שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, תורה אור ג׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Torah Ohr 3
א׳דרוש מטות ומסעי
1
ב׳ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט). נחנו נעבור חלוצים (שם לב, לב). אלה מסעי בני ישראל (שם לג, א). ענין המסעות קשה למאי נפקא מינה הוזכרו. ועל דרוש ר"מ דרשן קשה, מה טלטול היה בנסעם, אני קורא אליהם ויסע"ו ויחנ"ו, הלא ענני כבוד. ואלה מסעיהם למוצאיהם קשה הכפל, וגם קשה היפוך הלשון. עוד קשה כמה מקומות הוזכרו כאן (שם יב-יג) דפקה אלוש, (שם מא-מב) צלמונה פונון, ולא הזכרו בשעתם. וישמע הכנעני מלך ערד (שם מ), ולא זכר הכתוב מה היה נמשך משמועתו. ך' מסעות היו נעים במדבר:
2
ג׳אלה מסעי , במסכת ר"ה (לא, א) עשר מסעות נסעה השכינה, מכפורת לכרוב, ומכרוב למפתן, ממפתן לחצר, ומחצר למזבח, ממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה, שנאמר (הושע ב, ט) אלכה ואשובה אל מקומי הראשון, וכנגדן גלתה סנהדרין כו'. יש להתבונן מהו ענין המסעות:
3
ד׳איכה רבתי (ב, ו) גדע בחרי אף כל קרן ישראל (איכה ב, ג), עשר קרנות הן, קרנו של אברהם, קרנו של יצחק, קרנו של יוסף, קרנו של משה, קרנה של תורה, קרנה של כהונה, קרנה של לויה, קרנה של נבואה, קרנו של בית המקדש, קרנו של ישראל, ויש אומרים קרנו של משיח, וכולן היו נתונות בראשן של ישראל. וכיון שחטאו נטלו מהם, הדא הוא דכתיב גדע בחרי אף קרן ישראל. ונתנו לאומות העולם, הדא הוא דכתיב (דניאל ז, כ) ועל קרניא עשר די בראשה וגומר. וכשישראל עושין תשובה, הקב"ה מחזירם למקומם, הדא הוא דכתיב (תהלים עה, יא) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק, הקרנות שגידע צדיקו של עולם. אימתי הוא מחזירן למקומן, לכשירומם הקב"ה קרן משיחו, דכתיב (ש"א ב, י) ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו:
4
ה׳וקשה איך שייך לומר שנתנו לאומות העולם קרן אבות ותורה וכהונה לויה, וכי יש כהנים ולוים ביניהם ונבואה, הלא בקש משה רבינו ע"ה (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך:
5
ו׳הקדמה כשנתבונן בעמודי העולם נמצאים עשרה קדושות שהן שלש של שלש, והעשירי קודש לה'. והם ג' הזכיר שמעון הצדיק, תורה עבודה גמילות חסדים. וג' הזכיר רשב"ג דין אמת ושלום. וג' מורגלים תשובה תפלה צדקה. ושלשתם מקרא אחד דרשו. והעשירי קודש לה' סוד האמונה, כדאיתא בסוף מכות (כד, א) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה:
6
ז׳ומפני חטאינו גלינו מארצנו כו', כי על כולם עברו ישראל. תורה, דכתיב (ירמיה ט, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי ואותי עזבו ותורתי לא שמרו, אמרו רז"ל (איכה פתחיתא ב) הלואי שאותי עזבו כו'. המאור שבה כו'. עבודה, דכתיב (ישעיה א, יא) בזית קדשי למה לי רוב זבחיכם וגו'. והעם מקטרים וגומר. וגמילות חסדים, דכתיב בהושע (ד, א) כי אין אמת ואין חסד ואנשי אמת נאספו. דין, כדכתיב (ישעיה א, כג) שריך סוררים וגו' וריב אלמנה לא יבוא. אמת, דכתיב (שם נט, טו) ותהי אמת נעדרת, כי אין אמת ואין חסד. שלום, (איכה ג, יז) ותזנח משלום נפשי קוה לשלום ואין, ובעון שנאת חנם נחרב בית שני. תשובה, כל הנביאים הזהירו השכם ושלוח. תפלה, (ישעיה א, טו) גם כי תרבו תפלה וגו'. שתם תפלתי (איכה ג, ח). אל תתפלל בעד העם הזה (ירמיה ז, טז). צדקה, (ישעיה מו, יב) שמעו [אלי] אבירי לב הרחוקים מצדקה, ואבירי לב היינו רשעים, כדאמר רב יהודה סוף פרק היה קורא (ברכות יז, ב), וכתיב (ישעיה מח, א) לא באמת ולא בצדקה. וכפרו באמונתו, עבדו עבודה זרה:
7
ח׳ואלו עשר קרנות הם אלו עשרה, אברהם חס"ד לאברהם, (בראשית יד, כב) הרימותי ידי לאל עליון גומל חסדים טובים. יצחק מדת הדי"ן ופח"ד יצחק. ויוסף הוא ברית שלו"ם. משה אמת נאמן בית רועה נאמן. תורה, כמשמעה. כהונה, עבודה. לויה, מצות צדקה, אפי' עני המקבל יתן לבן לוי מעשר מן המעשר. בית המקדש, מקום תפלת ישראל. ויש אומרים משיח, (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (ואלו זכינו, היינו שומעים לקול מורים שלנו ולילך בעקבותיהם. עכשיו נטלו הקרנות ונתנו להם, רצה לומר כי על ידם אנו באים לקרנות אלה ועל דרך דאמר רבי יהושע לרבי אליעזר בפרק חלק (סנהדרין צז, ב) אם אין עושין תשובה אין נגאלין, אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב. על כן גדולה היתה הסרת טבעת כו'. ולעתיד ואשיבה שופטיך כבראשונה):
8
ט׳והנה השכינה היתה בה' מקומות ונטלטלה, דהיינו נוב שילה גבעון בית עולמים, והסימן (תהלים קמח, יג) כי נשג"ב שמו לבדו, ובית עולמים בית ראשון בית שני הרי ה' פעמים. וסילוק י' קרנות בכל פעם, וזהו נ' שלא הזכירה דוד באשרי, ואח"כ רמזה בסומך י"י לכל הנופלים כדאיתא בפ"ק דברכות (ד, ב). והנה אמרו רז"ל בפרק כל כתבי (שבת קטו, ב) בענין ויהי בנסוע (במדבר י, לה) עשה לו סמניות כו', ונו"ן אחת סימן לויהי בנסוע, ונו"ן אחרת סימן לפרשת (שם לו) ובנחה יאמר. ומתחלה נקדים, סיבת הנפילה היא הקימה, תם עונך שקלה אפוכי להתם חטאת כו' מזמור לאסף באו גוים בנחלתך. ומתורץ קושית הגמרא קינה מבעי ליה, כי באמת הקינה גורמת המזמור. ארוממך י"י כי דליתני (תהלים ל, ב), לשון דלות, ולשון רוממות, הדלות גורם להרוממות ולא יוסיפו עוד בני עולה וגו' (ש"ב ז, י), וגדול יהיה כבוד הבית האחרון (חגי ב, ט), וצום הרביעי כו' יהפוך לששון (זכריה ח, יט). ואז מתורץ קושיית הגמרא (ר"ה יח, ב) קרי ליה צום. ועל כן ט' באב נקרא מועד וחל ביום שחל פסח. ועל כן ויהי בנסוע ויהי חזרה נ' ובנחה על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, נסעו מן נ' ויחזרו לי':
9
י׳והנה הפסוקים האלו אמרם משה, כי משה רבינו ע"ה הוא עיקר הקרן הכולל כל י' קרנות, כי קרן אור פניו והוא זכה לנ' בסוד נ' שערי בינה כו', וזכה להם בסמ"ך יום שהם ג' פעמים מ"ם יום שהיה בהר. וזהו שאמרו (ברכות ד, ב) אף על פי כן סמכה אח"כ סומך י"י לכל הנופלים. במערבא אמרי, נפלה ולא תוסיף קום (עמוס ה, ב) כמו שפירש בזוהר, רק (ישעיה לג, י) עתה תקום יאמר ה'. וזהו סומך ה'. ונו"ן שנפלה בסוד ויהי בנסוע, תחזור ויהיה לה סמיכה מן ה', ואז תגדל ההשגה ביותר שכולם יזכו לנ' שערי בינה במה שלא זכה אלא משה, וגדולי ישראל קצת מהם, כי מסרה ליהושע, ועל כן נקרא בן נו"ן שהי' לו הבנה בנו"ן שערים והשגה מהם, ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), ובחטאו טבעו שעריה אלו שערי בינה, ולעתיד יחזרו השערים (והם שערי תשובה כנודע למקובלים) :
10
י״אזהו סוד י"א פסוקים מתחילין בנו"ן ומסיימין בנו"ן. אחד, פסוק דהכא (במדבר לב, לב) נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתינו מעבר לירדן. עוד עשרה פסוקים, (ויקרא יג, ט) נגע צרעת כי תהי' באדם והובא אל הכהן. (דברים יח, טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון. (תהלים מו, ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון. (שם עח, יב) נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען. (שם עז, כא) נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. (משלי ז, יז) נפתי משכבי מור אהלים וקנמון. (שם כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. (שה"ש ד, יא) נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון. (ירמיה נ, ח) נדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו ויהיו כעתודים לפני צאן. (דה"א יב, ב) נשקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול ומבנימין:
11
י״בנגע צרעת כו', הוא שאילה וחקירה גדולה מדוע הפליא ה' את מכותינו להיות נגע צרעת הובא כו', דהיינו החורבן הגדול, על דרך דאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי (כא) רבי אלכסנדרי פתח, (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע וגו', והצרוע, זה בית המקדש. אשר בו הנגע, זו עבודה זרה כו'. בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה. וראשו יהי' פרוע, הוא שנאמר (ישעיה כב, ח) ויגל את מסך יהודא כו'. ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין האומות לא היה אחד יכול להוציא דברי תורה מפיו. וטמא טמא יקרא, חורבן בית ראשון ובית שני. וראיתי בספר רוק"ח, כתיב במצורע (ויקרא יג, מו) בדד ישב, וכתיב הכא (איכה א, א) איכה ישבה בדד, וכל ענין מצורע (ויקרא יג, י) והובא אל הכהן נתקיים בחורבן המקדש. כנגד נראה בבית (שם יד, לה), כיון שהעמיד מנשה צלם בהיכל בא הבעל בית כביכול. אל הכהן (שם), זה ירמיה. וצוה הכהן ופינו את הבית (שם לו), התנבא (ירמיה נב, יז-יח) את הסירות ואת היעים וגו'. ואת ים הנחשת וגו'. וראה הכהן את הנגע (ויקרא יג, ג), זה יחזקאל שהיה בגולה וקרא תגר. מה עשה הקב"ה, נטלו כהרף עין והעמידו בבית המקדש והראה לו כל דמות עבודה זרה שהיו מצויירין בכותל בית המקדש, שנאמר (יחזקאל ח, ג) וישלח תבנית יד ותבא אותי וגו'. לכך נאמר והנה נגע בקירות הבית. שבעת ימים (ויקרא יד, לח), אלו שבעים שנה בבבל. ושב הכהן ביום השביעי (שם לט), זה עזרא הכהן. ולקחו אבנים אחרות (שם מב), זהו בנין עזרא. ואם ישוב הנגע ופרח כו' ונתץ את אבניו ואת עצו (שם מג-מה), זה חורבן בית שני, ערו ערו עד היסוד בה (תהלים קלז, ז), עד כאן מיסודו של רוקח כתיבת יד:
12
י״גועל זה תמה נגע צרעת כו', מה חרי האף הגדול הזה. וגם רצה לומר הובא אל הכהן שלמעלה, כביכול כך עלה הפגם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, ב) שאני חורבן הבית אפילו מלאכי השלום מר יבכיון:
13
י״דעל זה יסדרו אח"כ י' פסוקים מתחילין בנו"ן ומסיימין בנו"ן, וכל פסוק ירמוז לעמוד אחד מי' עמודים הנ"ל אשר נסעו מזה. אבל יסעו לזה וישובו אל נו"ן, ואדרבא אל מעלה ביותר כי נו"ן כפופה רומז למלכות עולם שירה חדשה הנקיבה. ונו"ן פשוטה שיר חדש לתפארת, כי עתה אקום יאמר ה', כמו שפירש נפלה ולא כו', ענין לפני שמש ינון שמו. נחנו נעבור חלוצים, נגד עמוד התורה. ומתחלה נקדים, איתא במסורת ג' נחנו, חד קמוצה, וב' פתח. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים (בראשית מב, יא), נחנו נעבור חלוצים וגו' (במדבר לב, לב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). במתן תורה זכינו לג' מעלות. א' ההשגה והנבואה, כדכתיב (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ב' מעלת המלוכה, כי אז חרות מהאומות ולהם בעצם המלוכה, וכל ישראל בני מלכים. הג' אז נתינת הארץ בעצם כדי לקיים מצות התלויות בארץ. מאמר בריש רש"י (בראשית א, א), אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל כו'. אלא המה ג' כתרים, כתר תורה, כתר כהונה הוא קדושת המקדש, כתר מלכות, ונרמזו במתן תורה (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכ"ת כהני"ם:
14
ט״ווהנה בג' אלה מצינו ענין אחדות. בנבואה, אמרו רבותינו ז"ל בפרק קמא דברכות (ז, א) שביקש משה מהקב"ה שלא תשרה שכינה רק בישראל, (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך, באומה יחידית אתה אחד ושמך אחד כו'. המלוכה אחת, דבר אחד לדור, מלכותא דארעא כעין דרקיעא, וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט, כג), ולא נתנה אלא לדוד ולזרעו. קדושת הארץ אחדות, (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' וגו', וכל הארצות ניזונות מתמציתה, ומרכז ארץ ישראל בית המקדש מכוון כנגד בית המקדש שלמעלה מתאחד עמו ויחדיו יהיו תמים והי' המשכן אחד:
15
ט״זכולנו בני איש אחד נחנו (בראשית מב, יא). זה יהיה נגד כתר מלכות, במדרש רבות ויגש (צג, ב), כי הנה המלכים נועדו וגו' (תהלים מח, ה), זה יהודה ויוסף, עיין שם. (בכה על צווארי (בראשית מה, יד), בית המקדש (מגילה טז, ב)) נצנצה בהם רוח הקודש, ורומזים על העתיד מלכות בית דוד ומלכות אפרים, וכולם בעונותינו הרבים נתבטלו, והאחרון הכביד חורבן הבית, ושם כתיב (איכה ה, ו) מצרים נתנו יד, בט' באב הוקבע בכיה לדורות מחטא המרגלים (תענית כט, א):
16
י״זועל זה בא הרמז דרך חקירה הלא אנחנו בני איש אחד דבקים בדבקות האמיתי, כל תיבה בתורה אמיתית, ואין אנחנו מהמרגלים כלב ויהושע, ומדוע לא הצליחה ועל כן כתיב חסר א', כי בזה יתורץ החקירה מה שהיו חסרים. כבר אמרתי המלכות בנתינת התורה, ואז אמר הקב"ה למשה אחוז בכסא (שבת פח, ב), אנכ"י בגימטריא כסא, שנאמר (איוב כו, ט) מאחז פני כסא, וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט, כג), והנה כביכול כסא מלכות שלמעלה חסר א'. וכשיקוים (שמות טו, יח) ה' ימלוך לעולם, ועד אז תשיב המלוכה לבעלה (משיח בן יוסף, משיח בן דוד), ולא יחצו ישראל עוד לב' ממלכות, רק לסוד אחד והיו לעץ אחד, והחולק אמלכות בית דוד כחולק אשכינה:
17
י״חנחנו נעבור חלוצים (במדבר לב, לב). נגד מעלת ארץ ישראל ובית המקדש. בני גד ובני ראובן בהופיע עליהם רוח הקודש כי הם יגלו בראשונה נחלה מבוהלת, אמרו למה זה ועל מה זה מה חטאנו, הלא אנחנו נעבור חלוצים לעשות יתר מחיובינו לילך בראש הצבא, פשט צדקת ה' עשה שכתבתי במקום אחר. וגם פה קדושה אתנו, כי אתנו אחוזת נחלתינו זה משה רבינו ע"ה, תורה צוה לנו משה מורשה (דברים לג, ד). והתשובה חסר א', בזוהר פרשת ויקרא ה' אל משה, כמו (ישעיה כב, יב) ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו', כי מגיד מראשית אחרית דבר אתו מחורבן אהל מועד. וזהו סוד א' זעירא, כי המשכן שהיא בסוד א' יתקטן ויחרב, אבל לא שיתבטל לגמרי ח"ו, כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד. אבל נחלת בני גד ובני ראובן קדושתם היה מעט, ובהסתלק אז חסר א' לגמרי, וזה היה חטאם שלא במקום קדושה. כבר כתבתי הסימן (מל"א ו, ו) מגרעות נתן בית לסביב חוצה. מג"ר ראשי תיבות מנשה גד ראובן, כך כתוב בספר עשרה מאמרות. וזה היה עוות אשר לא יוכלו לתקן מה שהיו חוצה ונשלחו חוצה. ואני אומר רמז בפרשה זו מוסבת שם. וכבר נודע מה שכתב הזוהר מענין ד' צומות דחרבן בפסוק (בראשית לב, לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, הרי רומזים השמות גיד מלשון גד, הנשה רומז למנשה, ראובן כבר רומז (שם כט, לב) ראה ה' בעניי, אני הגבר ראה עני והבן:
18
י״טנחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). נגד מעלת ההשגה והדביקות, ואמר כמתמיה, ועל דרך שאומר הפייטן הספרדי, לי נאה למעול ולך נאה למחול המבדיל בין קודש לחול. וזהו שאמר נחנו פשענו, כי כן טבענו, אבל אתה רב סליחות למה לא סלחת, ואז נתקיים עונותיכם מבדילים שלא יוכל להיות הדבקות. ובא התשובה חסר א', דהיינו א' כתנות אור בזוהמת נתהוה עור, ובמתן תורה פסקה הזוהמא (שבת קמו, א), ואחר כך חזרה ואין לה תקנה אלא בשבירה, ואז (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה כו'. והנה נחנו המדבר מכתר מלוכה קמוצה ולא פתוחה, כי אינה פתוחה לשום אדם כי אם לדוד ולזרעו. אבל נחנו דכתר תורה פתוחה לכל, כל הרוצה ליטול, ובבחינה זו כתר דכהונה ואוירא דארץ ישראל, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (הוריות יג, א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ודרשו מפסוק (משלי ג, טו) יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. בפרק קמא דעבודה זרה (ג, א) תניא, רבי מאיר אומר, אפילו גוי העוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. הרי נחנו נעבור עם המסורת שלו רומז לכתר תורה שנסעו מנו"ן ויחזרו לנו"ן המעולה ביותר, וכן בכולם:
19
כ׳נביא מקרבך (דברים יח, טו). מעלת עמוד העבודה, שכל כך גדול העבודה שהוצרכה מפי הקב"ה בהוראת שעה אף בזר, כמו משה רבינו ע"ה בז' ימי מלואים ואליהו הנביא בהר הכרמל, וילפינן מזה הפסוק נביא וגו' אליו תשמעון:
20
כ״אנגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען (תהלים עח, יב). עמוד גמילות חסדים, נתינת הארץ לאבות היה מצד החסד כמו שאמר לאברהם וקאי אנתינת הארץ, וכמו שפירש החכם אלשיך מה שקיים הקב"ה ההבטחה ליעקב, זה היה דין אמת לאמתו מאחר אשר נשבע כבר לאבותינו. אמנם מה שעשה מתחלה שהבטיח לאברהם ונשבע, זה היה חסד, וזהו חסד לאברהם. נמצא מקור נובע מצד החסד:
21
כ״בעוד היה חסד גדול ששמח הקב"ה בעת שיעבודם במצרים כמו שכתוב (שמות ו, ו-ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו'. וכתיב (שם ח) והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב. ונגד אבותם עשה פלא כמו שכתב רש"י ותחת אשר אהב וגו' ויוציאך ה' בפניו. ור"מ קורדוויר"א כתב בספר גירושין, בפניו קאי אאברהם לחוד שהוא חסד:
22
כ״געוד חסד גדול שנתן בעין יפה, שצוען מצרים היה נחשב נגד ארץ ישראל לשדה, עיין ברש"י שלח לך (במדבר יג, כב) שבע שנים נבנתה כו':
23
כ״דעוד מרומז כנגד אבותם החסד הגדול שעשה עמנו הקב"ה, שזכרו רבותינו ז"ל והביאו רש"י בענין (דברים ד, כה) ונושנתם שהקדים הקב"ה שתי שנים. ומצאתי בספר כתיבת יד מספרי רוקח, כשתחסר עוד מתת"ן שנים ב' שנים שהיו שנים רעות שהיתה ירושלים במצור, נשאר תתמ"ח כמנין אברהם יצחק יעקב. על כן בעמידת הארץ בתהלים סימן ק"ה (ח-ט) כתיב, זכר לעולם בריתו וגו'. אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק ויעמידה ליעקב. וזהו נגד אבותם עשה פלא. עוד אני אומר כי בכפל היה החסד, לקח הקב"ה רד"ו שיעבוד מצרים וצירף רד"ו לצדיק דיצחק ונעשית שי"ן. והנה יצחק מורה דין קץ חי, ורבקה אמרה (בראשית כז, מו) קצתי בחיי, וכתב בעל הטורים, ק' זעירא, בראותה חורבן ההיכל גבוה ק' אמה, ואז יצחק יצא חק הוא החוק אשר בשאירו שם וכדאיתא בפתיחה דאיכה חייך עברו ברית כו', אבל בשלוותא ישחק יש חק, כי חק לישראל כו' (תהלים פא, ה). וכן בית שני עמד ישח"ק שנים, כשתסיר ב' שנים של המצור, הרי זה הפסוק על עמוד גמילות חסדים מנו"ן לנו"ן:
24
כ״הנהר פלגיו ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון (תהלים מו, ה). עמוד דין המרומז בנהר פלגיו כמו שכתב הרד"ק, והוא שמחה בעיר הקודש כי לא לן אדם בירושלים ובידו חטא (ב"ר כא, כא), והיו מתנהגים על פי אלהים שהוא מדת הדין לטובתם פשט אל זועם כו', להתקיים (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי וגו' על כן אפקוד עליכם עונותיכם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ד, א), וכתבתי במקום אחר. וזהו שאמר נהר פלגיו נגד ימים המרעישים כמו שכתב הרד"ק, ומדת הדין הזה ישמחו ונהפך לושאבתם מים בששון ממעייני הישועה (ישעיה יב, ג):
25
כ״ונחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז, כא). עמוד אמת, כמ"ש משה רעיא מהימנא, ואהרן אחיך [יהיה] נביאך (שמות ז, א), והכל יד משה. ועל כן כתיב לשון יחיד:
26
כ״זנפתי משכבי מור אהלים וקנמון (משלי כ, כז). עמוד השלום, בעת השכיבה ראוי לאדם בשלום ישכב עם חבירו, כההיא חסידא כל אימת דסליק לפוריא אמר שרי ומחיל למען דציער לי, ואז במקום חרון אף ריח אף ריח ניחוח נחת רוח. וזהו נפתי משכבי כו':
27
כ״חנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן (משלי כ, כז). עמוד התשובה, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה. ועל בעל תשובה נר דולק, עיין ברש"י בסוף פרק קמא דסנהדרין (לא, ב) כמר עוקבא לדזיו ליה, ובמעשה דרבי נתן צוציתא סוף פרק במה בהמה (שבת נו, ב):
28
כ״טגם רמז עניינים גדולים של תשובה, כתיב (קהלת ו, ז) כל עמל [ה]אדם לפיהו, לשון הרע רכילות וכל חשמ"ל, והדבור מצד הנשמה לנפש חיה (בראשית ב, ז) תרגם אונקלוס לרוח ממללא, זהו נשמת אדם. גם כל עמל אדם לפיהו, זריזות הרחקת מאכלות אסורות רבו כמו רבו, וזהו עבירת אדם הראשון גרם לו ולזרעו מיתה. וזהו חופש כל חדרי בטן. וכן נרמז בכל חדרי בטן איסורי ביאה והנמשך מזה, וכבר כללו רבותינו ז"ל (ב"ב קסה, א) כולם בלשון הרע ורוב בגזל ומיעוטם בעריות, וסימנם עג"ל. ואין כל פקודה שאין בו מחטא זה מה שרשום בעגל:
29
ל׳נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון (ירמיה נ, ח). עמוד התפילה, להיות השפתיים נאים ישקני מנשיקות פיהו מעוררים אהבה שלמעלה כמשוש חתן לכלה. ודבש וחלב רומז לנסתרות כדאיתא בחגיגה (יג, א). ויהא מעוטף בציצית ותפילין, ותפילין פשיטא כי הוא מצות עשה, ולא הוצרך רק להזכיר ציצית שישתדל טלית בת ארבע כנפות בשעת תפלה, וזהו ריח שלמותיך כריח לבנון כמו שכתב הבחיי בהקדמה עיין שם:
30
ל״אנדו מתוך בבל ומארץ כשדים צאו והיו כעתודים לפני צאן (ירמיה נ, ח). עמוד הצדקה, כתיב (ישעיה א, כז) ציון וגו' בצדקה, רצה לומר בזכות צדקה, וקאי אצדקה שיעשו ישראל. עוד יש לפרש דקאי אצדקה דבבל, שמעיקרא עשה נבוכדנצר עצת דניאל (דניאל ד, כד) וחטאיך בצדקה פרוק, וכשנתחרט (שם כז) הלא דא כו', עיין שם, ועל כן חרב. ואמר (ירמיה נ, ח) והיו כעתודים כו', רומז למה שכתוב (משלי יא, כד) יש מפזר ונוסף עוד. וכן אמרו (שבת קיט, א), עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ונתקיים ביעקב שאמר (בראשית כח, כב) עשר אעשרנו, השפיע לו הקב"ה עושר שלא בטבע, כמו שכתוב (שם לא, י) ואשא עיני ואראה בחלום והנה העתודים העולים על הצאן עקודים וגו'. וכתיב (שם ל, מ) ויתן פני הצאן:
31
ל״בנשקי קשת מימינים ומשמאילים באבנים בחצים בקשת מאחי שאול מבנימין (דה"א יב, ב). זהו סוד עמוד האמונה, ידוע שאול זכה למלוכה על אשר לא השתחוה בנימין נגד עשו, שהיה שם אלהי נכר סמאל. וכן מרדכי לא יכרע וגו' (אסתר ג, ב), כמבואר בארוכה בספר קול בוכים. והנה החולק על מלכות בית דוד כחולק אשכינה, וזהו סוד הענין אשר מאחי שאול בעצמם הוצרכו להתדבק ולהתייחד במלכות בית דוד ודוק:
32
ל״גהרי אלו י' פסוקים מנו"ן לנו"ן תירץ על פסוק נגע צרעת כו'. והענין כי נסעו מנו"ן עשר מסעות, ונפלה ולא תוסיף כו'. וזהו ענין מאמר (ר"ה לא, א) עשר מסעות, מכפורת לכרוב, כפורת הוא על ארון העדות שבו עמוד התורה:
33
ל״דוכשנחסר זה העמוד, נסע לכרוב עמוד העבודה, כרוב דמות אדם, אדם כי יקריב (ויקרא א, ג), שור שהקריב אדם כו'. ואיתא פרק אין דורשין (חגיגה יג, ב) יחזקאל ביקש ונהפך שור לכרוב:
34
ל״הוכשנחסר עמוד העבודה, נסע למפתן הבית, רומז על גמילות חסדים יהיה ביתך פתוח לרוחה, (בראשית יח, א) והוא יושב בפתח האהל לראות אחר אורחים, ואנשי ירושלים מפה פרוסה כו' (מדרש איכה ד, ג):
35
ל״ווכשנחסר זה, נסע לחצר, הוא החצר הפנימי דהיינו העזרה כדפירש רש"י ביחזקאל סי' י', וזה רומז על עמוד הדין. רבותינו ז"ל אמרו (יומא כה, א) אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד, והקב"ה אמר לאברהם שב אתה סימן לבניך (בר"ר מח, ז), ומלכות בית דוד היו עמודי הדין, כה אמר ה' לבית דוד דינו לבקר משפט (ירמיה כא, יב) ויהושפט אמר לשופטים (דה"ב יט, ו) ראו מה אתם עושים כו'. ויאשיה כל דין שדן עד שנעשה י"ח שנים כו'. דוד אמר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק כו'. ויהי דוד כו' (ש"ב ח, טו):
36
ל״זוכשנחסר זה, נסע למזרח, וכתב רש"י בספר עמוס סימן ט' שהוא מזבח הזהב והוא מזבח הקטורת שהוא נגד עמוד האמת, כדכתיב (משלי כח, כ) איש אמונות רב ברכות. וכן אמרו רבותינו ז"ל (יומא כו, א) הקטורת מעשרת, ברך ה' חילו (דברים לג, יא):
37
ל״חוכשנחסר, אז נסע משם לגג מזבח, במקום שקיטור הקטורת עולה ומקשר ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן נקרא קטורת, כי אין לך חביב מקטורת וזהו עמוד השלום:
38
ל״טוכשנחסר זה, אז חומות אנך עמוד התשובה, בפרק הזהב איתא שם (ב"מ נח, ב), לא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה, יז) באונאת דברים וכו'. כיצד, אם הי' בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים כו', עיין שם. אמר רב חסדא, כל השערים ננעלו, חוץ ג' שערי אונאה, שנאמר (עמוס ז, ז) הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך. וכשנחסר זה נסע לעיר מקום עמוד התפלה, כמו שכתוב (מל"א ח, מד) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת. וכתיב (ש"ב יח, ג) כי תהיה לנו מעיר לעזור:
39
מ׳וכשנחסר זה, נסע להר עמוד הצדקה, כמו שכתוב (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל. ועל כן כתיב (ישעיה נב, ז) על ההרים רגלי המבשר כו'. ושביה בצדקה (שם א, כז). ובפרק קמא דבתרא (י, א) י' דברים קשים, הר קשה כו', עד ומיתה קשה מכולם, וצדקה תציל ממות (משלי י, ב):
40
מ״אוכשנחסר זה, נסע במדבר עמוד האמונה, (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר. ובמדבר (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (קושיות) :
41
מ״בועל מסעות הללו רומזים המסעות בפרשה, כי דרך כלל יש רמז בפרשיות הללו מטות ומסעי על ענין הנשמה, ברוך אתה בצאתך וברוך אתה [בבאך] (דברים כח, ו), דהיינו מוצא הנשמה ממקורה והלוך ונסוע עד שובה למקומה הראשון. וזהו (במדבר לג, ב) מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כי היא חלק ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם, דהיינו חוזרת למקומה. ונרמז בפרשות מטות (שם ל, ג) איש כי ידור נדר או השבע שבועה, זה רומז למה שכתב הזוהר בפסוק (ויקרא ה, א) נפש כי תחטא ושמעה קול אלה כו', כי משביעין את הנשמה קודם בואה לעולם כמו שלמדו רבותינו ז"ל (נדה ל, ב), כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ואפשר כי ידור נדר נשמת שדי תבינם, בסוד בינה סוד נשמה חדשה. או השבע שבועה והיא נשמה מגולגלת, כי כבר מושבע ועומד. ואומר, לא יחל דבריו, ורמז נפלא באיש הוזכרו ב' עניינים לאסור איסר ככל היוצא מפיו יעשה, ובאשה לא הוזכר רק (במדבר ל, ה) אשר אסרה על נפשה יקום, ולא הזכיר עשיה, כי כל איסורין שבתורה האשה שוה לאיש זולת במצות עשה שהזמן גרמא (קידושין לה, א). אחר כך מתחיל מכיבוש ארצות למטה לארץ ישראל, אשר לעומת זה ארץ העליונה, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א) שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים כו'. ואז הרמז דאלה מסעי בני ישראל. ואז מרמזים אלו נבואת לרמזים שלנו מהמסעות שזכרנו שנסעו בהם מוצאיהם למסעיהם, אבל יהיו מסעיהם למוצאיהם כמו שכתבתי מנו"ן לנו"ן:
42
מ״גהנה הם י"ב מסעות עד מדבר סיני ששם קבלו תורה תורת ידו"ד תמימה י"ב צירופי של ידו"ד אחד, וכן נתייחדו י"ב שבטי ישראל כאיש אחד, וכל המסעות הם צירופי שמות, עיין בצרור המור בפרשה זו:
43
מ״דאחר מדבר סיני היו ב' מסעות, קברות התאוה התחילו לקלקל, אבל עדיין לא נעשה רושם עד רתמה שמשם נשתלחו המרגלים והוקבע בכיה לדורות. ומרתמה עד הר ההר תמצא כ' מסעות נגד עשר מסעות שנסעה שכינה וכנגדן גלו סנהדרין י' גלויות (ר"ה לא, א), ובהר ההר שם מת אהרן בחדש החמישי באחד לחודש (במדבר לג, לח), על כן משנכנס אב ממעטין בשמחה. וכשמת חזרו לאחוריהם ח' מסעות, ומסתמא לכל יום היה מסע אחד, נמצא הגיעו לשם בט' באב ועשו הספד, ועם כל זה הכהן גדול ראשון שהוא אהרן נגד בית מקדש ראשון, כי אהרן נגד בית ראשון, ועזרא נגד בית שני, והוא גם כן גילגול אהרן עולה עם אותיותיו במספר קטן כמו אהרן. על כן הוזכר מיתתו ב' פעמים בפרשת חקת (שם כ, כח), ובפרשת זו (שם לג, לח). ושם בפרשת חקת לא הוזכרה במיתה נשיקה, כי חורבן בית ראשון הוא יותר ברע. אף כי חורבן בית שני גרוע לן, מכל מקום מעת חסרנו כל אלה מהמעלות הגדולות בחורבן בית ראשון עדיין לא זכינו, כי חסר ה' דברים (יומא כא, ב):
44
מ״הומי גרם כל אלה, הכנעני מלך ערד, כנען בידו מאזני מרמה הוא היצה"ר הוא השטן. ודרך רמז הוא מלך ערד, כמאמר ר' חנינא בברכות (לג, א), לא הערוד ממית, אלא החטא ממית. והוא שולח את הערוד למוסר טוב. ואיתא בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א דף כה, ב) ומובא בטור (או"ח תקנא) הני נשי דנהגי דלא למשתי עמרא, ואית דגרסי חמרא כו'. הענין, חוה סחטה אשכול ענבים בגירוי הנחש ומשם חורבן בית המקדש, עיין בזוהר גלאנט"י. ואיבה אשית (בראשית ג, טו), איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה (איכה א, א) ראשי תיבות איבה רעה. והיא גרמה שנכנס אב הראשון הכולל כל הנשמות אל עפר שב, ואמרו רז"ל בסנהדרין (עי' לח, ב) שמינית נזרקה בו נשמה, ומאז עד שנטרד ט' שעות נגד ט' באב. ואמר לו הקב"ה איכה, מלשון איכה, עיין בפתיחה (ד) והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז), והארכתי בדרוש שמיני כי אהרן תיקון של אדם קדמאה עיין שם. ואז יבא על נכון הני נשי דנהיגי מן אב שלא לשתות יין, על כן אני מפרש גם בגירסא זו, נשי, נשים הם יותר זהירות. ואית דגרסי למשתי עמרא, עיקר בגדי כהונה תכלת אהרן תיקון אדם. והנה מזוהמת הנחש שגרמה חוה יצא קין והביא זרע פשתן ונעשו כלאים, כי הכל צמר הצאן, ובבגדי כהונה כלאים משתרי כי הוא מטהר ומזכך הפשתן שבו כי עקרו תכלת. ויבכו כל בית ישראל את אהרן (עי' במדבר כ, כט). כל בית, אלו הנשים (תנחומא חקת), ודוק בענינים האלו:
45
מ״ואחר כך ח' מסעות עד סמוך לגבול ארץ ישראל הם ד' גלויות. ואיתא במדרש (איכ"ר א, נז) חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים, נמצא ד' גלויות הן ח'. כיצד, כשזכינו היינו מרכבה למעלה בסוד ד' דגלים בד' מחנות שכינה אדם שור נשר אריה. ולא זו שגלינו מזה הכבוד, אלא בעונותינו הרבים נתהפך. כיצד, חורבן בית ראשון (משנכנס אב ראשי תיבות אדום בבל) ארי עלה ארי' מסבכו (ירמיה ד, ז). חורבן בית שני נשר, כדאיתא באיכה רבתי (א, מח) בעובדא דטרכינס אמר אנא נשרא, ביני וביני מדי ויון, מדי אדם, כמו שדרשו רז"ל (מגילה יא, א) על המן, בקום עלינו אדם (תהלים קכד, ב), ולא מלך יון, שור שאמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק כו':
46
מ״זהרי מבואר ענין המסעות רומזים על מוצא ומבוא הנשמות, ומספר המסעות מ"ב כמספר שם של מ"ב. וכתב מהר"ם קורדוויר"א, שטוב לנשמה בהפרדה, בשתים יכסה ובשתים יעופף. ובצרור המור כתב, התחלת התורה בשם מ"ב, כי הוא נרמז בפרשה ראשונה דבראשית. וכן מ"ב מסעות סוף התורה, כי אלה הדברים משנה תורה. ועל כן כתיב על פי ה', וכן נרמז ה' ב"ם:
47
מ״חועוד רומזים המסעות למה שכתבתי, וזה תלוי בזה לנקות הנשמה. ועיין עוד בצרור המור בענין מסעות, איך הקב"ה מונה כל המקומות שהיו ישראל מטולטלים עד בואם לארץ ישראל, כך מונה עתה בגלות כל הנדנודים וטלטולים, והכל יעלה לחשבון בשוב ה' את שיבת ציון. על כן הוזכר מיד אחר המסעות חלוקת ארץ ישראל, ואז יקויים (במדבר לא, מט) ולא נפקד ממנו איש, כי אתם בית ישראל תלקטו אחד אחד. וחתם החנייה האחרונה בערבות מואב, יהיה רומז ג"כ לענין ולא נפקד ממנו איש, על דרך דאיתא בפרק חלק (סנהדרין צו, ב) אמר עולא, עמון ומואב שבבי בישי דירושלים היו. כיון דשמעי לנביאי דקא מתנבאו לחורבנה דירושלים, שלחו לנבוכדנצר, פוק ותא. אמר, מסתפינה דלא לעבד לי כדעבד בקמאי. שלחו ליה, אין האיש בביתו, ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה כו'. עד, דהדרי' רשעים בתשובה ומייתו לי. שלחו ליה, כבר קבע להם זמן, שנאמר (משלי ז, כ) ליום הכסא וגו', עיין שם:
48
מ״טוזהו ענין נעמי אמרה (רות א, כ) קראן לי מרה, בבואה משדי מואב, כי הם מררו לנו, אבל נתקיים שם נעמי בנעים זמירות דוד המלך שיבא משיח ממנו אשר עליו אמר מלך מואב כי חזק הוא ממני, דהיינו המשיח כמבואר בזוהר. וזהו סוד ערבות מואב, המרירות ילך וישאר הערב המתיקות, ואז לא נפקד ממנו איש. לא כמו שאמרו המרים כי אין איש בביתו:
49
נ׳ועל זה רומז המזמור (תהלים קלז, א) על נהרות בבל שם ישבנו כו'. רצה לומר, שבכו כשהגיעו לבבל בזכרנו את ציון, את רצו לומר הטפל לציון, דהיינו אותן שבבי בישי. אבל תלינו כנורותינו על ערבים בתוכה, דהיינו ערבות מואב כדפירשתי, ואז נשורר כנור דוד:
50
נ״אוהואיל והמזמור אתא לידן, ומצוה מוטל על כל לעורר על החורבן והגלויות, אפרש אותו. על נהרות בבל וגו' גם בכינו. קשה, מה זה לשון גם. ועל דרך הפשט, גם לשון ריבוי, רצה לומר בכיה רבה. גם מתורץ במה שאמרו רז"ל במדרש (איכ"ר ה, ה) על צוארנו נרדפנו (איכה ה, ה), שנבוכדנצר ציוה אלהיהן של אלו רחמן, ידו פשוטה לקבל שבים, לא תשבקון דלצלון כו', הרי שמנע מהם שערי דמעות. ואיתא עוד במדרש (תהלים קלז, ג) מה רמז ישראל לבכות על נהר פרת. ר' יוחנן אמר, הרג בהם פרת בישראל, יותר ממה שהרג נבוכדנצר הרשע כו'. והנה אז היה להם רשות לבכות, אז גם בכינו בזכרנו את ציון. והאויבים סברו שכל הבכיה בשביל כאב פרת:
51
נ״בעל ערבים בתוכה תלינו כנורותינו, הוא כפשוטו, שתלו הכינורות על ערבי נחל. אבל רמזו בזה רמזים מה שנתקיים (עי' איוב ל, לא) והיה כנורי לאבל תלו בהערבים. הנה הפייטן דסוכות מפרש ד' מיני כתות אדם בישראל, וערבי נחל הם הרשעים שאין בהם טעם וריח. ואחר כך רמז שנית, ואם תאמר למה ימותו צדיקים עם רשעים, על ערבים בתוכה כו', כי כל ישראל ערבים זה בזה, ומי שיש בידו למחות כו' (ע"ז יח, א):
52
נ״גאי נמי, רומז להא דאיתא במדרש תהלים (ח, ד), בני אם ערבת לרעך בישראל (משלי ו, א), הכתוב מדבר בשעת מתן תורה, אמר הקב"ה לישראל, תנו לי ערבים שתקיימו את התורה. אמרו לו, הרי אבות ערבים בנו. אמר להם הקב"ה, חייבים הם לי ולואי שיעמדו בעצמן. משל כו', לא את אבותינו כרת ברית (דברים ה, ג). הביאו לי מי שאינו חייב לי, התינוקות. מיד הביאו התינוקות מדדי אמותיהן, ומעוברת שלהן עמדה כריסן כמראה זכוכית וראו להקב"ה. אמר להם הקב"ה, ערבים אתם על אבותיכם שאם אינן מקיימין את התורה אתם נתפסים עליהם. אמרו, הן כו' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז כו' (תהלים ח, ג). ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני (הושע ד, ו). מהו גם אני, מצטער אני עליהם שהם מחסירים עצמם ואינן מקיימים את התורה. דבר אחר, א"ר חייא כביכול אף אני משתכח שיהיו התינוקות מברכין אותי, שנאמר גם אני כו', עד פתחו אלו ואלו ואמרו שירה, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. על זה בא הרמז בבואם לבבל ששם החרש והמסגר כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה, ועוד גלות יכניה קיימת כו' כי הם היו בעלי תורה, ואז זכרו ג"כ בבני ציון היקרים ובכו הרבה בכה על הערבות אשר נתפס בעונם, ותחת שפתחו ואמרו שירה כדלעיל, גרם החטא כי שם שאלונו שובינו דברי שיר:
53
נ״דאי נמי, על הערבים ערב רב תלינו כנורותינו, רצה לומר כשהיינו טובים אז היה נשכח פקודת העגל, כי תליית כנור של דוד היה תיקון לזה כאשר הארכתי בהג"ה בעמק ברכה. ואני המגיה כתבתי ענין הכנור לקמן במסכת סוכה, ועיין שם שייך לכאן. ועתה כי גלינו לבבל, בא יום פקודה ובכינו על זה כי שם שאלונו כו', דכתיב דברי שיר:
54
נ״הדברי, דאיתא במדרש שקטעו הלויים אצבעותיהם, על כן לא יוכלו לשאול מהם לשורר ביד. וזהו משיר, מקצת ולא כולו, כי שיר הלוים היה ביד ובפה. ומה שאמר כי מוסף על מה שאמרו גם בכינו, רצה לומר ריבוי בכיה. והרבו כל כך בבכיה שלא יוכלו לדבר, כי שם כו' ומהם נלמוד אנחנו איך נשיר את שיר ה' כו'. זמרא מנלן דאסור כו', ועיין כל הסוגיא ברי"ף דברכות, והוכיח הרבה מעניינים כאלה:
55
נ״ואם אשכחך כו', שכחה אמר נגד הגלות הזה הארוך העומד לשכוח אמר לא אשכחך, וכנגד בבל אמר אזכור מיד, על כן בפרשת עמלק הזהירה התורה (דברים כה, יז-יט) זכור כו' ואל תשכח, רצה לומר הן תהיה הגאולה בקירוב או באיחור. על כן התפלל אח"כ אבל אתה ה' זכור מיד לבני אדום, שלא תאריך הגלות:
56
נ״זאי נמי, אם אשכחך כו' חיוב גדול להתאבל תמיד על ירושלים, דהיינו הכבוד שגלה. וזהו (ישעיה סו, י) שישו וגו' כל המתאבלים עליה, רצה לומר על השכינה. גם בזכות הדביקות וקדושה שהיה לנו אז, יתעורר לתשובה, כי עתה שנפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כו'. משא"כ בזמן בית המקדש הביאו קרבנות לכפר. גם יזכור אז היינו טהורים ודבקים בשכינה, ואנחנו עתה טמאים ומרוחקים וסתם תפלתינו, ובחינות אלף כאלה, על דא ודאי בכינו, ומביא לתשובה. והנה כתיב (דברים ו, יב) השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, על זה אמר אם אשכח העונות מלתקנה, תשכח ימיני כו', הימין שהוא לו החביבה דהיינו ימינו של הקב"ה הפשוטה לקבל שבים. והחורבן השיב אחור ימינו מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב כמו שכתבתי במקום אחר:
57
נ״חאם לא אזכרכי. זה קאי אשבתות וימים טובים שאינם בעשיית תשובה בפועל, מכל מקום זכרון מקרא קודש לקדש המעשים ולעורר בלב. ושמחה הם ימים טובים (דברים טז, יד) ושמחת בחגך, וראש המועדים הוא שבת. והנה שכח ה' שבת ומועד, והזכרה זו יתוקן:
58
נ״טואמר תדבק לשוני לחכי, כי החיך טועם, וכתיב (תהלים לה, כח) ולשוני תהגה צדקתך, ורומז על חיוב ברכת המזון, ואז מזכירין ירושלים בראש חודש ויום טוב ושבת בהזכרה דברכת המזון:
59
ס׳אי נמי, על ראש שמחתי רומז על פשט איכה יעיב כדכתיב בדרוש חזון התעבה בית המקדש שלמעלה הרוחני והשליחו לארץ. ובית המקדש שלנו נקרא ראש ושמחה. נקרא ראש, כדכתיב (ישעיה ב, ב) נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. ושמחתם לפני ה' אלקיך (ויקרא כג, מ), דרשו רז"ל (סוכה מג, א) זהו במקדש שניטל הלולב ז' ימים ואז שמחת בית השואבה. ועל ירושלים שלמטה אנו מעלים עליה את שלמעלה בהזכרה, שהרי אנו אומרים המעלות ממטה למעלה, זכרוננו וזכרון אבותינו ומשיח וירושלים וזכרון עמך בית ישראל הוא תפארת ישראל המושלך משמים. וכן בשבת ברצה, נחמת ציון ועל גבה בנין ירושלים שלמעלה:
60
ס״אזכור ה' לבני אדום כו'. באדום אמר בני, ובבבל אמר בת בבל. דוגמא לזה באיכה (ב, א. ד, ב) תמצא בת ציון ובני ציון. אי נמי, כנגד ילידי זנונים דהושע ילדה בת לא רוחמה, וילדה בן לא עמי. הבת נגד גלות בבל. ומה שכתיב שם (הושע א, ז) ואת בית יהודה ארחם, כן היה בבבל. ובני יכני' אסיר בנו, שנולד בבית האסורין. שלתיאל, שנשאל אל על אלתו כו', כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לח, א), ומעשה דבוסתינאה:
61
ס״באי נמי, יש בזה רמז נפלא. רז"ל אמרו (פסחים פז, ב), למה פיזר הקדוש ברוך הוא ישראל בכל העולם, כדי שיתוספו עליהם גרים, כי הקדוש ברוך הוא לחפץ לזכות כל מעשי ידיו, וכמו שאמרו (מגילה י, ב) מעשי ידי טבעו בים. והנה לאדום יש אחיזה בישראל ויצא מהם צנור גדול עמוד קדושה, ולהם בן שממנו נבנה העולם. משא"כ בבל, והוא כדאיתא בחלק (סנהדרין צו, ב) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים כו'. מבני בניו של המן כו'. ואף מבניו של אותו רשע בקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת כו', עד (ירמיה נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה. והנה מנירון קיסר יצא ר' מאיר שנקרא רבי נהוראי שמאיר עיני חכמים, ובתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור במקום עור. וזה סוד (תהלים קלז, ז) זכור ה' לבני אדום האומרים ער"ו ער"ו עד היסוד, דהיינו להתם חטאת ולנקות הקליפה מכל וכל. וער"ו אותיות עו"ר, על כן אמר יום ירושלים. וקשה מה זה שאמר יום. אלא אור יממא הוא כדאיתא ריש פסחים (פסחים ב, א), כי נתהפך לאור. אבל בבל לא נרפתה לגמרי, אבל רפינו מעט דהיינו תלמוד בבלי. ובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א), מאי בבל, א"ר יוחנן בלולה במקרא במשנה בתלמוד. פירש ר"ת כו' עיין בתוס' (ד"ה בלולה). וידוע תורה שבע"פ סוד נקיבה, ור' מאיר לבלר תורה שבכתב היה סוד זכר. גם ב"ת למפרע תלמוד בבלי. ולא נרפתה בבל, כדאיתא שם בזה בורר (סנהדרין כד, א) במחשכים הושיבני וגו' (איכה ג, ו), אמר ר' ירמי' זה תלמודא של בבל. אי נמי, מה שאמר יום ירושלים, רמז כשחטא דוד בבת שבע נעשה פרצה בבית דוד, ויתקן בביאת הגואל. והנה שם כתיב (ש"ב יב, ג) [ו]לרש אין כל כי אם כשבה, כי אנחנו בגלות כשה אחת כו'. ושם כתיב ואני [אעשה אֶת הַדבָר הַזה נגד כל יִשרָאֵל ו]נגד השמש, כן בחורבן ליטא שמשא והוכרחה להאיר, וזהו יום, תצרף לר"ש עם יו"ם, תמצא ירושלים. אי נמי, בת ובן על דרך שיר ושירה, לאחר גלות אדום זה שיר חדש לשון זכר, אמן:
62