוים בטעמם, כי בלא אכילה יכול לסבור שמא הם משונים זה מזה בטעמם:
69
ע׳ואם תקשה, למה באמת בראם הש"י. כך התשובה, כי האלהים עשה כדי לצרף ולזכות הבריות כמו שברא החזיר ומנע אכילתו וכיוצא באלה שהמציא הש"י את הרע כדי להזהירו עליו לבחון אותנו אם נשמור מצותיו. זהו סוד שהרשהו לאכול מפרי הגן, כי הם לא היו דומין זה לזה, והרי עץ הטוב והרע הם כל פירות שלא מנע ממנו סמאל אכילתם שלא יבוא לידי טעות הנזכר, אשר לטעם זה בראו לאדם יחידי שלא יטעה כאשר אירע באמת שבא סמאל ולבש עצמו בנחש לפתות אותו להאמין בשניות ולא באחדות הקודם, כמו שאמר מן העץ אכל וברא עולמו כו' (מדרש תהלים א, ט), וזהו שאירע לו שקצץ בנטיעות והיה מין וכפר בעיקר, הכל נמשך מאכילת הפרי. ולאחר שנענש, אז ידע כי אשם וקבל תשובה עליו. וזהו סוד הזוגות, והוא מנין השדים הנמשכים מסמאל שנתלבש מהנחש וכמוזכר שם בערבי פסחים (קי, א), האי מאן דאכיל זוגות, מאי תקנתיה. לינקט זקפא דימינא בשמאלי' ויאמר אנן ואתון הא תלת. ואי שמע מאן דאמר ואנא היא ד', יאמר ואנא הא חמש. ואי שמע כו', עד הוה עובדא עד חד ומאה פקע שידא. הרי שהשד היה מונה תמיד הזוגות שהשדים נשפעים מצד סמאל המורד בקונו, ופיתה את אדם הראשון להאמין בזוגות. והאדם שנתקבלה תשובתו והודה לבסוף באחדותו ית', והבין כי אף שיש קצת נבראים שהם בשיווי אחד אין מזה קושי, מאחר שהוא פועל אמת את העולם ברצון כמו שכתבתי למעלה, ואין טעם ברצון. (עיין שם עוד באורך ענין הזה, והרבה מאמרים השייכים לזה). זהו שאמרו שבענין הכוסות לא היה חשש הזוגות:
70
ע״אוזהו סוד ד' כוסות שתקנו רבותינו ז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"א סח, א) נגד ד' לשונות של גאולה ולא ד' עניינים אחרים, כי הזוגות של כוסות הם תיקון לחטאו של אדם הראשון שסחט אשכול ענבים והיה גורם לטעות זוגות דהיינו השנויות. אבל אלו הם להיפך הם סוד ד' אותיות השם ידו"ד שהוא תיקון לפגם אדם הראשון כמו שכתבתי למעלה, (עיין בספר מטה משה שביאר איך רומזים הד' כוסות לד' אותיות השם):
71
ע״בוהנה ידוע למקובלים שהם שתי מיני יינות, יין אחד המשומר בענבים מששת ימי בראשית, והוא סוד ההשפעה מספירת בינה שהוא למעלה מששת ימים הידועים, (שזו הספירה היא סוד עולם הבא וסוד שבת הגדול. ועל עולם הבא אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו היין המשומר כו', והבן זה. וזהו סוד שאמר רב נחמן שם בערבי פסחים (קט, ב), ליל המשומר ובא מן המזיקין, כי המזיקין גורמים הזוגות והשניות ודוק). ושם היין משומר שאין שם מגע גוי, כי מגע גוי הוא מתחיל מחס"ד ואילך שיש לקליפות שם אחיזה ישמעאל מצד אברהם כו'. וזה סוד שני האמוראים (ירושלמי פסחים פ"י ה"א סח, א) שהבאתי (ד"ה במשנה דערבי פסחים), ד' כוסות כנגד ד' לשונות הגאולה היא מצד הברכה, כמו שכתבו המקובלים שעל כן הוזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים נגד נ' שערי בינה ושהוא להיפך סוד יין נסך מגע גוי, אף נתהפכו ד' כוסות לד' מלכיות מגע גוי שנוגע בנו למשול עלינו. וזה הדבר נרמז בדברי האמוראים שהבאתי ר' יוחנן אמר נגד ד' גאולות, ור' לוי אמר נגד ד' מלכיות, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. (בכאן אדרוש דין כוסות שרשמתי בדרשתי האחרת):
72
ע״גנחזור לעניינינו, שעל פי הדברים שכתבתי מענין תיקון האבות חטא אדם הראשון בבחינת היה הוה יהיה סוד שם ידו"ד, יתבאר ויתורץ הקושיא במאמר דמנצפ"ך (פדר"א מז) שהבאתי (ד"ה במדרש ר"א), והקשיתי הלא דרשו רבותינו ז"ל אותיות מנצפ"ך לדרשה אחרת בפרק הבונה (שבת קד, א). האמת כן הוא שלדרשה אחרת קא אתי, רק במדרש זה בא לתרץ הלשון של מנצפ"ך כו' המורגל לומר, דהוי להו למימר כמנפ"ץ לפי סדר האותיות. והנה מתורץ זה במ"ש שהאותיות מרמזים על ג' האבות כמו שמנה בדבריו, וגם מרמז על פקוד יפקוד שזה הסימן מסר יוסף כמו שפירש רש"י, וגם מרמז על הגאולה דלעתיד שהוא תיקון דוד משיח בן דוד. והנה ידוע שכל זה תיקון לשם ידו"ד, אברהם יצחק ויעקב יוסף תקנו חטא אדם הראשון להמשיך שם ידו"ד כמו שכתבתי למעלה, וכן יהיה לעתיד שיהי' השם שלם כו'. ובחינת השם הזה הם היה הוה יהיה שהם בחינת מלך מלך ימלוך כנודע, ועל זה בא הרמז דמנצפ"ך מ"ן בגימטריא מלך, צ' בגימטריא מלך, פ"ך בגימטריא ימל(ו)ך, אבל אם היה כתוב כמנפ"ץ לא היה רמז זה, ודוק קבלתי:
73
ע״דועל ענין זה יתבאר המאמר השני מגיסין (ויק"ר ז, ד), זה רומז לשתי הנהגות, הנהגה הטבעית, והנהגה השגחית, שגרמתם הוא ע"י התעוררות התחתונים כי כפי דביקות בו מתעוררים עליהם ההשגחות וההנהגות מלמעלה. והנה ידוע כי ע"י הקרבן היה הדביקות הגדול, שעל כן נקרא קרבן מפני שמקרב התחתונים בעליונים להוריד השפע מלמעלה למטה, ובודאי אין קרבן זה דומה לקרבן של זה, כי הכל הולך אחר הכוונה, כי עיקר הקרבן הוא שמקרב את עצמו על דרך שפירשו המפרשים בפסוק (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה', כך הקריב נח קרבן וערב לו, אבל של ישראל היה ערב יותר:
74
ע״הובזה מתורצת הקושיא שהקשיתי (ד"ה במדרש דשני מגיסין) הלא קרבן שנאמר בו (במדבר כח, ב) תשמרו להקריב היה ג"כ ע"י ציווי, ומאי אולמיה מציווי (ויקרא ו, ב) דזאת תורת העולה. אבל לפי כוונתי מתורץ היטב, והאמת הוא שהשם ית' צוה ואמר תשמרו להקריב לי במועדו, אבל זה עשו ישראל מעצמם להתעורר כוונתם הטוב לקרב ולדבק ברוחניות, כי על הכוונה לא בא הציווי, אז הסכים הש"י ואמר זאת תורת העולה הוא העולה, וכמו שכתוב בכלי חמדה הוא כתיב, והיא קרי, רצה לומר היא העולה היינו הבהמה, אבל עיקר הוא עולה שהוא עצמו הוא העולה, כענין כי יקריב מכם. וזהו שתי בחינות מהקרבן נגלה ונסתר, קריבת הבהמה בנגלה, וקריבת הנפש זהו בנסתר ממש, לשתי הנהגות טבעית והשגחית שהם נגלה ונסתר והיו לאחדים, כן אלו שתי בחינות מתייחדים:
75
ע״וובזה מתורץ ג"כ הקושיא שהקשיתי (ד"ה במדרש דשני מגיסין) במאמר הזה, הלא הדבר אחר שאמר כימי עולם כימי נח סותר את דברי המשל. כי באמת שניהם צודקים, הראשון מיירי מבחינת הנסתר, דהיינו בחינת הוא העולה, זה היה ערב בישראל יותר משל נח. אבל בחינת הנגלה היא, בחינה זו ערב בשל נח כמו בשל ישראל, כי אף נח שלא היה שלם בבחינת הנסתר כישראל, אבל בחינת הנגלה (דהיינו להקריב קרבן לשם שמים, שהנגלה הזה מתקרב לרוחניות הנסתר כמו רוחניות הטבע המתקרב להנהגה השגחית שכתבתי למעלה), היה נח שלם בקרבנו כמו קרבן ישראל:
76
ע״זועתה באתי לבאר הפרשה על הדרך שדרכתי בה. הנה התחיל ואמר זאת תורת העולה, כבר פירשתי זה הכלל פירוש המאמר בסמוך, וזהו סוד כתונת בד קודש ילבש המוזכר כאן, כי כבר פירשתי שהקרבן הוא סוד נגלה ונסתר, דהיינו שם ידו"ד ואלהים שכתבתי בהקדמתי שהוא סוד האחדות המתוקן, כאשר היה נתקן חטא אדם הראשון שגרם בחטאיו להתלבש בכתנות עור והופשט ממנו בגדי קודש כתנות אור באל"ף כמו שכתבתי למעלה. גם רומז ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, לסוד הגלגול שיתלבש בלבוש אחר. (ואמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, סוד הבגדים הם סוד לבוש הנשמה והיינו הגוף, והארכתי בזה במקום אחר. ואומר שיפשוט את חמריותו העב והגס וילבוש בגד ולבוש אחר, דהיינו כתנות אור באל"ף). ועל זה אמר כתונת בד קודש ילבש. וג' פעמים האש על המזבח רומז על הג' בחינות שזכרתי ג' בריתות, אשר בזה מעוררים מלמעלה כנגדו, כענין (עירובין סג, א) אע"פ שהאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט, שהכוונה שהאדם צריך להתעורר מלמטה, ואחר כך נשפע מלמעלה מצד אש ההתעוררות שלמטה, כמו שהאריך בזה הזוהר בביאור פסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, זהו מגאולה דלעתיד מקדש שלישי שיהיה תמיד לא יתבטל לעולם, שעל כן הגאולה העתידה נאמר בה שיר חדש לשון זכר ולא כמו גאולת מצרים שנאמר שירה חדשה לשון נקיבה (עי' שמו"ר כג, יא). ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה במהרה בימינו למקדש שלישי, ואז יהיה נודע לכל העולם גילוי שם ידו"ד ויהיה ידו"ד אחד ושמו אחד, אמן כן יהי רצון:
77
ע״חחסל סדר מצה שמורה, וענין מצה עשירה, בעזרת אשר ברא הכל באמירה:
78
ע״טנחזור לפנים. בענין ספירת עומר, כתבתי למעלה הרבה מסוד (ר"ה ה, א) צריך לממני יומי וצריך לממני שבועי, רומז על מעשה בראשית סוד שמיטות ויובל ז' פעמים ז', ואח"כ היובל. אמנם שרשם הוא ז' ספירות הבנין, וכל אחת כלולה מז' מתפשטות מהבינה והוא שער החמשים, ומצד ההתפשטות נגאלו ישראל ממצרים בסוד נ' פעמים הוזכר יציאת מצרים בתורה. וגילוי זה לא היה רק לצורך שעה ליום ראשון של פסח לבד, כדי שיוכלו ישראל ליגאל. אך אחר יום ראשון נסתלק למעלה, ולכן לא יש הלל גמור רק ביום ראשון כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא ח"ג צז, א). ונהי דפסק מהם זיבת הנדה, מכל מקום הוצרכו הם ימי הליבון להמשיך ממקורות שלמעלה עד יום חמישים, ואז נטהרה האשה לבעלה ונעשה זיווג גמור בקבלת התורה:
79
פ׳וכבר רמזתי למעלה בסוד אחוריים של אהי"ה העולה ד"ם, כזה, א' א"ה אה"י אהי"ה שהם י' אותיות, ועשרה פעמים אהי"ה שנתגלה העולה רד"ו, קח אותיות י' פעמים אהי"ה אותיות פשוטות הם ארבעים, הרי הם ביחד נ', ובכל יום מימי הספירה צריך לתקן אות אחת. והם מתפשטות באותיות שם מ"ה, דהיינו יו"ד ה"א וא"ו ה"א שהם עשרה אותיות, וי' פעמים ידו"ד באותיות פשוטות עולים מ', הרי הם ביחד נ'. ובתחלה היה שם מ"ה חסר אות א (הג"ה זאת האל"ף היא אהי"ה הרומז לבינה הנכנסת בזעיר אנפין להחיותו), שבמילוי וא"ו ונעשה ו"ו, אז עולה ד"מ. וזהו סוד (הושע ד, ב) דמים בדמים נגעו, כי כשהם מרוחקים זה מזה הם דמים הנתנים למעלה והנתנים למטה, ולכן יש שפיכות דמים ונשפכים לחוץ והם נחלקים:
80
פ״אוהנה בגאולת מצרים היה הורדת החסדים למטה והתפשטות בגופא דזעיר אנפין הנקרא אדם, ובהיות החסדים למעלה נעלמים לא היה מאיר למטה רק העשר אחוריים והם י' דמים הנזכרים למעלה, ולכך היו המצריים הורגים ושופכים דמים. אך בהתפשטות זה בזה, אז נעשה אדם, והוא סוד מה שאמר ר' נתן הבבלי לאותה האשה (שבת קלד, א) שלא תמול את בנה עד שיבלע דמו כו', ע"י כן נשלמים עשרה שמות של מ"ה שלמים. וזהו סוד (יחזקאל טז, ו) ואומר לך בדמיך חיי, כי ממש ע"י כניסת אותן הדמים בתוכו יחיה, כי עד עתה נעלמו למעלה כו'. כל זה הבנתי מקונטרס דתלמידי האר"י ז"ל, והדברים עמוקים מיני ים ואיני רוצה להרחיבם לפי דרכו, כי עמוק עמוק הוא ודרכו אינו דרך הרבים רק דרך היחיד, רצוני לומר ליחידי סגולה, ודי בזה:
81
פ״במכל מקום יוצא מזה בכל יום ויום צריך אדם לראות בימי הספירה לתקן צינור אות אחת, כי ימי הספירה הם ימי הדין שאף ישראל נתונים בדין, כי עדין לא נטהרו לגמרי. ומצאתי בקונטריס דהאר"י ז"ל, שבימים האלו פוגע מדת אלהים במדת הדין, לפיכך פגעה מדת הדין בתלמידי רבי עקיבא ומתו כ"ד אלף, כי אותיות אלהים הם ה' אותיות, ונודע כל תיבה שאותיותיו חמש אז כל אות בונה כ"ד בתים, ואחור של מילוי שם אלהים במילוי ה"ה עולה אלף, כזה, אלף אלף למ"ד, אלף למ"ד ה"ה, אלף למ"ד ה"ה יו"ד אלף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם, הכל ביחד עולה אלף, הרי כ"ד אלף. ולפי שבאלו ימים שולט סוד אלהים, אנו מחשבין מהבינה תמורה לשלש אותיות האמצעיות כדי למתק דיניו, והחילוף הוא כט"ד, נוטריקון (שה"ש א, ב) כי טובים דודיך. ואותיות אם שהם תחילה וסוף לשם זה, אין להם תמורה. מפני שכט"ד הן אותיות הקודמת לאותיות לה"י בסדר אלפא ביתא הישרה, שמחפה על הדין ומושיבין אותו אחור להחלישו ולמתקו. והנה א' אין לה עוד אות קודמת כלל. ועוד אין דינא קשיא. והמ"ם סתומה, הרי מ' אחרת קדמה לה, לפיכך גם היא במקומה עומדת אכדט"ם. כד"ט, נוטריקון כי טובים דודיך מיין, מורה שורש השם הזה ברחמי הבינה אשר שם היין משומר בענביו, ובכל יום אנו ממשיכין זה המתוק מן האם העליונה שהיא מתפשטת בעשרים ימים ראשונים לאות הכ"ף, ובד' ימים האחרים לאות הד', ובט' ימים לאות ט' אשר בהצטרפם יעלו למספר ל"ג בעומר כמנין כד"ט שבו פסקה המיתה. וכן רבו יתירה אשתכח ליום מ"ה של ספירת העומר והוא ר"ח סיון דכתיב ביה (שמות יט, א) ביום הזה באו מדבר סיני, ובו שלמו אותיות לה"י ממש עם שם מ"ה כו', עד כאן מצאתי:
82
פ״גוהנה אוסיף נופך משלי בענין ל"ג בעומר. ואקדים הקדמה, חותמו של הקב"ה אמת (יומא סט, ב) רומז על אהי"ה אשר אהיה, כי אהיה פעמים אהי"ה עולה כמנין אמת. אדם הוא מעשר אמת, כי ד"ם מעשר מ"ת, ומהאל"ף לא שייך מעשר. וזהו רמז (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף לא מצאתי, כלומר אחד מאלף לא נמצא מעשר:
83
פ״דהתורה היא תורת אמת ונקראת (שמות יג, ט) תורת ידו"ד, ונקראת (ש"ב ז, יט) תורת האדם. והתורה בכללה נגלה ונסתר וזה יתחלק לג' חלקים, ב' חלקים הם נכללים בתורת האדם, דהיינו הסיפוריים שבתורה שבכתב ושבתורה שבע"פ המלמדים כמה מדות ישרות זהו חלק הנגלה מתורת האדם. חלק הנסתר מתורת האדם הוא עומק התלמוד והפלפול וי"ג מדות שהתורה נדרשת. חלק השלישי על כולו הוא תורת ידו"ד, דהיינו שהתורה כולה שמותיו ית', וכולה נסתר אור הגנוז המאיר לבני עליה ונהנים לאורה איש איש כפי מדריגתו. וכל הג' חלקים הנזכרים כולם תורת אמת. והנה מספר קטן של אמת הוא ט', וזה המספר בהכפל ובהכפל כופלו עד עולם נשאר מספר קטן שלו ט', כמו ב' פעמים עולה ח"י, מספר קטן שלו ט'. ג' פעמים ט' עולה כ"ז, מספר קטן שלו ט', וכן לעולם. על זה נתן הראב"ע סימן (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד:
84
פ״הוהנה ב' חלקים הנקראים תורת האדם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ב' פעמים אמת, ומספר קטן שלהם ח"י, זהו (ויקרא יח, ה) וח"י בהם. ועם תורת ידו"ד שהוא שלישי על כולו ג' פעמים אמת במספר קטן ז"ך כמנין אותיות התורה עם הכפולות:
85
פ״וגם צריך להיות מספר שלם, רצה לומר שלום ואחוה בין לומדי התורה, כענין (תדא"ז יז, י) תלמידי חכמים מרבים שלום כו'. ואף כשיש מחלוקת בדברי תורה, את והב בסופה (עי' קידושין ל, ב) ויהיה מחלוקת לשם שמים. ולהיות אחר הפלפול כל אחד מודה על האמת, זהו האמת והשלום אהבו. ובפרט צורך הזהירות הזה בתורה שבע"פ במחלוקת תנאים ואמוראים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים וחי בהם. על כן הם ששה סדרים, ובאו במספר ששה כי כתבו חכמי מספר שמספר ששה הוא מספר שלם מתאחד בחלקיו, כי לא יש שום אות כשתחלקהו לחלקים האפשריים שיהיו שוים למספרו לא פחות ולא יותר רק מספריו שחלקיו מה שתוכל לחלקו הם אב"ג, דהיינו תחלקו לו' חלקים, לב' חלקים, לג' חלקים, ואב"ג גם כן עולה ו':
86
פ״זאבל נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח), כלומר אלף מן אמת ונשאר מת היפך מן וחי בהם, ואז מתעורר א' מן אלהים השם הרומז על מדת הדין, וקרה דבר זה לתלמידי רבי עקיבא. ורבי עקיבא היה שורש תלמוד שבעל פה כמ"ש כולהו סתימתא אליבא ר' עקיבא. ותלמידיו לא היה שלום ביניהם, על כן פגע בהם מדת הדין של אלהים השולט בימי הספירה כמו שכתבתי לעיל. ושני פעמים אלהים עולה כמנין עק"ב, וענין השני פעמים רומזים למדת הדין הקשה ולמדת הדין הרפה, וזה עקב נרמז בשם עקיבא. נשאר י"א וי"ה, כי יש כותבין עקיבא באל"ף, ויש כותבין עקיבא בה"א, ויש סוד לשניהם. וי"א וי"ה עולים כמנין ידו"ד. ונודע כי אותיות י"ה מידו"ד יותר רחמים מאותיות ו"ה, על כן צריך לכלול אותיות י"ה למדת הדין הקשה, ואותיות ו"ה למדת הדין הרפה כדי למזגם ברחמים, דכבר כתבתי למעלה כי כל אות משם אלהים בונה כ"ד בתים, והנרגן מפריד אלוף פגמו בא' דאלהים בונה כ"ד. וזהו סוד כ"ד אלף תלמידים שמתו, כי אלף חוזר לאל"ף כנודע מספר דאי"ק בכ"ר. ופסקו למות בל"ג בעומר כמו שכתבתי לעיל, כי מדת הדין חזר לאחוריו בסוד שם אכדט"ם כט"ד עולה ל"ג שאז פסקו למות. גם יום מ"ה מסוגל כמו שכתבתי למעלה. ושם יהו"ד במלואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, עולה מ"ה. וכן תמורת אותיות שם ידו"ה שאותיותיו הם ג' יה"ו ותמורתה כו"ז עולה ל"ג. וכבר כתבתי למעלה ג' פעמים אמת עולה כ"ז. תכניס בהם ו' שהוא מספר שלם, עולה ל"ג, כי אז עשו שלום. וכן תנן בספר יצירה, יה"ו ששה חותמות כפי ששה צרופיהן העולים ח"י אותיות, ואז פסק מהם מדת הדין של אלהים, ואדרבה נתדבקו באלהים חיים ונתקיים בהם וח"י בהם כדלעיל. וגל הרומז למיתה גלגל החוזר בעולם נתבטל ונעשה גילה ודיצה, וזה היה ל"ג בעומר שהוא ח"י אייר, ושם אלהים שהוא דיין נעשה עד. ועל זה רמזו הוא העד הוא הדיין, כי עד ודיין שניהם שוים במספר. ורמז לדבר על דרך הג"ל, כי כשחוזר הדין לאחוריו אז שם אכטד"ם כדלעיל, והוא בגימטריא ע"ד, וזה נעשה בל"ג בעומר זהו על דרך הג"ל. גם לבן שהיה רודף אחר יעקב במדת הדין, נתהפך לרחמים:
87
פ״חמענייני עמוד החסד, זה לשון האלהי מהר"מ קורדוורא בספר תומר דבורה, צריך לדעת כמה הן מדות גמילת חסדים בבני אדם, וכולם יעשה עם קונו למעלה אם ירצה לקנות מדות החסד, ולזה נאמר כי מדת גמילת חסדים הם אלו. ראשונה, בלידת האדם צריך לגמול עמו כל תיקון למזונו, א"כ יעלה בדעתו עת לידת הבינה התפארת. ויהי בהקשותה בלדתה מצד הדין ח"ו, יצא תפארת לצד הגבורות ולידתה בקושי צריך לתקן שם כל האפשר שתהיה לידת התפארת לצד הימין כדי שיבא הולד בלי מום כלל כדאמרינן, ותוציא לאור משפטינו קדוש דהיינו שיצא התפארת משפט לצד האור שהוא הימין ויהיה קדוש ונבדל מהגבורות, ובזה נכלל היותר מכוין במעשיו לקשרו תמיד בחסד ולהוציאו מהבינ"ה בצד החסד ואז יצא הולד מזורז ומלובן, וכמעט בזה נכלל כל אזהרה שבתורה, כדי שלא יעורר הגבורות הדינים שם ויהיה קושי בלדתה ח"ו:
88
פ״טשניה, למול את הולד, דהיינו לעשות כתקוני מצותיו שכל איזה צד קליפה וערלה המטפלת אל היסוד המול אותה. וירדוף אחר כל אותם הגורמים שם ערלה, ויחזירם בתשובה באופן שבהיותו מל את ערלת לבבם גורם שיהיה הצדיק העליון בלי ערלה, ויעמוד בחזקה לתקן כל הדברים הגורמים שם ערלה. ולזה פנחס כשמל ערלת בני ישראל זכה אל הכהונה מפני שגמל חסד עם קונו בסוד המילה שמל היסוד, מאותה ערלה זכה אל החסד. וכן מזה ילמוד אל כל שאר מדות החסד:
89
צ׳שלישית, לבקר חולים ולרפאותם, כך ידועה שהשכינה היא חולת אהבה מהיחוד כדכתיב (שה"ש ב, ה) כי חולת אהבה אני, ורפואתה ביד האדם להביא לה סימנים יפים כדכתיב (שם) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, ופירשו בתקונים, שסוד אשישות היינו כל הדברים הקושרים המלכות באש י' חסד, ובאש ה' גבורה בשני זרועות, ושם היא נסמכת עליהם, ומי שעושה זה סומך החולי בחוליו. ח"ג רפדוני בתפוחים, פירוש לקשרם בין נצח והוד ששם היא רפידתה בהיותם חיור וסומק כתפוחים הללו שגווניהם מזוגים מצד החסד, וצריך לבקרה ולזכות אותה ולחלות פניה ולקבל מאכל ומשקה מהשפע העליון שהיא מונעת עצמה ממנו ותקצר נפשם בעמל ישראל. כדרך שהוא בחולים הגשמיים, כך צריך בחולים העליונים שהיא חולה כדאמרן, והוא חולה דנע מאתרי' עלמא דאתי בינה ונד אבתריה בעלמא דין, כדכתיב (משלי כז, ח) כצפור נודדת מן קנה, שהיא השכינה. כן איש נודד ממקומו, ונטיר לה ואומי דלא יתיב לאתריה עד דיחזיר לה לאתרה. הנה גם הוא מחולל מפשעינו (ישעיה נג, ה) מדוכא לרצונו מעונותינו. ורפואות שניהם בידינו, וראוי לבקר ולהזמין צרכיהם בתורה ובמצות:
90
צ״ארביעית, לתת צדקה לעניים, ודוגמתם יסוד ומלכות. והצדקה הראויה עליהם פירש בתיקונים לקיים צ' אמנים ד' קדושות ק' ברכות ה' חומשי תורה בכל יום, ועל דרך זה כל אחד כפי כחו ימשיך צדקה מהתפארת לעניים הנ"ל, ויזמין עליהם לקט מהספירות כולם שכחה מסוד העומר העליון שהיא בינה, ופאה מבחינת המלכות עצמה שהיא פאה לשאר המדות, וכתיב (ויקרא יט, י) לעני ולגר תעזוב אותם, שאפילו התפארת גר למטה במלכות וצריך לתת לו מאלו התקונים. וכן מעשר עני להעלות המלכות שהיא מעשר אל היסוד הנקרא עני, ואם יקשרנה בתפארת יתן מן המעשר אל הגר, וכמה תיקונים נכללים בזה:
91
צ״בחמישית, הכנסת אורחים, הם התפארת והיסוד לתת להם בית מנוחה לשינוחו בה דהיינו ההלכות, כיון שהם הולכי דרכים בסוד הגלות לחזור על עבודתם צריך להכניסם שם. ולפי המתבאר בזוהר שזו המצוה מתקיימת בהולכי על דרך שיחו, שהם המתרגשים מבתיהם לעסוק בתורה שגורמים שיהיו האורחים עוסקים בצרכי המלכות, וכן כל העושה יחוד אל התפארת במלכות מבחינה אחרת וקובע מקום לתורתו גורם שהתפארת יעשה מלונו במלכות וכן פירש בתיקונים. ואל האורחים צריך להכין אכילה ושתיה ולויה, דהיינו שצריך להכניס התפארת והיסוד אל המלכות, ולתת להם שם אכילה, מעין (שה"ש ה, א) באתי לגני [וגו'] אכלתי יערי עם דבשי שהוא שפע ראוי להנהגה התחתונה המתפשטת מצד הגבורה המתוקה. ושתיה מעין (שם) שתיתי ייני עם חלבי שהוא שפע פנימי מן יין המשומר, ומסוד החלב המתמתק לקשר התפארת והמלכות יעקב ורחל והגבורה בנצח או בהוד, כי כן פירשו ברעיא מהימנא. והלויה להביא עצמו ונשמתו שם עמהם בדיוקן עליון ללותם שם, עוד להביא שאר הספירות שם עמהם לעשות להם לויה טובה, וכמה דברים נכללים בתיקון זה. כללו של דבר, ישתדל בצורת הדיוקן ויכוון ברמיזותיו, ומובטח הוא שיעשה למעלה כיוצא בו אחר שיהיה בקי בסודות. ומה טוב להזכיר בפיו רמיזת כוונתו הנבונה בשעת מעשה, לקיים בפיך ובלבבך לעשותו:
92
צ״גששית, עסק החי עם המת, ודבר זה היאך יתייחס למעלה קשה מאוד, כי סוד הספירות שהם מתעלמות ומסתלקות אל נרתקן למעלה כמה צריך לתקנן ולהרחיצן מכל חלאת עון להלבישן לבנים, לבוני הספירות באור המעשה הטוב להתעלות בסוד אחד לקשרה למעלה ולשאת אותה על הכתף, סוד הספירות אחד אל אחד עד שיתעלו למעלה מהכתף, שהוא תחילת החיבור הזרוע בגוף, ולמעלה מזה הוא סוד ההעלם שאין השגה בו. ויכוין בסוד הקבורה לפסוק (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגי, דמתרגמינן בתליסר מכילן דרחמי, שהן נובעות בכתר בבחינותיו הפונות למטה לרחם בתחתונים, ומשם יעלה הנקבר אל עדן העליון חכמה שבכתר, וצריך התיישבות הדעת בזה מאוד:
93
צ״דשביעית, הכנסת כלה לחופה, ובזה נכללים כל צרכי היחוד, שכל התפילות והיחודים הם סוד הכנסת כלה לחופה, ועיקרם בסוד התפילה מכמה מדריגות זו אחר זו, קרבנות, זמירות, תפילה מיושב שבה קריאת שמע וברכותיה, אח"כ תפילה מעומד ושאר תקונים הבאים אחריה, הכל גמילות חסד אל החתן והכלה, ולפקח על צרכיהם ותקוני זווגם:
94
צ״השמינית, הבאת שלום שבין אדם לחבירו, שהם התפארת והיסוד. ולפעמים יתרחקו זה מזה וצריך להשלימה ולתקנה שיהיו שווים ונקשרים יחד באהבה וחבה, וזה ע"י כשרון המעשה הטוב, שכאשר יהיה היסוד נוטה אל השמאל, והתפארת אל הימין, אז הם נגדיים זה לזה עד שהיסוד יטה אל הימין כמוהו, וכאשר ח"ו יש איזה פגם של עין בעולם אז יש שנאה ונגדיות בין שניהם ואין יחוד נקשר בין הספירה כלל, ועל דרך זה יהיה ג"כ בין כל שתי ספירות שהם ימין ושמאל בין החכמה והבינה, או בין החסד והגבורה, או בין הנצח וההוד, צריך להכניס שלום ביניהם, והיינו הבאת שלום בין אדם לחבירו, וכן בין איש לאשתו דהיינו היסוד שלום בין התפארת והמלכות, וכל כיוצא בזה מדרכי שלום יהיה גמילות חסדים למעלה, עד כאן לשונו:
95
צ״ונשלם פרק תורה אור
96