שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת תמיד, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Tamid, Ner Mitzva
א׳עמוד התפילה
1
ב׳(כבר כתבתי בהקדמה כי חנוכה נתקן להלל ולהודות, על כן נסמך עמוד התפילה לחנוכה, והתפילות במקום תמידין נתקנו. גם בנרות כתיב (שמות כז, כ) להעלות נר תמיד, וכתב הרמב"ן ריש בהעלותך, כי המדרש של בהעלות את הנרות רומז על נרות חנוכה עיין שם באורך):
2
ג׳ענין חנוכה
3
ד׳מצוה מן המובחר להדר דוקא אחר שמן זית להדליק בנרות, אף לקנותו ביוקר, ולא ידליק בנרות שעוה קנדלי"א, גם לא בשאר שמנים רק בשמן זית, מאחר שהנס בבית המקדש נעשה בשמן זית, וכן מצאתי וכן קבלתי. ורמז לדבר, נקרא חנוכה על שם שחנו בכ"ה, כמו שכתב הטור סימן תר"ע בכ"ה בגימטריא ז"ך, וכתיב (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך. וגם בהעלותך את הנרות וגו' שרומז ג"כ על נרות חנוכה כמו שכתב הרמב"ן ריש בהעלותך, על כן צריך משמן זית כמו בנרות של מנורה:
4
ה׳בבית מדליקין הנרות אצל הפתח מבפנים בטפח הסמוך לפתח לימין ביאתו, ואם יש מזוזה בפתחו יניח בשמאל ביאתו, כדי שיכנס בין שתי מצות. וכתב בהגהות מרדכי, ברוב השנים חנוכה חל בפרשת מקץ, וסימנך (בראשית מא, א) מקץ שנתים נוטריקון *שמאל *נר *תדליק *ימין *מזוזה. וכתב מהר"ם, שמתחיל להדליק משמאל ומסיים בימין, דהיינו משמאל לימין, כי כל פינות שאתה פונה היינו דרך ימין (יומא טו, ב), וכגון כהנים בדוכנן. וזה לשון מהרי"ק, אם כן ראוי להתחיל להדליק בנר הראשון בנר היותר ימיני ויברך, ובליל שני שמוסיף נר אחד סמוך יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי, כדי לפנות לצד ימין כדברי מהר"ם. וכן בליל שלישי יברך על הנוסף ויפנה לצד ימין, וכן תמיד על הנוסף שהוא מורה על הנס. ומהרא"י כתב בסי' ק"ו, דהאידנא ברוב מקומות ורובא דרובא דעלמא אפילו תלמידי חכמים אין להם מזוזותהגה"ה(והאידנא אכשורי דרי בדבר הזה תודה לאל, וכולם עושים מזוזה בכל החדרים המחוייבים במזוזה) בבתי חורף שבהן מדליקין, א"כ צריכין להדליק בימין הכניסה בצד הטפח הסמוך לפתח אף לדידן דמדליקין בפנים כדאיתא במרדכי, וא"כ אותו נר שהוא כנגד ימינו הוא הסמוך לפתח לעולם ובו צריך להתחיל שהוא עיקר המצוה, דבדידיה לחוד הוי סגי אי לא הוי בעי למהוי מן המהדרין. אבל מהר"ם מזוזה היה לו בפתחו, וא"כ היה צריך להדליק בשמאל הכניסה, וא"כ נר הסמוך לפתח לעולם כנגד שמאלו. ואם תאמר א"כ מה צורך לטעם דכל פינות, תיפוק ליה משום האי טעמא. י"ל דנפקא מינה אם היו הנרות מסודרים ממזרח למערב שאז צריך להפוך פניו לדרום ולהתחיל בנר שסמוך לפתח, ולא יהפוך פניו לצפון ויתחיל באותה נר משום דכל פינות כו', וק"ל למדקדק. וכדעת מהרא"י כן הוא דעת מורי הגאון מהרש"ל ז"ל, וכתב על כן המדקדק יניח לאורכן בטפח הסמוך לפתח שאז כולן שוין בענין טפח הסמוך לפתח שכולן סמוכין בכניסת הפתח, ואז ידליק משמאל לימין ויתחיל לברך לעולם בנר שמאלו ויפנה ויוסיף לימין, ודו"ק. ומה שכתב יניח לארכן בטפח הסמוך לפתח, רצה לומר יניחם במזוזה בתוך חלל הפתח:
5
ו׳אורח יכול להשתתף בפרוטה עם בעל הבית כדי שיברך עליו. ואם אשתו מברכת עליו בביתו, אין צריך יותר. ואע"פ שמדליקין עליו בודאי בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל, מדליק בברכות, לפי שחובה הוא על כל אדם לראות הנרות הללו אורח חיים. ואם הוא בין היהודים ואינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו שמדלקת עליו, בזה יש פלוגתא דרבוותא. מהר"י מולין בתשובה ומהרא"י בתרומת הדשן כתבו דאפי' הכי יכול להדליק בברכות. ומהר"י קארו ומהרש"ל ז"ל הסכימו שאין לברך. ומהר"ם בהגהותיו כתב דנוהגין לברך. ולי נראה דיעמוד אצל הבעל בית כשמברך ויענה אמן וידליק. ואם כבר הדליק הבעל בית, לא יברך כי אין להקל בברכות:
6
ז׳מילא קערה שמן והקיפוה פתילות, אם כפה עליה כלי, כל פתילה עולה בשביל נר אחד. לא כפה עליה כלי, אפי' לנר אחד אינו עולה, לפי שהיא כמדורה. על כן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה ולא בעגול דהוי כמדורה. גם לא יתחבם אחד נכנס ואחד יוצא, כן כתב מהרי"ל. ומהרי"ו כתב, דלא ידבקם יחד אפי' אחר שהדליק. גם אין לתוחבם סמוכים זה לזה עד שמתחממות ונופלות או נוטפות, אור זרוע. ומהרא"י כתב בתרומת הדשן סימן ק"ה, דמותר להדליק בפמוטות שקורין לאמ"פ, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו. ומהרש"ל ז"ל כתב, דצריך לתלותם בטפח הסמוך לפתח, ויתחיל מצד האמצעי שהוא סמוך לפתח ויסבב לצד ימין. אבל המדקדקים נזהרים שלא להדליק בפמוטות שאין בה הידור לנרות חנוכה:
7
ח׳לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה סימן ע"א, כתב בתשובת מורי מהרש"ל ז"ל, נוסח הברכה להדליק נר שלחנוכה מלה אחת, ולא של חנוכה שתי מלות. והטעם כתיב בפנים, עד כאן לשונו:
8
ט׳אמר הכותב, כגון דא ודאי צריך פנים ולפני ולפנים מאי טעמא ב' מלות של חנוכה בדבור אחד נאמרו, ואנחנו לא זכינו ליכנס לפני ולפנים במקום שהוא מורה עליו המורה צדק דהיינו ים של שלמה שחבר מהרש"ל כי לא בא בדפוס, עכ"ל. ורבים טעו ורצו לערער על דברי פי קדוש אבא מורי זלה"ה, לאמור כי אין כוונת רש"ל על ב' תיבות של חנוכה שיאמרם תיבה אחת, רק כוונתו על תיבת חנוכה לומר תיבה אחת, לאפוקי שלא יחלק לומר חנו כה על שם שחנו בכ"ה. עינים להם ולא ראו, אבל אני זכיתי עיני ראו הספר הגדול של ים של שלמה הא לך העתקה מספר הגדול אות באות, להדליק נר שלחנוכה, פירוש תיבה אחת, ולא של חנוכה, קבלתי. וטעם יפה נראה, דבשלמא נר של שבת שהוא נר לצורך שלום בית ולעצמו רק שמצות שבת עליו ונקרא של שבת, אבל הכא הנר אינו כשאר נרות ואינו עשוי להאיר לעצמו אלא לפרסומי ניסא דחנוכה, משום הכי מברכינן נר שלחנוכה כלומר שאינו עשוי אלא לחנוכה ולא לזולתו, עד כאן לשונו:
9
י׳ענייני תפלה, וקריאה בספר תורה, החוט המשולש לא ינתק, בשפה ברורה הדיבור, ובמחשבה ובכוונה יחובר, ותהיה התפילה בציבור
10
י״אבענין הדבור, אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (קהלת ה, א), רק במתון ובאימה וביראה. ותראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר יהיה בשפה ברורה לא חטופה, ותקרא אותה בנקודותיה ואל תטעה אפילו בנקודה אחת, כי בנקודה אחת משתנה התיבה לענין אחר, ולפעמים ח"ו בא לידי חירוף וגידוף וזהו במקומות בלי סיפור. ואין חילוק בין השתנות אות או נקודה להשתנות ענין שלם, כל דבר רע כל דיבור רע פיגול הוא לא ירצה:
11
י״בבמחשבה ובכוונה אחת דברתי ושתים זו שמענו, ענין הכוונה נחלקת לשנים נגלה ונסתר. והנגלה נקרא בשם מחשבה, והנסתר נקרא בשם כוונה. ענין מחשבה היא סור מרע ועשה טוב. סור מרע, הוא שלא יחשוב שום מחשבת חוץ על עסק משא ומתן או ענין אחר, או אפי' להרהר בדברי תורה אסרו רז"ל בתוך התפלה, ויחשוב בלבו אם היה מדבר לפני מלך בשר ודם והיה מערב בדיבור בין דיבור לדיבור דברים אחרים זרים בודאי יתחייב ראשו למלך, הנה אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מחשבה כדיבור מה לי אם מפסיק בדיבור אחר בין דיבור לדיבור, או במחשבת חוץ, כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין (דה"א כח, ט), זהו סור מרע ועשה טוב שיחשב בכל תיבה פירושה, וקודם שיצא הדיבור מפיו יחשוב פירוש ביאורו, והכוונה שאמרתי כוונתי בזה הוא שידע סודות התפלה ועד היכן הדברים מגיעים:
12
י״גועל זה אמרו רז"ל (פס"ר כב, ז) מפני מה אין ישראל נענין, מפני שאינן יודעים להתפלל בשם. אבל היודע ומשיג, עליו נאמר (תהלים צא, יד) אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו, ותפלתו תהיה כתר על ראש הקדוש ב"ה:
13
י״דוהנה מצינו רבותינו ז"ל אמרו (תענית ב, א), ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא, יג), איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זהו תפלה. עוד בדברי חכמים (עי' באברבנאל אבות ג, י) תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה. ואלו השני דברים הם שני עניינים, הראשון מה שקראו התפלה עבודה שבלב זהו ענין המחשבה שאמרתי, שצריך האדם לעבוד עבודה גדולה בלב ולהיות גבור כארי להתעורר שלא יעלה על מחשבתו שום מחשבת חוץ. ואם לא יוכל לפנות לבבו מהמחשבות בשעת התפלה, יבקש תחבולות ועצות, כגון שיחשוב שהבורא יתברך נצב נגדי ומביט מוצא שפתי ובוחן מחשבות לבי, ויחרד ויתמלא רתת וזיעה, וכל ההמצאות שיוכל לעשות להתגבר להוציא המחשבה זרה יעשה. ואח"כ יהיה גבור כארי להיפך לחשוב מחשבות ביאור המלות, וישפוך שיחו ורוחו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה השומע תפילות ויכול על כל היכולת:
14
ט״וובאמת לעשות כן היא עבודה גדולה להכניע הקליפות הם הם המביאות ומפגלות המחשבה, זהו פירושם של רז"ל שקראו התפלה עבודה שבלב, כי היא עבודה גדולה עבודת הקודש. וענין תפילה בכוונה שהיא הנשמה, זהו סודות התפילה, שהנגלה של התפלה שהיא חיי שעה, וכן סיפור שבחיו של הקב"ה והנהגת פעולותיו ית' הם דברים נגליים, אבל פנימיית עניינם וסודם הנוגעים ברומו של עולם זהו נשמת הדברים סוד שרשי השמות, והשמות הם הספירות שאדון יחיד בהם, והם בו סוד אחדותו ית'. והקב"ה מתאוה לתפלה זו, ועבודת התפלה זו היא צורך גבוה אשר הארכנו למעלה בחיבור הזה (בהקדמת תולדות אדם שער הגדול, ובמאמר רביעי מעשרה מאמרות), ויתבאר לקמן בפרק השני, הרי הנגלה מהתפלה נמשל לגוף, והכוונה מהתפלה להנשמה:
15
ט״זמצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס"ו וזה לשונו, יש עוד י' דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים ביטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד:
16
י״זהראשון והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה, דע כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא הש"י במחשבתו כיון שהוא מוכן לכך, כמו שאמר החכם המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו. אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות, ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם, או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום, אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהש"י. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהש"י איך ידבק בו כרגע. וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, לא אמר הפסוק רחוק ה' מרשעים וקרוב אל צדיקים, או לא ישמע ה' תפלת רשעים ותפלת צדיקים ישמע, לפי שרצה ללמדנו דבר וטעמו, כי מדאמר רחוק ה' מרשעים, משמע הא אל צדיקים קרוב. ומדאמר ותפלת צדיקים ישמע, משמע הא תפלת רשעים לא ישמע. והכוונה להודיענו, כל מה שאמרתי כי לפי שהרשע רחוק מהש"י ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת. ולפי שהצדיק קרוב להש"י, תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות. ואמרו רז"ל בזוהר פרשת ויקרא (ח"ג כא, א), כד בר נש אתרחיק מאורייתא, רחוק הוא מקב"ה. ומאן דקריב לאורייתא, קריב לקב"ה בהדיהו. ובספר החסידים סימן ל"ה, יש ליזהר שלא להרבות בדברים בטלים פן ישכח הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו, כפקח אשר לפני העיור הוא בהויתו ובכחו בכל מקום, והעיור הוא אשר אינו רואה רק במחשבתו של הבאי ואינו זכור את הצור והתרחק ממנו, ומהיות ירא מפניו כי אינו מצוי בלבו מחמת קושי הלב שהוא עז וקשה ורחוק מהאלהים, ואינו מוצא במחשבתו רק דברי הבאי, לפיכך אינו מוצא במחשבתו האלהות רק בקושי ובחזקה, כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו, כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשר בלבו תמיד האלהים אם לא על פי עזיבת העון, כי העונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים הפנים, וכן הוא אומר (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם, עד כאן לשונו:
17
י״חהב' חידוש, רצה לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחידושים ההם יגרמו לו לכוין לבו ואם אינו מחדש דבר בתפילתו, יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר (ברכות כח, ב), העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים. ומפרשי רבה ורב יוסף, דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשתו, והיינו לשון קבע כיום כן אתמול כן מחר, ע"כ. והטעם בזה, כי אז הטבע אומר והולך רגילותו. אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר החסידים בסי' קנ"ח, וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב. ואם לא תוכל להוסיף בכלם לפי שהקהל יסיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, עד כאן לשונו:
18
י״טהג' צורך שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות, או הוא עצמו שהכביד עליו החולי, או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו, ולכן תראה קצת אנשים שלא יכוונו בתפילתם, ועליהם נאמר (איוב כא, טו) מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים כי עשרו מצאו און להם, וזרעם נכון לפניהם עמם. ולכן שנינו (תענית טו, א), עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפילתו, ירבה כונתו. ולפי מעוט הצורך, ימעט כונתו. ולכן איש בריא ועשיר שי"י הניח לו, יקשה עליו מאוד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלהים הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. אך הש"י הצליח עניניו וצוה הברכה במשלח ידיו, ויחשוב בכמה שלוים ושקטים ממנו שהעשירו עושר גדול, ואבד העושר ההוא בענין רע. ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהי' נבל, ויש עשיר אשר זכרו אבד מני ארץ, ולא שם לו על פני חוץ לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו. וירבה לחשוב בדברים כאלה, ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשם יתברך יתמיד ברכה ושלומו והצלחתו לו, ואל יטול פקדונו ממנו. ולפי שאיש כזה אין לו צורך בגאולת ישראל כי מה יתן לו ומה יוסיף הגואל ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, לכן צריך התחכמות רב כדי שיוכל לכוין בברכות שהם מתפללים על הגאולה, ולכן יחשוב שהגלות הוא מעותד לכמה עלילות שאפשר שיענישוהו הון רב על לא חמס בכפיו, והוא מעותד לשודדים ושוללים. ואם בעל נפש הוא, ידאג על חורבן המקדש וביזוי התורה וצרות ישראל ושבים וצערם וחלול השם הגדול המחולל בגוים זה אלף ות"ק שנה, וכשיחשוב בכל זה ירך לבבו וקרוב שיכוון:
19
כ׳הד' לשון, כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו רצה לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין. וכשיתפלל בלשון אחר, אע"פ שיבין מה שיאמר, לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה, יותר מעשרה בלשון הקודש. ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו, יעשה וישכיל עשו:
20
כ״אהה' נוע, המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה. ואם יש מי שאמר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב. וראה בעיניך הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:
21
כ״בהו' קול, המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין, אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי. אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא. אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמי מאריה, לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה. ומאן דאשתמע קליה בצלותיה, צלותיה לא משתמע, מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא. ומאן איהו צלותא דא, ההוא קל בלא ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול בו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא, אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהו צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך (בראשית מה, טז) והקל נשמע, קל בלא ו' נשמע, דא איהי צלותא דאיהו בחשאי דקב"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. ומדאמר למשמע קליה, משמע אפי' הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההוא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע, עד כאן:
22
כ״גהז' הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו, ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות מכמה צרות הצילהו מחלאים רפאהו ומטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול הטיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה. ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו. ואחר כל זה, יקום ויתפלל. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ל, ב) אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים:
23
כ״דהח' נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת, הם נכנסים בשעה שהצבור קורין פסוק שמע, או בשעה שמתפללים, וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחדים שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו, ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפלה. וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס עליו אדם אם יוכל:
24
כ״ההט' שכן, כשיהיו שכני האדם רצה לומר היושבים אצלו מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא. אך כשהיו יושבים אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין, ועל זה נאמר (סוכה נו, ב) אוי לרשע ואוי לשכנו, ואמרו רז"ל (אבות א, ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. ובספר החסידים סימן תשע"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו ככתוב (ישעיה א, טו) ובפרישכם כפיכם וגו'. ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, כלומר אע"פ שרחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע ואע"פ שאלו בצד אלו:
25
כ״והי' זמן, כשישהא אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן, כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט יוכל לכוין. אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפלת הצבור בזמנינו אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפלה ולקרותם קריאה שלימה. כי אני רואה בעצמי כי תהלות לה' ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפלה עד שסיימו הציבור תפלתם:
26
כ״זסוף דבר, בענין הכוונה ביחוד ובתפלה ובברכות, אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים. החלק האחד, הם מיחדים את הש"י ומתפללין אליו ומברכין אותו. והחלק השני, הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים ואומרים דברי התפלה, ואינם מתפללים ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים. והנה החלק הראשון התבוננתי בם והנה מעטים מאד מאד ונער יכתבם. והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה, והלואי ולא אהיה גם אני כאחד מהם, עד כאן לשונו:
27
כ״חוכבר אפסיקא הלכתא דמצות צריכות כוונה בשלחן ערוך (אורח חיים) סימן ס', והתפלה צריכה כוונה אף למ"ד מצות אינן צריכות כוונה כמו שמשמע ממה שאמרו ז"ל בפרק תפלת השחר ובפרק ערבי פסחים. וכך כתב רבינו יונה בהדיא בסוף פ"ק דברכות (ו, א מדפי הרי"ף) וזה לשונו, דאפי' מי שסובר המצות אינן צריכות כוונה, הני מילי בדבר שיש בו מעשה, אבל מצוה שתלויה באמירה בלבד, ודאי צריך כוונה, שהאמירה היא בלב, וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה, עד כאן. ובברכות פרק אין עומדין (ברכות דף ל"ד) (ב) במשנה שאמר ר' חנינא בן דוסא אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהיא מקובל, כתב רש"י וזה לשונו, אם שגורה, אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל, ותחנתי נובעת מלבי אל פי, הרי עיקר הוא הלב. ושם בפרק אין עומדין סוף (ברכות דף ל"ג) (ב. לד, א) בענין האומר שמע שמע משתקין אותו כו', אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כיון דעתיה. אמר ליה, חבורתא כלפי שמיא מי איכא, אם לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. פירש רש"י, מחינן ליה, כלומר מלמדין שיכוין, ומכין אותו אם ירגיל בכך, עד כאן לשונו. משום דקשה לרש"י מחינן, מנא ידעינן, דילמא מכוין. אבל אם בבירור יודעים שאין מכוין, שרואים אותו קורא ומסתכל כאן וכאן או רגיל לכופלו, אז מחינן ממש:
28
כ״טוענין הדיבור ומחשבתו וכונתו נכללים בג' מעלות הכוללות כל המצות דהיינו דיבור מחשבה מעשה, והוא כמו שכתב האלהי מהר"ם קורדווירא ז"ל בריש ספרו עבודת יום כפור וזה לשונו, כבר פירשנו במקום אחר כי תיקון מעשה המצוה הוא במלכות, ומקום שיח שפתים הוא היסוד ונצח והוד, וזה כי המלכות נקראת מעשה, ומה גם כי מעשה המצות הוא למטה בעולם הגשמי ובסוד עולם העשיה, והדבור נשמה אל עשיה, והמחשבה נשמה אל הדבור היא בחינת המלכות היוצאת מבין נצח והוד שהם שפתים, והיסוד שהוא לשון למודים בין נצח והוד, ושלשה אלה יחד נקראים שי"ח שפתותינו, כי שי"ח פירושו ח"י שי"ן כדפירש רשב"י בתיקונים (יג כט, ב. ותיקון יט לא, ב), ושפתים הם נצח והוד, והדבור שהוא המלכות יוצאת מבין שלשתם, דהיינו בחינת המלכות שהיא מיחדת קו"ל, דהיינו קול ודבור יחד בלי ספק, והיא בחינתה על נצח והוד ויסוד, ועל סוד זה נאמר (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, כי מעשה הפרים הוא במקום הפר"ה שהוא מלכות, ותשלום הפרים הם השפתים, כי עקימת שפתים משויא להו מעשה כדמוכח בגמרא לגבי שבועה ועדות שקר לחיובי עלייהו משום לאו שיש בו מעשה, ומדה טובה מרובה ממדת פורענות. ובודאי כי שפתותינו הנעות הם במקום מעשה, כי הדבור רוכב עליהם, והם כסא אל הדבור כמעשה שגם הוא כסא אל הדבור כדפירשנו, ולכן צריך כוונה גם עם הדבור, והרי שלשתם מחשבה דבור ומעשה, והם סוד ארבע אותיות מיוחדות, מחשבה סוד הכוונה במוח ובלב דבהן שריין חכמה ובינה, וקול ודבור שהם תפארת ומלכות, הרי ארבע אותיות ולהם כסא נכון על ידי שפתים ולשון שהם נצח והוד ויסוד שהם מקום מעשה בזולת ייחוד שאר האברים הנגררים אחריהם שהם מוצאות אותיות שאין אנו עתה בביאורם, עד כאן לשונו:
29
ל׳וכשהתפלה היא שלימה בדבור במחשבה ובמעשה, אז היא ממש במקום קרבן,הגה"הזה לשון הטור אורח חיים סימן צ"ח, התפילה במקום קרבן, דכתיב (הושע יד, ג) ונשלמה פרים שפתינו, וכתיב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם, וכי יש עבודה שהיא בלב, אלא איזה היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ומעומד דומיא דעבודה דכתיב (שם יח, ה): לעמוד לשרת, והשוואת הרגלים ככהנים בשעת העבודה, וקביעות מקום כמו הקרבנות שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה. וראוי הוא שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומכל מקום טוב הוא שיהיה לו מכנסים מיוחדים לתפילה משום נקיות, ואחר שיעשה אותה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה ומלאך עושה אותו כתר לקונו. ואל יחשוב ראוי הוא שיעשה הקב"ה את בקשתי כיון שכוונתי בתפילתי, דאדרבה זהו המזכיר עונותיו, אלא יחשוב שיעשה הקדוש ברוך הוא בקשתו בחסדו, ויאמר בלבו מי אני דל ונבזה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהן עם בריותיו. ואם לאו היא תפלה פסולה כמו קרבן פסול. ובתקוני זוהר (כא, מה, א) אמרו, שהתפלה פסולה נמסרת לכלב ונתקיים בה (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותה. ובראשית חכמה שער היראה פ"ח שכלב זה הוא מכח לילית ונראה דעל זה בא הרמז (שם יא, ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, כי תפלתם היתה הגונה ושמע ה' תפלתם כמו שנאמר בפ' שמות (שם ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם וגו':
30
ל״אהמדריגה הג' שזכרתי להתפלל עם הצבור הוא דבר גדול והאריכו רז"ל בזה מאוד, כדגרסינן פ"ק דברכות דף (ז, ב) ח' (א) אמר לי' רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי. אמר ליה, לא יכילנא. אמר ליה, לכנפי למר עשרה וליצליי. אמר לי', טריחא לי מלתא. ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא, בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעי למר. אמר ליה, מאי כוליה האי. אמר ליה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב (תהלים כט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא (ישעיה מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר מהכא (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס, וכתיב (תהלים נה, יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. אמר ריש לקיש, כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל, נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיה יב, יד) כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את בני ישראל הנני נותשם מעל אדמתם. ולא עוד, אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר (ירמיה יב, יד) הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אטוש מתוכם. אמרו ליה לר' יוחנן, איכא סבי בבבל. תמה אמר, למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב (דברים יא, כא) אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכי חיי, עד כאןהגה"הדבר זה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח, א) אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילת רבים, יש לתמוה לכאורה, דהא עינינו רואות שאין כן, שהרי תפילת י"ח כל ישראל מתפללין אותה ג' פעמים בכל יום וכמה פעמים מוזכר בהתפילה הגאולה, ראה נא בענינו כו' תקע בשופר גדול כו' השיבה שופטינו כו' ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כו' את צמח כו' רצה ה' אלהינו כו', וזה יותר מאלף ותקנ"ד שנה שאנו בגלות וסתם תפילתינו.
והנני מעתיק דברי בעל שערי אורה בסוף ספירה שניה בכינוי חסד תחתון זה לשונו פנה אל תפילת הערער, כלומר כשהיחיד מתפלל בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל וכמה מערערים יש עליה, אבל כשהצבור מתפללים לא בזה את תפילתם אף על פי שאין תפילתם כל כך הגונה מקבלים אותה מלמעלה, וזהו שאמרו ז"ל מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים, שנאמר (איוב ח, כ) הן אל כביר לא ימאס תם כו', ואמרו רז"ל (שם ל, א) לעולם ישתתף אדם עצמו עם הציבור, ואמרו רבותינו ז"ל (שם ח, א) אימתי עת רצון בזמן שהצבור מתפללים, ואומר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ועתה דע והתבונן כי שתי היכלות אלו שהאחד נקרא אדנ"י, והשני נקרא אל ח"י בהם עולות ונדבקות כל התפלות שישראל מתפללים, וסוד תפילת צבור הוא סוד אדנ"י שהוא סוד כנסת ישראל, ולפיכך אינה נדחת. וכל אלו הדברים שאמרנו בתפילת יחיד ותפילת צבור בהיות ישראל על אדמתם וכל שכן בירושלים וכל שכן בבית המקדש, אבל כשישראל בחוץ לארץ כמה מערערים וכמה מקטריגים עומדים אצל תפלת הציבור כל שכן אצל תפילת היחידים. שהרי כשישראל הם בחוץ לארץ הרי הם ברשות שרי האומות ואין דרך לעלות תפילתם שאין שערי שמים אלא בארץ ישראל, וכן הוא אומר ביעקב (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, ואם כן בחוצה לארץ הכל סתום אצל השמים. ועוד שאותן שרי האומות אין מסייעים לישראל כלום, וכן הוא אומר ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם, וכל שכן כי סמאל שר אדום עומד ומקטרג תמיד על ישראל ומערער עליהם לאבד זכיותיהם, וכל המקטריגים על ישראל בארץ האומות, כלם עומדים בין הארץ ובין השמים כדמיון כותל ומחיצה להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, והם הנקראים ענן המפסיק, ועל זה נאמר (איכה ג, מד) סכותה בענן לך מעבור תפילה. וכן הוא אומר במראות יחזקאל בגולה (יחזקאל א, ד) ואראה והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת וכו' ומתוכה כעין החשמל, המבין פסוק זה יבין כמה מחיצות מעכבות בגלות. ואפילו בארץ ישראל כתיב (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וכל זה בארץ, כל שכן בחוצה לארץ. ואם כן מה יהיה על תפילות של ישראל בחוצה לארץ. דע שהתפילות שהן בחוצה לארץ אין להם דרך לעלות לפני ה' יתברך זולתי כשישראל משלחים אותם מחוצה לארץ נגד ירושלים, וכשמגיעות לירושלים משם הם מסתלקות ועולות למעלה, וזהו שאמר דניאל כשהתפלל בגולה וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלים וזמנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהא. וכל זה אמר שלמה בפירוש כשנבנה בית המקדש והיה מתפלל על ישראל ואמר (מ"א ח, מו) כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא ואנפת בם ונתתם לפני אויב ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה, והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך וכו', והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך, ושמעת השמים מכון שבתך את תפילתם ואת תחנתם ועשית משפטם וכו'. ועתה דע וראה איך גלה שלמה המלך עליו השלום שאין תפילת חוץ לארץ עולה למעלה באותו המקום שמתפללים עד שהיא עולה לארץ ישראל ומשם לירושלים ומשם לבית המקדש, ואז היא עולה למעלה. ולפיכך כל ישראל שהם בגלות הם בסביבות ירושלים בארבע כנפות הארץ וירושלים עומדת באמצע, לפיכך כל אותם שהם בגלות לצד מזרח יתפללו לצד מערב נגד ירושלים, וכן אותם שהם בצפון יהפכו פניהם לדרום, נמצאו כל ישראל שהם מתפללים בארץ גלותם משלחים תפילותיהם לירושלים ולבית המקדש, ומשם התפילות עולות לפני ה' יתברך. ועתה יש לנו להודיעך מה בין תפילת חוצה לארץ לתפילת ארץ ישראל, דע כי תפילת ארץ ישראל דומה למי שהוא צריך לדבר עם המלך וביתו קרוב למלך ואין שטן ואין פגע רע ולא משחית בדרך, ותפילת חוץ לארץ דומה למי שצריך לדבר עם המלך וביתו רחוק מאד מן המלך, ויש בדרך כמה ליסטים וכמה פגעים רעים וכמה חיות רעות. עתה ראה כמה אדם צריך ליזהר כדי שימלט מנזק הדרך, ואחר הטורח והשמירה יתכווין שתהא תפילתו ראויה להתקבל כמו שאמרנו. ועל דרך זה דע כי כמה מעכבין ומקטרגין יש לתפילות ישראל כשהן הולכות לירושלים על ידי הכחות הטומאות של אומות העולם, ולפיכך יש לך להתבונן כמה אנו חייבים לטהר עצמינו ולהתכוין בתפילותינו בהיותינו מתפללים בחוצה לארץ כדי שנהיה ראוים להתקבל לפני ה' יתברך. העתקתי כל דבריו מפני כמה מילי מעלייתא הנשמעות ממנו, ולעניינינו נראה ממה שכתב ואפילו בארץ ישראל כתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, וכל זה בארץ כל שכן בחוצה לארץ, משמע לכאורה בדבריו דאף תפילת רבים לפעמים אינה נשמעת אפילו בארץ ישראל, והא דהן אל כביר לא ימאס זהו דווקא בזמן שבית המקדש קיים, כך נראה לכאורה מדעתו, אבל אינו מוכרח דקאי אתפילת רבים. וראיתי בספר אחד נקרא בית אלהים הקשה קושיא זו ותירצה בכמה פנים, ואשר ביררתי לי מתוך דבריו הוא זה, אמת תפילת רבים נשמעת, אבל אין הענין שיעשה הקדוש ברוך הוא כל בקשתם ממש, רק עושה מדוגמת הבקשה, וממנה כי בכל יום ויום יש גאולה, דהיינו כשבה אחת בין ע' זאבים אי אפשר לה להתקיים וכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו. אמנם לי נראה שורש הענין הוא כך, התפילה שהיא העבודה שבלב היא מצות עשה מן התורה כמו כל שאר מצות עשה, וענין שמיעת התפילה היא שהקדוש ברוך הוא בוחר בהתפלה והמלאך קושרה ועושה כתר להקדוש ברוך הוא, אבל אין מוכרח שיקיים ויעשה להמתפלל מה שמבקש, רק הקב"ה קיבל המצות עשה שקיים כמו שמקבל הקדוש ברוך הוא כל מצות עשה שאדם עושה, דהיינו ציצית ותפילין ומזוזה וד' מינים וכיוצא בהם, אף על פי שאינו שולח ברכה בעבור זה, מכל מקום המצוה רשומה למעלה והשכר שמור, כן הוא בתפילות הכשירות, הם עולות למעלה להיותן כתר ועטרה, אבל למלאות הבקשה לפעמים עושה הקדוש ברוך הוא בקשתו ולפעמים לא, יתברך הוא היודע וצדיק בכל דרכיו. אבל תפילה פסולה בר מינן נדחית לגמרי היה כלא היה, ומי יתן החרש יחריש ולא יענש על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ותפילת רבים היא העולה למעלה. ובברכות פרק אין עומדים (ברכות דף ל"ב) אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפילתי, ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפילתי ה' ושועתי האזינה ואל דמעתי אל תחרש. פירש רש"י אל תחרש מדלא כתיב את דמעתי תראה, שמע מינה נראית היא לפניו, ואין צריך להתפלל אלא שתתקבל לפניו, עכ"ל. וכן כתבו התוספות וזה לשונם אל דמעתי אל תחרש, פרש"י דדייק מדיוקא מדלא קאמר ודמעתי תראה שמע מינה שהיא נראת בכל פעם ואין להתפלל רק שתתקבל, עכ"ל. וצריך להבין מהו ענין הראיה אם לא מקובלת, אלא הוא כמה שכתבתי שאם היא תפילה כשרה הקדוש ברוך הוא רואה אותה, כלומר נחשבת לקיום מצות עשה ולא מעלים הקדוש ברוך הוא עיניו ממנה, אבל סכות בענן שלא לקיים בקשת המתפלל, ומכל מקום שמורה לקבל שכרה לעתיד ככל קיום המצות וכן הוא תמיד תפילת רבים.הגה"הבענין אקדומי וחשוכי שאמר היינו דאהני להו, קשה מה תירץ, הלא הפסוק אמר על האדמה דמשמע בארץ דוקא. דבר זה מתורץ על דרך מה שארז"ל (מגילה כט, א) עתידים שיקבעו בתי כנסיות שבחוץ לארץ בארץ ישראל כו', נמצא שהעומד בבית הכנסת כעומד בארץ ישראל. ועל ענין אריכת חיים מהשכמת והערבת בית הכנסת רומז הפסוק (תהלים כג, ו) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים, דוד המלך ע"ה לא התפלל רק על ידי שירדפוהו כל ימי חייו טוב וחסד, אבל על אריכת ימי חייו לא בקש, וזהו לשון אך שאמר, כי אך מיעוט, כלומר רק זה אני מבקש, ולבאר למה באמת אינו מבקש על אריכת חייו, על זה אמר ושבתי בבית ה' כל ימי חיי, כלומר כי בזה אני בטוח כי שבתי בבית ה' בבתי כנסיות ואז ירבו ימי ויאריכו.
ובענין אקדומי ואחשוכי פירש רש"י שחרית וערבית. ובמנורת המאור דף ל"ו משמע שהוא מפרש אקדומי וחשוכי נכנס ראשון ויוצא אחרון, שכן הביא על זה המאמר וזה לשונו ובקדימה זאת היו מתפארים כו' אדם בבית המדרש ויצאתי כו'. וכתב הגאון מהר"ר שלמה אפרים זלה"ה סיוע לפירוש מנורת המאור וזה לשונו ולזה יש סמך מן הפסוק שאמר פעם לשקוד ופעם לשמור לשון המתנה, מלשון (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, והוא הפכו של לשקוד, שענינו השקידה והמהירות. ואמר דלתותי ופעם פתחי, לפי שמתחילה מדבר במשכים ורוצה להיות ראשון בבית הכנסת, והוא ודאי צריך לשקוד למהר פן יקדימנו אחר, ובבואו עדיין הוא מוצא הדלת סגורה, כי דלת היינו שם הדף הסוגר, על כן אמר לשקוד על דלתותי יום יום כשיאיר היום, ואחר כך אמר כנגד הרוצה להיות אחרון בבית הכנסת שצריך להמתין עד שיצאו כולם, וכל זמן שעודנו שם וודאי הדלת פתוחה, על כן אמר לשמור מזוזות פתחי, כי פתח שם הפתיחה, עכ"ל.
וזה לשון רבינו יונה שם ואומרים הגאונים שאפילו כשאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער להתפלל בשעה שמתפללים הקהל, ועוד אמרו שאפילו כשאין הצבור מתפללים יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת צבור, עכ"ל. ויש להקשות בדין הראשון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, למה אמרו בשם הגאונים, הלא זה בעצמו הוא דברי התלמוד שלפנינו, דאמר ליה רבי יצחק לימא מר לשליח ציבור דליתי ולודעי בעדנא דמצלי צבורא וכו'. ונראה דהגאונים חדשו דין במי שהוא בעיר שאין שם בית הכנסת דישער אדם בשכלו השעה שמתפללים בבתי כנסיות, דמדברי רבי יצחק לא יש לנו ללמוד רק כשהוא בעיר ששם בית הכנסת שיבא הש"ץ ויודיענו, כי אז ודאי יוכל להתפלל בשוה עם הציבור, אבל לשער באומדנא זה חדשו הגאונים, וכן משמע לשון הגאונים שאמרו יש לו לאדם לשער כו', הרי מבואר הנ"ל החיוב הגדול להתפלל בציבור באם אפשר. וגרסינן בפסחים (מו, א) לתפילה ד' מילין, והני מילי לפניו, אבל לאחריו עד מיל חוזר טפי לא. ופירש רש"י לתפילה להתפלל בעשרה, שאם הוא הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ארבע מילין מקום שמתפללים בעשרה צריך לילך שם, לאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה. אף על פי שיש פירושים אחרים שמפרשים בענין נטילת ידים שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי שיהיה לו מים ליטול ידיו לתפילה, ולאחריו מיל, פירוש רש"י עיקר. הרי שצריך לטרוח ולילך אפילו לאחוריו מיל כדי להתפלל בעשרה, ומה יענה מי שהוא בעיר סמוך לבית הכנסת ואין הולך לשם, טוב לו שלא נברא, והנזהר בגודל אזהרה יזכה לאורה.
על החוט המשולש הנ"ל הדיבור והכונה והציבור, רומז בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"א), תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה, אמר אביי כי הא דר' זירא, דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה ז' נקיים. רבא אמר כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ואי בעית אימא כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זירא המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו, עד כאן. קשה מה מקשה היכי דמי הלכה פסוקה, הלא יש הלכות פסוקות רבבי רבבות ממשניות וברייתות אשר אין בהם מחלוקות, כל פרק איזהו מקומן הוא הלכות פסוקות, או מה בינייהו בין הנך תלתי תרצנים. ונראה בעיני דבוחר בהלכה פסוקה שיקח ממנה רושם בשכלו לענין התפילה, ויהיו אלו הג' עניינים עושים רושם לג' הנ"ל, ממאמר דרבי זירא שאומר לישב ז' נקיים על טפת דם כחרדל, והוא שוה לרואה ספל מלא דם, מזה יתרשם בשכלו הזהירות שידבר בשפה ברורה ולא ישנה אפילו נקודה אחת, כי אפילו בשינוי נקודה אחת יכול להחריב העולם, כמו בהרבות דברים דיבור רע, כמו אשה בנידתה שנקודה כחרדל שוה לספל מלא. ממאמר דרבי הושעיא ילמוד הכוונה, כתבתי למעלה שהכונה בתרין אנפין, יכוון על ביאור התיבות הנגלה מהם, גם הנסתר מהם סוד ידיעות שמותיו ואצילותם ואחדותם, הניחא למאן דאפשר דזכה לידיעה זו, אבל לאו כל מוחא ומוחא סביל דא, העני בדעת מה יעשה, על זה יתבאר לו תקנה, וענין התקנה היא כך, יכוון בלבו כפי כח ידיעתו ויחשוב שלא נעלם ממנו שיש עוד פנימים עניינים ויהיה לבו לשמים בתחינה ובקשה שיהיה לרצון אמרי פיו והגיון לבו, והקדוש ברוך הוא יקבל הגיון לבו כאלו היה לפני ולפנים, ומאחר שעושה בכל כחו מה שאפשר לו, אז מעלה עליו הקב"ה כאלו היה כן. וכמה שכתב הריב"ש בתשובה בסימן קמ"ז להתפלל סתם להשם יתברך בכוונה, והוא ידע באיזה דרך ישלים המבוקש, כמאמר הכתוב (תהלים לז, ה) גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, עד כאן. וכבר השיגו עליו המקובלים בפרט עבודת הקודש פרק י"ב מחלק העבודה, אמנם אני מביא דברי הריב"ש לנגד בני אדם שאין להם חלק בבינה מה יחשבו בכוונה שלהם. וזה נלמד ממערים על התבואה ומכניסה במוץ, הזוהר כתב חטה רומז על התורה, וכן חטה בגימטריא כ"ב נגד כ"ב אותיות התורה, והחטה היא פנימיי רומז לפנימיות, והמוץ הוא החיצוני הנגלה, ועל ידי המוץ אוכלת הבהמה גם החטה הפנימית ופטורה מהמעשר. כן זה שנמשל לבהמה מחמת חסרון ידיעתו בהסודות, מכל מקום על ידי כונתו הנגלה אז מצרף לו הקדוש ברוך הוא כאלו ידע גם הפנימי שהוא סוד המעשר סוד עשרה שמותיו שהם עשרה הספירות סוד אחדותו יתברך, אבל מאן דזכה לידע ולא התבונן אז אשמו בראשו. על ענין להתפלל בציבור, יתבונן האדם מה רב טוב אשר עושה בזה לכל עדת ישראל נוסף על שמקדש את שמו יתברך הוא רב טוב לישראל, והוא זה גורם התעוררות הגאולה, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג, א) בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים אמן יהא שמיה רבא מברך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, עד כאן. ועל זה ינקום ה' נקמת דם עבדיו השפוך כמו שכתוב הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכתיב קודש ישראל לה' כל אוכליו יאשמו, והאומות מועלין בקודש ועתידים לשלם כדין מועל בהקדש, כדכתיב (שה"ש ח, יב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, פירש רש"י אלף הכסף שגבינו מהם הכל נחזור לך ונשלם על קודש ישראל לה' ראשית תבואתו קרן וחומש חומשו של קרן, ומאתים הם חומשו של אלף, עכ"ל. וזה רומז במקיז דם בבהמת קדשים מועלים בו, כי עתה בגלות אנחנו כבהמות קדשים נחשב כצאן לטבחה, וינקום הקב"ה הדם וגם הכסף וחומשו יושב, זהו הכפל שהוא אסור בהנאה ומועלים בו, הרי שג' אלה הלכות פסוקות מולידות התעוררות לג' עניינים הנ"ל שרשי התפלה.:
והנני מעתיק דברי בעל שערי אורה בסוף ספירה שניה בכינוי חסד תחתון זה לשונו פנה אל תפילת הערער, כלומר כשהיחיד מתפלל בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל וכמה מערערים יש עליה, אבל כשהצבור מתפללים לא בזה את תפילתם אף על פי שאין תפילתם כל כך הגונה מקבלים אותה מלמעלה, וזהו שאמרו ז"ל מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים, שנאמר (איוב ח, כ) הן אל כביר לא ימאס תם כו', ואמרו רז"ל (שם ל, א) לעולם ישתתף אדם עצמו עם הציבור, ואמרו רבותינו ז"ל (שם ח, א) אימתי עת רצון בזמן שהצבור מתפללים, ואומר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ועתה דע והתבונן כי שתי היכלות אלו שהאחד נקרא אדנ"י, והשני נקרא אל ח"י בהם עולות ונדבקות כל התפלות שישראל מתפללים, וסוד תפילת צבור הוא סוד אדנ"י שהוא סוד כנסת ישראל, ולפיכך אינה נדחת. וכל אלו הדברים שאמרנו בתפילת יחיד ותפילת צבור בהיות ישראל על אדמתם וכל שכן בירושלים וכל שכן בבית המקדש, אבל כשישראל בחוץ לארץ כמה מערערים וכמה מקטריגים עומדים אצל תפלת הציבור כל שכן אצל תפילת היחידים. שהרי כשישראל הם בחוץ לארץ הרי הם ברשות שרי האומות ואין דרך לעלות תפילתם שאין שערי שמים אלא בארץ ישראל, וכן הוא אומר ביעקב (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, ואם כן בחוצה לארץ הכל סתום אצל השמים. ועוד שאותן שרי האומות אין מסייעים לישראל כלום, וכן הוא אומר ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם, וכל שכן כי סמאל שר אדום עומד ומקטרג תמיד על ישראל ומערער עליהם לאבד זכיותיהם, וכל המקטריגים על ישראל בארץ האומות, כלם עומדים בין הארץ ובין השמים כדמיון כותל ומחיצה להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמים, והם הנקראים ענן המפסיק, ועל זה נאמר (איכה ג, מד) סכותה בענן לך מעבור תפילה. וכן הוא אומר במראות יחזקאל בגולה (יחזקאל א, ד) ואראה והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת וכו' ומתוכה כעין החשמל, המבין פסוק זה יבין כמה מחיצות מעכבות בגלות. ואפילו בארץ ישראל כתיב (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, וכל זה בארץ, כל שכן בחוצה לארץ. ואם כן מה יהיה על תפילות של ישראל בחוצה לארץ. דע שהתפילות שהן בחוצה לארץ אין להם דרך לעלות לפני ה' יתברך זולתי כשישראל משלחים אותם מחוצה לארץ נגד ירושלים, וכשמגיעות לירושלים משם הם מסתלקות ועולות למעלה, וזהו שאמר דניאל כשהתפלל בגולה וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלים וזמנין תלתא ביומא הוה ברך על ברכוהי ומצלי ומודה קדם אלהא. וכל זה אמר שלמה בפירוש כשנבנה בית המקדש והיה מתפלל על ישראל ואמר (מ"א ח, מו) כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא ואנפת בם ונתתם לפני אויב ושבום שוביהם אל ארץ האויב רחוקה או קרובה, והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך וכו', והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך, ושמעת השמים מכון שבתך את תפילתם ואת תחנתם ועשית משפטם וכו'. ועתה דע וראה איך גלה שלמה המלך עליו השלום שאין תפילת חוץ לארץ עולה למעלה באותו המקום שמתפללים עד שהיא עולה לארץ ישראל ומשם לירושלים ומשם לבית המקדש, ואז היא עולה למעלה. ולפיכך כל ישראל שהם בגלות הם בסביבות ירושלים בארבע כנפות הארץ וירושלים עומדת באמצע, לפיכך כל אותם שהם בגלות לצד מזרח יתפללו לצד מערב נגד ירושלים, וכן אותם שהם בצפון יהפכו פניהם לדרום, נמצאו כל ישראל שהם מתפללים בארץ גלותם משלחים תפילותיהם לירושלים ולבית המקדש, ומשם התפילות עולות לפני ה' יתברך. ועתה יש לנו להודיעך מה בין תפילת חוצה לארץ לתפילת ארץ ישראל, דע כי תפילת ארץ ישראל דומה למי שהוא צריך לדבר עם המלך וביתו קרוב למלך ואין שטן ואין פגע רע ולא משחית בדרך, ותפילת חוץ לארץ דומה למי שצריך לדבר עם המלך וביתו רחוק מאד מן המלך, ויש בדרך כמה ליסטים וכמה פגעים רעים וכמה חיות רעות. עתה ראה כמה אדם צריך ליזהר כדי שימלט מנזק הדרך, ואחר הטורח והשמירה יתכווין שתהא תפילתו ראויה להתקבל כמו שאמרנו. ועל דרך זה דע כי כמה מעכבין ומקטרגין יש לתפילות ישראל כשהן הולכות לירושלים על ידי הכחות הטומאות של אומות העולם, ולפיכך יש לך להתבונן כמה אנו חייבים לטהר עצמינו ולהתכוין בתפילותינו בהיותינו מתפללים בחוצה לארץ כדי שנהיה ראוים להתקבל לפני ה' יתברך. העתקתי כל דבריו מפני כמה מילי מעלייתא הנשמעות ממנו, ולעניינינו נראה ממה שכתב ואפילו בארץ ישראל כתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, וכל זה בארץ כל שכן בחוצה לארץ, משמע לכאורה בדבריו דאף תפילת רבים לפעמים אינה נשמעת אפילו בארץ ישראל, והא דהן אל כביר לא ימאס זהו דווקא בזמן שבית המקדש קיים, כך נראה לכאורה מדעתו, אבל אינו מוכרח דקאי אתפילת רבים. וראיתי בספר אחד נקרא בית אלהים הקשה קושיא זו ותירצה בכמה פנים, ואשר ביררתי לי מתוך דבריו הוא זה, אמת תפילת רבים נשמעת, אבל אין הענין שיעשה הקדוש ברוך הוא כל בקשתם ממש, רק עושה מדוגמת הבקשה, וממנה כי בכל יום ויום יש גאולה, דהיינו כשבה אחת בין ע' זאבים אי אפשר לה להתקיים וכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו. אמנם לי נראה שורש הענין הוא כך, התפילה שהיא העבודה שבלב היא מצות עשה מן התורה כמו כל שאר מצות עשה, וענין שמיעת התפילה היא שהקדוש ברוך הוא בוחר בהתפלה והמלאך קושרה ועושה כתר להקדוש ברוך הוא, אבל אין מוכרח שיקיים ויעשה להמתפלל מה שמבקש, רק הקב"ה קיבל המצות עשה שקיים כמו שמקבל הקדוש ברוך הוא כל מצות עשה שאדם עושה, דהיינו ציצית ותפילין ומזוזה וד' מינים וכיוצא בהם, אף על פי שאינו שולח ברכה בעבור זה, מכל מקום המצוה רשומה למעלה והשכר שמור, כן הוא בתפילות הכשירות, הם עולות למעלה להיותן כתר ועטרה, אבל למלאות הבקשה לפעמים עושה הקדוש ברוך הוא בקשתו ולפעמים לא, יתברך הוא היודע וצדיק בכל דרכיו. אבל תפילה פסולה בר מינן נדחית לגמרי היה כלא היה, ומי יתן החרש יחריש ולא יענש על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ותפילת רבים היא העולה למעלה. ובברכות פרק אין עומדים (ברכות דף ל"ב) אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפילתי, ואף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפילתי ה' ושועתי האזינה ואל דמעתי אל תחרש. פירש רש"י אל תחרש מדלא כתיב את דמעתי תראה, שמע מינה נראית היא לפניו, ואין צריך להתפלל אלא שתתקבל לפניו, עכ"ל. וכן כתבו התוספות וזה לשונם אל דמעתי אל תחרש, פרש"י דדייק מדיוקא מדלא קאמר ודמעתי תראה שמע מינה שהיא נראת בכל פעם ואין להתפלל רק שתתקבל, עכ"ל. וצריך להבין מהו ענין הראיה אם לא מקובלת, אלא הוא כמה שכתבתי שאם היא תפילה כשרה הקדוש ברוך הוא רואה אותה, כלומר נחשבת לקיום מצות עשה ולא מעלים הקדוש ברוך הוא עיניו ממנה, אבל סכות בענן שלא לקיים בקשת המתפלל, ומכל מקום שמורה לקבל שכרה לעתיד ככל קיום המצות וכן הוא תמיד תפילת רבים.הגה"הבענין אקדומי וחשוכי שאמר היינו דאהני להו, קשה מה תירץ, הלא הפסוק אמר על האדמה דמשמע בארץ דוקא. דבר זה מתורץ על דרך מה שארז"ל (מגילה כט, א) עתידים שיקבעו בתי כנסיות שבחוץ לארץ בארץ ישראל כו', נמצא שהעומד בבית הכנסת כעומד בארץ ישראל. ועל ענין אריכת חיים מהשכמת והערבת בית הכנסת רומז הפסוק (תהלים כג, ו) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים, דוד המלך ע"ה לא התפלל רק על ידי שירדפוהו כל ימי חייו טוב וחסד, אבל על אריכת ימי חייו לא בקש, וזהו לשון אך שאמר, כי אך מיעוט, כלומר רק זה אני מבקש, ולבאר למה באמת אינו מבקש על אריכת חייו, על זה אמר ושבתי בבית ה' כל ימי חיי, כלומר כי בזה אני בטוח כי שבתי בבית ה' בבתי כנסיות ואז ירבו ימי ויאריכו.
ובענין אקדומי ואחשוכי פירש רש"י שחרית וערבית. ובמנורת המאור דף ל"ו משמע שהוא מפרש אקדומי וחשוכי נכנס ראשון ויוצא אחרון, שכן הביא על זה המאמר וזה לשונו ובקדימה זאת היו מתפארים כו' אדם בבית המדרש ויצאתי כו'. וכתב הגאון מהר"ר שלמה אפרים זלה"ה סיוע לפירוש מנורת המאור וזה לשונו ולזה יש סמך מן הפסוק שאמר פעם לשקוד ופעם לשמור לשון המתנה, מלשון (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, והוא הפכו של לשקוד, שענינו השקידה והמהירות. ואמר דלתותי ופעם פתחי, לפי שמתחילה מדבר במשכים ורוצה להיות ראשון בבית הכנסת, והוא ודאי צריך לשקוד למהר פן יקדימנו אחר, ובבואו עדיין הוא מוצא הדלת סגורה, כי דלת היינו שם הדף הסוגר, על כן אמר לשקוד על דלתותי יום יום כשיאיר היום, ואחר כך אמר כנגד הרוצה להיות אחרון בבית הכנסת שצריך להמתין עד שיצאו כולם, וכל זמן שעודנו שם וודאי הדלת פתוחה, על כן אמר לשמור מזוזות פתחי, כי פתח שם הפתיחה, עכ"ל.
וזה לשון רבינו יונה שם ואומרים הגאונים שאפילו כשאין האדם הולך לבית הכנסת יש לו לשער להתפלל בשעה שמתפללים הקהל, ועוד אמרו שאפילו כשאין הצבור מתפללים יש לו לאדם להתפלל בבית הכנסת מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת צבור, עכ"ל. ויש להקשות בדין הראשון להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, למה אמרו בשם הגאונים, הלא זה בעצמו הוא דברי התלמוד שלפנינו, דאמר ליה רבי יצחק לימא מר לשליח ציבור דליתי ולודעי בעדנא דמצלי צבורא וכו'. ונראה דהגאונים חדשו דין במי שהוא בעיר שאין שם בית הכנסת דישער אדם בשכלו השעה שמתפללים בבתי כנסיות, דמדברי רבי יצחק לא יש לנו ללמוד רק כשהוא בעיר ששם בית הכנסת שיבא הש"ץ ויודיענו, כי אז ודאי יוכל להתפלל בשוה עם הציבור, אבל לשער באומדנא זה חדשו הגאונים, וכן משמע לשון הגאונים שאמרו יש לו לאדם לשער כו', הרי מבואר הנ"ל החיוב הגדול להתפלל בציבור באם אפשר. וגרסינן בפסחים (מו, א) לתפילה ד' מילין, והני מילי לפניו, אבל לאחריו עד מיל חוזר טפי לא. ופירש רש"י לתפילה להתפלל בעשרה, שאם הוא הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ארבע מילין מקום שמתפללים בעשרה צריך לילך שם, לאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה. אף על פי שיש פירושים אחרים שמפרשים בענין נטילת ידים שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי שיהיה לו מים ליטול ידיו לתפילה, ולאחריו מיל, פירוש רש"י עיקר. הרי שצריך לטרוח ולילך אפילו לאחוריו מיל כדי להתפלל בעשרה, ומה יענה מי שהוא בעיר סמוך לבית הכנסת ואין הולך לשם, טוב לו שלא נברא, והנזהר בגודל אזהרה יזכה לאורה.
על החוט המשולש הנ"ל הדיבור והכונה והציבור, רומז בפרק אין עומדין (ברכות דף ל"א), תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה, אמר אביי כי הא דר' זירא, דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה ז' נקיים. רבא אמר כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ואי בעית אימא כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זירא המקיז דם בבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו, עד כאן. קשה מה מקשה היכי דמי הלכה פסוקה, הלא יש הלכות פסוקות רבבי רבבות ממשניות וברייתות אשר אין בהם מחלוקות, כל פרק איזהו מקומן הוא הלכות פסוקות, או מה בינייהו בין הנך תלתי תרצנים. ונראה בעיני דבוחר בהלכה פסוקה שיקח ממנה רושם בשכלו לענין התפילה, ויהיו אלו הג' עניינים עושים רושם לג' הנ"ל, ממאמר דרבי זירא שאומר לישב ז' נקיים על טפת דם כחרדל, והוא שוה לרואה ספל מלא דם, מזה יתרשם בשכלו הזהירות שידבר בשפה ברורה ולא ישנה אפילו נקודה אחת, כי אפילו בשינוי נקודה אחת יכול להחריב העולם, כמו בהרבות דברים דיבור רע, כמו אשה בנידתה שנקודה כחרדל שוה לספל מלא. ממאמר דרבי הושעיא ילמוד הכוונה, כתבתי למעלה שהכונה בתרין אנפין, יכוון על ביאור התיבות הנגלה מהם, גם הנסתר מהם סוד ידיעות שמותיו ואצילותם ואחדותם, הניחא למאן דאפשר דזכה לידיעה זו, אבל לאו כל מוחא ומוחא סביל דא, העני בדעת מה יעשה, על זה יתבאר לו תקנה, וענין התקנה היא כך, יכוון בלבו כפי כח ידיעתו ויחשוב שלא נעלם ממנו שיש עוד פנימים עניינים ויהיה לבו לשמים בתחינה ובקשה שיהיה לרצון אמרי פיו והגיון לבו, והקדוש ברוך הוא יקבל הגיון לבו כאלו היה לפני ולפנים, ומאחר שעושה בכל כחו מה שאפשר לו, אז מעלה עליו הקב"ה כאלו היה כן. וכמה שכתב הריב"ש בתשובה בסימן קמ"ז להתפלל סתם להשם יתברך בכוונה, והוא ידע באיזה דרך ישלים המבוקש, כמאמר הכתוב (תהלים לז, ה) גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, עד כאן. וכבר השיגו עליו המקובלים בפרט עבודת הקודש פרק י"ב מחלק העבודה, אמנם אני מביא דברי הריב"ש לנגד בני אדם שאין להם חלק בבינה מה יחשבו בכוונה שלהם. וזה נלמד ממערים על התבואה ומכניסה במוץ, הזוהר כתב חטה רומז על התורה, וכן חטה בגימטריא כ"ב נגד כ"ב אותיות התורה, והחטה היא פנימיי רומז לפנימיות, והמוץ הוא החיצוני הנגלה, ועל ידי המוץ אוכלת הבהמה גם החטה הפנימית ופטורה מהמעשר. כן זה שנמשל לבהמה מחמת חסרון ידיעתו בהסודות, מכל מקום על ידי כונתו הנגלה אז מצרף לו הקדוש ברוך הוא כאלו ידע גם הפנימי שהוא סוד המעשר סוד עשרה שמותיו שהם עשרה הספירות סוד אחדותו יתברך, אבל מאן דזכה לידע ולא התבונן אז אשמו בראשו. על ענין להתפלל בציבור, יתבונן האדם מה רב טוב אשר עושה בזה לכל עדת ישראל נוסף על שמקדש את שמו יתברך הוא רב טוב לישראל, והוא זה גורם התעוררות הגאולה, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ג, א) בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים אמן יהא שמיה רבא מברך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך, ומה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, עד כאן. ועל זה ינקום ה' נקמת דם עבדיו השפוך כמו שכתוב הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכתיב קודש ישראל לה' כל אוכליו יאשמו, והאומות מועלין בקודש ועתידים לשלם כדין מועל בהקדש, כדכתיב (שה"ש ח, יב) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, פירש רש"י אלף הכסף שגבינו מהם הכל נחזור לך ונשלם על קודש ישראל לה' ראשית תבואתו קרן וחומש חומשו של קרן, ומאתים הם חומשו של אלף, עכ"ל. וזה רומז במקיז דם בבהמת קדשים מועלים בו, כי עתה בגלות אנחנו כבהמות קדשים נחשב כצאן לטבחה, וינקום הקב"ה הדם וגם הכסף וחומשו יושב, זהו הכפל שהוא אסור בהנאה ומועלים בו, הרי שג' אלה הלכות פסוקות מולידות התעוררות לג' עניינים הנ"ל שרשי התפלה.:
31
ל״בנקיות הוא כלל גדול לקריאת שמע ולתפילה ולכל הברכות ושבחות וללימוד, וכל המקומות המכוסות באדם הם מקום מטונף לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש מחויב לרחוץ ידיו, ואם עומד באמצע תפילה ושכח ונגע ולא יוכל לילך לרחוץ ידיו אז די בנקיון עפר או צרורות, או מחכך ידיו בכותל:
32
ל״גכתב במהרי"ל בשם הרוקח, שאל יגע אדם בשעת תפילה בצואת חוטמו או בצואת אזנו הואיל ומתקרי אותן הליחות צואה בפרק המקבל (ב"מ קז, ב). והוא היה נזהר בכך, והיה לו סמרטוט בגד פשתן מוכן בסדק החומה בבית הכנסת במקומו ליטול בו ליחות חוטמיו, ולא נגע בה יד להשליכו ארצה כמנהג. ולפעמים נטל בכנף סרבולו וניער ארצה ושפשפה ברגליו. עוד שם, אמר מהר"י סג"ל, גם העומד מלימודו לתפילה צריך ליטהר טרם יתפלל:
33
ל״דפרק שלשה שאכלו (במסכת ברכות) סוף דף נ' (ב), שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, תניא חדא בולען, ותניא אידך פולטן, ותניא אידך מסלקן. לא קשיא, הא דתניא בולען, במשקין. והא דתניא פולטן, במידי דלא ממאיס. והא דתניא מסלקן, במידי דממאיס. במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחר ולברך. תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דר' יוסי ברבי אבין משמיה דר' יוחנן, משום שנאמר (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. מזה מוכח דאסור להניח רוק תלוש בפיו בשעה שמברך, וכן יראה שכל מקומות של חמשה מוצאות יהיו נקיות:
34
ל״הכתב הרר"ד אבודרהם, נהגו לרחוץ פיהם מפני הרירים שבתוכו שצריך להזכיר את השם הגדול בקדושה וטהרה, וכך כתב הכלבו. כתב המקובל מהר"ר הירץ ז"ל בפירוש הסידור שלו, יזהר החזן שירוק כדי שלא יזדמן לו רוק כשיברך ויקדש למלך הקדוש ברוך הוא, עד כאן:
35
ל״והיה עומד בתפילה ונתעטש, פירוש שיצא ממנו דרך מטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל. בקש להתעטש, הולך אחריו ד' אמות ומתעטש וממתין עד שיכלה הריח, וכשיכלה הריח חוזר למקומו ואומר, רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו, וחוזר למקום שפסק, שם בב"י. וכתב בתרומת הדשן, שנשאל היאך לא ראינו בזמננו אפילו מן המדקדקים מי שנהג ועשה כדין זה דבקש להתעטש מרחיק ד' אמות וכו'. והשיב ששמע מאחד מהגדולים שכשהוצרך לכך היה מאנס עצמו שלא להוציא רוח עד גמר התפילה, וכן נראה מדברי הרמב"ם. ואפשר שהטעם משום דלא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהה לגדולים או לקטנים, אבל להפחה בעלמא לא אסרו. ומכל מקום מי שאינו יכול להעמיד את עצמו, לא ידעינן שפיר צד היתר שלא ירחיק ד' אמות, אלא מטעם שיהיה מתבזה ומתבייש בדבר מפני הציבור שירגישו בדבר, וכל שכן אם הוא שליח ציבור שיתבזה ויתבייש ביותר אם ירגישו רבים שאין גופו נקי בעמדו לפני הקב"ה וגדול כבוד הבריות. ונראה דאין צריך נמי נוסח דרבון העולמים דשמא לא נתקן אלא במרחיק ממעמדו שאז מורגש ונראה בושתו וכלימתו כדמשמע קצת הנוסח. ולפי טעם זה הא דחייבו חכמים להרחיק ד' אמות ולומר רבון העולמים וכו', איירי דוקא במתפלל ביחיד דליכא התם ביזוי וזילותא. וקצת נמי יש להוכיח דמשום זילותא וביזוי כהאי גוונא לא חיישינן לאיסור דרבנן, מהא דפרק במה מדליקין (שבת לג, א) רבא אנסי ליה בעידני בע"כ, פירוש התלמידים שהיה להם עת קבוע לפניו אנסוהו שהשהה נקביו. ואמרינן נמי בפרק הבא על יבמתו (יבמות סד, ב) דכמה סבי איעקרי מפירקיה דרב הונא ע"י שהשהו נקביהם לקטנים, ומסתמא לא היו תוקפים ומחזקים לשהות, אלא מחמת כיסופא וזילותא למיזל לצרכיהם מקמי דרבים לא חשו לאיסור בל תשקצו, והוא הדין בנדון דידן. ומכל מקום קשה הדבר מאוד לבדות חילוקים מן הדעת שאינם אפי' רמוזים בתלמוד ופסקי הגאונים, עכ"ל. נמצא המתפלל בביתו ביחיד מחויב להרחיק ולומר הריבון כו'. והמתפלל בציבור יניח ההרחקה משום הבושה. אבל מה שכתב התרומת הדשן דנראה דאין צריך נמי הנוסח דרבון כו', זהו רחוק מהשכל. וגם התרומת הדשן בעצמו כותב כמסתפק דכתב דשמא לא נתקן כו'. על כן נראה לי למי שקרה לו כך, יהרהר בלבו הנוסח דרבון ואף שהרהור הוא כדיבור, מה בכך ויהרהרנו במרוצה:
36
ל״זבענין בעל קרי לתורה ולקריאת שמע ולתפילה, הרבה דעות בזה כמבואר בטור (אורח חיים) ובבית יוסף סימן פ"ח. אבל פשט המנהג שאין צריך טבילה. והרמב"ם כתב באיגרת אף שלענין פסק ההלכה פוסק כן, מכל מקום הוא בעצמו נהג כל ימיו טהרה והיה טובל. ומי שעושה כן, בודאי איש טהור הוא. ומי שלא יכול לעשות כן מחמת איזה מניעות, יחשוב בלבו בשעת רחיצה הא דאיתא (במסכת ברכות) בפרק הי' קורא ריש דף ט"ו א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב (תהלים כו, ו) ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה רבא, לא סבר לה מר כאלו טבל, דכתיב (שם) ארחץ, ולא כתיב ארחיץ. פירש רש"י, דכתיב ארחץ בנקיון, משמע ארחץ כל הגוף, ולא כתיב ארחיץ כפי, לדרשה אתי לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאלו טבל כל גופו, עד כאן. ומי שמצטער על שאינו טובל את עצמו ומתלבש ברוח טהרה בשעה שרוחץ, אז הוא כאלו טבל ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:
37
ל״חברכות דף י"ד (א), אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל כו', היינו בהגיע זמן התפילה. אבל קודם אור הבוקר, שרי. מכל מקום נראה לי שלא לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות, כי ראשית דבר יראת שמים, ומיד שיעמוד ממטתו לאחר הנטילה יחשוב בגדולת הבורא יתברך ויתבונן מצד בריאותיו הנפלאות, כענין (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'. ויחשוב במעמד הר סיני ובברית שכרת עמנו ואנחנו עמו, ויתמלא אהבה ויראה ויפתח בשמחה זו פיו ברוך אתה ה' אמ"ה כו'. וכבר הזכרתי התעוררות הזה ג"כ לעיל בהחיבור הזה:
38
ל״טקבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע יהיה באימה וביראה ורתת וזיעה ובכוונה גדולה ועצומה כמוזכר בתלמוד ובפוסקים בארוכה, ויקראנה בכל הדקדוקים. ובהפרדה בין הדבקים:
39
מ׳זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה, כתב בעל מים חיים בח"ב הנקרא מקור חיים זה לשונו, אמר לנו מהר"ם, כי הבא לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות יפסיק בפסוק שמע ישראל ג' הפסקות. שמע ישראל פיסקא אחת, ה' אלקינו פיסקא שנית, ה' אחד פיסקא שלישית, כדי שיהיה פירושו שמע ישראל לאותו שנקרא ה' אלהינו הוא נקרא אחד. או יאמר שמע ישראל ה' אלקינו, פירוש מי ששמו ה' אלקינו הוא ששמו ה' אחד. ושמע הוא מלשון (דברים כז, ט) הסכת ושמע, כאלו אומר האזין ישראל שה' אלקינו הוא אחד. ולא יאריך בא' דאחד, שלא יראה כאומר אי חד ח"ו. ולא יחטוף בחי"ת, אלא יאריך בה קצת כדי להמליכו בט' גלגלים שהא' והחית רומזים עליהם. ובד' יאריך שעור כדי להמליכו בד' רוחות העולם. הרי המליכו בשמים הרמוזים בא' ח' דאחד. ובארץ הנרמזת בד' דאחד ד' רוחות העולם ומעלה ומטה הם שש קצוות כנגד שש תיבות שבפסוק שמע. וידגיש ד' דאחד שלא תהא נראה כרי"שהגה"הויש לתמוה מה ענין ריש לדלי"ת בענין המבטא, ואפילו אינה במבטא אחד דל"ת בדטלנ"ת, ורי"ש בזסשר"ץ, ונראה דהטעות יכול להיות כשקורא מתוך הספר, שדברים שבכתב אומרים בכתב, ואז מכח כח הראות שרואה תמונת ד' כתמונת ר' יכול למטעי, אבל כשהורגל להדגיש הדלת אז אינו בא לידי טעות וק"ל. ובזה מדוקדק הלשון שאמר כדי שלא נראה ולא אמר כדי שלא לשתמע. ונמצא מחרף ח"ו, עד כאן לשונו במקום הנזכר. כתוב בסמ"ק והביאו הבית יוסף בסימן ס"א זה לשונו, צריך לכוין בא' שהוא אחד. ובח' שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח' והד' רמז לד' רוחות כו':
40
מ״אוזה לשון שלטי הגבורים סביב המרדכי (בפ' היה קורא) והכי הוו שעורא דאריכות דאחד, תלתא בחי"ת, ותרי תלתא בד'. כיצד ממליך למעלה ולמטה בחי"ת, ובד' אד' רוחות כו':
41
מ״בוכן הוא במרדכי בפרק הנזכר. ובספר תניא ובשלחן ערוך בסימן הנזכר, ויפסיק קצת בין ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות כמ"ש הטור והש"ע במקום הנזכר. ושיעור זאת ההפסקה כדי שיוכל לחשוב בלבו אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך, כדי להרהר בי' דברות בשעת קריאת שמע, כי כולן נרמזו בפרשה ראשונה כמו שכתב הכל בו. ובירושלמי פ"ק (ה"ה) דמסכת ברכות כתוב, שעשרת הדברות כלולין בב' פרשיות הראשונות, ושאר מלות שבקריאת שמע שצריך להפסיק בהן או להרגישן או להטעימן יפה, כדי שיהיו נקראים כתקונה כגון ע' דנשבע וכדומה:
42
מ״גושצריך ליזהר ג"כ בקריאת האותיות שלא תבלע אות האחת בחברתה, כגון שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף וכדומה. ושצריך ליזהר ג"כ בכל ב' אותיות הסמוכות אשר סוף האחת וראש השניה אות אחת, כגון בכל לבבך וכדומה. ושצריך ליזהר ג"כ שיפסיק קצת בין שתי תיבות הסמוכות שהראשונה מסיימת במ' והשנייה מתחלת בא', כגון ושמתם את וכדומה, וכן שאר המקומות שצריך לתת ריוח בין הדביקים כגון בין היום ובין על לבבך וכדומה, הלא המה כתובים על ספר דברי הטור אורח חיים סימן ס"א:
43
מ״דובעל באר מים חיים האריך בזה מאוד בח"ב הנזכר, ומונה כל המלות שצריך להפסיק ביניהם בק"ש, עד שהעלה סך חשבונם ששים, כי הוא מונה ג"כ כל תיבה שתחילתה א' אפילו אינה אחר המ' יעויין שם. ולא במילות קריאת שמע בלבד אמרו, אלא כל מקום שנמצא בתפילה או בפסוקי דזמרה תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה. או תמצא תיבה המסיימת במ' ותיבה שלאחריו מתחלת באות א', כגון ספרו בגוים את, שבחי ירושלים את, וממליכים את, ובקידוש של ליל שבת ויברך אלקים את, וכן כל את ואותם הסמוכים למ"ם צריך להפרידם זו מזו:
44
מ״הוכן כשאומר בהלל מאת ה', או בברכת המזון ונשא ברכה מאת ה', צריך להאריך קצת באות א' שלא יבליע האל"ף חלילה וחס. וכן כל כיוצא באלו צריכים אותם להפרידם וריוח תשימו ביניהם כפי חכמתכם ובינתכם:
45
מ״וכתב הרי"ף (בפרק היה קורא) בשם הירושלמי, צריך להתיז כי לעולם חסדו, פירוש דלא לשתמע כלעולם. וכן צריך להתיז ס' של חסדו, עד כאן:
46
מ״זוכן יזהר החזן להדגיש ג' דיתגדל, דלא לשתמע יתקדל, תרגום של עורף קדל. וכן לא ידגיש ב' דיתברך, דלא לשתמע יתפרך. וכן יזהר החזן לחתוך הה' דויתהלל, דלא לשתמע ח"ו ויתחלל. וכן יזהר כשיאמר נפשנו חכתה לה' שידגיש החי"ת, דלא לשתמע ח"ו הכתה, עד כאן לשונו:
47
מ״חלשון באר מים חיים בסוף סימן כ"ו, הפסקות פסוק שמע הם ד' הראשונים בין שמע ישראל, כדי שלא יראה כאומר שמישראל תיבה אחת. וכן בין ישראל לה', כדי שלא יראה כאומר ישראל דוני תיבה אחת. וכן בין ה' אלהינו, כדי שלא יראה כאומר אדניליהינו תיבה אחת. וכן בין ה' אחד, כדי שלא יראה כאומר אדניחד תיבה אחת. שאר ההפסקות הם נחלקות לשלשה מינים, המין האחד כל שתי תיבות הסמוכות אשר סוף האחת וראש השנית אות אחת והם שמונה, בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ, זהו המין הראשון:
48
מ״טוהמין השני הוא, כל תיבה שתחילתה אלף ואפשר שלא ירגישנה במבטא והם תשעה ושלשים ומהם ששה עשר של שתי תיבות הסמוכות שהראשונה מסיימת במם והשנית מתחלת באלף ואלה הם, ועבדתם אלהים אחרים, ושמתם את, וקשרתם אותם, ולמדתם אותם את, וראיתם אותו, וזכרתם את, ועשיתם אותם, עיניכם אשר, זונים אחריהם, ועשיתם את, לאלהיכם אני. אלהיכם אשר, לאלהים אני, אלהיכם אמת. נשארו עשרים ושלש והם אלו, ה' אלהינו, שלא יראה כאומר אדנילהינו. וכן ה' אחד, שלא יראה כאומר אדניחד, ואלו השנים כבר מנינו אותם עם הפסוק עצמו. וכן את ה', שלא יראה כאומר אדנילהיך. אשר אנכי, שלא יראה כאומר אשרנכי. מצותי אשר, אשר אנכי את ה' אלהיכם, מטר ארצכם וחרף אף ה', שלא יראה כאומר וחרף אפדוני. ועצר את, שלא יראה כאומר ועצרת. אשר ה', דברי אלה, נשבע ה', ויאמר ה' אל. דבר אל, שלא יראה כאומר דברל. מצות ה' אשר אתם, ה' אלהיכם:
49
נ׳והמין השלישי הוא שיש שני פעמים בדרך ובשכבך, וצריך להפסיק ביניהם שלא יראה כאומר בדרכובשכבך. וכן בין נפשכם וקשרתם, שלא יראה כאומר נפשכם וקשרתם. וכן בין הדברים האלה, שלא יראה כאומר הדברי מאלה. וכן וכתבתם על, שלא יראה כאומר וכתבתמל. וכן ראוי לזהר להטעים עין דנשבע, כדאיתא בירושלמי כדי שלא יהא נראה כה"א. וכן ראוי לדקדק ביו"ד של יהיה יפתה ירבו ודומיהן, שלא יראה כאלו מתחלת התיבה באלף איהיה איפתה אירבו. וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יראה היום על לבבך ולא למחר על לבבך. וכן בין היום לאהבה, שלא יראה היום לאהבה ולא למחר לאהבה:
50
נ״אאלה הם המקומות אשר ראוי לקורא קריאת שמע בקר וערב לדקדק בכל הפרשיות, ובפרשה ראשונה כשהולך לשכב על מטתו, והם ששים מקומות ועליהם רמז ג"כ הכתוב (שה"ש ג, ז) ששים גבורים סביב לה, כמו שכתוב בתקון ד' וזה לשונו, וסליק בעשרה שית זמנין עשר עד דסליק לששים, ואינון אתוון הדבקות בקריאת שמע דבגינייהו איתמר כל המשים ריוח בין הדביקים מצננים לו גיהנם, ושלמה עלייהו אמר בספרו הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, ואינון נטרין ערסיה ולקבלייהו ששים המה מלכות, אילין דכרין ואילין נוקבין. אילין דק"ש דכרין, אילין דתקין שלמה נוקבין, ואילין בית קיבול לאילין, דרגין דשלמה אינון בית קיבול לדרגין דמשה, וכד מתחבר כלא חד שלמה אההפך למשה, עד כאן. פירוש, כי אותיות שלמה הם אותיות למשה בצרוף, עד כאן לשונו:
51
נ״במצאתי בספר אחד נקרא דרך חיים דף נ"ד, וכן ראוי להזהר בטרחא, והבלתי זהיר בה משיגיע למשכן ה' ימות טועה. ובסוף פרשת ציצית אני ה' אלהיכם, יש במלת אני טרחא. והנני מבאר למה אמר דוד (תהלים קטז, ו) אנא ה' כי אני עבדך וגומר, והנה באמרו אני עבדך אינו שולל שלא יהיה גם איש אחר עבדו, רק אני עבדך, וכבר ימצאו אחרים ג"כ עבדיו. וכן (מל"א א, כו) ולי אני עבדך וגו' ולשלמה עבדך לא קרא. ולכן אם אתה אומר אני ה' אלהיכם בלא טרחא, משמע אני ה' אלהיכם ואפשר שגם אחר יהיה אלהיכם. אבל כשאתה קורא אני בטעם טרחא, אז משמע אני ולא אחר, ולכן בכל אני ה' אלהיכם יש טרחא במלת אני. לבד כשיבא מלת כי בתביר קודם לה, לפי שאי אפשר לטרחא לבא אחר תביר אם לא במאריך באמצע, עד כאן לשונו:
52
נ״געוד מצאתי שם דף נ"ד ע"ב, כתב הטור בסימן נ"א, וכשמגיע לכי כל אלהי העמים אלילים, יש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה, שלא יהא כחוזר למעלה, עד כאן לשונו. ואני אומר שהעולם טועים בפסוק זה ד' טעויות. הא' שאין מפסיקין בין מלת כי למלת כל. הב' שאין מדגישין כף של כל. הג' שאין מפסיקין בין מלת העמים למלת אלילים, הד' שמפסיקים במלת אלילים יותר מדאי. והנני מבאר טעם כל אחד. הד' שמפסיקין במלת אלילים, כאלו היה שם סוף המזמור וכן לא יעשה, וראוי לכל אדם שיפקח עיני שכלו ויראה שאין סוף פסוק. ואם מפני שלא יהא כחוזר למעלה, כשיעשה תנועת האתנח אשר במלת אלילים די. וכן (תהלים קב, כז) המה יאבדו ואתה תעמוד, כשנפסיק הפסקת הטעם אשר במלת יאבדו תו לא מחזי כאומר המה יאבדו ואתה. הג' תמצא שיש פסיק בין העמים לאלילים לפי שצריך להפסיק ביניהם, דאל"כ נראה כאומר העמים אלילים, ואין כונת הפסוק לומר שהעמים הם אלילים, אלא שאלהי העמים הם אלילים. הב' והא' תלוים זה בזה, לפי שיש פסיק בין כי לכל וצריך להפסיק ביניהם, לפיכך כף כל דגושה. ואמנם הטעם למה בא פסיק בין כי לכל ולמה צריך להפסיק ביניהם הוא סוד. ועתה דע, כי הש"י נקרא כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן דאחיד בשמיא ובארעא, והוא צדיקו של עולם שעליו אמרו חז"ל (חגיגה יב, ב) עמוד אחד יש מארץ עד הרקיע וצדיק שמו ועליו העולם עומד, שנאמר (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, וכן כי כל בגימטריא יסוד. והנה הש"י הוא אלהי ישראל, ואם אתה אומר כי כל אלהי העמים הכף של כל רפויה ובלי הפסק בין כי לכל, הוי כאילו אמרת ה' אלהי העמים. מעתה ראה גם ראה כמה יש ליזהר לקרוא הפסוקים בטעמים הכתובים בתורה:
53
נ״דודע שצריך להפסיק בין רחמיך רבים ה' (תהלים קיט, קנו), שלא יהא כאומר רבים ה', ולכן יש פסיק ביניהם. וצריך להפסיק מעט בין ה' ימלוך (שמות טו, יח), כדי שיתן ריוח בין הדבקים. וכן בין ה' וישמרך מכל רע (תהלים קכא, ז), ובין ה' ישמור צאתך ובין תהלת ה' ידבר פי צריך לתת ריוח. וכן בפסוק (שם קלט, יט) אם תקטול אלוה רשע צריך להפסיק ביניהם, שלא יחרף. וכן בפסוק (שם כא) הלא משנאיך ה' אשנא יש פסיק בין ה' לאשנא, שלא יהא כאומר ה' אשנא. וכן בפסוק (שם סז, ד) יודוך עמים אלהים יש פסיק בין עמים לאלהים, שאם לא יפסיק נראה כאומר שהעמים הם אלהים, עד כאן לשונו:
54
נ״הבפ"ק דברכות דף י"א וי"ב תנן התם, אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברות, שמע והיה אם שמוע ויאמר כו'. ומסיק לבסוף דבטלו לומר עשרת הדברות אצל קריאת שמע מפני תרעומות המינין כו':
55
נ״וומכל מקום נראה בעיני, דמכל מקום טוב לאדם לכוון בקריאת שמע בעשרת הדברות כי הם מרומזים בק"ש. ואבודרהם כתב בבאר מים חיים סימן י"ט בשם הרמב"ן ז"ל, כי בפרשת ואהבת לבדה יש בה רמז לעשרת הדברות, שכן הוא תשובת משה לישראל לאחר ששמעו הדברות מפי הגבורה ויאמרו לו (דברים ה, כד) קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ושמענו ועשינו. אז אמר משה להם (שם ו, ד) שמע ישראל, הריני בן אדם כמותכם והריני משמיעכם את דברי ה' ומפרש אני אותם אליכם, הנה שמעתם דבור ראשון אנכי ה' אלהיך וקבלתם אלהותו עליכם כאשר עניתם נעשה ונשמע, ולכן שמע ישראל ה' אלהינו לומר ה' עושה הכל הוא אלהינו ואליו נשא עינינו וממנו נשאל כל צרכנו כי הוא אלהינו:
56
נ״זדבור שני לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו אמר משה (שם) אחד, לומר לא יהיה לך מבטח לא במלאך ולא במזל ולא תסמוך בדבר אחר שיוכל להועיל לך, רק בה' לבדו כי הוא אחד ואין שני לו, וכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם (סוכה מה, ב):
57
נ״חדבור שלישי לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כנגדו (שם ה) ואהבת את ה' אלהיך, כי מי שהוא אוהב את המלך לא ישבע בשמו לשקר. ואמר בכל לבבך, כי האהבה תלויה בלב, וכן השבועה על דבר הידוע ללב נעלם מן העין, וכתיב (זכריה ח, יז) שבועת שקר אל תאהב כי את כל אלה אשר שנאתי נאם ה', מלמד ששבועות שקר יש בה שנאה ולא אהבה. ושבועת אמת יש בה אהבה ולא שנאה, שנאמר (דברים י, כ) ובו תדבק ובשמו תשבע, וכתיב (בראשית לד, ג) ותדבק נפשו בדינה ויאהב את הנערה:
58
נ״טדבור ד' שמור את יום השבת לקדשו, כנגדו (שם ו, ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, וכתיב (שמות טז, כה) כי שבת היום, לומר שמור מה שצויתיך בכבוד היום הוא יום השבת הקדוש מימי בראשית, וביום השבת ניתנה תורה (שבת פו, ב):
59
ס׳דבור חמישי כבד את אביך ואת אמך, כנגדו (דברים ו, ז) ושננתם לבניך שתלמידהו מצות התורה לכבד אב ואם, ותטע זאת בלבו מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה. ומאי בשבתך בביתך, כנגד (שם ה, טז) למען יאריכון ימיך, ולומר כאשר יראו בניך כי תכבד אתה לאביך ואמך הזקנים ממך בביתך ובמנוחתך, כן יכבדו אותך בניך, כי מנהג אבות יעשו בנים:
60
ס״אדבור ששי לא תרצח, כנגדו (שם ו, ז) ובלכתך, כי רוב הרציחות בדרכים, וכתיב (הושע ו, ט) דרך ירצחו שכמה, לומר ירא את אלהיך בלכתך בדרך ולא תרצח:
61
ס״בדבור שביעי לא תנאף, כנגדו (דברים שם) ובשכבך, וכתיב התם (עי' ויקרא כ, י) אשר ישכב את אשת רעהו, לומר שמור עצמך בשכבך בביאה אסורה:
62
ס״גדבור שמיני לא תגנוב, כנגדו (דברים ו, ח) וקשרתם לאות על ידך שלא תגנוב בהם:
63
ס״דדבור תשיעי לא תענה ברעך עד שקר, כנגדו (שם) והיו לטוטפות שלא תעיד אלא מה שראית בעיניך:
64
ס״הדבור עשירי לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ביתך ולא בית רעיך, ובשעריך ולא בשערי רעיך, עד כאן:
65
ס״וובירושלמי בפרק קמא דברכות (ה"ה) רבי לוי אמר, מפני שי' דברות כלולות בהם. אנכי ה' אלהיך, שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים, ה' אחד. לא תשא, ואהבת את ה' אלהיך, מאן דרחים מלכא לא לישתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת, למען תזכרו. רבי אומר, זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, דכתיב (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית וגומר, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה. כבד את אביך, למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם וגו', אמר רבי לוי ליבא ועינא תרין סרסורי החטאה, וכתיב (משלי כג, כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה, אי יהבת לי עיניך ולבך אנא ידע דאת דילי. לא תגנוב, ואספת דגנך, ולא דגנו של חברך. לא תענה ברעך, אני ה' אלהיכם, וכתיב (ירמיה י, י) וה' אלהים אמת. מהו אמת, אמר רבי אבין, שהוא אלהים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי, אמר הקב"ה, אם העדת לחבירך עדות שקר, מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך, כנגדו וכתבתם על מזוזות ביתך ביתך ובשעריך. ביתך ולא בית רעך, ובשעריך ולא בשערי רעך, עד כאן:
66
ס״זאף על פי שאמרו יקרא קריאת שמע באימה וביראה וברתת וזיע בכל רמ"ח אבריו, מכל מקום יכנס מהיראה לאהבה להיות שמחת אמונת היחוד בלבו למסור נפשו וגופו ומאודו בעבור יחודו, על כן מסיים הברכה קבלת עול מלכות הן בשחרית הן בערבית מסיים באהבה, וקבלת עול מלכות שמים באמצע, ואח"כ ואהבת כו'. על כן נראה בעיני, שלא להפסיק לענות אמן אחר הברכה קודם קריאת שמע נוסף על הטעמים שכתבו הרבה פוסקים כמבואר בבית יוסף סימן נ"ט, אע"ג דקצת פוסקים סבירי להו לענות אמן, ורמ"א סימן ס"א (סעיף ג) כתב דכן נכון הוא, לא נראה בעיני, וכן נוהגין ברוב תפוצות ישראל בכל מקומות מושבותם של ספרדיים והנלוים אליהם. וכן בענין אמן של גאל ישראל חזרתי ממנהג אשכנזים ונוהג כמנהגם שלא לענות, וכך כתב האלהי האר"י ז"ל על פי סודות עמוקות ואין לשנות:
67
ס״חכתב בבאר מים חיים סי' כ"ג, עוד צריך לכוין שיש בפרשת שמע עד ובשעריך מ"ב תיבות, והם כנגד שם הגבורה שם של ארבעים ושתים שבו נבראו שמים וארץ, והכוונה הזאת היא לכלול השמאל בימין למען תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת היא הימין, ומניין תיבותיה שם מ"ב כשם הגבורה היא השמאל, נמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר כמנין התיבות. ולכן המדקדקים בשעת קריאת פר' ואהבת משימים יד שמאל תוך יד ימין לרמוז כי הימין שולטת על השמאל והרחמים כובשין את הכעס כשעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה, עד כאן לשונו:
68
ס״טהאומר שמע שמע משתקין אותו (ברכות לג, ב). זה לשון התוספות בפרק אין עומדין ריש (ברכות דף ל"ד) (א, ד"ה אמר פסוקא), ואותן בני אדם שאומרים ב' או ג' פעמים שמע ישראל משתקין אותם לפירוש רש"י. ולפר"ח מגונה מיהא הוי. או שמא אין לחוש רק כשקורא קריאת שמע בעונתה ומקבל עליו עול מלכות שמים. ומכל מקום טוב שלא לומר. אך מה שאומרים ה' הוא אלהים ז' פעמים ביום הכפורים ויום ערבה, כנגד ז' רקיעים משבחים לבוראם שהוא דר למעלה מז', מנהג כשר הוא. וגם מצינו בקרא (מל"א יח, לט) ב' פעמים ה' הוא האלהים גבי אליהו, עד כאן לשונם.
69
ע׳ואותן הנוהגים לומר שמע ישראל וגו' בשעה שהש"ץ אומר ויעבור, אין בכלל זה, מאחר שאין תיכף באמירתם, ותמיד סליחה מפסיק בין ויעבור לויעבור, ויישר כחם ומנהג טוב הוא בעיני. אח"ד בגימטריא י"ג, ראוי להזכיר בי"ג מדות:
70
ע״אכתוב בשלחן ערוך בסימן ס"א (סעיף ג), בק"ש רמ"ה תיבות. וכדי להשלים רמ"ח כמנין איבריו של אדם, מסיים ש"ץ ה' אלהיכם אמת, וחוזר הש"ץ ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת, ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעים מפיו של ש"ץ ג' תיבות אלו. ואם הוא קורא ביחיד, יכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה שכל שם עולה כ"ו וד' אותיות הם ל', עד כאן:
71
ע״בוזה לשון צרור המור, לענין ט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב עד ויפה הדבר הזה שהן כנגד השם י"ה וכו', ולכן סדרו בכאן ט"ו ווי"ן שיש באמת ויציב כנגד ה' אלקים אמת. הה' ווי"ן הראשונים הם כנגד ה', והאמצעות כנגד אלקים, והאחרונים כנגד אמת. וזהו סידורן ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן כנגד השם ה"א של ה', כמוזכר בדבריהם אני ה' נאמן לשלם שכר טוב. ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא כנגד אלהיכם, כי שם אלהים נורא מאוד לפי שהוא דיין וזהו (שמות טו, יא) מי כמכה באלים ה' נורא תהלות, וכן (בראשית כח, יז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים. ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב ויפה כנגד אמת, כי יופי הדבר הוא האמת, כ"כ בפרשת בראשית ובפרשת כי תבא בשם מדרש הנעלם:
72
ע״גוכתב עוד שם וזה לשונו, אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה, לפי שתפלת ערבית רשות. ועוד, כי בפסוקים (תהלים לא, ו) יש פדית אותי ה' אל אמת, שהוא כנגד ה' אלהיכם אמת, עד כאן לשון צרור המו"ר:
73
ע״דשארי האלוף כמוהר"ר פנחס י"ץ סג"ל כתב על זה זה לשונו, לא ידעתי מאי קאמר, כי מה ענין קריאת שמע וברכותיה לתפלה. ואם פלוגתא דתנאי ואמוראי בתפלת ערבית לפי שהיא נגד איברים ופדרים שלא הקריבום שאין להם קבע כמוזכר בפרק תפלת השחר, בקריאת שמע וברכותיה הכל מודים שחייבים כל ישראל בהם והיא מצות עשה. ושמעתי ממורי ז"ל, אם קרא קריאת שמע של ערבית ביחיד, היה אומר אל מלך נאמן על פי הרוקח ובזה היה משלים רמ"ח תיבות. ונראה לי שאין מקום לקושיא זו, כדי להשלים רמ"ח תיבות כנגד איבריו ע"פ הזוהר די בזה בבוקר אם א"א. ותדע, כי בני מערבא לא היו אומרים בערבית פרשת ציצית, והיאך היו ממלאים רמ"ח תיבות, אלא כדפרישית ודוק, עד כאן דברי פי חכם חן חן לו. (הגה"ה, איש קדוש עבר עלינו, רצה לומר על מכתבינו שכתב א"א י"ץ אבל בלילה לא אמרו מאי תקנתיה לפי שתפילת ערבית רשות, עד כאן). והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוח בפנים בשם צרור המור. והקשה על זה מודעתנו הגאון כמוהרר"ף י"ץ סג"ל מה ענין קריאת שמע וברכותיה אצל תפלה כו', זר לי מאוד זר, לגשת אל ההר, כי מה לתבן את הבר, הכל צריכים למריה חיטיה הרב המופלג ש"ב הנזכר השתא בטיבעא דמר לא ידענא בשיטתיה דמר ידענא. עכ"ז לא אמנע עצמי מלענות אף אני חלקי ואם היא מצער ותחי נפשי. נלע"ד דלא קשה מידי, דהטעם דרמ"ח תיבות של ק"ש מרפאין רמ"ח איברים דגופו משום דאז קריאת שמע מכוונת כנגד התפלה והם נקשרים יחד בקשר אחד, לכך תפלתו נשמעת ועולות למעלה. ומה שאמרתי שנקשרת בתפלה, רצוני לומר על דרך שכתב הזוהר והביאו הבית יוסף בסימן ס"א וזה לשונו, תקנו שיהא ש"ץ חוזר ומשלים אותו, ומאי ניהו ה' אלקיכם אמת. בתפלה תקנו ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות, בקריאת שמע ג' שמות בראשונה ה' אלקינו ה' אחד, שלשה שמות באחרונה ה' אלקיכם אמת, וכל האומר קריאת שמע כה"ג בידוע שאינו ניזוק כל היום, עד כאן לשונו. הרי לך שהוא מטעם שכתבתי, ולכך סיים במדרש הנ"ל דמי שלא שמע תיבות אלו מש"ץ אף שיכוין לט"ו ווי"ן קרי עליה רשב"י (קהלת א, טו) מעוות אשר לא יוכל לתקן, לכך בערבית שהתפלה היא רשות ואז עכ"פ לא יוכל להיות הקישור אמיץ וחזק אף אם יתפלל אותה, על דרך גדול המצווה ועושה יותר וכו' (קידושין לא, א), ועל כן לא היו מהדרין אחר תקנה אחרת. ומעתה לא יקשה על דברי צרור המור דלעיל שכתב הטעם שלא אמרו פרשת ציצית לפי שתפלת ערבית רשות, וזה הטעם של בני מערבא שלא חשו לרמ"ח תיבות שלא אמרו פרשת ציצת ודו"ק:
74
ע״הובספר מאה שערים כתב וזה לשונו, יכוון בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב, והכוונה שיכוין שעולים צ', והיינו ג' פעמים ל', וציור ל' עושה יו"ד וי"ו יו"ד הרי כ"ו הרומז לשם הגדול שעולה כ"ו, הרי ג' שמות בציור ג' פעמים. ובקריאת שמע של ערבית היחיד יכוון הג' שמות באותו וא"ו של ואמונה שהרי כלל הוא"ו עולה אהי"ה. (וכתב הבחיי בפרשת שמות, כי שם אהי"ה ושם יקו"ק הכל אחד ושם אחד ודבר אחד, שהרי שם אהי"ה מספרו כמספר יק"ו שהוא עיקר השם המיוחד כי הה"א כפולה, עד כאן). הרי ב' פעמים אהי"ה בב' ווי"ן. וציור האל"ף שבאמצע עושה יו"ד וי"ו יו"ד הרי כ"ו רמז לשם הגדול. נמצא שמשלים בג' שמות שנרמזים באות וא"ו של ואמונה, עד כאן. וכן הוא בתולעת יעקב בסוד קריאת שמע (פירוש כלל הוא"ו מא' ועד וא"ו והוי"ו בכלל עולה כ"א הוא אקי"ק. וא"ו בכתיבה ג' אותיות וא"ו. ועולים הב' ווי"ן ב' פעמים אקי"ק וא' מצטייר א' והם ב' יודי"ן וא"ו והם כ"ו כנגד שם של ד' הרי כאן ג' שמות), והביא זה בעל תולעת יעקב בסוד השמע. והוסיף מדיליה שם זה לשונו, ואם כן ראה כמה צריך להזהר להתפלל עם הצבור ולכוין במה שחוזר ש"ץ כדי להשלים איבריו, ומי שהוא חסר מהם הרי הוא פגום בגופו ואין ברכה שורה על דבר פגום. והמתפלל יחידי, אפי' יכוין בט"ו ווי"ן שאמר קרינא ביה וחסרון לא יוכל להמנות. וצריך אדם להמליך מלכו של עולם על כל איבריו ולא יהיה אבר מאיבריו פנוי מעול מלכות שמים. ודע שכל תיבה מכל תיבות קריאת שמע כדמיון נר, לפי שהם כנגד רמ"ח מצות עשה שנאמר עליהם (משלי כ, כז) כי נר מצוה ותורה אור, וחופש כל חדרי בטן לראות אם אדם ממליך עליו את יוצרו בלי ערוב מחשבות והרהורים אחרים סוד התמורות, ולסוד זה עי"ן שבשמע ודל"ת שבאחד מאותיות גדולות והסוד עד ה' בכם, עד כאן לשונו:
75
ע״ובספר בעשרה מאמרות דף נ' זה לשונו, המכוון אלינו במלת אמת שאנו מוסיפין בסוף קריאת שמע על שם ה' אלקים אמת, והיא לבדה מספקת ליחיד היודע לכוין בה במקום שלש תיבות שמוסיף שליח ציבור, כי ידוע באותיות אמת שהן ראש תוך סוף לאלפא ביתא, וכן חותמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב ביה אני ראשון לעילא עד אין סוף, ואני אחרון לתתא עד אין תכלית, ומבלעדי אין אלהים באמצע הקצוות הבלתי מוגבלות כלל ועיקר, עד כאן לשונו:
76
ע״זדין ק"ש של ערבית כתבתי למעלה. בקריאת שמע שעל מטתו צריך ליזהר בכל העניינים ודקדוקים כמו שקורא קריאת שמע של שחרית וערבית. (הגה"ה, בענין ישתבח, כתב הזוהר פרשת תרומה (ח"ב קלב, א) וזה לשונו, כיון דמטי בר נש לישתבח נטיל קודשא בריך הוא ההיא כתרא ושוי ליה קמיה, וכנסת ישראל שריאת לאתתקנא למיתי לקמיה דמלכא עילאה, ואצטריך לאכללא לה בתליסר מכילין עילאי דמנהון אתברכת אינון תריסר בוסמין עילאין, והכא אינון שיר ושבחה הלל וזמרה עוז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה. ולבתר לחברה לה בהדייהו ולימא ומלכו"ת, בגין דהיא מתברכא מינייהו. ועל דא אצטריך בשעתא דאיתכלילת מינייהו לשואה רעותיה ולבא להאי, ולא לישתעי כלל דלא ליפסק בינייהו. ואי פסיק בינייהו, מתחות גדפי כרובייא נפיק חד שלהובא וקארי בחילא ואמר, פלניא דפסיק גאוותא דקודשא בריך הוא ישתצי ויתפסק דלא יחמי גאוותא דקודשא בריך הוא כו', עד כאן לשונו. על כן מן הראוי לאומרם בנשימה אחת. וכיוצא בזה מצאתי כתוב למקובל אחד בליקוטיו כתיבת יד, לא ידעתי מי מקדושים הוא, וכתב שצריך לומר מן אמן יהא שמיה רבא עד ויתברך ועד בכלל הכל בנשימה אחת, כדי שלא להפסיק בדברים שהם יחודו של מקום):
77
ע״חוהואיל ותיבת יתברך בא לידן, אימא ביה מילתא. על אותן שאמרו שאין לענות אלא עד עלמיא, והקשה מהר"י קארו דאיתא במדרש אמר ר"א בר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים. אמרתי לו, מה אלו טעונים. אמר לי, אף וחימה, למה לעשות נקמה באף וחימה מי שמספר בין קדיש לברכו, בין ברכה לברכה, בין פרק לפרק, בין יהא שמיה רבא ליתברך. ומאחר שאסור לספר בין יהא שמיה רבה ליתברך, משמע שצריך לומר [כאחד]. וכן כתב הר"ר יוסף גיקטלייא וזה לשונו, שאלתם מה שכותבים קצת פוסקים בעניית קדיש שאין עונין אלא עד עלמיא. ולא עוד אם אמת אתם וראוי לעשות כך, או לא, מפני שיש אנשים אחרים שסומכים עלמיא ליתברך איזה כת מאלו צודקת. תשובה, אוי להם לפתאים אשר עברו ונענשו, ודאי המפריד בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ ואין צריך להפריד ח"ו, אלא מדבק עלמיא ליתברך. והאריך בטעם הדבר. וכן כתב רבינו בחיי פרשת שמות, שצריך לחבר מלת עלמיא ליתברך, ואין להפסיק התם כלל. והר"מ מרקנאט"י כתב גם כן בטעמי מצות שלו וזה לשונו, ואסרו חכמים ז"ל להפסיק בין קדיש ליתברך ושלשתן אלו כולן אב אחד להם ומבטן אחד יצאו הקבלה האמיתית. וזולת טעם שלהם מצאתי, דיתגדל יהא יתברך אלו ג' יודי"ן שם אחד משם המפורש היוצא מויסע ויבא ויט (שמות יד, יט-כא), ושם זה יוצא מיברכך יאר ישא (במדבר ו, כד-כו), לפיכך המפסיק בין אלו ג' יודי"ן פוסק את השם, עד כאן:
78
ע״טוהנה טועים העולם וסוברים דבאמירת תיבת ויתברך לבד די, אלא רצו לומר כל הנוסח של יתברך וישתבח כו' עד דאמירן בעלמא. וכן הוא בבית יוסף סימן נ"ו שמהררי"א מצא כתוב, אם יאמר יתברך צריך להשלים הקדיש ולא יאמר אחריו אמן, שמה שהחזן אומר ואמרו אמן הוא אזהרה לכל יחיד שאם הגיע הש"ץ עד דאמירן בעלמא שיאמר אחריו אמן כו'. וכן מצאתי בספר קבלה כתיבת יד וזה לשונו, גם ירגיל עצמו לומר בנשימה אחת מן אמן יהא שמיה רבה כו' עלמיא ויתברך וישתבח ויתפאר כו' הכל בווי"ן שמונה עד ואמרו, ולא ואמרו בכלל שהוא כ"ח תיבות, ומנין כ"ח נגד יד ימין ויד שמאל שבהן כ"ח פרקים. יד ימין ה' אלקינו ה', יד שמאל כוז"ו במוכס"ז כוז"ו עד כאן מצאתי. הרי מה שאמרו ויתברך רצו בו כל הנוסח, הא למה זה דומה לענין האמור עיקר הוידוי אבל אנחנו חטאנו, טועים העולם וסוברים שרצו בו אלו ג' תיבות, ואינו כן, אלא רצו בו כל הנוסח של אשמנו, כי אבל הוא התחלת הענין אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו גזלנו כו', ואתה צדיק וכו', וכן תמצא בדפוס סדורי הספרדיים, אבל כתב בכתיבה גסה, ואח"כ בכתיבה קטנה עד גמר הוידוי וכתבתי זה במקום אחר:
79
פ׳נוסח יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. מברך קמץ תחת הבי"ת ולא מבורך, כי מבורך הוא לשון הקודש, מברך לשון תרגום, והקדיש נתקן בלשון תרגום. גם קבלתי תיבת לעלם נקוד שו"א תחת למ"ד וקמ"ץ תחת עי"ן ופת"ח תחת למ"ד, כי כן נקוד תיבת לעלם בתרגום של דניאל, אף שבתרגום חומש אינו כן, הוא טעות ולא מדויק, אבל בדניאל הוא מדויק:
80
פ״אוהנה בפירוש תיבת אמן אינה שוה תמיד ומשתנה פירושו לפי עניינו. וכל מה שהייתי חושב בפירושיו מיום היותי לאיש כוונתי לדעת אחי הגדול החסיד מהרי"ל יצ"ו במה שכתב בהגהות יש נוחלין והנאני הדברים האלה והנה אעתיק לשונו. והנה בפירוש וכוונת מלת אמן יש פנים שונות, על כן צריכין אנחנו להודיע לתועי רוח בינה כדי שלא יצא שכרם בהפסדם:
81
פ״בותחילה נקדים ונאמר שהברכות כולם הם נחלקים למחלוקות, יש מהם ברכות המצוה, כגון ברכת על נטילת ידים וציצית ותפילין ודומיהם. והכלל, כל מקום שנוסח שלהם אשר קדשנו במצותיו וצונו שכוונת הברכות הללו הוא שאנחנו מברכין לשמו ית' על כל טוב אשר גמלנו שטהר וקדש אותנו במצותיו הקדושות שהם קיום העולמות כנודע. ועל ידיהם אנו נקראים קדושים ונתקדש גופינו ונשמותינו והם תכליתנו, לא זולת זה בשום ענין בעולם. והוא יתברך ציוונו בזו המצוה להתעטף בציצית או להניח תפילין וכדומיהן מהציוויין, אז העונה אמן אחר המברך הברכות האלו צריך לכוין אמת ואמונה הוא השבח והברכה שיברך המברך ואני מאמין בה:
82
פ״גויש מהם שהם ברכת השיר והשבח וההודאה לו ית', כגון ברכת אלוקי נשמה שנתת בי וברכת מודים וברכת נודה לך וברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון ודומיהם הם הודאה, יכוין העונה אמת הברכה וההודאה שבירך והודה המברך כעל כל טוב אשר גמלנו ה' ואני מודה ומאמין בזה. וכגון ברכת אשר יצר, ברוך שאמר, ישתבח, וכל הברכות של שחרית, ושלשה הראשונות שבח"י ברכות, וברכה ראשונה שבברכת המזון ודומיהם, הם שבח ויקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל ית', וברכת הנהנין בכלל. אם כן העונה אמן אחר אלו יכוין ג"כ הכוונה הנזכרת אמת היא הברכה והשבח שבירך המברך ואני מודה ומאמין שהשבחים לו ית' הם יאים ונאים. ובברכות הנהנין יכוין העונה אמת הוא השבח והברכה שבירך המברך שהוא ית' ברא והמציא זה הפרי או זה הענין:
83
פ״דאמנם ברכות השאלות והבקשות והתחינות כגון אמן שאחר הקדיש שהוא תפילה ובקשה, ואחר ברכת רחם והרחמן שבברכת המזון, ואחר זכרנו שביעלה ויבוא ודומיהן שהם בקשות, ואמן שאחר ברכת כהנים שהיא ברכה, יצטרך להתכוין העונה אחר המברך והמבקש יהי רצון שיאמנו בקשת המברך והמבקש ושכן יעשה ויקיים ה' את דברו:
84
פ״האמנם הברכות האמצעיות שבח"י ברכות הם כולם שאלות ובקשות שאנו שואלין ומבקשים ממנו יתברך צרכנו, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, א) אמצעיות דומות לעבד שמקבל פרס מרבו, וכן ברכת רצה ושים שלום ושלום רב הם כולם בקשות. ואולם החתימות שבהם הם שבחיו ותואריו הנכבדים ית'. על כן אחר ברכת אתה חונן יצטרך לכוין בהם העונה אמן אמת היא הברכה שבירך המברך שהש"י הוא חונן הדעת והוא יקיים ויאמן דברי המבקש ויחנינו מדע בינה והשכל, וכן בכל האמצעיות כדמשמע בהדיא באורח חיים סימן קכ"ד שיכוין בכל ח"י ברכות כשעונה אחריהם אמן אמת היא הברכה. והנה אי אפשר ליתן את האמור בזה גם בזה, ואת האמור בזה לזה, כי מי שמתכוין במלת אמן הנאמר על הקדיש ובזולת זה מן השאלות והבקשות שזכרנו למעלה ודומיהן, וכן אמן אחר ברכת כהנים שהיא ברכה אם הוא מתכוין בעניית אלו האמנים אמת היא התפילה והבקשה והברכה שאמר המבקש, הנה הוא עונה ככסיל באולתו, כי לא ידע מאי קאמר ולא חש לקימחיה. או במלת אמן הנאמר בשבחיו ותואריו ית' כגון מברכת ההודאות והשבחים וזולתם מהתוארים והשבחים לו יתברך, הנה מי שמכוין בעניית אמן שלהם זו הכוונה הנזכרת יהי רצון שיאמנו דברי המהלל והמשבח ושיהא כן, כמו שאומר הנה הוא כרשע וכופר, כי הנה הוא כמסתפק ח"ו אם התוארים והשבחים הם בו ית', ומבקש לומר שיהא כן. על כן יכוין האדם במאוד שיהא לו אוזן שומעת לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר הש"ץ אומר איזה הוא ברכה או איזה עניי' הוא תפילה ובקשה שמתפלל ושואל צרכי עם ישראל, או איזה ברכה ואיזה עניי' הוא שבח הודאה ומשבח ומהלל לו יתברך ובלבבו יבין לענות אמן כהוגן וכראוי, עד כאן לשונו:
85
פ״וההמוניים אומרים במרוצה אמן יהא שמיה רבא כו', סומכים תיבת אמן ליהא שמיה רבא, הם בלא דעת, כי אמן קאי למעלה דהיינו שעונה אמן על מה שאמר הש"ץ יתגדל ויתקדש כו', ומן יהא שמיה רבא מתחיל שבח חדש. על כן צריך להפסיק קצת בין אמן, ליהא שמיה רבה. וכן עושין ההמוניים באמן מודים אנחנו לך, וצריך להרגילם שיעשו הפסק כי אמן הוא על ברכת רצה, ומודים היא תחילת ברכת הודאה:
86
פ״זבין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק, על כן אין לומר הפסוקים שדרך לומר כשאומר הש"ץ קדיש, דהיינו ועתה יגדל נא כח כו', על הקדיש שבין ישתבח ליוצר אור לא יאמרם מאחר שהם אינם מההכרח רק מנהגא בעלמא. וכן בקדיש שקודם תפילת ערבית שצריך להסמיך גם בערבית גאולה לתפילה, לא יאמר אלו הפסוקים אז:
87
פ״חענין התפילה. יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח. זה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ג', וסמוך להתחלת תפילת י"ח יחשוב בלבו רוממות האל ית' ושפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו. אמרו ז"ל במסכת ברכות (י, ב), אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, עד כאן. רצה בזה, שישים האדם אל לבו ערך נמיכתו ושפלותו כנגד האדון ה' צבאות, ואחר כך יתפלל. (עיין במיימוני בספר המדע בתחלת פ"ב, ובסוף פ"ד מהלכות יסודי התורה ידבר מעין זה). ויאמר בלבו מה אני דל ונבזה כלי מלא בושה וכלימה בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, הלא בני מעלה יראו ויבהלו מפניו וסביביו נשערה מאוד, אף אני קרוץ מחומר לא בינת אדם לי נבזה בחיי ונמאס במותי אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג עם בריותיו בכל מקום שמצינו גדולתו ית' מצינו ענותנותו (מגילה לא, א):
88
פ״טולפי שחיי האדם נחלקים לג' חלקים, שהן שני העליה, ושני העמידה, ושני הירידה, תקנו לנו רז"ל ג' תפילות בכל יום בקר ערב וצהרים שחרית מנחה ערבית, להתפלל באלו ג' זמנים בבקר בזמן העלייה, ובצהרים בזמן העמידה, ובערב בזמן הירידה, להודות לפניו כי הוא ית' מספיק לנו כל צרכינו באלו ג' זמנינו עליותינו ועמידותינו וירידתינו, וזולתו אי אפשר לנו להתקיים ולעמוד אפילו רגע אחד. וכתב בעל עין יעב על מאמר (ברכות י, א) צריך אדם לכוין את רגליו וכו', זה לשונו, כתב הרשב"א וכלל דבריו בכיוון הרגלים והידים כפותים זה על גב זה לב' סיבות. האחד, כדי שהמתפלל ישים כנגד עיניו ולבו כאלו ידיו ורגליו אסורות, ואין בידו כח לקרב המועיל ולהרחיק המזיק זולתי בעזרתו ית', וכך אמרו (שבת י, א), בעידן ריתחא פכר ידיה ומצלי וכו', עד כאן לשונו:
89
צ׳אמרו רז"ל (עי' ברכות לב, ב. וב"מ נט, א) כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה. על כן יעורר אדם עצמו ויראה שתפילתו תהיה בדמעה, ובוידוייו והזכר עונותיו ובקשת הסליחה והמחילה פשיטא ופשיטא שיהיה בבכי ותחנונים. ואף אם לפעמים אינו בוכה ממש, יהיה קול דברים שמדבר בתפילתו יהיה בקול נמוך ונשבר כאלו היה בוכה, ועל זה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים י, ט) כי שמע י"י קול בכיי, לא אמר בבכיי רק קול בכיי, כלומר שעושה קול כאלו היה בוכה, ויאמר הכל בקול תחנונים כקול עני ואביון המתחנן:
90
צ״אוזה לשון ספר הזוהר בפרשת בלק (ח"ג, קצה, א), מאן חשיבא מכלהו תפילות, תפילה דעני. דתפילה דא קדים לתפילה דמשה, ולתפילה דדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא. מאי טעמא, בגין דעני איהו תביר לבא, וכתיב (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו'. תא חזי, מסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה, וקב"ה אצית ושמע מלוי, כיון דצלי צלותיה קב"ה פתח כל כוין רקיעין וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא דחי לון ההוא תפלה דמסכנא. מאי טעמא, בגין דאיהו תביר לבא, דכתיב תפילה לעני כי יעטוף, כי יתעטף מבעי ליה, מאי כי יעטוף. אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא ולא עאלין, עד דצלותיה עאלת. וקב"ה אמר יתעטפון כל צלותין, וצלותא דא תיעול לגבאי ולא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא, אלא קמאי ליהוו תרעומין דיליה, ואנא והוא בלחודנא, דכתיב (שם) ולפני ה' ישפוך שיחו, לפני ה' ודאי. כיון דחמא דוד דכל כוין וכל תרעי שמיא כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא דקב"ה אצית מיד כצלותא דמסכנא, עביד גרמיה כעניא ומסכנא, פשט לבושא דמלכותא ויתיב בארעא כמסכנא ואמר תפילה, דכתיב תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני וכו'. עד ועל דא אצטריך לבר נש דצלי צלותיה למיהוי תמן עני ואביון, ולמעבד גרמיה עני ואביון קמי קב"ה, בגין דתעול צלותיה בכללא דכל עניי', דהא כל נטורי תרעין לא שבקין הני למיעל צלותא דבר נש, כמה דשבקין למיעל צלותא דמסכנא, דהא בלא רשותא אעלת. ואי עבד בר נש גרמיה עני ושוי רעותיה תדיר כמסכנא, צלותיה סלקא ואיערעת באינון צלותין דמסכנין ואתחברת בהו וסלקת בהדייהו ואתקבלת ברעוא קמי מלכא קדישא וכו' ע"ש, עד ליהוי בצלותא דעמידה תביר לבא כעניא ומסכנא ולשואה רעותיה לאתכללא גו מסכני בתבירות דלבא במכיכו דנפשא עד כאן:
91
צ״ב(הגה"ה והחזנים המשוררים ושמחים ומשמחים את הקהל בנועם זמירתם, עליהם נאמר (עי' ירמיה יב, ח) נתנו עלי בקולם על כן שנאתים. וזה לשון הראשית חכמה דף רמ"ד ע"א, כתב החסיד בעל חובות הלבבות על טענה אחת מטענת היצר, שהיצר אומר שיעשה הדברים שידעו בהם בני אדם כדי שיצא לו שם בחסידות עד שילמדו ממעשיו. והשיב שיאמר לו שאולי כשאכוין לזה במעשי לא יתכן לי מה' הרצון המכוון אליו, ויעלה בדעתם שאני חנף במעשי, ויהיה לריק מעשי בכוונתי בהם בלתי האלהים. ונאמר למלך אחד, והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה. אמר להם, ואיך תערב לי קריאתו והוא אינו קורא אותה אלא שתערב לי קריאתו וימצא חן בעיני בעבורה. אבל אם היתה זאת הכוונה לרצון הבורא בלבד, היתה ערבה לי. וכן נאמר, מי שמכוין בתפילתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזן בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני אדם מבלעדי האל יתברך, שאינה מקובלת אצל הבורא, עד כאן לשונו:
92
צ״גוזה לשון אחי הגדול מהרי"ל ז"ל המדבר בחסידות, וכתבו עוד הפוסקים בענין עניית אמן וזה לשונם בשם הירושלמי, העונה אמן ארוכה יאריך ימיו בטובה, כמה שיעורה, כדי שיכול לומר אל מלך נאמן, ובלבד שלא יאריך בה יותר מכדי השיעור הזה, דשלא כהוגן עושים שאין במשמעות התיבה כלום, עד כאן. הרי לפנינו דכשמאריכים בתיבת אמן יותר מכשיעור הנזכר, שאין התיבה כלום, וכאילו לא ענו ואמרו אמן. ואם כן יש לגעור ולמנוע אותן המאריכין הרבה בנגונם במלת אמן עד שלא קרב אות אחת לחברתה, ואין במשמעות התיבה כלום רק זמורתא תהא. ועוד הכהן המשיח הוא השליח ציבור יחטא, ואשמת העם הוא גם כן, ובהכרח נמשך גם להם קלקול, להיות שהאריכות ההוא שמאריך בו החזן הוא שלא כדין, והקהל שוהין ואין עונים אחריו אמן עד שתכלה אריכת הניגון מפי המנגן, הנה הם מפסיקין יותר מדאי בין הקדיש ובין עניית אמן, והוא בכלל אמן יתומה שפירשו המפרשים, שלאחר זמן שסיים המתין הרבה ועונה אמן מקרי אמן יתומה, וכבר אמרו רז"ל העונה אמן יתומה כו'. אלא מיד שתכלה הברכה מפי המברך יענה אמן, על כן יש ליזהר ולהזהיר מזה. וכן בקדושות ובקדישים וברכו המנגנים מאריכין בשבתות ובימים טובים בנגינת ניגונם הרבה מאוד, ומושכין התיבות והאותיות הרבה עד אשר לא קרב זה אל זה ואין במשמעות התיבה כלום, לא יפה הם עושים, וכמו שזכרנו בשם הירושלמי לעניית אמן והוא הדין הכא, וחד טעמא שייך בהו. ולא נקטו הפוסקים בלשונם אמן אלא משום שאמרו שצריך להאריך באמן, וכתבו שעל כל פנים לא יאריך בה יותר מהשיעור הנזכר. ואם כוונתם ביופי נגונם לכבד המלך הכבוד יתברך ממה שחננם בעריבת קולם, הלא נוכל בטוב לצאת ידי שניהם, דהיינו לקצר בנגון. וגם יותר טוב להאריך בנגונם שלא במקום עצם הקדושות הגדולות כגון נקדש כו' ונעריצך כו' ולעומתם ובדברי קדשך, וברכו, ובקדיש נוסח יתגדל כו' יתברך כו' שהם קדושות השם יתברך ביותר עוז משאר העניינים, ובאלו העניינים הקדושים היה לנו לכוין ביותר אל הכוונה, ואם מאריכין כל כך בניגונים אי אפשר לכוין כל כך להכוונה. וגם אריכת הניגונים הם סיבה להפסיק ולשוח שיחה בטילה, וזה אנו רואין בעינינו. ונמשך עוד מאריכת הנגונים שמאחרין זמן קריאת שמע, ואף על פי שאין אנו נזהרין כל כך לקרות קריאת שמע בזמנה, מכל מקום כל מאי דאפשר להקדים צריכין להקדים, כדאיתא בבית יוסף (סימן נח) בשם הרבינו יונה ז"ל. וגדולה מזו, בימים הקצרים בחורף, ובפרט כשאומרים פיוטים, אם מאריכין בניגונים קרוב לודאי שעוברים זמן קריאת שמע, כי זמנה נמשך עד סוף חלק רביעי מהיום, הן היום גדול הן היום קטן מעשרה או מתשעה שעות ופחות מזה, ומכח אונס יכול לקרות עד שליש היום אבל אין לו שכר כקורא בזמנה, ומכאן ואילך לא יקרא בברכותיה. ואם יברך, הוי ברכה לבטלה, כמו שכתב האורח חיים (טור סו"ס נ"ח). וצא וחשוב אימתי כלה רביע היום בימות החורף, וראה גם ראה כשמאריכין בנגונים ובפרט כשאומרים גם כן פיוטים אם קורין אותה בזמנה. ובודאי לאו שפיר למעבד הכי כלל, לדחות קדימת זמן קריאת שמע בכל מה דאפשר מפני אותן הנגונים אף אם אין עובר זמנה, ואין צריך לומר אם נמשך מזה משום חשש שיעבור זמנה. ובודאי לא כך היו נגינת השירים והזמירות בבית המקדש אלקינו יתברך, כי בנגון היו מנגנים ובעריבת קול נעים זמירות המשמח אלקים ואנשים, דהיינו בזמר ובנגון בקוצר בחתוך התיבות והאותיות, וכן ראוי ונכון לנו לעשות ולהיות, עד כאן לשונו:
93
צ״דומאחר שהעני מעטף את כל התפילות, על כן יתן לצדקה קודם התפילה כהא דר' אליעזר יהיב פרוטה לעני ומצלי (ב"ב י, א). כתב מהרש"ל בתשובה, קבלת תענית מאתמול מקבל אני בתפילה בשומע תפילה בלב ולא בפה, אכן באלהי נצור מקבל אני בפה הריני בתענית יחיד למחר לפניך יהי רצון מלפניך שתקבלני באהבה, עד כאן:
94
צ״הבפרק אין עומדין (ברכות לד, א), אלו ברכות ששוחין בהן תחילה וסוף, באבות והודאה. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה. ובריש פרק אין עומדין (ברכות דף ל"א) (א), תניא א"ר יודא, כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור, היה מקצר ועולה מפני טורח הצבור. וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזויות זו ומוצאו בזוית אחרת. וכל כך למה, מפני כריעות והשתחויות. וזה לשון התוס' ומוצאו בזוית אחרת, תימה, דאמר לקמן הבא לשחות בסוף כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. ותירץ הר' יוסף דהכא מיירי בתחנונים שהיה אומר אחר י"ח ברכות. ולא נהירא, דהא מי"ח קאמר. ונראה להר"י דודאי בסוף כל ברכה אסור לשחות, אבל באמצע הברכה מיהא מותר לשחות, ובהכי מיירי הכא, וכשהיה מגיע לסוף הברכה היה זוקף. ולכך נהגו העולם בראש השנה וביום הכפורים כשמתפללים זכרנו ובכן תן ותמלוך ששוחים כשמגיעים לפסוקים, ובסוף ברכה זוקפין שאין לשחות בסוף ברכות אלא היכא דתיקון, עד כאן לשונם:
95
צ״ואבל רבינו יונה ז"ל והרא"ש ז"ל הסכימו עם תירוצו של הר"ר יוסף דהכא מיירי בתחנונים כו'. ואין לטעות ולהבין דדוקא בי"ח ברכות הקפידו רז"ל שלא להשתחוות יותר ממה שתקנו, אבל בשאר מקומות אין קפידה. דזה אינו, דהא תניא הכורע בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה. וכתב הר"ר יונה בסוף פרק אין עומדין, דהוא הדין דאין לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים כו', אלא הכל שוה הן בתפילת י"ח הן בשאר מקומות לא ישתחוה יותר ממה שתקנו חכמים. אך הכוונה הוא שלא ישתחוה יותר בדוגמא מה שתקנו חכמים, דהיינו שלא ישתחוה בשום ברכה תחילה וסוף שלא תקנו חכמים, כן רק באבות תחילה וסוף. וכן לא ישתחוה בהודאה דהלל וברכת המזון כי לא תקנו החכמים רק במודים שבי"ח. וכן רבינו יונה שפיר קאמר דלא ישתחוה במודים דבנשמת, כי לא תקנו החכמים אלא במודים די"ח. אמנם להשתחות בתחנונים שאינם ברכות, או אפי' בברכות כשמשתחוה באמצע ברכות שזה אינו בדוגמא שתקנו חז"ל, רשאי להשתחוות:
96
צ״זותמיהא לי על רבינו ירוחם שהביאו הבית יוסף סימן קי"ג שכתב וזה לשונו, הכורע כשאומר וכל קומה לפניך תשתחוה נראה לי שהוא מגונה, כדאמרינן בפרק אין עומדין הכורע בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה, עד כאן לשונו. והשתא מה ראיה מייתי מזה דשאני הודאה דתקנו חכמים כריעה בהודאה על כן הוא מגונה כשהוא כורע בהודאה במקום אחר אבל מה ענין לזה וכל קומה לפניך תשתחוה. וא"ל דסבירא ליה לרבינו ירוחם דאסור להוסיף לעשות השתחואה בכל מקום יהיה מה שיהי' זולת אלו ד' מקומות אבות והודאה תחילה וסוף ע"כ זה אינו, דא"כ איך מתורץ רוב השתחוואות וכריעות דר"ע דלפי שני תירוצים של התוס' מוכח דכשאינו דוגמא לתקנת חז"ל יכול להשתחוות, וצריך עיון. ואפשר דס"ל לרבינו ירוחם דאסור להוסיף על השתחוואות ד' אלו שתקנו חז"ל בכל מקום ובכל אופן, והשתחוואות דרבי עקיבא היה כשאמר תחנונים, ותחנונים ידבר רש ומותר להשתחוות להתנפל ולהתחנן. ומה שאסור הוא כשאומר שבחים להקב"ה, שם אין רשאי רק בד' מקומות שתקנו ז"ל:
97
צ״חסוף סוף יוצא לדברי כולם שלא ישתחוה בשום ברכה תחילה וסוף, הן בתפילת י"ח, הן בשאר ברכות, כי אם אלו הברכות אבות והודאה די"ח. על כן אותן העולים לספר תורה ומשתחוים בברכות התורה, ילמדו אותם שלא ישתחוו, וכן שמעתי ממורי הגאון מהרש"ל ז"ל. אך היה מנהגו כשעלה לס"ת וראה הפרשה שיקרא השתחוה, ולא משום השתחוואה של הברכה, רק לכבוד ספר תורה השתחוה, ואח"כ אמר כל הברכות. ולפי מה שכתב רבינו ירוחם צריך לברך בזקיפה:
98
צ״טבענין אם להשתחות כשאומרים בעלינו ואנחנו כורעים ומשתחוים, קבלתי ממורי מהר"ש ז"ל מלובלין להשתחוות, דאם לא היה עושה כן הוחזק כפרן ומעיד עדות שקר בעצמו. וכן באשמורת כשנוהגים לומר בפסוקים (תהלים צה, ו - ה, ח) בואו נשתחוה ונכרעה כו' נשתחוה אל היכל קדשך, ישתחוה מאחר שאומר נשתחוה. ואל תשיבני ממודים מאחר שפירושו השתחואה א"כ למה הוצרכו חז"ל לומר להשתחוות בו, פשיטא דזה אינו, דכבר כתב אבודרהם ריש דף ל"ט דמודים פירושו מלשון אך צדיקים יודו לשמך. אע"ג דכתב ג"כ בשם הירחי דפירוש מודים משתחוים כדמתרגמינן ואשתחוה אל המלך ואודי למלכא, עד כאן לשונו. אין דבריו נראין, אלא פירושו קמא עיקר. ואין להקשות מהא דכתב רבינו ירוחם הכורע בוכל קומה לך לבד תשתחוה הרי זה מגונה, דשאני התם שאינו אומר על עצמו שמשתחוה דיהא מוחזק כפרן אם לא יעשה כן, אלא אומר סתם וכל קומה לך לבד תשתחוה, על כן לא ישתחוה מאחר שלא ציוו חכמים ז"ל. אבל כשאומר ואנחנו כורעים ומשתחוים, בודאי צריך לעשות ככל היוצא מפיו ודו"ק:
99
ק׳ובספר מהרי"ל כתב, שמהרי"ל כשהיה אומר ברוך כבוד בקדושה היה כורע וזוקף בשם. וכן בימלוך היה כורע וזוקף בשם. ולכאורה יש לתמוה היאך היה כורע לברוך כבוד ה' שלא אמרו לכרוע בברכות אלא באבות תחילה וסוף. בשלמא בימלוך לא קשיא, דהוא אין בדוגמת מה שתקנו חז"ל, דלא מצינו שתקנו השתחואה בתיבת מלוכה וכדפירשתי לעיל, אמנם בברוך כבוד ה' קשה. ואפשר שסבירא ליה למהרי"ל כמו שכתבתי לעיל דאין מוחין אלא כשהוא בדוגמת דתקינו רז"ל, וזה אינו דוגמא למה שתקנו רבותינו ז"ל, כי הם לא תקנו רק בברכה שיש בה שם ומלכות ושם אסור להוסיף, אבל ברוך כבוד אינו כן:
100
ק״אואני קבלתי בשעה שאומרים ברוך כבוד ה' וימלוך צריך ג"כ להרים עקביהן עם גופן כלפי מעלה כמו בקדוש קדוש קדוש:
101
ק״בבפרק תפילת השחר דף ל"א (ל, א) ת"ר היה עומד בחוצה לארץ, יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, שנאמר (מל"א ח, מח) והתפללו אליך דרך ארצם. היה עומד בארץ ישראל, יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר (שם מד) והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה. היה עומד בירושלים, יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר (עי' שם לג) והתפללו אליך אל הבית הזה והתחננו אליך. היה עומד בבית המקדש, יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, שנאמר (עי' שם לה) והתפללו אליך אל המקום הזה. היה עומד בבית קדשי הקדשים, יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת, יראה עצמו כאלו לפני הכפורת. נמצא עומד במזרח, מחזיר פניו למערב. במערב, מחזיר פניו למזרח. בדרום, מחזיר פניו לצפון. בצפון, מחזיר לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. וזה לשון רבינו יונה כו' עיין בסידור שלי ונוסח ישתבח כו':
102
ק״גומה שאמרו היה עומד בבית קדשי קדשים, לא מסתבר דקאי דוקא אכהן גדול ביום כפור, אלא על כל אדם, ורוצה לומר עומד במחשבתו:
103
ק״דאלו ברכות ששוחין כו'. כשאומר ברוך, יעשה כריעה בברכים. וכשאומר אתה, ישתחוה בראשו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. וכשאומר ה', יזקוף, כן הוא בזוהר פרשת עקב (ח"ג רעא, ב):
104
ק״הזה לשון הטור סימן קכ"ד, והקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכת החזן ולומר אמן. וכשאין ט' בבית הכנסת המכוונים בברכת ש"ץ, קרוב בעיני להיות ברכת ש"ץ ברכה לבטלה, כי נתקנה ברכת ש"ץ לאומרה בי', וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין תשעה זולתו, ויכוין לברכת החזן. והמזמרים עם החזן נראה כקלות ראש, עד כאן לשונו:
105
ק״ואמנם מי שלא התפלל ביחיד בכוונה כראוי, יאמר עם הש"ץ בנחת. וכך כתוב בספר חסידים, אם לא התפלל בכוונה כשהתפלל בלחש, יכוון לבו כשהש"ץ מתפלל ויאמר כל תיבה ותיבה עמו, עד כאן לשונו. אמנם לא יאמר עמו חתימת הברכות, רק יכוין לבו וישמעם מהש"ץ ויענה אמן בכל כחו:
106
ק״זראה ראיתי מהחרידים את דבר ה', שמשימין סידור פתוח לפניהם בשעת חזרת ש"ץ התפילה, ויהיה עיניהם ולבם שם ולא יראו חוצה, ואז מכוונים על כל מלה ומלה, ועונים קדושה ואמן ומודים בשבח ותהלה הוא העולה למעלה עד רום מעלה, ופותח המקור העליון ומשקה את השתלשלות של העולמות כולן. וכן מבואר בספרי המקובלים השואבים מבאר מים חיים של הזוהר בסוד תיבת אמן ואותיותיו. וכתבו כי העליונים ותחתונים בכלל תלויין במלת אמן, והוא עיקר ושרש ויסוד מוסד לכל העולמות כולן. ומי שמכוין לכל ברכה וברכה היוצאת מפי המברך ועונה אמן בכוונה וכדינו, גורם למעלה קדושה הרבה מאוד ושפע רב טוב לכל העולמות, כי הוא פותח המקור העליון מקור מים חיים כמו שפותח המעיין להשקות לכל הצריכות השקאה, והקול יורד בשמים ממעל ומודיע שכל זו הטובה והשמחה גרם פלוני זה עבד המלך הקדוש. וכשישראל נתונים בצרה ומתפללים, הכרוז יוצא בכל העולמות פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים כמו שהם פותחין שערי הברכות וההשפעה ממעלה ותקובל תפילתם, עד כאן בזוהר (ח"ג רפה, ב). וכן אמרו רז"ל בתלמוד (שבת קיט, ב):
107
ק״חוהנה זהו שכרו בעולם הזה. ובעולם הבא מה שכרו, אמרו רז"ל במקום הנזכר (זח"ג רפה, ב) כשיוצא מהעולם הזה אותו שהיה נזהר לענות אמן כראוי וכדינו, נשמתו הולכת ומכרזת לפניו פתחו שערים וגו' כמו שהיה הוא פותח שערי ההשפעה והקדושה בכל יום, ועולה ממדריגה למדריגה להתעדן בגן עדן בעולם הבא, ועליו נאמר (ש"א ב, ל) כי מכבדי אכבד:
108
ק״טהלשון מורגל בפוסקים ובספרי המקובלים, גדול העונה אמן יותר מהמברך. כן הוא האמת שאמן גדול מצד עצמו ולגדולתו אין חקר, אמנם לכי תמצא עומק הדין, נראה בעיני מי שהוא מברך בכוונה גדולה ועצומה זהו יותר גדול מהעונה אמן, דהכי איתא במסכת ברכות סוף פרק אלו דברים (ברכות נג, ב) אמר ליה רב לחייא בריה, ברי חטוף ובריך, וכן אמר רב הונא לרבה בריה, חטוף ובריך. למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך. אמר ליה רבי נהוראי, השמים כן הוא, תדע שהרי גוליירין יורדין ומתגרין וגבורים יורדין ומנצחין. תנאי היא, דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן, עד כאן. פירש רש"י, חטוף ובריך, כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנהו לך ותברך. העונה והמברך במשמע קומו וברכו את ה' אלקיכם בספר עזרא, ואומר ויברכו את שם כבודך, והיא עניית אמן שבמקדש, במסכת תענית מפרש קומו וברכו בתחלת ברכה, ויברכו את שם כבודך במקום עניית אמן, שבמקדש אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שממהרים למברך, ליתן שכר. עד כאן לשונו. הרי סתם ברייתא סבירא ליה שממהרין למברך יותר מהעונה אמן, וכן פסק רב, כי כן ציוה לבנו הלכה למעשה. ואין לחלק בין אמן דברכת המזון לאמן דתפילה, דאם כן למה אמר תנאי, יאמר דרבי נהוראי מדבר מאמן שבתפלה, אלא שמע מינה אין חילוק. על כן נראה שמזה נתפשט המנהג מי שמתענה יום שמת בו אביו או אמו יורד לפני התיבה להתפלל, ואם היה אמן גדול יותר מהמברך, אדרבה היה לו לשמוע להשליח ציבור ולענות אמן:
109
ק״יאחר כותבי זה מצאתי במערכת אלהות במערכת שמות השוים וז״ל אמרו גדול העונה אמן יותר מהמברך כי המברך לא ירמוז לאמונה אחרונה אך מזכיר העולם והוא בכללו, אבל העונה אמן ממשיך הברכה מאומן לאומן, כי אמן לשון אמונה. ויתבונן זה בעבודת התפילות בענין הברכות ואחז״ל (ברכות נג:) משל בזה שהיו הגוליירין מתגרים במלחמה והגבורים מנצחים. המשילו המברך לגולייר המתחיל ומתגרה במלחמה ואינו משלים המלחמה מפני חולשתו, כך המברך מתחיל בברכה הנמשכת מהב׳ הנקרא מלחמה בעבור היותה דין, ואינו משלים כי אינו מזכיר האחרונה שהיא דוגמתה. או אולי נקרא המברך לוחם כי כל המברך ועובד השם ית׳ ומתפלל כאלו הוא לוחם לנצח את מדת הדין. והמשילו את העונים אמן לגבורים המנצחים במלחמה כי ימשיכו את הברכה מראשית ועד אחרית השנה שהיא הכתר. ובעבור כי שתיהן דין ושתיהן מלחמה ושתיהן גבורה המשילו את העונים אמן לגבורים, כי המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. וכיון שהגיעו לגבורות כיון דפלג פלג ומתגברים ומתנצחים גם מכח הנקרא גבורה והכל ענין אחד. אבל מה שאמר גדול העונה אמן מן המברך כשהוא חוטף וברך. אבל המברך המכוון וחושב בהזכרת המלות יותר גדול כי היא ממשיך מאומן לאומן ואין כן בעונה אמן עכ״ל:
110
קי״אוז״ל הרב החייט, גדול העונה אמן יותר מן המברך העונה אמן מושך מהא׳ שהיא הכתר דרך המ׳ שהיא בבינה. ודרך הנון הפשוטה הכוללת דכר ונוקבא וגם יכוון לאל מלך נאמן שהוא ראשי תיבות שלהם ובה' תשעה אותיות. וג׳ שמות אלו כוללי׳ האצילות אל בכת״ר. מלך בבינ״ה. נאמן בת״ת. שהם נאמן פשוט נאמן כפוף. ועו׳ צריך לכוין בשתי שמות המשולבות איש באחיו ה׳ אדנ״י שעולה למספרם. ועוד אמן עם המלה עולה ידו"ד הוה היה יהיה ולכן גדול העונה אמן יותר מן המברך כי המברך אינו מזכיר כי אם שם אחד וזה מזכיר שנים וכולל כל האצילות. ודעת הרב כו׳ ה״מ כשאינו מכוון בברכה או שאינו מזכיר בברכה כי אם מלות קצרות כמו בברכות של שמונה עשרה ברכות או בברכת השבח, כי בברכות האחרות אשר אנו מברכים המצות, אותם המלות מורה כל מלה ומלה מהם ספי׳ מיוחדת. ובעבור שאלו התיבות הרומזות על האצילות אינם בברכות השבח ולא בברכות של י״ח מלת אמן משלמת חסרונם ואז גדול העונה אמן יותר מן המברך. אבל בברכת המצות והנהנין המברך הוא יותר גדול עכ״ל וצריך עיון:
111
קי״באיתא בריש פרק תפילת השחר (ברכות כז.) אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד׳ אמות. ורוב ההמון אינם נזהרים בזה. רק הם נזהרים כשגמרו תפילתם לאחר עושה שלום כשפסעו ג׳ פסיעות אינם מניחים לעבור לפניהם עד חזרתם למקומם. אוחזים מנהג טפל ומניחים דין הגמרא שאסור לעבור נגד המתפלל בתוך ד׳ אמות שלו בשעה שהוא מתפלל. וכגון דא צריך להודיע לאינם יודעים:
112
קי״גצריך להיות עיניו סגורות בשעת התפילה. ז״ל חרידי׳, מאן דקאים בצלותא לכוונא דגלוי ובעי לחפייא רישיה כמאן דיתיב קמי מלכא ובעי למכסי׳ עינוי כגון דלא יסתכל בשכינתא. ובספרא דרב המנונ' סבא אמר מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא או דלא מאיך עינוי בארעא אקרו' עליה מלאך המות וכד תיפוק נפשיה לא יסתכל בנהירו בשכינת׳ ולא ימות בנשיק׳. מאן דמזלזל בשכינתא הוא בההוא שעתא דאצטריך ליה הדא הוא דכתיב (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
113
קי״דואם יש יחידים בקהל מאריכים בתפילתם אין לש״ץ להמתין עליהם אפי׳ היו חשובי העיר וכן אם היה מנין בבית הכנסת אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא כן כתב בתשוב׳ בנימן זאב וזה היה עניינו של רבי עקיבא כדאית' בריש פ' א"ע (ברכות לא.) תניא רבי יודא אומר כך היה מנהגו של רבי עקיבא כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הצבור וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו כו':
114
קי״הכתב בכתבי הר"ר ישראל והביאו הבית יוסף סימן קי"א, החזן כשמתחיל י"ח בקול רם, נראה שיש לו לחזור ולומר ה' שפתי תפתח. ובסימן קכ"ג הביא הבית יוסף דברי אוהל מועד שכתב שאינו פותח החזן בשני' ה' שפתי ואינו משלים יהיו לרצון אמרי פי, וכתב על זה הבית יוסף בסוף סימן קי"א כתבתי בשם כתבי מהרר"י שיש לו לומר ה' שפתי תפתח, ואפשר שכשם שסובר שפותח בשם ה' שפתי תפתח סובר גם כן שמשלים יהיו לרצון אמרי פי, עד כאן לשונו. וכן אני נוהג כשאני שליח ציבור ומתפלל, ודלא כמו שכתב הגאון רמ"א סוף סימן קכ"ג לומר השליח ציבור ה' שפתי תפתח אבל לבסוף לא יאמר יהיו לרצון, ואין טעם לדבר, דהא שניהם עולים בקנה אחד, וכדאיתא פרק קמא דברכות (ד, ב) אמר רבי יוחנן בתחילה הוא אומר ה' שפתי תפתח ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון אמרי פי וגו':
115
קי״ובזוהר משמע שמעלה גדולה היא להרים ידיו בשעת תפילה ואצבעותיו זקופים, שכן כתב בפרשת יתרו (ח"ב סז, א), בשעתא דאתפרישו ואזדקפי לעילא, אוקיר בר נש להקב"ה בכמה רזין עילאין, אחזי לייחדא רזא דעשר אמירן, בגין לייחדא כלא ולאתברכא שמא קדישא כדקא יאות, עד כאן. רוצה לומר כי עשר אצבעות נגד עשר ספירות חמש כנגד חמש כדתנן בספר יצירה. ובזה אתברך שמא קדישא, כי הוא במילוי עשרה אותיות 'יוד' 'הא' 'ואו' 'הא'. וכשאינו מתפלל, כתב שם דאיסור גדול הוא לזקוף אצבעותיו. והפוסקים כתבו לכפות הידים זה על גב זה בשעת התפילה, וכן נוהגין, ומכל מקום נראה באיזה מקומות מהתפילה שמתעורר בהתעוררות גדול יזקוף אצבעותיו, והחכם יעשה בדעת:
116
קי״זבזוהר פרשת בלק (ח"ג קצה, ב) כתב וזה לשונו, לבתר לשוואה גרמיה גו חסידים בשומע תפילה לפרשא חטאוי, דהכי אצטריך יחיד בשומע תפילה, בגין לאתדבקא בימינא דפשוטא לקבלא לאינון דתבין, וכדין אקרי חסיד, עד כאן לשונו. בגין לאתדבקא כו', פירושו כדי שיתדבק בצד ה'חסד' להטיב עמו, כי בברכת שומע תפילה יכול האדם לשאול בה כל צרכיו מכל דבר שיהיה בין של יחיד בין של רבים, ולהתוודות על כל מה שעבר עליו מיום היותו יכול לפרט ולהתוודות ולבקש עליו מלפני אלקיו בברכת שומע תפילה, כי הוא שומע תפילת כל פה, בין ראוי בין אינו ראוי. וכתב בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א) שטעם הוידוי הוא, שהבעלי דינים והמקטרגים אינם יכולים לקטרג עליו אחר שהקדים והודה על חטאיו, עיין שם:
117
קי״חבזוהר פרשת וישלח (ח"א קסט, ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן מאן דצלי צלותיה דבעי לפרשא מילוי כדקא יאות, עד כאן. הרי כשמבקש האדם מהשם יתברך איזה ענין, יסדר בקשתו בדברים מבוררים, וכדמות שמצינו באורים ותומים, כשהיו שואלים בדברים סתומים באה התשובה סתומה, כמה שכתוב בפלגש בגבעה (שופטים כ, יח-כה):
118
קי״טמבואר בפרדס בשער מהות והנהגה פרק י"ט, כשישראל מגיעים לעמידה בשים שלום, אז מעוררים זיווג העליון. וכן נתבאר בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קכח, ב) וזה לשונו, כיון דמטו לשים שלום, כדין עביד שמושא ההוא נהר דנפיק מעדן באידרא דא, וכדין בעאן כולא לנפקא מקמי מלכא, ולא אצטריך בר נש ולא אחרא לאשתכחא תמן, ולא למשאל שאלתין, אלא אצטריך למנפל על אנפין. מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דשמושא הוה, ובעי כל בר נש למכסף קמי ולחפיא אנפוי בכסופא סגי, ולאכללא נפשיה בההוא שמושא דנפשין, דאתכליל ההיא אידרא מעילא ומתתא בנפשין ורוחין, עד כאן לשונו לעניינינו. על כן ראוי לאדם לכוון מאוד בברכה זו ולהתדבק בדביקות העליון:
119
ק״כואחר כך נפילת אפים, ובזוהר פרשת ויקהל (ח"ב ר, ב) היה רבי חייא בשם הרשב"י אומר לרבי אבא תקונין דתפילה, ובתקון נפילת אפים אמר, וכדין אצטריך למנפל על אנפוי, ולממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהו נקטה, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות. מלה דא שמענא ברזא דבוצינא קדישא, ולא אתיהיב לי רשות לגלאה בר לכו חסידים עליונים. ואי בההוא שעתא דאיהו נקטא נפשין ורוחין ברעו' דדבוקא חדא, אי איהו ישוי לביה ורעותא לדא, ויהיב נפשיה בדבקותה, אי אתקבלית כההוא דאינון נפשין ורוחין ונשמתין דאיהי נקטא, האי איהו בר נש דאיצתריר בצרורא דחיין בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ותו דבעייא לאתכללא מכל סטרין מלכא ומטרוניתא ומעילא ומתתא, ולאתעטרא בנשמתהון בכל סטרי, ואתעטרא בנשמתין דלעילא ואתעטרא בנשמתין דלתתא, ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא, וימסר נפשיה מתתא בדבקותא ברעותא כמה דאתמר, עד כאן לשונו לענינינו:
120
קכ״אואומרים ואנחנו לא נדע וגו', והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו ע"ה, דכתיב (דברים ט, ט) ואשב בהר, וכתיב (שם י, י) ועמדתי בהר וגו', ואתנפל לפני ה' (שם ט, כה), ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר, אנו אומרים ואנחנו לא נדע. וראיתי שליח ציבור אחד שהיה שליח ציבור הגון במאוד, והיה מנהגו לומר אלו התיבות ואנחנו לא נדע מה נעשה בקול רם, ואנחנו לא נדע אמר בישיבה, מה נעשה אמר בעמידה, והיה אומר שכן קבלה בידו:
121
קכ״במשנה שלימה שנינו בפרק מי שמתו (ברכות כ, א), נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבים במזוזה ובתפילה ובברכת המזון. ויען שהרבה נשים אינן נזהרין, על כן באתי לזרז, למדו את בנותיכם:
122
קכ״גזה לשון הטור סימן ק"ד, ירושלמי, המתפלל ואינו יודע אם הזכיר גשם אם לא, קודם שלושים יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר, מכאן ואילך מה שצריך מזכיר. הלכך, עד שלושים יום אם ספק לו אם הזכירו או לאו, צריך לחזור דמסתמא לא הזכיר, והוא הדין נמי שלושים יום אחר הפסח מסתמא הזכיר וצריך לחזור. והר"ם מרוטנבור"ק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם, כנגד שלושים יום שאומר אותו שלוש פעמים בכל יום, ועכשיו אם היה מסופק אין צריך לחזור. וראייתו מפרק כיצד הרגל (ב"ק כד, א) דאמר גבי שור המועד, ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן, הכא נמי כיון דאחר שלשים יום אם הוא מסופק אין צריך לחזור, כל שכן תשעים פעמים ביום אחד. והר"ר פרץ ז"ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי, שאין הנדון דומה לראיה, דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח, ואם הוחזק שלוש רחוקות כל שכן שלוש קרובות, אבל הגשם שנתקן בתפילה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי. ואדוני אבי ז"ל היה נוטה לסברת הר"ר מאיר, עד כאן לשונו. וכן ראוי לנהוג. אבל לנהוג בראשון של פסח לומר תשעים פעמים אתה גבור בדילוג משיב הרוח כדי שבאם יהיה אחר כך מסופק אם אמרו או לא אמרו, שנאמר בודאי לא אמרו, זה אין נראה. דבשלמא בעשיית מעשה דהיינו עקימת שפתיו שאומר תשעים פעמים משיב הרוח בשמיני עצרת, הוא מסתבר כדברי מהר"ם, אמנם בשב ואל תעשה, דהיינו לומר תשעים פעמים אתה גבור בפסח ולדלג משיב הרוח, זה אינו כלוםהגה"ה[הנה לכאורה יש להקשות על זה, הלא בשלשים יום הם יותר מתשעים תפילות, דהא יש בהן מוספין של שבתות ושל ראש חודש חשון. (ונראה ד) סבירא ליה למהר"ם מאחר דהירושלמי מסתם סתים דבריו, שמע מינה דסבירא ליה דסגי בשלשים יום אף לר' אליעזר בן עזריה, דתנן בפרק תפילת השחר דסבירא ליה דאין תפילת המוספים אלא בחבר עיר, ונמצא לדידיה בשלשים יום אינם אלא צ' תפלות וק"ל. אמנם עדיין יש להקשות על הראיה שהביא מהר"ם, דזה אינו אלא לדברי ר' מאיר, אבל ר' יודא פליג שם ואפסיקא הלכתא כר' יודא. ויש לומר דר' יודא לא פליג על רבי מאיר על הסברא שלו, רק מדרש הפסוקים מכריחנו והוי כגזירת הכתוב, ועיין שם בסוגיא הפלפול שבין ר' יודא לר' מאיר]:
123
קכ״דענין ספר תורה וענין בית הכנסת
124
קכ״הכתב מהרי"ל סוף הלכות סוכה, הנוטל ספר תורה, נוטל על זרועו דימין, שנאמר (דברים לג, ג) מימינו אש דת למו, עד כאן לשונו. על כן לא יאות עבדי אותן החזנים שנושאים התורה בשמאלם:
125
קכ״ולשון רמ"א בטור אורח חיים סימן מ"ח, ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים על שם כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה, י). ואם זה בשעה שקורא פרשת התמיד מתוך סידור שלו, ק"ו בעת קריאתו בספר תורה:
126
קכ״זכתב הטור סימן קמ"ו, גרסינן בפ"ק דברכות (ח, א) ועוזבי ה' יכלו, זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. ואפי' בין פסוק לפסוק אסור לצאת. אבל בין גברא לגברא שפיר דמי. גרסינן בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט, א), כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדברי תורה, שנאמר (נחמיה ח, ה) ובפתחו עמדו כל העם. ואין עמידה אלא שתיקה שנאמר כי עמדו ולא ענו עוד כו'. זה לשון הבית יוסף, כתב הר"ר יונה בפ"ק דברכות דאע"ג דמותר למיפק בין גברא לגברא לדבר אסור כדאמרינן כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר ואע"פ שסוגרים הספר בנתים אפ"ה אסור שלא אמרו כל זמן שיהי' פתוח אלא כיון שנפתח דמשמע דמשעה שנפתח הפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה, עד כאן לשונו. ונראה דטעמא משום דאיכא למיחש שמא ימשך הדיבור אף בשעה שקורים ומיהו נראה דלא מיתסר לדבר מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל עכ"ל. ואם אסור לדבר אפילו בין גברא לגברא אע"פ שהספר סגור, א"כ מה יענו ליום הדין הגדול אותן שמספרים בשעת הקריאה אוי להם ולנפשותם. והזוהר (ח"ב רו, א) האריך מאוד בענשם ע"כ הנשארים ישמעו וייראו. ויהיה עינם ולבם אל קריאת החזן לשמוע כל מלה ומלה מה שקורא בס"ת וכבר כתבתי לעיל במסכת שבת שהפרשה יעבור שנים מקרא וא' תרגום מע"ש ובשעת הקריאה ישמע להש"ץ וכן הוא מנהג ספרדיים שאינם מביאים שום חומש לבית הכנסת וכולם יושבים ושותקים ושומעים להש"ץ וישר בעיני. ויש מתירין לגרוס בלחש ויש אומרים שאם יש עשרה דצייתי לס"ת מותר לספר (בדברי תורה) ויש מתירים למי שתורתו אומנתו ויש מתירים למי שקודם שנפתח ספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ספר תורה אלא לקרות ומתחיל לקרות, ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה שרי. וכל זה אינו ענין לפרשת זכור ופרשת פרה שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכוין ולשמעם מפי הקורא. והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא. כל זה מבואר בבית יוסף. הקורא בתורה פותח ברכו את ה' המבורך וכתב הר"ר נתן ז"ל וצריך שיאמר ברכו בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעוהו ועוד שאין לאומרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא הועיל, גם אותם שלא שמעוהו ושומעין אומרים ברוך ה' המבורך אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה אלא כשסיים החזן לעולם ועד אומר אמן כדאמרינן גבי ברכת המזון (ברכות מה, ב) שאם בא אחד ומצא שמברכין נברך שאכלנו אומר ברוך שם כבוד מלכותו וכו', בא כשהוא אומר ברוך הוא שאכלנו אומר אמן. ע"כ טוב לאומרם בקול רם ואע"פ שאומר ברכו אינו כמוציא עצמו מן הכלל כיון שאמר המבורך והר"ר יודא הברצלוני כתב בשם רב סעדי' גאון אע"פ שאומר המבורך ולא הוציא את עצמו מן הכלל צריך להחזיר בעצמו לגמרי ולומר ברוך ה' המבורך מידי דהוה אברכת המזון שאע"פ שאמר נברך שאכלנו משלו צריך לחזור למקום שפסק ולומר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו. ומנהג הספרדיים שאומר המברך ברוך ה' המבורך כו' בקול רם ולא בלחש ומנהג יפה הוא. ואח"כ חוזר ומברך אשר בחר בנו ומנהג שהחזן עונה אמן קודם שיתחיל לקרות בקול רם כדי שיבינו הקהל וישמעו כשמתחיל לקרות מהר"ם (סימן קלח, א). וכל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב מיימונ"י פרק שלשה עשר. וכשישלים לקרות גולל ס"ת ומברך מיימוני פ"ב ובמרדכי ובכלבו. ומטבע של ברכה אחרונה כך הוא אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכינו פי' תורת אמת היא תורה שבכתב וחיי עולם נטע בתוכינו היא תורה שבעל פה דכתיב (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים לאפוקי מאותן האומרים ולחיי עולם נטעה בתוכינו. ושתי ברכות אלו יש בהם מ' תיבות כנגד מ' ימים שעמד משה בהר. וא"ת למה ברכה אחרונה פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לברכה ראשונה דקריאת התורה לא הוי הפסק כדאשכחן בברכת ק"ש ובברוך שאמר וישתבח. תרצוהו התוס' בפרק ג' שאכלו שהטעם לפי שהיו רגילים שלא מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון שוב תקנו לכל אחד ואחד ב' משום הנכנסים והיוצאים ולא זזה ממקומה:
127
קכ״חוכדומה לי שבאבודרהם כתב טעם אחר לפי שאין להם קבע. וביאור דבריו, דברכות תחילה וסוף על התורה וכן על ההפטרות אינם קבועים, רצוני לומר לפעמים מברכין על פרשה זו ולפעמים על פרשה זו .וכן בהפטרות לפעמים על הפטרה זו ולפעמים על הפטרה זו, ומאחר שאינן קבועים אין להם דין ברכה סמוכה לחברתה. משא"כ ברכות קריאת שמע, וכן ברוך שאמר וישתבח שהם קבועים ולעולם לא תמצא ברכת ברוך שאמר וישתבח במקום אחר כי אם בפסוקי דזמרה, וכן ברכת קריאת שמע דווקא בק"ש ולא במקום אחר. ומאחר דקביעי וקיימי דין ברכה סמוכה לחברתה יש להם:
128
קכ״טאסור לישן בבית הכנסת אפילו שינת ארעי כמבואר בבית יוסף סימן קנ"א, על כן חל החיוב לגעור באותן שעושין כן, ומכל שכן אותן בני אדם אשר נמשלו כבהמות נדמו וישינים בשעה שדורש הדורש אז עבירה גוררת עבירה מסירים אזנם משמוע תורה גם תפילתם תועבה בר מינן:
129
ק״לשיחת ילדים בבית הכנסת איסור גדול. והנה אעתיק דברי מוסר שמצאתי בספר נקרא דרך חיים דף ע' וזה לשונו, גרסינן בריש מסכת חגיגה (ג, א) דרש ראב"ע הקהל את העם האנשים והנשים והטף אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן. וכתבו שם בתוספות, ועל זה סמכו להביא קטנים לבית הכנסת, ע"כ. אמר מנחם בזמן הזה יש טף בא לבית הכנסת לתת עונש למביאיהן לפי שהוא בא לחלל קדושת בית אלהינו ולשחוק בו כברחובות קריה יקומו לצחק זה עם זה זה מצחק עם זה וזה מכה את זה זה מרנן וזה בוכה זה מדבר וזה צועק זה רץ אילך וזה רץ אילך רץ לקראת רץ ירוץ ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת ואז יאמרו מים מים ויש אשר יתן אביו בידו ספר והוא ישליכו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים סוף דבר מקול שטטתם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת אין ראוי לו לקוות על זה שכר כי אם לדאג מן הפורענות הא למה הוא דומה לאיש שיש לו עבד שוטה והלך לדבר אל המלך ועבדו עמו עמד העבד בשטותו ובזה את המלך וחרפו ואדוניו ראה ושתק הלא יקצוף המלך על אדוני העבד ויאמר לו לא עבדיך בזני כי אם אתה וייסרהו כדי רשעתו ולעבד לא יעשה דבר אין לעבד חטא כי חשכו אלוה מחכמה ולא חלק לו בבינה והנה כן הדבר הזה ולא עוד אלא שלפעמים גם האבות משחקים עמם למען ספות הרוה על הצמאה והיותר רע כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם ענין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו גם כי יזקין ממנה לא יסור סוף דבר ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת כי יפסיד בהביאו ולא ירויח אך הטף הגדול קצת יביאנו לבית הכנסת ולא יניחנו לזוז ממקומו וילמדהו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה ולא יניחוהו לדבר דברי הבאי וילמדהו לשבת שם באימה וביראה ובזה יהיה לו שכר טוב מאת הש"י תחייהו העץ חיים כי התורה נקראת עץ חיים והכוונה שיגדל בניו לתלמוד תורה כי זה יהיה סיבה שיחיו ויגדלו הנערים וגם עד זקנה ושיבה אלקים לא יעזבם אך אם יסירם מהתורה בקטנותם כדי ללכת אחרי ההבל והעושר והסחורות קרוב הדבר שבסבה זו ימותו בקוצר שנים כך אמרו רז"ל בספרי (עקב מו) כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לה"ק ומלמדו תורה ואם אינו מדבר עמו לה"ק ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו' למען ירבו וגו' אם למדתם אותם את בניכם ירבו ימיכם וימי בניכם ואם לאו יתקצרו ימיכם וימי בניכם, עכ"ל:
130
קל״אמצוה להיות לכל איש נר לתפילה, וזה לשון ראשית חכמה דף ס"ח ע"ב, שאמר הנביא (ישעיה כד, טו) על כן באורים כבדו ה' וכן אמרו במקום אחר (שופטים ט, ט) ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים ואע"פ שזה נאמר לענין משל לא נכתב בנביאים מלה לבטלה אלא ודאי כולם נוגעים לענין מעשה ומדרש מצאנו סמך לענין זה הוא בילקוט פרשת בהעלותך (חשי"ט) נרות של בשר ודם של חרס או של נחושת הכל לפי כבודו של אדם וכבוד השבת נרותיה הם כבודה אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון שנא' בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם שנאמר לא יהיה לך השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה ה' לך לאור עולם והאומות עתידות מהלכים לאורכם שנאמר והלכו גוים לאורך ואי זה אור מאיר הקב"ה לישראל באור הצדקה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכל כך למה בזכות הנרות שהם מדליקים בשבת תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה שאע"פ שאין הקב"ה צריך אורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות עכ"ל. ובסוף דבריו יש נפקותא ג"כ לנרות שאנו מדליקין בבית הכנסת שהוא דוגמת בית המקדש שאמר תדע לך כמה חביבה היא מצות נרות לפני הקב"ה שהוא מצוה למשה וכו' וזהו היה לבית המקדש או למשכן. עוד במעלת הנרות במדרש ז"ל ד"א צו את בני ישראל בר קפרא פתח כי אתה תאיר נרי אמר הקב"ה לאדם נרך בידי ונרי בידך נרך בידי שנאמר נר ה' נשמת אדם נרי בידך להעלות נר תמיד אלא אמר הקב"ה אם הארת נרי הריני מאיר נרך הוי צו את בני ישראל עד כאן לשונו. ולכן ראוי להדליק נרות בבית הכנסת ועוד במדרש שעובד אדום שנתברך בשביל שכבד הארון שהי' מדליק נר אחד שחרית ואחד ערבית:
131
קל״בחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ויום וסוד ק' ברכות גדול ועצום על כן צריך האדם להיות נזהר בהם ולא בברכותיו לבד אלא אפילו כששומע ברכה צריך לכוין בה ולענות בה אמן בכל כחו, כי אולי היה חסר מק' ברכות או אפילו היה מברך ק' ברכות אולי היה חסר כוונה וכשהוא שומע הברכה בכוונה עולה לו ג"כ לטובה ולברכה, וכן עניית אמן עולה לו. וזה לשון אבודרהם בתחילת ספרו בשם הרב אברהם ן' שושן, שג' תפלות שאנו מתפללים בכל יום יש בכל אחת ואחת י"ט ברכות ועולים ז"ן וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הצבור כי בתפלה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובוקר וצהרים ביחיד כיצד תפלתו בלחש י"ט וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח צבור מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי י"ט ברכות אחרות וחייב אדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ואמרו רז"ל (ברכות נג, ): גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי כאילו ברך י"ט ברכות אחרות נמצא כי בתפלה אחת עם הצבור כתקנה נותנים שכר ז"ן ברכות ובתפלת ערבית שאין ש"ץ מחזיר התפלה לפיכך תקנו לאחר השכיבנו י"ט פסוקים וחתימה בסוף תמצא בהם בין אזכרות ובין אמנים מנין ל"ח וי"ט ברכות של תפלות לחש הרי ז"ן ברכות בערבית עכ"ל. וע"כ צריך להטות אוזן בכל הברכות הן ברכות דש"ץ בהחזיר התפלה הן ברכות דהעולים לקרוא בתורה הן ברכות הפטורה הן הברכות ששומע מבר ישראל בכל היום ואם זה מן הראוי לעשות בכל יום ק"ו שמחוייב לעשות כן בשבתות וי"ט שחסירים הרבה ברכות וק"ו בנו של ק"ו ביוה"כ שלא יכול למלאות הברכות כמו בשבתות וי"ט בברכות אכילה לפניו ולאחריו ובפירות ומגדים:
132
קל״גילמד אדם את בני ביתו שיאמרו כל הברכות בכל יום בקול רם הן ברכות המצות והן ברכת הנהנין. חדא שהקול מביא לידי כוונה. ועוד שהשומעים כשישמעו הזכרת השם יענה ברוך הוא וברוך שמו וגם יענו אמן נמצא הם זוכים ומזכים ומצוה גוררת מצוה:
133
קל״דקול לו קול אליו, רצוני לומר כל אחד יענה בקול שלו הן קול תפלה הן קול תורה זה קבלתי מאחד מגדולי הדור כשהיה אומר פרק איזהו מקומן או פרק במה מדליקין או ברייתא דפיטום הקטורת היה אומר בקול כנהוג לעשות קול בלימוד משניות ולא כהמונים שהכל שוה אצלם גם יש חילוק בין תנועת הקול לדברי שבח ותחינה ווידויים והכל כפי מה שהוא:
134
קל״הברכות פרק אין עומדין (לג, ב), ההוא דנחית קמי' דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי והחזק האמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחא דמרך למה לי כולי האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו ע"ה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימרי להו ואת אמרת כולי האי ואזלת משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב והיה מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הואלו ע"כ:
135
קל״ווכתב הרמב"ם בספר המורה ח"ב פ' נ"ט על זה המאמר, לא אמרו משל למלך בשר ודם שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו במאה שהיה מורה זה המשל על ששלמיותיו יותר מאלו השלמיות אשר יוחסו לו כי הם ממיניו ואין הענין כן כמו שבארנו במופת אבל חכמת זה המשל הוא אמרו דינרי זהב ומקלסים אותו בשל כסף להורות שגם שאלו שהם אצלינו שלימות אין אצלו ית' ממינם דבר אלא כולם חסירות בחקו ית' כמו שאמר וביאר בזה המשל והלא גנאי הוא לו ע"כ והאריך שם לגנות המשוררים והמליצים המרבים בתוארים לש"י שמו. והטור בשם הר"י כתב דדוקא בתפלה קאמר שאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. וכתב הבית יוסף וזה לשונו, ונראה שנהגו העולם כדברי ר"י דאלו לפי דברי הרמב"ם יש ליזהר מלומר מה שכתוב בכתר מלכות כי אתה אחד ואתה חי ואתה גבור ואתה קיים ואתה גדול ואתה חכם ואתה אלוה וכן כל התוארים שכתובים בבקשת שמע קולי ולא ראינו ולא שמענו מי שנמנע מלאמרם, עכ"ל:
136
קל״זולהרבה פילוסופי עמינו מסתבר טפי טעמיה דהרמב"ם כי התוארים שיתואר בהם ית' מצד עצמו על צד החיוב לא די שאינם שבחים אבל הם גנות בחקו ואינם ממין השבחים שיאותו אליו יתברך בעבור זה ראוי לנו שנשתוק מלתאר אותו מעצמינו בשם תואר אלא מה שנמצא למרע"ה או לנביאים שיתארוהו בהם ואף הם ראויים שנבין שאמנם אמרוה חיובים על צד ההרחבה הלשונית וכדי לשבר את האוזן, אבל על דרך האמת ראוי שיובנו שוללים ואי אפשר שיצדק עליו שום תואר חיובי כי אם מצד פעולתו כאשר האריך בזה הרמב"ם ובעל עקרים מאמר שני פכ"ב ופכ"ג שאי אפשר לייחס לש"י שום תואר לא עצמי ולא מקרי מצד עצמו בשום צד אלא מצד פעולותיו בלבד. וכתב בעל עקרים נקרא הש"י יוצר פועל עושה בורא מחדש להיותו ממציא כל הנמצאים ברצונו הפשוט מבלתי הכרח כן יקרא חכם להיותו ממציא כל הנמצאים בחכמה גדולה נראית ביצירתם וכן יקרא רחום חנון חסיד להיותו מנהיג כל הנמצאים ומרחם וחונן עליהם ע"צ החסד והחמלה והחנינה ולא ע"צ הגמול כמאמר הכתוב (איוב מא, ג): מי הקדימני ואשלם וכן יקרא נדיב או עושה צדקות להיותו משפיע הטוב והשלימות לכל הנמצאים מבלי תקות שום גמול ושכר יגיע אליו מזה ע"ד אמרם ז"ל (עי' סוטה יד, א) והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. וכן נקרא ארך אפים ורב חסד ופוקד עון אבות על בנים מצד הפעולות הנמשכות מאתו להנהיג בהן הבריות ואלה התוארים וכיוצא בהן מותרים בחקו אע"פ שיש בהן תוארים הפכיים כמו רחום ופוקד עון אבות על בנים וזהו שנרמז למשה רבינו ע"ה כשאמר הודיעני נא את דרכיך. ששאל ממנו איך אפשר שיבקש האדם מלפני השם לעשות פעולות הפכיות עם היותו אחד פשוט פשוטה גמורה ורחוק מן ההתפעלות הגשמיות והראהו השם ית' כי בי"ג מדות הוא מנהיג בריותיו ובהן ראוי לבקש מלפניו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ר"ה יז, ב) ויעבור ה' על פניו וגו' אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקדוש ב"ה כשליח צבור והראה למשה ואמר כל זמן שישראל חוטאין יעשה לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ר"ל שהראה הקב"ה למשה במראות הנבואה כי באלו י"ג מדות ראוי להתפלל לפניו שהם תוארים מתייחסים אליו מצד הדרכים שהוא מנהיג בהן בריותיו והתוארים שהם מצד פעולותיו כגון אלו לפי דעת הרמב"ם רשאים להללו בהם ולבקש לפניו בהם אבל התוארים שהם מצד עצמו לא הותר להללו ולא להתפלל לפניו וזהו שארז"ל (ברכות לג, ב) על האל הגדול הגבור והנורא אף ע"פ שאמרם משה רבינו ע"ה לא היינו מתירים עצמנו להתפלל בהם להיותם דומים שהם תוארים מצד עצמו ולא מצד פעולותיו עד שבאו אנשי כ"ג ובארו שאף אלה הם תוארים מצד הדרכים שהוא מנהיג בהם בריותיו שהותר להללו בהם כמו שארז"ל במסכת יומא (סט, ב) למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אמרו זו היא גבורתו שנתן ארך אפים לעוברי רצונו וזו נוראותיו שאלמלא נוראותיו היאך אומה יחידה יכולה להתקיים בין האומות וכן בכולם בארו שהם תוארים מצד המדות שנהג בהם בריותיו ומתוך כך ראוי לאמרם בתפלה כמו י"ג מדות שנאמרו למשה שנתפלל לפניו בהם להיותם תוארים מצד פעולותיו ואף לתוארים שהם מתייחסים אליו מצד פעולותיו ראוי שנבון אותם ע"צ שיש בהן מן השלמיות ולא על הצד שיש בהם מן החסרון כי אף ע"פ שאלו התוארים יחייבו הפעולות בתיקונו והשתנות מן ההיפוך אינם מחייבים שינוי והתפעלות בחקו יתברך כי לא דרכיו דרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו, עד כאן לשונו:
137
קל״חוטרם שאודיע את דעתי ואכניס את ראשי בין ההרים הגדולים ההמה להכריע ביניהם אקדים הקדמה אחת מעט הכמות ורב האיכות. חכמי פיליסופים האריכו מאוד בענייני תוארים מצד עצמו יתברך שהם שוללים ולא חיובים וכמו שהעתקתי קצת מדבריהם. אכן האמת המקובל בחכמי האמת איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה שענייני תואריו יתברך ושבתו וקימתו והליכתו ודבורו ועין ואוזן ורגל ויד וכיוצא בזה הם דברים פנימים רוחניים נאמרים באצילות הקודש בסוד שמותיו המובנים ליודעי בינה הם הספירות והם השגחותיו של אין סוף בבחינת עצמותם ובאמצעיתם בהשתלשלות נפעלו הפעולות והם מושגת לנו מצד הפעולות הנמשכות מהם אכן אין בהם השגה כי אם בלב משכילי עם בני ישראל דרך ראות נבואיי בצבא מעלה ברצוא ושוב המשיגים ענין מה בתואר ההוא בעצמו באמצעית בריאה ויצירה, וזה ענין השיר והשבח שמשוררים ומשבחים שרפים ואופנים וחיות הקודש וכל בני מעלה גבוה מעל גבוה כל אחד לפי ערכו ורום מעלת השגתו, וכן הוא מדריגות הנביאים, אכן גם החכמים שאינם במדריגת הנביאים בענין ההשגה היא מצד מהות הספירות מ"מ בקבלתם האמיתית יודעים סדר המרכבות וסדר השמות וכינוייהם וגנזי האוצרות וסיבת כל הפעולות אם לרחמים אם לדין ועל איש המעלה כזה נאמר כי הוא ידע שמי ואשגבהו (תהלים צא, יד), ועל אשר לא ראו מאורות ונעלמו מהם ידיעת ההם עליהם אמרו רז"ל (פס"ר כב, ז) מפני מה אין ישראל נענין מפני שאינם יודעים להתפלל בשם כמבואר בארוכה בהקדמת ספר שערי אורה, הרי לך שלשה ענינים, ענין אחד בבחינת א"ס מצד עצמותו לא יצדק בו שום תואר ולא שם ולא אות ולא נקודה כי הוא פשוט תכלית הפשיטות ובו יצדק מאמר הפיליסופים השוללים התוארים. ענין השני בחינת האצילות ששם יצדקו התוארים ויש בהם השגה לצבא מעלה ונביאי ישראל כל אחד לפי מדרגתו. ענין השלישי בחינת הידיעה בשמות ואצילות לפי הפעולה הנמשך משם מהו שורש כל דבר לכולם בשמות יקרא כל דבר על מכונו והבקי בהם ובשמותיהם ידע כל סדרי בראשית וסיבות הפעולות. ע"פ הדברים האלה מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעסוק בשבחיו של מקום ולתארו כי בבחינת עצמותו א"ס שהוא פשוט תכלית הפשיטות לא יצדק בו שום תואר בהם. דרך ראות נבואיי בעונותינו אנו אין לנו, ואם מצד ידיעת השמות ומוצאם ומובאם להפעולות הנמשכות מהן מי חכם ויבין אלה אם לא אחד מעיר ושנים ממשפחה. זולת המקובל לנו מפי אנשי כנסת הגדולה והסדר שסידרו הם בעוצם ידיעתם וכמבואר לנו מפי סופרים ומפי ספרים ולאו כל מוחא סביל דא ואין הדברים ההם מסורים אלא ליודע מדע וחכם מבין מדעתו ואז הוא מבני עליה והנם מועטים ונלע"ד לפרש עד"ז מאמרם בפרק כל כתבי הקודש (קיח, ב). א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרה ע"כ. וז"ל רש"י ה"ז מחרף ומגדף שנביאים הראשונים תקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ עכ"ל. וז"ל רבינו יונה פרק אין עומדין, ויש לשאול מ"ט אמרו שמחרף ומגדף מפני שאומר הלל של הללו עבדי ה' וי"א מפני שחותם בו יהללוך ונמצא שאומר ברכה לבטלה, ואינו נראה כלל דמה טעם לומר שמפני שאומר ברכה לבטלה יהא מחרף ומגדף ועוד הכא קורא הלל סתם אמרו משמע דאפילו בלא ברכה הוא מחרף ומגדף. ומשום הכי נראה למורי הר"ב נר"ו שטעם הדבר הוא מפני שעיקר קריאת הלל הוא על כל צרה וצרה שלא תבא על הציבור ואנו אומרים אותה באותה שעה כמו שאמר דוד על הצרות שעברו עליו וכשאומר אותה בכל יום נראה כמי שאומר שאין הקב"ה עושה נפלאות בכל יום ולפיכך קורא הנסים שעברו כבר ונמצא שמחרף ומגדף כלפי מעלה אבל תהלה לדוד שייך בו ג"כ מהעתיד ממה שעושה בכל יום אמרו שיאמר אותו בכל יום. ומובטח לו שהוא בן העולם הבא (ברכות ד, ב). ובירושלמי נותן טעם אחר משום דכתיב ביה (תהלים קטו, ד): עצביהם כסף וזהב וכשאומר אותו בכל יום נראה כמתכוין לחרף ולגדף כלפי מעלה ולומר שאין יכול לבטל מן העולם עכ"ל. ומאחר ששבעים פנים לתורה אומר אני ג"כ דעתי הקלושה בביאור זה המאמר. כי זמן אמירת הלל במועדים שהם זכר ליציאת מצרים, ונקרא הלל המצרי שאמרו דוד ברוח הקודש על יציאת מצרים ואז כשאנו משבחים הש"י בעת הפלא שעשה נפלאות אז נאמרים מאתנו השבחים והתארים הנזכרים שם מצד הפעולות. אבל כשאומרים ביום שאינו זכר ליציאת מצרים נמצא האומרם לא ימנע מחלוקה או אמרם מצד השגה בהם דרך ראות נבואיי ואנחנו חסרים מזה בעונותינו הרבים, או אמרם מצד השבח מצד עצמו שמשבחו יתברך ואין לך חירוף וגידוף בעולם מזה לומר דבר שהוא חסרון בחקו כי הוא בבחינת עצמותו פשוט ומה שאומרים הלל בר"ח משום שמקביעות ר"ח נמשך זמן המועדים כמ"ש (בראשית א, יד) והיו לאותות ולמועדים:
138
קל״טסוף דבר לעולם ימנע אדם את עצמו מהזכרת שבחים ותוארים שאינם מסורים בידינו מאנשי כנסת הגדולה. וממטבע שטבעו חכמי התלמוד שהם תקנום ע"פ ידיעותם בשמות הממונים לפעולות וזהו ענין מאמרם (ברכות לג, ב) על האל הגדול הגבור והנורא אף שאמרם משה רבינו ע"ה אי לאו דתקנינהו אנשי כנסת גדולה לא היינו אומרים משום שמשרע"ה אמרם מצד השגתו בהם בנבואתו הגדולה ורב גובריה. אמנם אנשי כנסת הגדולה תקנום לפי סדר הפעולות והנהגה ולולי זה לא היו אומרים אף שאמרם משה. אבל מי שירצה להזכיר שבחים ותוארים ואינו מבין בהם בשום בחינה מבחינ' הנ"ל עבירה גדולה היא בידו ואומר אני עליו עבירה גוררת עבירה כי נוסף על עבירה חמורה הנ"ל עובר על לא תשא שם שמים לבטלה וכן קבלתי ממורי הגאון והחסיד מהר"ש. ונ"ל דזה היה דעת הרבה חכמים שבטלו לומר שיר היחוד בשביל טעם הנ"ל מאחר שהוא רבוי תוארים ושבחים ומי ימלל גבורות י"י. ואין לו לאדם לסדר שבחו של מקום אלא סדר הברכות והזמירות שתקנו חז"ל והתפלה שסדרו אנשי כנסת הגדולה. וכדי שידע ויבין כל ענייני התוארים ושבחים שמוציא מפיו בתפלתו יפשיט את עצמו מכל גשמיות וכו' וכמ"ש הטור ריש סי' צ"ח וז"ל מחשבתו כיצד כו' וכן היו עושין חסידים אנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכליים עד שמגיעים קרוב למעלת הנבואה ע"כ. ומטעם זה הורשה לנו בראש השנה ויום הכפורים לספר ביותר בשבחים משום שאנו כמלאכי אלהים ודומים כאלו היינו דרים ביניהם ושוים להם בהשגה ואפי' אז לא יוסיף יותר ממה שהוקבע לציבור ובציבור. ע"כ שע"ד כן סדר כתר מלכות שחיבר ר' שלמה בן גבירול במקום שנהגו לאומרם בציבור בי"ה רשאי, ובמקום שלא נהגו לא יאמרם היחיד רק יתחיל בסוף הסדר במקום שמתחילים הווידוים, ואף מה שהורשנו בי"כ בשאר הימים יהיו נזהרין כמ"ש ומי שרוצה לשפוך שיחו לפני השי"ת אז בכל עת ירבה בוידויים על עונותיו ויזכור שפלותו ולהתחנן ולבכות ויבקש סליחה ומחילה וכבר חברו על זה כמה וכמה וכל המרבה לספר הרי זה משובח ויהיה מודה ועוזב ואז ירוחם:
139
ק״מומי שנפשו חשקה לדבקה בו יתברך בשבחיו אז ידבק עצמו בספר תהלים וכבר אמרו רז"ל (ירושלמי שקלים ב, ה) שהתפלל דוד המלך עליו השלום שיאמרו זמירותיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. וז"ל רבינו יונה בפרק אין עומדין על המאמר דלעיל אמר האל הגדול הגבור כו'. י"מ דוקא בשמות התואר כגון אלו אין להאריך אבל בדברים של שבח אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור ונראה שאפי' בזה הענין אין להאריך על מה שתקנו חז"ל יותר מדאי דהא אמרינן (בהמ"ד ו') כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם, ואפשר לומר שלא אמרו ז"ל אלא כשחותם בו בברכה של הברכות שהם תואר כגון מחיה המתים רופא חולים גואל ישראלאבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום והנכון כדי לצאת מספק זה שמי שירצה להאריך בשבח המקום ב"ה שיאמר אותו בפסוקים וכיון שאומר פסוקים אם הוא משבח למקום דרך קריאת פסוקים אין בכך כלום מפי מורי הר"ב נר"ו עד כאן לשונו. ואשרי האיש אשר אומר תהלים בשירה ובזמרה ובשמחה ובכוונת הלב לא כמו בדור הזה שאומרים במרוצה ובמהירות ובבלתי כוונה והבנה ושוגים ג"כ בקריאה ומדלגים הפסוקים וחוטפים זה מזה האומר חוטף פסוק של העונים והעונים חוטפים פסוק של האומר וכמעט אין זה בירך אלא מנאץ ח"ו ע"כ אני אומר טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ומי לה' אלי יתפוס זה הסדר שאסדר דבר יום ביומו חק ולא יעבור כי על כן באתי בקונטרס הזה. ראשית דבר תהלים יחלוק לימי החודש לגמור אותו כאשר סדר בעל צדה לדרך דהיינו יום ראשון עד למה תעמוד מרחוק סימן י'. יום שני מן למה תעמוד עד למנצח לעבד סימן י"ח. יום שלישי מן למנצח לעבד עד מזמור לדוד סימן כ"ג כו' ככתוב בצדה לדרך ע"ש:
140
קמ״אעוד ראה ראיתי לומר בכל יום עשרה מזמורים. תלתא דפורענותא שהם נגד הגלות המר. ותלתא דתיובתא לקיים מ"ש (דברים ד, ל) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושמעת בקולו. ותלתא דנחמתא דהיינו הגאולה מתוך השבועה וסדר שלש אלה נזכרו בפרשת נצבים (דברים ל, ג) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, וע"פ סדר זה סדר מזמורים הנ"ל, ואח"כ מזמור עשירי מענין הגאולה העתידה עתה כי אז יכירו כל עולם במלכות שדי והיה ה' למלך על כל הארץ:
141
קמ״בוהנה הקרה ה' לפני דרך נכון דרך עולה בית אל הבא בסוד ה' ונתגלה לו תעלומות חכמה אז ידע ויבין שהדברים יעשה רושם למעלה למעלה ואשריו ואשרי חלקו:
142
קמ״גכי לפי מה שבינותי בספרים שלש על שלש הנ"ל הם נגד מערכות האצילות הקודש שהם עשר קדושות ושלש מערכות בבחינת זו הדין לקו החסד וקו הרחמים ומלכות עשירית קודש המקבל בכל הקדושות. תלתא דפורענותא נגד שלש אלה שהן קו הדין. בינה דמינה מתערין דינין וגבורה והוד, תלתא דתיובתא נגד התשובה שימינו של הקב"ה שהוא החסד פשוטה לקבל שבים מצד חסדו. ובסוד הלובן שהוא קו החסד נתלבנו בי"כ עם התשובה חוט של זהורית, והם שלשה חכמה שורש החסד והחסד ונצח ענף החסד. ותלתא דנחמתא נגד קו הרחמים כתר תפארת יסוד. ואז יתקן מלכות שדי ותתחדש אור הלבנה כאור החמה בסוד עטרת תפארת ע"י יחוד יסוד וישתמשו בכתר אחד:
143
קמ״דואני אגלה רמז אחד או שתים בכל מזמור ומזמור מענין הנ"ל וישמע חכם ויוסיף לקח כהנה וכהנה אלף פעמים כי לא באתי להזכיר אלא ראשי פרקים ואין מוסרים אלא לחכם שמבין מדעתו (חגיגה יג, א). תלתא דפורענותא נגד קו הדין סימן ע"ט מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' עד לדור ודור נספר תהלתך. היכל קדשך בינה היא היכל להקודש חכמה כנודע ומצד בחינה זו נקראים ישראל קודש לה' ראשית וגו' (ירמיה ב, ג), וכתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י). שמו את ירושלים זהו ירושלים של מעלה שעליה אמרו רז"ל (תענית ה, א) לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שאבוא בירושלים של מטה וירושלים של מטה הוא יחוד תפארת ומלכות סוד וא"ו בה"א וירושלים שלמעלה יחוד חכמה ובינה סוד יו"ד בה"א. מהר יקדמונו רחמיך כי בינה אע"ג דמינה מתערין דינים מ"מ עיקרה הוא רחמים. שבעתים אל חיקם מצד המשכת ההשפעה מסוד השבעה המשתלשלים מבינה וסיים נספר תהלתך תהלה ג"כ רומז בבינה כמוזכר בקצת מקומות בזוהר כמ"ש בפרדס בשער ענייני הכינויים:
144
קמ״הסימן פ' למנצח אל שושנים וגו' עד האר פניך ונושעה עוררה את גבורתך (בזה המזמור רמזים לספירת גבורה) זהו הגבורה והיא נקראת אלהים וזהו אלהים השבנו וגומר יכרסמנה חזיר מיער זהו עשו בן יצחק אשר ציד בפיו הצד הבריות בסוד פחד יצחק ע"כ. אלהים צבאות שוב נא הבט משמים הוא התפארת המטה כלפי חסד ואמר אחר כך תהי ידך על איש ימינך בסוד תגבורת החסד וימין ה' רוממה על יד שמאל יד כהה:
145
קמ״וסימן קל"ז על נהרות בבל וגו' עד אל הסלע על ערבים וגו' איך נשיר וגו' השיר של הלוים הוא מצד הגבורה כנודע (בזה המזמור רמזים לספירת הוד). והוא להלל ולהודות בסוד ההוד שהוא ענף הגבורה וכבר יש במדרש (פס"ר לב, ד) שמזמור זה נאמר על הלוים שקטעו אצבעות ידיהם כדי שלא יהיו יכולין לקשקש בכלי שיר לפני נבוכדנצר ועבודה זרה שלו. (תלתא דתיובתא נגד קו החסד):
146
קמ״זסימן כ"ה לדוד אליך ה' נפשי אשא עד מכל צרותיו. דרכיך ה' הודיעני הם הדרכים ונתיבות בסוד ל"ב נתיבות חכמה. (בזה המזמור רמזים לספירת חכמה) ואח"כ כל אורחות ה' חסד כי החכמה שורש החסד ואמר וחסדיך כי מעולם ונקרא חסד מעולם על דרך שכתב הפרדס בשער ענייני הכינויים כי החכמה נקראת עולם ההעלם מפני שבה הקצות ההויות דקות ביותר. סוד ה' ליראיו כי החכמה מאין תמצא והיא אתר דלא קיימא לשאלא שרותא דנקודא עילאה סתימא דלא ידיע:
147
קמ״חסימן נ"א למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא וגו' עד על מזבחך פרים (בזה המזמור רמזים לספירת חסד) חנני אלהים כחסדך זהו חסד הרב כבסני וגו' כי הוא המלבין בסוד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וזהו שאמר אח"כ ומשלג אלבין. ובסתום חכמה תודיעני החסד שהוא ענף מהחכמה מגלה עמוקות מני חכמה:
148
קמ״טסימן צ תפלה למשה עד כוננהו. (בזה המזמור רמזים לספירת נצח) בטרם הרים נצח והוד הם הררי ציון. ימי שנותינו בהם שבעים שנה בבחינת ז' ספירות מהכתר עד נצח וכל א' כלולה מי' עולה שבעים ומצד הגבורות דהיינו הוד ענף הגבורה עולה שמונים וכלל גם כאן הוד כי נצח והוד תרי פלגא דגופא. שבענו בבוקר חסדך נצח הוא ענף החסד וסיים ויהי נועם כמ"ש נעימות בימינך נצח. ומסודר מקו ב' בזה אחר זה ונביא לבב חכמה שבענו בבקר חסדך ויהי נועם נצח. (תלתא דנחמתא נגד קו הרחמים):
149
ק״נסימן פ"ט משכיל לאיתן האזרחי וגו'. (בזה המזמור רמזים לספירת כתר) עד אמן ואמן חסדי ה' עולם, בספר הפרדס בשער ענייני הכינויים ערך חסד כתב, הכתר גם כן נקרא חסד עליון כן פירש בזוהר באידרא והטעם שהוא משפיע אל החכמה ששם יניקת החסד, ומטעם זה יקרא צד הכתר המשפיע אל החכמה חסד עילאה, עד כאן לשונו. ועיין שם פרק שביעי משער אם א"ס הוא הכתר כי נהירו דחכמה מחסד שבחכמה שבכתר ויודו שמים פלאך ה' כבר נודע הכתר נקרא פלא אמון מופלא וגם פלא בסוד אלף שהוא הכתר כנודע:
150
קנ״אוהנה בענין הגלות מבואר בזוהר בכל צרתם לא צר, לא באלף כתיב, בוא"ו קרינן. בוא"ו רמז לתפארת ישראל אשר הושלך משמים ארץ וצרתם מגעת עד האלף וזהו סוד הוא עשנו ולא אנחנו כתיב באל"ף וקרי בוא"ו וזהו נחלת יעקב בלי מצרים עד למעלה בעת הגאולה וזהו ויודו שמים פלאך ה' שמים תפארת אף אמונתך מלכות שישתמשו בכתר אחד ד"ו פרצופין ור"ל אמונתך שהיא עתה באף כי סביב רשעים יתהלכון תחזור בקהל. קדושים ומאחר שהמזמור זה רומז אל הכתר שהוא אב לאצילות ובו נכללים נרמזים כולם בזה המזמור וזה שכתוב אל נערץ בסוד קדושים רבה. וסוד הקדושים הם חכמה ובינה. ונורא על כל סביביו הוא הבנין מהחסד יסובב בסוד השמיטות ונפרטם אח"כ. לך שמים אף לך ארץ סוד דו פרצופין. צפון וימין זרוע עם גבורה צדק ומשפט חסד ואמת כולם רמזים להזרועות ונצחי' מצאתי דוד עבדי הוא מלכות בית דוד:
151
קנ״בסימן צ"ח מזמור שירו לה' שיר חדש וגו'. (בזה המזמור רמזים לספירת ת"ת) עד במישרים. שיר חדש נאמר בלשון זכר כי התפארת הוא הזכר ובעת הגאולה לא תוסף קום בתולת ישראל שהיא הנקיבה לגמלם רק עתה אקום יאמר ה' השם הגדול בכבודו כמבואר בזוהר. כי נפלאות עשה יהיה המשך השפעה מהפלא העליון בסוד הדעת אל התפארת הושיעה לו ימינו כי כבר נודע שהת"ת מטה כלפי חסד שהוא ימין, והוא בין הימין וזרוע קדשו, והוא זוכר חסדו, ואמונתו היא מלכות שמים וזהו הריעו לה' כל הארץ יחוד תפארת ומלכות בסוד היסוד הנקרא כל:
152
קנ״גסימן ק"ז הודו לה' כי טוב וגו' (בזה המזמור רמזים לספירת יסוד) עד חסדי ה'. יאמרו גאולי ה' כבר נודע כי יסוד נקרא גואל כמ"ש (רות ג, יג) אם יגאלך טוב. וכתיב אמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג, י) וזהו סוד סמיכת גאולה יסוד לתפלה מלכות. וזה"ש אשר גאלם מיד צר אשר אז היה לא צר באלף כתיב וקרי בוא"ו. ויסוד הוא משך הוא"ו. ועתה גאלם מיד צר ונזכר ד' פעמים בזה המזמור יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. בחינת ענפי היסוד נקראים בנים לבחינת ענפי הת"ת כי יוסף בן יעקב ויוסף הוא הצדיק ובתפארת נאמר כתפארת אדם לשבת בית. וענין נפלאותיו כבר פירשתי' במזמורים הקודמים והזכיר ד' פעמים הגאולה מד' גליות. ואז בעת הגאולה יתהפכו כל העמים אל שפה אחת ויאתיו כולם לעבדו ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי מלכותו בכל משלה ועל זה יאמר מזמור:
153
קנ״דסימן צ"ו שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ עד ישפוט תבל בצדק ועמים באמונת"ו והיתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
154
קנ״האיזה עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה (תענית ב, א). דע כי אנשי כנסת הגדולה תקנו התפלה הקבועה לכל ישראל בשוה ותקנו סדר הברכות לכולם בשוה. אמנם כל יחיד ויחיד מחויב להתפלל להש"י איזה צורך הצריך לו ואל יבטח על חריצותו ושכלו כי במה נחשב ועצת ה' היא תקום ועל כל עסק וענין יתפלל להש"י מכל מה שהפה יכול לדבר ואחר התפלה יעסוק בעסק זה וישים בטחונו בהש"י שהוא יעזור ויושיע לו. מצינו כמה תפלות בדברי רז"ל בפ"ק דברכות דף ח' (א) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה שנאמר כי מוצאי מצא חיים וגו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זו מיתה שנאמר למות תוצאות תניא נמי הכי תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר ולמות תוצאות תוצאות בגימטריא הכי הוו קשה שבכלן אסכרה, ניחא שבכלן נשיקה. אסכרא דמיא כחיזרא אגבבא דעמרא דלאחורי נשרא איכא דאמרי כפיטורי בפי ושט נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא. ר' יוחנן אמר לעת מצוא זו קבורה אמר רבי חנינא מאי קרא השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר אמר רבה בר רב שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי איניש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא, עד כאן:
155
קנ״וומצינו בפרק היה קורא תפלות מיוחדות לתנאים ואמוראים, (באור אלו יהי רצון על פי הסוד תמצא בעזרת השם חלק העבודה פ"ח גם בפרק ז')עיין במקור מיקומו:
156
קנ״זיהי רצון וכו' שתצילני מעזי פנים כו', היא תפלת רבינו הקדוש בתר צלותיה, כדאיתא בפרק היה קורא (ברכות טז, ב), ויש שם עוד כמה יהי רצון שהתפללו תנאים ואמוראים, על כן מן הראוי לאומרם:
157
קנ״חיהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות, ותרבה גבולינו בתלמידים, ותצליח סופינו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא ייחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה, [וזו תפלת ר' אלעזר]:
158
קנ״טיהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתציץ בבושתינו ותביט ברעותינו, ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעוזך ותתעטף בחסידותיך ותתאזר בחנינותיך ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך, [וזו היא תפלת ר' יוחנן]. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מעונותינו, [וזו היא תפלת ר' זירא]. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתהא תורתך אומנותינו, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. (וזו היא תפלת ר' חייא):
159
ק״סיהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה, (וזו היא תפלתו של רב):
160
קס״איהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקים לשמה בין עוסקים שלא לשמה, וכל העוסקין שלא לשמה יהי רצון שיהיו עוסקין לשמה, (וזו היא תפלת של רב ספרא):
161
קס״ביהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשיכה, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו, לעולם יהא אדם ירא שמים וכו', (וזו היא תפלת ר' אלכסנדרי ואיכא דאמרי רב המנונא):
162
קס״גואם תאוה נפשך לומר תחינות ובקשות, הלא תמצאם מפוזרים במחזורים וסידורים ובהרבה ספרים, ואני לא העתקתי לעיל רק הנזכרים בגמרא במה שהיו רגילים התנאים ואמוראים, שבודאי שדבריהם ברוח הקודש נאמרים ויש כמה סודות בדבריהם:
163
קס״דאמנם כגון דא צריך אני לאודעי ולפרסם סדר התפלות שמצאתים בקונטרסים של אחד מהמדקדקים הדבקים בה', וסידר סדר ותפלה לעצמו לכל ענין המצטרך לו, והכל יפה בעתו, ובזה מראה כי משליך על ה' יהבו בכל ענייניו. וזה לשונו: כתוב בזוהר, המוסר את עצמו למיתה בעבור קדושת השם, ועושה במחשבתו הסכמה חזקה בעת קבלת עול מלכות שמים ואהבת וגו' בכל נפשך אפילו נוטל נפשך, נחשב כאילו היה הדבר בפועל ונחשב כעקידת יצחק, ובתנאי זה כשיהיה צדיק בכל דרכיו, כי בקרבן מום בו לא ירצה. וראוי לאדם לבקש רחמים ולהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא שיהיה עמו ויעזרהו לקדש שמו ברבים בעת אשר יבא. וילך בדרכי עשרה הרוגי מלכות הקדושים ויתר קדושים מישראל לאלפים ולרבבות, ובפרט בתענית צדיקים יתפלל. וזה נוסחו לאחר ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים:
164
קס״האתה קדוש ושמך קדוש וקדושים מקדושי ישראל הקדישו וקדשו ויקדישו שמך, לסבול סקילה שריפה הרג וחנק וכל עינויים קשים ומרים בעבור קדושת שמך ובעבור הצלת אומה ישראל. אנא האל הקדוש, באם יהיה רצונך להביא אלי נסיון, קדשני וטהרני ותן במחשבתי ובפי לקדש את שמך ברבים, כמו שעשו הקדושים עשרה הרוגי מלכות ואלפים ורבבות מקדושי ישראל. כי אתה ה' אלהי, אתה ידעת מצפון לבי, כי הנני מוכן ומזומן למסור את עצמי ובשרי וגידי ודמי וחלבי לארבע מיתות ולכל העינויים הקשים והמרים שבעולם בעבור יחודך, כי אתה ה' אלקינו ה' אחד, אחד האמתי, ובעבור תורתך הקדושה תורת אמת שהיא אחרית ונצחיית, ובעבור עמך ישראל גוי אחד בארץ גוי קדוש וטהור, ענני ה' ענני ויתגלגל קדושה על ידי. דיין אמת ושופט צדק, למדוני חז"ל המוסר את עצמו בלב שלם לקדושת שמך אז אין מרגיש הצער הגדול, אמנם אי אפשר בתקנת חכמים הנ"ל, יהיה מה שיהיה רק היה תהיה עמדי שלא יעכבוני הצער מלהיות מחשבתי דבוקה בך, ואהיה שמח בלבי בעת היסורין, ותוסף בפי כח הדבור לדבר ולקדש בחכמה ובתבונה ובדעת ברבים גלוי ומפורסם לכל. ונקני מחטאי ועונותי ופשעי, ותן חלקי עם הקדושים הדבוקים בקדושתך, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך כו'. ועת רצון לתפלה זו הוא ביום התענית כשיתענה תענית צדיקים:
165
קס״וחל עלינו חובת התפלה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפלה קצרה להשליך על ה' יהבו. ובעת הפעולה יאמר בכל צרכיו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, רבון העולמים הצליח דרכי כי מאתך הכל וכו'. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם, ואגב כל צרכיהם וזיווגם, מה' יצא הדבר. ולבי אומר שעת רצון לתפלה זו בערב ראש חודש סיון, הוא החודש שבו נתנה התורה, ואז נקראים בנים לה' אלקינו. וראוי לישב בתענית ביום ההוא הוא ואשתו, ויתעוררו בתשובה ויתקנו כל ענייני הבית איסור והיתר וטומאה וטהרה וכל העניינים, ויתנו צדקה לעניים הגונים. ואם אפשר לבעל להתענות אז הפסקה מה טוב ומה נעים, ועל כל פנים יהיה תענית גמור ככל דיני תענית צבור. וזו הנוסחה של התפלה:
166
קס״זאתה הוא ה' אלקינו עד שלא בראת העולם, ואתה הוא אלקינו משבראת העולם, ומעולם ועד עולם אתה אל. ובראת עולמך בגין לאשתמודע אלהותך באמצעות תורתך הקדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בראשית בשביל תורה ובשביל ישראל, כי הם עמך ונחלתך אשר בחרת בהם מכל האומות ונתת להם תורתך הקדושה וקרבתם לשמך הגדול. ועל קיום העולם ועל קיום התורה בא לנו ממך ה' אלקינו שני צוויים, כתבת בתורתך פרו ורבו, וכתבת בתורתך ולמדתם אותם את בניכם. והכוונה בשתיהן אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת, ולכבודך בראת יצרת אף עשית, כדי שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל יודעי שמך ולומדי תורתך. ובכן אבא אליך ה' מלך מלכי המלכים, ואפיל תחנתי ועיני לך תלויות עד שתחנני ותשמע תפלתי להזמין לי בנים ובנות, וגם הם יפרו וירבו הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, לתכלית שהם ואני ואנחנו כולנו יעסקו בתורתך הקדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך לאהבה וליראה את שמך. אבינו אב הרחמן, תן לכולנו חיים ארוכים וברוכים. מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו לחיים ברחמים, זכרנו לחיים נצחיים, כמו שהתפלל אברהם אבינו לו יחיה לפניך, ופירשו רז"ל ביראתך. כי על כן באתי לבקש ולחנן מלפניך שיהא זרעי וזרע זרעי עד עולם זרע כשר, ואל ימצא בי ובזרעי ובזרע זרעי עד עולם שום פסול ושמץ, אך שלום ואמת וטוב וישר בעיני אלקים ובעיני אדם. ויהיו בעלי תורה מארי מקרא מארי משנה מארי תלמוד מארי רזא מארי מצוות מארי גומלי חסדים מארי מדות תרומיות, ויעבדוך באהבה וביראה פנימיית לא יראה חצוניית. ותן לכל גויה וגויה מהם די מחסורה בכבוד, ותן להם בריאות וכבוד וכח, ותן להם קומה ויופי וחן וחסד, ויהיה אהבה ואחוה ושלום ביניהם. ותזמין להם זיווגים הגונים מזרע תלמידי חכמים מזרע צדיקים, וגם הם זיווגם יהיו כמותם ככל אשר התפללתי עליהם, כי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. אתה ה' יודע כל תעלומות, ולפניך נגלו מצפוני לבי, כי כוונתי בכל אלה למען שמך הגדול והקדוש ולמען תורתך הקדושה, על כן ענני ה' ענני בעבור האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, ובגללם תושיע בנים להיות הענפים דומים לשרשם, ובעבור דוד עבדך רגל רביעי במרכבה המשורר ברוח קדשך שיר המעלות אשרי כל ירא כו' עד שלום על ישראל. אנא ה' שומע תפלה, יקויים [בי] הפסוק ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, יהיו לרצון אמרי פי כו':
167
קס״חראוי לצום שלא יאכילנו הקדוש ברוך הוא זכיותיו בעולם הזה, ויהיה זה התענית יום קודם ערב ראש חודש ניסן, כי בניסן טללים שהם לברכה נפתחים, וזה הנוסחא של התפלה:
168
קס״טאתה הוא האלקים הזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, ואתה הוא המכין כל צרכיהן, ונוסף על הצרכים ההכרחיים אתה הוא הנותן במילוי וריוח ועושר וכבוד, כל זה אתה עושה בנדבת לבך הטוב. כי אתה הוא נדיב באמת, לא כמו שקורין לפעמים לאדם אחד נדיב, כי נדיבתו אינה אמיתית רק לתשלום גמול או בשביל טובה שקדמוהו והרי הוא כסוחר, אכן מי הקדימך ושלמת, ובנדבת לבך הטוב טוב ומטיב אתה לכל. ולי אני עבדך הטבת על כל, ונתת לי עושר וכבוד מידך הכל, ברכתני מכל בכל כל. נתת לי ספרים הרבה, וכסף וזהב לרוב, ומלבושי כבוד ודירה בכבוד, קטונתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך, וירא אנכי מאוד לנפשי שלא יהיה חס ושלום העושר שמור לי לרעה להאכילני המעט מזכיותי שבידי, ובאם הוא כן, קח נא את ברכתי ואל אראה ברעתי לעולם הבא עולם הנצחי. ובאם רצונך הטוב למיהב ולא למשקל, תן בלבי ובלב כל הנלוים אלי שלא להשתמש במתנותיך לתענוגים גופניים, ויתפרנסו ממנו בעלי תורה אנשים כשרים אנשים הגונים, עשות צדקה הרבה וגמילות חסדים לקרובים ולרחוקים, ודבר ה' יקום, יהיו לרצון אמרי פי כו':
169
ק״עראוי לקבוע תענית על עזר התשובה ועל עזר התורה ומצותיה, ועל עזר המדות בפרט מדותיו של הקדוש ב"ה. ויעשה הפסקה בי"ז בתמוז, ואם אי אפשר לו, יצום י"ז בתמוז ויתפלל, כי מי"ז בתמוז ראוי שיתחילו ימי התשובה. כי מהרי"ל כתב להתחיל להתענות מט"ו באב ואילך אותם המתענים מ' יום, ובנתיים לא יתענו שבתות וראשי חודשים וכיוצא בזה. ואני אומר להקדים מי"ז בתמוז, שבהם התענה דניאל, ויתענה הימים מפוזרים, ומכל מקום יהיו כולם ימי תשובה. ויאמר, ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו כו', ולא נלד לבהלה, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך שתגיע עד כסא הכבוד, וקדשנו וטהרנו, ותן בלבנו אהבתך ויראתך, אהבה ויראה פנימיית לקיים כל התורה כולה לשמך, ודבקנו בך שנהיה עושים מדותיך הקדושים שאפשר לדבק בהם, והם אלה קצות דרכיך, ככתוב בתורתך ויעבור ה' וגו' עד ונקה. ואני תפלתי לך ה' עת רצון שתכניס בלבי תמיד רצון והסר כעס מלבי. יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שנשמור חקיך כו':
170
קע״אכשהאשה תכנס בעיבורה לחודש התשיעי, ראוי שיקבעו תענית, ולעת ערב קודם אכילתן יתנו צדקה לעניים הגונים, ויפשפשו במעשיהם ויתקנום, וישימו פניהם אל הקיר זה בזוית זה וזו בזוית זה ויתפללו: ענינו ה' ענינו ביום צום תעניתנו וכו' עד ואני אשמע, ענינו ה' ענינו, ענינו אלקינו ענינו כו', מי שענה כו' עד ובזמן קריב. רחמנא רחם על כל יולדות בנות ישראל, ובכללם אמתך אשתי מרת פלונית, הננו מפילים תחנונינו לפניך רחום וחנון, כי רבים רחמיך ובידך ה' המפתח הזה של חיה ולא מסרתו לשליח. ובכן זכור רחמיך ה' וחסדיך ה' אלקינו החפץ חיים, לפקדה בישועה ורחמים, ותלד בריוח זרע קיימא וכשר מסטרא דקדושה. והיא אומרת: לפקדני ואלד. דוד המלך ע"ה נעים זמירות אמר (תהלים קיח, ה) : מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, ה' לי ולא אירא, למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה וכו' עד יעננו ביום קראנו. מי ששמע תפלת דוד הוא ישמע תפלתינו בזכות האבות והאמהות, מי שענה לאמותינו הקדושים שרה רבקה רחל ולאה וחנה ולכל צדקת וחסידה והגונה הוא יעננו, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי כו':
171
קע״בנשלם פרק נר מצוה
172