שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, תורה אור א׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Torah Ohr 1
א׳ענין ט' באב
1
ב׳כתיב (ישעיה סו, י) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכתיב (זכריה ח, יט) כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. מדברי נביאים וכתובים, ומדברי רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, נתבאר גודל החיוב המוטל להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הגלות. וטעם הענין הוא, מפני כבוד השכינה. כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכביכול השכינה בגלות והשפחה תירש גבירתה, וגבר האויב מצד הקליפה סטרא אחרא, וכבוד בית ה' נשרף ואין עולה ואין זבח, ופסקה הנביאה ורוח הקודש, ורוח הטומאה נתפשט, ועם ה' אומה הישראלים נתנו לדבר ולחרב ולרעב ולשבי ולבזה. ועוד היום הם בין האומות ככבשה בין הזאבים ובחרפה ובבוז וכל זה הוא חילול השםהגה"הראה העלבון מחילול השם, כשגידר טיטוס בפרוכת ויצא ממנו דם קסבר כו'. ואף שלפי האמת היה דבר טבעי כי הכהן גדול היה מזה ביום כפור בקודש הקדשים ז' הזאות אחד למעלה וז' למטה, ותנן (יומא נז, א) אם נגעו הדמים בהפרכת נגעו, ולא ימלט שבמשך השנים כמה פעמים נגעו והדם נבלע בהפרכת בכמה עניינים במקדש שהיו נבלעים במקומו. ועתה כשחללו קדושת הפרכת ונסתלק תוקף קדושה ממנו' אז יצאו אלו הדמים בטבע. מכל מקום היה חילול השם לעיני הרואים, וכמו שהיה סובר הרשע שהרג את עצמו:, אוי נא לנו כי חטאו אבותינו, ואנחנו לא נטהרנו, על דא ודאי קא בכינו כי גרמנו כל אלה. ובשומינו על לבנו זה בצום ובבכי ובהספד ובהתעוררות לב לצעוק השיבנו ה' אליך ונשובה, אז כלה ענן וילך, דהיינו הקליפה מתמעט ואנחנו מזדככים מכח הצער והחרטה, וגם היסורים ממרקין:
2
ג׳ובגמר המירוק לנו בעת הגאולה, לא די שנחזור למעלת הגדולה שהי' לנו כבר, אלא אף זו שיהנה יתרון גדול לאור העתיד בכמה מעלות טובות יותר ממה שהיה, כמו שזכרתי בארוכה בהקדמת תולדות אדם, ויתבאר גם כן לקמן. ויתרון התרוממות הזה בא מכח חושך הצרות. וכל המרבה להתאבל, הוא מוסיף על עצמו אור חדש גדול לעתיד, כי בגדול האבילות נראה כאלו עתה נחרב בית המקדש. והנה מכח המכה הגדולה של החורבן בית המקדש נטלו ישראל אפוכי, כדאיתא במדרש (מדרש איכה ד, לה) תם עונך בת ציון כו' (איכה ד, כב), ויתבאר לקמן. והמתאבל נראה בעיניו כאלו עתה נעשה החורבן ושקל אפוכי, וכן הוא תמיד באבילתו, ואז מזדכך לגמרי ומתבטלין הקליפות, ואז יבא האור הגדול בלי הפסק שום מסך. ומזה נמצא כל הגליות והצרות יבואו באחרית הימים לטובה, והם לתכלית עצם הטוב:
3
ד׳ובזה מבואר המדרש באיכה רבתי (א, לב), כי ה' הוגה (איכה א, ה), יכול על מגן. תלמוד לומר, על רוב פשעיה. קשה דקארי לה מאי קארי, איך היה ה"א שבחנם ישלח הקב"ה פורעניות, אפכא מצינו שבחנם חונן כמו שאיתא על פסוק (שמות לג, יט) וחנותי את אשר אחון כו'. אבל להכות מכת חנם חס ושלום. חנם נקרא ענין פעולה שאין יוצא ממנה דבר תכלית נצחי, על זה אמר כי ה' הוגה. יכול על מגן, כלומר שלא יהיה יוצא מזה פעולה טובה נצחיית, רק המכות והיסורין הם לנקום מהם על מה שעברו. על זה אמר על רוב פשעיה, כלומר המכות והיסורין מזככים אותן ומשברין הקליפות והם נקראים רוב פשעיה, כי בעונותינו הרבים הקליפות נתפשטו שהם הרוב, כי ראיתי בני עליה והמה מועטים. ועליהם הרמז (שם כג, ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, המכות והגליות והצרות ובפרט צרת חורבן המקדש הם מזככים ויתבטלו הקליפות שהם עתה הרוב, ולעתיד לא זו שיהיה רוב תשבחות, אלא (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה מקטנים ועד גדולים. ולזו הסיבה נקרא ט' באב מועד, כי מתוך צרה, רוחה. וזהו שאמר (שם סו, י) שישו אתה משוש וגו'. וכן מה שאמר כי הד' צומות יהיו לששון ולשמחה אשר על זה בא הרמז בתורתינו הקדושה שאמר אהרן (שמות לב, ה) חג לה' מחר. ומצאתי בקונטרס דהאר"י ז"ל, שהדברים כפשוטן, כי יש מחר שהוא לאחר זמן (תנחומא ב, יג), ויהיה חג לה' מחר שהוא י"ז בתמוז, כי יהיה לששון ולשמחה:
4
ה׳ועוד תתבונן ותראה ענין נפלא. הנה דבר בעתו מה טוב, ואנחנו רואים שהפרשיות שהם תמיד בשבתות דבין המצרים דהיינו מטות ומסעי ודברים שבהם מוזכר ניצוח ישראל להאומות וחילוק הארץ, והוא ההיפך מעת רעה שבאותן הימים. ולפעמים ג"כ פרשת פנחס בהתחלת המצרים ועם כל מועדי ה'. אלא הענין הוא כמו שנאמר שהצומות יתהפכו למועדים, והגלות גורם קיום הארץ לעתיד, ובמקום (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, יתהפך מאבל ליום טוב:
5
ו׳ורמז גדול בסיום פרשת המועדות, דהיינו בסוף פרשת פנחס אמר (במדבר ל, א) ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה, וזהו פרשת המועדות. וסמיך ליה (שם ב), וידבר משה אל ראשי המטות. והיה מן הראוי לומר ולהתחיל וידבר ה' אל משה לאמר איש כי ידור נדר וכו'. ורש"י כתב על פי רז"ל (ספרי פנחס כא), ויאמר משה, להפסיק הענין כו'. אבל אינו מתורץ ויאמר כמו בכל התורה כולה וידבר ה' אל משה. אלא הענין ראשי המטות יש חיבור למועדים, כי בטלו המועדים בחורבן הבית שבתו חדשים ושבתות וימים טובים, כי שבת משוש לבינו, הם ראשי המטות, נפלה עטרת ראשינו הם הסנהדרין הגדולה שגירר נבוכדנצר בזנבות הסוסים, וזה בא להם מכח איש כי ידור נדר כו' שהתירו נדר השבועה לצדקיה כמו שיתבאר לקמן. אבל לעתיד, תחזיר העטרה לאחר הגלויות והמסעות מוצאיהם למסעיהם אלה מסעיהם למוצאיהם כמו שיתבאר לקמן, על כן אחר המסעות מוזכר חלוקת הארץ, ואח"כ יקויים הכתוב בפרשת דברים (דברים א, יא) יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, בלי קצבה לברכתינו. ואז יהיה תשעה באב מועד גדול:
6
ז׳דבר זה נרמז בתורתינו הקדושה, בענין יעקב אבינו בהאבקו עם המלאך, שהוא שרו של עשו הוא אדום שהחריב בית קדשינו ותפארתנו שני פעמים במקדש ראשון ומקדש שני. מקדש שני מבואר בהדיא (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה. וירמיה הנביא נתנבא (איכה ד, כא) שישי [ושמחי] בת אדום וגו'. ואף מקדש ראשון נחרב מכח שרו של אדום שהוא סמאל הוא השטן הוא היצה"ר כו' כנודע, כי בית ראשון חרב בעון עבודה זרה (יומא ט, ב), והיה נמשך הכל מצד זוהמת חטא העגל שהיה ראשון להחטא הזה שעבדו אח"כ כמה עבודת זרות, וירבעם עשה ג"כ עגלים. ומעשה עגל בא מהשטן שעירבב את העולם והראה להם כדמות מטה שמת משה רבינו ע"ה כדי להטעות (שבת פט, א). גם בבית שני שלא היו עבודות זרות כי כחלוהו אנשי כנסת הגדולה לעין דשטן יצרא דעבודה זרה כמבואר באגדה (יומא סט, ב), מכל מקום בא ועירבב את העולם בקנאה ושנאה, כי בית שני נחרב עבור עון שנאת חנם, ועדיין לא נטהרנו בעונותינו הרבים מזה העון, על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא בית ראשון מחמת עבירות שבין אדם למקום דהיינו עבודה זרה, והוא היפך מואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו, ה). וחטא בית שני מחמת עבירות שבין אדם לחבירו, דהיינו שנאת חנם שהוא היפך מואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח):
7
ח׳וכל זה רמוז בענין התאבקות יעקב עם המלאך שרו של עשו, כי שם נרמז ענין ט' באב. וזה לשון הזוהר פרשת וישלח, אית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא, דאינון למעבד אתיהיבו ולקביל רמ"ח מלאכין דאתלבש בהון שכינתא, ושמא דלהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס"ה גידים, ולקבליהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקביל שס"ה יומי שתא. והא ט' באב לקבל סמאל דאיהו חד מן אינון שס"ה מלאכין, ובגין כך אמרה אורייתא (בראשית לב, לג) לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת לאסנאה ט' באב דלא אכלו ביה ולא שתין, ובגין כן חזא קדוש ברוך הוא כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב, ויאבק איש עמו בכל יומא שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב. וביומי שתא אשכח יום ט' באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב מקדשא. וכל מאן דאכיל בט' באב, כאלו אכיל גיד הנשה, עד כאן לשונו. ואותן שס"ה מלאכים, הם מלאכי דינים קשים כגידים, וסמאל הקשה מכולם הוא גיד הנשה. ואמר את לרבות ט' באב, כי כן אותיות א"ת תשעה באב:
8
ט׳וזה לשון הרקנאט"י, וגיד הנשה יש לו חמשה ענפים מימין, וחמשה ענפין משמאל, ובין כלם עשרה כנגד עשר כתות של טומאה הסובבות המרכבה, שנאמר (תהלים יב, ט) סביב רשעים יתהלכון, והגיד הזה סמוך לברית ששם ישיבת אלו הכיתות. והנה האוכל אותו מושך עליו רוח הטומאה, כי אבר מחזיק אבר. ולשון הנשה רצה לומר גיד המשכה ומנשה עבודת הש"י, וזה על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כי הם הנזהרים מכחות הטומאה. והנה איברי יעקב אבינו עליו השלום כולם תקיפין לא יכול בהם שרו של עשו הבא מרוח הטומאה, רק בגיד הנשה מצא מקום לחול שם, עד כאן לשונו. וכבר ידעת כי להנחש היו רגלים ונקצצו, על כן חשק הקליפות להאחז בירך כמו שאיתא (עי' ברכות ו, א) הני כרעי דרבנן דשלהי מנייהו:
9
י׳ומצאתי בספר העקידה פרשת וישלח שהוסיף על דברי הזוהר וכתב זה לשונו, בכתוב הזה נרמזו ד' צומות השנה אשר נמשכו אלינו מצד קעקוע הכף הזה, ומלת הנשה כמו הפוך השנה, כלומר על כן לא יאכלו בני ישראל את גי"ד הנשה, ג' ג' בתשרי, י' י' בטבת, גי"ד כולה עולה י"ז, י"ז בתמוז, א"ת לרבות תשעה אבהגה"הא"ת ראשי תיבות תשעה אב. ומה שהקדים במלת את אב לתשעה, לרמז לנו משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית פ"ד מ"ו), ומתחיל האבילות מן אב עד תשעה, וק"ל: והם ד' צומות, עד כאן לשונו:
10
י״אועתה אבאר הענין היטב. כבר כתבתי עשו הוא אדום ושרו של מעלה הם החריבו השני מקדשות. וזהו סוד ויאבק, רש"י פירש שני פרושים, פירוש אחד לשון מיאבק אביק ביה. פירוש שני לשון אבק. רז"ל אמרו (בר"ר עז, ג), ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו), ראה סמאל שלא יכול ליעקב עצמו, אבל נגע בכף יוצאי יריכו, הם החורבנות שהגיעו להבנים. והנה בעבודה זרה שייך לשון מיאבק אביק, וכן הוא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין (לג, א) בישראל ההולך לתרפות אפילו בחזירה אסור דאביק ביה. ועל זה בא הרמז ויאבק, וי אבק, צוח וי על אבק, אב"ק בגימטריא עגל, שממנו נמשך רעות העבודות זרות. והפירוש השני שהוא לשון אבק, רומז על חטא בית שני שנאת חנם שבא מלשון הרע דאמרו ז"ל (ב"ב קסה, א) רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע, וזהו חטא בית שני. וגם כן רמוז ויאבק, וי אבק, צוח וי על אב"ק ראשי תיבות אקמצא בר קמצא כו', כי שנאת חנם זה גרם לחורבן בית המקדש כדאיתא בגיטין פרק הניזקין (נה, ב):
11
י״בויאמר ליעקב שלחני כי עלה השחר (בראשית לב, כז). עיין ברש"י פרשת ויחי בפסוק (שם מט, כז) יאכל עד וגו'. בבקר, מרמז על מלכות שאול, שהוא היה בתחילת זריחת מלכות ישראל. ועיין ברש"י סוף וישלח (שם לו, לא ד"ה ואלה המלכים) כי אדום העמיד ח' מלכים, ובימי ח' מלכים בישראל מן שאול ואילך נתבטל מלכות אדום. וזה רמז שרו של אדום ליעקב (שם לב, כז) שלחני, הלא די לך בבשורה זו. ולא נתפייס יעקב ואמר (שם) לא אשלחך כי אם ברכתני, אז הגיד לו המלאך כי יאמר שמך לעתיד ישראל, בשרו לאחר הגליות בגאולה אחרונה יקויים בך שרית עם אלהים ועם אנשיםהגה"העם אלהים ואנשים, בא הרמז מהש"י שתחלת זריחת מלכות ישראל שהוא שאול נמשך משמואל הנביא שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים' וההתחלה רומז על הסוף על דרך ראשית המחשבה סוף המעשה:, כלומר חורבן בית ראשון היה חטא נגד אלהים, דהיינו עבודה זרה. ובית שני נגד אנשים. אבל לעתיד שרית ותהיה עם אל ותהי' עם אנשים, כי יהיה השלימות בכל. ועדיין לא נתפייס יעקב, כי הבין מתוך דבריו בשעת אבל אבל, ובשעת חדוה חדוה, כלומר לעתיד אז תהיה השמחה והשררה והגדולה בישראל, אבל בשעת גלותם מר במאוד. ועל זה שאל לו להודיע מה שמו, כדי שיהיה יכול להשביעו בעת צרה. וכן מצאתי כתוב בציוני. על זה השיב לו המלאך (שם ל), למה זה תשאל לשמי, אינך צריך לזה, כי אף רעות החורבנות והגלויות אף שהם רע וקללה לפי הנראה, באמת הם סיבת הברכה, כי יהיה יתרון אור מכח החשך שיסבלו ישראל. וזהו סוד (שם) ויברך אותו שם, כלומר אפילו שם שהוא זמן קללה, תתהפך לברכה ויהיו לששון ולשמחה:
12
י״גויען כי מצוה גדולה היא להתעורר במאמר, להתמרמר על החורבנות בתי מקדשות, ועל העדר הקדושות ועל בית ישראל ועל עם ה', והנה בילדותי חברתי חדושים על עניינים אלה בפרשיות מטות ומסעי ודברים שהם בבין המצרים, ואתם בניי יצ"ו הנה באתי להעתיקם לפניכם להתעורר לאבילות ציון ובזכות זה נזכה לנחמת ציון:
13