שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Ner Mitzva
א׳עמוד העבודה
1
ב׳כבר רמזתי לעיל כי התענית במקום קרבן, על כן מישך שייכי להדדי
2
ג׳הלכות תשעה באב והלכות תענית וענין עבודה
3
ד׳מצוה גדולה להתאבל בט' באב, וקינה מבעי ליה. ועיקר הקינה היא מגלת קינות, דהיינו מגלת איכה הנאמרה ברוח הקודש על פי נבואת ירמיה, על כן נראה לי מנהג טוב כל יחיד ויחיד יחזור ויקרא מגלת איכה למחר בינו לבין עצמו, כי לעולם ענין היום עדיף כדמצינו לענין שבת (פסחים קה, א) כבוד יום עדיף מכבוד לילה. וכן מצינו לענין קריאת מגילה (מגילה ד, א) חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום. והטור סימן תקנ"ט הביא דברי מסכת סופרים שכתב, יש קורין ספר קינות בערב, ויש מאחרין עד הבקר כו', על כן אני אומר ירא שמים יוצא ידי שניהם. ואין לומר דזמנה דוקא בלילה מדכתיב (איכה א, ב) בכה תבכה בלילה, דאדרבא משם ראיה דיותר טוב לעורר ולבכות ולקונן ביום ט' באב, כי בכה תבכה קאי אליל עשירי כמו שכתב רש"י באיכה. בכה תבכה בלילה, שבו נשרף רוב ההיכל כי הציתו האש לעת ערב כו'. ואף על גב דאין הצבור עושים כן ואין קורין אלא בלילה, מכל מקום ראוי ליחיד לעשות כן, וסימנך (ירמיה ו, כו) אבל יחיד עשי לך. והמתענין ליל י', פשיטא ופשיטא דמנהגא הוא שיקראנה בליל עשירי ג"כ, לקיים בכה תבכה בלילה. ואם מתענה אף ביום העשירי וקורא אותה גם ביום העשירי, יקויים בו (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:
4
ה׳ועוד מצאתי ברש"י של מסכת תענית שאבילות של יום יותר גדול משל לילה, דאיתא שם דף י"ג (יג, א), תא שמע, כשאמרו אסור במלאכה, לא אמרו אלא ביום, אבל בלילה מותר כו'. פירש רש"י, אבל בלילה מותר, מהכא משמע דבליל ט' באב מותר במלאכה, אין ביטול מלאכה אלא ביום, אבל אין מפרסמין הדבר, עד כאן לשונו. אע"ג דמשם אין ראיה גמורה להתאבל ביום יותר מבלילה, דהא דאסרו ביום במלאכה הוא מפני הרואים שיסברו שמסיח דעתו לגמרי מאבילות מה שא"כ בלילה, ואף באבל גמור מצינו איזה דברים שאסור לעשות בפרהסיא ובצינעא שרי, מכל מקום זכר לדבר איכא:
5
ו׳הבית יוסף סימן תקנ"ט הסכים שהקורא בתורה בט' באב, קודם שמברך ברכת התורה אומר ברוך דיין האמת. וכתב הבית יוסף, שכן נהגו העולם. וכן הוא בטור, והקורא בט' באב אומר ברוך דיין אמת. ובשלחן ערוך השמיט זה, וגם לא ראיתי נוהגין. ואפשר משום שיש לספק אם קאי אקורא בתורה או אקורא איכה, כדמשמע ברמב"ן שהביא הבית יוסף, על כן מספק אין עושין ברכה. אמנם נראה לי, שיאמר הקורא ברוך דיין האמת הן בקורא בתורה הן לפני איכה. ואין להקשות מה שייכות לברוך דיין אמת בקורא בתורה. דבקריאת ט' באב הוזכר החורבן והגלות:
6
ז׳רבים מעמי הארץ, ומכח ההרגל נכשלים ג"כ קצת מהלומדים ואינם נזהרים בחליצת נעל ולובשים מנעליהם לאחר חצות. וראיתי מנהג זה בהרבה קהילות. בני אל תלך בדרך אתם, כי כל מה שאסרו החכמים הכל אסור עד הלילה, כמו אכילה ושתיה, אלא דברים שאינם אלא מנהגא שלא מוזכר בתלמוד, כמו ישיבה על הקרקע, בזה יש נוהגין להקל אחר חצות, אבל חלילה להקל במה שאסרו בתלמוד. ובודאי נתפשט מאנשים סוחרים ההולכים חוצה וברחובות של גוים והם צריכים לנעול מנעליהן, ומהם רואים וכן עושים. אבל אף בהם תניא בהדיא (תענית יג, א) יוצא לדרך נועל, נכנס לעיר חולץ:
7
ח׳כשיש טיט ורפש והולך לבית הכנסת או לאיזה דבר הכרחיי שמותר לנעול מנעליו, נראה בעיני אז יהפוך ויחלוף מנעל ימין לרגל שמאל, ומנעל שמאל לרגל ימין, כי יש לזה קצת דמיון לחליצת מנעל. ומאחר שניצל בזה מטיט ורפש, טוב לעשות כן. ויש לי סמך ראיה מהא דאיתא פ"ק דתענית דף י"ב (ב) אמרו ליה רבנן לרב ששת, הא קחזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא. אקפד, ואמר להו, דלמא מיכל נמי אכול. אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא. מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא ודשמאלא לימינא. רבנן דבי רב אשי נפקא כי אורחייהו, סברי כי הא דאמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא ט' באב בלבד, עד כאן. פירש רש"י, קאתו רבנן לתענית כו', בתענית צבור, וסברי לה כשמואל דאמר אין תענית צבור בבבל, בפ' מקום שנהגו (פסחים נד, ב) דאסור בנעילת הסנדל, וכל הני אקפד רב ששת דילמא מיכל נמי אכלי ופורשים מדרכי צבור, ולית ליה דשמואל. ואנן האידנא נהגינן כשמואל. אפנתא, אשקרפו"ט. מחלפי, ביומא דתעניתא, עד כאן לשונו:
8
ט׳מן הראוי היה להחמיר בג' צומות צום גדליה וי' בטבת וי"ז בתמוז כמו בט' באב, שכולם הם משום החורבן, אבל אין גוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכולין לעמוד בה (ב"ב ס, ב), על כן לא החמירו אלא בט' באב בעצמו. ומבואר מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י ז"ל, שעל כן איזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ד' צומות שיחמיר על עצמו לפסוק האכילה מבעוד יום, עד כאן. ונראה בעיני, דדוקא באכילה ובשתיה להפסיק מבעוד יום יחמיר, כדי שיהיה תענית שלם יום ולילו. אבל בשאר דברים אין צריך להחמיר. מכל מקום אם מחמיר מהן ג"כ בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבוא עליו ברכה:
9
י׳כתב אבי העזרי, נהגו אבותינו שלא לרחוץ מראש חודש. ויש עלינו לקיים משום (משלי א, ח) אל תטוש תורת אמך. וכך כתב המרדכי בשמו ריש מועד קטן. וכתב בתרומת הדשן סימן ק"ן, דמשמע דאפילו בצונן אסור, אף על גב דלשון הרמב"ם (הל' תעניות ג, ד) דוקא בחמין נהגו איסור, נראה דאין זה. ומרדכי פליגי עליה בהא דאנהו סברי דנהגי מראש חודש, ואיהו לא כתב אלא בשבת זו, הכי נמי נימא דבהא נמי פליגי. אמנם כמדומה שראיתי בימי חורפי רוחצים בנהרות מראש חודש ולא מיחו בידם, והמחמיר תבוא עליו ברכה, עד כאן לשונו. ומהרי"ו כתב, דמנהג שלא לרחוץ גם בצונן. ובדרשת מהרי"ל כתב, דמותר לחפוף הראש בערב שבת דחזון ישעיה. ודוקא במימי חפיפת הראש צוננין ולא חמין, ובקושי מותר גם כהאי גוונא, עד כאן. ונראה לי, דמי שנוהג בעצמו טבילה בכל ערב שבת לכבוד שבת וכפי מה שכתבו גדולי המקובלים אחרונים וכמבואר לעיל במסכת שבת, אזי לא יבטל טבילה זו אף בערב שבת דחזון, רק לא ירחוץ ביותר כי אם כפי שעור טבילה שטובל בכל ערב שבת וערב שבת, כן יעשה גם עתה. וכן מעשיך יהיו לשם שמים:
10
י״אזה לשון בית יוסף סוף סימן תקנ"ו, כתב המרדכי בתחילת מועד קטן, שהר"ש מבומברק היה אומר בקול רם בלא כוס בורא מאורי האש, ולא היה אומר בשמים דהוי תענוג, וכך כתב הגהות מיימוני. וגם הסמ"ק כתב, שמברך בורא מאורי האש. וכן כתב הר"ר אבודרהם, אין מבדילין על הכוס עד מוצאי ט' באב, ואין מריחין עצי בשמים מפני שבליל ט' באב אין לעשות נחת רוח, אבל מברכים על האור קודם שקורין איכה, עד כאן:
11
י״בממה שכתב ולא היה אומר בשמים משום דהוי תענוג, היה נראה דכל תענית הוא לצעוריה נפשיה, על כן ראוי למנוע מלהריח הבשמים בכל תענית. בודאי לראבי"ה דכתבו התוספות בשמו פרק קמא דתענית דף י"ג (א, ד"ה וכל שהוא) דבג' צומות אחרות מותר לרחוץ בחמין. וכתב הבית יוסף סי' תק"ן, דכן המנהג פשוט, פשיטא דאין מקום לחומרא זו. אבל המחמיר על עצמו כר' יואל אביו של ראבי"ה שלא לרחוץ בחמין, נראה לי שטוב לו להחמיר גם בזה, אף ע"פ שאין דומות זו לזו, דרחיצה תענוג הגוף, והריח הנשמה נהנה בו (ברכות מג, ב), מכל מקום נחת רוח הוא גם להגוף. ואין להקשות מתשמיש המטה דשרי.הגה"הנשמע מזה מי שפוסק מבעוד יום כדעת הפרדס, דלעולם יזהר ג"כ מתשמיש המטה, אף שבשאר עניינים אינו פורש, זהו בשביל הרואים. אמנם כשאירע לאשתו טבילת מצוה, נראה שלא יפרוש מאשתו. וגדולה מזו התרתי טבילה לאשה בליל ט' באב שחל להיות בשבת, וכתבתי ראיות במקום אחר: דזהו דוקא בלילה, כי עדיין לא התחיל להתענות עד שיעלה עמוד השחר למי שאינו פוסק מבעוד יום. אבל ביום בעצם התענית, מי שמחמיר כר' יואל ברחיצה, יחמיר גם בזה. וביום הכפורים, נראה בעיני פשוט להחמיר שלא להריח. ואכתוב עוד מזה לקמן במסכת יומא בעזרת הש"י:
12
י״גכשחל ט' באב ביום א' או ביום ז' ונדחה ליום א', ונמצאים קצת נשים שאינן יודעין להתפלל ערבית, נמצא לא הבדילו בתפלה, ואין עושין הבדלה על הכוס עד לאחר התענית. צריך כל איש בביתו להזהיר אשתו שביום התענית לא יעשו אש כדי לבשל לצורך הלילה. או כשמבשלות לילדיהן, שלא יעשו עד שיאמרו ברוך אתה י' אלקינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול:
13
י״דנראה בעיני, אותן המתענים ליל עשירי ומקצת יום העשירי, אזי מנהג טוב שיאמרו נחם בכל התפילות, דהיינו מן תפילת מנחה של ט' באב יאמר נחם גם בערבית וגם בשחרית וגם במנחה אם עדיין מתענה, ואין זה נקרא משנה ממטבע הברכות. דמה אסור היה בדבר אם היה מזכיר נחם כל ימות השנה, דהא יכול לחדש דבר ככל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה. ועתה שיושב בתענית ומשום החורבן, טוב הדבר לעשות כן ולומר נחם ממנחת תשעה באב עד שהוצתה האש במקדש, ויאמר אותו עד גמר התענית:
14
ט״ונוהגים בכל מקום לילך בבית הקברות בט' באב, שהרי ט' באב הוא תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים, תוס' במס' תענית דף ט"ז (א, ד"ה יוצאין). ועוד דאיתא באיכה רבתי, הצדיקים גם בקבר מתאבלין על ירושלים, מהרי"ו בשם מהרא"ק. ונראה בעיני, שלא לילך בכנופיא גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מהאבילות, רק ילך יחידי או חד עמיה שלא יפסיקו מלדבר מענין החורבן ולהתעורר לאבילות:
15
ט״זלעולם צריך לזכור בהחורבן ולעשות זכר בכל פעולותיו. וכהא דתנו רבנן (ב"ב ס, ב) סד אדם את ביתו, משייר בו אמה על אמה בלא סיד זכר לחורבן. ומה שבחוץ לארץ ההמוניים הבונים בתים עושין בבתיהם צורות שחורות מרובעת אמה על אמה וכותבין על גבו זכר לחורבן, הוא שחוק והיתול בעיני, כי אדרבה זה נוי. והירא את דבר ה' אל ישנה מדברי רז"ל, ויניח אמה על אמה בלי מסויד:
16
י״זוכן הרבה אין נזהרין כמו שאמרו רז"ל (ב"ב ס, ב), עושה אדם סעודה ועורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מהקערות הראויים לתת שם. וראיתי בבתי גדולים, שהיו מכינים ביתם לחתונת בניהם בסדינים נאים הנקראים קאברצ"ן על ד' כותלי בית סביב, הניחו באמצע מקום פנוי ברוחב אמה. וכן אמרו (שם), כשהאשה עושה תכשיט מכסף וזהב, משיירה מין ממיני תכשיטין שנוהגין בה כדי שלא יהיה תכשיט שלם. ועל זה לבי עלי דוה בראותי המנהג הרע בגלות המר הזה מקישוטי הנשים מלבושיהן ותכשיטיהן, שמתקשטות במילוי כאלו היה בית המקדש קיים, ועברי אדרבנן, וגם גורמין הרבה רעות מהאומות המתקנין. והחרידים והצנועים מושכין את ידיהם:
17
י״חוכן ראוי לנהוג בכל דבר ודבר לקיים (תהלים קלז, ה-ו) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים כו':
18
י״טבסוף סוטה (פ"ט מי"א) תנן, משבטלו סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כד, ט) בשיר לא ישתו יין. ואסור בין בכלי בין בפה, אם לא שמשורר בפה דברי שירות ותשבחות. ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם, אז מותר אף כלי שיר. והחמירו מאוד, בסוף סוטה איתא שם, אמר רב, אודנא דשמענא זמרא תעקר. אמר רבא, זמרא בביתא חורבא בסיפא, שנאמר (צפניה ב, יד) קול ישורר בחלון חורב בסף כו'. אמר רב הונא, זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסור. פירש רש"י, זמרא דנגדי, מושכי ספינות בחבל. שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתן. ודבקרי, שמזמרים בשעה שחורשין, ואינו אלא לכוון השוורים לתלמיהן שהולכין לקול השיר שערב עליהן. דגרדאי, אינו אלא לשחוק, עד כאן לשונו. על כן ירחיק אדם עצמו מזה כמטחוי קשת. ואף שהטור סימן תק"ס כתב משם התוספות וזה לשונו, והתוס' מפרשים דאפילו בלא משתה נמי, ודווקא למי שרגיל בכך, כההיא דאיתא בירושלמי ריש גלותא הוה קאי ודמיך בזמר, פירש בשכבו ובקומו היו מזמרים לפניו, עד כאן. מכל מקום כל הפוסקים סתמו דבריהם, משמע דסבירא להו בכל ענין אסור. וכן מסתבר דלא גרע מהא זמרא דגרדאי דאסור:
19
כ׳ועוד יש חשש בשמחת שיר, שיבואנו לידי שחוק, ואמרו בריש פרק אין עומדים (ברכות לא, א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. וזה לשון הבית יוסף סוף סימן תק"ס, ומפרש רבינו, דבימי הגלות דוקא קאמר, וכן פירש הרמב"ן בתורת האדם. אבל הר"ר יונה פירש, דשלא בימי הגלות נמי קאמר, שהשמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצות, עד כאן לשונו. ומסתבר לי כהר"ר יונה, מדאמר אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, הוי ליה למימר אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעת החורבן. אלא שמע מינה למלאות שחוק פיו אסור לעולם, אם לא בעת הגאולה ממש. על כן מחויב האדם למנוע מאוד מלמלאות פיו בשחוק, ובפרט בעת הגלות דאית ביה תרתין. וכן יברח מכלי שיר אפילו באקראי דאית ביה איסור משום הגלות לפי פשטן של דברי הפוסקים. וגם החשש הזה שיבא למלאות פיו שחוק. ונזהר יראה בנחמת ציון:
20
כ״אמענין תענית, בפ"ק דתענית דף י"א (א), אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא ר' אליעזר הקפר ברבי אומר, מה תלמוד לומר (במדבר ו, יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מהיין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אליעזר אומר, נקרא קדוש, שנאמר (שם ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש. ההוא אגידול פרע קאי. ולרבי אליעזר הא נקרא חוטא, ההוא דסאיב נפשיה. ומי אמר רבי אליעזר הכי, והאמר רבי אליעזר לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש לא אבוא בעיר. לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר, נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסיד, עד כאן:
21
כ״בוזה לשון התוספות, אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, וקשיא דאמרינן בפרק החובל (ב"ק צ, ב) החובל בעצמו רשאי, אבל אחרים שחבלו בו חייב, ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי, אמר שמואל ביושב בתענית, אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא. וי"ל דודאי הוא חוטא כדאמרינן הכא מק"ו מנזיר כו', אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה בתענית גדול יותר מהעבירה ממה שהוא מצער נפשיה, דמצוה לדור דאמרינן (סוטה ב, א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין, מכל מקום יש קצת חטא. מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת (ברכות לא, ב), דקורעים גזר דינו ונפרעים ממנו תענית של שבת. ומאי תקנתיה, ליתיב תענית לתעניתו, עד כאן לשונם:
22
כ״גולי נראה, אף שמואל מודה מי שפגם את עצמו באיזה עבירה חמורה או קלה, בודאי צריך לסגף עצמו ורשאי להחמיר על עצמו להתענות עד אשר יודע בבירור שאין בו סיג ורושם כתם מהעבירה. ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד קדוש וטהור ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה. וענין מאשר חטא על הנפש הוא כך, זה שקיבל עליו גזירות בודאי היה משער בעצמו כמה זמן צריך להנזר כדי לזכך את עצמו, ובזה עשה מצוה שהזיר את עצמו, ובכלות זה הזמן שקצב על עצמו לא יוסיף לענות נפשו בכדי. והנה כשנטמא במת, אזי הדין הוא שהימים הראשונים יפלו, נמצא גרם לעצמו עינוי יותר ממה שהוא קוצב, ובזה המותר חטא על הנפש. ורבי אליעזר סבירא ליה, לעולם נקרא קדוש במצי לצעורי נפשיה. וריש לקיש סבר, נקרא חסיד. ואנן האידנא בעו"ה מליאי עון, אף על מי שלא חטא בחמורים, מכל מקום הכל באבק לשון הרע ובשיחה בטילה וביטול תלמוד תורה ובהרבה מדות מגונות ועבירות שאדם דש בעקביו, על כן יתענה ויתענה אף לשמואל. והלואי שיספיק, אולי ירחם הש"י:
23
כ״דולפי מה שכתבתי נמצא, לרבי אליעזר ולריש לקיש אפילו כשלא חטא ומתענה נקרא קדוש וחסיד, וזהו דוקא במצי לצעורי נפשיה, כענין מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא כו', כדאיתא בפסחים (סח, ב). אבל בלא מצי צעורי, על זה אמר שם ריש לקיש בעצמו, אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, וזה מיירי כשלא חטא. אבל כשחטא, יצטער ויצטער ויסבל. ועוד הארכתי בפסק הזה ובביאור הסוגיות בחלק תורה שבכתב בפרשת נשא, זיל קרי ביה:
24
כ״הבפרק קמא דשבת (יא, א) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ואמר רב חסדא, ובו ביום. ואמר רב יוסף, ואפילו בשבת. ויש לדבר זה סוד גדול, שצריך לראות לבטל הגזירה מיד דוקא באותו היום. והנה דבר פשוט שתכף אחר החלום לא יטעום מאומה אף שהוא באמצע הלילה, ולא די כשיתחיל להתענות כשיאור היום כמו בשאר תעניתים. וראיה מהא דנמצא כתוב בשם הרי"ח, שאם אדם ישן בצהרים וחלם חלום רע שצריך תענית, שיש לו להתענות מעת לעת. מצאתי בקוב"ץ וכך כתב מהר"י בשם מהר"ש, שהתענה בשבת כשהיה ישן שינת צהרים ובא לו חלום שמתענים עליו, אז היה מתענה מאותו חצי יום שבת ואילך עד חצי הלילה, ואז הבדיל. ואומר שזה עולה ליום שלם. ואח"כ ביום ראשון היה מתענה תענית לתעניתו, עד כאן מצאתי. הרי שתכף מתחיל להתענות. אלא אף זו נראה לי, שיפרוש מאשתו ולא ישמש מטתו. כי כשמראים לו חלום רע צריך להיות בתשובה ובדאגה ובצער, וק"ו שלא ינהוג קלות ראש. ואפי' בשבת שהוא זמן עונה, גם כן נראה לי כן, דאם הותר לו להתענות ולבטל עונג שבת וג' סעודות, ק"ו דבר זה. וכן יתבאר לקמן דבעת צרה כגון בשנת רעבון אסור לשמש מטתו, וכן עתה עת צרה להחולם:
25
כ״וומענין זה שצריך להיות בו ביום ולהתחיל תכף ומיד לעסוק בתשובה ותפילה והתעוררות, ישר בעיני המנהג שראיתי מהותיקין להטיב החלום תכף ומיד בשחרית, ולא כמו שנוהגים רוב העולם שמטיבין החלום לאחר התענית כי זריזין מקדימין למצוות (פסחים ד, א). ואין לומר שזכות התענית יסייע להיות תפילתן של המטיבין נשמע. זה אינו, כלום הש"י אמר לדניאל מיום אשר שמת אל לבך להתענות כו'. כן בכאן, מאחר שקיבל התענית והתחיל להתענות. והא ראיה, דמצד הדין היה ראוי לכל המתענה לומר ענינו בערבית שקודם התענית, אף שאוכל אחר שהתפלל ערבית, מחויב להתפלל ענינו בערבית שחרית ומנחה. אלא משום שמא יאחזנו בולמוס חששו לברכה לבטלה ותקנו שלא יאמר ענינו אלא במנחה דיום התענית. אבל לענין הטבה זמנה תכף:
26
כ״זאחר כתבי זה, מצאתי להחכם הר"ר שלמה אלמולי שכתב בספר פתרון החלומות שחיבר וזה לשונו, ועוד תקנו לומר אחר ההטבה (קהלת ט, ז) לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלהים את מעשיך. והכוונה בפסוק הזה, לפי שכל החולמים שעושים להם הטבה זאת, נוהגין להתענות ביום, ובלילה אחר התענית עושים ההטבה, ולכן אומרים לו אחר הכל עתה אחר שעשית כל זה לך אכול ולא תתענה יותר, שכבר רצה אלהים את מעשיך במה שעשית בתעניתך ובתשובתך. ולפי זה, מי שעושים לו הטבה ולא התענה, או מי שמטיבין בבקר שעדין אינו זמן אכילה, אין לומר הכתוב הזה איך שיהיה נוהגין הכל לאומרו. וכתב הר"מ ז"ל, שאין לאומרו, מפני שבראשי תיבות אב"ל, ואם ירצו לאומרו יאמרו אותו בהפוך לך בשמחה אכול לחמך, או לך אכול לחמך בשמחה, עד כאן לשונו. ואני מסכים עם הר"מ שלא לאומרו וייטב חלומו בשחרית מטעם שכתבתי:
27
כ״חוזה לשון הרמב"ם ריש הלכות תענית (א, א-ד), מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, שנאמר (במדבר י, ט) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר, כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהם והריעו. ודבר זה מדרכי תשובה הוא, שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיה ה, כה) עונותיכם הטו וכו', וזהו שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג עולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה (ויקרא כו, כג-כד) והלכתם עמי (ב)קרי. והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור, עד שירוחמו מן השמים, עד כאן לשונו:
28
כ״טהרי כשגוזרין תענית בשביל איזה צרה אית ביה תרתי. חדא, התשובה שעושים. ועוד מקיימים מצות עשה דרבנן שציוו להתענות בעת צרה, וגדולה מצות עשה זו של רבנן כי נובע ממצות עשה דאורייתא (עי' במדבר י, ט) כי יבא הצר הצורר והריעותם וגו'. והתענית בכלל ההרעה:
29
ל׳ומצות עשה זו מוטלה ג"כ על יחיד שאירע לו איזה צרה, שיגזור תענית על עצמו ויפשפש במעשיו. וכן יעשו כל השייכים והנלוים לצרה הזאת, ואז ימצא מקבל התענית בשביל תשובה, ותשובה זו עושה כמצווה ועושה. ויאמר בקבלת תענית, הנני מקבל עלי תענית יחיד להתענות למחר כאשר צווני ה' אלהי. לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויתכן הלשון דכאשר צוני ה' אלהי, על דרך דאיתא בפ' במה מדליקין (שבת כג, א) על ענין נוסח הברכה של מצות דרבנן שאומרים וצונו, והיכן צונו. רב אויא אמר, מלא תסור (דברים יז, יא). רב נחמיא אמר, (שם לב, ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, עד כאן:
30
ל״אכתב הרמב"ם בפ"א (יד) כל השרוי בתענית, כיון שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם, הרי זה לא ינהיג עדונין בעצמו, ולא יקל ראשו ולא יהיה שמח וטוב לב. אלא דואג ואונן כענין שנאמר (איכה ג, לט) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, עד כאן לשונו. ומי שאינו עושה כן, לא עלה בידו אלא העינוי שמענה את עצמו. כי ענין התענית הוא להכניע את החומר ולהגביר את כח השכלי ולהיות מדוגמת עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק נהנין מזיו שכינה. כן יתהנה ג"כ להיות כל היום דבוק בו ית' בתשובה תפלה וצדקה ותלמוד תורה כנגד כולם. וק"ו שיהיה סור מרע להרחיק מעליו כל נדנוד עבירה וכל מדה מגונה, ובפרט ישמור מהכעס שהוא הפגם הגדול שבעולם, כי הכעס הוא אל זר והוא בא קצת בטבע למי שהוא ריקן מהאכילה ושתיה, על כן יגבור על הכעס. וכך כתב רבינו תם בספר הישר, גם לא ישיח שום שיחה בטילה, רק מגמתו תהיה על דביקתו בהש"י. ואף אם יהיה לו איזה משא ומתן ביום, יהא באמונה ובנחת, וימהר לחזור לדבקותו:
31
ל״בזה לשון הטור סימן תק"פ, כתב בעל הלכות גדולות, אלו הימים שמתענים בהן מן התורה, והמתענה בהם לא יאכל ולא ישתה עד הערב. באחד בניסן כו' עד סוף הסימן עיין שם. אכן יש נוסחאות מוחלפת בקצת מהם:
32
ל״גכתוב שם בטור, בכ"ו בו מת יהושע בן נון. ובכלבו סימן ס"ג כתיב, בעשרים ושמונה בו מת יהושע בן נון. אמנם בספר בעל הלכות גדולות שלנו כתוב ג"כ כמו בטור, בעשרים וששה מת יהושע, והכי נהוג לילך אחר רוב הנוסחאות:
33
ל״דכתב הטור, בי"ח באב כבה נר מערבי בימי אחז, אמנם בנוסח בעל הלכות גדולות שלנו איתא, בשבעה עשר באב כבה נר מערבי. ובכלבו כתוב גם כן כמו בטור, בי"ח באב:
34
ל״הכתוב בטור, בי"ז באלול מתו מוציאי דבת הארץ. אמנם בנוסח בעל הלכות גדולות שלנו ובכלבו כתוב, בשבעה באלול:
35
ל״וכתוב בטור, בחמשה בתשרי מתו כ' איש, ונחבש רבי עקיבא בן יוסף. ובנוסח בעל הלכות גדולות שלנו איתא, בעשרה בו. אמנם בכלבו הוא ג"כ כמו בטור:
36
ל״זכתוב בטור, בשבעה בתשרי נגזרה גזרה על אבותינו שימותו בחרב וברעב ובדבר מפני מעשה העגל. ובנוסח בעל הלכות גדולות איתא גירסא אחרת, ונראה כי הוא מוטעית. ובכלבו איתא, בששה בו נגזר על אבותינו שימותו בדבר בחרב ברעב. בשבעה בו, מתו עושי העגל. בי"ז בו, נהרג בן החכם רבי יהונתן זצ"ל, עד כאן. הרי הוסיף שני ימים תענית:
37
ל״חכתב בטור, בז' במרחשון עורו עיני צדקיהו ושחטו בניו לעיניו. ובנוסח בעל הלכות גדולות ובכלבו איתא, בששה בו:
38
ל״טכתב בטור, בכ"ח בכסליו שרף יהויקים את המגילה אשר כתב ברוך בן נריה. ובנוסח בה"ג שלנו איתא, בשמונה בכסליו. ובכלבו איתא, בחמשה בכסליו. ונראה לי, דאף המתענה בהם ורוצה להחמיר ולהתענות ככל הנוסחאות, לא יתענה בכ"ח שהוא בחנוכה, מאחר שאין הנוסחא מוסכמת:
39
מ׳אמרו הקדמונים, תענית אותיות ת"ת ענ"י, וזהו ענין מה שאמרו רז"ל (ברכות ו, ב) אגרא דתעניתא צדקתא. הפירוש הוא, כשאדם מתענה, אז הוא חסר לחם שאינו אוכל וכואב לו, אז מרגיש צער העני שתמיד הוא חסר לחם איך הוא בצער ובכאב ומרחם עליו:
40
מ״אוזה לשון אבא מורי הרב ז"ל בספר עמק ברכה, ויתן ממונו לצדקה ביום התענית לקיים מה שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ויש אומרים, שיתן מה שלא אכל היום לעני לערב, שאם לא עשה כן נראה כמי שלא התענה לשם שמים רק כדי להרויח בתעניתו מיעוט הפיזור. ואפשר לדקדק ענין זה בדברי הנביא שאמר (ישעיה נח, ז), הלא פרוס לרעב לחמך, הלחם שלך שהיה מגיע לחלקו. לאפוקי שלא יתן חלק אשתו ובניו שהוא חייב במזונותם אם אין לו כדי לפרנסם אלא בצמצום, לפחות חלקו יתן. כך מצאתי כו'. עד דעל זה רמז דוד המלך ע"ה שאמר לשלמה בנו (דהי"א כב, יד) ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל כי לרוב היה וגו'. וקשה בזה הפסוק מה שאמר ואני בעניי הכינותי, מי יתן והיו כל עם ה' עניים כמותו, אדרבה הוה לי למימר ואני בעשרי הכינותי. אלא הכי פירושו, שידוע שדוד המלך ע"ה אחר אותו מעשה של בת שבע היה בעל תשובה גדול, כאומרם ז"ל (ע"ז ה, א) שהוקם עולה של תשובה, ועיקר התשובה היא התענית. והנה בודאי דמי סעודתו היה הרבה, כי היה מלך וסעודתו גדולה, והיה בכל תענית ותענית שהתענה מקדיש דמי סעודתו לגבוה, ואח"כ אחת לאחת למצוא חשבון סך דמי כל הסעודות מאה אלף ככר זהב ואלף אלפים ככר כסף. ועל זה אמר, ואני בעניי וגומר, רצה לומר בעניי כשעינה עצמו והתענה הכין כל אלה, כי לא רצה להנות ממה שקימץ מכח התעניות, והקדישם לשמים, עד כאן:
41
מ״בואני מצאתי כן בירושלמי בפרק פאה נתנת (פאה פ"ד ה"ב דף כא, א) הביא הפסוק דלעיל ואני בעניי וגו', ומקשה התם מאי בעניי, אם היה זה הסך הגדול בידו קודם שהקדיש, עשיר היה. ותירצו, בעניי בעינוי שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. הרי מבואר כדברי הנ"ל. וכן הוא ברד"ק בדברי הימים בפסוק הזה:
42
מ״גהמנהג הוא להתענות יום שמת בו אביו ואמו מדי שנה בשנה. ונראה בעיני, שגם מנהג יפה הוא להתענות יום שמת בו רבו מובהק, כי חייב אדם בכבוד רבו, ויראתו יותר משל אביו. כתב מהר"י קולון בשרש ל"א, שאם אירע יום שמת בו אביו בשבת או בראש חודש, יש לדחותו למחר. וראוי לנהוג כן, אף שכתב רמ"א שאין נוהגין כן. אבל אם גם למחר הוא יום שאין מתענים בו, הואיל ואדחי אדחי:
43
מ״דכתב רמ"א בהג"ה בטור יורה דעה סימן ת"ב (יב) בענין תענית יום שמת בו אביו או אמו, וזה לשונו, אם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית, ועיין באורח חיים סי' רמ"ט. מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן כל ימיו, עד כאן לשונו. ויען כי דבריו סתומים, כגון דא צריך אני להודיע מה שכתב הגאון רש"ל בתשובה בענין זה, וכלל דעתו היא שתולה בפעם הראשון, שאם יבא פעם הראשון של יום שמת בו אביו בערב שבת, אזי הרשות נתונה לו אם להשלים, אם לא. ואם אז אינו משלים, אזי אין צריך להשלים לעולם כשחל בערב שבת. אבל אם בפעם הראשון היה חל בחול והוצרך להשלים, אז מחויב לעולם להשלים אף כשחל בערב שבת:
44
מ״הבמס' ברכות פרק אין עומדין (לב, ב), רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא, משום שנאמר (איכה ג, מד) סכות בענן לך מעבור תפלה, עד כאן. התחלת התענית הוא מיום אשר משים אל לבו, כמו שאמר הש"י לדניאל (דניאל י, יב). על כן לא גזר רבא תעניתא ביומא דעיבא, אף כי אפשר דלמחר יהי' יום צלול. כי אין לפרש דלא גזר להיות התענית ביומא דעיבא, כי מנא יידע שלמחר יהיה יומא דעיבא:
45
מ״ומענין העבודה
46
מ״זועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ושכנתי בתוכו הוה ליה למימר, אלא אמר ושכנתי בתוכם, כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב, כי התפילין שהם סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש. גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש:
47
מ״חוזה לשון הבחיי פרשת תרומה, ידוע כי המשכן וכליו הכל ציורים גופניים להתבונן מהם ציורים עליונים שהם דוגמה להם. ומכלל העניינים הנפלאים הנכללים בו, הוא מה שתמצא המשכן על ג' חלקים, לפנים מהפרוכת, חוץ לפרוכת שהוא אהל מועד, חצר המשכן. כנגד המציאות שנחלק לג' חלקים, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, עולם השפל. וכן מצינו האדם שהוא עיקר הכל שהוא דוגמת המציאות בג' חלקיו ונקרא עולם קטן, והוא נחלק לג' חלקים, עולם הדבור, ועולם החיות, ועולם הטבע:
48
מ״טהחלק הראשון שבמשכן לפנים מהפרוכת, ושם הארון והלוחות והכרובים שהם כלים פנימיים נעלמים, והם מרכבה לשם יתברך כמו שכתוב (יחזקאל יא, כב) וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה, וכתיב (דהי"א יג, ו) יושב הכרובים, וזהו כנגד עולם המלאכים שהם צורות נפרדות נעלמות והם שכלים נפרדים מרכבה וכסא להקב"ה. וכנגדם באדם עולם הדבור, והוא הראש שהוא משכן החכמה, ושם השכל שופע על המוח, כי הצדיק השלם מרכבה להקב"ה כמו שהיו אבות העולם, ושכינה שורה עליו במצות תפילין שבראשו, ובידו כנגד המוח והלב שהם כנגד שני הכרובים. ומכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כחו:
49
נ׳החלק השני מחוץ לפרוכת הוא אהל מועד, ושם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת שהם כלים נכבדים פנימיים לא כמעלת פנימיות הראשונים, והם כנגד עולם הגלגלים שהן נמצאים נכבדים מספרים כבוד אל העולם מתקיים מתנועתם. וכנגדם באדם עולם החיות, והוא הלב שהוא מאברים הפנימיים שכל החיות תלוי בו, וכל הגוף מתקיים בתנועתו:
50
נ״אהחלק הג' חצר המשכן, בו היה מזבח הנחשת והוא מזבח העולה אשר עליו מקריבין הקרבנות, ושם בעלי חיים מקבלין הפסד, והוא כנגד עולם השפל הזה שהוא בעל הויה והפסד, וכנגדן באדם עולם הטבע. והוא מהחיבור ולמטה, כי משם בא ההויה. והוא ראשית הפסד הגוף, כי ההפסד הוא סיבת ההויה, שאם לא נמצא הפסד בעולם, לא היה מצטרכת ההויה:
51
נ״בהא למדת שהמשכן על ג' חלקיו כנגד ג' חלקי המציאות, שעליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קג, כ-כב) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח [וגו']. ברכו ה' כל צבאיו [וגו']. ברכו ה' כל מעשיו, עד כאן לשונו:
52
נ״גוזה לשון הזוהר פרשה שלח לך (ח"ג קסא, א), תא חזי, כד ברא הקב"ה בר נש בעלמא, אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא, ויהיב ליה חיליה ותוקפיה באמצעית בגופא דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא, ומתמן אתון כל גופא, וכל אינון שייפי דגופא מתמן אתזנו, והא לבא אחיז ואתקף באתר עילאה דלעילא דאיהי מוחא דרישא דשרי לעילא ואחיד ביה, ודא אתקשר בדא. כגוונא דא, אפקין קודשא בריך הוא ועביד ליה חד גופא, ותקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שרי באמצעיתא. וכל גופא וכל אינון שייפין, אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא, וכלא ביה תליין. וההוא לבא אתקשיר ואתאחיד במוחא עילאה דשריא לעילא. כך הוא כד ברא קוב"ה עלמא, אסדר לימא דאוקיינוס דאסחר כל ישובא דעלמא, וישוב וישובין דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלים, וירושלים באמצעיתא דכל ישובא שריא, והוא אסחר להר הבית, והר הבית אסחר לעזרות, ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית דתמן סנהדרי גדולה יתבין, ותנינן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו. ולשכת הגזית אסחר לבית האולם, והאולם למזבח, והמזבח אסחר לההיכל, וההיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינתא שריא וכפורת וכרובים וארון, והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא, ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא, דאינון שייפי גופא, ולבא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא. הדא הוא דכתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת, כגוונא דא לעילא ולעילא כו', עד כאן לשונו:
53
נ״דואחר שיתעורר האדם שהוא תמונת המשכן והמקדש, אז יקריב בו קרבן והיא התפילה. וזה לשון הטור אורח חיים סימן ס"ח, התפילה היא במקום הקרבן, דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, וכתיב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם, וכי יש עבודה בלב. אלא איזהו עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו התפילה. ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן. בכוונה, ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים. ועומד, דומיא דעבודה, דכתיב (דהי"ב ה, יד) לעמוד ולשרת. והשוואת רגלים, ככהנים בעבודה. וקביע מקום, כמו הקרבן שכל אחד קובע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו. ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע, דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי, ובינו לרצפה. וראוי לו שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה, כמו בגדי כהונה. אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומכל מקום, טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות. ואחר שעשה דוגמת הקרבן, עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה, והמלאך עושה אותה כתר לקונו, עד כאן לשונו:
54
נ״העוד קיום הקרבן עתה בשלש אלה השלמיות, דהיינו שלימות הגוף, ושלימות הממון, ושלימות התורה, סימנם מג"ן ממו"ן גוף נפ"ש. הקרבן מצד שלימות הנפש שהוא שלם בתורה, אמרו רז"ל (מנחות קי, א) התורה מכפרת כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה לחטאת לאשם ולמלואים ולזבח השלמים. כל העוסק בתורה, הוא כאלו הקריב את כולם. הקרבן מצד שלימות הגוף, הוא התענית כמו שיתבאר לקמן. הקרבן מצד שלימות הממון, הוא שלחנו של אדם הערוך ומוכן גם לעניים, כדגרסינן בפרק הרואה (ברכות נד, ב) אמר רב יודא אמר רב ג' דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפילתו, והמאריך על שלחנו. פירש רש"י, שמתוך כך עניים באים ומתפרנסים. והמאריך כו'. ופירש שם ראיה לכל אחד ואחד, ואמר טעם למאריך על שלחנו דלמא אתי עניא ויהיב ליה, דכתיב (יחזקאל מא, כב) המזבח עץ שלש אמות גבהו, וכתיב (שם) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. פתח במזבח וסיים בשלחן. רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו, כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל. ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, עד כאן:
55
נ״ועוד קיום הקרבן עתה בזמן הזה בג' עליות שהם זו על גבי זו. דהיינו ממעשה דיבור מחשבה, כי הקרבן בזמנו היה צריך לג' אלה. מעשה, הוא מעשה הקרבן בעצמו. דבור, הוא הוידוי, דאם לא כן (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה, שעם הקרבן צריך להיות תשובה, כמבואר במסכת ברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ג) (א). מחשבה, כי צריך להיות לשמו, כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה (זבחים פ"א מ"א). גם המחשבה מפגלת, והמתעסק בקדשים פסול. כך צריך האדם להקריב עצמו להקב"ה במעשה בדיבור במחשבה. וכן כתב הציוני פרשת ויקרא וזה לשונו, בעבור שמעשה בני אדם נגמר במחשבה ודבור ומעשה, ציוה הש"י כאשר יחטא האדם יביא קרבן ויסמוך ידיו עליו, נגד המעשה. ויתודה בפיו, נגד הדבור. וישרוף באש החלב מכסה את הקרב ועל הכליות ויותרת על הכבד, שהם כולם כלי המחשבה, והמסכימים בחטא והמוציאים מכח אל הפועל. וכן הכרעיים נגד ידיו ורגליו של אדם העושים מלאכתו, ויזרוק דמו על המזבח כנגד דמו ונפשו, כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ונפשו וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו, לולי רחמי הש"י שלקח ממנו תמורה של קרבן תמורת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן נגד ראשי אבריו, עד כאן לשונו:
56
נ״זהאדם יקריב את עצמו. במעשה כיצד, הוא סימן אבילות על ירושלים שמראה בכל פעולותיו, ובזה בונה ירושלים על דרך (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כי האבילות מזכך וסותר את החורבן, וזה הסותר הוא על מנת לבנות, כי בהאבילות מתעורר הזכרת ירושלים לטובה. ורמז לדבר, תיכף בחורבן ירושלים נולד משיח כמוזכר במדרש רבה דאיכה, על כן אין להתאבל בשבת, כי בנין בית המקדש אינו דוחה את השבת:
57
נ״חבדיבור כיצד, ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), ואמרו רז"ל (מנחות קי,א) העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות:
58
נ״טבמחשבה כיצד, הוא סוד גמר בלבו למסור את נפשו בשביל קדושת הש"י, ואז מקוים בו (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם, שיקריב את עצמו להש"י. אם מצאן קרבנו, על דרך (תהלים מד, כג) נחשבנו כצאן לטבחה:
59
ס׳גם ענין המחשבה היא, כשעוסק בפרשת קרבנות לא די מוצא שפתיו מה שמדבר, אלא צריך להבין על כל מה שאומר, ויתן מחשבתו על זה, כי המחשבה מפגלת בקרבן, על כן אמרו רז"ל כל העוסק בפ' הקרבנות, ולא אמרו כל ההוגה, כי התעסקות רוצה בו הבנת הענין שזהו עסק. ובענין עסק בפרשת קרבנות צריך לברר איזה פרשיות, וגם סדרן:
60
ס״אוזה לשון אבא מורי זלה"ה בספר עמק הברכה, וכשיגיע לפרשת התמיד יקרא בפרשת בראשית כל פרשת היום ויום שלאחריו ג"כ, כגון ביום א' יקרא בתחילת בראשית וכו', וגם פרשת (בראשית א, ו) ויאמר אלקים יהי רקיע וכו', עד (שם ח) ויהי ערב ויהי בקר יום שני. ועל דרך זה יקרא כל ששת ימי המעשה בפרשה השייך ליומו, ופרשה השייך ביום מחר. עד ביום ו' יקרא (שם כד) ויאמר אלקים וכו' תוציא הארץ. וגם (שם ב, א) ויכלו השמים וכו', עד (שם ג) אשר ברא אלהים לעשות, כמו שהיו עושים במקדש קורין מעשה בראשית בכל יום בשעת העבודה, כדאיתא במס' תענית (בפ' שלשה פרקים (כו, א)) אנשי מעמד קורין במעשה בראשית ביום הראשון של שבוע בראשית ויהי רקיע. ביום השני יהי רקיע ויקוו המים וכו':
61
ס״בואחר שקרא פרשת היום, יתחיל לומר פרשת הכיור וכו', כי היא העבודה הראשונה. ואח"כ יאמר פרשת תרומת הדשן כמו שכתב השלחן ערוך סימן א'. ואח"כ יאמר פרשת וזה אשר תעשה על המזבח וכו' בפרשת תצוה (שמות כט, לח), עד (שם מב) לדבר אליך שם, כי היא מעין פרשת תמיד וציווי לדורות, כמו שנאמר שם (שם) עולת תמיד לדורותיכם. ואח"כ יאמר פרשת התמיד (במדבר כח, א) וידבר ה' וכו', כמו שהיא כתובה בסידורים שלנו. ונשנית בשביל דברים הרבה שנתחדשו בו כמו שפירש הרמב"ן ז"ל בפרשת פנחס, על כן טובים השנים. ויאמר אחריה פסוק (מלאכי ג, ד) וערבה לה' מנחת יהודה וגו', כמו שכתב הטור סימן מ"ח. ואח"כ יאמר (יומא לג, א) אביי הוה מסדר סדר המערכה וכו', כמו שהוא כתוב באורח חיים סימן מ"ח. ואח"כ רבון כל העולמים אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד וכו', כמו שהובא באורח חיים סימן הנזכר. ואח"כ יאמר פרשת מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) עד (שם ח) לדורותיכם, בפרשת סימני הקטורת ועשייתו, כי אחר הקרבת התמיד מקטירין הקטורת. ואח"כ ברכת כהנים, כי אח"כ מברך את העם דכתיב (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה. אלמא לאחר העבודה ברכה, כן מסיק בגמרא פ"ב דמגילה (יח, א), וכן הוא בבית יוסף סימן א'. וראוי היה לסמוך אל זה פרשת העולה, ומנחה ושלמים וחטאת ואשם כמו שכתב הטור בסימן א', אלא שאין שהות לאומרו בצבור. ואפילו זה שהזכרתי לעיל אין שהות לאומרו בצבור, רק זריזין מקדימין למצוה לעמוד בהשכמה וקוראים פרשת התמיד ביחידות עם כל הנלוה אליה בעלות השחר, ואח"כ יאמרו פרשת העולה והמנחה כו' קודם ברוך שאמר אם יש לו שהות:
62
ס״גובתחלה יאמר, רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן כו' כמו שהוא באורח חיים סימן הנזכר, ואח"כ יאמר אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע שמא יחטאו ישראל ותעשה להם כדור המבול. א"ל במה אדע וכו', כמו שהוא בפ"ב דתענית (כז, ב), ובפרק בני העיר (מגילה לא, ב), עד ואני מוחל להם כל עונותיהם. ויאמר עוד, ואמרי נמי בסוף מנחות (קי, א) אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) זאת תורת החטאת, (שם ז, א) זאת תורת האשם. כל העוסק בתורת חטאת, כאלו הקריב חטאת. כל העוסק בתורת האשם, כאלו הקריב אשם. ויאמר עוד מה שאיתא בסוף מנחות, כתיב (מלאכי א, יא) בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, וכי בכל מקום וכו':
63
ס״דואח"כ יאמר הפרשיות כמו שהם נסדרים זו אחר זו בפרשת ויקרא, עולה מנחה שלמים חטאת אשם תלוי אשם ודאי. פרשת העולה היא מתחלת ויקרא, עד (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב. ועוד בפרשת צו (שם ו, ב) זאת תורת העולה, עד (שם ה) לא תכבה, כמו שכתב בית יוסף בשם אורחות חיים. פרשת המנחה בויקרא (שם ב, א) ונפש כי תקריב וכו', עד (שם יג) תקריב מלח. ועוד בפרשת צו (שם ו, ז) זאת תורת המנחה וכו', עד (שם יא) כל אשר יגע בהם יקדש. פרשת שלמים בויקרא (שם ג, א) ואם זבח שלמים קרבנו וכו', עד (שם יז) לא תאכלו. ועוד בפרשת צו (שם ז, כח) וידבר ה' וגו' המקריב את זבח (השלמים) [שלמיו] וגו', עד (שם לד) בני ישראל. פרשת חטאת בויקרא (שם ד, כז) ואם נפש אחת כי תחטא וכו', עד אשם לה'. פרשת אשם ודאי בויקרא (שם ה, יז) וידבר ה' וגו' נפש כי תחטא וגו', עד (שם כו) לאשמה בה. ועוד בפרשת צו (שם ז, א) וזאת תורת האשם, עד (שם ז) לו יהיה, כי כל הפרשיות הללו נשנו בשביל דבר שנתחדש בהן, כמו שפירשו המפרשים ז"ל בכל הפרשיות השנויות בענין הקרבנות אחת לאחת למצוא חשבון החידושים, ומצאת כי תדרשנו. על כן טוב לצרף כל אחת ואחת לדומה לה ולאומרם ביחד. ואעפ"י שאינם סמוכים זו לזו בתורה, אין מוקדם ומאוחר בקריאה:
64
ס״הובנוסח פרשת העולה יאמר אחריה רבון כל העולמים כו' כמו שכתב הטור בסימן א'. וכן יאמר בפרשת המנחה ושלמים ואשם תלוי. ואחר פרשת החטאת ופרשת אשם ודאי לא יאמר כן, לפי שאינם באין בנדבה. או יאמר אחר פרשת החטאת בלשון שכתב מהרש"ל בתשובה וזה לשונו, יאמר אחר פרשת החטאת, רבש"ע, אם אני חייב חטאת, יהי רצון מלפניך שיהא חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי חטאת בזמנה. וכן אחר פרשת האשם ודאי יאמר, אם אני חייב אשם וכו'. ובשבת ויום טוב לא יאמר כי אם פרשת התמיד וכל הנלוה אליה. אבל פרשת עולה ומנחה שלמים שהם קרבנות יחיד הבאים בנדר או בנדבה, נלע"ד דלא יאמר, לפי שאין קרבים נדרים ונדבות ביום טוב וק"ו בשבת, כדאיתא במסכת שבת (קיד, א) ובמסכת ביצה (יט, א במתני'). וכל שכן פרשת חטאת ואשם שלא יאמר אותה מהטעם הנזכר. ומפני זה אנו נוהגים שאין אומרים מזמור לתודה בשבת ויום טוב, לפי שתודה קרבן יחיד, ואין קרבן יחיד קריבה בשבת ויום טוב, וכך כתב התניא בשם שבולי לקט בסימן ט"ו, וכך כתב הכל בו בסימן ד'. וכתב הרא"ש בפרק מי שמתו וזה לשונו, ואין מתפללין תפלת נדבה בשבת, לפי שאין שום קרבן נדבה בשבת, עד כאן לשון הרא"ש:
65
ס״ווטעם כולם, כי הקריאה באלה כאלו הקריבום כמו שאמרו רז"ל (ויק"ר ז, ג) כל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני. ומזה הטעם עצמו כתבו קצת המפרשים ליזהר לומר פסוקי הקטורת מתוך הכתב ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה, וחיישינן שמא ידלג אחד מסממניה, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חיסר אחת מסממניה. ומדברי הטור ג"כ משמע שאין לומר הקרבנות אלא בזמן הראוי להקריב, שכתב בסימן א' וזה לשונו, אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרם ביום שהם במקום הקרבת קרבן שזמנה ביום, עד כאן. ועוד איך יאמר בשבת ויו"ט אחר פרשת העולה ומנחה ושלמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי וכו', וקרבן יחיד גופו אם היה קרב כהיום הזה הייטב בעיני ה', עד כאן לשונו בעמק ברכה:
66
ס״זוזה לשון אחי הגדול מהר"י סג"ל בהגהת יש נוחלין, והנה על פי הדברים האלה אומר אני, מי שחטא חטא שחייבה עליו התורה קרבן, אף אם עשה תשובה גדולה, עם כל זה יזהר שיעסוק בפרשת הקרבן הבא על אותו החטא, כדי שיהא כפרתו שלימה. כי מאחר שקבלו החכמים ע"ה שיש תקנה לזה כמו שאמרו כל העוסק בפרשת חטאת כו', וגם במדרשים הזהירו על זה, אין אנו רשאין להתעצל מלגמור כפרתינו. וכל המרבה לשוב, זכות הוא לו. ופרשיות הקרבנות הם פרשת עולה מנחה שלמים חטאת קרבן עולה ויורד תודה. וראיתי לסדרם הנה סדור הגון, כי לא ראיתי מסודרים כן בשום מקום. וגם בשביל דברים שנתחדשו בהם:
67
ס״חעולה, מתחלת פרשת ויקרא כו' (ויקרא א, א) עד (שם ב, א) ונפש כי תקריב. ומתחלת פרשת צו כו' (שם ו, א), עד (שם ו) לא תכבה. והנה פסוק ולבש הכהן מדו בד וגו' שבפרשה זו (שם ג) שהיא מצות תרומת הדשן, אין עבודתו עכשיו בשעת הקרבת העולה, ומצותו הוא קודם הקרבת התמיד, על כן יאמר זה הפסוק עם הפרשה, ולא יאמרנו לשם עבודתו, אלא כקורא בתורה. וכן פסוק ופשט וגומר שלאחריו. ופרשת מנחה בסדר ויקרא (שם ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה וכו', עד (שם יג) כל קרבניך תקריב מלח. ובסדר צו (שם ו, ז) וזאת תורת המנחה כו'. ופרשת שלמים בויקרא (שם ג, א) ואם זבח שלמים קרבנו כו', עד (שם יז) חקת עולם לדורותיכם וכו'. ובפרשת צו (שם ז, יא-טז) וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' [וגו']. ואם נדר או נדבה קרבנו כו'. עד (שם יט) והבשר אשר יגע. ואח"כ (שם כח) וידבר כו'. דבר אל בני ישראל המקריב את זבח שלמיו כו'. עד (שם לד) מאת בני ישראל. ופרשת החטאת בויקרא (שם ד, כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה כו'. עד (שם לא) ונסלח לו. פרשה הסמוכה לה (שם לב) ואם כבש יביא קרבנו, עד (שם לה) ונסלח לו כו'. פרשת צו (שם ו, יז) וידבר כו'. זאת תורת החטאת כו'. עד (שם כג) וכל חטאת אשר יובא. ואם ירצה לקרות את שתי פרשיות החטאת בויקרא, לא יתכוין בשתיהן לשם חובה, רק על כל פנים באחת מהן יתכוין כקורא בתורה, דלא לחזי כמקריב שתי חטאות על חטא אחד. וכן אם קורא פרשת העולה על שום חטא שחטא שמביאים עליו קרבן עולה, יקרא אחת מהפרשיות לשם חובת כפרת החטא, ושאר הפרשיות כקורא בתורה, או לשם הקרבת עולת נדבה, כי היכי דלא לתחזיא כמקריב ב' עולות על חטא אחד. וכמו שכתב הטור והרמ"א ז"ל (סימן מח) שלא יאמר שני פעמים פרשת התמיד לשם חובה, דלא להוי כמקריב ב' תמידים. וכענין שזכרנו למעלה בשם הפוסקים שכתבו לענין פטום הקטורת. ופרשת עולה ויורד בסדר ויקרא (ויקרא ה, א) ונפש כי תחטא ושמעה כו'. עד (שם יג) לכהן כמנחה. ויקרא אחת מהפרשיות לשם חובה. פרשת אשם תלוי בויקרא (שם יז) ואם נפש כי תחטא ועשתה. עד (שם יט) אשם אשם לה'. ובפרשת צו (שם ז, א) זאת תורת האשם. עד (שם ז) לו תהיה. ופרשת אשם ודאי בויקרא (שם ה כ-כא) וידבר כו'. נפש כי תחטא ומעלה מעל כו'. עד סוף הסדר. ובפרשת צו (שם א) וזאת תורת האשם. ופרשת תודה בפרשת צו (שם ז, יא-יב) וזאת תודת זבח השלמים כו'. אם על תודה כו'. עד (שם טו) לא יניח ממנו עד בוקר. והנה קרבן עולת בהמה ושלמים הצריכן הכתוב מנחה ונסכים, על כן לאחר שקרא פרשיותיהן יקרא פרשת מנחתם ונסכיהם בסדר שלח לך מפסוק (במדבר טו, ג) ועשיתם אשה לה' כו'. עד סוף הפסוק (שם י) ויין תקריב. ואם לא יאמר פרשת מנחה ונסכין, איך יתכן לומר אח"כ יהי רצון מלפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה, או שלמים בזמנה, ואם הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים הייטב בעיני ה'. וגם מאחר שכל העוסק בפרשת הקרבנות לשם הקרבת הקרבן הוא במקום הקרבת הקרבן, צריך שיהיה דומיא להקרבה ככל חקותיה וככל משפטיה:
68
ס״טוהנה מעתה נזכיר ענין הקרבנות ועל מה הם באים. העולה, היא באה על מי שעבר ובטל מצות עשה, או על חטא שחטא בהרהור הלב, ישוב בתשובה בחרטה ובעזיבת החטא והתודה את אשר חטא עליו כמו שמתודה בשעת הקרבן, וכך יהא אומר, אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי ועברתי ובטלתי מצוה פלונית, והנני שב בתשובה שלימה לפניך ועזבתי דרך רשע וחיש לי ישע, וכפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי ככתוב (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ואח"כ יקרא פרשת העולה, ויכוין בלבו שתהא עסק אמירת הפרשה במקום עסק ההקרבה לכפר על אותו עון שחטא, כמו שצריך לכוין בשעת הקרבת הקרבן כדאיתא בגמרא יומא. וכן כשיאמר יהי רצון כו' כאלו הקרבתי עולה בזמנה, יכוין לשם כפרת החטא:
69
ע׳וקרבן חטאת, בא מי שנכשל בשוגג בדבר שזדונו כרת או שגגתו חטאת, כגון כשנכשל באכילת חלב, או חלל שבת באחת מהמלאכות, או שנכשל בחמץ בפסח וזולתן בהכריתות, ישוב בתשובה כנ"ל והתודה את אשר חטא עליו, וכך יהא אומר, אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי ונכשלתי בשוגג ועשיתי חטא פלוני, והנני שב כו' כנ"ל. ואח"כ יקרא פרשת החטאת, ויכוין בלבו כנ"ל:
70
ע״אוקרבן עולה ויורד, בא על מי שהשביעוהו שבועה שאם יודע עדות לחבירו שיעיד לו, והוא כבש עדותו בין בשוגג בין במזיד ואינו מעיד על מה שידע. או כי יבטא בשפתיו ונשבע על שום דבר שיעשנו, כגון שיאכל או שילך למקום פלוני או שישן או שיעשה שום דבר מהעניינים שבעולם הזה שיש בידו וברשותו לעשותו ושלא לעשותו, אפי' דבר שאינו ענין ואין בו ממש כלל, כגון לזרוק צרור ממקום למקום וכיוצא בזה, והוא נשבע על אחת מאלה שיעשנו ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ולא עשאו, או נשבע שלא לעשותו ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ועשה. וכן אם נשבע לשעבר, דהיינו שנשבע שעשה אחד מאלו העניינים, ושקר ולא עשה. או שנשבע שלא עשה, ושקר ועשה. מה יעשה ויתכפר לו כפרה גמורה, יעשה תשובה שלימה ויתודה כנ"ל. ובמקום הקרבן שחייבה אותו התורה, ג"כ יעסוק בפרשת קרבן עולה ויורד, ויתכוין כענין שכתבנו למעלה:
71
ע״בואשם תלוי, בא על מי שבא לידו ספק כרת, כגון שהיו לפניו ב' חתיכות שומן אחד של חלב ואחד של שומן כשר, ואכל אחת מהן ואינו יודע אם של כשר אכל או של חלב וכיוצא בזה, ישוב בתשובה ויתודה ויקרא פרשת אשם תלוי, וכענין שכתבנו בסמוך:
72
ע״גוקרבן אשם ודאי, בא על מי שהיה בידו ממון חבירו משוה פרוטה ומעלה, וכחש בו, הן שהיה בידו בפיקדון, או שהיה לו עסק עמו ונשאר בידו כלום מממונו ומשוה פרוטה ומעלה, או שגזל וגנב ממנו אפי' פרוטה אחת, או שכבש שכרו, או שמצא אבידתו וכחש בה ונשבע לשקר, בראש כל דבר ילך ויחזיר לחבירו את שלו, וישוב בתשובה ויתודה את אשר חטא עליו כנזכר, ובמקום הקרבן שחייבה אותו התורה ג"כ יעסוק בפרשת אשם ודאי, ויכוין בו כענין שכתבנו למעלה:
73
ע״דוקרבן מנחה ושלמים, גם עולה הם באים בנדבה:
74
ע״הוקרבן תודה, בא על מי שנעשה לו נס שחייב להודות, יודו לה' חסדו ונפלאותיו אשר עשה עמו, ובמקום הקרבן יקרא ויעמוד בפרשת התודה, ויכוין בלבו שתהא אמירת הפרשה במקום הקרבן:
75
ע״ווכתב הטור, לאחר פרשת העולה יאמר, רבון כל העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה. ולאחר פרשת המנחה יאמר, רבון כו' כאלו הקרבתי מנחה בזמנה. ולאחר פרשת השלמים יאמר, רבון כו' כאלו הקרבתי שלמים בזמנה. וכן לאחר פרשת התודה יאמר, רבון כו' כאלו הקרבתי תודה בזמנה. והנה פרשת העולה אם קורא אותה בשביל החטא שחטא שחייבים עליו קרבן עולה כנזכר, יתכוין כשקורא הפרשה וכן כשיאמר רבון כו' לשם כפרת אותו החטא כמו שכתבתי לעיל. ואם קורא אותה בנדבה, כי העולה באה בנדבה ג"כ, יתכוין בקריאתה שתהא כהקרבת קרבן עולת נדבה לשם נחת רוח לו ית', כמו שאמרו רז"ל ניחוח, לשם נחת רוח לה', לשם מי שאמר והיה העולם. וכן יתכוין בקריאת פרשת מנחה ושלמים שהם באים בנדבה. ושאר פרשיות שקרבנותיהן באין לכפר על חטאים ידועים, כבר כתבנו למעלה שיתכוין בקריאת כל אחת מהם לכפר על אותו החטא שבא עליו אותו הקרבן, כמו שהיה צריך לכוין בשעת הקרבת הקרבן. לאחר פרשת אשם תלוי, אם נתחייב באשם תלוי, יאמר רבון כו' כאלו הקרבתי אשם בזמנו. וכן לאחר פרשת אשם ודאי. וכן לאחר פרשת קרבן עולה ויורד, אם נתחייב בקרבנותיהן יאמר לאחר קריאת פרשיותיהם כאלו הקרבתי קרבן אשם או קרבן עולה ויורד בזמנו כמו שכתבתי למעלה לגבי אינך:
76
ע״זוהנה קרבן חטאת אע"פ שאינו בא כי אם על חטא ידוע כנזכר, מכל מקום יקרא הפרשה בכל יום, ואף אם לא ידע בודאי שחטא חטא שחייבים עליו קרבן חטאת, מכל מקום יקרא הפרשה מספק, ויכוין בקריאתו שבאם חטא חטא שחייבין עליה קרבן חטאת, תהא הקריאה כהקרבת הקרבן ותכפר עליו. ואם לא חטא, לא תהא הקריאה כהקרבת הקרבן, רק כקורא בתורה. והא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה כמו שכתב הרב בית יוסף באורח חיים סימן א'. וכן פרשת אשם ודאי ופרשת עולה ויורד יאמר בכל יום, ויכוין בקריאתו כענין שכתבנו בסמוך בשם הרב בית יוסף. ולאחר פרשת החטאת יאמר, רבון כל העולמים אם אני חייב חטאת, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי חטאת בזמנו. וכן לאחר פרשת אשם ודאי יאמר, רבון כו' אם אני חייב אשם, יהי רצון שיהא זה חשוב לפניך כאלו הקרבתי אשם בזמנו, כך כתב הגהות מהרש"ל ז"ל בתשובה. וכן לאחר פרשת עולה ויורד יאמר, רבון כו' אם אני חייב קרבן עולה ויורד, יה"ר מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו הקרבתי קרבן עולה ויורד בזמנו. וכן לאחר פרשת תודה יאמר, רבון כו' אם אני חייב קרבן תודה יהי רצון מלפניך כאלו הקרבתי תודה בזמנה. וכן פרשת אשם תלוי יש לאמרם בכל יום, אף אם אינו חייב בה בודאי מפני שהוא בא גם בנדבה כמו שאמרו ז"ל שהחסידים הראשונים היו מתנדבים אשם תלוי בכל יום חוץ ממחרת של יום כפור כדתנן התם בפ"ו דכריתות, ויאמר אח"כ רבון כו' כאלו הקרבתי אשם בזמנו, או יכוין שתהא הקריאה כהקרבת אשם נזירות שבא בנדבה כמו שאמרו ז"ל שהחסידים בנדבת לבם היו נודרים עצמם לנזירות כדי שיתחייבו בקרבן אשם נזירות, ויהא כוונתו לקרבן אשם נזירות, כן כתב הגאון מהרמ"י ז"ל:
77
ע״חוכתב הרב בית יוסף סוף סימן א', שקודם פרשת התמיד יאמר פרשת הכיור בפרשת כי תשא (שמות ל, יז) וידבר כו'. ועשית כיור נחושת, עד סוף הפרשה, כי היא עבודה הראשונה. ואח"כ פרשת תרומת הדשן והוא פסוק אחד ריש פרשת צו (ויקרא ו, ג) ולבש הכהן. ואח"כ פרשת התמיד יאמר פרשת (שמות ל, א) מזבח מקטר קטורת בסוף סדר תצוה ועשית מזבח מקטר קטורת כו', עד (שם ו) אועד לך שמה. ואח"כ יאמר פרשת סממני הקטורת ועשייתו בסדר כי תשא (שם לד) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים כו', עד (שם לז) תהיה לך. ואח"כ יאמר אלו השני פסוקים בסוף סדר תצוה (שם ז-ח) והקטיר עליו אהרן וגו'. ובהעלות אהרן וגו'. ואח"כ יאמר פיטום הקטורת הכתוב בסידורים, וכן מצאתי אח"כ בסדר המעמדות ובסידורי הספרדיים, כי אחר הקרבת התמיד היו מקריבים הקטורת, ואח"כ ברכת כהנים כי אח"כ היה הכהן מברך את העם, עד כאן:
78
ע״טואח"כ יאמר סדר המערכה אביי הוה מסדר סדר המערכה כו', עד כל הקרבנות כולם. רבון כל העולמים כו', כמו שכתב הטור סימן מ"ח. ויאמר בזה הנוסח, רבון כל העולמים אתה צויתנו להקריב התמיד במועדו ולהקטיר הקטורת בזמנו ולהיות הכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, ועתה בעונותינו הרבים חרב המקדש ובטל התמיד והקטורת ואין לנו כהן בעבודתו ולוי בדוכנו וישראל במעמדו ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו. לכן יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאלו קרב התמיד במועדו ועמדתי על מעמדו ונקטר הקטורת בזמנו:
79
פ׳וכתב עוד הרב בית יוסף, שיאמר עם הקרבנות פסוק (ויקרא א, יא) ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', כדאיתא במדרש (ויק"ר ב, יא) אמר הקב"ה, בשעה שקורין לפני מקרא זה, אני זוכר להם עקידת יצחק בן אברהם, עד כאן. ועיין בספר תוצאות חיים פירוש זה הפסוק. וכתב שם, שיאמר אותו קודם שיאמר פרשת הקרבנות, ושיש לומר פרשיות הקרבנות קודם שיאמר משניות (זבחים ה, א) איזהו מקומן כו'. ונראה מאחר שהאמירה היא במקום ההקרבה, אין להקדים אמירת שום פרשה שבקרבנות, לאמירת פרשת התמיד, מאחר שאסור להקריב שום קרבן קודם לתמיד של שחר כדאיתא בפרק תמיד נשחט, וזמן הקרבתן הוא אחר התמיד דוקא, על כן אין לומר בכוונה זו שיהא נחשב כהקרבתן, כי אם בשעה שראוין להקרבה דוקא. ודמיא להא דכתב השלחן ערוך סימן א' (ו) והטור סוף סימן מ"ח שפרשיות הקרבנות לא יאמרם אלא ביום, לפי שאין הקרבתן אלא ביום:
80
פ״אוכשיאמר בשבת ויום טוב פרשיות וענייני הקרבנות, לא יכוין בהם לשם הקרבת קרבן, זולת קרבן התמיד והקטורת וקרבנות המוספים, כי הם קרבין בשבת ולא שאר הקרבנות, על כן כשקורא ועוסק בשאר פרשיות וענייני הקרבנות לא יכוין בהן כאלו הקריב הקרבן, רק כקורא בתורה:
81
פ״בומה שכתב אבי מורי ז"ל בספרו עמק ברכה שאין קורין בפרשיות הקרבנות בשבת ויום טוב, נראה בודאי שכוונתו לומר דוקא כשמכוין בקריאתו כמו שצריך לכוין בקריאת פרשת הקרבנות, דהיינו לשם הקרבן. ותדע לך, שהרי שונין המשניות שבאיזהו מקומן, ומה לי הפרשיות ומה לי פירושיהן. ואין אני מודה לו בזה לקרות פרשיות הקרבנות בשבת אותן שאינן נוהגים בשבת, כי מה תאמר שעושה זה כקורא בתורה, דבר בעתו טוב יותר שיעסוק בתורה מעניינה של הפרשה של אותו השבת. וכשקורא פרשיות הקרבנות מכל מקום מחזי כמקריבן. ומה שהביא ראיה ממשניות דאיזהו מקומן שאומרים אותם בשבת, אין זה ראיה, דאמירת אלו משניות לא נתקנו במקום הקרבה, רק תחילת תקונם היה משום הא דאמר רב ספרא (קידושין ל, א) לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד כו', כדאיתא בטור אורח חיים סימן ג'. וכתב הבית יוסף וכתב הרא"ה, שתקנו לשנות פרשת איזהו לפי שאין באותו פרק מחלוקת, והיא משנה ברורה למשה מסיני, עד כאן לשונו. אבל פרשיות הקרבנות שתיקון אמירתם הוא כאלו הקריב קרבן, ראוי למנוע מלאמרם בשבת אפי' אם כוונתו כקורא בתורה, לעסוק בתורה מענינו של יום עדיף טפי:
82
פ״גענין גדול ונורא הוא אמירת הקטורת בכל יום בוקר וערב, וכך כתב הטור אורח חיים סוף סימן קל"ג, והאריך מאוד בזוהר בזה, והזכיר כמה תועליות ועניינים גדולים היוצאים מזה, העתקתי בשער השמים שהוא פירוש על הסידור על דרך הקבלה עיין שם:
83
פ״דנשלם פרק נר מצוה
84