שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, תורה אור ב׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Torah Ohr 2

א׳דרוש לפרשת מטות

ב׳וידבר משה וגו' איש כי ידור נדר וגו' (במדבר ל, ב-ג). איכה רבתי (ב, יד) א"ר אלעזר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, שעל ידי פרשת נדרים נהרגו סנהדרי גדולה של צדקיה. לפי כשגלו יכניה מינהו המלך נבוכדנצר לצדקיה על ה' מלכים, הדא הוא דכתיב (ירמיה כז, ג) ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל צידון ביד מלכים הבאים ירושלים אל צדקיה מלך יהודה. והוא עליל ונפיק בלי רשות. יומא חד עליל לגביה ואשכחיה דתליש בשר ארנבא ואכיל כשהוא חי. א"ל אשתבע לי דלית את מפרסים לי. אשתבע ליה. ובמה השביעו, ר' יוסי בר חנינא אמר במזבח הפנימי, והוון ה' מלכין יתבין ומפרסין ליה בנבוכדנצר. קדם צדקיה ואמרי ליה לא יאייא ליה מלכותא לנבוכדנצר, אלא לך יאייא מלכותא, דאת מזרע של דוד. אף הוא מפרסים לנבוכדנצר, ואמר אנא חמיתיה דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. שלחון מיד ואמרון ליה למלכא ההוא יודאי דהוה עליל ונפיק בלי רשות קדמך, אמר לן אנא חמיתי לנבוכדנצר דהוי תליש בשר ארנבא ואכיל. הדא הוא דכתיב (מ"ב כד, כ) וימרוד צדקיה במלך בבל. מיד בא וישב בדפנו של אנטוכיא, ויצאו סנהדרי גדולה לקראתו. כיון שראה אותם שהם כולם בני אדם של צורה, גזר והוציאו להם קתדראות והושיבן. אמר להם, דרשו לי את התורה. מיד היו קורים פרשה ופרשה ומתרגמין אותה לפניו. וכיון שהגיעו לפרשת נדרים איש כי ידור נדר, אמר להם אי בעי למהדר ביה, יכול או לאו. אמרו ליה, ילך אצל חכם ומתיר לו את נדרו. אמר להם, דומה לי שאתם התרתם לצדקיה השבועה שנשבע לי. מיד גזר והורידן לארץ, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון. העלו עפר, התחילו מזכירין זכותו של אברהם דכתיב (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. חגרו שקים, התחילו מזכירין זכותו של יעקב, דכתיב (שם לז, לד) וישם שק במתניו. מה עשו להם, קשרו שערן בזנבי סוסיהן והיו מריצין אותן מירושלים ועד לוד, הדא הוא דכתיב (איכה ב, י) הורידו לארץ ראשן בתולת ישראל, עד כאן:

ג׳הקושיא מפורסמת, מה עלה על דעת בני עליה כאלה להתיר נגד הדין. שאם נדר על דעת חבירו, אין לו התרה אלא בפניו, וילפינן מוישב משה אל יתר חתנו כו' (שמות ד, יח). והרא"ש כתב, דסנהדרין הוצרכו לעשות מפני אימת המלך, בבית יוסף טור יורה דעה סימן רכ"ח. וקשה, הלא הם והמלך חייבים בכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואפשר דבאמת חטאו הסנהדרין דחזי מה עלתה להם. וכן מוכח התחלת המאמר, אל תהי פרשת נדרים קלה בעיניך, וקשה מהיכי תיתי להיות קלה. אלא הכי פירושו, דאמרו רז"ל (נדרים כב, א) הנודר כאלו בנה במה. והמקיימו כו'. מאי תקנתיה, ילך אצל חכם ויתיר לו. על זה אמר מכל מקום אל יהי ההיתר קל בעיניך, דחזי מה עלתה לסנהדרין. גם צדקיה היה צדיק גמור, איך עלה על לבו אשר בזה אלה. והתוס' והר"ן כתבו והביאם בית יוסף, שהיה דבר מצוה, לפי שצדקיה היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר, והיה מתבטל ממלכות שמים. גם יש להתבונן, מה ענין הארנבת, ומלך כמותו יחשוק לזה. עוד קשה, הזכרת זכות אברהם וזכות יעקב, וזכות יצחק לא הזכירו. ומצינו בהיפך פרק ר' עקיבא (שבת פט, ב) בענין פסוק (ישעיה סג, טז) אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו כו', עיין שם. גם קשירת שערות ראשיהן בזנבות הסוסים בודאי בו רמז:

ד׳בראשית רבה פרשת ויחי (צט, ב), כי לא יעשה ה' אלקים דבר וגו' (עמוס ג, ז). יעקב זיווג ב' נגד ב', ומשה זיווג ב' נגד ב'. יהודא נגד מלכות בבל, זה נמשל כארי וזה נמשל כארי. זה נמשל כארי, (בראשית מט, ט) גור אריה יהודא. וזה נמשל כארי, (דניאל ז, ד) קדמייתא כאריה. ביד מי מלכות בבל נופלת, ביד דניאל שהוא בא משבט דוד יהודא. בנימין כנגד מלכות מדי, זה נמשל כזאב וזו נמשלה כזאב. זה נמשל כזאב, (בראשית מט, כז) בנימן זאב יטרף וגו'. וזהו נמשל כזאב, (דניאל ז, ה) וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב. ר' חנינא אמר לדב כתיב, דב היא שמה דב, כמו זאב בלשון תרגום מתחלף ז' בד' אחז אחד, אוזן אודן. ביד מי מלכות מדי נופלת, ביד מרדכי שהוא בא מבנימין. לוי כנגד מלכות יון, זה שבט שלישי, וזו מלכות שלישי. זה אותיותיו משולשין, וזו אותיותיו משולשין. אלו תוקעי קרנים, ואלו תוקעי אלפירין. אלו לובשי כובעים, ואלו לובשי קיסים. אלו לובשי מכנסים, ואלו לובשי פמלליא. אלו מרובין באוכלסין, ואלו מועטים. באו מרובין ונפלו ביד מועטים. באיזה זכות, מברכתו של משה, שנאמר (דברים לג, יא) מחץ מתנים קמיו. ביד מי מלכות יון נופלת, ביד בני חשמונאי שהם משבט לוי. יוסף כנגד מלכות אדום, זה בעל קרנים, וזה בעל קרנים. זה בעל קרנים, (דברים לג, יז) בכור שורו הדר לו. וזה בעל קרנים, (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה. זה פירש מן הערוה, וזה נדבק בהערוה. זה חס על כבוד אביו כו'. זה כתיב בו (בראשית מב, יח) את האלהים אני ירא, וזה כתיב בו (דברים כה, יח) ולא ירא אלקים. ביד מי מלכות אדום נופלת, ביד משוח מלחמה שהוא בא משל יוסף, עד כאן לשונו:

ה׳קשה וכי עד השתא לא ידעינן שהקב"ה מגלה סודו לנביאים. ואין לומר דדילמא גלויות שאני משום דדי לצרה בשעתה, משה רבינו ע"ה יוכיח, שלו גילה הש"י ואמר לו (שמות ג, יד) אשר אהיה בגלות אחריתי. ועוד הרי גילה הש"י ד' גליות לאברהם אבינו עליו השלום, כדאיתא בב"ר פרשה לך לך (מד, יז), אימה, זו בבל. חשיכה, זו מדי כו'. גדולה, זו יון כו'. נופלת, זו אדום כו'. עוד קשה, למה לא זיווג יעקב רק ב' נגד ב', והלא היו ארבע מלכיות. ואם לא ידע כל הד', איך אמר שהקב"ה גילה סודו, או איך לא קבלם מאביו שקבלם מאברהם אביו. עוד קשה, דב מפרש זאב, ובברכות (עי' מגילה יא, א) דמיא לדוב אלו פרסיים שאוכלים ושותים כדוב, ומגדלים שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, אלמא בדוב ממש קמיירי. עוד קשה, אריכת ענין ג' אותיות כו', וכן כובעים כו'. עוד קשה, אלו מרובים ואלו מועטים הם הפוכים, ועד השתא מצא השואה ביניהם:

ו׳בראשית הבריאה נרמזו ד' מלכיות כדאיתא בבראשית רבה (ב, ד), ר' שמעון בן לקיש פתר קרא במלכיות, והארץ היתה תהו (בראשית א, ב), זו מלכות בבל, שנאמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו. ובהו, זו מלכות מדי, ויבהילו להביא את המן (אסתר ו, יד). וחשך, זו מלכות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזרותיהן, שהיתה אומרת להן כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. על פני תהום, זו מלכות הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום זה אין לו חקר, אף הרשעים כן. ורוח אלקים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח, היך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) ונחה עליו רוח ה'. באיזה זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה למים, שנאמר (איכה ב, יט) שפכי כמים לבך, עד כאן:

ז׳וקשה בשעת חדוה חדוה, ואיך בשעת הבנין הקדים סתירת הבנין דהיינו הגלויות. ויותר מזה קשה, אחר כך במאמר שם בבראשית רבה (ב, ה), א"ר חייא רבה מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי, וחרב, ובנוי. בראשית ברא אלקים הרי בנוי, היך מה דאת אמר (ישעיה נא, טז) לנוטע שמים וליסוד ארץ וגו'. והארץ היתה תהו ובהו, הרי חרב, היך מה דאת אמר (ירמיה ד, כג) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו. ויאמר אלקים יהי אור, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, היך מה דאת אמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך. וכתיב (שם ב) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו', עד כאן לשונו:

ח׳ודוגמא לזה מצינו שהקב"ה בישר הגלויות לשלשה עמודי העולם שבזכותם נברא העולם, והם אברהם אבינו, ומשה רבינו ע"ה, ויעקב אבינו ע"ה, כדאיתא בבראשית רבה (יב, ט) א"ר יהושע בן קרחה, בהבראם (בראשית ב, ד) באברהם, בזכות של אברהם. ר' עזריה אמר, על הדא דרבי יהושע בן קרחה (נחמיה ט, ו) אתה הוא ה' לבדך אתה עשית וגו' וכל אשר בהם. כל האונקים הזה בשביל מה, בשביל אתה הוא ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם, עד כאן לשונו. ונראה לי בזה מתורץ קושיא בלא הכי בקרא. למאי נפקא מינה מזכיר ששמו מתחילה אברם. אלא הרמז על תיבת בהבראם ה' זעירא, אז רומז באברם, ועם ה"ה באברהם וק"ל. נחזור לדברינו, בזכות משה איתא גם בבראשית רבה פרשה א' (ד) ר' ברכיה אמר בזכות משה, שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו, עד כאן. בזכות יעקב, כדאיתא בויקרא רבה פרשת בחקותי (לו, ד), ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל (ישעיה מג, א). ר' פנחס בשם ר' ראובן אמר הקב"ה לעולם עולמי עולמי, אומר לך מי בראך מי יצרך, יעקב בראך יעקב יצרך, ככתוב בוראך יעקב ויצרך ישראל, עד כאן:

ט׳והנה לאברהם אבינו בישר הקב"ה הד' מלכיות, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, טו) קח לי עגלה משולשת (בראשית טו, ט), זו בבל שהעמידה ג' מלכים, נבוכדנצר אויל מרודך בלשצר. עז משולשת, זו מדי שהיא מעמידה ג' מלכים, כורש ודריוש ואחשורוש. ואיל משלש, זו יון כו'. ר' אלעזר אומר, כל הרוחות כבשו בני יון, ורוח מזרחית לא כבשו כו', ראיתי האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה (דניאל ח, ד). ותור וגוזל, זו אדום, תור הוא, אלא שגזלן הוא, עד כאן. למשה רבינו ע"ה הראה ג"כ הש"י שיעבוד מלכיות כמו שאמר אשר אהיה עמהם בשיעבודין אחרים. יעקב אבינו ראש הגלויות בפועל, כי הלך בגולה וראוי היה יעקב לירד בשלשלאות כו' (שבת פט, ב):

י׳וראוי לתת לב על כל זה, אך ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם, ומה שנראה שהיא סתירת הבנין הוא אדרבה סותר על מנת לבנות, ואז יצא הבנין בנוי נצחי זך וטהור, וה' יבנה. (ועל זה רמז (עי' ב"ק ס, ב) באש ה' הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, כי אש שריפת המקדש הוא סיבה לבניינו שלעתיד באש הקדושה. ובפסוק (איכה א, יג) ממרום שלח אש בעצמותי, תמצא סופי תיבות משיח. וברוקח כתיבת יד אמר, ד' אש באיכה, ד' גחלים הלכו בדביר, גם ד' תוקד בצו את אהרן. ועל זה יהיה רמז היתה לנידה, כי נדה מתהפך דם שלה ללובן ומניקה את בנה, כי הרע יתהפך לטוב ותהיה ההשפעה מרובה שהיא יניקתינו מלמעלה. ועת צרה ליעקב וממנה יושע וגו' (ירמיה ל, ז). ובאיכה רבתי (א, נז) אמרו, משיח נולד ביום החורבן. והרע הוא סיבת עצם הטוב לג' טעמים נכונים, א' כי הקליפה קודמת לפרי, כמו הלילה הקודמת ליום, ומתוך חשיכה אורה. ואלמלא שנברא הקליפה, היתה מעורבת בתוך הפרי, נמצא לא היה הפרי ברור. כך כוס התרעלה של האומות הם כמו שמרי היין, והקדוש ב"ה רוצה להביאנו בית היין המשומר, רצוני לומר המשומר המסולק מהשמרים שגרם חטא הראשון סחיטת אשכול ענבים, ואז כלה ענן וילך חשך ויהי אור סור אור בהיר, ויתרון האור מהחושך. רצוני לומר שסיבת יתרונות שיש באור הוא מצד החשך הקדום. ויבדל וגו' (בראשית א, ד), שנברר לעצמו ונשאר האור בהיר. ב' כמה מעלות טובות מהגלויות שאנו סובלים בחיים חיותינו כדי להציל נפשותינו מהגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך עיין שם. והגלויות הם הכור והמצרף. סיבה שלישית קרובה לזה כי הגלויות הם מעוררים אותנו לתשובה:

י״אבאיכה רבתי (ד, כה) בפסוק (איכה ד, כב) תם עונך בת ציון, ר' חלבו בשם רבי יוחנן אמר, טובה היתה הסרת טבעתו של פרעה כו'. טובה הסרת טבעתו של אחשורוש מס' רבוא נביאים כו'. טובה היתה מגלת קינות כו'. וענין של הכל הוא, כי מכח זה התעוררו בתשובה, וכדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) בענין משיח, הקדוש ב"ה מעמיד עליהם מלך כהמן ומחזירן לתשובה. וזהו ביאור המדרש באיכה רבתי (ב, ו) בפסוק (איכה ב, ג) גדע בחרי אף כל קרן ישראל, י' קרנות הן כו' אברהם יצחק יוסף משה תורה כהונה לויה נבואה בית המקדש ישראל כו'. וכיון שחטאו, נטלו מהן שנאמר גדע וגו' ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה כו'. וכשישראל עושין תשובה, הקב"ה מחזירן למקומן כו', וכל קרני רשעים אגדע כו' וירם קרן משיחו. וקשה, איך שייך לומר שניתן להם קרנות נבואה כהונה ולויה כו'. אלא כלומר, תיקון הקרבנות על ידי האומות שהם מחזירים לתשובה, ותם עונך על ידי האומות ויצטרפו כדלעיל. ואז קרן משיחו זהו הזכרת ד' מלכיות בראשית הבריאה, ולבסוף ורוח אלקים, רוח משיח. ואמר על פני המים שהיא התשובה, והרעות הם הטובות כי הזדונות נהפכים לזכיות:

י״בוזהו ענין המדרש בפתיחתה דאיכה רבתי (יח), ר' אבין פתח, השביעני במרורים (איכה ג, טו), בלילי פסח של יום טוב הראשון, הרוגי לענה בט' באב מה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הרוגי בלילי ט' באב לענה, הוי לילי יום טוב הראשון של פסח לילי ט' באב, עד כאן. רצונו לומר על דרך (ברכות פ"ט מ"ה) כשם שמברכין על הטובה כו', כי הרעה היא הטובה, והצום יתהפך לששון ולשמחה. וקדוש ה' האר"י נתן רמז (שמות לב, ה) חג לה' מחר, כי כן יהיה באמת צום י"ז יתהפך לששון ולשמחה. והצום גורם להיות ששון ושמחה:

י״גועל ענין הנ"ל יתבאר מדרש תמוה באיכה רבתי (א, לב) כי ה' הוגה על רוב פשעיה (איכה א, ה) יכול על מגן תלמוד לומר על רוב פשעיה, עד כאן. ומהתימה איך יעלה על הדעת שהקב"ה יתן עונשים בחנם, אדרבה לענין טובה מצינו מתנת חנם אבל לא לרעה, כי חפץ חסד הוא. המאמר הזה יתבאר על ג' פנים, ונתרץ גם כן בענין ציווי להתאבל על ירושלים וזכרון לחורבן תמיד כמוזכר בדברי נביאים ובדברי רז"ל בכמה דינים, וכל המרבה זוכה בישראל לראות בנחמת ציון. ולכאורה יש להפליא הלא כל הנביאים וחכמי האמת, גם חכמי האומות מאריכים בזה לקבל יסורין באהבה, ושהצער על העבר הוא פועל הבל, וא"כ למה בא פה הציווי להיפך, וגם נודע כי העצבון הוא מונע גדול להשכלה, אשר על כן אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה:

י״דאך לפי מה שהקדמנו יוצא מזה שלשה תועליות. הא', בהתבוננו בהעדר הגדול בחורבן העצום ותרד פלאים מפני חטאינו, כי עונותינו גרמו כל אלה, אז נבוש ונכלם חטאתינו נגדינו תמיד ונפשפש במעשינו. הב', כי הגלויות הם תמורה וכפרה תחת עונש הגיהנם, ואולי מפני רוע מעללינו, כי בגוים אין תורה בעונותינו הרבים אולי חייבים אנחנו הרבה והרבה, על כן אנו מזכירים צרות החורבן והכליון כדי שיצרף הקב"ה מחשבותינו למעשה, רצוני לומר שיקח לכפרה מרירת לבנו כאלו היה בפועל, על דרך (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, ושבירת הלב במקום פעולה. הג', כדי שיהיה צירוף וזיכוך שהקליפה תסולק לגמרי, ואז לעתיד יתרון האור:

ט״וואל אלו הג' יתבארו הפסוקים (איכה ג, לט-מ), מה יתאונן אדם חי וגומר. נחפשה וגו'. אמר, מה יתאונן אדם חי, רצה לומר למה יתאונן על צרה, די שהוא חי. ואמר דרך כלל, שהתכלית גבר על חטאיו, זהו התכלית מהעצבון. ואחר כך פירש ואמר, נגד הטעם הראשון אמר, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה על חטאתינו הראשונים. אבותינו חטאו, גם אנחנו בסוד הגילגול, עיין בקול בוכים. ונגד טעם הב' אמר (שם מא), נשא לבבנו אל כפים, דהיינו יגון לבנו כאלו היה בפעולה. ונגד טעם הג' אמר (שם מב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת, כי זהו לטובה, כי אלו היה סליחה היה נשאר הפגם בשרשו ואז לא היה האור נזדכך, רק השמרים מעורבים ביין ולא היה מתהפך הזדון לזכות, על כן אתה שאנו דבקים בך, כי הנשמות חלק אלוה ממעל והיה לך ה' לאור עולם לא סלחת, כדי שיסתלק הפגם לגמרי:

ט״זועל פי זה יתבאר המאמר התמוה בג' אנפין. אמר (שם א, ה) כי ה' הוגה, היינו העצבון בכל עת. ואמר, יכול על מגן, רצוני לומר שאין תכלית מזה רק הצער בחנם. על זה אמר, על רוב פשעיה, זה התכלית יוצא מזה שיזכור ברוב הפשעים כדי שיחפוש דרכיו ויתקן. ועל טעם הב' אמר גם כן, יכול על מגן, שהעצבון בזה אין עולה בידו אלא העצבון. תלמוד לומר, על רוב פשעיה, שהוא כפרה על הראוי לבא לפי רוב הפשעים, כי עדיין לא שבנו מטעותינו ונמשכים זמן רב, זהו רוב פשעיה, כי עדיין לא נטהרנו. על טעם הג' אמר, יכול תחשוב מאחר שנדחינו מעל שלחן גבוה כבר אבדנו ח"ו ובחנם הוא אתנו, ואין ההוגה רק על העונש שנענשנו וגלינו מעל שלחן אבינו וחנם נמכרנו. על זה אמר, על רוב פשעיה ולא על רוב הפושעים, רק יתמו חטאים ולא חוטאים בפ"ק דברכות (י, א), ועל דרך (בראשית מט, ז) ארור אפם, שהאף יהא ארור ולא הם, דהיינו שהחשך ילך ויסתלק הקליפה, ודו"ק. וניחא, כי ידו"ד הוגה שם של רחמים זהו כלל הגלויות שהם לתכלית הגאולה ועיקר סוד הבריאה:

י״זונתגלו לאברהם אבינו ולמשה רבינו ע"ה וליעקב אבינו ג' עמודי העולם שבעבורם נברא העולם. אברהם אבינו, ראש המאמינים. יעקב אבינו, מטתו שלימה כלל עדת ישראל. משה רבינו ע"ה, עצמות התורה. והגלויות מזככות, ואז נבוא למדרגה המוזכר בזוהר (ח"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקים דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה. להנצל מעונש גיהנם סוד טהרות הנפש, נפש כי תחטא (ויקרא ד, ב) תכרת הנפש. וסוד התשובה סוד טהרות רוח זבחי אלקים רוח נשברה (תהלים נא, יט), רוח נבואה וסוד אור העליון נשמה טהורה וקדושה בלא סיג. וכן אברהם בירר גלויות להציל מגיהנם, כדאיתא בב"ר פרשת לך לך (מד, כא). סוד הנפש (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו. יעקב מטתו שלימה להסיר חלאת הזוהמא, וכמו שכתוב (שם לה, ב) הסירו אלהי נכר, סוד התשובה בחינת רוח ותחי רוח יעקב (שם מה, כז). משה רבינו ע"ה אור התורה סוד נשמה, ומשה רבינו ע"ה כולל כל נשמות ישראל בסוד (במדבר יא, כא) שש מאות אלף אשר אנכי בקרבו כמו שכתבתי במקום אחר. ואז אתי שפיר (תהלים עט, א) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך, והקשו בתלמוד קינה מיבעי ליה. אלא הוא ממש מזמור, כתיב (איכה א, יב) הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, ואמר הביטו בעין שכליכם וראו והתבוננו תכליתו:

י״חוהנה היו ד' מלכויות כנגד ד' מיני צרות הכוללים כל הצרות הרעות המוזכרים לקמן בדרוש דברים, אשר על זה ירמוז מזמור דדוד (תהילים י״ג:א׳-ב׳) עד אנה, עד אנה תשכחינו כו'. א' צרה מתוך רוחה, כי אינו דומה צרת כפרי לצרת בן מלך. ב' (משלי ל, כב) תחת עבד כי ימלוך ושונאו מושל בו, דא ודאי ינקא. שלשה של ביטול תלמוד תורה, זה ודאי אינון יסורין של אהבה. ארבע צרה הנמשכת זמן רב ובבקר תאמר כו' (דברים כח, סז), ונעלם קיצה, על זה אומר נגד צרה נמשכת עד אנה תשכחני. ונגד צרה מתוך רוחה אמר, עד אנה תסתיר את פניך, שהיה לי מתחלה אור פני מלך חיים, יאר י"י פניו. ונגד צרה דביטול תורה, בגוים אין תורה ולא מעשים אמר, עד אנה אשית עצות בנפשי, על דרך (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים, צריך להמציא עצות תפלה במקום עבודה וכאלה, ואז יגון בנפשי בזכרי החורבן, כמו שאומרים ועתה בעונותינו הרבים שאין לנו כהן כו' והרבה כאלה. ונגד המשלת עבדו אויבוי בו אמר, עד אנה ירום אויבי עלי:

י״ט(ועל זה הג' איכות ואני הגבר:

כ׳איכה הראשון, צרה מתוך רוחה, כמו שנאמר (איכה א, ז) זכרה ירושלים כו', ועיקר ההרוחה של ברכה הם שלשה שלמיות שהזכירו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני כו', ונרמזו בפסוק (שמות כג, כה) ועבדתם וגומר ובירך לחמך, מזוני. (שם כו) לא תהיה משכלה, בני. (שם) את מספר ימיך, חיי, אמר (איכה א, א-ב) כאלמנה בכה תבכה, רומז לאבילים בר מינן. על מזוני אמר (שם יא), מבקשים לחם. על בני אמר (שם טז) על אלה אני בוכיה וגו' היו בני שוממים. הנה במתן תורה אמרו רבותינו ז"ל (שוח"ט ח) הבנים היו ערבים, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז (תהלים ח, ג). והנה מתן תורה נתבטל בעשיית העגל, כתבתי במקום אחר הפשט על דרך המאמר בברכות (לב, ב) גם אלה תשכחנה אלה אלקיך ישראל (ישעיה מט, טו), ואנכי לא אשכחך, מתן תורה אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב). ועתה נתהפך כאן על אלה אני בוכיה, ורחק ממני מנחם, היינו (ישעיה נא, יב) אנכי אנכי מנחמכם, על כן היו בני שוממין (איכה א, טז). ואמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח, א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וקשה הלא אין מזל לישראל. אלא תליא פירוש כמו תשובה תולה, רצוני לומר כשיש זכות אז ודאי, אבל כשהמזל גורם אז תולה כי אין מזל לישראל. וזה הוא שאמר הכתוב (איכה א, יב) לא עליכם כל עוברי דרך, כי האומות הם תחת המזלות:

כ״אאיכה יעיב (איכה ב, א), צרות העדר התורה. השליך משמים (שם), היפך (דברים ד, לו) מן השמים השמיעך וגומר. הדום רגליו, במתן תורה ותחת רגליו וגומר (שמות כד, י). נאות יעקב (איכה ב, ב), הם בתי מדרשות והם מבצרי נטורי קרתא. ישבו לארץ (שם י), עובדא דסנהדרין במאמר שאנו בו. למי עוללת כה (שם כ), כה תאמר להם. מה אעידך (שם יג), אף האומות מודים רק עם חכם ונבון (דברים ד, ו). ומן א"ב זה התחיל להקדים פ' לע', במתן תורה פיהם שאמרו נעשה קודם לנשמע לראות בעין, ועתה בעובדא דבר קמצא (גיטין נו, ב) אמרי ליה בניב שפתים, ואמרי ליה בדוקין שבעין. הראשון סובר הקדמות פ' לע' הוצאת דיבת שקר גרם החורבן. ואמרי ליה אף אם לא הקדימו והיו אומרים אמת, היו נענשים מכח לשון הרע. ומה שהקדים הכתוב להודיע קושטא דמילתא דהכי הוה:

כ״באיכה יועם (איכה ד, א), כנגד השפלות הגדול וירידת פלאים מהעדר המלכות שנפלנו תחת שונאינו, כי איכה זו קונן על מלכות יאשיה ועמו בני ציון אשר עליהם בודאי נאמר בני ישראל בני מלכים. אני הגבר (שם ג, א), נגד צרה מתוך רוחה, כי ירמיה שמר לו מר הוא היה בהתרוממות הגדול ובכל חשקי העולם, כי היה גלגול שלמה כמו שאמרו המקובלים, ועל כן היה תמה אני הגבר ראה עני:

כ״גזכור ה' (איכה ה, א), מיוסד ג"כ נגד ד' עד אנה הנ"ל רק בבחינה אחרת, דהיינו בזכור כי עניים ואביונים אנחנו. והנה ד' עניינים בענין ריחום על העניים. המעלה העליונה, אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב) טרם בא הדל, רק הוא משכיל ומתבונן אולי זה הוא עני, על זה אמר עד אנה תשכחני נצח, ואינך שם אותי בזכרונך. וע"ז קינן זכור ה'. המעלה תחתיה, כשרואה להעני מוכן לבקש, מתחיל הוא עמו ואינו מסתיר פניו, זהו (שם יג, ב) עד אנה תסתיר פניך, ורומז כלפי מעלה להתראות בקצת מ"ט ועל זה קונן הביטה. המעלה תחתיה, עכ"פ כשהדל מבויש ושואל, נותן משאלות לבו. זהו עד אנה אשית עצות בנפשי, לבוא כעני בפתח, תפילה לעני כי יעטוף (שם קב, א), והתפלה היא נפש, תפלה בכוונה כגוף בנשמה, על זה קונן (איכה ה, ב) וראה את חרפתינו בבואנו כדלים ורקים, לך ה' הצדקה כו' ולנו בושת הפנים, כי השואל בתפלה הוא כעני המבקש. המעלה שתחתיה, להשגיח על כל פנים בפדיון שבוים ביד אויב דכלהו איתנהו ביה, זהו (תהלים יג, ג) עד אנה ירום אויבי. וע"ז (איכה ה, ב) נחלתינו נהפכה לזרים כו', הרי קינה דזכור:

כ״דוד' אלפי ביתות הם על הד' הנ"ל שהם ד' מלכיות. כיצד, בבל צרה מתוך רוחה, כי גלינו מארצנו ומאז לא היתה לנו רוחה אמיתית, כי כל זמן בית שני מלחמות, ואכבדה חסר. צרת מדי, תחת עבד כי ימלוך, דהמן נמכר למרדכי בטולמא דלחמא, ורצה למשול עליו בקום עלינו אדם ולא מלך. גלות יון, ביטול תורה ומעשים, שאמרו כתבו על קרן השור, צרה נמשכה. גלות אדום בעונותינו הרבים:

כ״הועל ד' אלה נבאר מאמר באיכה רבתי (א, לג), וילכו בלא כח לפני רודף (איכה א, ו), ר' עזריא בשם ר' יודא בר סימן אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כד"א (תהלים ס, יד) באלקים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדולה של מעלה, כד"א (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. ר' יודא בר' סימון בשם ר' לוי ב"ר טרפון אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של הקב"ה, מוסיפין כח בגבורה שלמעלה, כד"א (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה'. ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה, כביכול מתישין כח גדולה שלמעלה והולכין גם הם בלא כח לפני רודף. רבי הונא ורבי אחא ור' סימון בשם רשב"ל ורבנן בשם ר' חנינא, היה אומר לחבירו בירושלים הקרני דף א', ואמר לו אין בי כח. השניני פרק א', ואמר לו אין כי כח. אמה להם הקב"ה, תבוא שעה ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף. א"ר אחא, כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא, כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל, מלא כתיב, עד כאן:

כ״וקשה מאי בינייהו ואיזה שינויים כו'. אלו ד' מתרצים למה לי רודף, כיון שהי' בלא כח. ודיברו נגד ד' מלכיות גלות בבל צרה מתוך רוחה, דמקודם היו ישראל ברום מעלה נקראים בני אלקים, אמרתי אלקים אתם (תהלים פב, ו), ואז באלקים נעשה חיל (שם ס, יד), באלקים אמיתים, כי מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, וכשאנחנו נקראים אלקים כביכול כי היינו בארץ חלק ה' לא תחת שרי האומות והשכינה למעלה מראשינו, אז באלקים נעשה חיל ודוק. וכשירדנו, אז (דברים לב, יח) צור ילדך, דהיינו צלם אלהים תשי. וזהו הכפל וילכו בלא כח, שמקדמת דנא היה להם כח דהיינו הרוחה, ועתה לפני רודף. והזכיר תואר מקום בדבריו, כי כשאנחנו כביכול מתדמים לקרוא אלקים בשמו, אז הוא מקום מקומו של עולם מתייחד עמנו:

כ״זר' יודא בר' סימון בשם ר' לוי מדבר בגלות מדי, על כן מזכיר תואר הקב"ה, כי קדוש הוא נבדל, וכן ברוך הוא נסתר ודו"ק. מדבר מבחינת עבד כי ימלוך, כי פסוק ועתה יגדל אמר משה לענין המשיל ישראל על האומות אף על גדוליהם, שלא יאמרו מבלתי יכולת כו' (במדבר יד, טז), ועתה בנפול נופלים ועבדים מושלים. וזהו וילכו בלא כח לפני רודף, רצה לומר שהמושל בהם עתה שהוא רודף הוא בלא כח אדם ולא מלך ומושל בנו:

כ״חרבי הונא ורבי אחא ור' סימון בשם רשב"ל מדברים מגלות יון צרות ביטול תורה, על כן הלכו בלא כח, ה' עוז לעמו יתן הנאמר בתורה (תהלים כט, ד) קול ה' בכח כו':

כ״טרב אחא מדבר מגלות אדום צרה נמשכה, כביכול אין השם שלם כו', ועתה לא נתקיים (שמות מ, לד) וכבוד ה' מלא את המשכן, עד לעתיד (יחזקאל כו, ב) אמלאה החרבה, ועתה רודף מלא, על כן וילכו בלא כח, רצה לומר כי תש כחינו לאורך הגלות. ולעתיד ובא לציון גואל מלא, כי לה' הישועה. ומה ששנת גאלי (ישעיה סג, ד) חסר, זהו כי החסרון מצדי, רק יעשה למען שמו הגדול כי כביכול השכינה בגלות, ועל כן ובא לציון גואל מלא, ודו"ק. הרי ענין ד' מלכיות:

ל׳והנה הם שתים שהן ארבע, בבל ויון מתדמים, כי זה גורם לזה. כי צרה מתוך רוחה גורם לביטול תורה ועבודה, אשר על כן כתבו קצת המפרשים בענין גלות מצרים להרגילם בעול הש"י עבודה כדי שבטוב יקבלו עול התורה והעבודה, אבל הרך והענוג כשחסר כל טוב וכבר הורגל בטובה לא יוכל למשוך בעול. וכן מצינו בבל ויון מצד עצמם מתדמים, כמו שיון גרמו לכפור בה', כן מצינו דוגמא בנבוכדנצר כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ומנו רב שמואל בר שילת. ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הקב"ה להכניסם תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניסם תחת כנפי השכינה, היינו דכתיב (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה, עד כאן. מדי ואדום מתדמים, עבד כי ימלוך היא צרה נמשכת מאין הפוגות, כי לא זו שאין משתעבד בו, אלא אף זו שנתהפך והוא משעבד בו. וכן מצינו מדי ואדום מצד עצמם מתדמים והם מזרעו של עשו, כי עיקר גלות מדי הוא המן הרשע בן בנו של עמלק בן בנו של עשו:

ל״אוכשם שברכותיו של משה רבינו ע"ה מעין ברכותיו של יעקב אבינו בדוגמא אחת, כן תיקונים אלו דהיינו ד' מלכיות שהם לתקן אותנו להטיבנו באחריתנו הם הדוגמא כדפירשתי, כי יון ואדום דוגמת בבל ומדי. וכבר נודע כי יעקב ומשה ממקום קדוש אחד באו, כדאיתא בתיקונים והא יעקב תמן הוה דא מלגאו ודא מלבר, כן בכל עניניהם. ועתה אפרש המאמר (בר"ר צט, ב), התחיל ואמר, כי אם גלה סודו לעבדיו כו', רצה לומר להם רמז ועשה בהם סימן, כי האבות סימן לבניהם. והנה גלות בבל ומדי שהם צרה מתוך רוחה ועבד כי ימלוך הקב"ה היה נותן סימנים האלו ביעקב. כיצד, אין רוחה ושמחה בעולם כזרע בירך ה', ברא מזכה אבא להנצחיות, וזהו יעקב מטתו שלימה. גם נשותיו כולם קדושות, אשר המטה שלימה בכל מכל כל, וכל צרותיו היו מזה, צרת רחל צרת יוסף צרת שמעון צרת בנימין. גם כתיב (בראשית כה, כג) ורב יעבוד צעיר, ונתהפך שיעקב אבינו קבלו לעשות לאדון:

ל״בבמשה רבינו ע"ה הקב"ה הי' נותן בו סימן ב' צרות של יון ואדום. כיצד, התורה באה לו בצער גדול כמו שכתב רש"י בפרשת דברים, שהיה להם לומר ממי נלמד, ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, וזה כפרה על צורת ביטול תורה בימי יון שבצרה גדולה קיימוה. ונגד גלות אדום צרה נמשכה, הוא תוכחה שבמשנה תורה, כנודע תוכחה שבתורת כהנים נגד בית הראשון, ושבמשנה תורה נגד בית שני, וזו התוכחה משה מפי עצמו אמרה, וכתבתי במקום אחר הפירוש. ואמרו רז"ל (תנחומא שופטים ה) משה מסר עצמו על התורה ודינין וישראל. על התורה כדפירשתי. ודינין וישראל הכל אחד, כי לאחר מדת הדין הקשה בתוכחה הנמשכת בעונותינו הרבים זמן רב, מסר עצמו אישראל ואמר (דברים כט, ט) אתם נצבים כו', הקללות מקיימות אתכם. ואח"כ (שם לג, א) וזאת הברכה. וסוד הענין, הקללות הם ברכות כדפירשתי לעיל, ואמרו מאה קללות חסר שתים, וכן ונושנתם חסר שתים, וקשה דהוה להו למימר צ"ח קללות. אלא אף שבפרט נראות חסר ב', מכל מקום הם מאה, דהיינו בהצטרף (דברים כח, סא) כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, כך כתב הרוקח. ואלו המאה נכנסות בסוד מאה ברכות, והענין סובב הכל על מרכז שלנו, כי צרות המלכיות הם לטוב לנו והם עצמות התיקונים, על דרך (יומא פו, ב) הזדונות נעשות זכיות, ומלאך רע עונה אמן:

ל״גועתה אפרש ארי כנגד ארי, הקליפה דוגמת הפרי, על כן היא תיקונו. הנה חורבן הארץ הי' ע"י נבוכדנצר והוא גילה ערות הארץ, ומכח עריות קאה הארץ יושביה בסוד גדול שפירשתי במקום אחר, דוב אורב הוא לי ארי במסתרים, כענין מה שכתב בקול בוכים כי הנני מקים רעה מ(תוך) ביתך (ש"ב יב, יא) נתקיים בנבוכדנצר שבא מזרע דוד הנקרא ארי, דהיינו כששכב שלמה אצל מלכת שבא נתעברה, ומזה הזרע יצא נבוכדנצר. וירמיה גילגול נשמה של שלמה, והמשילו רז"ל (פסחים מט, ב) בעילה שאינה מצד הקדושה, מה ארי מכה ודורס, אף עם הארץ כו', על כן הוא כאלו כפתה לפני הארי. והנה לכאורה גם מלכות בית דוד כך הי' בבוא יהודה על תמר, אבל סוד הענין שאדרבה היא הנותנת, כך גזר הקב"ה שיהי' בסוד הקדושה הכנסת קליפה שיקויים (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ואז יטוהר הכל ומלכותו בכל משלה. על כן קראו יעקב ליהודה ארי (בראשית מט, ט) וזיווגו נגד ארי, ואין ממנין פרנס על הציבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויין בצוארו (יומא כב, ב), והכל בסוד טהרת הקליפה, וכעין האש הקדושה הרבוצה במקדש ראשון כעין ארי (שם כא, ב), עיין בביאורי שער האורה בענין הכינויים דמדת מלכות בשם נשר וכאלה, דלכאורה קשה מה משמשות, עיין שם. ובשכלנו קליפת הארי כפשוטו, דהיינו נבוכדנצר, אז נתתקן הארי מלכות בית דוד ונבוכדנצר נפל בידו על ידי דניאל, וגלות הזה היה צרה מתוך רוחה, וכבר פירשנו זה בסוד יעקב מטתו שלימה, ולפי סודו לרמז על מטת יהודה שהיתה שלימה בשלימות, ודו"ק:

ל״דתחת עבד כי ימלוך זהו מדי, המן נמכר בטולמא דלחמא, תיקונו בנימין הנער והיה לו עבד, דהיינו ליוסף שטנו של עשו, והוא כובש את המן בסוד (אסתר ג, ב) ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי בנימין אביו לא השתחוה לעשו כי עדיין לא נולד, והדרוש ארוך בקול בוכים עיין שם. והנה נודע כי גלות מדי ופרס היא גלות אחת, ועיקר גלות מדי הוא גזירת המן, על כן ניחא דוב ודב, כי הקרי הוא דוב, והכתיב דב, והכל אמת. ויתורץ הקושיא שהקשיתי (ד"ה קשה וכי) במסכת ברכות (עי' מגילה יא, א) משמע הפרסיים מגדלים שער כדוב כו' שמע מינה דדוב ממש קאמר, והכל אמת, דוב רומז על פרס, ודב שהוא זאב רומז על מדי דהיינו המן עבד כי ימלוך, כי מצינו ארי טורף, ומצינו זאב טורף, ונודע ארי מלך שבחיות, וזאב הוא עבד שבחיות, ואלו ב' מלכיות ב' שהן ארבע כדפירשתי לעיל. ומתורץ קושייתנו:

ל״העל כל זה בא משה רבינו ע"ה הדוגמא, ותיקן בסימנים שהיו בו ב' האחרונים יון ואדום. יון, צרת ביטול תורה, לוי שבט שלישי מורה על התורה כמאמרם (שבת פח, א) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי כו'. גם לוי, ל"י עולה מ' יום בסיני, ו' ששי בסיון. גם לוי לויית חן. יון, יפת אלקים ליפת וגו' (בראשית ט, כז), יפיפיותו של יפת כו' לשון יוני, וכן יון בהיפוך נוי לשון יפיפיות, גם יון אותיות לוי בהיפוך דטלנ"ת. ובמדרש (עי' זוהר ח"ב רלז, א) תמימה זו יון שדעתם קרובה לדעתינו. והנה זאת תורת אדם כי אדם לגו, והנגלה נקרא בשם אדם, והאדם בצלם אלקים מצד התורה והשכל. וכמו שהתורה כלל העולם, כך האדם תמונת כל הג' עולמות כמו שכתבו כל המפרשים. הראש שבו השכל בדמות עולם השכל, אחר כך הצואר והגרון והלב שהאדם חי מדבר דיבור החיצוני יהגו בגרונם והלשון קולמוס הלב כנגד עולם הגלגלים השמים מספרים כבוד אל. אחר כך מתחת טיבורו ולמטה כלי הגיעול וההפסד מקום הערוה עולם השפל ערות הארץ. על זה בא הדמיון בלוי ויון. כובע בראש, ואח"כ נגד ההגיון משמיעים קול, ואח"כ מכסין הערוה, הרי יון מתדמה ללוי. ומאן נוכח כי הוא קליפה קוף בפני אדם, על זה אמר אלו מועטים כו', על דרך (דברים ז, ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט, והוא סוד המרכז. עיין בפירוש המשניות להרמב"ם סוף סוטה, יוסי קטנתן של החסידים:

ל״ויוסף בכור שור תיקון לאדום. בבראשית רבה (מד, טו) שהבאתי לעיל (ד"ה והנה לאברהם אבינו) ותור וגוזל בני אדם שנמשלו לתור והם הגזלנים, והגלות מזה צרה נמשכת ובכל צרה מצירים, דהיינו בכל ג' שלמיות שסימנן מג"ן, שלימות הממון, שלימות הגוף, שלימות הנפש, ולא נתקיים בגלותינו (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם בגופו בממונו בתורתו. ונודע (ב"ק פ"א מ"א) כי ג' אבות נזיקין בשור, קרן שן ורגל. קרן נגד שלימות התורה, דכתיב בה (חבקוק ג, ד) קרנים מידו לו קרני משה, שן טורפים הגופות, רגל זה ממון היקום אשר ברגליהם. וכן כתיב במלכות אדום (דניאל ז, כ) וקרנא די עשר, הרי קרן. רפסה ברגלה, הרי רגל. אכלה, זו היזק של שן. ורבו שונאי שקר (תהלים לח, כ), ראשי תיבות שן קרן רגל. ותתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), כי ויעקב שלם כדלעיל. ואימתי, בזמן שהקול קול יעקב כו'. ובפתיחתא דאיכה (ב), אימתי המלכות גוזרת ומצלחת, כשמשליכין דברי תורה לארץ, שנאמר (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה כו' ועשתה והצליחה, כי בנפול האומות בא השק"ר. ונגד ג' אלו, כיבוד אב שלימות הממון, אפילו זרק ארניקי כו' (קידושין לב, א), ויכלכל יוסף את כל בית אביו (בראשית מז, יב). פירש מהערוה, שלימות הגוף מטיפה סרוחה. את האלהים ירא, שלימות הנפש:

ל״זביאור מאמר דצדקיה (איכ"ר ב, יד). צדקיה השיג שיש לו אחיזה ביון כדפירשתי שהוא ביטול תורה, וזהו ארנבת, ומדרש רבה פרשה שמיני (יג, ה), ואת הארנבת (ויקרא יא, ו), זו יון. ואנחנו מושבעים ועומדים מהר סיני, ואין שבועה חל על שבועה, וחשב בהיפוך כבוד ארנבת לקלון, אז יתבטל ממשלתו ושבועתינו בקיום התורה תעמוד. ולא ידע אף שהי' לנבוכדנצר אחיזה בזה, מכל מקום היה בו ג"כ אחיזה מה בתורה, דהיינו תלמוד בבלי, למה נקרא בבלי, וזהו סוד (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה. וקשה רישא אסיפא, אלא הכי פירושו, רפינו אותה וקבלה קצת רפואה, אבל לא נרפתה לגמרי, כי במחשכים הושיבני (איכה ג, ו) זה תלמוד בבלי לרוב הגירסות הקשות כו', וגם לא נרפתה כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין כד, א) שהבאתי לעיל:

ל״חוהנה לאדום היתה אחיזה גמורה, כי נפיק רבי מאיר מנירון, סתם משנה רבי מאיר (שם פו, א), ורבי מאיר ר' נהוראי שמו שמאיר כו'. וכן בתורתו כתנות אור באלף (בר"ר כ, כב). וזהו סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער"ו, סוד כתנות עור, ונתהפך לאור. וזהו יום ירושלים, כי אור יממא הוא כדאיתא בריש פסחים (דף ב'). אמנם תלמוד בבלי אין אור בהיר לעת עתה, רק במחשכים הושבני, וזהו בת בבל השדודה כי לא נרפתה לגמרי, ב"ת למפרע תלמוד בבלי. ונבוכדנצר אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי, והשביעו במזבח הפנימי שהוא מכפר פעם אחת בשנה, ולא השביעו במזבח החיצון שהוא לכפרה תמידי, כי שם אין אחיזה לקליפה רק ביום כפור אף סמאל נטהר בקצת ונכנס לקדושה ונעשה סניגור. אבל בעוה"ר בחורבן בית המקדש אף מלאכי שלום מר יבכיון, וכתיב (איכה ב, ז) זנח ה' מזבחו נאר מקדשו הסגיר ביד אויב חומת ארמנותיה. הנה רבן של ישראל בעלי תורה שבע"פ ישבו אצל המזבח כמו שכתב רש"י ואלה המשפטים (שמות כא, א) והם החומות נטורי קרתא. ועתה בעונותינו הרבים זנח ה'. ונבוכדנצר שהיה אחיזה בארצו בתורה שבע"פ אבל במחשכים, על כן לא השביעו במזבח הזה, רק במזבח לכפר אחת בשנה ושם אף קטיגור נעשה סניגור. והנה כשתצטרף נא"ר דהיינו נאר ה' מקדשו עם ב"ת דהיינו בת בבל השדודה, תמצא סוד ארנב"ת:

ל״טוקשר שערות ראשם בסוס, כבר כתבתי ארי נגד ארי, דוד הוא ארי, ונבוכדנצר בא משלמה ממלכת שבא. וג' ציווים במלך, (דברים יז, טז-יז) לא ירבה נשים, לא ירבה סוסים, וכסף וזהב לא ירבה. דוד המלך קיים הכל, חזי מה עביד באבישג. סוס, אמרו רז"ל (סוכה כו, ב) היה ישן ס' נשמי כשינת הסוס כדי שלא לטעום טעם מיתה, ושהשינה חלק ס' ממיתה, והיה כסוס רץ לעבודת קונו, אף בעת שינה היה בו דביקות קונו למהר לעבודת קונו. וכסף וזהב הכין הרבה לעבודת קונו לבנין בית המקדש. ושלמה כשעבר, אז יצא נבוכדנצר ממלכת שבא, מדן נשמע נחרת סוסיו, וממונן של ישראל חביב עליו כמרקחת כדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי. דוד המלך אמר (תהלים כ, ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר. והנה כתיב (עמוס ה, ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. ונפלה כמו (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אלו הסנהדרין. כתיב בעובדא דהכא (שם ב, י) ישבו לארץ [ידמו] זקני בת ציון וגו' בתולת ירושלים, וכן בהאי קרא דנפלה כתיב בתולת, זה בא מתגבורת נבוכדנצר. ובמקום ב"ת ציון, ב"ת בבל השדודה. אבל דוד המלך רמז (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, סומ"ך בגימטריא סוס, ועל דרך דכתיב (שם כ, ט) המה כרעו ונפלו ואנחנו כו'. ובעונותינו הרבים, כשגבר נבוכדנצר נקשרו בזנבות הסוס והיו מזכירין זכות אברהם וזכות יעקב, כי להם נתפרסם ענין שעבוד מלכיות על דרך בשורה טובה להנצחיות:

מ׳עוד יש סוד בענין הארנבת, ומה שעלה על דעת צדקיה להפר השבועה עיין בדברי רז"ל (שבת קמט, ב) בפסוק (ישעיה יד, יב) חולש על (ה)גוים, בענין משכב זכר שעשה נבוכדנצר עם המלכים, ואף לצדקיה בקש לעשות כן כו'. ואמרו המקובלים, הבא על הזכר מתגלגל בארנבת, על כן רצה צדקיה להורידו, כי התבונן בגלות שהוא בגוף ונשמה, וכן הוא האמת, כמו שהגופות מפוזרין, כך הנשמות נדחות והולכות מדחי אל דחי, עיין בתפלת ר"ה בסידור קורדיוור"א בענין ותקבץ פזורנו כו' וברכת תקע בשופר כו', כי כמו שנשמות מלכי האומות נפזרות ממהלכן האמיתית כענין נבוכדנצר, כן נשמות ישראל שתחתיו הולכות ונדחות ממהלכן האמיתי הראוי להן איש איש לפי מדריגתו:

מ״אועל ענין זה רומזים הפרשיות דמטות ומסעי ברמיזתם, כי העדה השלימה שהיתה מוכנת ליכנס לארץ ישראל, דהיינו הגוף בארץ ישראל שלמטה, והנשמות בא"י שלמעלה ארץ חפץ. ובכאן סיום התורה, כי אחר כך משנה תורה. על כן באו הרמזים, איש כי ידור נדר, רומז על הנשמות, נדר מצד הבינה. וכתיב (איוב לב, ח) [ו]נשמת שדי תבינם, והיא סוד נשמה חדשה. שבועה היא שכבר מושבעת ועומדת, זהו נשמה מגולגלת. וענין השבועה והנדר כמו שאמרו ז"ל (נדה ל, ב) אפסוק (ישעיה מה, כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, והארכתי במקום אחר בדרוש זה, ופסוק (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, ופסוק (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור, ובפסוק (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר מזכיר לא יחל ומזכיר ככל היוצא מפיו יעשה, היינו לא תעשה ועשה. אבל אח"כ באשה אינו מזכיר רק לא תעשה, כי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, זהו תכלית ביאת הנשמות לעוה"ז. ומצד הקלקול גורם גלות לגופות, ומכל מקום ג"כ הנשמות נדחות ונפזרות. ואז חלה שבועה אחרת אשר השביענו הקב"ה ואנחנו קבלנו השבועה ונשבענו שלא למהר הקץ, רק עד עת בא הרצון האלהי. ובספר היכלות אומרים, אביר ישראל התר התר כו':

מ״בוהנה כנסת ישראל נמשלה לאשה, כמו שנאמר (ישעיה נד, ה) כי בועליך ה'. נמצא הקב"ה כביכול הבעל, ובידו להפר ולקיים והכל ביום שמעו. וכבר כתב הזוהר על פסוק (איכה א, יג) כל היום דוה, כי נגזר החורבן על כל פנים לאלף שנה יומו של הקב"ה כו'. כי גם בגלות נקראנו בנים כמו שאמרו רז"ל (ברכות ג, א) אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. וכן כנסת ישראל אשה, רק הקב"ה משרה אותנו על ידי שליש, דהיינו שר האומה בעונותינו הרבים, כהא דתנן (כתובות פ"ה מ"ח) המשרה אשתו על ידי שליש. ונדר אלמנה וגרושה ממש ח"ו יקום כו', אך כתיב (איכה א, א) היתה כאלמנה ולא אלמנה, וכן כתוב (עי' ישעיה נ, א) איה ספר כריתות וגומר, ושבה אל בית אביה וגו' (ויקרא כב, יג). והתחיל לספר אחר כך מכבישת מדין וחלוקת ארץ סיחון ועוג, וענין כבישת הארץ והחלוק כו', כבר כתבתי ארץ ישראל שלמטה מקום קדושת הגוף נגד ארץ ישראל שלמעלה מקום קדושת הנשמה, יהי רצון שנזכה אמן: