שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבועות, תורה אור ג׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Shevuot, Torah Ohr 3
א׳מעלת לומדיה
1
ב׳פקודי י"י ישרים משמחי לב (תהלים יט, כ). לעיל בהקדמת תולדות אדם הארכתי בענין נוסח נותן התורה, ולא נתן התורה, כי עדיין נותן הקדוש ברוך הוא התורה, בסוד (דברים ה, יט) קול גדול ולא יסף, שיש ב' פירושים על זה. פירוש אחד, לא הוסיף. ופירוש ב' להיפך, לא פסק. ושניהם אמת, כי לא הוסיף באותו פעם לגלות ממה שגילה, אבל לא פסק, כי כל נביאות הנביאים וכל חידושי סופרים דור ודור וחכמיו כו', וכל מה שתלמיד מחדש הכל היה בכח הקול ההוא, ובעת הגיע זמנו לפי הדור יצא לאור. נמצא כל דברי רבנן ותקנות וסייגות ומנהגות הכל מסיני. ועיין לעיל באורך והכל שייך לכאן. גם שם נתבאר היטב ענין אלו ואלו דברי אלהים חיים, עיין שם באורך:
2
ג׳ועל זה רומז הפסוק פקודי י"י ישרים וגומר. פקודי, לשון התמנות, כמו (שמות לח, כה) פקודי העדה, ורומז על דור ודור וחכמיו ודורשיו כו'. וגם הוא לשון פקדון, ורומז על מה שהופקד ומפקד פקיד בקול ההוא שעדיין לא יצא לאור, ויוצא לאור בכל עת עניינים על ידי דור ודור וחכמיו, והם פקודי י"י מצות י"י, אף שנראה שהוא יתברך לא ציוום רק מדרבנן, לפי האמת י"י ציווה, ועתה נתגלה לאור. ועליהם נאמר (תהלים קיט, צג), לעולם לא אשכח פקודיך. ופקודותיך שמרה רוחי (איוב י, יב). כי רוח י"י דיבר בם (ש"ב כג, ב). כי הנשמות הם רוחניות התורה והמצות, והם חוטי השלהביות המתפשטות מקול גדול ההוא:
3
ד׳וזהו התורה שאומר הש"י בשם החכמים, מאיר בני אומר כך כו' (חגיגה טו, ב), וכן הרבה, אשר על זה אנו מתפללין ותן חלקינו בתורתך, שנזכה גם אנחנו שיאמר הקב"ה דברים בשמנו. גם פירושו ותן חלקנו בתורתך, שיהיו דברי תורה שאנו מתחדשים דברי אמת שהם תורתך, דהיינו מה שבכח הקול הגדול הזה, שלא נחדש חס ושלום דברים שאין אמתיים. ובהתחדש דבר אמת, זהו חלקנו. ובאמת היא תורתו ית', ואין אנו רק שאנו מוציאין דבר הכמוס לאור על ידי נשמתינו שהיא ממקור הדבר הזה:
4
ה׳וזהו ביאור דברי רבותינו ז"ל (ב"ב יב, א) חכם עדיף מנביא. כלומר, בחינת החכמה עדיפה מבחינת הנבואה. כענין שאמרו רבותינו ז"ל במסכת מגילה (ב, ב), אלה המצות (ויקרא כז, לד), שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה. כלומר, מבחינת הנבואה, שאין הקדוש ברוך הוא נותן תורה נוספת על מה שנתן על ידי משה רבינו עליו השלום, אם לא הוראת שעה על פי נביא. אמנם מבחינת החכמה, אז החכמים הבינו דבר מתוך דבר והוציאו הכמוס לאור כפי בחינת נשמתם מה שהשיגו כבר והבינו במעמד הר סיני בקול גדול הנ"ל, ועתה בהתגלות אלה הנשמות נתגלה זה הכמוס לאור:
5
ו׳ועל ידי זה יתבאר מאמר במסכת שבת פרק הבונה (קה, א), דאמר רבי יוחנן, אנכ"י נוטריקון *אנא *נפשי *כתבית *יהבית. רבנן אמרי *אמירה *נעימה *כתיבה *יהיבה. איכא דאמרי, אנכי למפרע, יהיב"ה כתיב"ה נאמני"ן אמרי"ה. יש לתת לב על זה, מהו לדרוש נוטריקון ולמפרע. או למה שינה הלשון שאמר נאמנין אמריה, ולמה לא אמר נעימים אמריה:
6
ז׳קודם שאפרש המאמר צריך להקדים, כי כתיבה היא תורה שבכתב, ואמירה היא תורה שבעל פה. וכן כתיבה יהיבה רומז לתורה שבעל פה, כהא דכתיב (משלי ב, ו) כי י"י יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וזהו שאמר רבי יוחנן, אנכי נוטריקון *אנא *נפשי *כתבית *יהבית, רצה לומר, כתבית תורה שבכתב, יהבית תורה שבעל פה, והכל הוא מפי הגבורה. ובא לאורוי לנו בזה המאמר הנכבד, שמא נטעה בהבנת איזה מאמרים הרומזים איך תורה שבעל פה השיג אותה משה רבינו ע"ה מעצמו וכיון אל האמת. וכהא דאיתא במדרש (שמו"ר מא, ו) ויתן אל משה ככלותו (שמות לא, יח), כללים מסר לו לו. אשר נראה מזה שלא מסר לו השם יתברך רק כללים, ואחר כך הבין משה רבינו עליו השלום הפרטים מעצמו. וכן במדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט), כתוב לך (שמות לד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה, אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה, אני הוא שכתבתי ונתתי לכם. אמר להם הקדוש ברוך הוא חס ושלום שמשה עושה דבר זה. ואפילו עושה, נאמן הוא, שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן לשונם, אשר מזה משמע שהבין משה מדעתו. ולהצילו מטעות זה אמר, אנא נפשי כתבית יהבית, שהקב"ה בעצמו נתן התורה שבכתב, ובעצמו פירש אותה דהיינו תורה שבעל פה כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה. וכן אמרו רבותינו ז"ל בברייתא, וידבר אל משה בהר סיני (ויקרא כה, א). מה תלמוד לומר בהר סיני, והלא כל התורה כולה נאמרה מסיני. אלא לומר לך, מה שמיטה נאמרה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה מסיני, אף כל המצות כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני:
7
ח׳והנה לך משל, שהקב"ה אמר למשה (ויקרא כג, מב) בסכות תשבו שבעת ימים. אחר כן הודיע שהסוכה הזאת חובה על הזכרים ולא על הנקיבות, ושאין החולים חייבים בה ולא הולכי דרך, ושלא יהיה סכוכה אלא בצמח הארץ, ולא יסככנה בצמר ולא במשי ולא בכלים אפי' מאשר תצמח הארץ כגון הכסתות והכרים והבגדים. והודיע שהאכילה והשתייה והשינה בה כל ז' חובה, ושלא יהיה בחללה פחות משבעה טפחים אורך על שבעה טפחים רחב, ושלא יהיה גובה הסוכה פחות מעשרה טפחים, וכאשר בא הנביא עליו השלום נתנה לו המצוה הזאת ופירושיה. וכן בשש מאות ושלש עשרה מצות הם ופירושה המצוה בכתב, והפירוש על פה:
8
ט׳וזה לשון עבודת הקודש פרק כ"ב מחלק התכלית, כבר כתבנו בהרבה מקומות מזה הספר כי התורה כולה אצולה מהחכמה העליונה, היא חכמת אלהים המחשבה העליונה אשר אינה מושגת כלל, ועליה נאמר (ישעיה נה, ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, מחשבתי כתיב חסר וי"ו. וכן אמרו במדרשו של ר"ש בן יוחאי ע"ה (ח"ג ו, א). ועוד שם, תא חזי, מחשבה דקודשא בריך הוא היא עילאה ורישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטא ארחין ושבילין לאשתכחא שמא קדישא, ולאתקנא בתקונוי כדקא יאות. וההיא מחשבה אתנגיד נפיק שקיו דגנתא דעדן לאשקאה כלא. ומההיא מחשבה אשתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ובההיא מחשבה קיימין עילאין ותתאין, עד כאן. וסוד הענין, כי התורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם ו"ה בשם הגדול נאצלו מהמחשבה העליונה, ושתי התורות שקבלנו מפי הגבורה שהיא תורה שבכתב ופירושה שהיא תורה שבעל פה נאצלו מהם ונחקקו ונחקרו מהם, ומקור הכל הוא המחשבה ההיא הנעלמת מעיני כל חי ההשגה בה מניעה. וכמו שהמקור ההוא נמנע ההשגה אם לא ברצון הרוצה האמיתי אשר עלה במחשבתו הנפלאה ורצה לחצוב ממנה שני המאורות הגדולים תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כן במה שחוצב ממנו נמנע ידיעתו והשגת רצונו בו אם לא יודיענו ויפרשנו בעצמו. ולזה כמו שהוצרכו הקבלה מפיו בתורה שבכתב החצובה ממקור ההוא, כן הוצרכה הקבלה מפיו בתורה שבעל פה שהוא פירש החציבה ההיא. וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל הביא בידיו סימני המקור ההוא אשר חוצבה ממנו להורות על מקומה, ובאה רשומה וחתומה בטבעת הגדולה ההיא הכוללת הכל, עד כאן לשונו:
9
י׳אלא הענין הוא, במאמרים האלה לאחר שנתן השם יתברך שתי תורות שבכתב ושבעל פה למשה רבינו ע"ה, נתגבר שכלו של משה רבינו ע"ה להבין דבר מתוך דבר בפלפול הגדול בלי סוף ובלי תכלית, וכאלו הוא מרא דשמעתא. וכהא דאיתא בפרק אין בין המודר (נדרים) דף ל"ח (א), אמר רבי יוסי בר חנינא, לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד, כז) כתב לך, פסל לך (שם א). מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך. משה נהג בה טובות עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב, ט) טוב עין הוא יבורך וגומר. מתיב רב חסדא, (דברים ד, יד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם. אותי צוה, ואני לכם. דבר אחר, למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צונו ה' אלהי (שם ה). אותי צוה, ואני לכם. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת (דברים לא, יט), השירה לחודה. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (שם). אלא פלפולא בעלמא, עד כאן לשונם. ובענין מדרש דכי תשא, השיב להם הקב"ה, ח"ו שמשה כותב מדעתו, רק מפי יקרא. ואם בענין פירוש התורה, אף אם הוא מוסיף בתוקף פילפולא, בכל ביתי נאמן הוא. וכבר נודע כי מלכות בית תפארת ומלכות התורה שבעל פה והיא כלת משה, כאשר יתבאר לקמן:
10
י״אאמירה נעימה כו'. איכא דאמרי כו'. יש לבאר זה על דרך הא דאיתא במסכת גיטין פרק הניזקין (גיטין דף ס') (ב), אמר רבי אלעזר, תורה רוב שבכתב, ומיעוט על פה, שנאמר (הושע ח, יב) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. ורבי יוחנן אמר, רוב על פה, ומיעוט בכתב, שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה. ואידך נמי, הכתיב אכתוב לו רובי תורתי. ההוא אתמוה קא מתמה, אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו. ואידך נמי, הכתיב כי על פי הדברים האלה. ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו, עד כאן פירש רש"י, רוב בכתב, רוב התורה תלוים במדרש הכתובים, ללמדה בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן. ומיעוטה על פה, שאין רמז תלמוד לה בתורההגה"המה שכתב רש"י שאין רמז תלמוד לה, לאו דוקא אין רמז, דמי איכא מידי דלא רמוז בתורה. אלא רוצה לומר רמז מבורר לימוד גמור. וזה לשון הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים, יוכל האדם לומר, אם הם פירושי התורה כפי אשר יסדו המקובלים מפי משה כמו שאמרנו מדבריהם כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן מה אלו הלכות היחידות שנאמר בהם הלכה למשה מסיני. וזה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שפירשו המקובלים מפי משה אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת נפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים כדי שיאמר אחד המוציא עין חבירו יוציאו את עינו שנאמר (דברים יט, כא) עין בעין, ואמר השני אינו אלא כופר בלבד שחייב לתת. ולא מצאנו גם כן מחלוקת במה שאמר הכתוב (ויקרא כג, מ) פרי עץ הדר, כדי שיאמר אחד שהוא אתרוג, ויאמר אחד שהוא חבושים או רמונים או זולתו. ולא מצאנו ג"כ מחלוקת בעץ עבות (שם), שהוא הדס. ולא מצאנו מחלוקת במאמר הכתוב (דברים כה, יב) וקצותה את כפה, שהוא כופר. ולא במה שאמר הכתוב (ויקרא כא, ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף, שזו הגזירה אין לנו לגזור אותה אלא אם תהי' אשת איש עכ"פ. וכן גזירת הכתוב בנערה אשר לא מצאו לה בתולים שיסקלוה (דברים כב, כא), לא שמענו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאומר שזה לא יהי' אלא אם היתה אשת איש והעידו עדים עליה שאחר קידושין זנתה בעדים והתראה. וכיוצא בזה בכלל המצותל אין מחלוקת בהן שכולן פירושים מקובלים מפי משה, ועליהם ועל דומיהם אמרו כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני. אבל אע"פ שהן מקובלים ואין מחלוקת בהן, מחכמת התורה הנתונה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזות המצויים במקרא. וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקים זה על זה במערכת העיון ומביאין ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להן, כגון (סוכה לה, א) מה שאמר במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהי' רמונים או חבושים או זולתם, עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר פרי עץ הדר, ואמר על שטעם עצו ופריו שוה, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר פרי הדר על כל מים, אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה. אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת. אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל. וכן הוא ראייתם על ההדס (שם לב, ב). וראייתם על דיני אברים בעונש ממון (ב"ק פג, ב), והוא מה שחייב למי שהשחית אבר מאברי חברו. וראייתם גם כן על בת איש כהן הנזכרת לשם, שהיא אשת איש (סנהדרין נ, ב). וכל הדומה לו שהוא נוהג על העיקר הזה:
וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה, רצו לומר העניינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר שלש עשרה מדותיהם מקובלים מפי משה מסיני, וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה, לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחבירו משלם ממון הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו שאלו פירושים כלם הם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא. או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא כמו שאמרנו. ועל כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני, עד כאן לשון הרמב"ם: אלא למשה נאמרה על פה, כי על פי וגו', על שבעל פה נכרת ברית, אלמא איהו הוה רובא. אתמוה קא מתמה, וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם, והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו, עד כאן:
וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה, רצו לומר העניינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר שלש עשרה מדותיהם מקובלים מפי משה מסיני, וכולם אע"פ שהם מקובלים מפי משה, לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שאין לומר פרי עץ הדר הוא אתרוג הלכה למשה מסיני, או חובל בחבירו משלם ממון הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו שאלו פירושים כלם הם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא. או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא כמו שאמרנו. ועל כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני, עד כאן לשון הרמב"ם: אלא למשה נאמרה על פה, כי על פי וגו', על שבעל פה נכרת ברית, אלמא איהו הוה רובא. אתמוה קא מתמה, וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם, והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו, עד כאן:
11
י״ברבנן אמרי אמירה נעימה. הי"ג מדות שהתורה נדרשת זהו נקרא כתיבה לפי פירוש רש"י, ורבנן סבירא להו כרבי יוחנן דהתם סובר דהרוב הוא האמירה, דהיינו בעל פה, על כן הקדים האמירה להכתיבה. ואמר אמירה נעימה, על דרך דכתיב (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, והתורה נתנה בימינו של הקב"ה, כלומר רוב התורה בימין כביכול, כמו מלאכה שנעשית בשתי ידים נעשה הרוב בימין. ועל צוף דבש אמרי נועם התפלל דוד לחזות בנועם ה' (תהלים כז, ד). אחר כך כתיבה יהיבה, וכתיבה הוא י"ג מדות שהתורה נדרשת, וכתיבה זו גם כן נקראת יהיבה שהיא בעל פה כמו שכתבתי לעיל, אף שהכתב נדרש כן, מכל מקום יהיבה הוא. וסבירא להו לרבנן כרבי יוחנן שם, על כן דורש אנכ"י *אמירה *נעימה *כתיבה *יהיבה. ורבי יוחנן בעצמו שאינו דורש כן הכא, משום דניחא ליה יותר למדרש הנוטריקון שלו. איכא דאמרי *יהיבה *כתיבה *נאמנין *אמריה. סבירא להו כרבי אליעזר שם דסובר תורה שבכתב הרוב, על כן הקדים יהיבה כתיבה לאמירה. ואמר יהיבה כתיבה, כלומר היא החשובה. ונאמנין אמריה גם כן, ולא אמר נעימים שזה משמע שהוא הרוב, כי נעימות בימינו וכמו שכתבתי לעיל, על כן אמר נאמנין. כך נראה לי לפרש על פי פירוש רש"י של הניזקין:
12
י״גאמנם נראה לי לפרש שם בענין אחר, ויהיה תורה שבכתב כפשוטו כפי מה שכתובה לפנינו, ורבי אליעזר ורבי יוחנן, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק משמעות דורשין איכא בינייהו. והענין הוא כמו שכתבתי לעיל, כי קול גדול ולא יסף (דברים ה, יט), פירושו לא פסק, וזהו הקול הוא מן השמים, (שם ד, לו) מן השמים השמיעך את קולו, וכתיב (שם יב) ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ופירוש קול תמונות האותיות וכמו שכתבתי למעלה, שהוא סוד התורה שבכתב שהוא בלי סוף ובלי תכלית. כיצד, כפי שהוא כתובה וסדורה באותיותיה ובתיבותיה לפנינו, בודאי התורה שבעל פה רבה היא מתורה שבכתב. אבל יש לאותיות התורה כמה פנים מכמה צירופי תיבות מאותיותיה בענין אחד בבחינות שונות לאלף אלפי אלפים רבי רבבות בלי תכלית ובלי סוף, ואחר כך בתמורת אותיותיה בכל אלפי ביתות ובכל מיני תמורות באופן שהוא בלי סוף, וכמו שכתבתי לעיל במעלת התורה, ואלו הפנים לא נתגלו רק לבני עליה כל אחד לפי כחו, וכל זה הוא בקול גדול אשר לא פסק, וכל נביא קיבל נבואתו. וכן כל מה שתלמיד ותיק מחדש הכל קיבל אז, כלומר שנשמתו היא משם, על כן נתגלה עתה:
13
י״דובערך זה, התורה שבעל פה מעט נגד תורה שבכתב. ורבי יוחנן ורבי אליעזר לא פליגי בהם, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. רבי אליעזר מדבר בבחינת לא פסק, וקורא לזה כתיבה כי אע"פ שנעלם ממנו הקריאה בפנים של הצירופים אחרים, מכל מקום אותיותיה כתובות לפנינו. ועל זה אמר כתבתי לכם רובי תורתי. ורבי יוחנן סבירא ליה, אין זה נקרא כתיבה, מאחר שאין אנו יודעין הקריאה, על כן מדבר בבחינות לא הוסיף לגלותן. והפסוק אכתוב לכם רובי תורתי אתמוה קא מתמה כו'. ועל זה רומזים בכאן רבנן ואיכא דאמרי ולא פליגי, רק מדברים משני בחינות אלו. אמירה נעימה כתיבה יהיבה, אמירה נעימה, מקדים התורה שבעל פה שהיא הרוב בערך מה שנתגלה. וחשיב אח"כ כתיבה שהיא תורה שבכתב כאשר היא כתובה לפנינו היא המיעוט, אמנם יהיבא, כדכתיב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין. וראיתי בני עליה והמה מועטים כמו בצלאל יודע היה לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ (ברכות נה, א), רצו לומר אותיות התורה, כי הקב"ה הביט בתורה וברא העולם (בר"ר א, ב). איכא דאמרי יהיבה כתיבה נאמנין אמריה, כלומר היהיבה דהיינו יהיב חכמה לחכימין וכל חידושי נביאות הנביאים וחידושי החכמים והתלמידים הכל מצד פנים של תורה שהיו כמוסים והם הוציאו לאור, והכל באותיות התורה.הגה"הבענין רמזי התורה, דע שאין שום דבר שהוא מדרבנן הן שמעתתא הן אגדתא שלא יהיה רמוז בתורה. והרבה טרח הרב רבי אליעזר מגרמיזא ויגע ומצא דברי רז"ל שרמוזים בתורה, כאשר נמצא בספרו הקדוש שחיבר. וארשום בכאן לדוגמא שמעתתא אחת ואגדתא אחת. שמעתתא, כבר עשו חכמים להתיר אשה על פי עד אחד, והוא רמוז בתורה (דברים יט, טו) לא יקום עד אחד באיש. וקשיא, באיש מיותר. אלא לרמז, באיש אינו קם, אבל באשה קם להתיר עגונה. אגדתא, אמרו רבותינו ז"ל (ב"ק קג, ב), בכל מקום שנמצא בחסיד אחד, הוא רבי יודא בר עילאי, או הוא רבי יודא בן בבא, ורמוז זה בפסוק (תהלים ד, ד) ודעו כי הפלה ה' חסיד לו, סופי תיבות יהודה. ואפשר שזה רמוז בתורה (בראשית מט, ח) יהודא אתה יודוך אחיך, והתורה רמזה, ודוד רמז בביאור יותר. ובכלל אמרו (תענית ט, א) מי איכא בנביאים וכתובים דלא רמוז בתורה, והוא הדין לכל דברי רז"ל, הן אמת ודבריהם אמת: הרי היהיבה היא כתיבה, ואז תורה שבכתב הרוב, כי לא פסק ולא יפסוק לעולם, ונאמנין אמריה היא תורה שבעל פה וכדפרשתי לעיל. ואפשר נמי לפרש נאמנין מלשון (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה על תורה שבעל פה וכדפירשתי לעיל:
14
ט״ונחזור לענין פסוק (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים. מה שהיה מפקד פקיד, ופקודי ה' דהיינו דור דור וחכמיו הוציאו הכמוס לאור הם ישרים, כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד, י). ועל אלו נאמר (תהלים שם) משמחי לב, ועל אלו ויתעצב אל לבו (בראשית ו, ו). הנה הלב מלא חכמה והוא מקור נובע שאינו פוסק, ומי הם לבן של ישראל, הוא הקב"ה, כמו שדרשו רז"ל (פתיחתא איכ"ר סט"ז) על פסוק (ירמיה ד, יח) זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, מי הוא לבן של ישראל, זה הקב"ה, שנאמר (תהלים עג, כו) לבבי וחלקי. ומצד נשמותיהן הדבוקות בו אשר זכו לענין זה מהכמוס שנתגלה על ידם:
15
ט״זולשלמות הענין הנ"ל, יש צורך להאריך ולהודיע מעלת מקבלי התורה ומעלת כל דור ודור שהיו שם וקיבל כל אחד חלקו. הרב המורה ז"ל בפרק ל"ג חלק ב' מספרו, שהקול ההוא העצם אשר השיגו ישראל בו נתנה התורה היה נברא כו'. ואסור לשמוע הדברים, אלא הקול הוא קול ידו"ד מן השמים השמיעך את קולו. וכבר רמזתי ענין השמים שהוא תפארת ישראל סוד התורה שבכתב. גם בענין שמיעת הקול במעמד הקדוש ההוא אם היה הקול המגיע למשה רבינו ע"ה מגיע לישראל, או לא. גם בזה לא דיבר הרמב"ם נכונה, כי דעתו כי הדיבור למשה לבדו, והברת הקול לבד לישראל, ולא השיגו דיבור כלל, כי אם הקול העצום ההוא הנברא בלא הבדל אותיות. ומשה רבינו ע"ה משמיע לישראל מה ששמע. ואמר, כי זה מה שרצה הכתוב באמרו (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם, ואמר גם כן (שמות יט, ט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכתיב (שם ט) בעבור ישמע העם בדברי עמך. ואמר, כי זה מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. אמר (דברים ה, יט) כשמעכם את הקול. ואמר (שם ד, יב) קול דברים אתם שומעים. וכל מה שבא, משמע הדברים. אמר, שהנרצה בו שמע הקול, ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. ואמר, כי דעתו זה הוא הנראה מן התורה ומרוב דברי חכמים ז"ל. וכשעמד בכותל בפניו אמרם ז"ל (מכות כד, א), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהיה נראה מזה המאמר ששתים האלה הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, ולא היה מניעה הוא אליהם, נטה לו ופנה מדרך הישר שהוא משמע הדברים כפשוטן ובקש חשבונות רבים. ואמר, שהכוונה בו מפי גבורות המופת כשאמר כי שני אלו השרשים, רצה לומר מציאות האל והיותו אחד, אמנם יושגו בעיון האנושי, וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מי שידעהו שוה אין יתרון ולא יודעו שני השרשים האלו מצד הנבואה, לכך אמרה התורה (דברים ד, לה) אתה הראת לדעת וגו', אלו דבריו. וזהו כלל דעתו בהשגה ההיא ביום הקהל, והוא שהמגיע לישראל הוא קול לבד לא הבדל אותיות, ולמשה רבינו ע"ה היה מגיע הדיבור בהבדל אותיות והוא היה משמיע לישראל. ואמר, שלזה בא ספור עשרת הדברים כלו ספור היחיד הנפרד:
16
י״זוכבר הכו על קדקדו חכמי האמת גם בזה. ועבודת הקדש האריך מאוד בסתירת דבריו. והאמונה אשר תיכון לעד, והוא כי כל עשרת הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה רבינו ע"ה, כי הרצון היה לקיום האמונה שיהיו כל ישראל נביאים בכל התורה בכלל, ולא יצטרכו בה לשום אמצע. וזה כי עשרת הדברות כסוגים לכל תרי"ג מצות, והם כללים היוצאים מהם, והם שרשים ועיקרים לכל תרי"ג מצות, והם ענפים המתפשטים מהם, ולהורות על זה באו בהם תרי"ג אותיות עד אשר לרעך (שמות כ, יג) ולא עד בכלל:
17
י״חוכן האריך הסמ"ג בהקדמת העשיין, שהשמיע הקב"ה לכל ישראל, וכולן באו למדריגת הנבואה ושמעו בעצמם בלי אמצעי, כי צפה הקב"ה שעתידין לעמוד נביאי שקר ויטעו את העולם בדתות מזויפות, על כן השמיע הקב"ה בפומבי. וכל הנשמות היו שם, כדי שאם יבא איזה וירצה לשנות הדת, נאמר לו שקר אתה דובר, דאם חפץ הש"י בזה היה לו לומר לנו בפומבי כמו שהיה הפומבי בשעת מתן תורה שנתן לנו הש"י עשרת הדברות הכוללים תרי"ג מצות פומבי, והראם שמשה נביאו הנאמן כל מה שיאמר להם אח"כ בפרטי המצות שיאמינו לו. וזהו (שמות יט, ט), הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, עיין שם באורך, והעתקתיו לעיל. ואם היה כדברי הרמב"ם שלא שמעו חיתוך אותיות רק קול בעלמא, א"כ לא היה ח"ו תועלת הנ"ל יוצא מזה. ופשטי פסוקים סותרים דברי הרמב"ם שאמר (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, הרי מבואר בהדיא ששמעו הקול והדיבור:
18
י״טוזה לשון עבודת הקודש, ולהורות עוד על זה, אמר אחר עשרת הדברות (דברים ה, יח) את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם, עד כאן לשונו. והנה מתחילה שמעו כולם עשרת הדברות נאמרים בדיבור אחד. ואח"כ חזר שנית ופרט עשרת הדברות כל אחד בפני עצמו, ולא יכלו ישראל לסבול ביותר, ואמרו למשה רבינו ע"ה (שמות כ, טו) דבר אתה עמנו. ובחזרת שנית הדברות לא שמענו מפי הקב"ה רק אנכי ולא יהיה לך. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד, א), אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. אבל מכל מקום שמעו כולם את עשרת הדברות כשנאמרו בדיבור אחד. וכבר כתבתי לעיל טעמים על זה למה נאמרו בדיבור אחד:
19
כ׳וזה לשון ספר עבודת הקודש פרק ל"ד מחלק סתרי תורה, וממה שכתבתי יתבאר טעם נכון כי נבחרו אלו העשרה, לפי שהם כוללים כל התורה וכל המצות, להיותם עקרים ושרשים להם. ולזה היו עשרת הדברות יוצאים ומסתעפים מסוד עשר ספירות, שבהם נחתמו שמים וארץ, וכל הדברים בעליונים ובתחתונים מהם יוצאים ומהם נמשכים והם השרשים והעקרים לכל. ולפיכך העשרת הדברות היו בדוגמתם שרשים ועקרים לכל המצות, ומהם יוצאות ומסתעפות. והנה המאור העליון מקור ההויה הוא העיקר והשורש לכל ההוייות, כי בו היו גנוזים וממנו נאצלות. ובו תר"ך מאורות כמנין כת"ר, וכנגדן תר"ך אותיות בעשרת הדברות אשר משם נאצלה התורה העליונה הכוללת תרי"ג מצות, וכנגדן מסתעפות ויוצאות מעשרת הדברות. והשבעה הנשארים כנגד שבעה ימי בראשית. ולזה באו הדברות חתומים בשם אהי"ה, שהרי תחילתן אל"ף וסופן כ', א"ך טוב לישראל (תהלים עג, א):
20
כ״אוכן דבור אנכי כולל כל שאר הדברות והוא עקרם ושרשם, שהוא סוד קבלת מלכות שמים, והוא כלל כל העקרים שמהם נתחייבו כל חלקי התורה והמצות שהם בכלל עשרת הדברות, כי אנכי יורה על מציאותו, ומהמציאות נתחייבו החוקים שהם גזירת המלך, והוא החלק הגדול בתורת ידו"ד מורה על היותו מהוה הוייות כולם, והוא אשר חדשם והמציאם, והוא לבדו הקדמון האמיתי. ומזה העיקר נתחייבו הדיעות והאמונות האמיתיות הנקראות בתורה עדות אלקיך, המורה על ההנהגה וההשגחה. ומזה העיקר נתחייב החלק בתורה הנקרא מצות אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוא פנת היכולת הבלתי בעל תכלית. וממנו נתחייב החלק הנקרא משפטים, הנה כי הדבור הנכבד הזה שורש ועיקר לכל הדברות כולם אשר הם כלל כל התורה, ועם שכל אלה העקרים מהם היו בידם קבלה מן האבות, ומהם מה שהשיגו בחוש ממה שראו במצרים, הנה עם כל זה רצה הקב"ה שיגיעו להם כולם ושישיגום בנבואה בענין שיתאמת להם אמונת חזק, הואיל והם העמודים הגדולים שכל האמונה תלויה ועומדת עליהם:
21
כ״בוהדיבור השני שהוא לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שהוא המורה על היחוד, ובאמרו על פני הורה על כל אלה העקרים ממציאות וקדמות והשגה ויכולת שהוא אחד בהם והם פניו, כלומר פנימיים בו ואינם חוץ ממנו, הזהירם שלא יבקשו אלה הדברים מזולתו כי לא ימצאם בשום כח ולא בשום נברא כלל, כי כל אלה הם אחדים בו ואינם חוץ ממנו. ובכל כח זולתו הם אחרים להם, כי הם תלוים בו ואין להם מציאות וקיום כי אם ממנו. ואלה השני שרשים הגיע להם לישראל בשלמותם מפי הגבורה להיותם עקרי האמונה, ולא הוצרכו בהם למשה שיפרש להם בהם שום דבר, כי עם שהגיעו להם כל הדברות מפי הגבורה, הנה הוצרכו אח"כ אל הפירוש מפי משה, וכענין שהתבאר למעלה, וזה בשמונה דברות. אבל באלה השנים הראשונים, הגיעו להם בשלמותם כמו שהגיעו למשה. ולזה החליטו בהם הגזירה באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ולא בא זה הלשון למעט ולומר שלא שמעו אלא אלו, כי יסתור בזה כל הכתובים המעידים כי כל הדברות שמעו מפי הגבורה. אבל הכוונה, כי מנין תורה שהם תרי"א מצות הנכללות בשמונה דברות נאמרו למשה בסיני ביאורם ופירושם והם אשר ציוה לנו משה, כי כלל המצות נכללו בדברות וכולם השיגום ישראל בכלל, כמו שכתבתי. אמנם פרטיהם ופירושם הוא אשר שמעו מפי משה, וזה בכל הדברות, זולת שנים הראשונים שלא הוצרכו בהם אל שום פירוש מפי משה כענין שהתבאר:
22
כ״גואף בכל שאר הדברות קבלו רז"ל שהשיגו פרטיותיה ודקדוקיה של תורה, וכמו שכתבתי למעלה, לכן יראה מכוונת פרטיותיה, כלומר הפירושים בכל דבור ודבור, וכן הדקדוקים שיהיו עתידים לדקדק בהם הנביאים והסופרים. ולא זה בלבד, כי גם סתריהם וסודותיהם וטעמיהם השיגו, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פג, ב), וכן כל מלה ומלה הות מליא בכל אינון טעמין, וכל אינון מלין עדין ואגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא, עד כאן. וכבר כתבתי זה. ועוד שם (שם פא, ב), א"ר אליעזר, וכל העם רואים (שמות כ, יד), כמה דאמרין דחמו מנהירו דאינון קלין מה דלא חמו דרין אחרנין. את הקולות, כמה דכתיב (ישעיה ו, א) ואראה את ה' וגומר. ואראה ה' לא כתיב, אלא את ה'. אף הכא רואים את הקולות, רואים הקולות לא כתיב, אלא את הקולות. כגוונא דא, את השמים ואת הארץ (בראשית א, א), אתיין דברייתא לאסתכלא בחכמתא אתיהיבו. כבד את ה' (משלי ג, ט). כבד את אביך (שמות כ, יא). וכלא לאסתכלא במלא אחרא. אוף הכא את הקולות מה דנפק מיניהו דביה חמון, ומסתכלין בחכמתא סגיאה, וכל רישי עמין ודרין בתרין דייתון לעלמא, עד כאן. הרי דרשו את יתירה כי בא לרבות השגה שהשיגו בשלימות, כי כן ראוי להם אחר שעלו למעלות הנבואה לעלוי קבלת התורה שתהיה השגתן שלימה, והוא שהשיגו התורה בשלימותא תלמודא וחכמתא סודותיה וטעמיה, כי מן הקול ההוא שהשיגו יוצא ומתרבה כל זה, כי היה כלול מהכל:
23
כ״דולהעיר אל אופן שלימות זאת ההשגה אמרו במדרש חזית (שהש"ר א, ד) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך, נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו שוכחים. באו אצל משה ואמרו, משה רבינו תעשה אתה פרוזביון שליט בינותינו, שנאמר (שמות כ, טו) דבר אתה עמנו ונשמעה ועתה למה נמות (דברים ה, כא), ומה הנייה יש באבידה שלנו. חזרו להיות למדים ושוכחים. אמרו, מה משה בשר ודם עובר, אף תלמודו עובר בידו. חזרו ובאו להם אל משה. אמרו לו, משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שנייה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה. אמר להם, אין זו עכשיו, לעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמיה לא, לב) נתתי תורתי בקרבם על לבם אכתבנה, עד כאן:
24
כ״הוהכוונה, כי אחר שעלו למעלה ההיא לשמוע הדיבור מפי הגבורה, והיתה הכוונה בזה להשלימם בשלימות יותר נפלא ממה שהיה בכחם להשיג, כי ודאי לא נשלמו בכל התנאים הצריכין אל הנבואה גדוליהם עם קטניהם, אלא שבא הרצון להפליא עמהם האופן ההוא מהפליאה להעלותם משפל המצב אשר היו בו אל המעלה הנפלאה ההיא מהנבואה, הנה להיות שאין בנותן זה השלימות שום כילות וצרות עין, לא השיב אחור פליאות חסדו וטובו מהשלימם השלימות המכוון, אשר לזה דבר עמהם משמים, והוא שיהיו לפניו תמיד בשרותם כמשרתים העליונים העומדים לפניו שכל שלמותם בפועל אין בהם היסח הדעת ולא שכחה מהביט האלהים גבורי כח עושי רצונו. ולפי שהכוונה בנתינת התורה היתה להחזיר עטרת השלימות ליושנה אשר היתה קודם החטא הקדום, אשר היה סבה להחטיא, הכוונה הנה זה אי אפשר אם לא שיהיה שלמותם בפועל בלא היסח הדעת לשרת תמיד, ולזה היה מחסדו לתקוע התלמוד תורה בלבם שילמדו מפיו ולא ישכחוהו, ויהיו תמיד פונים למעלה. ולזה כששמעו דבור אנכי השיגו השלימות ההוא אשר כתבנום למעלה מהתורה והחכמה סתריה וטעמיה באופן היותר נפלא שאפשר, כי בזה ימלא ויושלם הרצון העליון בהם. וכשהסיעו עצמם מזה השלימות והסיחו דעתם ואמרו דבר אתה עמנו, נפלו ממקום קדושתם, ומעלוי המדריגה אשר היו בה חזרו להיות לומדים ושוכחים, כי אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד. וכשהרגישו בחסרונם והאבידה אשר אבדו, חזרו לשאלתם אשר שאלו מתחלה, רצונינו לשמוע מפיו. והשיב, כי זה אי אפשר עד זמן השלימות:
25
כ״ועוד יש להוכיח כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, וזה כי כבר התבאר למעלה בפרשה כי הקול ההוא המשמיע הדברות לא היה קול נברא, כי אם קול מיוחד נאצל. והתבאר עוד כי בעולם הייחוד אין קול בלא דבור, והדיבור שם דבר אחד, ואי אפשר לקול בלא דיבור, לפי שהם בייחוד אחד, כי הקול הוא השם הגדול. והסימן (דברים ה, יח) קול גדול ולא יסף. והדיבור הוא האש, כי באש יי' ומבין הקול והאש נתנה התורה, והמפריש קול מדבור מקצץ נטיעות השם ויאלם. ולזה וידבר אלהים והוא הקול האחרון שהשיגו ישראל, והוא הדבור. וזה סוד (דברים ד, יב) קול דברים אתם שומעים, וכתיב (שם ו, כב) קול אלהים חיים מדבר, הקול והדיבור יחד אין זה בלא זה:
26
כ״זוהאומרים שהיה מגיע לישראל בשאר הדברות קול בלבד בלא הבדל אותיות, היה זה להמשכה אחר הרב המורה ז"ל אשר המציא קול נברא אל הדברות, עם שכבר התבאר כי קול בלא דבור אין לו שחר. ולזה היה אפשר לדעתם שיהיה הקול בלא דבור, אחר שקיימו שהוא נברא. ואמנם כפי האמת המקובל אשר בארנו, הנה אי אפשר לקול ההוא בלא דבור. ואחר שהיה קול בשאר הדברות, הנה גם הדבור יחד, ובכל הדברות היה קול ודבור. ואחר שקויים וקובל זה, יתבאר בלא שום ספק כי כל הדברות הגיעו לישראל כמו שהגיעו למשה, עד כאן לשונו:
27
כ״חוזו המעלה שהיה לישראל בקבלת התורה, גם אנו ובנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות היו שם. וזה לשון עבודת הקודש פרק כ"ט מחלק סתרי התורה, לא יסוף מזרעם ולקיים זה קיום חזק, לפי שלא היה אפשר להמצא כיום ההוא בכל דור ודור, היה מחכמה והחפץ העליון שנמצאו שם במעלה ההיא כל הנשמות העתידות להבראות כמו שבאת הקבלה בזה לחכמי ישראל הקדושים ע"ה. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פג, ב) אמרו, וכלהו דרין בתראין כולהו אזדמנו לתמן, וכלהו קבילו אורייתא בטורא דסיני, דכתיב (דברים כט, יד) כי את אשר ישנו פה וגו'. וכלהו כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכלהו חמאן, עד כאן. הנה כי כל דורות עולם באו במסורת הברית ונקשרו בעבותות התורה והייחוד, ואי אפשר שיותר הקשר הזה כלל בשום דור מן הדורות, ולא בשום זמן מן הזמנים, כי כן קויים למעלה וקובל למטה, ואין להשיב:
28
כ״טולהורות עוד על זה ולאמתו, אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים ח), תנו לי ערבים שאינן חייבים לי כלום. וכן הוא אומר (דברים ה, ג) לא את אבותינו כרת י"י את הברית הזאת. אמרו לו, מי הן שאינן חייבים לך. אמר להם, התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אמותיהם ומעוברות שלהם, ועמדו כריסן של אמם כמראה של זכוכית והיו רואים להקב"ה מתוך כריסן ומדברים עמו כעוללים לא ראו אור (איוב ג, טז). אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינם מקיימין את התורה שאתם נתפסים עליהם. אמרו לו, הן. אמר להם, אנכי ה' אלהיך. אמרו לו, הן. אמר להם, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אמרו לו לאו. וכן על כל דבור ודבור. והיו משיבים לו על לאו לאו, ועל הן הן. אמר להם, מפיכם אני נותן התורה להם, שנאמר (תהלים ח, ג) מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר (שם כט, יא) י"י עוז לעמו יתן, לכך כשיבטלו ישראל את התורה הם נתפסים עליהם, שנאמר (הושע ד, ו) נדמו עמי מבלי דעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. ומה גם אני, אמר ר' חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכים אותו, שנאמר גם אני. ומהו עוללים וכו', רב ולוי, רב אמר נעשו כרוסותיהן של אמן כאספקלריא המאירה, מיד התינוקות פרשו מדדי אמותיהן והעוללות פרשו מטבורין. אמר רבי לוי הנס האחרון גדול מן הראשון, שחזרו כריסותיהן של אמותיהן לכמות שהיו, והתינוקות חזרו לדדיהן, והעוללים חזרו לטבורין. פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, עד כאן:
29
ל׳ואמרו חכמי האמת, וכי היאך אפשר זה שתינוקות בבטן אמם שידברו עם הקב"ה. אבל יש סוד בדבר, כי בודאי דברו עם הקב"ה בבטן אמן, כי עטרת ישראל נקראת אם כל היצורים ונקראת בטן, הדא הוא דכתיב (תהלים קכז, ג) שכר פרי הבטן, וכתיב (בראשית ל, ב) אשר מנע ממך פרי בטן, כי במלכות יי' שם יצטיירו כל הנשמות של כל העולם קודם שיבואו לזה העולם. כמו שיש נשמות למטה, כך יש נשמות אחרות מעין דוגמתן למעלה, ואותן הנשמות כלן עמדו על הר סיני כשנתנה התורה, הדא הוא דכתיב (דברים כט, יד) כי אשר ישנו פה וגו' ואת אשר איננו פה וגו'. פירוש, כל הנשמות שנבראו כבר, ושלא נבראו, עמדו על הר סיני, עד כאן. וזהו סוד אמרם במדרש, ועמדו כריסן של אמן כמראה של זכוכית, שהוא משל על אם כל חי שבה מצטיירים כל הדיוקים והפרצופין, והיא כנסת ישראל שבה מתכנסין ונאספים, וכל הנשמות בה נכללות ועומדות עד מועד בואנה לחול בגופי (השעולים) [זה העולם]. והיא שאמרו עליה במדרש נעשו כריסיהן של אמן כאספקלריא המאירה, כשהיא בייחוד עם דודה ואור עיניה, ונכללות מסוד הנשמות והרוחות שהוא משפיע בה, הרי היא כאספקלריא המאירה שהיא מאירה ממנו:
30
ל״אוענין הערבות להלהיב לבות האבות ולהזהירם שלא יסיחו דעתם, ויתנו עיניהם על דרכיהם לקיים התורה ומצותיה, ולא יעברו עליה פן יתפסו בניהם במצודות עונם וימותו קטנים ויתנו עליהם את הדין שהם גרמו בניזקין. ואמרו באותיות ר' עקיבא ע"ה, ואם מתו בניו בחייו אומרים לו מפני מה מתו בניך בחייך. ובב"ר פרשה ס"ג (ט), אמר ר' אלעזר, צריך אדם לטפל בבנו עד י"ג שנה, ומכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה:
31
ל״בועוד ירמוז הערבות על השיעבוד שנשתעבדו כל הנשמות וקבלו עליהן עול מלכות שמים ובאו במסורת ברית התורה, ועודן בבטן אמן שהוא הר סיני העליון. כמו כן קבלו עליהם התחתונים בעמדם על הר סיני למטה, נמצא זה הברית קויים וקובל למעלה ולמטה וכולם נשמעו בו אין נקי. כי הנה התורה העליונה סוד תורה שבכתב נתונה בהר סיני סוד ה"א אחרונה, ושם קבלוה כל הנשמות העתידות להבראות, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ביחוד אחד, ושם שמעו ישראל וקבלו בהר סיני למטה. והשגה זו נמנעת אם לא מצד הנבואה, ולזה עלו אליה כל ישראל יום אשר עמדת לפני יי' בחורב, וכולם היו נביאים בשתי תורות האלה אשר בידינו. ומיי' היתה הסבה שישאלו בפיהם לראות את כבודו ואת גדלו לשמוע בקולו. והוא שכוונו יפה באמרם (שמות כד, ז) כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע, רצו לסלק מעליהם כל ספק וערעור שאפשר שימשך בזמן מן הזמנים שיבא איזה מתפאר בנבואה להכחישם במה שראו בעיניהם ושמעו באזניהם, ולזה רצו לעמוד על האמת אשר אין אחריו שום ספק, למען יעמדו קיימים באמונתם ונאמנים בבריתם עכ"ל:
32
ל״גוזה התרוממות ומעלה שהיה לישראל בקבלת התורה נתרוממה על מעלת מלאכים, אשר על כן נתקנאו המלאכים על דרך קנאת סופרים, וכדאיתא בשבת פרק ר' עקיבא (פח, ב), אמר רבי יהושע בן לוי, כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע מה לילוד אשה בינינו כו'. המאמר ההוא נודע לרבים:
33
ל״דועל דרך המאמר הזה, מבואר בספר מדרש שמואל פסוקים (תהלים קיט, פט-צב) לעולם יי' דברך נצב בשמים. לדור ודור וגו'. למשפטך וגו'. לולי תורתך וגו'. וזה לשונו, ועל הקטרוג הזה של מלאכי השרת, אמר דוד המלך ע"ה לעולם יי' דברך נצב וגו', דיבר על הויכוח שהיה בין משה רבינו ע"ה ובין מלאכי השרת כשעלה משה למרום לקבל את התורה. כי מלאכי השרת היו אומרים שיתנה להם ומה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה), וזהו שאמר לעולם יי' דברך, שהיא התורה יהיה נצב בשמים, ותן אותה לנו ולא לבני אדם. וכי תימה מה יעשו התחתונים והיאך יתקיימו בלא תורה. לזה השיבו, כי האמונה שיאמינו בך די להם להעמידם, וזהו שאמר לדור ודור אמונתך, כלומר לדורות בני אדם די להם אמונתך, כי כן עשית מבריאת העולם עד שנתת התורה בסיני שכוננת ארץ ותעמוד באמונה לבד אף שלא היה להם עדיין תורה היה העולם מתקיים, ועשה גם עתה. והנה עמדו למשפט לפניו יתברך לראות מי יזכה בדין ליקח התורה, וזהו שאמר למשפטיך עמדו היום מלאכי השרת עם התחתונים, כי אלו ואלו הכל עבדיך הם, והסברא היה מסתבר יותר ליתן אותה למלאכי השרת שהם קדושים משרתי עליון, ולא ליתן אותה לבני אדם העניים והאביונים, כי הם עומדים בעולם השפל. ולולי תורתך שהיתה שעשועי שכולה מתעסקת בעניני בני אדם כגון למצרים ירדת לפרעה השתעבדתם, ולא תרצח ולא תנאף יצר הרע יש ביניכם (שבת פח, ב), ובאלו הטענות זכו התחתונים אל התורה, שאם לא שכל התורה מדברת בענייני, אז אבדתי בעניי והיו הם לוקחים התורה, עד כאן לשונו:
34
ל״הואני אוסיף נופך לדברים לבאר הפסוקים האחרים. ומתחלה אקדים הקדמה לעורר על איזה קושיות ולבארם. א' בענין מחלוקת המלאכים, כמו שכתוב (תהלים ח, ב) תנה הודך על השמים. בודאי היתה כוונתם ארוחניות התורה, דלא נתנה התורה הגשמיים למלאכי השרת כי אי אפשר, וא"כ מה היתה התשובה תורה מה כתיב בה כלום כו', יתקיים זה וזה, הרוחניות יתן למלאכים, והגשמיות לבני אדם. ויש לתרץ קושיא זו, כי התורה כולה שמותיו והיתה כתובה בצירוף אותיות בתיבות אחרותהגה"הומכח זה הענין, מבואר אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו, ב). דלפום ריהטא קשה, למה לא נכתבה בסדר קדימה ואיחור. אלא באמת היא כסדר לפי צירוף אותיות שהיה קודם שנתנה. וזה פירוש דבריהם אין מוקדם ומאוחר, כלומר אל תחשוב שיש קודם ואיחור ואינו כסדר, זה אינו. רק לא יש מוקדם ומאוחר והיא כסדר, לפי צירוף אותיותיה שכולו שמותיו, עד כאן הגה"ה:, ואלו הצירופי תיבות היו כולם שמות תורת השם כמו שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו על החומש. אחר כך צירף הקב"ה אותיות בתיבות האלו כמות שהיו לפנינו, להורות את התורה והמצות להיותה תורת האדם. אמנם עדיין צריכין אנו למודעי. עוד קשה, מה שאמרו תנה הודך על השמים, מי מוחה בידם, הלא התורה מונחת, מי שירצה יעסוק בה. וגם זה יש לתרץ במה שכתבתי, כי הם אינם נהנים מהתורה מסדר שהיא כתובה עתה, רק לפי מה שהיתה כתובה מקדם. עוד נתבונן בענין מציאות האש מעסק התורה, כמו שאמרו רז"ל (סוכה כח, א) על יונתן בן עוזיאל כל עוף הפורח עליו נשרף, וכדאיתא במדרש (ויק"ר טז, ד) צווארך בחרוזים (שה"ש א, י), בן עזאי יושב ודורש כו' וליהט אש סביבו כו', והיו הדברים שמחין כנתינתן מסיני. עוד יש חקירה לדעת, על מה זה רוב נתינת התורה היה ע"י אחיזה בגרים, משה רבינו ע"ה היה מתדבק ליתרו שהוא גר. אונקלוס הגר תירגם התורה בתורה שבעל פה. אמרו רז"ל (סנהדרין פו, א) סתם משנה ר' מאיר סתם ספרי כו' וכולה סתימאה ע"י רבי עקיבא, ור' עקיבא היה מגרים מסיסרא. וכן ר' מאיר מנירון קיסר (גיטין נו, א):
35
ל״ועל זה אקדים ג' הקדמות. א' נשמות ישראל הם למעלה למעלה ממדריגת המלאכים, כי נשמות ישראל חצובות מכסא כבוד, ויש להם שורש מכסא הכבוד ולמעלה בסוד האצילות, והם חלק יהו"ה עמו. אבל מדריגות מלאכים היא יצירה, ואין להם יניקה רק מהכסא ולמטה:
36
ל״זב' נשמות ישראל הוא רוחניות התורה, ורמזו זה רז"ל (ויק"ר יד, א) כשם שיצירתו של אדם, כך תורתו. ובמסכת מנחות (צט, ב) אמרו, תורה נתנה במ', ונשמה נוצרה במ', כל השומר תורתו נשמתו משומרת. וזהו ענין המדרש (שהש"ר א, יב) שיר השירים אשר לשלמה, מאן אמרו, יש אומרים נאמר על הים כו'. וקשה הלא אשר לשלמה כתיב. אלא הכוונה, רוחניות שיר השירים שהוא קדש קדשים מיוחס לשלמה, כי היא נשמתו. וכן כל מה שמיוחס לאיזה חכם, כגון אליעזר בני אמר פרה בת שתים (ב"ר יט, ז), וכן כל סתם הנאמר ונקרא בשם תנא והוא מוסכם בלי מחלוקת, ועכ"ז נקרא שמו עליו, מורה כי רוחניות זה הוא מניצוצי נשמתו. וזהו ענין (סנהדרין יט, ב) כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו. וחייב אדם בכבוד רבו יותר מכבוד אביו, כי זה נתן לו גוף וזה שמלמדו תורה נותן בו נשמה. וזה ענין (שהש"ר א, סה) אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד, ומנו משה רבינו ע"ה, ושקול משה נגד כל ישראל. כי נשמתו של משה רבינו ע"ה היא נשמת אדם הראשון הכולל כל הנשמות, ונתפשטה בשת שהיה בדמותו ובצלמו תחת הבל, ומשת למשה כנודע. וישראל הם ס' רבוא נשמות כמנין ס' רבוא אותיות התורה. נמצא משה רבינו ע"ה הוא הכלל, וכל ישראל פרטיו. וזהו שכתוב (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, כי היא ממש בקרבם בקרב כל ישראל:
37
ל״חעל כן אמר אנכי, ולא אמר אני, כי הנשמות הם רוחניות התורה, והתחלת י' דברות אנכי. וזה הענין בזוהר (תקו"ז תקון סט קיב, א) משה רבינו ע"ה מתפשט בכל דור ודור, כי תמיד מסתעפים ומתנוצצים ס' רבוא מס' רבוא. וזה ענין שנקרא משה רבינו, ולמה לא נקרא רבינו משה כמו שאנו קורים לאיש המעלה ומקדימים הרבנות לשמו. אף שאין זה קושיא, כי היה משה קודם שנעשה רבינו, דהיינו קודם שקיבל התורה נקרא משה, ואח"כ נעשה רבינו, משא"כ לאחר מתן תורה הוקדם רבינו להשם, כי כל מה שהחכם מתחכם ומתחדש כבר היה בסיני, כמו שכתבתי לעיל. מכל מקום לענין הזה גם כן שפיר, כי משה אפי' לאחר פטירתו מתפשט בכל דור ודור. וזהו פירוש מה שמצינו לפעמים בגמרא (שבת קא, ב) משה שפיר קאמר, כלומר הניצוץ של משה מתנוצץ מאוד בקרבך, על כן שפיר קאמר, וכתבתי זה למעלה. וזה ענין שאמרו רז"ל כל דיבור שהיה יוצא מהקב"ה היה מנשק לישראל על פיו, רומז לדיבוק נשמתו. וזהו ליהטת אש מכח עסק התורה שמעורר אור הרוחניות שהיא תורה אור ונר אלקים נשמת אדם:
38
ל״טואמר במדרש הנ"ל, והיו הדברים מאירין כנתינתן מסיני. כבר כתבתי למעלה כל מה שהתלמיד מחדש אין כל חדש, אלא שהיה כמוס ועתה נתגלה, כי רוחניות זה הוא נשמתו של זה, והנשמות היו שם. ומה היה בעת נתינת התורה בסיני ליהטת אש וההר בוער באש, על כן מלהטים הדברים עתה כמו שליהטו בסיני, כי עתה יוצאים מהכמוס לאור:
39
מ׳הקדמה הג'. הקב"ה הוא אחד והתורה היא אחדותו כמו שכתבתי לעיל, התורה רושם אלהות והעולם רושם התורה, ורצה הש"י על ידי התורה לייחד הכל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כדי לגלות היחוד. וזהו צריך להיות ע"י האדם, כי נשמתו משמים ממעל וגופו מארץ מתחת. ובקיום המצוה במעשה ודיבור ומחשבה, אז מייחד תחתון עם עליון, כי נזדכך גופו עם נשמתו. ואז נתבאר נוסח (שמו"ע במנחה לשבת) אתה אחד ושמך אחד, היא התורה שיסודה כולה שמותיו. וישראל גוי אחד, על כן הוצרכה התורה להיותה נתונה בנגלה ובנסתר, דהיינו הנגלה בבחינת הגוף, והנסתר נמסר פה אל פה והוא בחינת הנשמה, והנשמה היא חלק אלוה ממעל. והגוף מארץ שהיא מרכז האחרון, ואז נכלל ונתייחד כל ההשתלשלות מרום מעלה עד התחת. ומאחר שהנשמות הם מרום מעלה ומדריגת מלאכים היא תחתיהם, על כן באו המלאכים ללמוד מצדיקים וחכמי ישראל כשרוצים לשמוע סתרי התורה שמשם נשמותיהן של חכמי ישראל כל אחד ואחד לפי מדרגתו:
40
מ״אוזה הי' הקנאה של המלאכים. אמרו (שבת פח, ב), רבש"ע מה לילוד אשה בינינו. ולפום ריהטא קשה, מה קושיא היא זו מה שייכות לילוד אשה ביניהם, הלא מטטרון ששמו כשם רבו אמרו שהוא חנוך בן ירד שהיה ילוד אשה. אף שלפי אמת אין זה קושיא, כי חנוך נתהפך ללפידי אש וכל גופו אש כשבא למעלה זו, אבל משה רבינו ע"ה נשאר כמו שהוא בגופו ועלה למעלה, מכל מקום נוכל לומר ג"כ קנאתם היה למה יהיה מעלת ילוד אשה בינינו, רצה לומר מפסיק בין הש"י ללנו, כמו שכתוב (דברים ה, ו) אנכי עומד בין ה' וביניכם, כי לא היה אמצעית בין ישראל להקב"ה, רק משה רבינו ע"ה היה עומד ביניהם, ממילא מוכח דמדריגות מלאכים למטה מישראל:
41
מ״בהשיב להם הקב"ה, לקבל תורה בא. והענין, שע"י התורה יתקשר מרום מעלה עד המרכז התחתון, וזה לא יוכל להיות רק ע"י האדם שכלול מנשמה וגוף, והוצרך להתחיל היחוד מרום מעלה, על כן נשמתו מרום מעלה. והמלאכים לא הבינו תשובת הקב"ה על בוריה. ובקשו, תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב):
42
מ״גכתיב (דה"א טז, כז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. ומפורש דבר זה במקום אחר, כי הדר לשון הדרן, כלומר הוד. והיפוך ההוד הוא דוה, ופירש הזוהר כי על זה נאמר (איכה א, יג) כל היום דוה. ועל זה רומז (דניאל י, ח) והודי נהפך למשחית, כי מן הוד נעשה דוה כשתהפכנו. וביאור הענין, כי הוד והפוכו ולפניו הכל מאתו ית' הן טוב הן רע, דהיינו מדת הדין ומדת הרחמים, והדין בשרשו רחמים זהו עוז וחדוה במקומו. לענינינו נמשך ההוד מצד רוחניות התורה מצד הנשמה, וההיפוך ההוד שהוא דוה הוא ענין הגוף, על כן בקשו תנה הודך על השמים, שהוא ההוד חלק הנסתר והוא חלק המאושר, וזהו אשר תנה הודך על השמים, ורצון בקשתם להיות הם במעלה זו. וזהו ידו"ה אדונינו, כלומר שנהיה דבוקים בך ולא יפסיקו בינינו ישראל:
43
מ״דאמר הקב"ה למשה, אחוז בכסא וחזור להם תשובה. כלומר, תתן להם אתה תשובה מצדך, שאתה בשר ודם והיא הנותנת שצריך ליתנה על ידו. וענין התשובה הוא כמו שכתבתי למעלה, צריך ליתנה לאדם שהוא כלול מנשמה וגוף, ואז הכל מתייחד:
44
מ״הוהנה המלאכים אינם חומריים, ומאחר שהוצרך ליתנה לאדם, הוצרך להיות נשמתו מרום מעלה כדי שתתייחד הכל ממעלה עד תחת. אמר משה רבינו ע"ה, רבש"ע, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שילעיגו על החומר כי מטמא את דברי תורה, כי הבל אדם הוא הבל שיש בו חטא, משא"כ במלאכים. וזהו ישרפוני בהבל שבפיהם. השיב הקב"ה, אחוז בכסא, שם אוצר הנשמות חצובות ונולדות מבטן אמם, שהוא סוד עוברות שבמעי אמן שמפי עוללים ויונקים יוסד עוז כמו שהעתקנו לעיל מספר עבודת הקודש, ולעומתם למטה התינוקות של בית רבן הבל שאין בו חטא. ורמז ג"כ שמצד הנשמות שהם מכסא ולמעלה שזהו מצידי, גם מצידך שאתה בשר ודם מצד התחברות שניהם ראוי לנתינת תורה על ידו. וזהו אחוז בכסא כבודי, ששם הנשמות באות ועולות למעלה בשרשם. וחזור להם תשובה מצידך שאתה ילוד אשה, ואז יתיישב הכל שצריכה התורה נגלה ונסתר ויתייחד עליון ותחתון ע"י האדם הכלול. וציוה למשה להשיב מה שהוא עתה מצד החומר שהוא ילוד אשה. השיב משה, למצרים ירדתם כו', בין ערלים אתה שרוים כו', כלום אתם עושים מלאכה כו', ואז צריך להיות נשמתו מכסא ולמעלה. וזהו אחוז בכסא:
45
מ״וומאחר שהיה נתינת התורה ע"י האדם להתייחד עליון ותחתון להראות היחוד לבל ידח ממנו נדח, היתה השגחה להיות ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ושלום לרחוק שנתקרב שהן הגריםהגה"הכי הגרים הם רחוקים ממדור עצם השכינה אף שנתגיירו, כמו שיתבאר. ובזה נכנסו לפחות תחת כנפי השכינה במה שהיה להם אחיזה במשה רבינו ע"ה (זבחים קטז, א), ובאונקלוס (ע"ז יא, א), וברבי עקיבא (שם), ורבי מאיר (גיטין נו, א). והנה יתרו לא היה בשעת מתן תורה אף שכבר נתגייר. והטעם, כי ישראל קבלו התורה פנים בפנים מן השמים שהוא תפארת, ועל הארץ מלכות שהוא הפנימיות, ויתרו לא זכה לזה, עד כאן: להכניסם תחת כנפי השכינה:
46
מ״זובפרק קמא דע"ז (ט, א), שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואת הנפש, פירשו רז"ל (בר"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. והגרים נכנסים תחת כנפי השכינה. וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה דף פ', הטעם, כי נכנס תחת כנפי החיה אשר תחת אלהי ישראל הנקראת צדק, ומשם נפשות הגרים. הוא שכתוב (בראשית א, כד) תוציא הארץ, היא ארץ החפץ נפש חיה. ולפי שלא נאמר כי ממוצא נפשותיהם של ישראל הם יוצאות, חזר ואמר למינה, כי כמה אכסדראות והיכלות ומבואות יש לארץ ההיא ומשם יוצאת הנפשות לכל אותם המתגיירים, והכל תחת כנפיההגה"הנמצא מעלת הגרים הם תחת כנפי השכינה, וישראל נשואים על כנפים. על כן אותן החזנים שעושין הזכרות לאנשים חשובים, ואומרים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה למעלת כו', טוב שתיקתם מדיבורם, כי הם מורידים אותם למטה. וכן קבלתי בשם גדול מהר"ח קליפריז ז"ל ה"ה, ודברי פי חכם חן:
הנה ארשום מה שכתב מזה הרב האלקביץ בספר שורש ישי בתירוץ קושיות הראשונות, וגם תירץ אומרה (רות ב, ז) אלקטה נא ואספתי בעמרים כו', והרי תחלת דבריה לחמותה היה (שם ב) אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, לא בעמרים. וזה לשונו בפסוק (שם ו) ויען הנער הנצב כו', והנראה לי, כי בועז להיותו תם וישר, מן התימה שיתן עיניו בשום אשה אפילו פנויה, כל שכן שישאל עליה למי הנערה הזאת (שם), והנך רואה כמה תמהו בגמרא (שבת קיג, ב) על זה, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, כמו שכתבנו למעלה. והנער נצב על הקוצרים כאשר ראה בועז בברכו אותם שאל למי הנערה הזאת טרם ידרוש שלומם וטובתם וענין השדה, עלתה טינא בלבו לאמר אחרי שהיא מופלגת ביופיה שמא נתן עיניו בועז בה לקחת אותה לאשה אחרי שהוא אלמן והיא אלמנה, הלא תראה בשעת מעשה הוצרך לשבועה שהיה יצרו מתגבר עליו בטענה זו וכמו שיבא, ואינו מן הפלא שיעלה כן על לב הנצב על הקוצרים והוא נער. ולכן התחכם והתחרץ לדבר דברים קשים כגידים נגד כוונת בועז העולה על רוחו:
והתחיל ואמר, נערה, והוא על דרך מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה פ' פ"ט (ז) ובמדבר רבה פ' י"ד (ז) בפסוק (בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי, נער, שוטה. והוא שאמר נערה. או שלא יהיה שוטה, המשיא בתו לזקן עובר משום (ויקרא יט, כט) אל תחלל את בתך להזנותה, כדאיתא בפרק ואלו הן הנשרפין (סנהדרין עו, א), ואחר שאתה זקן אינו רשאי שתטפל בנערה, אעפ"י שהיא היתה בת מ' כקבלת רבותינו האמיתית, הוא היה בן שמונים. וגם כי להפלגת יופיה היתה נראית כבת עשרים, כי כך היא דרכן של נשים היפיפיות:
ועוד שהיא מואביה, וכבר נודע דברי רז"ל בפסיקתא בפסוק (רות ב, יא) ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, שאלו באת אצלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (יבמות סט, א), ואינו מהכרח שבעוד שלשת ימים יתפרסם הדבר כ"כ שיעור שיודע לעם שבשדות, ולכן אמר מואביה. ואף אם נאמר שהיה נודע להם חדוש הלכה זו, לאו משנת חסידים היא, ואינו מן הראוי שמי שיקוה לצאת ממנו שבט מושלים ישא עמונית או מואבית, ואף אם תהיינה מותרות, הלא תראה הגואל פלוני אלמוני כמה ברח מזה כמי שנשכו נחש, ולמה יקחנה בועז שהוא גדול ממנו בתורה, התמו בנות ישראל הכשרות אשר הורתם ולידתם בקדושה:
ועוד, השבה עם נעמי משדה מואב (רות ב, ו), כי נתגדלה בין צרי עין אשר לא יאות לאיש כמוך נדיב על נדיבות יקום. והנה אליעזר עבד אברהם בקש ליצחק נערה מורגלות בנדיבות, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגו', אותה הוכחת לעבדך ליצחק (בראשית כד, יד). ואחרי שזאת נתגדלה בין צרי עין, ודאי תהיה מורגלת בצרות עין. ומה גם בהיותה מואבית אשר הצרות עין טבעי להם, באופן שתהיה צרת עין בטבע ובהרגל. ואומר, השבה עם נעמי, היתה הלצה ממנו ובה סח לשון הרע, כי יקשה עד מאד שיחשוד אותו שיקח גויה. ולכן אמר השבה, כלומר שנתגיירה, כאשר כתבנו למעלה בפסוק (רות א, כב) ורות המואביה עמה השבה עם נעמי עיין עליו, ואמר שהגירות הזה אינו לשם שמים רק מאהבתה את נעמי. ובמדרש לקח טוב, נערה מואביה היא (רות ב, ו), כלומר אינה מיוחסת, אלא שחמותה למדה דרך צניעות, שנאמר השבה עם נעמי, עד כאן. וכן במדרש רות, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפה לה, עד כאן. הנה שכוונת הנצב על הקוצרים לדבר אליה רעה, ולפי שהוא תלה על צניעות חשב שנדבק לבו בה, ולכן הפליג לדבר בגנותה וכמו שכתבתי:
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים (שם). במדרש לקח טוב, זה שבתה הבית מעט (שם ז), כלומר מעט לקטה ואותה ששבתה הבית, כלומר חמותה שהיא ממתנת אותה מה תאכל מזה כי מעט הוא. עוד אפשר, זה שבתה הבית מעט, כלומר זה מעט יש לה לנעמי ששבה לביתה, כי משדה מואב חזרה עם הנערה, עד כאן. והנראה אלי, כי עוד הפליג לדבר בגנותה לסבה שקדמה. והנה עד עתה דבר בגנויות טבעיות אליה, היותה נערה, ומעם טמא, ומתגדלת עם בלתי מהוגנים, ואלה הגנויות אם הם רבים אינם היא סבתם. ועתה דבר בגנויות הרגליות אשר היא סבתה:
ואמר ראשונה, שיש לה עין רעה, לא יספיק לה כל השדה כולה, וזה יראה בלקיטה אם באיכות אם בכמות. אולם באיכות אמר, אלקטה נא ואספתי בעמרים מה שאין בו דין לקט כי אם בשבלים, והי' זה מהמגיד שקר מפורסם, כמו שנראה ממאמרה אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, אמנם זה להוציא דבה עליה לסבה האמורה אמר הפך מאמרה. ואם נחזיק בדברי רש"י ז"ל שהם שני דברים לקט ושכחה, גם זה יורה על הנאמר כי לא תתפייס בזה או בזה, אלא בזה ובזה. ואמנם בכמות אמר (רות ב, ז), ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, כי לא יספיק לה שעה אחת או שתים, אבל כל היום כולו. וביען בעת ההיא עדיין לא היתה עת האוכל כנראה מהמסופר לפנים, הפליג בקדימה ואמר מאז הבקר, ולא אמר מהבקר, כאלו רצה בזה שהיתה מעוררת השחר ובטרם יכיר איש את רעהו היתה באה, וזהו מאז הבקר ועד עתה:
זה שבתה הבית מעט. פה הפליג לדבר ברעתה, ואמר כי נמצאת בה מדת האשה הזונה אשר אמר שלמה עליה (משלי ז, יא) בביתה לא ישכנו רגליה. וכן אמר הנער הלז על האשה הכשרה הזאת, אל תחשוב שהצורך גורם לה להתעכב פה ובשפרפרא תקום בנגהא כמו שאמר מאז הבקר כמו שנאמר, אבל היא מפני גנותה כי רב הוא בביתה לא ישכנו רגליה, זה שבתה הבית מעט:
ויאמר בעז אל רות (רות ב, ח). כשמוע בועז דעת האיש הנצב על הקוצרים, וכי על שאלה קטנה ששאל בתום לבבו למי הנערה הזאת, חשדו באופן שהוצרך להוציא מפיו מלין רעין ומקולקלין. וגם שקר מפורסם כאשר הוא ענין הלקט, כי היא אמרה כדין ואלקטה בשבלים ועיניו רואות, ועל כן מלאו לבו לשאול מי היא, והוא הוסיף לגרוע בכבודה, אלקטה נא ואספתי בעמרים שלא כהלכה. ראה שאם ישיב לדבריו ואם עמו יתוכח, יהיה לבוז. ועוד יוסיף סרה לחשדו בלבו בעצם. ולכן ראה כי טוב לאטום אזנו ולקיים בו (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו, ולכן לא דבר עמו עוד לא בתחלה ולא בסוף בשעת אזהרה. גם בין העמרים תלקט (רות ב, טו), כי זה צוה לנעריו לא לנצב עליהם. האמנם פחד שמא רות שמעה דבריו, וכששמעה תתעצב ולא תבא עוד לשום שדה של בועז אחרי שכבר דובר בה נקלות, ואף אם תשכים ללקט בשדותיו יהי' זה בשדות אחרות, כי שדות רבות היו לו בלי ספק, ואולי תוקר רגליה מהשדה ההוא. ובזה הפסד מבואר משני הפנים, כי אם מכל וכל תכלה רגליה מכל שדותיו, הנה ההפסד גדול, כענין (שם יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וכמו שיבא, ובודאי כי לא תהי' ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה בהמנעה מללקוט בשדותיו אחרי שהיא הגונה. ואם תעבור מהשדה לשדה אחר, יהי' לבוז, כי הנצב על הקוצרים יאמר כי הוא גרש אותה משם מפני חשד וכדי בזיון וקצף לבועז. על זה לכן הסב פניו כנגדה ויאמר לה, הלא שמעת בתי אל תלכי בשדה איש אחר (שם ח), כלומר, הלא שמעת הדברים אשר דבר האיש הזה, אולי תעלה חמתך באפך ותסכימי ללכת למקום אחר. לזה אני אומר, אל תלכי בשדה איש אחר, וגם לא תעבורי מזה ללכת בשדות אחרות שלי. ולא תשמע בקול הה"ר יצחק עראמה ז"ל שכתב, לא תעבורי מזה וגו' (שם), ירצה שלא תלך לביתה עד כלות הקציר כדרך שאר המלקטות, עד כאן. מפני שהכתובים מכחישים אותו, (שם יז) ותלקט בשדה עד הערב וגו' (שם יח) ותשא ותבא העיר וגו'. והנכון מה שפירש. וכה תדבקון עם נערותי, מפני החשד, עד כאן לשונו. ושפתים יושק בנועם דבריו:
אמנם מדמושל מקשיב על דבר צדק, גם משרתיו צדיקים, על כן מהפך הדברים לטובת הנער. כששמע ששאל למי הנערה הזאת (רות ב, ה), הבין שנותן עיניו בה לישאנה. והנער הי' צדיק, והבין צדקת רות, והתחיל להפליג בשבחה. אמר, נערה, כלומר אף על פי שעדיין לא יבא עמוני בקהל ה', היא מואבית, וההלכה מואבי ולא מואבית. ושמא לימות המשיח היא שבה עם נעמי אשר השיבה ה' ריקם. והיא משדה מואב ולא למדה ממעשיהם, כענין השבח ברבקה בת בתואל אחות לבן כו' (בראשית כה, כ). עוד בה מדת ההסתפקות שהמעט בעיניה למרובה, שליקוט שבלים היא קורא בשם עמרים. אחרי הקוצרים, ומדקדקת שלא ילכו הקוצרים אחריה, כמו שאמרו ז"ל (עירובין יח, ב) אחרי ארי ולא אחרי אשה. מאז הבוקר ועד עתה, כי הוצרכה לשהות הרבה ולא לקטה בזה אחר זה, כי הוצרכה להפסיק כשלא היה עת צניעות לה ללקוט. זה שבתה הבית מעט, והכל היא עושה כדי להביא לנעמי חמותה לפרנסה, והיא נדיבת לב היפך מואב בית אביה אשר לא קדמו כו' (דברים כג, ה). אמר בועז, הלא שמעת בתי הדברים טובים שמדברים ממך, על כן אל תלכי ללקוט בשדה איש אחר, כי אולי המשרתים לא טובים, ואולי מחמת הבושה שרומז הנער להתחתן אותך תלך משדות לשדות אחרות שיש לי. אני מצוה לך שתלך בשדות אחרות שלי, אבל גם משדה זו אל תעבורי, ומפני הבושה והצניעות בשדה זו תדבק עם נערותי, ולא במקום הנער המדבר עבורך לשדך. כך יש לפרש על דרך הפשט בתירוץ קושיות ראשונות:
הגה"ה שניה וכתבו התוספות במסכת ע"ז, דגרים אע"פ דאינהו לא הוו שם, מזלייהו הוו. ולזה יהיה רמזים גדולים במגילה, כמו יתרו חותן משה היה גר צדק (זבחים קטז, א) וחשוב באנשים, כן רות בנשים. ושמותם בשוה, כי שם רות מורה על תוספת מצות שקבלה בגירות, כי כבר היו בידה ז' מצות בני נח, ונתוסף תר"ו להיות תרי"ג. וזהו ענין יתרו מתחלה נקרא יתר, וכשנתגייר נתוסף ו' ואז שמו תר"ו כמו רו"ת. ואם תאמר י' יתירה מה משמשת. רצוני לומר, שבאמת היא יתירה, אבל לא רצתה לזוז משמו. והא ראיה, די' דשרי נתרעמה על שהלכה עד שהובטחה לתנה בראש יהושע (סנהדרין קז, א). ודוד המלך ע"ה הבא מרות אמר (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ. אמר אנכי, ולא אני, כי גם הגרים היו במעמד הר סיני בי' הדברות המתחילין אנכי. ובא הרמז (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו [יהיה] קודש, ישראל הם עצם הקדושה, ואף תמורתם שהן האומות נעשים קודש בגירותן. ודבר זה נראה בקדושת מלכות שהוא מלכות בית דוד, והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (סנהדרין ק, א), והי' הכל בסוד התמורה. אם תחשוב שרשו שאתי מפרץ, ופרץ וזרח נולדו חס ושלום בדרך זנות. גם מצד אמו כמבואר במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) שישי אבי דוד היה סובר כשהיה שוכב אצלה שהיא משרתת שלו, ולא ידע כי אשתו היא, ונתעברה באותו פעם. ובענין רות היה פלפול גדול, עד שקבעו הלכה עמוני ולא עמונית (יבמות סט, א). ותמ"ר ורו"ת נרמזות בתיבות תמורתו, שהן אותיות תמר ורו"ת. ואמר הוא ותמורתו הכל קודש, וכל זה בסוד האחדות להתייחד הכל באחדות הגמורה:
ויש רמזים במגילת רות בפסוק (רות ב, ח) הלא שמעת בתי, ואקדים איזה קושיות. א', הלא שמעת בתי, על מה קאי הלא שמעת. ב', אריכות לשון בועז במלות כפולות ומכופלות, (שם) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקון עם נערותי. ג', בועז אמר עם נערותי, וכשסיפרה לנעמי אמרה (שם כא) גם כי אמר אלי עם הנערים וגו'. ד', במה שאמרה (שם י) מדוע כו' ואנכי נכריה, אדרבה היא נותנת, כי למי יותר מלגר שאין לו לנטות ימין ושמאל. ה', במה שאמר (שם יב) עתה ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלימה וגו' אשר באת לחסות תחת צל כנפיו, למה לא דיבר בועז אלה הדברים במאמרו הראשון קודם שהכניעה את עצמה ונפלה לפניו. וכן קשה אחר כך, (שם יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' אחר הכנעה השניה. ו', אמצא חן בעיניך (שם יג), מצאתי חן היה לה לומר, כמו שכתב בתחילה מדוע מצאתי חן בעיניך (שם י):
הנער רמז בדבריו ובאריכות לשונו קדושת רות ויוקר קדושתה, וכי כבר עלתה במחשבה מזמן קדום, כמו שבא הרמז בדברי בלק מלך מואב שאמר (במדבר כה, ו) כי עצום הוא ממני, כדברי הזוהר שרמז על העצום של ישראל שהוא דוד, בא ממנו, כי דוד בא מרות. וזהו שכתוב (רות ב, ו) השבה, פירש רש"י לשון עבר רומז לזה. כי אלולי זה, מה לו לאריכות הזה, הלא כבר שמע בועז ענין רות כאשר אמר אח"כ (שם יא) הגד הוגד לי וגומר, רק שלא הכיר צורתה, והיה לו לומר בקוצר זהו רות הנודעת. אלא באו רמזים פנימיים בדבר, ואמר (שם ז) מאז הבוקר ועד עתה, א"ז רומז על קבלת האמונה, כמו שכתוב (שמות יד, לא. טו, א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. א"ז ישיר. וזהו שאמר אז הבוקר, כמו שכתוב (שם יד, כד) ויהי באשמורת הבוקר [וגו'] ויהם. עת"ה, רומז לקבלת התורה כמו שכתוב (שם יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. זה (רות ב, ז) שבתה הבית מעט, כי ישיבת בית ישראל בזכות מעט, כמו שכתוב (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (חולין פט, א) בשביל שאתם ממעטין עצמיכם על כן בחר ה' בכם. אברהם אמר (בראשית יח, כז), אנכי עפר ואפר. משה (שמות טז, ט) ונחנו מה. דוד (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. הרי שמיעט את עצמו והוא בא מרות. ואמר בועז, הלא שמעת בתי איך ישרו דרכיך בעיני כל, על כן חזק ואמץ אל תעבורי וגומר:
במדרש (רו"ר ד, יא), אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם (שמות כ, ה) לא יהי' לך אלהים אחרים. וגם אל תעבורי מזה, על שם (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. ולפי מה שכתבתי מקושר המדרש יפה, ורמז לה שלא תעבור היא לעתיד מזה אלי להשיג בו, מאחר שבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכה תדבקון בנערותי, רמז לה סוד היחוד דשמע, כי נודע כי שמע ישראל וגו' הוא סוד היחוד האצילות, וסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד מלכות בשבע נערותיה והיא מיוחדת למעלה. ובפסוק שמע הם כ"ה אותיות, ובברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות, כולם מ"ט אותיות נגד מ"ט שערי בינה, וסוד מ"ט הוא אפשרית ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה (ר"ה כא, ב). והבינה היא ה' ראשונה מהשם, ובהתחברך ה' למ"ט נעשה מט"ה משה, ועל ידו נתנה תורה קול התור נשמע בארצנו. ובהתחברך ה' לרות שהוא תורה. על כן רמז לה וכ"ה, שהוא שמע ישראל כ"ה אותיות תדבק עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם סוד הנערות:
רות לא הבינה הדברים רק כפשוטן על דרך שכתב הרב אלקביץ, או כפי דרכי ככתוב בהגה"ה, אמרה (רות ב, י), מדוע מצאתי וגומר להכירני. במדרש רבות (רו"ר ה, ב), מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ. גילה לה בועז שלא הבינה אותו, ופירש לה כי דבריו היו על ענין סוד גירות שלה, וזהו הגד הוגד לי. ישלם ה' פעלך וגומר ותהי משכרתך שלימה (רות ב, יא), זהו פירוש על מה שאמרתי מתחילה וגם לא תעבורי מזה, שהכוונה שתזכה לעתיד לנצחיות זה אלי, ואז משכרתה שלימה. ואגב הפירוש הוסיף בלשון ברכה ישלם ה' וגו'. ואז בקשה, יהי רצון שאמצא חן מאחר שנחמתני, כלומר, שאני מבין שאתה מדבר עמי מניחומים גדולים שהם הנצחיים ודברת על לב על דברים שהם בלב. שאילתי שאמצא חן יותר ממה שמצאתי בעיניך, כי הוקשה לה מה שאמר משכרתך שלימה, מה זה שלימה. אלא הענין, הגרים אין להם מעלה כבני אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי במקום אחר בענין (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך, כי יש י' אצבעות ידים נגד י' ספירות, וי' אצבעות רגלים כמו הצל, וכל קדושי ישראל הם בידיך נגד אצבעות ידים, וחיבוב עמים דהיינו הגרים הם לרגליך, וזהו סוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו:
ויש להקשות, איך רות צדקת עשתה דבר כזה. ושמעתי אומרים שרות היתה יראה שיתלבש בעז ביצר, על כן גלתה רגליו להצטנן ואז מתמעט התאוה, כהא דתנינן במסכת יומא (יט, ב) אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. ועל דרך מה שכתבתי תחילה רמזה דביקות הרגלים, כי האדם בצלם אלהים. אח"כ בקשה ביותר כל שיעור קומה, דהיינו (רות ג, ט) ופרשת כנפיך על אמתך, זהו ענין שאמרה כאן, מאחר שהבנתי שכל דבריך רמזים על ענין עולם הבא ולא על ענין עולם הזה, אני מבקש שאמצא ביותר חן, דהיינו שאני סבור שגר צדק זוכה (כמוני בת מלכים עזבה הכל ונשארה בעניות ונדבקה לה' להתקדש בשורש הקדושות כאשר הי' לפי האמת שהיא השורש שיצא ממנה מלכות בית דוד ומשיח, על כן חשבה גר כמוני זוכה) כמו זרע ישראל. ואני רואה בך שאין אתה סובר כן, והא ראיה שאתה מתפלל שיהא משכרתי שלימה. בשלמא אם היו דברים פשוטים כמו שהבנתי בתחילה על ענין עולם הזה, בזה מצאתי חן. אבל בענין זה שאילתי אמצא חן, ואנכי לא אהי' כאחת שפחתיך (רות ב, יג), כי מה יתור עשית לי מה שרמזת לא תעבורי מזה, כי פשיטא וכי אנכי לא אהי' כאחת שפחתך, כי ראו שכינה על הים ואמרו זה אלי, ואמרו רז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים כו'. ואמרה לשון אנכי, שרומז על מתן תורה י' דברות, ואמרו רז"ל (שבת קמו, א) גרים דלא הוו שם מכל מקום מזלייהו הוו שם, א"כ פשיטא שאהיה על כל פנים כאחת שפחתיך:
השיב לה בועז, לא כך היתה כוונתי בתיבת שלימה שאמרתי לך, ופירש לה על דרך דאיתא במדרש רבה (רו"ר ה, ו) לעת האוכל גשי הלום (רות ב, יד), רבי יונתן פתר קרא בשית שיטין, וכולם על מלכות בית דוד. אין הלום אלא מלכות, ואכלת מן הלחם (שם), ויהי לחם שלמה וגו' (מל"א ה, ב). ותשב מצד הקוצרים (רות ב, יד), שקצרה לו מלכות לשעה. ויצבט לה קלי (שם), שחזרה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר (שם), אוכל לעולם הבא, אוכל לימות המשיח. אוכל לעולם הבא רמז לה עולם הבא וגם עולם הזה, ואפשר גם רמוז בתיבת שלימה שלמה, המלך שלמה:
עוד נראה לי לפרש סוד זה הפסוק בדרך יותר מרווח, כי החרדה של רות היתה על מאמר בועז שאמר אשר באת לחסות תחת כנפיו, שמובן מזה המאמר הוא הדבר שזכרתי לעיל, כי הגרים הם תחת כנפי השכינה ומעלת ישראל למעלה. על כן אמרה, אמצא (רות ב, יג), ולא אמרה מצאתי וכדפירשתי:
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' (שם יד), השיב לה בועז והודיעה שהיא לא הבינה מאמרו של הפסוק ישלם ה' פעלך וגו', ואמר לה כי אדרבא רמז לה להיפך, כי לעתיד יהי' משכרתה שלימה כמו לאמהות שרה רבקה כו' כדמתרגם התרגום, וזהו שאמר (שם מעם ה' אלקי ישראל), מהשכר שנותן לצדיקי ישראל. ואף שרמז לה למעלה זה שבתה הבית (שם ז) שהוא כנראה כעין השפחות על הים שאמרו זה אלי, זהו השגתה עתה, אבל לעתיד ישלם אלהי ישראל שכרה משלם. ומה שאמר (שם יב) אשר באתה לחסות תחת כנפיו, רמז לה עתה שאדרבה באלה הדברים גילה לה מה טעם באמת תזכה את לזאת המדריגה, מה נשתנית משאר גרים. תירץ, אשר באתה. והענין נשמות ישראל שתילתן בפנימיות האילן, והאומות מבחוץ, על כן אפילו נתגייר ונכנס בקדושה, אינו נכנס כל כך בפנימיות שהוא קודש קדשים. אמנם נשמת רות היתה מהפנימיות, רק הקדוש ברוך הוא דרך מעבר העביר נשמתה דרך מואב לטעם הידוע לו יתברך, והוא כמרכיב אילן באילן. וזהו שאמר אשר באת לחסות וגו', כלומר ביאתך היה דרך שם, ולא שרשך. וזה הפירוש שביאר לה עתה במה שאמר לעת האוכל גושי הלום וגו', מבואר בזוהר, ישראל שהם פנימיית נקראים חטה, וכן חטה עולה כ"ב כאותיות התורה, והאומות מוץ ותבן. זהו שאמר לעת האוכל שהוא עולם הבא, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז ג, א), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גשי הלום אין הלום, אלא מלכות, והיא המדה ששם אחוזין ישראל, ועל כן נקראים בני מלכים (שבת סז, א), וישראל הם לחם הפנים הפנימיות, ואכלת מן הלחם:
עוד צריך שתדע, עולם הבא מכונה בשם יין, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר כו', וחלק חסידי (אדם הראשון) [אומ"ה] והגרים הוא בערך חומץ בן יין. זהו שרמז ענין שלך הוא כטובל לחם בחומץ, כי אתה לחם הפנים והיית נטבל בחומץ. כלומר, דרך העברה ביאתך כי באת לחסות תחת כנפיו וכדפרישית, עד כאן הגה"ה: ואין להם חלק במה של מעלה מהם. ויש בזה סוד נעלם לא ראיתי לכותבו. אבל נפשותיהם של ישראל מעלתם גבוה מאוד, הוא האילן המוגבל בשנים עשר גבולי אלכסון פורחות, שנאמר (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא כי הם פרי מעשיו של הקב"ה. ומן האילן ההוא פורחות אל תוך מעי החיה ההיא, ולפיכך הבן יקיר לי אפרים כי המו מעי לו (ירמיה לא, יט), הם העמוסים מיני בטן ולא מהכנפים. ומהבטן ההוא פורחות על ישראל, ולהורות שהם משם כתיב (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, עד כאן לשונו. הרי ישראל עמוסים מיני בטן בסוד ספירת מלכות שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות כוללות מכל עשר הספירות:
הנה ארשום מה שכתב מזה הרב האלקביץ בספר שורש ישי בתירוץ קושיות הראשונות, וגם תירץ אומרה (רות ב, ז) אלקטה נא ואספתי בעמרים כו', והרי תחלת דבריה לחמותה היה (שם ב) אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, לא בעמרים. וזה לשונו בפסוק (שם ו) ויען הנער הנצב כו', והנראה לי, כי בועז להיותו תם וישר, מן התימה שיתן עיניו בשום אשה אפילו פנויה, כל שכן שישאל עליה למי הנערה הזאת (שם), והנך רואה כמה תמהו בגמרא (שבת קיג, ב) על זה, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, כמו שכתבנו למעלה. והנער נצב על הקוצרים כאשר ראה בועז בברכו אותם שאל למי הנערה הזאת טרם ידרוש שלומם וטובתם וענין השדה, עלתה טינא בלבו לאמר אחרי שהיא מופלגת ביופיה שמא נתן עיניו בועז בה לקחת אותה לאשה אחרי שהוא אלמן והיא אלמנה, הלא תראה בשעת מעשה הוצרך לשבועה שהיה יצרו מתגבר עליו בטענה זו וכמו שיבא, ואינו מן הפלא שיעלה כן על לב הנצב על הקוצרים והוא נער. ולכן התחכם והתחרץ לדבר דברים קשים כגידים נגד כוונת בועז העולה על רוחו:
והתחיל ואמר, נערה, והוא על דרך מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה פ' פ"ט (ז) ובמדבר רבה פ' י"ד (ז) בפסוק (בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי, נער, שוטה. והוא שאמר נערה. או שלא יהיה שוטה, המשיא בתו לזקן עובר משום (ויקרא יט, כט) אל תחלל את בתך להזנותה, כדאיתא בפרק ואלו הן הנשרפין (סנהדרין עו, א), ואחר שאתה זקן אינו רשאי שתטפל בנערה, אעפ"י שהיא היתה בת מ' כקבלת רבותינו האמיתית, הוא היה בן שמונים. וגם כי להפלגת יופיה היתה נראית כבת עשרים, כי כך היא דרכן של נשים היפיפיות:
ועוד שהיא מואביה, וכבר נודע דברי רז"ל בפסיקתא בפסוק (רות ב, יא) ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, שאלו באת אצלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (יבמות סט, א), ואינו מהכרח שבעוד שלשת ימים יתפרסם הדבר כ"כ שיעור שיודע לעם שבשדות, ולכן אמר מואביה. ואף אם נאמר שהיה נודע להם חדוש הלכה זו, לאו משנת חסידים היא, ואינו מן הראוי שמי שיקוה לצאת ממנו שבט מושלים ישא עמונית או מואבית, ואף אם תהיינה מותרות, הלא תראה הגואל פלוני אלמוני כמה ברח מזה כמי שנשכו נחש, ולמה יקחנה בועז שהוא גדול ממנו בתורה, התמו בנות ישראל הכשרות אשר הורתם ולידתם בקדושה:
ועוד, השבה עם נעמי משדה מואב (רות ב, ו), כי נתגדלה בין צרי עין אשר לא יאות לאיש כמוך נדיב על נדיבות יקום. והנה אליעזר עבד אברהם בקש ליצחק נערה מורגלות בנדיבות, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגו', אותה הוכחת לעבדך ליצחק (בראשית כד, יד). ואחרי שזאת נתגדלה בין צרי עין, ודאי תהיה מורגלת בצרות עין. ומה גם בהיותה מואבית אשר הצרות עין טבעי להם, באופן שתהיה צרת עין בטבע ובהרגל. ואומר, השבה עם נעמי, היתה הלצה ממנו ובה סח לשון הרע, כי יקשה עד מאד שיחשוד אותו שיקח גויה. ולכן אמר השבה, כלומר שנתגיירה, כאשר כתבנו למעלה בפסוק (רות א, כב) ורות המואביה עמה השבה עם נעמי עיין עליו, ואמר שהגירות הזה אינו לשם שמים רק מאהבתה את נעמי. ובמדרש לקח טוב, נערה מואביה היא (רות ב, ו), כלומר אינה מיוחסת, אלא שחמותה למדה דרך צניעות, שנאמר השבה עם נעמי, עד כאן. וכן במדרש רות, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפה לה, עד כאן. הנה שכוונת הנצב על הקוצרים לדבר אליה רעה, ולפי שהוא תלה על צניעות חשב שנדבק לבו בה, ולכן הפליג לדבר בגנותה וכמו שכתבתי:
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים (שם). במדרש לקח טוב, זה שבתה הבית מעט (שם ז), כלומר מעט לקטה ואותה ששבתה הבית, כלומר חמותה שהיא ממתנת אותה מה תאכל מזה כי מעט הוא. עוד אפשר, זה שבתה הבית מעט, כלומר זה מעט יש לה לנעמי ששבה לביתה, כי משדה מואב חזרה עם הנערה, עד כאן. והנראה אלי, כי עוד הפליג לדבר בגנותה לסבה שקדמה. והנה עד עתה דבר בגנויות טבעיות אליה, היותה נערה, ומעם טמא, ומתגדלת עם בלתי מהוגנים, ואלה הגנויות אם הם רבים אינם היא סבתם. ועתה דבר בגנויות הרגליות אשר היא סבתה:
ואמר ראשונה, שיש לה עין רעה, לא יספיק לה כל השדה כולה, וזה יראה בלקיטה אם באיכות אם בכמות. אולם באיכות אמר, אלקטה נא ואספתי בעמרים מה שאין בו דין לקט כי אם בשבלים, והי' זה מהמגיד שקר מפורסם, כמו שנראה ממאמרה אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, אמנם זה להוציא דבה עליה לסבה האמורה אמר הפך מאמרה. ואם נחזיק בדברי רש"י ז"ל שהם שני דברים לקט ושכחה, גם זה יורה על הנאמר כי לא תתפייס בזה או בזה, אלא בזה ובזה. ואמנם בכמות אמר (רות ב, ז), ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, כי לא יספיק לה שעה אחת או שתים, אבל כל היום כולו. וביען בעת ההיא עדיין לא היתה עת האוכל כנראה מהמסופר לפנים, הפליג בקדימה ואמר מאז הבקר, ולא אמר מהבקר, כאלו רצה בזה שהיתה מעוררת השחר ובטרם יכיר איש את רעהו היתה באה, וזהו מאז הבקר ועד עתה:
זה שבתה הבית מעט. פה הפליג לדבר ברעתה, ואמר כי נמצאת בה מדת האשה הזונה אשר אמר שלמה עליה (משלי ז, יא) בביתה לא ישכנו רגליה. וכן אמר הנער הלז על האשה הכשרה הזאת, אל תחשוב שהצורך גורם לה להתעכב פה ובשפרפרא תקום בנגהא כמו שאמר מאז הבקר כמו שנאמר, אבל היא מפני גנותה כי רב הוא בביתה לא ישכנו רגליה, זה שבתה הבית מעט:
ויאמר בעז אל רות (רות ב, ח). כשמוע בועז דעת האיש הנצב על הקוצרים, וכי על שאלה קטנה ששאל בתום לבבו למי הנערה הזאת, חשדו באופן שהוצרך להוציא מפיו מלין רעין ומקולקלין. וגם שקר מפורסם כאשר הוא ענין הלקט, כי היא אמרה כדין ואלקטה בשבלים ועיניו רואות, ועל כן מלאו לבו לשאול מי היא, והוא הוסיף לגרוע בכבודה, אלקטה נא ואספתי בעמרים שלא כהלכה. ראה שאם ישיב לדבריו ואם עמו יתוכח, יהיה לבוז. ועוד יוסיף סרה לחשדו בלבו בעצם. ולכן ראה כי טוב לאטום אזנו ולקיים בו (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו, ולכן לא דבר עמו עוד לא בתחלה ולא בסוף בשעת אזהרה. גם בין העמרים תלקט (רות ב, טו), כי זה צוה לנעריו לא לנצב עליהם. האמנם פחד שמא רות שמעה דבריו, וכששמעה תתעצב ולא תבא עוד לשום שדה של בועז אחרי שכבר דובר בה נקלות, ואף אם תשכים ללקט בשדותיו יהי' זה בשדות אחרות, כי שדות רבות היו לו בלי ספק, ואולי תוקר רגליה מהשדה ההוא. ובזה הפסד מבואר משני הפנים, כי אם מכל וכל תכלה רגליה מכל שדותיו, הנה ההפסד גדול, כענין (שם יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וכמו שיבא, ובודאי כי לא תהי' ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה בהמנעה מללקוט בשדותיו אחרי שהיא הגונה. ואם תעבור מהשדה לשדה אחר, יהי' לבוז, כי הנצב על הקוצרים יאמר כי הוא גרש אותה משם מפני חשד וכדי בזיון וקצף לבועז. על זה לכן הסב פניו כנגדה ויאמר לה, הלא שמעת בתי אל תלכי בשדה איש אחר (שם ח), כלומר, הלא שמעת הדברים אשר דבר האיש הזה, אולי תעלה חמתך באפך ותסכימי ללכת למקום אחר. לזה אני אומר, אל תלכי בשדה איש אחר, וגם לא תעבורי מזה ללכת בשדות אחרות שלי. ולא תשמע בקול הה"ר יצחק עראמה ז"ל שכתב, לא תעבורי מזה וגו' (שם), ירצה שלא תלך לביתה עד כלות הקציר כדרך שאר המלקטות, עד כאן. מפני שהכתובים מכחישים אותו, (שם יז) ותלקט בשדה עד הערב וגו' (שם יח) ותשא ותבא העיר וגו'. והנכון מה שפירש. וכה תדבקון עם נערותי, מפני החשד, עד כאן לשונו. ושפתים יושק בנועם דבריו:
אמנם מדמושל מקשיב על דבר צדק, גם משרתיו צדיקים, על כן מהפך הדברים לטובת הנער. כששמע ששאל למי הנערה הזאת (רות ב, ה), הבין שנותן עיניו בה לישאנה. והנער הי' צדיק, והבין צדקת רות, והתחיל להפליג בשבחה. אמר, נערה, כלומר אף על פי שעדיין לא יבא עמוני בקהל ה', היא מואבית, וההלכה מואבי ולא מואבית. ושמא לימות המשיח היא שבה עם נעמי אשר השיבה ה' ריקם. והיא משדה מואב ולא למדה ממעשיהם, כענין השבח ברבקה בת בתואל אחות לבן כו' (בראשית כה, כ). עוד בה מדת ההסתפקות שהמעט בעיניה למרובה, שליקוט שבלים היא קורא בשם עמרים. אחרי הקוצרים, ומדקדקת שלא ילכו הקוצרים אחריה, כמו שאמרו ז"ל (עירובין יח, ב) אחרי ארי ולא אחרי אשה. מאז הבוקר ועד עתה, כי הוצרכה לשהות הרבה ולא לקטה בזה אחר זה, כי הוצרכה להפסיק כשלא היה עת צניעות לה ללקוט. זה שבתה הבית מעט, והכל היא עושה כדי להביא לנעמי חמותה לפרנסה, והיא נדיבת לב היפך מואב בית אביה אשר לא קדמו כו' (דברים כג, ה). אמר בועז, הלא שמעת בתי הדברים טובים שמדברים ממך, על כן אל תלכי ללקוט בשדה איש אחר, כי אולי המשרתים לא טובים, ואולי מחמת הבושה שרומז הנער להתחתן אותך תלך משדות לשדות אחרות שיש לי. אני מצוה לך שתלך בשדות אחרות שלי, אבל גם משדה זו אל תעבורי, ומפני הבושה והצניעות בשדה זו תדבק עם נערותי, ולא במקום הנער המדבר עבורך לשדך. כך יש לפרש על דרך הפשט בתירוץ קושיות ראשונות:
הגה"ה שניה וכתבו התוספות במסכת ע"ז, דגרים אע"פ דאינהו לא הוו שם, מזלייהו הוו. ולזה יהיה רמזים גדולים במגילה, כמו יתרו חותן משה היה גר צדק (זבחים קטז, א) וחשוב באנשים, כן רות בנשים. ושמותם בשוה, כי שם רות מורה על תוספת מצות שקבלה בגירות, כי כבר היו בידה ז' מצות בני נח, ונתוסף תר"ו להיות תרי"ג. וזהו ענין יתרו מתחלה נקרא יתר, וכשנתגייר נתוסף ו' ואז שמו תר"ו כמו רו"ת. ואם תאמר י' יתירה מה משמשת. רצוני לומר, שבאמת היא יתירה, אבל לא רצתה לזוז משמו. והא ראיה, די' דשרי נתרעמה על שהלכה עד שהובטחה לתנה בראש יהושע (סנהדרין קז, א). ודוד המלך ע"ה הבא מרות אמר (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ. אמר אנכי, ולא אני, כי גם הגרים היו במעמד הר סיני בי' הדברות המתחילין אנכי. ובא הרמז (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו [יהיה] קודש, ישראל הם עצם הקדושה, ואף תמורתם שהן האומות נעשים קודש בגירותן. ודבר זה נראה בקדושת מלכות שהוא מלכות בית דוד, והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (סנהדרין ק, א), והי' הכל בסוד התמורה. אם תחשוב שרשו שאתי מפרץ, ופרץ וזרח נולדו חס ושלום בדרך זנות. גם מצד אמו כמבואר במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) שישי אבי דוד היה סובר כשהיה שוכב אצלה שהיא משרתת שלו, ולא ידע כי אשתו היא, ונתעברה באותו פעם. ובענין רות היה פלפול גדול, עד שקבעו הלכה עמוני ולא עמונית (יבמות סט, א). ותמ"ר ורו"ת נרמזות בתיבות תמורתו, שהן אותיות תמר ורו"ת. ואמר הוא ותמורתו הכל קודש, וכל זה בסוד האחדות להתייחד הכל באחדות הגמורה:
ויש רמזים במגילת רות בפסוק (רות ב, ח) הלא שמעת בתי, ואקדים איזה קושיות. א', הלא שמעת בתי, על מה קאי הלא שמעת. ב', אריכות לשון בועז במלות כפולות ומכופלות, (שם) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקון עם נערותי. ג', בועז אמר עם נערותי, וכשסיפרה לנעמי אמרה (שם כא) גם כי אמר אלי עם הנערים וגו'. ד', במה שאמרה (שם י) מדוע כו' ואנכי נכריה, אדרבה היא נותנת, כי למי יותר מלגר שאין לו לנטות ימין ושמאל. ה', במה שאמר (שם יב) עתה ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלימה וגו' אשר באת לחסות תחת צל כנפיו, למה לא דיבר בועז אלה הדברים במאמרו הראשון קודם שהכניעה את עצמה ונפלה לפניו. וכן קשה אחר כך, (שם יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' אחר הכנעה השניה. ו', אמצא חן בעיניך (שם יג), מצאתי חן היה לה לומר, כמו שכתב בתחילה מדוע מצאתי חן בעיניך (שם י):
הנער רמז בדבריו ובאריכות לשונו קדושת רות ויוקר קדושתה, וכי כבר עלתה במחשבה מזמן קדום, כמו שבא הרמז בדברי בלק מלך מואב שאמר (במדבר כה, ו) כי עצום הוא ממני, כדברי הזוהר שרמז על העצום של ישראל שהוא דוד, בא ממנו, כי דוד בא מרות. וזהו שכתוב (רות ב, ו) השבה, פירש רש"י לשון עבר רומז לזה. כי אלולי זה, מה לו לאריכות הזה, הלא כבר שמע בועז ענין רות כאשר אמר אח"כ (שם יא) הגד הוגד לי וגומר, רק שלא הכיר צורתה, והיה לו לומר בקוצר זהו רות הנודעת. אלא באו רמזים פנימיים בדבר, ואמר (שם ז) מאז הבוקר ועד עתה, א"ז רומז על קבלת האמונה, כמו שכתוב (שמות יד, לא. טו, א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. א"ז ישיר. וזהו שאמר אז הבוקר, כמו שכתוב (שם יד, כד) ויהי באשמורת הבוקר [וגו'] ויהם. עת"ה, רומז לקבלת התורה כמו שכתוב (שם יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. זה (רות ב, ז) שבתה הבית מעט, כי ישיבת בית ישראל בזכות מעט, כמו שכתוב (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (חולין פט, א) בשביל שאתם ממעטין עצמיכם על כן בחר ה' בכם. אברהם אמר (בראשית יח, כז), אנכי עפר ואפר. משה (שמות טז, ט) ונחנו מה. דוד (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. הרי שמיעט את עצמו והוא בא מרות. ואמר בועז, הלא שמעת בתי איך ישרו דרכיך בעיני כל, על כן חזק ואמץ אל תעבורי וגומר:
במדרש (רו"ר ד, יא), אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם (שמות כ, ה) לא יהי' לך אלהים אחרים. וגם אל תעבורי מזה, על שם (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. ולפי מה שכתבתי מקושר המדרש יפה, ורמז לה שלא תעבור היא לעתיד מזה אלי להשיג בו, מאחר שבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכה תדבקון בנערותי, רמז לה סוד היחוד דשמע, כי נודע כי שמע ישראל וגו' הוא סוד היחוד האצילות, וסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד מלכות בשבע נערותיה והיא מיוחדת למעלה. ובפסוק שמע הם כ"ה אותיות, ובברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות, כולם מ"ט אותיות נגד מ"ט שערי בינה, וסוד מ"ט הוא אפשרית ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה (ר"ה כא, ב). והבינה היא ה' ראשונה מהשם, ובהתחברך ה' למ"ט נעשה מט"ה משה, ועל ידו נתנה תורה קול התור נשמע בארצנו. ובהתחברך ה' לרות שהוא תורה. על כן רמז לה וכ"ה, שהוא שמע ישראל כ"ה אותיות תדבק עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם סוד הנערות:
רות לא הבינה הדברים רק כפשוטן על דרך שכתב הרב אלקביץ, או כפי דרכי ככתוב בהגה"ה, אמרה (רות ב, י), מדוע מצאתי וגומר להכירני. במדרש רבות (רו"ר ה, ב), מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ. גילה לה בועז שלא הבינה אותו, ופירש לה כי דבריו היו על ענין סוד גירות שלה, וזהו הגד הוגד לי. ישלם ה' פעלך וגומר ותהי משכרתך שלימה (רות ב, יא), זהו פירוש על מה שאמרתי מתחילה וגם לא תעבורי מזה, שהכוונה שתזכה לעתיד לנצחיות זה אלי, ואז משכרתה שלימה. ואגב הפירוש הוסיף בלשון ברכה ישלם ה' וגו'. ואז בקשה, יהי רצון שאמצא חן מאחר שנחמתני, כלומר, שאני מבין שאתה מדבר עמי מניחומים גדולים שהם הנצחיים ודברת על לב על דברים שהם בלב. שאילתי שאמצא חן יותר ממה שמצאתי בעיניך, כי הוקשה לה מה שאמר משכרתך שלימה, מה זה שלימה. אלא הענין, הגרים אין להם מעלה כבני אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי במקום אחר בענין (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך, כי יש י' אצבעות ידים נגד י' ספירות, וי' אצבעות רגלים כמו הצל, וכל קדושי ישראל הם בידיך נגד אצבעות ידים, וחיבוב עמים דהיינו הגרים הם לרגליך, וזהו סוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו:
ויש להקשות, איך רות צדקת עשתה דבר כזה. ושמעתי אומרים שרות היתה יראה שיתלבש בעז ביצר, על כן גלתה רגליו להצטנן ואז מתמעט התאוה, כהא דתנינן במסכת יומא (יט, ב) אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. ועל דרך מה שכתבתי תחילה רמזה דביקות הרגלים, כי האדם בצלם אלהים. אח"כ בקשה ביותר כל שיעור קומה, דהיינו (רות ג, ט) ופרשת כנפיך על אמתך, זהו ענין שאמרה כאן, מאחר שהבנתי שכל דבריך רמזים על ענין עולם הבא ולא על ענין עולם הזה, אני מבקש שאמצא ביותר חן, דהיינו שאני סבור שגר צדק זוכה (כמוני בת מלכים עזבה הכל ונשארה בעניות ונדבקה לה' להתקדש בשורש הקדושות כאשר הי' לפי האמת שהיא השורש שיצא ממנה מלכות בית דוד ומשיח, על כן חשבה גר כמוני זוכה) כמו זרע ישראל. ואני רואה בך שאין אתה סובר כן, והא ראיה שאתה מתפלל שיהא משכרתי שלימה. בשלמא אם היו דברים פשוטים כמו שהבנתי בתחילה על ענין עולם הזה, בזה מצאתי חן. אבל בענין זה שאילתי אמצא חן, ואנכי לא אהי' כאחת שפחתיך (רות ב, יג), כי מה יתור עשית לי מה שרמזת לא תעבורי מזה, כי פשיטא וכי אנכי לא אהי' כאחת שפחתך, כי ראו שכינה על הים ואמרו זה אלי, ואמרו רז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים כו'. ואמרה לשון אנכי, שרומז על מתן תורה י' דברות, ואמרו רז"ל (שבת קמו, א) גרים דלא הוו שם מכל מקום מזלייהו הוו שם, א"כ פשיטא שאהיה על כל פנים כאחת שפחתיך:
השיב לה בועז, לא כך היתה כוונתי בתיבת שלימה שאמרתי לך, ופירש לה על דרך דאיתא במדרש רבה (רו"ר ה, ו) לעת האוכל גשי הלום (רות ב, יד), רבי יונתן פתר קרא בשית שיטין, וכולם על מלכות בית דוד. אין הלום אלא מלכות, ואכלת מן הלחם (שם), ויהי לחם שלמה וגו' (מל"א ה, ב). ותשב מצד הקוצרים (רות ב, יד), שקצרה לו מלכות לשעה. ויצבט לה קלי (שם), שחזרה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר (שם), אוכל לעולם הבא, אוכל לימות המשיח. אוכל לעולם הבא רמז לה עולם הבא וגם עולם הזה, ואפשר גם רמוז בתיבת שלימה שלמה, המלך שלמה:
עוד נראה לי לפרש סוד זה הפסוק בדרך יותר מרווח, כי החרדה של רות היתה על מאמר בועז שאמר אשר באת לחסות תחת כנפיו, שמובן מזה המאמר הוא הדבר שזכרתי לעיל, כי הגרים הם תחת כנפי השכינה ומעלת ישראל למעלה. על כן אמרה, אמצא (רות ב, יג), ולא אמרה מצאתי וכדפירשתי:
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' (שם יד), השיב לה בועז והודיעה שהיא לא הבינה מאמרו של הפסוק ישלם ה' פעלך וגו', ואמר לה כי אדרבא רמז לה להיפך, כי לעתיד יהי' משכרתה שלימה כמו לאמהות שרה רבקה כו' כדמתרגם התרגום, וזהו שאמר (שם מעם ה' אלקי ישראל), מהשכר שנותן לצדיקי ישראל. ואף שרמז לה למעלה זה שבתה הבית (שם ז) שהוא כנראה כעין השפחות על הים שאמרו זה אלי, זהו השגתה עתה, אבל לעתיד ישלם אלהי ישראל שכרה משלם. ומה שאמר (שם יב) אשר באתה לחסות תחת כנפיו, רמז לה עתה שאדרבה באלה הדברים גילה לה מה טעם באמת תזכה את לזאת המדריגה, מה נשתנית משאר גרים. תירץ, אשר באתה. והענין נשמות ישראל שתילתן בפנימיות האילן, והאומות מבחוץ, על כן אפילו נתגייר ונכנס בקדושה, אינו נכנס כל כך בפנימיות שהוא קודש קדשים. אמנם נשמת רות היתה מהפנימיות, רק הקדוש ברוך הוא דרך מעבר העביר נשמתה דרך מואב לטעם הידוע לו יתברך, והוא כמרכיב אילן באילן. וזהו שאמר אשר באת לחסות וגו', כלומר ביאתך היה דרך שם, ולא שרשך. וזה הפירוש שביאר לה עתה במה שאמר לעת האוכל גושי הלום וגו', מבואר בזוהר, ישראל שהם פנימיית נקראים חטה, וכן חטה עולה כ"ב כאותיות התורה, והאומות מוץ ותבן. זהו שאמר לעת האוכל שהוא עולם הבא, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז ג, א), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גשי הלום אין הלום, אלא מלכות, והיא המדה ששם אחוזין ישראל, ועל כן נקראים בני מלכים (שבת סז, א), וישראל הם לחם הפנים הפנימיות, ואכלת מן הלחם:
עוד צריך שתדע, עולם הבא מכונה בשם יין, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר כו', וחלק חסידי (אדם הראשון) [אומ"ה] והגרים הוא בערך חומץ בן יין. זהו שרמז ענין שלך הוא כטובל לחם בחומץ, כי אתה לחם הפנים והיית נטבל בחומץ. כלומר, דרך העברה ביאתך כי באת לחסות תחת כנפיו וכדפרישית, עד כאן הגה"ה: ואין להם חלק במה של מעלה מהם. ויש בזה סוד נעלם לא ראיתי לכותבו. אבל נפשותיהם של ישראל מעלתם גבוה מאוד, הוא האילן המוגבל בשנים עשר גבולי אלכסון פורחות, שנאמר (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא כי הם פרי מעשיו של הקב"ה. ומן האילן ההוא פורחות אל תוך מעי החיה ההיא, ולפיכך הבן יקיר לי אפרים כי המו מעי לו (ירמיה לא, יט), הם העמוסים מיני בטן ולא מהכנפים. ומהבטן ההוא פורחות על ישראל, ולהורות שהם משם כתיב (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, עד כאן לשונו. הרי ישראל עמוסים מיני בטן בסוד ספירת מלכות שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות כוללות מכל עשר הספירות:
47
מ״חזהו סוד (סוכה כט, א) ישראל מונין ללבנה, כי ידוע סוד לבנה של מעלה הוא מדת מלכות. ואמרו בפרק אלו טרפות (חולין ס, ב), שאמר הקב"ה בפיוס לבנה צדיקים יקראו על שמך, והרבה צבאיה בכוכבים רומזים בכוכבים של מעלה וניצוצי הנשמות, ועליהם נאמר (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ורחוקה מזה מעלת מלאכים:
48
מ״טובזה יתבאר מאמר בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לח, ב), אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם, רצונכם נעשה אדם בצלמנו. אמרו לו, רבש"ע, מה מעשיו. אמר להם, כך וכך מעשיו. אמרו לו, רבש"ע, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח, ה). הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפן. וכן כת שניה. כת שלישית אמרה לפניו, רבש"ע, ראשונים שאמרו מה הועילו, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה. כיון שהגיע לדור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו, רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך. אמר להם, עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול (ישעיה מו, ד), עד כאן:
49
נ׳קשה, ברא כת ראשונה, למה לא שאל במלאכים שנבראו כבר. עוד קשה, הקדוש ברוך הוא שאל אותם עצה, א"כ למה כעס עליהם כשהשיבו לפי שכלם. עוד קשה, כת שניה כשראתה מה שנעשה בראשונים, מה עלתה על דעתם שאמרו כהראשונים. ועוד קשה, מה ענין אצבע קטנה:
50
נ״אכבר כתבתי השגת ישראל מצד נשמותיהן למעלה מהשגת המלאכים, כי נשמת ישראל עמוסה מיני בטן שהיא ספירת המלכות. עוד צריך שתדע, כי יש מעלות גדולות בין המלאכים ואין מעלותם שוה, ובודאי המלאכים שהם סוד המרכבה העליונה. וזהו ענין יוצר משרתים, הם חדשים לבקרים. ואשר משרתיו, שהם מימי עולם. ובמאמר הזה מדבר מבחינות יוצר משרתים שאינם מגיעין למקום השגת ישראל מצד נשמתם, וכשרצו לעכב בריאת האדם כי הם סברו שמעלתם היא גדולה מאוד ודי בהם, הראה להם הקדוש ברוך הוא שאינם למעלת השגת נשמת אדם. וזהו הושיט אצבע קטנה ביניהם ושרפם:
51
נ״בולזה צריך אני להקדים ב' הקדמות קטנות. אחד, תנן בספר יצירה עשר ספירות בלי מה מספר עשר אצבעות, הרי שקרא להספירות אצבעות, ממילא אצבע קטנה רומז למלכות שהיא העשירית. ורז"ל (סוכה נה, ב) קראוה סעודה קטנה בענין חג שמיני העצרת, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל עשה לי סעודה קטנה. ופירשו המקובלים, שרומז לספירת מלכות, על כן עתה בענין קריאת שמות להם בשם אצבעות נקראת אצבע קטנה:
52
נ״גהקדמה ב' מה שכתוב בספר ברית מנוחה, בענין קברות התאוה שם מתו המתאוים, שרומז בסודו על המתקברים ומתאוים למעלה שהיא גדולה מיכולת השגתם, אז הן נעדרים, כענין הזבוב שמתקרבת בתאותה לאור הנר ונשרפת. וכן הענין בכאן, כשהראה הקדוש ברוך הוא לאלו המלאכים אצבע קטנה שלו, אזי נעדרו, כי לא היה בכח השגתם לבוא עד שמה, והם היו מתאוים לשם. כת שניה היו סוברים שיש בכח השגתם לעלות שמה, וחשבו וטעו וסברו שהראשונים לא היו שוים להם במעלה, ובאמת לא היו טובים מהם ונעדרו גם המה. אכן כת שלישית, הבינו את הענין הזה שלא יוכל לבוא לידי מדריגה זו כי אם האדם הנעשה בצלם ודמות וכולל עליונים ותחתונים, וזהו שאמרו כל העולם כולו הוא שלך, והאדם הוא העולם. רק אחר כך כשראו דור אנוש והפלגה שהרסו את העולם, אמרו, יפה אמרו הראשונים. השיב הקדוש ברוך הוא, עד זקנה ושיבה כו'. כלומר, הקדוש ברוך הוא סובל ומעלים עין מסוררים כדי שיתקנו מעשיהם, וכמו שכתוב (תהלים צ, ג) תשב אנוש עד דכא, עד דכדוכה של נפש (ירושלמי חגיגה ב, א). וכן יהיה כי יתוקן הכל לעתיד, ויהיה השם מלא, בעולם מלא:
53
נ״דואגב אלו פסוקים של ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ושל מה אנוש כי תזכרנו כו', אבאר כל המזמור הזה (תהילים ח׳:ב׳). אמרו מלאכי השרת, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. מצינו לתיבת מה יש ב' פרושים, פעמים הוא לשון רבוי כמו (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ולפעמים הוא להיפך לשון מה כמו (שמות טז, ז) ונחנו מה. ובפעם ראשונה שאמרו מה אדיר שמך בארץ, רצו לומר בתיבת מה לשון מיעוט, כלומר השגת שמך לידע אותו בארץ בין הגופות החומריות הוא מועט, על כן תנה הודך על השמים, חלק הנסתרות תתן בין גויות שהם רוחניות בלתי גשמיות כמונו. גם נוכל לפרש מה אדיר שמך בארץ, כלומר, מה רב טובך יש בזה שאדיר שמך בארץ שנודע שמך ומאמינים בך. וכמו שפירש במדרש שמואל בפסוק (תהלים קיט, צ) לדור ודור אמונתיך, כי די לתחתונים האמונה שמאמינים בך ובזה יהיה להם הקיום. אבל ידיעותה והשגותה, תנה הודך על השמים:
54
נ״המפי עוללים ויונקים יסדת עוז (שם ח, ג). הוא כמו שכתבתי לעיל בפירוש המאמר שזהו תשובה על מה שפחד משה שישרפו אותו בהבל שבפיהם. והעוללים ויונקים הוא תשובה על זה, כי הבל שלהם ג"כ הבל שאין בו חטא. ואמר, למען צורריך ולהשבית אויב ומתנקם, כמו שאמרו רז"ל (שבת קיט, ב) תינוקות של בית רבן מבטלין הגזירות. ודורשי רשומות נתנו סימן (משלי כה, טו) ולשון רכה תשבר גרם, ראשי תיבות *תינוקות *של *בית *רבן *גזירות *רעות *מבטלין:
55
נ״וכי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ח, ד). זהו תשובה על קטרוג של מלאכי השרת בבריאת אדם, כי ענין הבריאה וענין מתן תורה הכל ענין אחד, עשרה מאמרות ועשרה דברות. ולזה בא הרמז בבריאת אדם (בראשית ח, כו) ויאמר אלהים נעשה אדם, כלומר בשביל נעשה ונשמע. ואז מתורץ למה לא כתיב אעשה. והנה כשקטרגו בבריאת אדם, אמר לעיל במאמר שהושיט הקב"ה אצבעו קטנה כו', ופירשתי סודו למעלה כי נשמתו יצאת מבנין אצבע קטנה הכלולה מכל עשר האצבעות. על זה אמר בכאן, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. ואמר, ירח וכוכבים אשר כוננתה. והקשו המפרשים למה לא הזכיר השמש. ותירצו מה שתירצו. אבל לסוד הנ"ל יתכן שפיר, כי אצבע (ועל דרך פשט נראה לפרש, כי אמר כי אראה כו', ורצה בראיה להתבונן בהם היטב להכיר גדולתם, מה שאי אפשר לראות היטב בחמה. ואדרבה יותר שרואה בה עיניו כהות ולא יוכל לראות) קטנה היא הירח סוד הלבנה שלמעלה והרבה צבאיה בכוכבים של מעלה, אשר הצדיקים נקראים על שמם, וכתיב (דניאל יב, ג) ומצדיקי רבים ככוכבים:
56
נ״זמה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח, ה). זה אמרו מלאכי השרת אחר כך בדור אנוש ובדור הפלגה המגדל אשר בנו בני אדם. והשיב להם הש"י, עד זקנה אני הוא כו' (ישעיה מו, ד). והענין, שלעתיד יהיה הכל מתוקן כי ישבתו הקליפות, ומכח זה הם העונשים והגליות ואז יתרון אור יהיה מכח החשך כמו שכתבתי בכמה מקומות, ואז יזכו לתכלית ויקויים בהם (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים. כי מלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט). ויבאו כל אחד למעלת משה רבינו ע"ה שהיה יודע מ"ט שערי בינה ולא היה חסר רק המעט דהיינו שער אחד (ר"ה כא, ב). ודרך רמז, זהו מעט מאלהים, כי המעט הוא אות א' שבתיבת אלהים, וע' שנשארת מן מעט היא ע' פנים לתורה. ומשה רבינו עליו השלום יזכה ביותר ולא יהי' חסר המעט מאלהים, וכביכול אז יהי' איש אלהים ממש:
57
נ״חואמר (תהלים ח, ו) וכבוד והדר תעטרהו. כבר פירשתי למעלה ענין הוד והדר, כי הוד רומז על דוה ומכח זה יתוסף ההדר כאשר כתבתי, יתרון האור יהיה מכח זיכוך החשך והצרות. ואמר תמשילהו כו', הנה מגלה עתה לא זו מעלת רוממות נשמתן של ישראל בקבלת התורה וקיומה, אלא אפילו בגופן הם מושלים על כל המציאות הכל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כלם כו', חשיב הבעלי חיים, ומכל שכן מה שתחתיו הוא הצומח והדומם. ומצד נשמתו הוא למעלה מהמלאכים, הרי הוא מושל בכל:
58
נ״טוכשהבינו המלאכים דבר זה, אז הודו ואמרו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ובזה תיבת מה, הכוונה היא לשון ריבוי. והודו ואמרו מה גדול אדירת שמך בארץ ע"י התורה שתתן להם, כי אז יתייחד הכל באחדות. גם רמוז בתיבת אדיר רוממות ישראל, אשר אף בעודם בארץ הם בדוגמת מלאכים של מעלה ד' מחנות שכינה, והשכינה באמצע. כן ד' דגלים של ישראל והארון באמצע. והנה ד' דגלים מד' רוחות היו, דגל מחנה יהודה ודגל מחנה ראובן ודגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן. כן אדיר ראשי תיבות אפרים דן יהודה ראובן:
59
ס׳הכלל העולה, מעלת ישראל ונתינת התורה על ידם, כי הם כוללים רום עליון ותחת מצד נשמתם וגופם, ורוחניות התורה היא נשמותיהן. על כן כל נבואות הנביאים וחידושי החכמים הכל קבלו מסיני. ובשעתו יצא מהכמוס לאור:
60
ס״אובזה יתבארו הפסוקים היתירים מאות למ"ד שביארם במדרש שמואל, והם אלו (תהלים קיט, צג-צו). לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתנ.י לך אני הושיעני כי פקודיך דרשתי. לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן. לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאוד. כבר פירשתי לעיל ענין הפקדון בפסוק (שם יט, ט) פקודי ה' ישרים, שהוא הכמוס בקול הגדול ומפקיד פקיד בי'. והאדם כשבא לעולם ומחדש דברי תורה, אלו דברי תורה הם שקיבל אז בסיני ולא נשכחו ממנו, וזהו לא אשכח פקודיך. והענין הוא, כי רוחניות זה הוא נשמתו כמו שכתבתי לעיל. וזהו כי בם חייתני, כי היא נשמתי חיי נפשי. לך אני הושיעני, כבר פירשתי לעיל שאלו דברי תורה אומרם הקב"ה בשם המחדשם, ובאמת הם של הקב"ה, רק שהוא הוציאם מהכמוס לאור. וזהו שאמר לך אני, כי אני בתורתך ותאמר בשמי, אבל אני מודה שהיא תשועתך כי צריך סייעתא דשמיא, על כן בקשתי הושיעני כי באמת פקודיך דרשתי, הם פקודיך המופקד אצלך. ועל החסרון שבא מצד הגוף מצד החומר, ע"ז אמר לי קוו רשעים לאבדני, הוא היצר הרע וחיילותיו המסיתים ומדיחים. אבל יש תקנה לזה. כי אז עדותיך אתבונן, ועל דרך שאמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אח"כ סיים בבחינת הכמוס בקול גדול לא יסף לא פסק. על זה אמר, לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאוד:
61