שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבועות, תורה אור ד׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Shevuot, Torah Ohr 4
א׳מעלת עושיה ומקיימה
1
ב׳מצות ה' ברה מאירת עינים (תהלים יט, ט). זה הפסוק ידבר ממעלת המעשה. ובפסוק שלפניו דיבר ממעלת לומדיה. וכן הסכמת רז"ל (קידושין מ, ב), תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. וכבר כתבתי למעלה שהמעשה הוא העיקר כי הוא התכלית. ומה שאמרו תלמוד גדול, הכל פירשתי למעלה בפרק ראשון לשיטת רש"י ור"ת בביאור מספיק, באופן שנתברר שהשורש הוא המעשה כי אז מזדכך רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כי זה כל אדם. ומעורר תרי"ג איבריו הרוחניות בסוד נשמתו שנשפעת מסוד תרי"ג שרשי רוחניות הנשמה, בסוד (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי. י"ה עם שמי עולה שס"ה. ו"ה עם זכרי עולה רמ"ח. ומבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ואז נזדכך גופו ונעשה אספקלריא, וע"ז נאמר (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו'. וכן כתוב (תהלים יט, יג) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקר רב. ופירש החכם מהור"ר שמואל יודא פדואה וזה לשונו, נזהר בלשון יזהירו כזוהר, כי הגוף מזדכך ומאיר. וזהו שסיים בשמרם עקב רב, כל כך נעשה גדול הזהירות מקיום המצות, שיזכה לעתיד למעלה זו של עקב רב, דהיינו כמו שהי' אדם קודם שחטא כתנות אור, ותפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, והעקב היה רב מהחמה. וע"ז אמר מצות ה' ברה, שהוא הבהירות וזהירות וקירון אור הגורם קיום המצוה במעשה:
2
ג׳ואמר מאירת עינים, רומז למה שאמרו (בר"ר כז, א) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה. הענין הוא על דרך הפסוק (דברים טז, טז) יראה כל זכורך, ודרשו רז"ל ריש חגיגה (ב, א), כדרך שבא לראות, כך בא ליראות. מה הוא בשתי עיניו כו':
3
ד׳וענין הראיה הוא כמו באספקלריא שהוא מראה של נחושת צלול וזך שרואה אדם את צורתו במראה אם המראה אינו חשוך מצד השני, דהיינו אספקלריא שאינה מאירה מצד השני. ואם לא כן, אז אין מצויירת צורת הרואה במראה, כי הצורה אינה נתפשטת שם רק מתפשט מעבר לעבר. והנה כל נביאים נתנבאו באספקלריא שאינה מאירה, על כן כביכול כשראו בכבוד השכינה בחינת יראה יראה, כדרך שבא לראות, אז היתה צורתו כדאיתא שם, כשהשלימו שיעור קומתם בקיום תרי"ג מצות ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ועל זה ראו נביאים השכינה בדמות אדם, והיא צורת עצמם, כי הם אדם העשוי בצלם ודמות אדם שהוא על הכסא כביכול, כמבואר בהקדמת תולדות האדם. ובאמת היא השכינה, כאשר הוא ענין המראה שנראית שם צורת האדם, ובאמת הוא עצם המראה. וזהו ענין מדמין צורה ליוצרה וק"ל:
4
ה׳וזהו סוד שאמרו רז"ל (ברכות י, א), אין צייר כאלהינו. הקב"ה צר צורה בגו צורה. אבל משה רבינו ע"ה שהסתכל באספקלריא המאירה, ושם אין תפיסה בצורתו, ועל כן כתיב (במדבר יב, ח) ותמונת י"י יביט ולא תמונתו. ובזה יהיה מתורץ הפסוק אומר (דברים ה, ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, משמע שלא היה הפסק. וכתיב (שם ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם. ויש על זה כמה עניינים. אמנם גם כן מתורץ על פי מה שכתבתי, כי משה רבינו ע"ה לא היה הפסק, כי היה אספקלריא המאירה ומתפשט הכל מעבר לעבר. אבל שאר נביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, היא בחינת יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות. וזהו ענין הפסוק (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. וזהו מצות ה' ברה מאירת עינים:
5
ו׳מעלת הסרסור הוא משה רבינו ע"ה
6
ז׳יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, ו). כתיב (משלי לא, כט-ל) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' [היא] תתהלל. רבות בנות, בדברים רבה פרשת וזאת הברכה (יא, ג), וזאת הברכה (דברים לג, א), זהו שאמר הכתוב רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מהו ואת עלית על כלנה, מדבר במשה על שנתעלה יותר מן הכל. כיצד, אדם הראשון אומר למשה, אני גדול ממך, שנבראתי בצלמו של הקב"ה. מניין, שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אותו כבוד שניתן לך ניטל ממך, שנאמר (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין. אבל אני, זיו הפנים שנתן לי הקב"ה עמי. מניין, שנאמר (דברים לד, ז) לא כהתה עינו ולא נס לחה. דבר אחר, נח אמר למשה, אני גדול ממך, שנצלתי מדור המבול. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך. אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל. מניין, שנאמר (שמות לב, יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. למה הדבר דומה, לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין, אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, והאחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי מקלסין, לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו. כך נח לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו, הוי ואת עלית על כלנה. דבר אחר, אברהם אומר למשה, אני גדול ממך, שהייתי זן לעוברים ושבים. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולים. ולא עוד, אלא אתה היית זן בישוב, ואני הייתי זן במדבר. יצחק אמר למשה, אני גדול ממך, שפשטתי צוארי על גבי המזבח וראיתי פני השכינה. אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, שאתה ראיתה פני השכינה וכהו עיניך. מניין, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהנה עיניו מראות. מהו מראות, מראות בשכינה. אבל אני הייתי מדבר עם השכינה פנים בפנים ולא כהו עיני. מניין, שנאמר (שמות לד, כט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. יעקב אמר למשה, אני גדול ממך, שנפגשתי עם המלאך ונצחתי אותו. אמר לו משה, אתה נפגשת עם המלאך בפירבורין שלך, ואני עליתי אצלן בפירבורין שלהן והן מתייראין ממני. מניין, שנאמר (תהלים סח, יג) מלכי צבאות וגו'. לפיכך אמר שלמה, רבות בנות עשו חיל וגו'. אמר הקב"ה, הואיל ונתעלה מן הכל, הוא יברך את ישראל, עד כאן לשונו:
7
ח׳קשה מה קושיא יש בפסוק אשר אמר מהו ואת עלית על כלנה. עוד קשה, למה באדם נח אברהם יצחק יעקב הזכירו בדבריהם אני גדול ממך. ובתשובת משה לכולן אמר לשון אני נתעליתי. עוד קשה, הלא התורה העידה (במדבר יב, ג) ומשה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, ולאלו הגדולים השיב אני נתעליתי. ובאמת אין זה קושיא, דעל כרחך צריך אתה לומר שלא האבות דברו ולא משה השיב, דהא לא הוו ביחד בדור אחד, רק הפסוק של רבות בנות כו' מדבר בעדם כאלו היו הם המדברים. ומסיק שמעלת משה למעלה מגדולתם. אך אתרץ עוד בענין אחר בביאור המאמר:
8
ט׳גם צריך לברר מה הם חמשה העניינים ההם. הנה זאת הברכה שבירך משה את ישראל היה מצד התורה, על דרך ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהלים כט, יא). ולכך התחיל (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר כו'. והנה נתינת התורה היתה על ידו, על כן בהכרח הוא שהוא גדול הגדולים לא קם כמוהו. וכבר כתב הרמב"ם (הקדמה לפרק חלק בסנהדרין יסוד השביעי) הבדל נבואת משה רבינו ע"ה משאר נביאים הוא בארבע הבדלים. האחד, כי איזהו נביא שיהיה לא דיבר לו ה' אלא ע"י מלאך או נבדל. אמנם משה דיבר עמו ה' פה אל פה, שנאמר (במדבר יב, ח) פה אל פה אדבר בו. הב', כי שאר כל הנביאים לא באה להם הנבואה אלא בחלום וחזיון לילה או ביום אחר תרדמה באופן שיתבטלו כל הרגשותיהם, כמו שכתוב (שם ו) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. אבל במשה נאמר (שם ז) לא כן עבדי משה כו' פה אל פה אדבר בו וכו'. הג', כי כל שאר הנביאים בבא אליהם שפע הנבואה יתבטלו כחתיהם ויחלשו. אבל משה לא ישיגיהו רתת וחולשה בשום אופן. אמנם כאשר ידבר איש אל רעהו. הד', כי כל שאר הנביאים לא תנוח עליהם הנבואה כל זמן שירצו, אלא ברצון ה' והכנתם לנבואה. אבל משה בכל עת היה מוכן. וכל זמן שהיה רוצה שיחול עליו רוח ה' הי' חל, שנאמר (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, עד כאן. ועוד יש בו חמישית, שעלה למרום בגופו בין המלאכים, אשר ע"ז התרעמו המלאכים מה לילוד אשה בינינו כמו שכתבתי לעיל:
9
י׳וענין המאמר יהיה אלו החמשה לכל אחד היה גדולת מדריגה אחת ממדריגות משה. אבל משה רבינו ע"ה היתה זו מדריגה בעצמה בו אבל יותר בעילוי. וזהו שאמר אני נתעליתי. וזה ביאור המדרש על מ"ש על כולנה. כי קשה לו, מהו ואת עלית על כולנה, דהוי כפל לשון, והי' די לומר ואת עלית. אלא אמר על כולנה, דאלו לא אמר כן הייתי אומר היה לו מעלה אחת גדולה מאוד שאין מעלותיהן שוה לה. אבל עתה מבואר שהיו לו המעלות של כולם ההם בעצמם, והוא היה עולה לו על כולם:
10
י״אנח היה לו מעלה בנבואה ובשריית השכינה ביום ולא בחלום ובחזיון לילה, כמו שכתוב (בראשית ז, יג) בעצם היום הזה וגו'. ויסגור ה' בעדו (שם טז). ויאמר ה' לנח (שם א). וכשאמר בעצם היום, משמע בלי תנומה ותרדימה. אבל משה עלה עליו במעלה זו, כי נבואת נח לא היתה מתפשטת רק להצלת עצמו. ושל משה היתה לו ולהצלת כל דורו:
11
י״באברהם בודאי היתה לו מעלת הנבואה בלי הפסק, שהיה תמיד זן לעוברים. ושבים ובמסכת שבת ריש פרק מפנין (קכז, א), אמר רב יודא אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית יח, ג) ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. ועוד אמרו רז"ל (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שמשרה שכינה על נביאי בעל, ומכל שכן על נביא אמת. נמצא אברהם שהיה לו תמיד אורחים, בודאי היה תמיד גורם להשרות השכינה עליו. על כל זאת נתעלה משה עליו במעלה זו, שהיה זן מהולים ותמיד היה משרה עליו המעלה הגדולה מהנבואה אספקלריא המאירה:
12
י״גיצחק אמר, אני ראיתי פני השכינה. ובודאי היה זה בלי ביטול כח הגופניי, דהא היה עומד לישחט ולהיות גופו עולה, והמתעסק בקדשים פסול. ואם היה ביטול כח גופו, אין לך מתעסק גדול מזה. על כל זאת משה נתעלה עליו במעלה זו:
13
י״דיעקב אמר, אני נצחתי המלאך. וזה מורה שאין בנבואה שלו אמצעית להיות דוקא על ידי המלאך. השיב משה, עלייתי במעלה זו יותר גדול:
14
ט״ואדם הראשון מעלתו מעלת הגוף שלא היה מטפה סרוחה רק יציר כפיו של הקב"ה, על כן היה מלובש בכתנות אור. השיב לו משה, אני עולה עליך במעלה זו, הכבוד ניטל ממך. וכשניתן לו כי קרן אור פניו, נשאר לו אפי' במותו וכל שכן בחייו, על כן עלה למעלה בין המלאכים בגופו הקדוש שהוא כולו אור. ובפ"ק דמסכת יומא (ה, ב), ויכסהו הענן להר ויקרא אל משה (שמות כד, טז), וכל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. רבי נתן אומר, לא בא הכתוב אלא למירק האכילה ושתייה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת, עד כאן. וקשה בודאי לא היה אוכל משה רק המן שהוא קודש מן השמים, והמן היה נבלע באיברים. על כן נראה דהכוונה היא על חומריות הגוף שהגיע מצד אכילה ושתיה של אדם הראשון באכילה וסחיטת אשכול של ענבים, אשר על כן נתלבש בכתנות עור. והענן בא ומירק זה ונעשה גופו זך ודק כתנות אור. ועיקר עכירת החומריות באדם הם המעיים, על כן אמר למרק הזוהמא, עכירה הבא מסיבת אכילה ושתיה, ובזה נעשה כמלאכי השרת, וק"ל:
15
ט״זומאחר שכל זה סובב והולך על מעלת הנבואה שהיה גדול הנביאים, ולא קם ולא יקום כמוהו, על כן אף אם נניח שמשה רבינו ע"ה בעצמו דיבר שנתעלה, לא קשה הלא משה עניו. וכי סלקא דעתך שמשה רבינו ע"ה ח"ו לא יאמר שנבואתו למעלה מכל נביאים, הלא זה הדבר הוא עיקר אחד מי"ג עיקרים, ואיך ח"ו יכחיש העיקר. אלא מה שאמר הכתוב ומשה עניו, היינו שהיה מכבד את כל אדם ביותר, והיה משפיל את עצמו. ואדרבה לפי גדולתו ענותנותו, והוא על דרך שכתב בחובת הלבבות וכן כתב הרמב"ן לבנו במוסר הענוה, ממה נפשך אתה מחויב לכבד את כל האדם. אם הוא גדול ממך, אז בדין תכבדהו. ואם אתה גדול ממנו, תחשוב על מה שהוא עובר אין עונשו גדול כל כך, כמו אם אתה עובר. מאחר שאתה יודע יותר ממנו כו', וק"ל:
16
י״זועל ענין זה נתבאר מאמר בסוטה פרק קמא (יב, א), ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב, ב), תניא ר"מ אומר, טוב שמו. ר' יהודה אומר, טוביה שמו. ר' נחמיה אומר, הגון לנביאות. אחרים אומרים, שנולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים, בשעה שנולד נתמלא כל הבית כולה אורה. כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, עד כאן. כבר כתבתי למעלה החילוק בין טוב בחול"ם לטוב במלופ"ם, כי טוב בחול"ם הוא טוב הנגלה, ובמלופ"ם הוא תוכיות הטוב הגנוז. וטוביה בהוספת י"ה מהשם אשר ממנו נתמלא כל השם כזה, יו"ד ה"א בגימטריא כ"ו כמנין יהו"ה, שהוא מקום נבואת משה רבינו ע"ה אספקלריא המאירה סוד אור הגנוז:
17
י״חועתה אפרש. רבי מאיר אומר טוב שמו. הכוונה, כי במשה נשלמה כוונת הבריאה והוא ע"ה היה תכליתו, ולזה היה שלם מיום שנולד בכל השלימות. ודעת רבי מאיר, כי לזה כיון הפסוק באומרו ותרא אותו כי טוב הוא, ופירש טוב שמו, כי כשהדבר בגמר תיקונו ראוי שיקרא בשם טוב, כי אחר שהוא טוב הוא שמו הראוי, כי הוא מורה על הדבר השלם בעצם. ולהורות על זה, לא דרך בו הכתוב דרך קריאת שמות, כי על רוב לא יורה השם על הדבר הנקרא בו. אבל אמר ותרא אותו כי טוב הוא, כלומר נשלם הדבר הנרצה ובא אל גמר תקונו והרי הוא בטוביותו והוא שמו, נמצא משה רבינו ע"ה כלל הבריאה. וכן אמרו במדרש (בר"ר א, ד), בראשית, בשביל משה שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו:
18
י״טוהנה הבריאה אי אפשר להתקיים רגע אחד כמימרא אם יסלק הש"י השגחתו ממנה, כי הוא יתברך מהווה את כולם ומחיה את כולם, ובהסתלק השגחתו רגע אז הכל היה כלא היה. כן נבואת משה רבינו ע"ה, שהוא שלימות הבריאה לא פסקה השגת הנבואה מעליו אפילו רגע אחד. רבי יודא אומר טוביה שמו, לרמז נוסף על מעלת הטוב שהזכיר רבי מאיר, אלא טוביה שמו וכדפרישית סוד אספקלריא המאירה, כלומר בלי הפסק, כי נבואת משה דבוקה בשם יהו"ה כנודע, והיה רואה באספקלריא המאירה בלי אמצעי:
19
כ׳רבי נחמיה אומר, הגון זה לנבואה. כלומר, היום נקרא טוב כמו שנאמר (בראשית א, ה) וירא אלהים את האור כי טוב ויקרא אלהים לאור יום, וזהו ותרא אותו כי טוב הוא. והנה אותו והוא כפל לשון הוא. אלא תיבת הוא רצה לומר השכינה, וכמו שפירש הזוהר על פסוק (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם, וראתה שהגון לנבואה ביום ולא בלילה:
20
כ״אאחרים אומרים שנולד כשהוא מהול, דהיא שלימות כח הגוף בלי התבטל כוחתיו ויחלשו. וכן מצינו דוגמא לזה באברהם, קודם שנימול כתיב (בראשית יז, יז) ויפול אברהם על פניו, אבל אחר שנימול לא. ומשה רבינו עליו השלום שנולד מהול, לא נתבטל לגמרי ממנו שום כח והרגש:
21
כ״בוחכמים אומרים נתמלא הבית כולה אורה, זו רומז על ארבע מעלות הנ"ל לנבואה מצד הנשמה מלא כל הבית שלו, והיה הכל אור סוד כתנות אור כמו שיהיה לו לעתיד קרן אור. ועתה נתמלא הבית אורה, להורות כי כל ביתו דהיינו הנשמה והגוף הכל אורה. ונקרא גוף בית, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) עד שלא יזועו שומרי הבית:
22
כ״גהרי מעלת משה רבינו עליו השלום. ולא קם כמשה והוא אדון הנביאים ע"ה, נתנה התורה על ידו עומד בין ה' ובינינו:
23
כ״דשקר החן והבל היופי וגו' (משלי לא, ל). במדרש ילקוט, שקר החן, זה נח, ונח מצא חן (בראשית ו, ה). והבל היופי, הוא יופיו של אדם הראשון, עקיבו מכהה גלגל החמה. אשה יראת ה' היא תתהלל, זה משה רבינו עליו השלום כו'. המדרש הזה אומר דרשוני:
24
כ״ההענין, מתחלה היו שבע מצות ונקראות שבע מצות בני נח, ונח מצא חן עלה למעלה גדולה במה שמצא חן הוא אחיזה במטטרון שהוא גדול מעל כל השרים. והענין כמו שכתב הבחיי סוף פרשת בראשית, כי נח הוא חן מן חנוך, וחנוך הוא מטטרון מט"ט מן מטטרון עולה גם כן חן, עיין שם. אבל שקר החן, כלומר אין זה עליית מעלה האמיתית. והבל היופי, הבל רצה לומר בן אדם הראשון, והבל הוא יופיו של אדם הראשון כי קין נולד מקינא דסאבותא, והבל היה דפוס של אדם הראשון ונתגלגל לשת, דכתיב (בראשית ד, כה) תחת הבל. ומן שת למשה כנודע. ונשמתו של אדם הראשון כולל כל הנשמות, על כן אשה יראת ה' היא תתהלל זה משה:
25
כ״ווכבר כתבתי למעלה רוחניות התורה היא כלל הנשמות. והנה התורה היא שלש מעלות, מארי מקרא, ואחר כך מארי משנה ותלמוד, ואח"כ מארי סתרי תורה היודעים שמו יתברך. ונדקדק בשמא דגברא הבל, נגד מארי מקרא, כי התורה היא ה' חומשין, ומתחלת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד הרי אותיות הב"ל, ולא איכא מידי בנביאים ובכתובים דלא רמוז בתורה (תענית ט, א). ש"ת מורה על משנה ותלמוד, שהם שית סדרי [משנה]. מש"ה אותיות השם זהו מארי סתרי תורה, כי דביקות נביאותו בשם יהו"ה הכולל כל האצילות. וכמו שבאצילות ניתן רשות לנו להביא משל על האצילות בערך המאציל שלהבת קשורה בגחלת, כן שלהבת קשורה במשה, כי שלהבת אותיות הב"ל ש"ת. והקדוש ברוך הוא נגלה אליו בלבת אש שהוא סוד שלהבת העולה מאליה. גם ענין גדול יהו"ה אלהי ישראל עולה תרי"ג. וכן משה רבינו עולה תרי"ג. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות יט, ט), הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם, והם ישראל, תצרף ע"ב לישראל עולה תרי"ג:
26
כ״זובענין מה שאמר הבל הוא יפיו של אדם הראשון עקיבו מכהה גלגל חמה, כבר אמרו (ב"ב עה, א) פני משה כפני חמה. ואם תאמר מה מעליותא הלא עקיבו של אדם היה מכהה גלגל חמה, ומכל שכן פניו. דע כי יש חילוק בין גלגל חמה לחמה עצמה. ופני משה כפני חמה רומז על שרשה למעלה גבוה על גבוה שהוא סוד תפארת:
27
כ״חודע, כי לפום רהיטא יש קושיות גדולות. ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה, והלא מעלת חמה עדיפא, והא ראיה משה נתעלה פניו כפני חמה. איתא בזוהר, שהענין האומות מונין לחמה כעת סיבובה, כמו שנאמר (קהלת א, ו) הולך אל דרום וסובב אל צפון, וכן הם הרשעים, כמו שכתב רש"י ז"ל בקהלת. אבל מעלת החמה בעמידה זהו מעלה גדולה לישראל, כמו שאמר יהושע (יהושע י, יב) שמש בגבעון דום וירח בעמק האילון. ונראה דעל זה ירמוז כשגילה הקדוש ברוך הוא (במדבר יב, ו) שנבואת שאר נביאים בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, פירש רש"י, פה אל פה דברתי אליו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח). הנה זה יהי' רמז גדול למה שכתבתי, מאחר שנבואתך ביום ופניך הם פני חמה, ואיזה בחינה מהחמה, עמוד עמדי, דהיינו בחינת עמידתה ולא גלגולה:
28
כ״טאמנם נשאר עלי לבאר למה קרא למשה שם אשה, שאמר אשה יראת ה' תתהלל. ויתן אל משה ככלותו (שמות לא, יח), אמרו במדרש (שמו"ר מא, ה) והבאתיו לעיל (במעלת לומדיה ד"ה קודם שאפרש) ככלתו, כללים מסר לו. עוד אמרו במקום אחר (שם מא, ו), ככלותו, ככלתו כתיב, שנתנה לו ככלה. ואלו שני מדרשים הם ענין אחד, כללים מסר לו פירשתיו לעיל, כי רב גובריה דמשה הוה בהבנת דבר מתוך דבר ובפלפולא רבא בתלמוד, דהיינו לאחר שקיבל תורה שבעל פה והודיעו הקב"ה בעל פה פירוש המצות, אז היה מעין המתגבר בפלפולא, נמצא הוא מרא דתלמודא ונקראת זו התורה על שמו, כי מוצא תורת ה'. ומצינו (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה. תורה שבכתב נקרא תורת ה' כפי תיבות אותיות ותגין ופתוחות וסתומות אשר נתן ה' לא הוסיף ח"ו ולא גרע. ותורה שבעל פה שהוסיף מפלפולו דברי אלהים חיים נקראת על שמו. על כן כתיב זכרו תורת משה, כי היא צריכה לזכרון מאחר שלא נתנה ליכתב (גיטין ס, ב). וכבר ידוע תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם תפארת ומלכות, והם נקראת איש ואשה. ויניקת נבואת משה רבינו ע"ה היתה מתפארת והוא מארי דתלמודא, וכביכול הוא איש אלהים ובעלה דמטרוניתא. על כן התורה שבעל פה היא הכלה של משה. ומשה רבינו ע"ה פירש מאשתו הגשמיית, ולקח אשה זו:
29
ל׳ולפי מה שאמרתי שהתורה שבעל פה היא אשת משה, יתבאר פסוק (דברים ה, כו) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי. ואבאר גם כן פרשת (במדבר יב, א) כי אשה כושית לקח. ונדקדק בתחלה קצת דיקדוקים. א' למה כתיב כי אשה כושית לקח, ולא כתיב גירש. עוד קשה, קריאת הקדוש ברוך הוא שלשתן, וקריאת משה היה בכדי כי לא דיבר הקב"ה עמו מאומה. אמת שהטיב דברו קצת מהמפרשים שהיתה הקריאה למשה, כי באמציעותו חלה הנבואה על אהרן ומרים כי הם לא היו מוכנים, ובפרט שהיו עסוקים אז בדרך הארץ כמ"ש השם יתברך. וזהו היה שבעים זקנים בפרשת בהעלותך (במדבר יא, כה) שבאמצעית משה הופיעה הנבואה עליהם, וזולת משה לא היו יכולים לקבל הנבואה. וזהו ענין התפעלות כעס יהושע על מתנבאים במחנה (שם כח), שהוא גאוה בזה במה שלא היו יכולים לעמוד תחת כנפי משה להראות שהנבואה שהגיע להם היא ממשה, רק קבעו מקום לעצמם כאלו היו נפרדים ממנו. ובזה מתורץ מה שייכות היה עתה לנבואת משה מת יהושע מכניס כו' (סנהדרין יז, א). אלא שהענין גם בזה רמזו שיוכל להיות קבלת הנבואה זולת משה, שהרי ימות משה ויהושע יהיה במקומו. ולזה אמר (במדבר יא, כח) אדני משה כלאם. ומשה עניו אמר, מי יתן וגו' יתן רוחו (שם ל), ולא מכוחי מאמצעותי, ודוק. כך נוכל לתרץ על דרך הפשט:
30
ל״אעוד קשה, מה שפירש רש"י פה אל פה אדבר בו (במדבר יב, ח), פה אל פה דברתי עמו ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כח), מה שייכות לזה הפסוק בכאן. או למה לא הניח כפשוטו:
31
ל״בולבאר זה, אקדים מה שכתב רש"י (במדבר יב, א) האשה כושית, מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי, עד כאן לשונו. ובודאי התורה שכתבה בענין זה רומזה לאיזה סוד. כן כתב בעל הטורים, הכושית, בגימטריא יפת מראה. כבר כתבתי שהתורה שבעל פה נקראת אשה והיא כושית וממנה יפת מראה, ודבר זה צריך ביאור:
32
ל״גמצינו שהתורה משמחת, כמו שכתוב (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ומצינו להיפך, נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם (סנהדרין כו, ב). אמרו רז"ל (ברכות סג, ב), וזאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד), שממית עצמו עליה. הענין, תורה שבכתב הן מצד נגלה שהן הסיפורין ודברים קלים להבינם, הן מצד נסתר השגת הסודות הגדולות, היא משמחת. הדברים הפשוטים עליהם רמז (שמות יט, ח) וישב משה את דברי העם, דברים המיישבין דעת של אדם. וכן דברים הנסתרים משמחי לב, כי עוז וחדוה במקומו (דה"א טז, כז). אבל מצדו חומר התלמוד והפילפול, הוא ויגד (שמות יט, ט), דברים הקשים כגידים, והם תושיה מתישים כוחו של אדם. קרוב לזה דרשו רז"ל במסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ז (א), וכן אמרו במסכת גיטין פרק הניזקין (ס, ב), והבאתי למעלה, על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית (שמות לד, כז), דתקיפי למגמרנהו, והם מתישים כוחו של אדם ולפום צערא אגרא (אבות ה, כב), כי התשת הכח היא בעצמה המעלה הנפלאה שמזדכך החומר להיותו רוחני:
33
ל״דודבר זה נרמז במה שאמרו (קידושין מ, ב), תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, אשר הקשו המפרשים הלא תכלית הוא יותר טוב מהמוקדם לו. וביארתי דבר זה למעלה בדברי פשוט אמת. אמנם דרך רמז נוכל לומר, כי אין הכוונה תלמוד מביא לידי מעשה על דרך (אבות ב, ה) לא עם הארת חסיד כו', דמוכח שלומד יודע מה לעשות. דהא עינינו רואות כמה עניינים שיודעים בני אדם שהוא אסור ועוברין עליו, כגון רכילות לשון הרע כו'. אלא הכוונה, שהחטא בא מחמת החומר, ובהמעט החומר בהסתלק המסך בהתגברות הצורה, נמצא שמכיר באמת ופעולתו טוב מאד. והנה מכח התלמוד תושיה מתגבר השכל, וזהו סיבה שמוכן לבא לידי מעשה טוב, לכך תלמוד גדול מפני שהוא סיבה שממנו משתלשל המעשה. וידוע שהסיבה גדולה מהמסובב והעילה מהעלול, ואז שקטה נחה הקושיא. כי הקושיא לא חלה רק כשנעריך תלמוד ומעשה לערך הקדמות הקודמות והתכלית. אבל לפי דרכי הוא בערך סיבה ומסובב עילה ועלול, ודו"ק:
34
ל״הוקרוב לענין זה כתב הר"ן בדרשותיו ענין יסורין של אהבה, שהענין מכח יסורין אז נכנע החומר ונתגבר כח השכל ונזדכך החומר. ותורה שבעל פה היא יסורין של אהבה. וזהו רמז התנא (אבות ב, ב) כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, התלמוד נחלק לב' חלקים, חלק א' הוא היגיעה העצומה, שמכח שכלו ועומק פלפולו ממציא דבר מדבר. חלק הב' הנקרא בפי הפוסקים סוגיין דעלמא, שדרך ארץ העולם לפסוק כן ואין צריך לזה יגיעה רבה. וחלק א' נקרא מלאכה. ולזה אמר כל תורה שאין עמה מלאכה, רצה לומר שאינו לומד רק התורה הקלה ולא המלאכה, סופה בטלה וגוררת עון. וזה יתבאר על פי מה שכתב ר"י פדואה בדרשותיו על פסוק (תהלים יט, יב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, מלשון אור בהיר וזהיר, והוא בהתשת חומרו לתורה אז מזדכך גופו להיותו נזהר ומאיר. וזהו שכתוב (דניאל יב, ג) והמשכילים יזהירו. רצה לומר ינהרו כזוהר הרקיע באופן שיתהפך גופו להיות כמו שהיה אדם הראשון עקב רב, שיזכה לגדולה קודם שחטא שהיה מזהיר תפוח עקיבו היה מכהה גלגל חמה, וזהו כזוהר הרקיע. וזהו בשמרם עקב רב, שיזכה לגדולה דעקב הנ"ל:
35
ל״ווהנה מסתמא זהו זוכה מיגיעת תורה שבעל פה שהיא מלאכה המתשת, וכשאין כך אז סופה בטילה, הסוף הוא העקב שהוא סוף האדם, וגוררת עון היפך ממה שאמרו (אבות ב, ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, אשר הכוונה בזה לשני חלקים הנ"ל. תלמוד תורה, רצה לומר התורה של תלמוד דהיינו העמקיות. דרך ארץ, הוא חלק הב' סוגיין דעלמא.הגה"הועל ענין תורה שיש עמה מלאכה יתבאר המאמר בפרק חלק (סנהדרין צט, ב), אמר ר' אליעזר, אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד. ואיני יודע לאיזה עמל, אם לעמל פה, אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר (משלי טז כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, או לעמל שיחה. כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא, עד כאן:
ויש להקשות קיצור מיד שאמר ואינו יודע לאיזה עמל אם לעמל פה או לעמל מלאכה, לימא כשהוא אומר לא ימוש ס"ת כו'. ואין להקשות קיצור יותר לימא מיד אדם לעמל שנאמר לא ימוש וגו'. זה אינו כלום, דאיך מוכח בפסוק לא ימוש שבעבור זה נברא, שמא לא ימוש אינו אלא אזהרה למדה טובה, ומנלן שבלאו הכי לא הי' נברא. על כן צריך להביא הפסוק אדם לעמל נברא. אבל הבאת זה הפסוק כי אכף מיותר, רק יביא הפסוק לא ימוש, וא"כ על כרחך עמל פירושו עמל תורה, דאי לעמל מלאכה, היאך סתר וצוה לא ימוש אלא:
גם בעל המאמר פשוט לו שנברא עבור קבלת עול מלכות שמים, רק מסופק אם תלמוד גדול וזה עמל פה, או מעשה גדול שהוא עמל מלאכה. על זה הביא הפסוק כי אכף וגומר, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, רצה לומר איזה בחינה מהתלמוד עדיף, אם הלימוד של הדינים וטעמיהן וסודן וזהו עמל תורה, כי נקראת תורה על שם שתורה הדרך אשר ילכו כמו שכתב המזרחי ריש ספרו. או עמל שיחה שבתורה, שרומז בנסתרות לסודות עמוקות גבוהות, אחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב) שקול כשמע ישראל (דברים ו, ד). ואמר לעמל תורה שהוא מביא לידי מעשה, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ונלמד בגזירה שוה מפיך בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), עד כאן הג"ה: ומכח היגיעה משכחת עון, כענין שפירשתי תלמוד גדול שמביאו לידי מעשה. ומזה נזדכך גופו של משה ונעשה אור, כי הוא מרא דתלמוד. וגופו נעשה רוחני, כי כן תורה שבכתב היא נשמתו, ותורה שבעל פה היא גופו כנודע, והן הן גופי ההלכות, וצדקו בתורה שבכתב ושבעל פה בחינת איש ואשה ובחינת נשמה וגוף:
ויש להקשות קיצור מיד שאמר ואינו יודע לאיזה עמל אם לעמל פה או לעמל מלאכה, לימא כשהוא אומר לא ימוש ס"ת כו'. ואין להקשות קיצור יותר לימא מיד אדם לעמל שנאמר לא ימוש וגו'. זה אינו כלום, דאיך מוכח בפסוק לא ימוש שבעבור זה נברא, שמא לא ימוש אינו אלא אזהרה למדה טובה, ומנלן שבלאו הכי לא הי' נברא. על כן צריך להביא הפסוק אדם לעמל נברא. אבל הבאת זה הפסוק כי אכף מיותר, רק יביא הפסוק לא ימוש, וא"כ על כרחך עמל פירושו עמל תורה, דאי לעמל מלאכה, היאך סתר וצוה לא ימוש אלא:
גם בעל המאמר פשוט לו שנברא עבור קבלת עול מלכות שמים, רק מסופק אם תלמוד גדול וזה עמל פה, או מעשה גדול שהוא עמל מלאכה. על זה הביא הפסוק כי אכף וגומר, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה או לעמל שיחה, רצה לומר איזה בחינה מהתלמוד עדיף, אם הלימוד של הדינים וטעמיהן וסודן וזהו עמל תורה, כי נקראת תורה על שם שתורה הדרך אשר ילכו כמו שכתב המזרחי ריש ספרו. או עמל שיחה שבתורה, שרומז בנסתרות לסודות עמוקות גבוהות, אחות לוטן תמנע (בראשית לו, כב) שקול כשמע ישראל (דברים ו, ד). ואמר לעמל תורה שהוא מביא לידי מעשה, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ונלמד בגזירה שוה מפיך בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד), עד כאן הג"ה: ומכח היגיעה משכחת עון, כענין שפירשתי תלמוד גדול שמביאו לידי מעשה. ומזה נזדכך גופו של משה ונעשה אור, כי הוא מרא דתלמוד. וגופו נעשה רוחני, כי כן תורה שבכתב היא נשמתו, ותורה שבעל פה היא גופו כנודע, והן הן גופי ההלכות, וצדקו בתורה שבכתב ושבעל פה בחינת איש ואשה ובחינת נשמה וגוף:
36
ל״זומשה רבינו ע"ה פירש מאשתו הגשמיות ונתדבק בזאת האשה כלת משה, ועל ידה נזדכך גופו שהי' חשוך ונעשה יפת מראה אור בהיר, כי כן תושי' מתשת כחו ומשחירו ובזה נתיפה. במדרש (עי' סנהדרין כד, א), במחשכים הושיבני (איכה ג, ו), זהו תלמוד בבלי. בפרק חלק (סנהדרין ק, א) המשחיר פניו על דברי תורה ומרעיב עצמו על דברי תורה כו', הקב"ה מבהיקו כו'. בפ' עושין פסין (עירובין כא, ב), במי אתה מוצא, במי שמשחיר פניו כעורב. וענין מאמרים אלו, בארתי לעיל בהקדמת תולדות אדם בענין נוסח נותן התורה:
37
ל״חאמנם מבואר ג"כ לפי דרכינו מה שהשחרות שהוא התושיות הוא סיבת היפוי, דהיינו סילוק כתנות עור ובשר החומר העכור להתלבש בכתנות אור בהיר. וזהו סוד אשה הכושית אשר לקח משה לו לאשה, ונעשה יפה מראה היפך מאדם הראשון שגרם כתנות עור שהוא חשך. על כן אתרוג הכושי פסול (סוכה פ"ג מ"ו), כי בו חטא אדם הראשון. כמו שתירגם התרגום על (בראשית ג, ו) כי תאוה לעינים, דמרגג. לשון אתרוג, דכתנות אור באה מצד חומריות התאוה. אבל משה לא אכל, ודחה ומירק כח הנמשך מאכילת אדם, כמו שכתבתי לעיל, אז האשה הכושית יפת מראה, והרחיק את הנשמות ואת זו לקח. וזהו שרמז הפסוק (במדבר יב, ח) פה אל פה, ופירש רש"י שדיבר לו ועתה פה עמוד עמדי. שיפרוש מאשתו הגשמיות וידבק באשה זו כלת משה שהיא פה אל פה, רצה לומר התורה שבעל פה. (וזהו שאמר (שם) אדבר בו, ולא אמר אדבר עמו, אלא בו, במשה היה הדיבור מה שהבין מדעתו מפילפולו, ואח"כ היה הקב"ה מדבר ואומר לו אמת כיוונת, וכן תצוה את בני ישראל. וזהו ג"כ רמז (שם ו) במראה אליו אתודע, ולא אמר לו רק אליו, כלומר במה שאליו אתודע לו):
38
ל״טאבל אהרן, אע"פ שהיה הגדול שבישראל אחר משה, היה בערכו בתורה שבעל פה בערך דרך ארץ סוגיין דעלמא נגד ערך עומק הפילפול הנקראת תורה שיש בה מלאכה, כמו שכתבתי, כי סוגיין דתלמודא נקרא דרך ארץ. וזהו סוד שפירש רש"י כשקרא הקב"ה לאהרן ומרים היו עסוקין בדרך ארץ. וצורך עוד למים, מים עמוקים ואיש חכם ידלנה (משלי כ, ה), זהו משה רבינו ע"ה שהוא לקח האשה כושית. על כן קרא הקב"ה גם למשה להיות הענף אצל השורש, ואז הבינו אהרן ומרים שבדין פירש מאשתו הגופניית, כי לקח אשה זו והיא כלת משה. ובא הרמז (דברים לג, ד) תורה ציוה לנו משה מורשה, ודרשו רז"ל (ברכות נג, א) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ואז מובן אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל), זה משה, וכל כך נזדכך בלקיחת אשה זו על דרך שאמרו רז"ל (ברכות לג, ב) יראה מילתא זוטרתא לגבי משה. וזה אשה יראת ה'. ואז מבואר הפסוק (תהלים יט, י) על משה רבינו ע"ה יראת ה' טהורה היא עומדת לעד, כמו שאמר לו הש"י ואתה פה עמוד עמדי:
39
מ׳ובמסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ז (א) אמרו, משה רבינו ע"ה פירש מן האשה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, דכתיב (דברים ו, כז) ואתה פה עמוד עמדי. והקשו שם בתוספות (ד"ה ואתה), מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, שמא זה הוא ציווי גמור שציוה לו לפרוש. ותירץ ר"ת כו', עיין שם. ולדידי ניחא, כי אחר שנתאמץ משה בתורה ודבק באשה הנ"ל, וזה היה מדעתו מצד בחירתו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב), שהבחירה נתונה לאדם, אז הסכים הקב"ה וציווהו לפרוש מאשתו הגשמיית, וק"ל:
40
מ״אובדמיון דבר זה, יתורץ כל הני דחשיב התם. דאיתא התם, תנא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו. הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות. הוסיף יום אחד מדעתו, מאי דרש. היום ומחר, היום כמחר, מה מחר לילו עמו, אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפק ליה, ש"מ תרי יומי לבר מהאידנא. מנלן דהסכים הקב"ה על ידו. דלא עד שכינה צפרא דשבתא. ופירש מן האשה, מאי דרש. נשא קל וחומר בעצמו, אמר ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להם זמן, אמרה תורה (שמות יט, טו) והיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל האשה. אני שבכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו. דכתיב (דברים ה, כב) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, וכתיב בתריה ואתה פה עמוד עמדי. ואית דאמרי, פה אל פה אדבר בו. שיבר את הלוחות, מאי דרש. אמר ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו. התורה כולה וישראל משומדין, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקב"ה על ידו. שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, ואמר ריש לקיש, יישר כחך ששיברת, עד כאן:
41
מ״בוכתבו התוספות (ד"ה היום כמחר) אין זו דרשה גמורה, אלא משמע דהיום ממש. דאי לאו הכי, אין זה מדעתו, עד כאן. ועוד שם בתוספות, ומה ישראל כו', ואם תאמר מאי קאמר הוסיף מדעתו, דאורייתא היא, דקל וחומר ניתן לדרוש. ויש לומר, דלא הוי קל וחומר גמור, דשאני התם משום י' הדברות. עוד כתבו, וקבע להם זמן, תימה לר"י דהיא נותנת דמשום שקבע להם זמן וידעו שבאותו יום ודאי תדבק שכינה עמהם הוצרכו לפרוש, אבל הוא מספק למה יפרוש. וי"ל כו', עיין שם, ע"כ. ומה פסח כו', אין זה ק"ו גמור, דאם מומר אסור בפסח שהוא קרבן, מכל מקום לא היה לו למנוע מליתן להם התורה ולהחזירם בתשובה, עד כאן. עוד כתבו, ואתה פה עמוד עמדי, ואם תאמר למה נקרא עשה מדעתו, מאחר שהיה לו לימוד על זה. ותירצו מה שתירצו:
42
מ״גולי נראה דהכי פירושו. הענין, כי ג' אלה נוכל לפרש בב' דרכים. ומצד הבחירה הנתונה גרם משה לפרש כך, והיה ישר בעיני י"י והסכים. ועל זה אקדים ב' הקדמות קצרות. א', כתיב (תהלים ב, יא) עבדו את י"י ביראה. וכתיב (שם ק, ב) עבדו את י"י בשמחה. צריך אדם לירא ולדאוג אולי מקצר הוא בעבודת השם יתברך, ולהיות המורא עליו שלא יתרשל באיזה מצוה. ועל זה אמר עבדו את ה' ביראה. ובשעת העבודה ועשיית המצוה, יעשה בלב שלם ובזריזות ובשמחה, כמו שכתוב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה וטוב לבב, זהו עבדו את י"י בשמחה. הקדמה ב', נכללת גם כן בעבדו את י"י בשמחה, והוא על דרך שפירשתי במקום אחר פסוק (שה"ש ז, ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, שהפירוש הוא נעימות ויפיפיות גדול הוא במה שאנחנו נאהבין להש"י בקיימנו מצותיו שהם תענוגים. דבשלמא אהבה מצד מצות שהם טורח לקיימם, כגון להתענות ביום כפור וליתן צדקה וכיוצא באלה, רוב מצות הוא ניחא לפום צערא אגרא. אבל לקבל שכר על המצות שהם תענוגים, כגון להתענג בשבת, ולקיים מצות פריה ורביה, זהו חביבות יתירה. הרי לא זו שאנחנו עבדי י"י מקיום היראה, אלא אנחנו נעשים עבדי י"י אפילו מקיום מצות שהם בשמחה:
43
מ״דעל פי הקדמה ראשונה, מבואר הוסיף משה יום אחד מדעתו. איתא שם בגמרא דף פ"ו (ב), ישראל דדאיגי במצות, חביל גופייהו ומסריח השכבת זרע בג' ימים. גוים דלא דאיגו במצות, לא. והנה מחמת דדאיגי במצות לעבוד ביראה וחביל גופייהו, היה מסריח לב' ימים. ואז היה מפורש היום ומחר, היום ממש כמו שכתבו התוס', דהיינו ב' ימים. אמנם משה שהוא ישראל וישראל משה, בחר בבחירתו הטוב להיות מעורב בהדאגה גם כן שמחה, והוא בחינות לעבוד בשמחה ובטוב לבב, וזהו מעכב הדאגה, על כן נמשך עוד יום יותר שלא חביל כל כך. ואז יתפרש היום כמחר, מה מחר לילו עמו כו'.הגה"הלילה הוא סוד היראה בו תרמוש כל חיתו יער (תהלים קד, כ). היום סוד האהבה, וק"ל: הרי שהפסוק משתמע לתרי אפי, והבחירה נתונה. ובחר משה בטוב, והסכים הקב"ה:
44
מ״הבהקדמה ב', אהבה בתענוגים, והגדולה מהם מצות פריה ורביה ששכרה מרובה, ונמצא זה למד מעונש מי שאינו עוסק בפריה ורביה, שאמרו רז"ל (יבמות סג, ב) כאלו ממעט את הדמות. ואמרו עוד (שם) שהוא כשופך דמים, דכתיב (בראשית ט, ו) באדם דמו ישפך, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו. ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות (סוטה יא, א), צא ולמד גודל שכר העוסק בפריה ורביה:
45
מ״והנה למד משה ק"ו, ומה ישראל שלא דברה שכינה כו', קבע להם זמן כו'. והקשו התוס' כו' כדלעיל. אבל הענין, אין דברי תורה מקבלין טומאה (ברכות כב, א), זולת קרי שהוא בא מקלות ראש, כמו שכתבו התוספות שם במשנה מנין לפולטת שכבת זרע כו' דף פ"ו (א). ומצד בחירתנו בקדושה, ישראל קדושים הם בשעת תשמיש ומכוונים בזיווגם לעורר זיווג העליון להשפיע נשמות קדושות. ומכל שכן כשנקבע להם זמן קדושה, שאז לא יהיה הקרי דהיינו הזרע מצד קלות ראש, רק בקדושה לעורר בהתעוררות גדול זיווג העליון. על כל זאת לא רצה הקב"ה שיהיו הם בזיווג של מטה לעורר של מעלה, רק יפרשו משל מטה ויהיו תקועים בשל מעלה בקבלתם התורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא זיווג שלמעלה. אמר משה, מכל שכן אני שקדושתי יותר גדולה ויותר תמידית, שחוב עלי לפרוש מזיווג שלמטה, ולהיות תקוע למעלה תמיד. וכן נעשה באמת בסוד כלת משה. ואם כן הקל וחומר שנשא משה בעצמו הוא טוב ויפה, כי קל וחומר גמור הוא, ומה ישראל שצריכין להוסיף עליהם נשמות קדושות ע"י זיווג שלהם באם הוא בקדושה שאז אין הקרי מטמא, ובכל זאת לא רצה השם יתברך שיהיו הם בזיווג למטה. אני שקדושתי גדולה במאוד ואין צריך אני להוסיף נשמות, כי אנכי שקול כנגד כל ישראל ואני כולל כל הנשמות, וכדרך שאמר הכתוב (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי אשר אנכי בקרבו, רצה לומר אנכי בקרב שש מאות אלף הנשמות הכלולים בי, וא"כ קל וחומר שאפרוש מזיווג. והסכים הקב"ה על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי, הרי שני אלו מדעתו הם בחינת המעשה:
46
מ״זהשלישי בחינת תלמוד שהיתה בחירת משה לבחור בקדושת התורה ושלא לדבק בקדושתה אם לא בהסרת צואת העונות, כמו שנאמר (תהלים נ, טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי, כי כשם שלפי הדין אסור ללמוד תורה אצל צואה, כך אסור ללמוד אצל צואת עונותיו, על כן שיבר הלוחות עד שעשו תשובה. הרי ג' אלה מדעתו של משה, כלומר מבחירתו. הרי בארתי קצת ממעלת משה רבינו ע"ה, שהוא הסרסור שעל ידו נתנה התורה:
47
מ״חומשכר הסרסור נודע שכר מקח התורה
48
מ״טבמדרש רבה פרשת תרומה (לג, א), ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), הדא הוא דכתיב (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו המקח שנתתי לכם. יש לך אדם לוקח מקח כו' על דרך שנאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש, הדא הוא דכתיב ידוע טבע. לשון הדא הוא דכתיב צריך להתבונן, מה קשה ליה. עוד קשה, מאי תועלת מהיפך אל תעזובו המקח שנתתי לכם. עוד קשה, מה מאריך בעניינים מדומיים כסף וזהב ושדות וכרמים, וגם אלו יש מה אשמעינן. עוד קשה, למלת אינו יכול מה שייך זה בהש"י, הן אם תפרש יכול כפשוטו, או יכול רשאי. עוד קשה, בכל מקום שאתם הולכים והקרא שמביא סותר ועשו לי מקדש:
49
נ׳כלל הענין ק"ל בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם, מקח ונתינה סתרי אהדדי. על זה אמר הדא הוא דכתיב, רצה לומר השתא אתי שפיר, ויתורץ מכח פרשיותינו. ועתה אפרש המאמר. מקח התורה יותר במעלה ממקח מילי דעלמא בג' עניינים, כי ג' מיני אחריות ממקח דעלמא. א', מי יודע אם לקח טוב, זבון וזבין תגרי אקרי. ב', אף אם הוא לקח טוב, מי יודע אם הוא שמור, שמא יבואו שודדים או הוא יהיה נטרד, אשר על כן פירשו רז"ל (ב"ר יא, ה), יברכך (במדבר ו, כד), בנכסים. וישמרך כו', עיין ברש"י. הנה כל אחד מתאוה שלא יהא חבירו ניזוק על ידו. והנה במקח דעלמא, אם הלוקח שמח, המוכר עצב. אכן במקח התורה, כולם שווים לטובה לידע אם המקח טוב, זהו נתגלה מכח שכר הסרסור. וסרסור שבכאן רצה לומר סרסור העושה קצבה עם הלוקח שיתן חלק העשירי מה שירויח או פחות או יותר, וכשרואים שלהסרסור חלק גדול, נמצא נתגלה שהמקח הוא טוב:
50
נ״אוהנה תורה אור, כי זה ריוח מקח התורה אור גנוז. ומשה רבינו ע"ה לקח בעולם הזה חלק קצת מזה הריוח, כי קרן אור פניו, בזה נוכל לידע כמה מקח התורה הוא טוב. ונגד מקח דעלמא שאינו שמור מכח שודדים או שהוא יהיה נטרד, על זה אמר הרי יש שדות וכרמים, הרי אחריות נכסים. כסף וזהב, יכול לקחת עמו, ויש מעלה בזה מה שאין בזה. ונגד המוכר עצב, אמר שכאן שמח, כי כביכול נמכר עם המקח ובעין יפה הוא מוכר ונחת רוח יש לו, כמו שאמרו רז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ישמח ה' במעשיו (תהלים קד, לא). ועתה יגדל נא כח (במדבר יד, יז) כביכול מוסיפין כח, היפך צור ילדך תשי (דברים לב, יח). והבחירה לבני אדם, והכל בידי שמים חוץ כו' (ברכות לג, ב). זהו לטלה אינו יכול כו', והיא המעלה התכליתית שבה תלוי ב' עניינים הקודמים. וזהו (שמות כה, ב) ויקחו לי תרומה, כביכול לי אתם לוקחים, כי המשכן היא משכן התורה ונקרא משכן העדות (שם לח, כא) ששם הלוחות:
51
נ״בואז מבואר הדא הוא דכתיב כי לקח טוב כו'. ואמר אל תעזובו את המקח שנתתי לכם, רצה לומר, תורתי קאי אמקח, ולא מילתא באפי נפשיה, דאז היה קשה לקח ונתינה סתרי אהדדי. אבל אם תיבת תורתי קאי אלמעלה, אז מתורץ כי באמת היא נתינה, כמו שכתוב (משלי ב, ו) כי ה' יתן חכמה. ואם תצדק מה תתן, אמנם יש בחינת נחת רוח לפני וכח בגבורה שלמעלה, ואז הוא מקח כביכול, לקח הנחת רוח. וזהו ויקחו לי, כי נמכר עמה:
52
נ״גמעלת אלו ואלו דברי אלהים חיים
53
נ״דמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו (תהלים יט, י). מבואר מזה הפסוק כי כולם אמת. ואף כשיש מחלוקת, צדקו יחדיו, כי אלו ואלו דברי אלהים חיים (עירובין יג, ב). ודבר זה צריך ביאור רב, ובארתיו בעזה"י לעיל ברוחב בעומק בהקדמת תולדות אדם בענין נוסח נותן התורה, והכל שייך לכאן:
54
נ״הנחזור לענין, ו' פסוקים הנ"ל תורת ה' תמימה וכו' (תהלים יט, ח). מאחר שכרת עמנו הקב"ה ברית ע"י התורה שבעל פה, כמו שלמדו רז"ל בפ' הניזקין (גיטין ס, ב) בפסוק (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי ברית, אפרש אלו ששה פסוקים על ששה סדרים. והזכיר בכל פסוק שם ידו"ד, ושם ידו"ה אינו אלא ג' אותיות, כי ה"ה כפולה, והם ששה חותמות כדתנן בספר יצירה פ"א (יג) בשמו הגדול יה"ו, וחתם בהם שש קצוות פנה למעלה וחתמו ביה"ו. שש חתם תחת פנה למטה וחתמו ביו"ה. שבע חתם מזרח פנה לפניו וחתמו בהי"ו. שמנה חתם מערב פנה לאחריו וחתמו בהו"י. תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בוי"ה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה"י כו'. ונגד זה ו' סדרים תורת ה' תמימה נארגת על שם ידו"ד. עיין בשערי אורה בספר יצירה ששה חותמות יד"ו, והם רום תחת מזרח מערב צפון דרום. נגד זה ו' קדושות. א', הקדושה העליונה קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיה ו, ג). ב' ג' ישראל קדושים ונתקדשו בשתי קדושות. במאכלי אסורות, ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כב, ל). באיסורי ביאה, קדושים תהיו (ויקרא יט, ב), ואמרו רז"ל (ויק"ר כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה כו', הרי ג'. ד', קדושות הזמן, שבת קודש, יום טוב מקרא קודש, מקדש ישראל והזמנים. ה', קדושת המקדש, קדושת דמים וגוף, קדשים קלים וקדשי קדשים. ו', קדושה בממון, כענין שקל הקודש. ועל זה ו' סדרים ביאור תורת ה' תמימה טהורות נגד קדושתו יתברך, מה הוא קדוש וטהור, וכן כתיב (ויקרא יא, מג) אל תשקצו ואל תטמאו וגו'. (ויקרא כ, ז) והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. וכל המתקרב יותר אל הרוחניות ודביקתו יתברך, צריך טהרה ביותר, כהא דתנן (חגיגה יח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי כו', עיין שם, זה חותם רום. זרעים, ברכות על האכילה, מעשרות ערלה ביכורים, הכל הוא קדושת המאכל, זהו חותם תחת, כי כארץ תוציא צמחה (ישעיה סא, יב). סדר נשים, קדושת ביאה, זהו חותם מזרח, ממזרח אביא זרעך (ישעיה מג, ה), כתבו המקובלים ממדת מזרח. מועד, הוא קדושת הזמן, אשר הוא מצד השקיעה שאז הוא יום אחד, והשקיעה במערב. נזיקין, קדושת הממון, והרוצה להעשיר יצפין (ב"ב כה, ב) והוא סדר ישועות:
55
נ״ועוד יש רמז במשנה דספר יצירה הנ"ל בששה חותמות, כי הם ג' חלקים תלמוד ומעשה ומדות, אשר סובב והולך כל החיבור הזה עליהם. נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר (משלי ו, כג). ידוע כי הקב"ה הביט בתורה וברא העולם. וכל הנברא הוא מג' מרחקים אורח ורוחב ועומק, וג' אלו נמצאים בתורה רומזים על ג' הנ"ל. רחבה מצותיך מני ים, זהו הדינים. ארוכה מארץ מדה (איוב יא, ט), זהו המדות. עמוק מי ימצאנו (קהלת ז, כד), זהו השגה. והם שלשה מצד הנותן יתברך, ושלשה מצד הקבלה. וחותם רום ותחת, זהו עומק. ונגד הקב"ה רום, כמו שאנו אומרים עלה במחשבתו. ומצדינו תחת, כמו שאומרים ירד פלוני לעומקה של הלכה. ממזרח למערב האורך, דהיינו המדות, והם נקראים פנים ואחור, הנה מצדו המדות אמתיים נקראים פנים, ומדותינו לא כמדת הקב"ה נקראה אחוריים, וזהו שכתוב (שמות לג, כג) וראית את אחורי בהזכרת י"ג. מדות מצפון לדרום הרוחב, דהיינו המצות, והם ימין ושמאל. הקב"ה מתעטף בטלית ומניח תפילין וכיוצא בהם רוחניית, דהיינו ימיניית. ומצדינו, נתגשמו לשמאליית. וזהו (דברים יז, יא) לא תסור ימין ושמאל:
56
נ״זששה פסוקים (תהלים יט, ח-יא). תורת ה', רצה לומר השגתו נקראת תורת ה', כי אם בתורת ה' חפצו (שם א, ב), והיא משיבת לנו נפש, מה שכבר קבלה הנפש. עדות ה' נאמנה, הוא תורה שבעל פה, עדות בגימטריא תלמוד, מחכימת וגו'. פקודי ה', המדות, אף שכתיב (שמות כ, ד) פוקד עון אבות, ישרים דרכיו ומשמחי לב, ואין רע יורד מלמעלה רק הוא לטוב. ואומר מצדינו מצות ה' ברה, תלמוד מאיר עינים, כי לולי זה ידיעת המצות סתום. יראת ה', מדות, כשאנחנו מטהרים עצמינו לילך בדרכיו, עומדת לעד. משפטי ה', דינים, אמת צדקו יחדיו הדן דין אמת לאמתו. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, הוא על דרך שאמר הפסוק (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום שיחתי, כלומר כל הדברים יגיעים (קהלת א, ח), אכול דבש דייך אז קץ לו לאכול יותר. אבל התורה היא אהובה לי מאוד, אף על פי שכל היום היא שיחתי, איני קץ בה והיא אהובה לי, ועל זה אמר, שהיא מתוקה מדבש:
57
נ״חעוד יש לפרש, כי יש תאוה חיצונית ותאוה פנימית. תאוה חיצונית, כראיית כסף וזהב ואבני יקרה. ותאוה פנימית, כאכילה ושתיה. וזהו שאמר הכתוב (בראשית ג, ו), כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. כן התורה הוא נגלה ונסתר, על זה אמר הנגלה הנראה לעינים נחמד מזהב ומפז, והפנימית מתוק מדבש ונופת צופים:
58
נ״טנשלם פרק תורה אור
59