שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבת, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Shabbat, Torah Ohr

א׳דע כי השבת מורה על שורש האמונה ושורש כל התורה, כי השבת מורה על החידוש, והחידוש אמחדשו, הוא מציאותו ית' המוחלט הנמצא^הגה"הדיני קדושת השם נתבאר לעיל באות א' אמונה, ויתבאר עוד בעשרה הילולים שער היחוד: ואין עת אל מציאותו, רמוז בשמו העצמי יהו"ה הי"ה הו"ה יהי"ה, והוא היווה את כל, וממציאות הווייתו נתהווה כל הויה, כי הוא לבדו ואין זולתו. וכל מה שיש בנמצא, הן גשמי הן רוחני, הכל הוא ממציאותו, כי הוא חידש הכל יש מאין, והוא רבון כל העולמים. על כן יסדו אנשי כנסת הגדולה בבקר ובערב ברכות קודם קריאת שמע המדברים מבריאה, שהוא יתברך ברא ויצר. בבקר יוצר אור ובורא חושך, ובערב מעריב ערבים בחכמה פותח שערים, כלול מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום, להורות על אחדותם כי אל אחד בראם אחד יחיד ומיוחד, זהו משמעות הברכות, ואז מובן מציאותו ואחדותו, וקורין שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד שהוא שורש האמונה:

ב׳גם באמונת החידוש תלוי כל התורה כולה, כאשר כתב הרמב"ם במורה נבוכים. וזה לשון הרמב"ן ריש פרשת בראשית, כי אמונת החידוש שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל, עד כאן לשונו. על כן נתנה התורה בשבת (שבת פו, ב), כי השבת מורה על החידוש הוא קיום התורה. וכתוב (שמות כ, י) שבת לה', כי כמו ששמו ה' מורה היה הוה יהיה, כן רומז השבת להיה הוה יהיה, כי הם שלשה שבתות, שבת בראשית, ושבת מתן תורה, ושבת דלעתיד יום שכולו שבת, דהיינו עולם הבא שהוא באמת שבת הגדול:

ג׳ועל ענין זה נתקנו התפלות, כמו שכתב טור אורח חיים סימן רצ"ב וזה לשונו, ומה שתקנו בשבת שלשה ענייני תפילות, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחד, אתה בחרתנו. מפני שאלו שלשה תפילות תקנום כנגד שלשה שבתות. אתה קדשת, כנגד שבת בראשית, כמו שמוכח מתוכו. ישמח משה, כנגד שבת של מתן תורה, דלכולי עלמא דבשבת ניתנה התורה (שבת שם). ואתה אחד, כנגד שבת דלעתיד:

ד׳והנה שבת בראשית מורה בחינת היה, כי בו שבת ה'. שבת מתן תורה בחינה הוה, לאבותינו ולנו ולזרעינו עד עולם. שבת של עתיד, (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה וגו', ואז עולם הנצחיות. וכשתתבונן, הם שלשה עיקרים הכוללים כל עיקרים מציאות השם יתברך, ותורה מן השמים, ושכר ועונש. שבת בראשית שהוא החידוש המורה על המחדש מציאת השם יתברך שבת. מתן תורה, תורה מן השמים. שבת של עתיד, אז יהיה השכר האמיתי הנצחי מי שיזכה אליו ויום הדין הגדול לרשעים בר מינן:

ה׳ועתה אבאר איך השבת מורה על החידוש. דע כי החידוש היה בעצם ששת ימי המעשה שהיה ברוך הוא מהווה ומחדש, ואח"כ פסק ונח ביום השביעי. ואלו לא נח ופסק והיה מחדש ומהווה תמיד ולא היתה בריאה פוסקת, אז היה סוברין שהעולם קדמון ולא סר ולא יסור. אמנם מאחר שפסק מלבראות חדשות, רק הכל נוהג כפי מה שעשה בששת ימים חוזר וחוזר חלילה, ומה שהיה הוא שיהיה, וכל שבוע ושבוע הוא כדמות שבוע שהיה. ובאמת השם יתברך מחדש בכל יום תמיד, אבל אינו אלא מעשה בראשית, שהשגחתו אינו פוסקת מלהיות מעשה בראשית חוזרין חלילה, וכאשר הארכתי לעיל במסכת חולין (פרק תורה אור ד"ה כבר האריך) כי שבת היא נקודה, וששת ימים הם הקצוות היוצאים מהנקודה, וחוזרים אליה וחוזרים ויוצאים ונכנסים עד זמן שהיה רצון האל יתברך. נמצא מבואר היטב בענין שבת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה יי' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש (שמות לא, טז). ואנחנו מעידין על זה בשביתתנו בשבת. והוה, נגד ששת ימי המעשה הנכנסים ויוצאים משבת לשבת, כמו שהארכתי לעיל במסכת חולין:

ו׳ונבין ענין אור הנר שנצטוינו עליו בהכנסת שבת להדליקו, ואור הנר בהוצאת שבת להבדלה לברך עליו בורא מאורי האש. גם יתבאר פלוגתת בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סבירא להו לברך [ש]ברא מאור האש, ובית הלל סבירא להו בורא מאורי האש. ואומר שם בברכות (נב, ב), דברא פשיטא דלשעבר משמע, אבל בורא ג"כ פירושו לשעבר. וכבר הארכתי בזה בהקדמת תולדות אדם (תחילת בית ה' (ב)), מכל מקום כפלים לתושיה. עוד יתבאר ענין (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, למה פרט האש יותר, ורבותינו נחלקו בדבר (עי' פסחים ה, ב). אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, רצוני לומר שיש בזה דרך על דרך הפשט נוסף על לימוד לענין דינא של רבותינו שהם ודבריהם אמת. עוד יתבאר מאמרם (מכילתא פ' בחדש ז) מחלליה מות יומת (שמות לא, יד) וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט) בדבור אחד נאמרו. עוד יתבאר הפסוק (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. רש"י פירש מה שפירש:

ז׳דע כי מאמר הראשון של הבריאה והוא (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור נכללו בו כל שאר המאמרים שנתגלו אח"כ, כי הוא הראש והשורש להם, וכך כתב רש"י בפרשת בראשית (א, יד ד"ה יהי מארת, ועוד) הכל נברא ביום ראשון כו'. והנה כבר נודע מה שכתבו המפרשים בבריאת ששת ימים, שהכתוב מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים, כי זה לעומת זה זה משתלשל מזה הנגלה מהנעלם מרמז על העולם אשר ה' בו עולם האצילות, זהו יהי אור סוד השלהבת הקשורה בגחלת, והוא גילוי השם ההויה שם העצם יהו"ה בסוד ד' מילואיו ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עולים רל"ב כמנין יהי אור. ואמר (בראשית א, ג) ויהי אור, אור שכבר היה, סוד קודם שנברא העולם היה הוא ושמו, רק עתה נתגלה כשלהבת מהגחלת. וכבר באו בארוכה ענינים אלו למעלה בהקדמת תולדות אדם (עי' בד"ה ואציג משל, ועוד). ועל זה נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה, בסוד השלהבת הקשורה בגחלת:

ח׳והנה הוא ית' מאיר לעולם כולו בכבודו, ומצד זה הוא נגלה. אבל אין יד שום השגת שכל להשיגו אפילו המלאכים כמו שכתוב (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, אפילו המלאכים שהם חיים. וכמו שהאש מאיר ואין יד האדם יכול ליגע בו, וכן ית' בהשתלשלות יהי אור על אור הבריאה שהיא אור האבוקה, כי דרך משל האצילות הוא אור מדורה גדולה בלי שעור, והודלק מהמדורה האבוקה, ומן האבוקה נדלק נר והוא עולם יצירה, והוא מאיר בבית האפל שהוא עולם העשייה, והכל בכח העליון יתברך:

ט׳וזהו ביאור דברי ר' אליעזר הגדול (פדר"א ג) שמים מהיכן נבראו, מאור לבושו, והאור משלג שתחת כסא הכבוד. כבר נודע כי לבושו הוא עולם הבריאה, והאור המתנוצץ מהלבוש הוא יצירה, ומהיצירה משתלשל ומתפשט העשייה שמים וארץ וכל צבאיהם, והבריאה הוא כסא הכבוד. והנה אור הלבוש והשלג שתחת הכסא שניהם רומזים ביצירה, מכל מקום יש בחינת מעלה לאור הלבוש מבחינת שלג שתחת הכסא, ומאלו הבחינות נתפשטו כוחות השמים והארץ סוד עשייה רוחניית ונעשו השמים והארץ, ויש תוספת מעלה להשמים על הארץ אחר כך. צא וראה באור הגשמי דהיינו בארבע יסודות, תמצא האש למעלה, ואחר כך הרוח באמצע, והמים למטה בארץ, הרי האור של יסודות שהוא יסוד האש כולל כל היסודות ומקיף אותם והם נכללים בו, כמו שכתבתי לעיל, כי מאמר (בראשית א, ג) יהי אור כולל כל המאמרים בכל העולמות רוחני וגשמי, נמצא כל מלאכת מעשה ששת ימי בראשית בעולם המעשה הזה כלולים באש, על כן אמרה תורה (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והוא כאלו היה אומר לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם, כי בריאות אור האש כולל כל בריאת מלאכת שברא השם יתברך כולם ימי בראשית:

י׳והנה בריאת עולם היה תכלית האדם לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טז), ופירשו (בתי מדרשות ב ו ס"ד) לעבדה מצות עשה, ולשמרה לא תעשה, כי העולם עומד על התורה וקיום מצותיה לעבוד את השם יתברך. והנה עיקר עבודת השם יתברך הוא עבודת הקרבנות, כמו שכתב הטור בשם הר"ר יונה ריש חושן משפט וזה לשונו, בשביל ג' דברים נברא העולם, והן התורה והעבודה וגמילות חסדים. תורה דכתיב (משלי ח, כב) השם קנני ראשית דרכו, אמרה תורה אני נבראתי לפני כל הנבראים ובעבורי נבראו כל הנבראים. וכן בשביל העבודה שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האומות, בחר בבית המקדש מבכל המקומות שיעבדוהו בו, ובשבילו נברא העולם. וכן גמילות חסדים וכו', עד כאן לשונו:

י״אעל כן כתיב (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח, אמרו רז"ל (עי' תענית כז, ב) אלמלא תמידין לא נתקיים שמים וארץ, ואנשי מעמד היו קורין במעשה בראשית כי תכלית מעשה בראשית ברא לכבודו ולעבודת יתברך ובזה יש קיום למעשה בראשית, והם תמידים ואינם בטלים. וכבר נתבאר כל מעשה בראשית נכללים באש, זהו אש תמיד תוקד על המזבח, כלומר האש הגורם התמדת קיום המציאות בעבור שעושים באש עבודת הש"י גורם לקיום המציאות שבא באש, ואז מעורר אש שלמעלה (ויקרא ט, כד) ותצא אש מלפני יי' ותאכל על המזבח את העולה וגומר:

י״בוביום השבת שני כבשים וגומר (במדבר כח, ט), (שם כד) על עולת התמיד וגומר. הענין, על פי שנים עדים יקום דבר (דברים יז, ו), הנה אנחנו מעידים על חידוש העולם, ושהוא יתברך רבון כל העולמים בשני עדיות, אחד לא תעשה, ואחד עשה. הלא תעשה הוא לא תבערו אש בכל כו', מה שאנו שובתין בשבת. והעשה הוא (ויקרא ו, ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שאנחנו עובדים לו באש אשה ריח ניחוח להראות כי הוא הבורא, והוא האדון. ונתוסף בשבת קרבנות אשה ריח ניחוח נוסף על עולת התמיד, להורות כי אדרבה בשבת המורה אחידוש העולם מכח שבו שבת השם יתברך ממלאכתו, ועל כן נאסרנו ממלאכה לסיבה זו עצמה, ראוי להוסיף בעבודת המקדש אשה ריח ניחוח, כי מה שמורה לא תעשה של לא תבערו אש בכל מושבותיכם, על זה מורה מצות עשה וביום השבת שני כבשים, כי על מה שמורה מצות לא תעשה, מורה המצות עשה, והם ענין אחד:

י״גואז מבואר (מכילתא פ' בחדש ז) מחלליה מות יומת (שמות לא, יד), וביום השבת שני כבשים (במדבר כח, ט), בדיבור אחד נאמרו. כי עדותן מכוונת, דזה אמר הכין, וזה אמר הכין, דהיינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ואש תמיד תוקד על המזבח. וביום השבת שני כבשים וגומר (שם). עולת שבת על עולת התמיד (שם י). רצה לומר שעולת שבת הנוסף מורה בעבודתו על רבון העולמים, נוסף על מה שמורה עולת התמיד אש תמיד תוקד. כי אש תמיד, מורה אהתמדת קיום העולם. והמוסף, מורה על התחדשות תוספות השפעת קיום העולם^הגה"הואל תקשה על מה באו המוספין של יום טוב, כי יום טוב אינו מורה אחידוש העולם. וי"ל גם יום טוב מורה על זה, כי כל ימים טובים הם זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים מורה על חידוש העולם כמו שבת. וזהו ביאור מאמרם ז"ל (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כי בזכור הוזכר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ובשמור כתיב (דברים ה, טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. כי ניסי מצרים היכולת ושידוד המערכת מורים כי הוא יתברך בראם. וזה לשון נוסח הקידוש, תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, עיין בטור. ומוספי החדשים מורים גם כן על זה, כי פעולתו אמת וללבנה אמר שתתקדש::

י״דואיתא בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ז יז, ב) והובא בחשן משפט סימן כ"ח, רב כד הוה חמי סהדי, הכין והכין היה מכוון. כן אני אומר לעבודת השם יתברך לעבדו בכל הפנים, וכענין שכתב הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים וזה לשונו, איש נביא שנתבררה אצלינו נבואתו כמו שאמרנו, אמור לנו ביום שבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש, ונתקן בה כלי מלחמה ונחגור איש את כלי מלחמתו ונלחם עם אנשי מקום פלוני ביום זה שהוא יום השבת, ונשלול שללם ונכבוש נשיהם. היה חובה עלינו אנחנו המצטוים בתורת משה לקום מיד ואל נתעכב כאשר צונו ונעשה כל מה שצוה בזריזות ובחיבה יתירה בלא ספק ובלא עיכוב, ונאמין בכל מה שנעשה ביום ההוא, ואף על פי שהוא יום שבת מהדלקת האש ועשיית המלאכות וההריגה והמלחמה שהוא מצוה, ונקוה עליה גמול טוב מהקדוש ברוך הוא בשביל שעשינו מצות הנביא שהיא מצות עשה לעשות דברו, כמו שנאמר ע"י משה (דברים יח, טו) נביא כמוני יקים לך יי' אלהיך אליו תשמעון. ובא הקבלה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה שמע לו, חוץ מעבודת אלילים. כגון, אם יאמר לנו עבדו היום הזה בלבד זה הצלם, או הקטירו לזה הכוכב בשעה זאת לבדה, יהרג ואין לשמוע ממנו. ואם יחשוב בלבו שהוא צדיק וירא שמים ויהיה זקן בא בימים ויאמר, הנה אני זקנתי באתי בימים ולי שנים כך וכך ולא עברתי בהם על מצוה מכל המצוה לעולם, ואיך אקום ביום זה שהוא יום שבת ואעבור איסור סקילה, ואלך להלחם, ואני אין בי יכולת לעשות טובה או רעה וימצאו אחרים במקומי ובני אדם רבים לעשות הדבר הזה. האיש ההוא מורה ועובר על דברי האל, והוא חייב מיתה בידי שמים מפני שעבר על אשר צוה הנביא. ומי שצוה השבת, הוא צוה לשמוע אל דברי הנביא וכו', עד כאן לשונו. כן בענין הזה, לא תבערו אש ואש תמיד תוקד הוא עדות מכוונת:

ט״וובפרק כל כתבי הקודש (שבת) דף ק"כ (צ"ל קיט, ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי, אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא, כל האומר ויכלו כשהוא מתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר (בראשית ב, א) ויכלו, אל תקרי ויכולו, אלא ויכלו.^הגה"הפירוש המאמר אל תקרי וַיְכֻלוּ אלא וַיִִכְלוּ, וַיְכַל לשון יחיד, וַיִִכְלוּ לשון רבים. ומה שאמר אפילו יחיד המתפלל ואומר ויכלו, רצה לומר ויכלו שאומר בתפלה, ולא מיירי עתה מויכלו שאחר התפלה, שזה אינו אלא משום יום טוב שחל בשבת כמו שאכתוב בסמוך:
ובתולעת יעקב מפרש, כל המתפלל ואומר ויכלו, פירוש אחר תפלתו, מעלה עליו הכתוב כו'. ולא נהירא, דהוה ליה למימר כל שהתפלל, ולא המתפלל, דמשמע דמיירי בתוך התפלה. ונראה דלשון אפילו יחיד דחקיה לפרש כן, דשליח ציבור רגיל לחזור אחר התפלה מה שהתפללו כבר, מה שאין כן יחיד, על כן אמר אפילו יחיד, אבל זה אינו. ומה שאמר אפילו יחיד, כלומר שהטעם של ויכלו הוא שמעיד עדות על הבריאה, ובעלמא אין עדות היחיד כלום, אבל בכאן כאלו נעשה שותף:
ובענין נעשה שותף יש מקשין, מה מעליותא הוא זה, אדרבא המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מהעולם (סנהדרין סג, א). על כן צריך שתדע דהכוונה היא, מי שמאמין כך, הוא גורם קיום מעשה בראשית אשר השבת שורש של ימים הנכנסים ויוצאים, ונמצא הוא שותף בקיום העולם, כי מעשיו גורמים. וכדמות זה כתב בתולעת יעקב וזה לשונו, והכוונה להם ע"ה, כי על ידי השלמת זה שהוא קשר המעלות וייחודן, הדברים שמחים ורוח דעת ויראת ה' מתיחדים כענין שהיה במעשה בראשית. והנה המשלים זה נמצא (שבת י, א) שנעשה שותף להקב"ה בדבר שהוא מעשה בראשית, עד כאן לשונו:
וכן בהדן דין אמת לאמתו אמרו רבותינו ז"ל (שבת י, א) כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי כשיש דין למטה אין דין למעלה (תנחומא משפטים ד) וגורם השפעת חסד ורחמים שהוא קיום מעשה בראשית, וכן הוא בויכלו. והמקיים אלו, זוכה להיות הוא העד הוא הדיין, כלומר בעדות ויכלו, ובדין אמת גורם זה וכו' עד בגי' דיין: א"ר חסדא אמר מר עוקבא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שני מלאכי שרת המלוים לו לאדם מניחים את ידיהם על ראשו ואומרים לו (ישעיה ו, ז) וסר עונך וחטאתך תכופר:

ט״זוכתב בשלטי הגבורים וזה לשונו, יש לשאול מה ענין וסר עונך וחטאתך תכופר אצל ויכלו. ויש לומר, מפני שכשאומר ויכולו הוא מעיד על מעשה בראשית, דמשום הכי אמרו מעומד כדין הגדת עדות דכתיב (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים, ואלו לא היה אומר ויכולו היה מכובשי עדות ועובר על לאו (ויקרא ה, א) דלא יגיד. ומשום הכי כשאומר ויכלו, אומרים לו וסר עונך שלא היית מכובשי עדות:

י״זואז מבואר הטעם שמחוייבין לומר ויכלו בבית הכנסת בתפלה, ואחר כך ויכלו בביתו בשעת הקידוש. וכבר נתבאר (לעיל פרק נר מצוה ד"ה נוסח הקידוש), שאז צריך ליתן עיניו בנרות של שבת, כי ויכלו הוא עדות על חידוש העולם. ומה שאומרים בבית הכנסת ששובתין מכל מלאכה, זה העדות הוא כמו לא תבערו אש וגו', שהיא שביתת מלאכה. וכשבא לביתו ומצא שלחן ערוך ונר דלוק, וכבר ידוע מאמרם ז"ל (חגיגה כז, א) ששלחנו של אדם במקום מזבח וכמו שהארכתי לעיל באות ק' קדושה בענין קדושת המאכלים, ומכל שכן שלחן ערוך של שבת והנר דלוק עליו הוא כמו האש על המזבח, זהו העדות של העבודה, על זה מרמזים ב' פעמים ויכלו, אחד בתפלה ואחד בקידוש:

י״חומה שאומרים ויכלו אחר התפלה, כתבו הרא"ש והמרדכי והטור שתקנו כן מפני יום טוב שחל בשבת שאין אומרים ויכלו בתפלה, וצריך האדם לומר ב' פעמים ויכלו, כי אין העדות מתקיימים אלא על פי שנים, לא רצו לשנות אף בשבתות דעלמא לאומרו אחר התפלה בשביל יום טוב לא פלוג. ואע"פ שאז הם ג' עדיות, רמז לדבר (דברים יז, ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים. ויהיה הרמז אז על סוד קרבן מוסף, כדלעיל:

י״טואז מבואר כי בהכנסת שבת המצוה באור הנר, להורות כי הוא יתברך ברא אור הנר (בראשית א, ג) יהי אור הכולל כל הבריאה, והשבת מורה שהוא הבורא המחדש. וכן במוצאי שבת מברכין על הנר, כי אז התחלת ימי המעשה (שם ד) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ומברכים להש"י ומודים כי הוא הבורא. ואז כשמברך ומבדיל, מותר אח"כ במלאכה בסוד כל ברכת הנהנין, שאחר שבירך על הדבר מותר להנות (עי' ברכות לה, א):

כ׳וזהו רמז (בראשית א, ג-ד) ויאמר אלהים יהי אור. ויבדל. יהי אור, בליל שבת. ויבדל, במוצאי שבת. ובמוצאי שבת שבירך ברוך שברא מאורי האש, רמז על תחילת הבריאה של אור, על כן אמר ברא, שאין פירושו אלא כבר ברא. ואנן קיימא לן כבית הלל (ברכות נא, ב) בורא מאורי האש, ובורא פירושו, ברא כבר ובורא עוד היום, והוא סוד חזרת חלילה של ו' ימי בראשית המחדש בטובו בכל יום תמיד, ובאמת אינם מחודשים, רק הם מעשה בראשית נכנסים ויוצאים חוזרים חלילה. על זה אמר בכל יום תמיד, רצה לומר התמדתם נשארת, כמו שפירשתי אש תמיד תוקד, על כן מאורי בלשון רבים. הרי השבת מורה על חידוש העולם המורה אשורש האמונה (ישעיה כו, ד) כי ביה ה' צור עולמים, והוא היווה כל הוי"ה, והוא היה הוה ויהיה:

כ״אולעומתם רמז שבת הרומז לג' שבתות, שבת בראשית, ושבת מתן תורה, ושבת שלעתיד כמו שכתבתי לעיל (בתחילת הפרק ד"ה גם באמונת). וזה רמוז בג' פעמים שביעית המוזכר בויכלו (בראשית ב, ב-ג), ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, זהו שבת בראשית. וישבות [ביום השביעי] מכל מלאכתו אשר עשה, זה שבת מתן תורה, על כן הוסיף תיבת כל, כי בקבלת התורה נגמרה מלאכת בריאת שמים וארץ כמו שאמרו רז"ל בפרק רבי עקיבא (שבת פח, א), תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם יקבלו התורה מוטב. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, זהו נגד שבת שלעתיד, כי הששת ימים הם נגד (ע"ז ט, א) ששת אלפים הוי עלמא. ויום השביעי נגד העולם הבא שכולו שבת וכולו עונג לקבל שכר, ואז תהיה השביתה הגמורה מהמלאכות אשר ברא אלהים לעשות, דהיינו מעשה מצות, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כב, א), שהוא התענוג הרוחניי לעולם שכולו שבת, וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג):

כ״בונגד ג' אלה, ג' בחינות נפש רוח נשמה, שלש עליות זו על גבי זו. בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה, א), והיה תלוי ועומד עד י' הדברות, ובי' מאמרות התכלית היה האדם (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, הרי מדרגות נפש. ואח"כ בקבלת התורה נתוסף בחינת רוח, שזכו כולם לרוח יי' את הנבואה, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (במדבר יא, כט) [ו]מי יתן כל עם יי' נביאים, כי יתן את רוחו עליהם. ולעתיד תתגלה הנשמה, ונשמת שדי תבינם (איוב לב, ח) מצד הבינה שהיא עולם הבא, ותפארת הוא התורה כנודע, והמלכות האדריכ"ל שהזכירו רז"ל בבנין העולם. וג' אלה הם נפש רוח ונשמה כנודע, אשר בני עלייה ממשיכים על עצמם מדוגמתה בכל שבת ושבת בתוספת נשמה יתירה מדוגמת עולם הבא, והכל לפי הכנה אשר מכין האדם את עצמו^הגה"הועל ענין זה מתבאר המאמר בפרק קמא דשבת (י, ב) (לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), פירש רש"י להודיע אני בא שאני רוצה לקדשם). אמר ליה הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם. מכאן אמר רשב"ג, הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו. איני והאמר רב חמא בר חנינא הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיע, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. לא קשיא, הא במילתא דעבידא לאגלויי, הא במילתא דלא עבידא לאגלויי. והא שבת דעבידא לאגלויי. מתן שכרה לא עבידא לאגלויי. (פירש רש"י, מתן שכרה כו', והוא הודיעם בעל פה מה שכרם) כמ"ש מתן שכרה של שבת נתגלה:
קשה והלא עדיין אין אנו יודעים שכר הצפון. וזה לא קשיא מידי, כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצות, אף שמצוה זו היא על ידי תענוגים. כמו שפירשתי במקום אחר (עי' שער האותיות עמק ברכה סוד סעיף ג' ד"ה וע"ז אמר הכתוב) פסוק (שה"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, וזה הדבר לא נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי (שבת קיח, א) כל המענג השבת כו' זוכה לנחלה בלי מצרים כו'. ניצל מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג כו' עיין שם:
אכן יש להקשות בזה המאמר, על המקשן והא שבת דעבידא לאגלויי, שלא ידע התירוץ של מתן שכרן כו', א"כ איך הבין מה זה שאמר לך והודיעם, מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה. ונראה לפרש דהמקשה הבין לך והודיעם על מתן שכר שבת הנ"ל. וכשהקשה שבת נמי עבידי לאגלויי הכי קאמר, מה טעם אין צריך להודיעם במילתא דעבידא לאגלויי משום כשיגיע לו המתנה ידע מעצמו מי הוא הנותן, א"כ גם כשיבוא שכר השבת נדע שהקב"ה הוא נותן. ומשני, מתן שכרן כו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה שהיא בשבת, ויהיה פירושו כך, מתנה יש לי בבית גנזי, דהיינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ושבת שמה, כולו שבת היינו עולם הנשמות. ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום השבת, דהיינו הנשמה היתירה. לך והודיעם, כדי שיכינו את עצמם לקדש שתבא הנשמה היתירה, כי אין ספק שלא תבא לבלתי המוכן, וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מתקדש מלמעלה הרבה, רק יום שבת מוכן לזה ביותר כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפליים, [והאדם] המכין את עצמו סבור שזהו משלו ולא ידע כי הקב"ה נותן לו הרבה במתנה, וזהו מתן שכרה לא עבידא לאגלויי ודוק:
ויש לפרש זה המאמר בענין אחר, וידוקדק הלשון היטב במה שאמר ושבת שמה, דקשה למאי נפקא מינה מדייק בשמא. אלא הכוונה היא לפי המסקנא, שרומז על מי שמשמר השבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו להיות השבת מחולל אצלו ע"י כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו. וק"ו הוא ממה שאמרו (שבת קיח, ב) אלמלא שמרו ישראל [שתי] שבתות מיד נגאלו, וק"ו גאולה זו:
וזהו ענין ששם שבת לא נשתנה בכל לשון, כולם קורין אותו שבת כמו שפירשו המפרשים. ועל כן נקרא הנהר שבתיון. וסוד הדבר, כי כל ע' אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר השבת, ואעפ"כ שלא להתגרות באומות, צוה הש"י להסתיר זה הדבר בפניהם. וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי, על דרך (ב"ב יא, א) אבותי גנזו [כו'], למעלה במקום שאין היד שולטת. ואמר שהמתנה היא ושבת שמה, דוק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן מתן שכרה לא עבידא לאגלויי, רצה לומר (תדא"ר טז, ט) שכר מצוה, מצוה, שיהי' לעולם השבת משומר. וזהו שפירש רש"י והוא הודיעם בעל פה וכו', שלא ידעו האומות מזה הסוד, כך יש לפרש:
אבל הפירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת, וכן מוכח במסכת ביצה פרק ב' (טז, א) אמר רבי יוחנן משום רשב"י, כל מצוה שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ מן השבת בצנעה, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל. אי הכי, לא ליענשו נכרים עלה. שבת אודיענהו, מתן שכרה לא אודיענהו. ואי בעית אימא, מתן שכרה נמי אודיענהו, נשמה יתירה לא אודיענהו. דאמר רשב"ל נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת, ובמוצאי שבת נטלה ממנו, שנאמר (שם) שבת וינפש, כיון ששבת, וי אבדה נפש, עד כאן לשונם:
והואיל ואתא לידי המאמר, אפרשנו. במוצאי שבת, כיון ששבת וי אבדה נפש. וי שיאבד מנפש הוה ליה למימר. אלא הפירוש, כיון שנכנס שבת ורואה מעלת הנשמה יתירה, אז מבין וי הי' לו למפרע במוצאי שבת כשנאבד הנפש ממנו, וק"ל:
מצאתי כתוב במגילת סתרים, אם תחשוב כל השבתות של השמטה עולים ס' רבוא שבתות כמספר בני ישראל, שכל אחד מישראל שהוא אזרחי נשמתו אצולה משבת אחד, וכן המדות כל אחת כלולה מי', והי' כל אחת כלולה מי' עד שיעלו ס' רבוא, וכן יש ס' רבוא צנורות, ועל כן בליל שבת יורדות נשמות חדשות, ונראה שכל נשמה יורדת בצנור אחד שלה, עד כאן מצאתי:
ותמהני, כי בו' אלפים שנה אם תחשוב לכל שנה נ' שבתות לא תמצא רק ג' פעמים ק' אלפים. ואף אם תרצה לחשוב העיבורים, לא יעלה החשבון ברחוק, אם לא נאמר שחושב לכל שבת לשתים, דהיינו הלילה והיום, אבל זה דוחק בעיני, דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו (ר"ה כז, א). על כן נראה בעיני, דיעלה החשבון עם אלף הז' הח' שהוא כולו קודש, וכל ששת ימים נחשבים לו' ימי השבת, ואז יעלו אלו הימים ג"כ לג' פעמים אלף, הרי הכל ביחד ס' רבוא:
ואין להקשות עתה יהיה החשבון ביותר נ' אלפים, דהיינו השבתות של שנת האלף. דע כי שנת אלף כולו שבת קודש, ואלו הנ' אלף קודש קדשים, ואפשר שהם בבחינת בני עלייה שהם למעלה מס' רבוא ושרש ס' רבוא. נשמע מזה, כל נשמת ישראל היא שבת אחת, על כן צריך לשמור השבת שמירה יתירה, וזהו בעצמו נשמה יתירה::

כ״גוגם נגד ענין זה מתוקן לומר ג' פעמים ויכלו, נוסף על מה שכתבתי לעיל, כי בפעם הראשון מושך על עצמו קדושת נפש, ובפעם הב' מושך על עצמו קדושת רוח, ובפעם ג' על הכוס ישועות בקידוש השבת מושך על עצמו קדושת השבת שהיא עולם שכולו שבת:

כ״דובזה יבוא על נכון ביום הכפורים שחל להיות בשבת שאין אומרים ויכלו אלא פעם אחת. הנה כל הכוונות הנאמרים באמת בענין ג' פעמים ויכלו, איך נתקיימו בזה השבת הקודש שבו חל יום כפור. אבל לפי מה שכתבתי ניחא, כי ידוע שיום כפור אין בו לא אכילה ולא שתייה כו' והוא מדוגמת עולם הבא וישראל כמלאכי השרת (עי' פדר"א מה). וסוד התשובה היא בינ"ה כנודע, וזהו עולם הבא, ע"כ אין הכוונה אז רק נגד שבת השלישי שפירשתי, מכל מקום יכוין אז בג' שביעית המוזכרים בפרשת ויכלו, שהם נגד ג' שבתות וכדפירשתי:

כ״הואין להקשות, בכל שבת ושבת יהיה סגי בפעם אחת, כי בו ג' פעמים שביעי. דע, כי הנפש כלול מרוח ונשמה, והרוח כלול מנפש ונשמה, והנשמה כלולה מנפש ורוח, רק בנפש גובר בחינת הנפש, אף שהוא כלול מרוח ונשמה. וברוח גובר בחינת הרוח, אף שכלול מנפש ונשמה. ובנשמה גובר בחינת הנשמה, אף שכלול מנפש ורוח. וביום כיפור שהוא בחינת נשמה, די בכללות הזה, ודי בזה למבין:

כ״והנה עיניכם הרואות קדושת השבת כי גדול ועצום קדושתו, ועל כן הרוצה להתקדש צריך להוסיף מחול על הקודש ולהסיר ממנו את הקליפות המונעים את הקדושות, כדי שיהיה מוכן בבוא קדושת השבת לקבל הקדושה. ועל כן חל חובת הביאור לבאר את המעשה אשר עושה בערב שבת:

כ״זסוד נטילת צפרנים^הגה"הנלע"ד הסדר הנכון, ליטול הצפרנים קודם קריאת שמו"ת, ואחר כך ויקרא שמו"ת, ואחר כך הטבילה: זה לשון תולעת יעקב, דע כי המלבוש שנתלבש בו האדם הראשון היה מסוד המרכבות הנקראות אחוריים, ודעת רז"ל (בר"ר כ, יב) שהם מלבושי צפורן, וכשהיה בגן עדן כל המרכבות ההם היו סובבים אותו ולא היה יכול דבר רע לקרב אליו. כיון שחטא, נסתלקו המאורות ההם מעליו ונתפשט מהלבוש היצר ההוא, ולא נשאר בו ממנו זולת מה שבראשי האצבעות והזוהמא סובבת בהם. ולפי שאין להביא טומאה במקדש, צריך ליטלם בערב שבת מפני שלא יחול הקדושה על הטמא. ולא יזרקם, שאין לזלזל בו כי הוא שלימות העולם, והאלהים עשה שייראו מלפניו (קהלת ג, יד):

כ״חגרסינן במועד קטן פרק ואלו מגלחין (יח, א), שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברם צדיק, שורפם חסיד, זורקן רשע. והטעם, מפני שהם רומזים דין, והמעבירן גורם שלום ורחמים בעולם, וזו היא מדת חסידות שהטיב לו ולאחרים. וקוברן צדיק, גם אם לא העביר הדין מן העולם לגמרי, מכל מקום הרים מכשול והשקיט הדין, אבל לא כמו החסיד. וזורקן רשע, שהוא גורם שימשוך הדין בעולם. ובפרק אלו מגלחין (שם) אמרו, וטעמא מאי, שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. ואולי הוה זה עונשה, מפני שגרמה שיתפשט אדם הראשון ממלבושיו היקרים, והיה סיבה שמה שנשאר בו מהם יהיה מקום אחיזה לזוהמא ההיא והיא עונשה, ולזה היה רבי יוחנן זורקן בבית הכסא כדאיתא התם. והאל יראנו נפלאות מתורתו. עד כאן לשונו:

כ״טסוד קריאת שמו"ת כתב בכנפי יונה חלק ג' סימן ז', דע שיש ג' קליפות סביב הקדושה, והרביעית דהיינו נוגה פעמים קודש, פעמים חוזר לקליפות ונעשו ד' קליפות, דכתיב (יחזקאל א, ד) ונוגה לו סביב, שהוא סביב הקדושה. והגרים הם מזאת הקליפה, שלפעמים נוטה לקדושה, ולפעמים מתהפך לטומאה. ואונקלוס הגר שהיה מבחינת נוגה, רצה לתקן אותם, ועשה התרגום שהוא ממדתו לכלול אותו עם הקדושה, ולפיכך ביום ו' שמתחיל ליכנס הקדושה ראוי לעבור הפרשה שמו"ת ולא ביום ה' וגם ביום שבת, כי כיון שרואים קליפות אחרות ביום ו' שעלתה קליפת נוגה בקדושה, רוצים גם הם ליכנס בקדושה אחריה ונכנס שבת ירדו לעומק דתהומא רבה כמבואר בזוהר. וזהו שאמר הכתוב במזמור של שבת (תהלים צב, ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און, פירוש, שרוצה לפרוח ולעלות לקדושה ביום ו', ונהפך להם שהוא לרעתם, להשמידם עדי עד, שמאבידם בעומקא דתהומא רבה, וזהו יתפרדו כל פועלי און, פירוש שהם מתחלקים נוגה לקדושה והקליפות לטומאה:

ל׳ועם זה תתישב הקושיא עצומה, מאין אפשר להשפיע חסדים בקליפה שיהיה בזיווג. כי כיון שנוגה שהי' מהם עלתה, עולות אחריה לפתוח שתמשיך להם מימי החסד. וזהו (משלי ט, יז) מים גנובים ימתקו, פירוש, מימי החסד שגונבים על ידי קליפות נוגה, הם ממתיקים אל הקליפות המחברים אותם. וכשאנו אומרים שכינה בגלות, הוא שבעלות נוגה בקדושה והשכינה מתלבשת בתוכה, אז על ידי נוגה יש כביכול אחיזה לקליפות בשכינה, כי למעלה חס ושלום אין גלות ולא שום דבר רע. ובבחינת אלו השלשה קליפות הוא שיש שלשה פני חול מקמי שבתא ביום רביעי עד שבת, וג' בתר שבתא עד יום רביעי שהן מחזרים אחר הקדושה:

ל״אוכן הוא (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן, ותאנה היא החשובה, שהכל נאכל ואין לה לא קוצים ולא שיבולים, ומכל מקום יש לה קצת לבוש שאינו כל כך חשוב, אבל הוא לכמה בני אדם שאוכלים אותם בקליפות וכו'. וכן בגמרא (ע"ז יט, א), רבא רמי, כתיב (משלי ט, ג) על גפי מרומי קרת, וכתיב (שם יד) על כסא. הכוונה על נוגה, שבתחלה חופפת מבחוץ סמוך לקדושה, ולבסוף מתקרבת בקדושה ממש, בערב שבת מן מנחה ולמעלה דהיינו בשש ומחצה, או לכל המאוחר בתשע ומחצה שהיא זמן מנחה קטנה, שהוא צריך להכין קליפת נוגה להעלות בקדושה בקריאת הפרשה שמו"ת וכו', ע"ש:

ל״בוזה לשון תולעת יעקב, וטעם התרגום כטעם שער של תפילין שהוא הלכה למשה מסיני, והתורה ירדה כרוכה בו, וכן יריעות עזים לאהל על המשכן. ולפי שבזה הוא השלימות, לפיכך משלימין לו ימיו ושנותיו (ברכות ח, ב), כי אין פתחון פה לבעל הדין לחלוק. וסימנך (בראשית לד, כא) האנשים האלה שלימים הם אתנו. וטעם שנים מקרא, כנגד (שה"ש א, יא) תורי זהב. בספר קנה ראיתי, שנים מקרא, כנגד הוא"ו ומשך הוא"ו. ואחד תרגום, כנגד הע"ט, עד כאן לשונו:

ל״גוזה לשון מהרמ"ק ז"ל, בגמרא פ"ו כל המשלים פרשיותיו עם הציבור משלימין לו ימיו ושנותיו (ברכות ח, ב). והנה רמזו הסוד בענין זה, שהמשלים פרשיותיו היינו תיקון שמתקן המלכות שהיא פרשה ודאי. ועם היות שהתורה שבכתב בתפארת, הנותן ריוח בין פרשה לפרשה בחינת המלכות, ולכך נקראת פרשה. ופרשיותיו עם הצבור, היינו סוד הציבור, קיבוץ הספירות הצבורות עשר. וצריך להשלים המלכות פרשה עם הציבור שתהיה נקשרת עם התפארת, והרי זהו סוד הייחוד הנעשה והתיקון המתתקן ע"י הקריאה שאדם קורא כשהציבור קוראים, נמצא מייחד הפרשה אשר לו המלכות עם הספירות כולם שהם ציבור. ולכך משלימין לו ימיו שהם ששה קצוות ימים ודאי יהיו שלימים, שעיקר שלימותם מצד המלכות המשלימים, וכמו שהוא משלים הימים העליונים בקשר המלכות עמהם, כך ימיו ממש משתלמין ממעשיו. ושנותיו, היינו בחינת שנה שהיא הבינה, ויש בחינות רבות, וכולם שנים, ולכך משלים יומין עילאין לשנה, כך משלימין לו ימיו ושנותיו. ועיקר המעשה הוא שנים מקרא ושלשה תרגום, דהיינו חסד והגבורה והתפארת, חסד והתפארת מקרא, שכן הם רחמים ואינם משתנים, והמשתנות מתלבשות בסוד לבוש הדינים היא הגבורה, ולכך אחד תרגום. ויש שפירשו, שנים מקרא, שני ווי"ן דהיינו תפארת ויסוד. ואחד תרגום, מלכות. ואינו רחוק שיהיה ממש דומה לזה, ששתי ווי"ן התפארת, והלבוש תרגום, היינו לבוש ההנהגה הקדושה בתוך ההנהגה היוצאת אפילו חוצה, דהיינו פנים המנהגים בחוץ התרגום. וכבר פרשתי בענייניו לעיל שער ז' סימן א', וניחא טפי לפרושי בשלשה אבות, מפני שהוא מכוון כל סוד הייחוד, אותיות מהבינה, נקודות מחכמה, טעמים מהכתר רצון הנגזר מהקיבוץ הוא חפץ אין סוף המתגלה בתורה במצותיה, ולכן קורא שלשה פעמים להמשיכה בשלשה אבות, דהיינו סוד ההנהגה עליונה נקשרת ומתייחדת בחסד גבורה תפארת. ועצם הפרשה היא מלכות המשתלמת עמהם. וזהו עיקר הכוונה:

ל״דובעיקר המעשה יש לי תיקונים, אבארם עם היות שהם יופי מצות לחוד. והענין, כשהוא מתחיל ללמוד, קודם שיפתח יכוין בנקודות וטעמים ואותיות, והחפץ המתלבש בהם, וישים לבו ללימודו ויפתח, (תהלים קכד, ח) עזרנו בשם ה', דהיינו עזרינ"ו זרעינ"ו בשם, ושפע הזרע הראוי לעזר בשם יהו"ה, דהיינו המתמלא בחכמה בעשר אותיות יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ועושה על ידי הבינה, והאציל שמים תפארת שש קצוות, וארץ מדת המלכות, ומכוון שלשה פעמים לשלשה אבות כדפירשתי:

ל״הואחר שסיים הפרשה בלי הפסקת דבור אפילו לצורכיו, אלא נותן ייחוד לכתר ה'. ומיד סמוך לפרשה הרמוזה בתורה שבכתב, קושר נביאים וקורא ההפטרה בלי הפסקה, וכל פסוק שני פעמים, האחד מקרא והשני תרגום או לע"ז כנגד נצח הוד, שההוד דינה בגבורה. ומיד חותם בלי הפסקה בכתובים, וקורא אם בשבת (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת, ואם בששי אומר (שם צג) י"י מלך, לקשור כתובים יסוד ומלכות, בנביאים. וקורא משנה אחת סמוך שהיא במלכות המתלבשת בכסא ובהיכלות למטה, והרי יחוד גמור. ומשלים תמיד במקרא לא בלע"ז ולא בתרגום, לחזור ולחבר השמאל בימין, ודרך זה ישר ונאות למעשה ולייחוד, עד כאן לשונו:

ל״ובענין הטבילה, צריך לטבול ג' פעמים. טבילה ראשונה, להעביר זוהמת עונות. אח"כ ב' טבילות כנגד נעשה ונשמע:

ל״זכתב כנפי יונה, סוד טבילת ערב שבת, או קודם מנחה או אחר מנחה צריך להיות אחר חצות. יכוין שמים עולה צ' כנגד ט' יודין אשר יש בד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. שם ע"ב יש לו ד' יודי"ן, כיצד, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, הרי ד' יודי"ן. שם ס"ג כיצד, יו"ד ה"י וא"ו ה"י הרי ג' יודין אחרים שהם ז' יודין. ואחד של שם מ"ה, כיצד, יו"ד ה"א וא"ו ה"א הרי י' אחד, והם ח' יודין. ואחד של שם ב"ן, כיצד, יו"ד ה"א ו"ו ה"ה, הרי יו"ד אחד, באופן שכל הד' שמות הנזכרים הם ט' יודין שעולים מים. ומלת של מקו"ה עולה קנ"א, כמו שעולה שם אהי"ה במילוי ההי"ן כזה, אלף ה"ה יו"ד ה"ה הרי קנ"א. וידעת כי שם אהיה כסא לשם של ב' יודין, וגם יכוין הטובל בד' יודין של שם ע"ב שעולים מ', כנגד מ' סאה שצריך שיהיה למקוה, וכוונה זו בקיצור היא טובה וחשובה עד מאד לכל ערב שבת. אבל בשלש רגלים, צריך לכוין בשני ע"ב וקס"א שהוא הויה ביודין כמו שביארתי למעלה שעולה ע"ב. ואהי"ה ביודין אבאר לך, אלף ה"י יו"ד ה"י שעולה קס"א, וקס"א וע"ב עולה רג"ל, וזהו (ר"ה טז, ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, פירוש השני שמות הנזכר עולים רגל, עד כאן לשונו:

ל״חובכנפי יונה חלק ג' סימן מ"ה, הטובל ערב שבת מן המנחה ולמעלה, כשהוא בתוך המים ישתחווה למערב. ואם אינו יודע איזה מערב העולם, יצייר בדעתו ד' רוחות וישוח למערב. ויאמר פעם ראשונה, הריני טובל בפישוט מלבושי החול, ואם הוא מזכי הראות יראה כעין עשן מעלה פרצופין קטנים רבים מצפורני ידיו. אחר כך יחזור וישחה שנית ויאמר, הריני טובל כדי לקבל הארת שבת זכור ושמור בחבורא חדא. ויכוין בזכור לע"ב קס"א, ובשמור למילת אלקים שהוא שי"ן ואחור שלו ר' ועם מ"ו שהם החסדים מילוי ע"ב באמצע, ואלה הם חמשה ענני כבוד מקיפין את האדם בתוך מים, עיין בחלק הב' סימן צ"ה. יחזור וישחה ויאמר, הריני טובל עבור לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס"א קמ"ג קכ"א. וכשיוצא, פוסע לאחוריו כמו שיוצא מבית הכנסת. וכשילבש בגדיו דהיינו כתונת נקי, יאמר ג' פעמים (ישעיה נד, יז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כל הפסוק, ויכוין כו' עיין שם. וכבר הארכתי למעלה בקו"ף קדושה בענין קדושת הגוף כל עניני טבילה, יעויין שם:

ל״טומשמע מכתבי הקודש דהאר"י ז"ל, שהטבילה תהיה סמוך לקבלת שבת, וכן רחיצת רגלים בחמין, כי גם ברחיצה יש סודות. ומצאתי בכתבי הקודש שלו בזה הלשון, ומה טוב ומה נעים שבכל ערב שבת וערב יום טוב ירחץ רגליו במים חמין, לפי שהשכינה רגליה בחול יורדת מות, ובשבת מעלה אותם אז למעלה, ונכללים בשלשה ספירת נצ"ח הו"ד יסו"ד, בגדול"ה גבור"ה תפארת, וכן בכל העולמות בסוד שבעה. וזהו שאמר (שה"ש ה, ג) רחצתי את רגלי איככה אטנפם, ברדת למטה לקליפות. וטעם מים חמין בערב שבת עם מוצאי שבת, בספר הזהר דשלהובא עולה בערב שבת מגיהנם עם נפשות הרשעים הנכנסים בגן עדן, ויכוין אז בגניבת רגליו אחר הרחיצה והטהרה בשם סנדלפון אשר הוא סנדל לרגלי שכינה ערב שבת כאשר מתקשט עצמה לזיווג ליל שבת, ואז רוחצת רגלי שכינה, ואחר רחיצת המנחה היא לסנדלפון ברגליה ליכנס לפרגוד לזיווג. ואחר אשר ירחץ רגליו האדם ערב שבת במים חמין, כאשר ילבש בגדיו הטובים, ובפרט אם יהיו לבנים יהיה יותר טוב כמו שביארנו בסוד ד' בגדי לבן עיין שם, ויצא השדה כדי להקביל השבת:

מ׳עוד מצאתי בכתבי הקודש דהאר"י ז"ל מצוה בזמנה של קריאת הפרשה הוא יום ו' אחר חצות:

מ״אעוד מצאתי בכתבי הקודש הנ"ל, וצריך לכוין במזמור הבו לה' בני אלים (תהילים כ״ט:א׳) ג' פעמים הבל, בראשי תיבות הבו לה' בני אלים, השתחוו לה' בהדרת, ואחר בסופי תיבות קו"ל יהו"ה חוצ"ב להבות אש, לרמוז הנשמות הבאים בשבת נשמות יתירות, יש מהם שבאים מצד הבל, ויש מהם שבאים מצד קין. הבאים מצד הבל, נרמזים ובאים בזה המזמור הנזכר:

מ״בוהבאים מצד קין, באים במזמור (שם צג) ה' מלך גאות לבש^הגה"הבמזמור (תהילים צ״ג:א׳) ה' מלך גאות לבש הוא סוד מלבושי שבת, שהאצילות מתלבש בבריאה. וזה לשון הפרדס בשער אבי"ע, וכן כתב בתולעת יעקב, לחלף שמלותיו כו' עד בדוגמא העליונה, עכ"ל. וזהו סוד ה' מלך גאות לבש, המלך יושב על הכסא כי הכסא הוא המלבוש של האצילות. וסוד לבוש הוא (דברים ו, ד) שמע ישראל י"י אלהינו ידו"ד אחד, הראשי תיבות עולה מנין לבש, והוא מתלבש בתיבות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אח"כ עוד לבש פעם שנית ועוז התאזר, כי אז הארה גדולה גם ביצירה, ומשם נמשך אף תכון תבל בל תמוט הוא עולם העשייה. וביאור אחר כך, נכון כסאך מאז מעולם, כי סוד בגדי שבת הוא עד כסא, ואז האור מאיר דרך היצירה בעשיה בלתי התלבשות לבש ה' התאזר, על זה רמז גם כן (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, התורה נתנה בשבת סוד מלבוש שבת זה. בשלום אותיות מלבוש:
עוד בקונטרס בדברי האר"י ז"ל, ללבוש בשבת ד' בגדי לבן, ואין להקפיד אם לבש בחורף בגד ארגמן וכיוצא תחת מלבוש הלבן העליון מפני הצנה, רק שיהיו ארבעה בגדי לבן כנגד האותיות השם הגדול שהן לבושי העולם הבריאה. ומאן נינהו, תחתון ועליון והאזור והחלוק. ונאמר במסורה, כי כפי גוון המלבוש שאדם לובש בשבת בעולם הזה, כך ממש יתלבש אחר פטירתו בימי שבת תמידי. ונכון להקפיד מאוד לאכול בשולחן של ד' רגלים בשבתות ויו"ט, דוגמא לשולחן הטהור שבהיכל. ולא יפחתו לו מד' ככרות, ונר של ד' פיות. וראוי להיות זריז מאוד בטבילת שבת שחרית, שהאדם יוצא מקדושה לקדושה, כי אינה דומה חומר ליל שבת ליומא לענין רזי האלקים וסודותיו, וכל שכן אם יקיים האדם מצות עונה שהוא צריך לטבול לקריו, אבל בלאו הכי נמי טוב ונכון לטבול דומיא דבין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה דכהן גדול ביום הכפורים, עד כאן לשונו: בזה האופן נשאו נהרות ידו"ד, נשאו ראשי תיבות כמנין קין. קולם ישאו נהרות, ראשי תיבות קין. נאו"ה קודש ידו"ד, ראשי תיבות קין. ויש בו מ"ה תיבות, כנגד שם מ"ה:

מ״גואחריו (שם צב) מזמור שיר ליום השבת רמוז בראשי תיבות שלמה, שמלת שלמה למשה. ויש במזמור זה קי"ב תיבות, כמנין יב"ק. ויש בו ט"ז פסוקים, כנגד ארבע חיות הקודש ארבעה פנים לאחת הם י"ו פנים:

מ״דויאמר בואי כלה בכוונה גדולה. וצריך לומר ג' פעמים, באי כלה באי כלה באי כלה שבת מלכתא. וצריך לכוין ג"כ במזמור הבו ב' פעמים כלה, שנאמר (שם כט, א) הבו לה' כבוד, ראשי תיבות למפרע כלה. הבו לה' כבוד שמו גם כן ראשי תיבות למפרע כלה, כנגד ב' פעמים בואי כלה שעולים כמנין קול כדי לעורר תפארת הנקרא קול בסוד הזיווג, וסימן (שה"ש ה, ב) קול דודי דופק:

מ״האחר כך ילך לבית הכנסת, ויכוין במלת ברכו כשאומר החזן והוא עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד לקבל נפש יתירה של שבת. והם ה' תיבות, כנגד נפש רוח ונשמה חיה יחידה, ודי בזה:

מ״וסוד העירוב, כתב מהרמ"ק ז"ל בשערים בענין העירוב, והנה חז"ל קשרו שלשה עניינים אלו ואמרו (שבת לד, א) ג' דברים צריך אדם לומר, הרי שהם דברים מצד המלכות דבר, ויאמר אדם, ת"ת ת"ת בתוך ביתו, מורה שהם ב' תיקונים למלכות הנקראת בית, והם משרתים מצד החכמה שבה סוד י' ומשם השכינה מעשר וכלולה מעשר והוא י' המתעשרת וכן ערבתם מצד הבינה שהיא נותנת למלכות עירוב, דהיינו עיבור, דהיינו ע"ב רי"ו, דהיינו חסד וגבורה, ומקשורם וייחודם עושה עיבור ע"י התפארת קו האמצעית, והיינו עירוב מצד התפארת דאכליל בגבורה, דהיינו יר"ו בין הע"ב, דהיינו עירוב ע' מכאן, ב' מכאן, יר"ו באמצע, והיינו עירוב תחומין ועירוב חצירות ושתופי מבואות:

מ״זוהענין, שהתחומין כולם במלכות, שהיה המתדמה בית ומכון לכל האצילות, וכל מקום שהיא שם, תפארת שם, מיד כיון שהיא עושה תחום מיד שורה התפארת. ועירוב תחומין אלו היינו סוד ידו"ד, ארבעת אלפים אמה לדרום ולצפון למזרח ולמערב, דהיינו י' דרום ה' צפון ו' מזרח ה' מערב. וכן ארבעה אלפים אמה שם אדנ"י, דהיינו אלפים אמה לכל רוח, דהיינו יאהדונה"י, י"א אלפים לדרום, ה"ד אלפים לצפון, ו"נ אלפים למזרח, ה"י אלפים למערב. והנה עירוב התחומין הוא לקשור אותיות שבדרום לצפון יאהדונה"י, או אותיות שבצפון לדרום, וכן אותיות שבמזרח למערב ונה"י או שבמערב למזרח, ולזה יהיה סוד קשר י"ה או קשר ו"ה, וכן בשם אדנ"י א"ד או נ"י, והיינו סוד עירובי תחומין, לתת עירוב וקשר ועיבור י' בה' או ו' בה', ועל דרך זה בשם אדנ"י כדפירשתי. וענין עירוב תחומין מצד המלכות, כל עצמו מפני שהוא העושה תחום אל הקדושה ואין לצאת חוץ ממנה:

מ״חעירוב חצירות היינו נצח, ועוד חצירות ה', ויש בהם בתים שהם בחינות המלכות, וכל חצר יש בו שני בתים דהיינו בחינת בית מלכות מצד הימין, ומלכות מצד השמאל, ואין לפחות משתים, ויש ג' בחסד גבורה תפארת, ויש ארבעה עם המלכות, ויש חמשה מצד חסד וגבורה תפארת נצח הוד, ויש ששה מצד ששה קצוות, ויש שבעה מצד שבעה ספירות, ויש שמונה עם צד הבינה, ויש תשעה מצד החכמה, ויש עשרה מעשרה ספירות, וכן מוסיפים במספרם כדפירשתי בכמה מקומות. והבתים בחינות למלכות בחצרות נצח והוד, אם החצר או היינו עירובי בתים בחצר, להוציא האדם תפארת מבית לבית בחצר. ואם יש עלייה ויהיה העירוב מבית לעליה, היינו המלכות עליה מצד הבינה, וזה העליות במספר בבתים כדפירוש, ומחצר לחצר היינו מנצח להוד ומהוד לנצח:

מ״טוהמבוי היא המלכות למטה, שהיא מבוא וכניסה לספירות כולם, דהיינו חצירות פתוחות לתוכו, ובתים סתומות לחצירות, מפני שהמבוי מלכות למטה מנצח והוד, ובית מלכות על נצח והוד, לכך בתים פתוחים לחצירות, וחצרות פתוחים למבואות. והמבוי היא למטה, ואינו ניתר לטלטל בתוכו אלא או ע"י יחודה ביסוד דהיינו לח"י ודאי על ידי חי העולמים, דהיינו בצדו של מבוי מלכות לצד היסוד ויסוד לצד המלכות. או קורה דהיינו ו' עליונה תפארת, לכך לחי כל שהוא, וקורה יש לה שיעור עוביה וכו'. וצריך הלחי פחות משלשה סמוך, מפני שאין לעלות היסוד משך ו' עליונה אלא שלשה טפחים, שהם כאומר אין בין מים עליונים למים תחתונים אלא כשלשה אצבעות שהם נצח הוד יסוד בענין שלא יתעלה ממנה יותר מעילוי ג' ספירות אלו. אמנם הקורה ו' עליונה למעלה של המבוי, ולמעלה מעשרים אמה פסולה, מפני שאין התפארת עולה מעליה אלא עד עשר ממטה למעלה, ועשר ממעלה למטה, ועל כן ניתר בקורה:

נ׳ושתופי מבואות ועירוב תחומין בכל המאכלים, שהייחוד קל, אמנם נוסף התחומין ברגליו, דהיינו נצח והוד מייחד ומערב התחומין, וכן מתערבין. אמנם בתים בחצר אין עירובם אלא בפת, דהיינו (תהלים קד, טו) לחם לבב אנוש יסעד שהוא הייחוד הגמור:

נ״אסוד הדלקת נר שבת, כתב בתולעת יעקב וזה לשונו, ועל דרך האמת, סוד סוכות שלום הנשמות שהם נירות העולם ממנה באות ושורות על הראויים אליהם, וליל מלכות שבת מחלקם להם נשמה יתירה והם נירותיה, ולסוד זה מוטל על רמז למלכות האשה להדליק נר שבת, וזכות גדול היא לה ותזכה לבנים קדושים מאירים בתורה וביראת השם מרבים שלום בעולם, וגורמת לבעלה אורך ימים. וצריכה להדליק שתי פתילות כנגד זכור ושמור, עד כאן לשונו:

נ״בלשון החייט בשער השביעיות, אמרו כי מצוה להדליק נר בליל שבת שהוא שלום הבית וכו', ירצה מפני שהשבת רומז לאלף השביעי שאז הלבנה יהיה לה אור כאור החמה (ישעיה ל, כו), מפני זה נצטוינו להדליק נר בליל שבת. ומפני שסיבת האור הצפון והעדרו ממנו בזה העולם הוא בסבת חוה, לכן מצווה האשה בהדלקתה. וראיתי מדקדקים מדליקין על פי הסוד שבעה נירות, ונכון הוא, כי אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנירות (במדבר ח, ב). ויש מדליקין עשרה נירות, כי כולם מאירות, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ואלו הנירות אינן צריכין להיות כולם על השלחן אשר הוא אוכל, אף אם הם מסודרות מצטרפות לרמז הסוד הזה:

נ״גסוד נוסח הקידוש, ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה י' מקדש השבת. וכתב בספר לקט שכחה ופיאה, וכן כתב האר"י ז"ל, כי טעות גדול לומר כי בנו בחרת, ולא יהיה רק ע' תיבות ביחד, וכן האריך בזה בתולעת יעקב שלא יהיה בנוסח הקידוש רק ל"ה תיבות, ועם ויכולו הם ע' תיבות, והאריך בסוד הדבר עיין שם:

נ״דומה שכתב בלקט שכחה ופיאה שאפילו יחיד יאמר סברי מורי, כדי שעם אלו ב' תיבות יהיה ע"ב כמנין ויכולו, הדין עמו שראוי לצרף עוד תיבות לכוונה זה שיעלה לחשבון ע"ב נגד שם של ע"ב, (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, חסד עולה ע"ב. וכן (בראשית ב, א) ויכולו השמים והארץ ראשי תיבות וה"ו, שהוא שם הראשון משם של ע"ב. אמנם לפי מנהגינו שאנחנו מתחילים יום הששי, יצרף בדעתו אלו השני תיבות למנין ע"ב, ויחשוב שני הכוונות. יחשוב שבויכולו עם הקידוש יש ע' תיבות לסוד הנזכר, ואחר כך יחשוב שבצירוף שתי תיבות יום הששי הוא ע"ב. אבל על כל זאת אני מסכים, שבכל פעם שמברך איזה ברכה בשבת יאמר סברי מורי לכבוד פנים חדשות, אבל לא יצרף במחשבתו אלו השתי תיבות לסוד המנין ומבואר למבין:

נ״הובספר המוסר פרק ד' בהג"ה כתב עוד בענין אחר לענין צירוף ע"ב וזה לשונו, יסוד הקידוש של ליל שבת אמרו הקדמונים ז"ל שצריך להיות האדם בעמידה באותו קידוש, מפני שהוא קדושת כלה הידועה, לפי ששבע הברכות של הכלה הם בעמידה בשעת קדושיה והכל עומדין לכבודה, כל שכן לכלה העליונה הכלולה בכל יופי, שאנו צריכין לעמוד בשעת קדושיה לכבודה על אחת כמה וכמה. ואל יהא ענין הזה והדבר הזה קל בעיניך, כי הענין גדול ועמוק הוא, כי הכלה מתקדשת ומתייחדת עם המלך ה' צבאות, כי הקידוש שאנו מקדשין יש בו ל"ה תיבות כדי להשלים ע"ב שמות שהכלה מתעטרת בהם. ויכלו יש בו ל"ה תיבות, כדי להשלים על היין שם ע"ב שמות של הקב"ה להתעטר בהם בהכלה כלולה, וכן ויכלו בגמטריא ע"ב. ואם תאמר, שמו יתברך ויתעלה ע"ב, ואתה אומר ע' ולא יותר. תדע לך, כי העיקר הוא סוד ע' שמות, והשנים הם מעידים נאמנים אעפ"י שאין נכנסין במנין, כענין סנהדרין שהם ע' סנהדרין ולא יותר, אבל שני סופרים שיושבין לפניהם והם עדים נכנסין עמהם במנין. כמו כן בכאן, שתי ברכות שהן בכאן, ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם בורא פרי הגפן, ברוך אתה י' אשר קדשנו וכו', ברוך אתה ברוך אתה שתי פעמים, רמז לב' עדים שחותמים בשמו יתברך שהוא ע' להתעטר בהם הכלה התמימה, ועולה הכל לסוד ע"ב שמות, ועל כן אל יקל בעיניך לעמוד מפני קדושי הכלה לכבוד הש"י ולכבודה, אשרי העם שככה לו, עד כאן:

נ״ובענין לחם משנה, כתוב בתולעת יעקב וזה לשונו, גרסינן בברכות בפרק כיצד מברכין (לט, ב), ובשבת פרק כל כתבי (קיז, ב), אמר רבי אבא, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר (שמות טז, כב) לקטו לחם משנה. אמר רב אשי, חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי, ובצע חדא, לחם משנה כנגד זכור ושמור. וקבלתי, דהא דקאמר ובצע חדא שרצה לומר התחתונה, ופירש רבי טורדוס הלוי ז"ל בענין שנאמר (שמות לג, כ) לא תוכל לראות [את] פני כי לא יראני האדם וחי, עד כאן לשונו:

נ״זואע"פ שהכרעתי לעיל בפ"ק (נר מצוה פיסקא ובוצע ד"ה אלא ודאי) לבצוע משניהן, מכל מקום יוצא נפקותא מדברי תולעת יעקב לבצוע מתחלה התחתונה. ואח"כ מצאתי בזוהר פרשת אמור (רעיא מהימנא ח"ג צח, א) וזה לשונו, אוקימנא שתי הלחם תרתי שכינתי עילאי ותתאי דמתחברין בחדא לגביהון תרי נהמי בשבת מזונא דחד תרין מזוני דעילא ותתא, עד כאן לשונו. פירוש תרתי שכינתי כו', פירוש שתי הלחם הם סוד השתי שכינות, שכינה העליונה סוד הבינה המתגלה על ידי אות ו' שבתפארת, ולחם התחתון רמז לעטרת שכינה תחתונה הדבוקה תמיד באות ו' שכינה שהוא ביסוד, והיינו ו' ו'. ולפי ששתי לחם רומזים לסוד הנזכר, ובליל שבת מתעורר העטרה כמ"ש, לכן ראוי לבצוע מלחם התחתון שעליה רומז לחם ההוא, וזהו אומרו לגביהון תרי נהמי כו', פירוש כנגד סוד שתי הלחם אנו עושים שני לחם בשבת כאמור:

נ״חסוד ג' סעודות, זה לשון תולעת יעקב, (זוהר ח"ב פח, א) ר' יצחק אמר, כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי, וכתיב (שמות טז, כו) ששת ימים תלקטוהו וגומר, וכיון שאין המזונות נמצאים בו, איה ברכתו. אלא כן תנא, כל הברכות תלוים ביום השביעי. ותאנא למה אין המן יורד ביום השביעי, מפני שממנה מקבלים כל ששה ימים העליונים, וכל אחד ואחד זן את העולם ביומו ממה שמקבל ביום השביעי, לפיכך כל מי שהוא מכלל ישראל צריכים לסדר שלחנם בלחם ומזון בליל שבת, וביום שבת גם כן בשביל שיתברך שלחנם כל ימי השבוע, כי בזמן ההוא הברכה מצויה לברך כל ימי השבוע, ואין ברכה שורה על שלחן ריקם:

נ״טודע כי הטל העליון והאור הגדול יורד מראשו של הקב"ה לשדה של תפוחים ג' פעמים בשבת, והם סוד סעודות המלך, על כן צונו חז"ל (עי' שבת קיח, א) לסעוד שלש סעודות בשבת בדוגמא עליונה. ודעת המאור הקדוש ע"ה, כי סדר אלו הסעודות בדרך זה, סעודת הלילה עליה כתיב (ישעיה נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ, סוד הכלה שמתברכת בזאת הלילה ואז היא עת שמחתה, על כן סעודת הלילה. כנגדה סעודת הבקר עליה כתיב (שם) אז תתענג על ה', סוד עתיק יומין המתגלה באותה שעה. סעודה שלישית עליה כתיב (שם) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, סוד תפארת ישראל. ולפי שהוא שלימות הכל, משלימין בו:

ס׳ומצינו למאור הקדוש ע"ה בשעת פטירתו (עי' זוהר אד"ז האזינו רפח, ב) ובסדר הסעודות לשון זה, אסהדנא עלי לכל אלין דהכא, דהא מן יומאי לא בטלנא אלן תלת סעודתי, ובגיניהון לא איצטריכנא לתעניתא בשבתא. ואפילו ביומי אחרי, וכל שכן בשבתא. ומאן דזכי בהו, זכי להימנותא שלימתא. חד סעודתא מלכות דמטרוניתא, וחד סעודתא תפארת דמלכא, וחד סעודתא כתר דעתיקא קדישא סתימאי דכל סתימין, עד כאן:

ס״אנראה מדבריו אלה, כי סעודת הבוקר למלך סוד קו האמצעי, וסעודת המנחה לעתיק יומין, וזה הסדר נכון יותר, מפני שבשעת המנחה מתגלה המאור העליון סוד עתיק יומין. ומכאן ראיה שסעודה שלישית צריך לעשותה במנחה, לא כאותם שעושים השלישית בשחרית אחר סעודה, שמברכין ברכת המזון ואח"כ פורסין מפה וחוזרין ועושין השלישית, ואין כאן היכרא בסעודת שבת שנעשית לחצאין, ולא בסעודה שלישית שזמנה במנחה, כי היא כנגד עתיק יומין והוא מתגלה באותה שעה:

ס״בועוד ראיה, מדתנן בפרק כל כתבי (שבת קיז, ב) נפלה דליקה בליל שבת, מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות. במנחה, מצילין מזון סעודה אחת:

ס״גועוד ראיה, מדתנן בפרק קמא דפסחים (יג, א) י"ד שחל להיות בשבת, מבערין הכל לפני השבת ומשיירין מזון ב' סעודות. דוקא מזון ב' סעודות צריך לשייר, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה, אלמא דזמן סעודה שלישית אינו אלא במנחה:

ס״דורבינו תם היה רגיל לאכול בי"ד שחל להיות בשבת בסעודה שלישית מצה עשירה הנלושת בשמן ודבש, שלא אמרו רז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"א) כל האוכל מצה בערב פסח כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו, אלא בלחם עוני, אבל מצה עשירה מותר שעדיין לא חל עליו חיוב לחם עוני עד הערב (פסחים לה, ב תוד"ה ומי פירות):

ס״הוכתב במדרשו של רשב"י ע"ה, כי הוא היה רגיל לסדר השלחן בי"ד שחל להיות בשבת ולעסוק במעשה מרכבה במקום סעודה שלישית, והיה אומר זו היא סעודת המלך, והוא סוד נעלם:

ס״ווסימן לסעודות אלו, (ישעיה נח, יג) וקראת לשבת עונג, (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, עד"ן נה"ר ג"ן כסדר. סעודת הלילה, כנגד הכלה שנקראת (שה"ש ד, יב) גן נעול אחותי כלה. סעודת הבוקר, כנגד נהר היוצא מעדן, סוד תפארת ישראל שהוא שבת היום. סעודת מנחה, כנגד העדן העליון, עכ"ל (תולעת יעקב):

ס״זאבל קבלת האלהי האר"י ז"ל כסברא הראשונה, סעודת הלילה לנוקבא דזעיר אנפין, וסעודת שחרית לעתיקא קדישא, וסעודת מנחה לזעיר אנפין:

ס״חסוד הבדלה, זה לשון תולעת יעקב, והבשמים שצריך להריח בהם במוצאי שבת, למצוה מן המובחר הוא הדס, לרמוז אל מקום הנשמות שממנו יוצאים לדור עם ישראל בשבת, ואליו חוזרים, וממנו קיומם. והאילן ההוא שממנה פורחות הנשמות נקרא הדס, שנאמר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים, ועל שמו נקראת אסתר המלכה (אסתר ב, ז) הדסה:

ס״טומברך על האש, דע כי האש אשר בצפון נגנז ונטמן בערב שבת, ומפני שאיסור לעוררו בשבת כלל כתיב (שמות לה, ג) לא תבערו אש וגו'. וכשישראל מברכין עליו במוצאי שבת, יוצא לעמוד על משמרתו כבתחילה, וארבע מחנות מאירים מהנהר ההוא ונקראים מאורי אש, ואנו כופין ארבע אצבעות של יד ימין נגד הנר, והם רמז למחנות ההם סוד המרכבה התחתונות שמאירים מהנר, סוד הכלה כנסת ישראל השולטת עליהם וממנה אורם וקיומם. ואין להסתכל כי אם בחורי האצבעות שהם רמז למאורות התחתונים שנאמר בהם (שמות לג, כג) וראיתי את אחורי. והפנימי רמז למאורות העליונים שנאמר בהם (שם) ופני לא יראו, ואין להסתכל בו. על כן אין כופין פנימיות האצבעות לפני הנר, לפי שהם פנימים ואינם מאירים מנר של מטה, אבל הם מאירים מהמאור העליון למעלה. אבל האחוריים מאירים מנר תחתון, לפיכך כופין אחורי האצבעות נגדה לרמוז שממנו הם מאירים:

ע׳ועוד יש בענין המסתכל בצפרניו טעם אחר, והוא כי הצפרנים רמז לסוד סבה אחרת כמו שכתבנו למעלה בדין חיתוך צפרנים בסוד רשע מכתיר את הצדיק, לפי שבמוצאי שבת מתפשטת בעולם, מסתכלים בצפרנים להתיש כחה בזה ואינו ניזוק בכל אותו שבוע, ובלבד שיאותו לאור אז מברך למי שבראו להצילו מכל צרה:

ע״אובפרקי ר' אליעזר פרק כ"א, בין השמשות היה אדם יושב ומהרהר בלבו ואומר, אוי לי שמא הנחש שהטעני יבא בערב וישופני עקב. נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע. ראה אדם את עמוד האש ושמח בלבו ואמר, ברוך אתה י' בורא מאורי האש, עד כאן:

ע״בכבר ידעת, כי במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, מה שאין כן ביום הכפורים, כדפסקינן בפסחים פרק מקום שנהגו (נד, א). והטעם, לפי שהשבת הוא בכלל הבנין הנקרא עצים שנאמר (תהלים קד, טז) ישבעו עצי ה' וגומר. והעטרה נקראת אבן ישראל, וגם העליונים נקראים אבנים כי הם בנין, לפיכך מברכין במוצאי שבת על האור היוצא מן העצים או מן האבנים. אבל יום הכפורים הוא למעלה מן הבנין ואין מברכין עליו כי אם על אור ששבת, בית יעקב לכו ונלכה באור ה' (ישעיה ב, ה):

ע״גומברך המבדיל בין קודש לחול וכו', ותקנו בכאן ד' הבדלות כנגד ארבע קליפות שסביב האצילות, והם רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, ואלה הם סוד עשרה כתרים תחתונים הנקראים קליפות ליודעי חן, ואלה הקליפות הם מחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים כשגורמים העונות, ועל זה כתוב (ישעיה נט, ב) כי אם עוונותיכם היו מבדילים וגו', השכינה מתלבשת בהם בימות החול לקיים (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, ולקיים (שם מז, ט) מלך אלהים על גוים, והוא סוד (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, וכתיב (שם צא, טו) עמו אנכי בצרה, בסוד (ב"ר ז, י) גלו למצרים שכינה עמהם וגומר, והוא בשביל לשמור את בניו, והם כמשל הגרזל ביד החוצב, והם הרע שבעץ הדעת, והדברים עתיקים:

ע״דודע כי בשבתות ויו"ט מתלבש הקב"ה בפאת הטוב שבעץ הדעת, והם סוד בגדי קודש. ובמוצאי שבת מתפשט מהם ומתלבש בקליפות הנזכרות להנהיג העולם. ולפי שהלבושים של שבת הם כדרך בריאה ויכולים להתערב בהם אלה הקליפות, תקנו לנו להבדיל במוצאי שבת לזה סוד כלאים ושעטנז, והמערבים עליו הכתוב אומר (במדבר יט, כ) כי את מקדש ה' טמא. אבל המאורות העליונים שהם בדרך אצילות, אין שום טומאה נוגעת שם ולא מתערבת עמהם:

ע״הוזהו סוד ההבדלה, המבדיל בין קודש לחול, המאורות העליונים בגדי קודש והתחתונים חול. ובין אור לחושך, סוד המאורות העליונים שהם האור הנעלם והחושך שהם הקליפות. ובין ישראל לגוים, ישראל נטלו גוף האילן מקום קדוש, והגוים טמאים דבוקה במקום טמא, והם הקליפות הנזכרות, וצריך להבדיל ביניהם. ובין יום השביעי, שהוא קודש. לששת ימי המעשה הנזכרים, שהם חול. והמבדיל ביניהם, הוא העושה הטוב בעיני ה', עד כאן לשונו:

ע״ועוד כתב וזה לשונו, וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ע, א) בסוד העץ שחטא בו אדם הראשון גפן היתה, ואמרו (בר"ר יט, ה) מלמד שסחטה ענבים ונתנו לו, והם (ירמיה ב, כא) סורי הגפן נכריה, קובעת כוס התרעלה כוס חמתו. וכנגד זה בא לאשה דם נידות סוד הזוהמא שהטיח הנחש בחוה (תקו"ז תקון סט קיח, ב). ולפי שנתכוונה להבדיל מאדם ע"י היין, אין הנשים טועמות יין של הבדלה, ועתיד הקב"ה להתפשט מן הקליפה ולהראות לישראל פנים בפנים בלי שום מחיצה, כענין שכתוב (ישעיה ל, כ) ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך. וזה יהיה בזמן שיתקיים מה שכתוב (שם כה, ח) בלע המות, וכתיב (שם כד, כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה, סוד השר הידוע ובת זוגו, ואז יתקיים בשני האורים (שם ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, עד כאן לשונו:

ע״זסוד עונתן של תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, כבר כתבתי למעלה (פרק נר מצוה ד"ה עונתן של ת"ח) ושמרו "בני "ישראל "את "השבת (שמות לא, טז), ראשי תיבות ביאה. וזהו סוד (שם) ברית עולם. ואמר (שם יז) אות היא, הוא כתיב, והיא קרי, הוא סוד הזיווג והייחוד זכור ושמור, ואות ברית קודש הוא המייחד הוא והיא:

ע״חוזה לשון החייט בשער השביעית, והיא עונת התפארת וזרע השלום וכו', השבת רמז ליסוד, והנצח והוד לתרי ביעי, אם כן כאשר השלום בבית שהוא סוד המעור, אזי תפארת בכלל, כי נצח והוד נקראים למודי ה' והם התפארת, ותלמידי חכמים היו מכוונים בזה הענין לשמש מטתם בערב שבת כדי להמשיך רוח חדשה בולד, כי אז בודאי יש רוח חדשה מצד גלגול חוזר:

ע״טואם יקשה עליך מאמר הנביא (יחזקאל לו, כו) ורוח חדשה אתן בקרבכם, כי הענין הזה מורה על העתיד, ושעד אותו זמן לא יהיה רוח חדשה. יש להשיב כי מאמר הנביא היתה על דרך כלל, אמנם אל השרידים אשר ה' קורא, יש נשמה חדשה אפילו בזמן הזה, עד כאן לשונו:

פ׳נשלם פרק תורה אור