שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תענית, תורה אור ה׳Shenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Taanit, Torah Ohr 5
א׳ענין אור תורה מענין סוד התענית
1
ב׳כתיב (בראשית ב, טז) מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ויש להקשות, למאי נפקא מינה אמר ליה הקב"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, וכי לא סגי דלאו הכי, לא היה לו רק להזהיר שלא יאכל מעץ הדעת:
2
ג׳הענין, אלו לא חטא אדם אז הי' מצות עשה שיאכל מכל אם הי' נשאר בכבודו, והוא בסוד צלם ודמות שלמעלה כביכול, וכל מה שהיה אוכל היה כמו קרבן והיה זה האוכל ריח ניחוח בקרבו וקדוש יאמר, לו והיה מקוים בו בקרבך קדוש. אבל לאחר שחטא ונפגם וירד ממעלתו ונתרחק, אזי הוא צריך להקריב את עצמו דהיינו בתעניות שמקריב חלבו ודמו. וכן אמרו המקובלים שאדם הראשון התענה כל ימיו, ורמז לדבר חיה תתק"ל כמנין תענית. ואף ע"פ שבדברי רז"ל הוזכר שעשה תשובה ק"ל שנה, זהו התשובה החמורה שעשה שהזכירו זה היה ק"ל שנה, ולאחר ק"ל שנה פסק מהתשובה חמורה, אבל בתענית היה כל ימיו:
3
ד׳ועל זה בא הרמז (תהלים קמא, ב) *תכון *תפלתי *קטורת *לפניך, ראשי תיבות תתק"ל. ואמר קטורת, כי ריח התענית הוא במקום ריח הקטורת. ואמר אח"כ (שם) משאת כפי מנחת ערב, כי לעת מנחה חטא האדם כמו שתירגם למנח יומא. והקדוש ב"ה מיעטו כמו שכתוב (שם קלט, ה) ותשת עלי כפיך, זהו משאת כפי. וכבר כתבתי כל זה למעלה:
4
ה׳והנה מכח חטא האכילה המשיך על עצמו עכירת החומר בשר ודם כתנות עור ובשר, על כן הוצרך להכניעו בתעניות. וזהו טעמם של רבי אלעזר וריש לקיש (עי' תענית יא, א) דסבירא להו היושב בתענית נקרא קדוש וחסיד כמו שכתבתי לעיל בפ"ק, וכתבתי שם שזהו אפילו במי שלא חטא, הכל מטעם למרק החומר כתנות עור ולזככו:
5
ו׳ועל זה בא רמז נפלא (ויקרא א, ג) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, אלו לא חטא אדם אז היתה האכילה מצוה ונעשית קרבן לו לעצמו, והיה מקוים בו מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם לעצמיכם כשתאכלו את אלו. אבל עתה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ולפי זה ניחא אדם למה נאמר, שרומז על אדם הראשון שגרם זה הקילקול של כתנות אור ונתרחק, צריך להקריב את עצמו, וזהו כי יקריב מכם ואז קרבן לה' ולא לעצמו. ואמר אחר כך, אם עולה קרבנו כו', הענין אף שמקריב גם עתה צאן ובקר, אל תחשוב כי הצאן והבקר הוא מקריב, רק מקריב את עצמו כאשר יתבאר לקמן בסוד העבודה, הצאן והבקר אינו אלא תמורתו:
6
ז׳וראיתי להביא בכאן סוד התענית מחיבור הר"מ דיליאון, והעתיק דבריו בעל תולעת יעקב וזה לשונו, סוד התענית, הלא יש לך לדעת כי דעת יוצרינו ברוך הוא רחוקה מדעת בני אדם, והוא ית' עשה האדם ישר והכניסו בזה העולם לצורך, ועל סיבה זו מתפשט סוד מציאותו לאין חקר ותכלית, וכאשר יבין הענין ישמח עם קונהו ויעבוד אותו באהבה. ואמנם שאע"פ שאדם הוא בעולם הזה כאשר אמרנו שגרעונו מצד משך שהמשיך האדם על עצמו בסיבה נכריה אשר אמריה החליקה, וחל עליו אותו המשך ונשתאב בעצמותיו ואחריו בכל דורותיו, והנה הוא שם עלילות דברים ושולט על כל אברים כמו החמסן לפתח תבואת רובץ ומימי חטאות שאב כי מנעוריו גדלוהו כאב. והוא נחבא במבואות המטונפים ידכה ישוח מאין פקח קוח שח בתרדימה גדולה עד עת בא האכילה. ואחר שאכל ושתה ומילא כריסו והנה הוא קם כגבור עורר משנתו שפת חלקות משפתו עד שפתו והחזיק בו ונשק לו, העיז פניו ויאמר לו לכה נרוה דודים ונשמח לאחרים בקרבך קדוש אין פקח עין ועבור על פשע והחזק בחטאות במועצות אם לא עכשיו אימתי, קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה ועשה עצמך כאיש זר, ומעולם לא תראה צדיק נעזר כי אם נשבר ונדכא נגוע ומעונה, ויסיתיהו בדבריו ובלשונו יכזב לו עד יטה אשוריו מני הדרך צעדו ויפלח חץ כבדו:
7
ח׳וידוע הוא לחכמים ויודעי בינה לעתים כי בעוד שהאדם רעב הוא שוכב וישן בתרדמותו ואין עורר משנתו, וכאשר האדם שבע הוא מתעורר ושמח ופועל ועושה ופורש רשת לרגליו. ובעוד שאינו מוציא אכילה והרעיב אדם את עצמו, אזי הוא נוסע תחנותו ויצא מאהל בלילו, כי לא ימצא מנוח אשר ייטב לו ויעוף כנשר לנסוע משם, כי בהיותו בתענית כל האברים יבקשו אוכל למו הולכים משוטטים אנה ואנה ואינם מוצאים כי אם חלבו ודמו, כולם רצים לאכול והמה באו בית לחם ופוגעים לזה זולל וסובא כאריה בבהמות יער נלחמים יחד ורודפים אותו לחוץ, והוא יוצא משם בעל כרחו. הלא ידעת כי בהיות זוהמא בתוך המשקה אשר ישתה האדם, שופך מן המשקה עד שתצא הזוהמא. ומי שהוא צח ביסודו, ישפוך כל המשקה עם הזוהמא ההיא, ואח"כ ימלא הכלי ממשקה טוב ונקי בלא שום זוהמא כלל:
8
ט׳כך הזוהמא הטמאה אשר בגופו ומאכלו ומשקהו צריך למעט הדם ההוא כי נשתאבה בו הזוהמא, ולהעמידו עד שתצא ממנו הזוהמא. כי בראותו מעוט האכילה והשתיה והדם מתמעט והולך ואין לו מקום בין האברים החולקים מעוט הדם, הוא מקוה ליין ואין, הלחם אזל מכליו וזוכר את רוב הבשר ואוכלו לחם לשובע, ועתה אין כל אומר בלבו מי יורידני ארץ כי אין זה מקומי. ואמרו חכמי עליון הקדמונים ז"ל במדרש כשיצאו ישראל ממצרים אותו מנוול היה ביניהם ונשאר במיעיהם. ואמרו, אמר ר' אבא לא בעי קב"ה למיהב לון לישראל נהמא קדישא מן שמיא עד דאפיק זוהמא מנהון, ובמה בתעניתא, הדא הוא דכתיב (דברים ח, ג) ויענך וירעבך וגו', להורות כי בתחלה הרבה להם תענית כי אין יציאת הזוהמא ההיא מקרבו של אדם זולתי בתעניות ועינוי הנפש, ורמז זה הוא נכון למשכילים:
9
י׳וסוד עיקר התענית על כל זה הוא מזבח מוכן לכפר על חטאיו, כי במיעוט אכילה ושתיה מתמעט מחלבו ומקריב אותו המיעוט בתפלתו לפני אלהיו, והיה לפנות ערב בגבור עליו חולשת האברים אש שלהבת יסודתו תוקד בו לא תכבה לאכול ולהמעיט חלבו ודמו. והסוד ועניינים ידועים באדם ואוכלים חלבו ודמו וממעטין אותו וכשם שעשן האש עולה מתוך הקרבן, כך ריח האדם יוצא לחוץ ועולה הוא ריח ניחוח לה', כל זה ביום התענית:
10
י״אוהאדם צריך לכוון רוחו ונשמתו לכל הדברים האלה, ולכונן עצמו לפני אלהיו כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ולבקש ממנו סליחה כבנות מזבח גופו לפניו בכל סדריו וענייניו, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. הרי לך מזבח שלם בכל ענייניו וסודותיו בכל אשר יהי' לפני ה', החלב והדם והאש והעשן והריח הכל תמים לפניו. ובמזבח הזה יקריב כל הקרבנות שבעולם, כי בהכינו המזבח הזה יקריב קרבנו, כי אם על תודה יקריבנו והתודה עליו את כל חטאתו ואת כל אשמו לפני ה' על המזבח הזה, אם על חטאת או על אשם בשגגה או בזדון יקריב עליו את כל אברים לפני ה' כליל תקטר. ואם זבח שלמים קרבנו במקום הזה ופשפש ולא מצא, שלום לו מאדון הכל, והוא זבח שלמים ממש לכפר עליו לפני ה'. כל הקרבנות שבעולם יכול אדם להקריב על המזבח הזה, כי זהו מזבח כפרה ממש להתודות עליו ולהקריב עליו כל אבריו למטה למצוא חשבון. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו. עד כאן דבריו:
11
י״בוזה לשון הזוהר פרשת שמות (ח"ב כ, ב) בפסוק (שה"ש ב, טז) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, שהקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובדין שהוא רמז השושנים שיש בו אודם ולובן. זה לשונו, מה השושן הזה אדום ולבן, כך ריח הקרבן מאדום ולבן, בא וראה מריח הקטורת שהסמנים מהם לבנים מהם אדומים, כגון הלבנה שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן, ועל כן מנהיג עולמו כשושנים שהוא אדום ולבן, דכתיב להקריב לי חלב ודם. כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום לבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור לבן אלא באש. עכשיו מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק להיות כלו לבן אלא באש, דאמר ר' יודא מתוך תעניתו של אדם מחלישין אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא נקרא מזבח כפרה. והיינו דאמר ר"א, כד הוה יתיב בתעניתא הוה מצלי ואמר, גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהקרבתי לפניך חלבי ודמי והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך שיהי' הריח העולה מפי בשעה זו כריח העולה והקרבן באש המזבח ותרצני, עד כאן לשונו:
12
י״גומצאתי כתוב בקונטרסי תלמידי האר"י ז"ל וזה לשונו, סוד התענית הוא דומה לקרבן. והענין, כי אף על פי שמצינו שהאכילה כשהאדם מכוון בה היא כוונה גדולה עד מאוד, מכל מקום הארתה היא מתתא לעילא כדמות תחילת הקרבן. אך התענית הוא כסיום ענין הקרבן מעילא לתתא, והוא כי הנה הקרבן בתחילה עולה מתתא לעילא ועולה העשן וריח ניחוח מעשיה ליצירה ומיצירה עד אין סוף כנודע, וכן הוא סוד אכילה של אדם שעולה הנאת האכילה ההיא באותן הכוונות הטובות מתתא לעילא, כי מן הכבד עולים ללב ומן הלב להמוח שהוא העליון שבאדם. אמנם סיום הקרבן הוא, אחר שעלה הריח ניחוח למעלה אז יורד שפע רב וגדול מעילא לתתא מן המוח העון עד סוף המדריגות. וזהו סוד התענית, כי ביום התענית אין האכילה עולה ממטה למעלה, רק אדרבה המוח משלח מזון מעילא לתתא לכל האיברים מאותו המזון הרוחני שהוא חלקו של מוח, משם הוא מחלק אחר כך מזון ומותר לכל האיברים, ומשם ניזונים ביום התענית. וזה הכוונה צריך שיכוין המתענה. עד כאן:
13
י״דוזה לשון הרמ"ע, ואולם התענית שהוא ראשית התיקונים סודו להעלות מן הקליפות נצוצות נשמות שיש למתענה יחס עמהן, ויש לחוש שמא נזדמנו לו מיני מאכל שניצוצות אלו גנוזים בהם ואכל אותם שלא כהוגן. והוא סוד (שמות כט, לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם, ואמרו רבנן (פסחים נט, ב) כהנים אוכלים והבעלים מתכפרין. והיא גופא קשיא, דהא קרא באכילת בעלים כתיב בפרשת המלואים, שאהרן ובניו בעלים הם. אלא ודאי האכילה כהוגן ועם הכוונה הראויה משויא ליה לאדם האוכלן כהן מכפר, ואז הניצוצות הגנוזות שם היו בעלים ממש של אותו החומר הנאכל והם המתכפרים. והוא סוד פתח במזבח וסיים בשלחן, ודי בזה:
14
ט״וובסוד התענית וכוונתו הטובה מתקן האדם מה שפגם בהם באכילה גסה שהיו זבחים לא לרצון. ועוד האכילה הוא תיקון ממטה למעלה שעולה המזון מן הכבד ללב וממנו למוח. והנה תענית הוא בגימטריא (כמתנת ידו שצריך ליתן צדקה ביום התענית, וכן (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה וגו' במספר שוה). וכן (שם ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים, כי הוא זן ומפרנס ממעלה למטה מן המחשבה לרעותא דליבא, וממנו לזכך הלב והדם שבכבד לזון ולפרנס אותו מן הרוחני ההוא, ומושך עליו שפע טהרה וקדוש, עד כאן לשונו:
15
ט״זאור התורה מענין העבודה
16
י״זיש ליתן טעם למה המעשה הזה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות, כגון עשיית סוכה וכל עבודת המצות. ונראה שכל מעשה המצות הם בחוץ ממנו. אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להש"י, ומיניה וביה הוא העבדות:
17
י״חוזה לשון הרב הרקנאטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל. והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, עד כאן לשונו:
18
י״טזהו (ויקרא ב, א) ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון, ורצון העליון בשפל, לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הדא הוא דכתיב ונפש כי תקריב, ודרשו רז"ל במנחות (קד, ב) מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח העליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה. ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר (מלאכי ב, ז) כי מלאך ה' צבאות הוא, בהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו:
19
כ׳וזה לשון הרקנאט"י ריש ויקרא, גם צריך לכוון המקריב שיהא הקרבן ההוא תמורתו. וכן הענין, מתחילה לוקח הבהמה ומשליכו לארץ בחזקה, ודומה בנפשו כאלו השליך עצמו. וכשמתודה, מודה שחייב סקילה. עוד שוחט הבהמה, ודומה בנפשו כאלו שוחט עצמו, מורה שהוא חייב הרג וחנק, כי בעת ששוחט הבהמה תוקף ידו לשחטה וחונקה מעט בתקיפת השחיטה שלא ישהה, הרי הרג וחנק. אח"כ שורפה, ודומה בנפשו כאלו נשרף, ומודה שהוא חייב שריפה ומתודה והקב"ה מקבלו, עד כאן לשונו:
20
כ״אוסודות עמוקות של קרבנות אין להם חקר וסוף, מכל מקום ארשום קצת מהם שיתבונן וישכיל בהם כשאומר פרשת הקרבנות, לקיים (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו:
21
כ״בזה לשון הרקנאט"י פרשת בראשית, דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו ועל כן נקרא קרבן, כד"א בספר הבהיר בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים, מתייחדים יחד, והיינו ייחודו של אלהינו. דאמאי אקרי קרבן, על שם שמקרב הצורות הקדושות, כד"א (יחזקאל לז, יז) וקרב אותם אחד אל אחד והיו לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך:
22
כ״גואמר ריח ניחוח, כי אין ריח אלא באף. ואין ניחוח אלא לשון ירידה, כדכתיב וירד ומתרגמינן ונחת, ע"י ריח קרבן הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב אליהם ע"י הקרבן, והיינו דאקרי קרבן. והדין נקודה אתיא דרך הצינורות להדין אתרא על ידי ריח הקרבן, ומיד יורד דכתיב (ויקרא א, ט) ריח ניחוח לה', שיורד ה'. לה' רצה לומר, כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה. ויש מפרשים בעבור כי מדת הדין נתמנית ליפרע מן העבירות, ולכל עון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מדת הדין, על כן אמר שיורד ה' לה', רצה לומר מתהפך מדת הדין למדת הרחמים, עד כאן לשונו:
23
כ״דוזה לשון הפירוש שם, כי אין ריח אלא באף שהיא העטרה שהוא דין ומקבלת תחילה, כי על ידי עשן אש הקרבן המתעלה ומתחבר בה מתעוררות להעלות עשנה למעלה ולהתחבר בענן העליון ולהורידו ברחמים, כעין מטר שפירוש למעלה בפסוק (בראשית ב, ו) ואד יעלה. וכללו של דבר, כי בתחילה העשן עולה עד המעלה הראשונה הנקראת רצון, ואחר הפסק עליית העשן יתהפך הקרבן לאש ונקרא אשה, ואותו אש מתערב באש אוכלה אש שהוא הפחד, ושניהם נקראים אישים. ואחרי התבטל האש וניצוציו לגמרי, ישוב להיות רוח ויתקרב אותו הרוח להתערב ברוח העליון שהוא החכמה, ובריחו שהוא הבינה הדבוק בה, אשר מריחה מתפשטת ונהנית נשמת כל חי. ובהתאחד כל אלו עם נקודת היו"ד בריח הקרבן. וריחו נקרא ניחוח לה' כי אין אחריו אלא רצון גמור, ונחת רוח מתהפך ברחמים להתאחד רצונו יתברך ברצון השפל ולהשלים חפצו מקרב ומקשר עליהם, כי בהקרבתו אותו צריך לכוין ג"כ להדביק נפשו ורוחו בנפש קרבנו כמו שאמרו מעלה עליו כאלו הקריב נפשו, רצו לומר מתהפך ממדת הדין למדת הרחמים, פירוש ולפ"ז יהיה פירוש ריח ניחוח לה' הריח שהוא עטרת מורדת אליה את ה' שהוא התפארות ומתהפכת אז למדת הרחמים, עד כאן:
24
כ״הוזה לשון הזוהר פרשת ויקרא (ח"ג ד, ב), רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה האי דאקרי קרבן קירוב מיבעיא ליה, או קריבותא, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיעא הוא לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבי כולהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דאתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקא חזי, ההוא דכתיב קרבן לה', קרבן דאינון כתרין קדישין בה' הוא לאתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאלקים ולא לאתערא דינא, ובגין כך לה' הוא ולא לאלהים, לה' אנן צריכין לאתערא רחמי ולא לאלהים, רחמי בעינן ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא אלין, ודא ברירא דמלה:
25
כ״ואבל הא כתיב (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי ה'. א"ל ודאי הכי הוא קרבן אלהים לא כתיב אלא זבחי אלהים, ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה דא בגין אלהים ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמי על דינא, ועל דא זבחי אלהים חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחילי ותוקפי, ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדי, בגין דהוה ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא, עד כאן לשונו:
26
כ״זעוד איתא בזוהר (ח"ג רמ, ב) סיתרא דקרבניא דא איהו ארבע דיוקנין חקוקין בכסא, ודא איהו כורסיא דמלכא קדישא פני שור פני נשר פני אריה פני אדם דכליל לכולהו, וכל אפין מסתכלין אילין לאילין ואתכלילן אילין באילין, ומינייהו מתפשטין לכמה סטרין ורבוון עילאה ותתא דלית להון שיעורא ומניינא. וחשבון פני שור אתפשיט לבעירי רוחה מיניה לארבע זיינין ואתכללו בחד, ואילין אינון פרים וכבשים ועתודים ועזים. ואילין קיימין לקרבנא, ובגין דמינהון הוה מאילין חילין קדישין דמתפשטו מההוא פני שור מתקרבין ליסודא דלהון ואתהניא מההוא יסודא ולבושא דלהון, ואי לא דהוי להו יסודא בהאי עלמא, לא מתקרבו תמן בגוון, דהוי נייחא לשכינתא קדישתא מרוחיהון צדיקי אתקריבא לקבל ההוא רוחא, דההוא הבאה ואתהנת מניה בגין דמיניה הות ההוא רוחא, כך אילין אינון התהניין מסטרא ויסודא דילהון ואתהנון מההוא לבושא לבושא דמקרבי, דהא מלבושא דרווחא דלהון הוות ובגין כך אתהנון מיניה:
27
כ״חפני נשר אתפשט לעופי רוח מיניה ונשאר בתרין סטרין איהוהגה"הפירוש פעם בדין פעם ברחמים, ולכך אין תמות וזכרות בעופות: ורמזא דא ועוף יעופף תרין סטרין, ובגין כך נחתא ואתפשטא מימינא ושמאלא דעופי, מכל סטר דכרא לא אתקריב אלא יונה ותורין דאינון בקושטא לזוגייהו מכל שאר עופין, נרדפין ולא רודפין, מהימנא דא לדא נוקבא לבר זוגא, ועל דא קרבנא מינייהו ונחתי ומתקרבי אינון רוחין קדישין ואתהנון מיסודא ועיקרא דילהון. ואיתימא היאך אתפשט מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין חיילים דלית להו שיעורא, או מבעירא חדא אוף הכי. תא חזי, חד שרגא דאתמלי מיניה כל עלמא, תוב אעא דקיק דליק לרברבא:
28
כ״טעד הכא מתרין סטרין דחקיקין בכסא, השתא אית לשמאלא (לפנינו הגירסא: למשאל) ארבע דיוקין אינון דחקיקין בכסא מאי טעמא לית קרבנין מן אחרנין. אלא וודאי מכולא קרבנא, אריה חקיק בכסא, בשעתא דקרבנא שלים אריה נחת ועאל באשא ואכל ואתהני תמן. אדם חקיק בכורסיא, אדם עיקרא דכולא ומתקריב תמן רוחיה ונשמתיה, ואדם עילאה אתהני מאדם דלתתא, וכל זיינא מתקריב לזיינה ואתהני מיניה, איתהני מדיליה ממש ומיסודא דיליה. ואיתימא הא אריה דלית ליה יסודא לתתא מההוא קרבנא. אריה כליל בכולהו, דהא מימינא הוה, ובגין כך אכיל מכולהו. וכל שאר לא אכלין מזיינין דימינא. איהו כל ד' דיוקנין דחקיקן בכסא מתקרבין לקרבנא, ובגין כך קרבנא שלים. וכד הני אתהני מיסודא ועיקרא דלהון, כדין נחת רוח לאדלקא בוצינין עלאין:
29
ל׳כהני וליואי יהיבין יסודא ועיקרא לאינון דרגין עילאין דלהון, וכל דרגא יהב ליסודיה ארבע דיוקנין בכרסייא בקדמיתא כדאמרן זיינא לקביל זיינא, ומתקרבין אינון בקדמיתא זיינא לזיינאה פני שור כלהו פניםהגה"הפירוש בכל פניו, שהרי לכל אחת ד' פנים ופנים אחרים נשפעים מהם: כל אינון דמתפשטין לאינון זייניה כדאמרן כולהו מתקרבין לעיקרא, ויסודא דלהון פני נשר כדאמרן. אריה כמא דאתמר. אדם דא קריב רוחיה ונשמתיה מתקריב לגביה אדם עילאה. כהנא דמייחד שמא קדישא, מתקריב לגביה כהנא עילאה ההוא דעל לבית קודש הקדשים ואקריב ואדליק בתיקונוי בנהירו דאנפין לקדמות כהנא דלתתא. לואי דנגני בחדוא, ההוא סטרא דלהון חדי ואנהיר אנפין ישראל קיימי על קרבנא בצלותא, דהא בצלותא דלהון על כולא, הוה אתער גבייהו ישראל סבא חותמא קדישא ואנהיר אפין כל זיינא לזייניה, וכל מילה בתר יסודא דיליה אזלא ואתערא דרגין עילאין. אע"ג דכולהו מתערין, דרגין דחקיקין בהוא בכסא לגבי דרגין בארעא יסודא דלהון, ואינון דרגין עילאין דמיטמרו כולהו מתקרבין לסעודתא ומתערי, אבל לית ליה רשות לחד מינייהו לאושטא ידא בקורבנא עד דמלכא עילאה אכיל ואתהני ויהב לון רשות. לבתר כיון דיהב לון רשות, כל חד וחד אכל ואיתהנון כדקא יאות, והיינו דכתיב (שה"ש ה, א) אריתי מורי עם בשמי, אילין אינון דרגין עילאין. מורי עם בשמי, דא דרועא דימינא בירכא דשמלא. אכלתי יערי עם דבשי, יעקב ברחל, הא אכילנא כדקא יאות. שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא בירכא דימינא, הא כולהו דרגין עילאין דאיתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא, ודא מיכלא דיליה והנאה דיליה מיכלא דמלכא עילאה בקדמיתא. מכאן ולהלן יהיב רשות לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסיא, ולכל אינון דמתפשטין מינייהו לאתהנאה ולמיכל, הדא הוא דכתיב (שם) אכלו רעים, אילין ד' דיוקנין דאמרן. שתו ושכרו דודים (שם), כל אינון דמתפשטי מינייהו, וכולהו אכלי ואתזון כדקא יאות, ונהירו אפין ועלמין כולהו בחדו, וכל חד וחד בין דרגין עילאין בין דרגין תתאין ביסודא דלהון מתקרבין ואיתהנון, דא איהו רזא וסיתרא דקרבנא כדקא חזי:
30
ל״אאתא ר"א ור' אבא וכל חברייא אשתטחו קמיה, א"ר אמי אלמלי לא אתמסר אורייתא בטורא דסיני, אלא אמר קוב"ה הא בר יוחאי אורייתי וסתרי דיליה, וי לעלמא כד יסתלק מעלמא, מאן ינהיר בוצינין דאורייתא כולא אתחשיך מההוא יומא, דהא עד דייתי מלכא משיחא לא להוי דרא כדרא דא דרבי שמעון שרי בגויה, עד כאן לשונו:
31
ל״בוזה לשון רקנאטי פרשת ויקרא, ודע כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים, ויש מהם נאכלים לכהנים כמו חטאות ואשמות כו', וזריקת הדם והקטרת אימורין לכפרת העבירה. אך העולה כולה כליל, ולא היה רשות לדבר גופני להנות ממנה, לפי שהעביר המחשבה בהרהור רע, מנפש ועד בשר יכלה לשוב הכל רוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח. ועל זה אמרו רז"ל (יומא כט, א) הרהורי עבירה קשין מעבירה, עד כאן לשונו:
32
ל״גבהרהור רע פירוש, לפי שעיקרה באה על עון של הרהור הלב בלבד, כי העושה מעשה אין המחשבה כל כך טרודה בעבירה, ולפי שהמחשבה ההיא עיקר הכל, הוצרך להעלות העולה כליל כולה מנפש ועד בשר לשוב הכל רוח:
33
ל״דהנה לא רשמתי רק מעט מן דרך כלל כוונת הקרבן, אבל הפרטיים מסודות עולה מנחה שלמים חטאת אשם תלוי אשם ודאי יאריך הסיפור בהם. וכי תאוה נפשך לדעת קצת מהם, זיל קרי בזוהר וברקאנטי. אשרי האיש היודע סודות הקרבנות בכלל ובפרט, ומכוין בהם בשעת אמירתו הפרשיות, והוא הכין את לבו בתשובה גמורה ובוידוי ובחרטה, ומודה ועוזב ומחשיב עצמו כצאן לטבחה להש"י להיות קרבן כליל לה בעבור קדושת שמו, גם מצדיק הדין על עצמו בד' מיתות סקילה שריפה הרג וחנק, ואומר אתה צדיק על כל הבא עלי ושמח ביסורין אך אינו מונע את עצמו מהרחמים אפי' כשחרב חדה מונחת על צווארו, ומבקש רחמים ותחנונים שימרק הש"י עוונותיו ברחמים רבים אבל לא ע"י יסורין וחלאים רעים. ויקבל שברון לבו במקום הזבחים שכוונתם לשבור את האדם ולהיותו נכנע, כמו שכתוב זבחי אלהים רוח נשברה אלהים לא תבזה, כלומר שהש"י לא תבזה רוח נשברה, ומקבלו במקום זבחים. ולפי זה הדרך, הקרבנות לא בטלו ולא יתבטלו, אשרי המשכיל. ובעל העקידה שער נ"א כתב גם כן מענין הזה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו:
34
ל״העתה באתי להזכיר קצת מסוד הקטורת. דע כי אין חביב מכל הקרבנות כמו הקטורת, והוא יותר פנימית מהקרבן שבא לכפרה שמקרב כל הכחות. אמנם הקטורת שמו מוכיח עליו שהוא מקטר ומקשר בפנימיות הענין בעצם ריח הניחוח, על כן נעשה במזבח הפנימי:
35
ל״ווזה לשון הרקאנט"י בפרשת תצוה, ועשית מזבח מקטר קטורת וגו' (שמות ל, א). המזבח הזה היה מזבח הקטורת, שנאמר (שם ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, וכתיב (שם ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. והרמז בו לשכינה, ועל כן היה מצופה זהב, שנאמר (תהלים מה, ח) ממשבצות זהב לבושה. ולשון קטורת נראה לי שהוא לשון ארמית, ועניינו קשר ודיבוק מרכבה העליונה. ועל שהוא מתעלה למדת הדין, כתיב (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך. וכתיב (משלי כז, ט) שמן וקטרת ישמח לב, והרמז להלב הידוע שהוא שנאמר בקטורת זרה (ויקרא י, ג) ועל פני כל העם אכבד, שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. והזהיר שלא להעלות עליו קטורת זרה, כי המצוה והכוונה היא שתתעלה משם לשם הגדול יתעלה לייחד הכבוד והתפארת, ולא יעשוה זרה פן יהיו כבני אהרן. ומכאן תבין למה הקטורת עוצר המגפה, כי היה משלים להם המדה ההיא המכלה אותם. והטעם שתלה הכתוב הקטרת בנרות המנורה הוא סוד, יתבאר בחטא נדב ואביהו בג"ה עד כאן לשונו:
36
ל״זומה שכתב וכתיב שמן וקטורת ישמח לב, כי הקטורת אינו בא לכפרה, רק לקשר ולייחד מלכות בתפארת, להיות כל הפנים בשמחה וטוב לב תמיד:
37
ל״חובזוהר פרשת ויקהל (ח"ב ריט, א), פירש (עי' שמות לז, כח) ויעש את מזבח מקטר קטורת וגו', והלא שני מזבחות היה פנימי וחיצון, וזה שהיו מקריבים בו קטרת היה מזבח פנימי ולא היו מקריבים עליו שום קרבן אחר, א"כ למה קראוהו מזבח. אלא לפי שקטורת ביטל כל המקטריגים כחות חצונים מהעולם שלא היו יכולין לשלוט, אין לך זביחה גדולה מזו. ולפי שמעשה הקטורת חביב לפניו ית' מכל הקרבנות והתפילות, לכן נאמר בו (שמות ל, ח) קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם, והוא קיום של עליונים ותחתונים:
38
ל״טובקונטרסי תלמידי האר"י ז"ל מצאתי שכתב וזה לשונו, ענין פטום הקטורתהגה"הומצאתי בקונטרסים במקום אחר על ענין י"א סימנים כי בכאן סוד כל המוסיף גורע, כי בקדושה עליונה בסוד האצילות דקודש הנה הם עשר ולא אחד עשר המתייחדים באין סוף, והם קשורים ומיוחדים בו כשלהבת קשורה בגחלת, על כן הם בסוד עשר ולא אחד עשר. אך הכבוד עצמו החופף בי' ספירות דקליפות הם אינם מתייחדים יחוד עצמי בהכבוד, רק חופף עליהם. על כן הם י"א, דהיינו י' של עצמם, ונוסף עליהם הכבוד החופף. וזה סוד עשתי עשר שהוא י"א כל המוסיף גורע: הרבה עניינים וסודות עמוקות יש בו. וכבר בארנו עניינו שהוא אותם האורות המחיים הקליפות וכוונתו להמית את הקליפות ולהעלותם הקדושה המחיה אותם למעלה, ולכן אנו אומרים אותם קודם כל התפילה בשחר וכן במנחה. אך בערבית שהוא לילה אין בנו כח, ולכן בזמן המגפה ח"ו נוהגין לאמרו. ולכן בזמן המגפה היה נוהג האר"י ז"ל לאמרו אחר חצות הלילה, כי אז נכנעים ממשלתם. ובפרט אם יאמרו אותו עשרה אנשים ביחד ויהיו יראי ה'. ולפי שכוונתינו להעלות העולמות בכל התפילות, אנו אומרים אותו כדי שלא יעלו עם העולמות. וכן בסוף תפילת השחר אנו אומרים אותו, כדי שלא יינקו מן השפע היורד כו'. והאריך מאוד שם בקונטרס:
39
מ׳עוד הרבה מאמרים יש בזוהר במעלת הקטורת ובתועליות היוצאות ממנו, וכתבתי הכל בארוכה בחיבור שער השמים שלי שהוא ביאור התפילות, ושם תמצא ביאור סמני הקטורת וכל הפסוקים דקטורת וברייתא דפטום הקטורת והתועליות מאמירת הקטורת:
40
מ״אבכלל עמוד העבודה להיות עבד ה' עבד נאמן לעובדו ביראה גדולה ובאהבה רבה, וכבר נתבאר משפטם למעלה בפרק בעשרה מאמרות. וכמו שהעבד הנאמן עובד את אדונו המלך בכל לבבו ונפשו ומאודו, ולוחם ומרחיב את גבולו לכבוש עמים תחתיו. כן יהיה האדם זוכה ומזכה אחרים, כי תכלית הבריאה היתה לעובדו יתברך כמו שכתוב (בראשית ב, טו) ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. הרי התכלית הוא לעבודה. ואחר כך כשגורש מגן עדן, מכל מקום לא נתבטל התכלית הזה, שהרי כתיב (שם ג, כג) וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, הרי שנשלח כדי לעבוד שהוא סוד העבודה:
41
מ״בודבר זה צריך התבוננות, אלו לא חטא היתה ענין העבודה רוחניית בגן עדן סוד האחדות. וכשחטא ונתגשם ומן האדם נעשה אדמה, אז תקנתו היא הגירוש שיתפזר אנה ואנה לזכות אנשים ולהחזירם לעבודת הש"י. וזהו סוד (שם) לעבוד את האדמה. והנה ענין ארץ ישראל היה דמיון וצל לענין גן עדן, וכל מה שאירע באדם אירע בארץ ישראל בחורבנה, וכדאיתא בפתיחתא דאיכה רבתי והמה כאדם עברו ברית. ואמרו רז"ל (פסחים פז, ב) על פסוק (שופטים ה, יא) צדקת פזרונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם בכל העולם כדי להרבות גרים שידבקו בהם. הרי מבואר ענין לעבוד את האדמה, והכל שב להתכלית העבודה צורך גבוה:
42
מ״גנשלם פרק תורה אור
43