שני לוחות הברית, שער האותיות, הלכות ביאה ג׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Hilchot Biah 3

א׳ענין הזיווג כשהוא בקדושה ובטהרה הוא קדוש במאוד מעורר למעלה. מתקדש מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה (יומא לט, א), ומקיים (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. כי כל זיווג הוא מעין זיווג אדם וחוה הנעשה בצלמו ודמותו ית', כי אנחנו ישראל נקראים אדם, כי אנחנו אדם ממש, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר מ, ג) זה תלה בשערו, וזה בעינו, וזה באזנו וכו', כמו שהובא המדרש לעיל בהקדמה. וכשעסק אח"כ בפריה ורביה בקדושה וטהרה, אז מרבה הדמות והקדושה מתרבה, ועל דבר זה נתקנו שבע ברכות כפי אשר ביארם בספר תולעת יעקב ודבריו הם מתוך ספר הזוהר, וזה לשונו:

ב׳סדר ברכת נשואין ואכתוב בתחלה טעם פרו ורבו. גרסינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג, ב), תניא ר' אליעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט, ו-ז) שופך דם האדם באדם וגו'. ואתם פרו ורבו. ור' עקיבא אומר, כאלו ממעט את הדמות, שנאמר (שם) כי בצלם אלהים וגו'. ואתם פרו ורבו. בן עזאי אומר, כאלו שופך דמים וממעט את הדמות:

ג׳כבר כתבנו דוגמת בנין האדם ומה שרומז, ואיך כוונו הקב"ה בדוגמא עליונה להשפיע לו הש"י הנשמה להדריכו בדרך ישרה לדעת להזכיר את יוצרו, וסיבת ביאתו לעולם הזה והוא כדי שיתפשט המציאות האמיתי עד אין תכלית מטה ומעלה בלי הפסק. ובעוד בו הרוח, צריך להשתדל ולהרבות הדמות העליון בעולם להראות שאין לו הפסק. וכשאדם הולך בדרך ישרה, הנה המדה כלולה מצדיק של מעלה ומצדיק של מטה ומתחדשות הנשמות לבא כבראשונה בהתקרב אליה הנהר שאינו פוסק, והמציאות מתפשט לאין סוף. וזה אי אפשר בלא אשה, כי (בראשית ה, ב) זכר ונקיבה בראם, ולזה אמרו בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג, א), אמר רבי אליעזר, כל מי שאין לו אשה, אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כי צריך להיות האדם דוגמת היצירה העליונה דו פרצופין כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג), ובזה יקרא אדם שלם, ואז תשרה הברכה במקום שלם. ובחבור התחתון מתעורר העליון, והכל מתברך מן המקור, כי נותנין לו כח לעשות חיל והאילן מחדש פירותיו ונותנין בבית (מלכות) גנזיו, ומשם יוצאות ובאות לעולם:

ד׳נמצא העוסק בפריה ורביה סבת המתפשט המציאות הקדוש לאין תכלית, וזוכה לנחלה בלי מצרים. והמתרשל בזה, הנה הוא ממעט הדמות לבל יתפשט, ובזה הנהר היוצא מעדן פוסק מלהשקות את הגן לגדל פירותיו, נמצאת ארץ החיים יבשה כי רחק ממנה מנחם אור עיניה ושנות חייה, והדין מתעורר, והרי הוא רוצח שופך דמים. ומודדין לו מדה כנגד מדה, כי יתפסק ויכרית מחיי העוה"ב, כי לא הניח שורש להציל נפשו לאור באור החיים, ויקולע בכף הקלע ולא יועילוהו תורתו ומעשיו וכמו שכתוב (ישעיה נג, י) יראה זרע יאריך ימים, בעולם שכולו ארוך, ואז חפץ שהיא התורה בידו יצלח. ומכלל הן אתה שומע לאו:

ה׳גרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, ב), א"ר תנחום בר חנילאי, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, בלא שמחה, בלא ברכה וכו'. במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה וכו'. רבא בר רב עולא אמר, אף בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. הנה הודיענו היות האשה סבה של כל הטובות האלה, לפי שבה הוא השלמתו בדוגמא זו למעלה סוד צלם ודמות, כי תשוקת העליונים להריק ברכה אל בית דוד ובסבתה מתברך המלך שלמה. וזהו שאמר עליה (שהש"ר ה, ב) אחותי רעייתי, ואמרו חז"ל במדרש חזית, רעייתי מפרנסתי. וכשהמלך הקדוש מרוחק מן המלכה כפי התעוררות התחתונים, אין המלך שלם, כי אינו אלא חצי אדם, ואין טובה אלא על דבר שלם, ועל השלימות תחול הטובה. בלא ברכה, שהברכה נמנעת מלבא, לפי שאין שם על מה שתחול והשמחה נמנע בזה. בלא תורה, שהאשה הידועה נקראת תורה, שנאמר (קהלת ט, ט) ראה חיים עם האשה וגו'. בלא חומה, כי נקבה תסובב גבר (ירמיה לא, כא), והאשה יושבת בשער שומרת לבל יקרב איש זר אל הקודש, ואחר שאין לו אשה הרי גדר פרוץ, והכעס נכנס לחפש בגנזי המלך. בלא שלום, כי נסתלק השלום מן הארץ ועת מלחמה באה בה. והמבין כל זה ידע ויכיר ענין הזיווג על בוריו, וישתדל לישא אשה לשם שמים, ואל יפנה אל רהבים. ובהתקדש האדם עם אשתו על הכוונה הזו, יתן לכוחות העליונות מקום לפעול בקדושה ובטהרה, ותבא אליו הנפש ממקום קדוש. ואם תלמיד חכם הוא, יביא ענף מן השורש כמוהו. וכבר כתבנו למעלה מה שיש בו די בענין זה:

ו׳שנינו (כתובות ב, א) בתולה נשאת ליום רביעי, ואמרינן טעמא שמא יהיה לו טענת בתולים וישכים לבית דין. ובמדרשו של רשב"י ע"ה הקשו יום חסרונה של בתולת ישראל, כי ביום רביעי נתמעט הירח, לא היה ראוי שבו יהיה שלימות לבתולה אחרת. והשיבו כי נתקנו נישואי בתולה ברביעי להראות קיום ומעלה בבתולת ישראל, כי אף אם נתמעטה ביום ההוא, הנה יש לה נחת רוח למטה בנשואי בתולה, ובת קול אומר אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו' (מיכה ז, ח), ולטעם זה בתולה נישאת ליום רביעי. וצריך לתקן חופה מכלים יקרים לכבוד הכלה הנזכרת בשיר השירים, שהיא מזדמנת בשמחת הכלה של מטה שהיא דוגמתה, והחופה ההיא דוגמת החופה העליונה שהכלה שרויה בתוכה, והיא כלילת יופי מכמה גוונים יקרים, כי הכלה העליונה והתחתונה עומדת בדוגמא אחת, זאת מתברכת מז' ברכות סוד שבעה נהרות מריקים עליה השמן הטוב, וזאת מתברכת בשבעה ברכות דוגמת השבעה העליונים:

ז׳ברכה ראשונה בורא פרי הגפן, סוד היין המשמח אלהים ואנשים, והתעוררות השמחה הבאה אליו מצד הגבורה, והיין ההוא עושה פרי, ועץ החיים עושה פרי בהתעוררות זה, וגפן זאת נוטלת הכל ועושה קציר כמו נטע, לפיכך ברכה ראשונה על היין:

ח׳ברכה שנייה שהכל ברא לכבודו, סוד העמוד שעליו העולם עומד, ונקרא כל שהוא כלל הכל, והוא סוד הברית שסוד החבור תלה בו, והוא מקבל השמן הבא אליו ממה שעליו לעשות פירות בגפן ההיא. וכבר ידעת כי השמן הטוב יורד מהמוח דרך חוט השדרה אל המעור ומשם בארה שבע, וזה התעוררות הימין, כי אין הפרי אלא משם. השמאל מעורר השמחה, הימין גומר הפעולה. אח"כ נכלל הימין והשמאל זה בזה, והוא סוד האדם בשלימותו:

ט׳ולפיכך ברכה שלישית יוצר האדם, איש יושב אהלים מכריע ראשון הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, והוא האדם הגדול (הנזכר ביחזקאל):

י׳ברכה רביעית אשר יצר את האדם בצלמו, סוד העמוד הימיני יכין המכין המן הבא מגבעת הלבונה, ושולחו אל הארץ התחתונה פני יהושע כפני לבנה:

י״אברכה חמישית שוש תשיש ותגל העקרה, עקרת הבית רחל הקטנה עיקר הבית, בקיבוץ בניה מארבע כנפות הארץ, בסוד העמוד השמאלי בועז, אשר לו העוז והגבורה, ומתחבר עם העמוד הימיני לקבץ נפוצים ולהכניסם בין ברכים סוד לימודי ה'. והטעם ששתי ערבות שבלולב אינם עושים פרי, אבל קבוץ הבנים הוא הפרי שלהם, ואין מי שיעורר קבוץ הבנים אל האם כי אם הנביאים:

י״בברכה ששית שמח תשמח רעים אהובים, מקום הריעות והשמחה והאחוה הוא יסודו של עולם, ולמי כל חמדת ישראל (יסוד) וצדיק (מלכות) וצד"ק שני רעים אהובים זה דודי וזה רעי ואינם נפרדים זה מזה, שני עפרים תאומי צביה הרועה בשושנים (שה"ש ד, ה):

י״גברכה שביעית היא המעמדת הכל וממנה מתברכים כל המאורות, והיא כלל עשר מאמרות. ולפיכך יש בברכה זו עשרה מיני שמחה, והם ששון ושמחה חתן וכלה אהבה ואחוה גילה דיצה שלום וריעות. עד כאן שבע ברכות עליונות שיורשת הכלה העליונה, ולפיכך דוגמתן לכלה התחתונה שהיא דוגמתה למטה:

י״דוהכונס בלא ברכה בכלל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה שגוזל אביו ואמו (ברכות לה, ב), ובכלל זה הבא על הפנויה. ואף אם טבלה, הרי הוא גוזל השם ברוך הוא. ושנינו (במס' כלה) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והטעם, כי כמו שבימי נדתה אין האיש בביתו, כי קצר המצע מהשתרע לקבל אשה ובעלה וריעה סוד נעלם, ואז אין ברכה שורה, כי אין האדם שלם ואין מתיחדים כי אם בברכה. ולזה כל עוד שאין הברכות נמשכות מלמעלה, הכלה אסורה. ודע כי הידיד נקרא כל זה כלה היא ה"א אחרונה, ובהתחבר צדיק עם צדק נקראת כלה והוי היא מותרת לבעלה, כי נמשכו אליה מי הברכה העליונה. וכן למטה האשה אסורה לבעלה בלא ברכה, לפי שהיא בדוגמא עליונה, עכ"ל (תולעת יעקב):

ט״ווצריכין החתן והכלה להתקדש עצמן במאוד מאוד בהכנסם לחופה. ראשית דבר, נודע מה שאמרו רז"ל (ירושלמי בכורים ג, ג) הקב"ה מוחל להם עונותם. על כן יעשו תשובה ביום קודם החופה, כי נהגו בכל ישראל שמתענין. ויתעוררו מאוד בתשובה ויפשפשו במעשיהם מיום הולדם עד היום הזה, ויתוודו ויבקשו מחילה וסליחה וכפרה מהש"י, ויהיו מודים ועוזבים, ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב ויעשו הסכמה חזקה מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים, ולהיותם קדושים וטהורים. ולא כנוהגין בקצת מקומות שהחתן והכלה יושבין ביחד ומשחקין בקארטין וכיוצא בזה. ואח"כ יכנסו לחופה, ויתפללו שהקב"ה ישרה שכינה ביניהם, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה יז, א) איש ואשה שכינה ביניהם וכו':

ט״זוכשבא החתן לקדש את הכלה, יאמר הנני באתי לקיים מצות קדושין כאשר צוותה התורה, לשם יחוד קב"ה ושכינתיה על ידי ההוא טמיר ונעלם. ויחשוב בפסוק (ויקרא יט, ב) כי קדוש אני ידו"ד אלהיכם, כי אנחנו תלויים בשמו הגדול ולסוד הקדושים רומזים לשם ידו"ד:

י״זוזה לשון החייט בשער מערכות שמות השוים, האירוסין והקידושין וז' ברכות שאנו עושין בזיווגינו הוא רמז לזה, כי מאחר שאמר הכתוב (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ראוי שהפרי שלנו יהא בקדושת זיווג הדומה לזיווג שלמעלה אשר מתחברים בו ג' דברים יחוד ברכה קדושה, והסימן יב"ק. הקדושה מצד החכמה, שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. הברכה מצד הבינה, שנאמר (יחזקאל מד, לא) להניח ברכה אל תוך ביתך, והיא נקראת בית. והייחוד מצד התפארת, שנאמר (דה"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, והוא ישראל:

י״חוכן ראוי שזיווגינו יהיה בקדושין ובז' ברכות וביחוד, ואז שמו הקדוש שורה בזיווג הזה. וזה כי הטבעת שאנחנו מקדשים בה היא עגולה לתבנית היו"ד שבשם, כי היא מחשבה סתומית אשר בה קדושה. וגם נקרא רוח הקודש והיא החכמה, כי היא נקראת קודש, כי לשון קודש הוא הפרשה, שנאמר (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו, ופירושו תהיו פרושים, והחכמה היא הספירה הראשונה שנתפרשה מן העיסה, כי היא ראשית תבואתה, ולזה לשון קדושה מורה על דין. ומאחר שהיא תחילת הקדושה, ראוי לקדש בזיווג הזה עם דבר הדומה אליה והיא היו"ד שהטבעת בדמותה, מאחר שזיווג הזה הוא לתכלית התבואה והפרי הקדוש. והב' ההי"ן שבשם ההוי"ה, הם שני עדים שלפניהם מקדש. והוא"ו הוא לדמות האצבע של הכלה המקבלת הקדושין, ונותן החתן הטבעת באצבעה ואז נעשית הטבעת בדמות עטרה באצבעה לדמות ז', כי כשתתן היו"ד על הוא"ו נעשית ז' כזו ז ומפני זה ראויה אז לקבל ז' ברכות, ואז נקראת אשת חיל עטרת בעלה, כי הבעל הוא הוא"ו של התפארת והיו"ד שהיא העשירית, והיא העטרה נעשית תפארת בעלה:

י״טובא וראה בספר התקונים (תקון י' דף כה, א) זה לשונו, כד בעי לתברא קליפין דאינון צלמין, בה אתקרי שבא תביר, ובה שבר תשבר מצבותיהם. אבל יחודא דילה בנקודת שורק דאיהו יסוד ח"י עלמין ח"י ברכאן דצלותא דאינון ביחודא חדא צריכין ישראל לצלויי בצליתא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי. ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה ליתער לגבי ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיון בעמדם תרפינה כנפיהם, דלא צריך למשמע גדפייהו, כגוונא דאיתמר בה (ש"א א, כג) וקולה לא ישמע. והכי צריכין ישראל ליחדא בבת זוגייהו בחשאי באימה ברתת ובזיע בכסויא, כמה דאוקמוה קדמאן (נדרים כ, ב) כמי שכפאו שד, דאיהו ש"ד מן שדי, ובההוא זימנא אתעבר מן תרעא. ודא רזא דמזוזה דאתמר בה (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך, מזוזות ז"ז מות. ואם הוא אשתמע קלא, מיד (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ:

כ׳ולא למגנא אוקמוה קדמאין (ברכות כד, ב) כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה. בההוא זימנא דמיחדי קודשא בריך הוא בשכינתיה, כל חיין מקבלין דין מן דין ברכאן כולהו בקדושה, ובגין כך תקינו קדושין וברכאן לכלה ולקביל קדושה וברכה ויחוד דקב"ה, הכי צריכי ישראל דיהא יחודא דלהון בקדושה וברכה, והכי כל מזונייהו בברכה וקדושה. ולית קדושה פחות מעשרה דאיהו י', ובגין דטבעת איהו י' כגוונא דא בה אתקדש כלה וצריך לאעלה באצבעה אתעבידת ז' בההוא זימנא צריך לברכה לה בז' ברכאן דירתא כלה. בההוא זימנא דמיחדין ישקני מנשיקות פיהו, מה נשיקות ב' שפוון דיליה וב' דילה, אינון ארבעה גדפין דחיון דאיתמר בהון (יחזקאל א, ו) וד' כנפין לאחת להן. וכד אתכלילן ב' אנפין דיליה וב' כנפין דילה, איתמר בהון וד' כנפים לאחת, הדא הוא דכתיב (שם) וארבע פנים לאחת להן, ואינון ד' אנפין יהו"ה ד' גדפין אדני בחיבורא חדא יאהדונה"י. כד מתחברן אתוון איקרי חשמל חיות אש, זמנין חשות זמנן ממללות, ובגינייהו אתמר (ברכות נג, ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך, בגין דאתחברן חתן וכלה תמני אתוון כחדא, וכנפי מצוה אולפן רזא דא דאינון ח' חוטין לכל סטרא לקבל ד' אנפין וד' גדפין לכל חיה ובחשבון דנער חנוך א"ז איהו שד"י אז ישיר בכל אתר, וממנו מרי מתניתא, דכל מאן דפחית לא יפחות מז', וכל מאן דאוסיף לא יוסיף על י"ג, ואינון ז' לקביל ז' יומי בראשית דרמיזין לז' שמהון אבגית"ץ וכו', ועלייהו איתמר (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, כדין פרחת צלותא לעילא ואינון תמן מ"ב אזכרות דאינון בתפילין דיד ובתפילין דרישא, ועלייהו איתמר (דברים כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וכו', ואינון תכשיטין דכלה, תפילין עטרת זהב וברישא דכלה, ותפילין דיד טבעת דרועא:

כ״אהא כלה מתתקנא בתכשיטין דילה, צריך לקרא לחתן דילה, הדא הוא דכתיב (דברים ה, א) שמע ישראל, והא אינון בחופה דצריכין עמא קדישא למיקם בעמידה קדמיהון עם חתן לברכה לון חיון קדישין דהוו מנגפין בגפין תרפינה כנפיהם ועוד ציצית איהו כורסייא תפילין קודשא בריך הוא דנחית על כורסייא דקראן ליה בקריאת שמע, הא קב"ה יתיב על כורסיא צריכין למיקם קמיה בצלותא בעמידה, ולברכא לון בשבע ברכאן וקידושין דאיהו נקדישך וכו', עד כאן לשונו:

כ״בוענין תרין ההי"ן תרין סהדין, כי הה"א ראשונה סהיד על ד', וה"א אחרונה סהיד על י', וסימנך (דברים יז, ז) יד העדים, וכל יד הוא ה' אצבעות. ומי שאינו מבין זה, יכוין כך, הטבעת היא י', והחתן פושט ידו ליתן והכלה פושטת ידה לקבל הרי שני ההין, כי כל יד ה' אצבעות, ואחר כך פושטת בפרטות האצבע הרי ו', ובזה נשלם השם:

כ״גכתב הטור אבן העזר סימן ס"ב בשם ההלכות גדולות, הכונס את הבתולה ובועלה יברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג כו' עיין שם. וכתב הרא"ש בפרק קמא דכתובות, מסתבר לברך אותה אחר שמצא בתולים, וכן כתב בעל שלחן ערוך (אה"ע סג, ב). ורמ"א, דיש אומרים שלא לברך אותה בלא כוס, והוא דעת רבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב כ"ח. ותמיהני איך לא נוהגין בברכה זו, ובודאי מנהג זה הוא מנהג בורות ועם הארצות, כי מה לנו להרהר אחר הגאונים, ובפרט בעל הלכות גדולות שכל דבריו הם בקבלה. ואפילו למאן דרוצה לחשש לזה, מאחר שלא הוזכרו הברכה בתלמוד, מכל מקום מי נתן רשות לבטלה לגמרי, יאמרה בלא הזכרת שם ומלכות, וכענין מודים דרבנן וברכת בורא נפשות רבות שבירושלמי חותם בה בברכה, ומאחר שלא הוזכר בתלמוד שלנו אין אנו חותמין בשם, אבל חותמין במודים דרבנן ברוך אל ההודאות, וברכת בורא נפשות רבות ברוך חי העולמים. על כן כל ירא שמים יזהיר בניו לברך ברכה זו לאחר שמצא דם בתולים, וירחץ ידיו היטב ויקח כוס בידו ויברך בורא פרי הגפן, ואחר כך יברך ברכה זו בלא שם ומלכות, ויתן לשתות הכוס גם אל הכלה:

כ״דוזה לשון תולעת יעקב סוד ברכת בתולים, ראיתי לברך ברכה זו אף אם לא הוזכרה לא במשנה ולא בתלמוד למעלתה, כי הגאונים תקנוה בדוגמא עליונה. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז בגן עדן. הכוונה על היצירה התחתונה שהיתה בדוגמת היצירה העליונה, ואמרו רז"ל אדם וחוה נטועים היו, שנאמר (ישעיה ס, כא) נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. וירמוז (חכמה ובינה) לאדם וחוה העליונים סבתם, שהיו כקרני חגבים בעמקי ההויה, ושתלן הקב"ה ונעשו ארזים גדולים. וזהו סוד (תהלים קד, יז) ארזי לבנון אשר נטע:

כ״האגוז, המשיל הכלה לאגוז שהיא סגורה ובחותם האמת חתמה, ומן הכלה העליונה נשאה שם זה, ועליה אמר המלך שהשלום שלו (שה"ש ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, הוא הגן שאמר עליו (שם ד, יב) גן נעול אחותי כלה, והוא כמו האגוז שיש לה כמה קליפות המוח מבפנים, הוא שכתוב (יחזקאל ה, ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות. והמוח ההוא נחלק לד' חלקים דוגמת המרכבה העליונה, והם מסובבים מצד זה ונפרדים מצד זה כמו שהמאורות בייחוד שלם. ונפרדים כל אחד לפעולתו הממונה עליה, וכמו שכתוב (בראשית ב, י-יד) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים הוא הסובב וגו' הוא ההולך וגו'. ולפי שאגוז ההוא נטוע בגן, ונקראת גנת אגוז על שמו, ונמשלו המרכבה העליונה לאגוז, מה אגוז זה סתום מכל צדדיו, אף המרכבה העליונה סתומה ונעלמה מהכל:

כ״ושושנת העמקים, על שם שהכלה הלולה בכל יופי נקראת בשם זה, וכמו שאמרה על עצמה (שה"ש ב, א) אני חבצלת השרון שושנת העמקים. וחבצלת הוא הנקרא חבאק והוא ירוק, על שם (מגילה יג, א) אסתר ירקרקת היתה. השרון, שהיא מזמרת ושרה לפני המלך שלמה. דבר אחר, אני חבצלת השרון, שהיא עומדת לקבל מים חיים מהלבנון, כענין שכתוב (ישעיה לה, ז) והיה השרב לאגם. שושנת העמקים, ויש בה ששה עלין כנגד הכלה שהיא כלולה מששה קצוות. העמקים, מהעומק העליון ושם היתה. ונקראת שושנה, מה שושנה זו משונה בגוונים לבן ואדום ומתהפכת מגוון זה לגוון זה, אף היא משונה במדותיה, פעם דין פעם רחמים:

כ״זודע, כי טעם שנקרא בתחלה חבצלת, ואח"כ שושנה, יש לה סוד, והוא כי קודם התחברה עם המלך נקראת כן ולפיכך ירוקה, ואחר חוט של חסד משוך עליה בשבתה עם המלך ואז נקראת שושנה בסוד (שה"ש ה, יג) שפתותיו שושנים:

כ״חבל ימשול זר וכו', לזה היא סתומה ושמורה מכל עבירה לבל ימצא הזר מקום ליכנס למקדש, כי (שם ד, יב) גן נעול אחותי כלה ומעין חתום במקום לטמאים ליכנס שם. על כן (שם ה, יט) אילת אהבים היא אילת השחר, ויעלת חן שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, כענין (רות ב, ח) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, אבל עיניך בשדה של תפוחים עם אלוף נעורים. ובהיות הבתולה בדרך זה, הנה היא בדוגמת בת ישראל. ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם להיותם חלקו ונחלתו, כי הם בניו הנולדים בביתו עובדים עבודתו ושומרים דתו וחקותיו, ואינם מפירים חוק ולא עוברים ברית לעבור ממקום קדושתם ללכת בשדה אחר, כי (יהושע כד, ב-ג) עבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. ואקח את אביכם את אברהם משם ואולך אותו בכל ארץ כנען. ונטעתיו במקום הקודש והכנסתיו בסוד האמונה. ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעם אחריהם (דברים ד, לז), להיות לו לעם סגולה מכל העמים:

כ״טומעתה פקח עיני שכלך, ותדע ותשכיל בענייני הברכות, והזהר לכוין בהם מה שראוי לכוונו, והשתדל להיות מאוכלי המוח וזורקי הקליפה, ובכל קניינך קנה בינה וראה כי הכל בא בכוונה והכל בדוגמא העליונה, כי המוח לפני ולפנים, והקליפה סובבת מבחוץ. והפתאים רודפים אחריה ומבלים בהבל ימיהם ואינם זוכים לישב עם המלך במלאכתו. והוא במשל האגוז שהודענו כבר, ורואים המלך ביופיו דרכם להסתכל במוח כי הוא חלקם, והקליפה מבחוץ חלק בני אדם היושבים בשעיר. ולזה אמר (בראשית לו, לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל. כי הקליפה קודמת לפרי, ועתיד הקב"ה להקדים המוח בלי קליפה, שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואע"פ שיקדים הפרי, מי הוא אשר ישלח ידו לאכול לו ממנו, כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה' (ירמיה ב, ג). כי בימים ההם ירבה הדעת את ה' ויגלה הכבוד לעין כל:

ל׳והוא שאמר (לעיל ד"ה וז"ל החייט) ראשית תבואת"ה סוד ה"א אחרונה, שיהיה בראש כמו שהיה בימי הנעורים, שנאמר (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו'. וכן לעתיד לבא שנאמר (ישעיה נב, ח) קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, וכתיב (שם י) חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל הגוים וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, עכ"ל (תולעת יעקב):

ל״אברוך אתה י' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. דעו בניי, כי אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה ומקדש עצמו בתשמיש כאשר הזהירו רז"ל, כי אז הוא כדמות וצלם העליון, ומעורר הזיווג העליון סוד תפארת ומלכות איש ואשה המתייחדים ביחוד גמור ע"י ברית העליון ברית המעור סוד (משלי י, כה) צדיק יסו"ד עולם, אשר בא הרמז (בראשית יז, יט) והקימותי את בריתי, סוד קומת ברית מילה בהזדווג איש לאשתו, וסוד כתישת הזכר בנקבה, בסוד כתישת הקטורת, הדק היטב הדק. והדברים ההם סודות עמוקים מבוארים וגלוים ליודעי בינה:

ל״בגם סוד החיבוק בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב, ו), וכן הסוד הנישוק שלמעלה, הכל מבואר היטב בספר הפרדס בשער מהות והנהגה פרק י"ז ופרק י"ח ופרק י"ט ובפרק עשרים. והנה סוד הזיווג שלמעלה תפארת ומלכות ע"י יסוד ברית המעור, ותרין דרועין הם חסד וגבורה, ותרין שוקין הם נצח והוד, הרי תפארת עם מלכות ע"י שש קצוות, והם סוד איש ואשה, ואמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז, א) איש ואשה שזכו שכינה ביניהם, והוא שם יה שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), וכמו שכתב רש"י בפרשת במדבר (צ"ל פנחס, במדבר כו, ה):

ל״גוהנה נודע שהקצוות של מעלה שורשם למעלה בבינ"ה, ושורש שרשם בחכמה, שהם סוד י"ה מהשם, עד שנעלם הכל בהעלמה בסוד קוצו של יו"ד, הרי שם י"ה ביניהם ונשלם כל שיעור קומה. כי שורש הזרע הקודש הוא למעלה במוח באותיות י"ה, ואשר הזרע ע"י חוט השדרה שהוא נחלת יעקב קישור כל הגוף, ומשם דרך המעור ומשם בארה, ואז כמער איש ולויות (מל"א ז, לו). והסודות בהם גלוים למי שחננו ה' בינה ודעת, וצריך להיות אלו הענינים קבועים במחשבתו. וכשהאדם צדיק ומקדש עצמו בתשמיש, אז מתעורר הקדושה של מעלה:

ל״דוענין קדושת התשמיש באיזה ענין הוא קדוש. לענין הדינים, צריך ללמוד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי הטור באורח חיים סימן ר"מ, ובטור אבן העזר סימן כ"ה, לא יפול דבר ארצה מכל המוזכר שם. וצריך האדם להיות בקי בעל פה בכל מלה ומלה הכתוב שם, זולת מענין דין הפיכת השלחן המוזכר שם, כבר כתבתי למעלה (ד"ה ז"ל החסיד) מה שכתב בזה הספר החרידים, אליו תשמעון:

ל״הולענין הרמזים מחשבות הסודות, צריך לידע ללמוד ולשמור בחבור קטן הכמות ורב האיכות שחיבר איש האלה"י הרמב"ן ז"ל ונקרא אגרת הקדש, והועתקו דבריו בספר מנורת המאור, ובספר המוסר, ובספר ראשית חכמה פרק שבעה עשר משער הקדושה. ויען כי ראשית חכמה הוסיף נופך בזה הפרק מהרבה מאמרי הזוהר, ועוד מילי מעליותא, על כן הנני מצוה אתכם לעסוק בפרק ההוא מראשו ועד סופו, ואינו דומה השונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים (חגיגה ט, ב):

ל״וואתם בניי יצ"ו הנה אני מזהיר אתכם ואת זרעכם וזרע זרעכם עד עולם, וכל תלמידי הסרים למשמעתי, שילמדו אלו השני סימנים בטור הנ"ל, ופרק י"ז מראשית חכמה בשער הקדושה, וכל כך הרבה פעמים תלמדו שיהיו שגורים בעל פה. ואל תשנו מכל הכתוב שם, ואז אשריכם וטוב לכם בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיה לכם בנים הגונים ותהיו מכת הזוכים ומזכים, דהיינו שתרבו כמה נשמות קדושות. והנני מבאר לכם זה הענין:

ל״זדעו בניי יצ"ו כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה יצא ממנה פעולה טובה, דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה:

ל״חוזהו ענין (בראשית יא, ל) ותהי שרה עקרה אין לה ולד, ומקשה הזוהר (ח"ג קסח, א) אין לה ולד הוא יתיר, לא לימא רק ותהי שרה עקרה. ותירץ כי בא להורות סוד הענין הזה, כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וח"ו שיהיה לבטלה, ע"ז אמר העקרות היה שלא היה לה ולד, לה דייקא, לה לא היה, אבל לאחרינא היה, כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים. וזהו ענין הגרים של אברהם. כי יש קושיא מנין ומאין היה להם נשמה. בשלמא לזרע אברהם באים מצד זיווג אב ואם, אבל בגרים קשה. אלא אלו הנשמות שנשפעים מכח ביאת הצדיקים מתפשטות ובאות להם. וזהו ענין (בר"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, רצו לומר מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה, נשפעים נשמות של זכרים. ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה, נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן (בראשית יב, ה) את הנפש אשר עשו בחרן, עשיה ממש מכח ביאה, והרי הוא הדבר בעצמו שפירושו אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ואברהם ושרה עשו נפשם:

ל״טומזה יובנו דברי האר"י ז"ל במה שכתוב בהקדמת מדרש שמואל בשמו על פסוק (ישעיה ס, כב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה. דאיכא למידק דנראה שהם שני תיבות זה היפוך זה. אם אחישנה, אין זה עתה, ואם הוא בעתה, אין זה אחישנה. עד שהוכרחו רז"ל (סנהדרין צח, א) לומר, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואף כי דבריהם נכונים אפשר לומר, כי בהיות הקטן לאלף והצעיר לגוי עצום, יעשה הוא יתברך שתלד אשה אחת ריבוי גדול בכרס אחד באופן שיכלו כל הנשמות שבגוף דהיינו אוצר הנשמות ואז בן דוד בא (ע"ז ה, א), ואז הגאולה היא באה בעתה, שכבר כלו כל הנשמות שבגוף. וזהו אחישנה, כי המהירות הוא ית' במה שנתן לקטן אחד אלף בנים ולצעיר גוי עצום, עד כאן לשונו. וקשה, איך יהיה זה הדבר שיהיה לו אלף בנים. אלא על כרחך כדפרישית, שמכל ביאה וביאה יתהווה נשמה, ואלו נשמות יתפשטו:

מ׳הרי סוד הביאה בקדושה הוא דוגמא של מעלה כדפירשתי סוד הבנין, ושורש הבנין הוא בסוד יה, והוא סוד (סוטה יז, א) איש ואשה שזכו שם יה ביניהם, ואז נשלם שיעור קומה ונשפע נשמה. בבחינה זו נקרא הזיווג בשם דעת, כמו שכתוב (בראשית ד, כה) וידע אדם את אשתו, וידע אלקנה (ש"א א, יט). וכבר נודע סוד הדעת שהיא תפאר"ת הנעלם הכולל האצילות בהעלמות, כאשר בא בארוכה בהקדמת תולדות אדם. ומעתה מבואר הנוסח, אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד. על כן קדושים תהיו לקדש אתם ונשיכם בכל מיני קדושות גם מקודם לזיווג, לפשפש במעשיכם ולהרהר תשובה, וליתן צדקה:

מ״אומי שראה קרי אפילו באונס בעת שהיה פרוש מאשתו, נראה לי קודם שיבא לזווג יטבול במקוה ואז יטהר ותתהפך מקו"ה לקומ"ה, והוא סוד שיעור קומה הנ"ל:

מ״בוקודם הזיווג יעסוק בתורה. ומה טוב ומה נעים שיעסוק בדברי תורה הנ"ל, טור אורח חיים סימן ר"מ, וראשית חכמה פרק י"ז משער הקדושה:

מ״גואם מתאוה נפשו לעסוק ולהיות שונה הלכות, יעסוק סוף פרק המפלת (נדה) דף ל' ע"ב, דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' לפנקס שמוקפל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכבותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו על ברכיו, ופיו סתום וטיבורו פתוח. אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא ריעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונפתח הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת. ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (שם ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה, שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלהי עלי אהלי. מאי ואומר, וכי תימא נביא הוא דקאמר, תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי:

מ״דוכיון שבא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (ישעיה מה, כג) כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון. כי לך תכרע כל ברך, זה יום המיתה, שנאמר (תהלים כב, ל) לפניו יכרעו כל יורדי עפר. תשבע כל לשון, זה יום הלידה, שנאמר (שם כד, ד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ומה היא השבועה שמשביעין אותו, תהא צדיק ואל תהא רשע. ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה, מוטב. ואם לאו, הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל, משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר ר' אלעזר מאי קרא, (שם עא, ו) ממעי אמי אתה גוזי. מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאישתבועי הוא, דכתיב (ירמיה ז, כט) גזי נזרך והשליכי:

מ״הואמר רבי אלעזר, למה ולד דומה במעי אמו, לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליה שוקע לכאן ולכאן. תנו רבנן, שלשה חדשים הראשונים, ולד דר במדור התחתון. אמצעים, ולד דר במדור האמצעי. אחרונים, ולד דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת, מתהפך ויוצא, וזהו חבלי אשה. והיינו דתנן, חבלי של נקבה מרובין משל זכר. ואמר רבי אלעזר מאי קרא, (תהלים קלט, טו) אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. דרתי לא נאמר, אלא רוקמתי. מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר, זה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו, זה הופך פנים וזה אין הופך פנים:

מ״ותנו רבנן, שלשה חדשים ראשונים, תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד. אמצעים, קשה לאשה ויפה לולד. אחרונים, יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז. תנא, המשמש מטתו ליום צ', כאלו שופך דמים. מנא ידע. אלא אמר אביי, משמש והולך, ושומר פתאים ה' (תהלים קטז, ו):

מ״זתנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידין וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ודם ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ודעת ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מונח לפניהם. א"ר פפא היינו דאמרי אינשי, פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא:

מ״חדרש ר' חנינא בר פפא מאי דכתיב (איוב ט, י) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. בשר ודם, נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה, ספק משתמר ספק אין משתמר. ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה פתוחה ופיה למטה, ומשתמר. דבר אחר, אדם נותן חפציו לכף מאזנים, כל זמן שמכביד יורד למטה. ואלו הקב"ה, כל זמן שמכביד הולד עולה למעלה. דרש ר"י הגלילי מאי דכתיב (תהלים קלט, יד) אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו. ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה וכולן עולין למנין אחד. דבר אחד, הצובע נותן סמנים ליורה, כולן עולין לצבע אחד. ואלו הקב"ה צר העובר במעי אשה, כל אחת ואחת עולה במינו:

מ״טדרש רב יוסף, מאי דכתיב (ישעיה יב, א) אודך כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח, לכך אמר ישוב אפך ותנחמני. והיינו דאמר ר' אליעזר, מאי דכתיב (תהלים עב, יח) עושה נפלאות גדולות לבדו וברוך שם כבודו לעולם, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו:

נ׳דרש ר' חנינא בר פפא, מאי דכתיב (תהלים קלט, ג) ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנת, מלמד שלא נוצר אדם מן כל הטפה אלא מן הברור שבה. תנא דבי ר' ישמעאל, משל לאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי, כתיב (ש"ב כב, מ) ותזרני חיל, וכתיב (תהלים יח, לג) האל המאזרני חיל. אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע זיריזתני וזרזתני:

נ״אדרש ר' אבהו, מאי דכתיב (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה כביכול יושב וסופר את רביעותיהם של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב (שם כד, ג) נאום הגבר שתום העין. והיינו דאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב (בראשית ל, טז) וישכב עמה בלילה הוא, מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה, שנאמר (שם מט, יד) יששכר חמור גרם, חמור גרם לו ליששכר:

נ״בא"ר יצחק א"ר אמי, אשה מזרעת תחלה, יולדת זכר. איש מזריע תחלה, יולדת נקבה, שנאמר (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר. תנו רבנן, בראשונה היו אומרים אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר. עד שבא ר' צדוק ופירשו, אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו (בראשית מו, טו), תלה הזכרים בנקבות, ונקבות בזכרים. ויהיו בני עילם אנשים גבורי חיל מלומדי מלחמה דורכי קשת מרבים בנים ובני בנים (דה"א ח, מ), וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים. אלא מתוך שמשהין עצמו בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה שיהיו בנים זכרים, מעלה עליהן הכתוב כאלו הם מרבים בנים ובני בנים. והיינו דאמר רב קטינא, יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא, הרוצה לעשות כל בניו זכרים, יבעול וישנה. אמר ר' יצחק א"ר אמי, אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנאמר (תהלים נא, ז) הן בעון חוללתי. ור' יוחנן אמר, וסמוך לטבילה, שנאמר (שם) ובחטא יחמתני אמי. מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא, דכתיב (ויקרא יד, נב) וחטא את הבית, ומתרגמינן וידכי ית ביתא. ואי בעית אימא מהכא, (תהלים נא, ט) תחטאני באזוב ואטהר, עד כאן לשון הגמרא:

נ״גואף אם אשתו מעוברת או זקינה, יתפלל בלבו לנשמה קדושה, ויהיה זה הולד שבו תושפע הנשמה ההיא, זרע אנשים בכל המעלות:

נ״דזו תפלת האלהי המקובל הרמב"ן ז"ל בליל החיבור ג' פעמים

נ״היהי רצון מלפניך צור כל העולמים צדיק בכל הדורות, למען שמך הגדול היוצא מפסוק יי זכרנו יברך, שתתן לי זרע חדש זרע קודש, רצוי והגון טוב ויפה מתוקן ומקובל, וראוי לחיות ולהתקיים בלי עון ואשמה, ותברכני בשמך ותברך את ביתי בזכרים ואדע כי שלום אהלי, ותמשוך משך זרעי וכל מעייני ממקור ישראל, וטהר גופי וקדש נפשי ומחשבותי ושכלי ודעתי ויתר הרגשותי, אתחזק ואתאמץ ואתלבש ברוחך הטובה הזכה והנדיבה בכוונת תחינתי כדי שאשלים רצונך, ותשלים זרעי ויבנה ויחיה ויצטייר ויעשה באמת ויושר, וימשך ויותך ויעמוד במקום הצלחתו, ותכונן כל הנאותיו כדי להשלימו ולקיימו ולהעמידו בטעם בחן בחסד בכח בבריאות באומץ ובחוזק ובתוקף בגבורה. ותרחם עליו בהעשותו בהתרקמו בהתמתחו בהתלבשו והציגתו על בוריו על מכונו בהוייתו ובבריאתו ביצירתו בעשייתו, בנפשו ברוחו ובנשמתו, בקרביו וביצוריו, ולא יהא בו ולא באחד מאבריו לא נזק ולא חסרון לא פגע ולא מקרה לא חולי ולא מדוה לא כאב ולא צער לא נגע ולא מחלה לא חלי ולא רפיון, ולא יחסר כל טוב כל ימי חייו. ותברכני אני וביתי וזרעי בכל דבר המשלים דעתנו ושכלנו והרגשותנו לעשות כל מעשים לרצונך, ותברכנו ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת, ומברכותיך יבורך בית עבדך לעולם אמן נצח סלה ועד:

נ״וככה תאמרו אתה ואשתך בהתעוררות לב ובטהרת נשמה לאחר תיקון המעשים, בכל ליל טבילה. וראוי ליתן צדקה מקודם:

נ״זבשם יי עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפיק, לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי ליך קראן בחלקא קדישא אחידנא, בקדושא דמלכא אתעטפנא:

נ״חאסור לשמש מטתו לאור הנר. ורמ"א (או"ח רמ, יא בהג"ה) כתב, ואם עושה חציצה בסדין אף שאור הנר מאיר דרך הסדין שרי. אבל בקונדרסים של תלמידי האלהי האר"י ז"ל כתבו בשמו, שאסור כשהנר מאיר, והפליג מאוד, וכי הוא סכנה גדולה לבנים אף בלא עת העיבור אם משמש והאור מאיר הוא סכנה גדולה להם בר מינן:

נ״טוזה לשון ספר סדר היום, ולענין אם הנר בבית אחר וחלון או פתח מאותו הבית לבית זה והאור נכנס, אם האור נכנס להדיא דרך ישר, ודאי אסור, שאע"פ שהנר בבית אחר, הרי האור עושה פעולתו, ומה לי בבית הזה, מה לי בבית אחרת. אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטיב, אלא שמכח הבאת האור הנכנס מאיר אל עבר הבית מצד אחר והאורה מועטת, נראה לי דמותר:

ס׳ולענין מחיצות שנותן סביב המטה כמו כילה או קורטינאש, אם אור מאיר אל עבר פניהם היטב נראה לי דאסור, שהרי לא הועילו חכמים בתקנתם, וכל הטעמים שאמרו שייכי עם אלו המחיצות. ואע"פ שנאמר דהמחיצות מחיצות איקרי דיוכלו לעמוד ברוח מצויה, אפילו הכי לענ"ד לא סגי במחיצות לבד, אלא צריכין אנו החשכת האור משום הטעמים שכתבנו. אבל אם היריעות עבות וכבדות ומחשיכין האור, אע"פ דלא מחשיכין לגמרי, נראה לי דמותר, משום דאיכא תרתי לטיבותא. חדא, דהנר במקום אחד, והוא במקום אחר. ועוד שהרי אור הנר אינו משמש אורו, שהרי החשיך. ואם אין מחיצות סביבותיו, אסור לו לשמש, ואפילו שפי הנר מהופך לצד האחר ואינו מאיר כל כך, או שהוא עומד בתוך לינטירנ"א, דסוף סוף הרי הנר בתוך הבית. ואפי' שיאמר הריני מאפיל בטליתי ומשמש, אסור לו לשמש, דלא התירו להאפיל בטליתו אלא ביום ולתלמיד חכם, והטעם שהוא יודע שהשעה צריכה לכך ולא יבא לעשות לכתחילה, דאסור לשמש מטתו ביום. אבל בלילה דדרך תשמיש להיותו בלילה, אם היינו מתירים לו בהאפלת טלית, יבא להקל ויבא לשמש לאור הנר בהדיא, כי אינו עומד ברשותו אחר שיצרו מתגבר עליו ואין אפטרופוס לעריות (כתובות יג, ב) אסרו מכל וכל אפילו ע"י האפלת טלית, וטעמא דמסתבר הוא:

ס״אולענין אור הלבנה, נראה לי דאסור ג"כ אם האור בא אליהם להדיא, דלא גרע הלבנה מאור הנר. אבל אם נכנס האור דרך חלון ומאיר לבית, אין חשש, משום שאין אור הלבנה כל כך מבהיק למי שאינו עומד תחתיה ממש עד שנחוש עליה. אבל אם עומד תחת אויר השמים, אע"ג דאין אור הלבנה עליו ממש, אלא יושב בצלה, אפילו הכי אסור שכיון שהוא יושב תחת אויר השמים האור מבהיק:

ס״בולענין אור הכוכבים, נראה לי דמותר, דלאו אור איקרי. אפילו לאור כוכב נוגה שמאיר יותר משאר הכוכבים ויוצא קרוב לאור הבוקר, לא חיישינן ליה. ואפשר שאם האור מאיר עליהם היטב, שיש להמנע, עד כאן לשונו:

ס״גאסור לשמש מטתו כשיש רעבון או איזה צרה בר מינן. ולחשוכי בנים שרי, וכן בליל טבילה. ובית יוסף בטור אורח חיים סימן תקע"ד מביא לה מן הירושלמי, וכן הוא שם בשלחן ערוך (או"ח רמ, יב. תקעד, ד. אהע"ז כה, ו). וקבלתי ממורי הגאון מהר"ר פאלק כ"ץ, שבזה מתורץ הקושיא, הרי לוי שמש מטתו בשנת רעבון, שהרי יוכבד נולדה בין החומות. והמזרחי הביא כמה תירוצים, וכולם דחוים, וכן בר"ן, והביא מקצתם הבית יוסף בסימן הנ"ל. אמנם בזה הוא תירוץ מרווח, דאפשר דאשת לוי נתעברה בליל טבילה, ושוב לא שימש עמה:

ס״דוטעם איסור תשמיש בעת צרה על דרך הסוד הוא, כי אז כביכול השכינה אינה במקומה בסוד הזיווג העליון, על כן זיווג תחתון אסור:

ס״הכשירצה לזווג אזי הוא והיא יזכירו תולדות הקדושים אשר בארץ המה ואבות הקדושים והשבטים, כדי שימשוך זה הזרע אחריהם, ויאמרו, אדם עם חוה שת חנוך מתושלח נח אברהם עם שרה ויצחק עם רבקה יעקב עם רחל ולאה בלהה וזלפה ראובן שמעון ולוי יהודה יששכר זבולן דן נפתלי גד ואשר יוסף ובנימין אפרים ומנשה, ויתפללו בלבם שימשך זה הזרע אחר השבט שלו. ואם הוא משבט לוי, מה טוב ומה נעים שיאמר בשעת הזיווג פרשת בתי אבות הלוים המוזכרים בריש פרשת וארא (שמות ו, טז) מן ואלה שמות בני לוי כל הפרשה, עד (שם כה) אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם. וצריך ללמוד זה הפרשה בעל פה, כי אז אין לו נר. ויראו שניהם שיהיו ידיהם נקיות, כי תמיד צריך להיות כלי של מים עומד לפני המטה, ויטלו ידיהם קודם תשמיש בשביל לקדש, וכן צריך ליטול אחר התשמיש כמבואר בבית יוסף ובשלחן ערוך סימן ד' (ח):

ס״ווענין זמן התשמיש^הגה"הסדר היום; ושמעתי כי יש מדרגות ועתים מיוחדים להזדווג האדם עם אשתו, וכל אחת מהן מעולה מחברתה. המדריגה הא', שיזדווג עם אשתו בלילה ולא ביום. ב' שתהיה לילה מתוספות הלבנה, ולא מחסרונה. ג' שתהיה ליל שבת. ד' שתהיה מחצי הלילה ואילך בזמן שרוח צפון מנשבת, ורמז לזה (תהלים יז, טז) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים. ואפשר שזהו ענין (ברכות ה, ב) הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, כי רוח צפון בחצי הלילה, ורוח דרום בחצי היום, והזיווג צריך להיות מצפון שהוא אחר חצות לילה, לדרום שהוא הבוקר. ומפני שכשרוח צפון מנשבת עולם הזכר מעורר רחמים בעולם וכל כחות הטומאה והמקטרגים מתמעטים והולכים, והוי שעה ראויה להביא נפש מעולם הזכר והויין ליה בנים זכרים. וכל זה אנו אומרים למי שרוצה לדקדק על עצמו בשעת הריון אשתו שיהיה דבר נאה ומתקבל, ויצא לאור משפטו, ויצא פרי צדיק עץ חיים. ובענין אחר, גם בלא דעת נפש לא טוב. אבל אם האדם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לו לידי חימום או מחשבה ויבא לידי חטא, אין להשגיח בכל הזמנים האלו, אלא יעשה מעשהו בסתר בהצנע לכת, וכל מה דאפשר לשנות ישנה ולזכות יחשב לו, כי לטובה מתכוין להנצל מלבוא לידי חטא אחר גדול מזה, והכל לפי מה שהוא אדם לשקול כל הענינים בשקל הקודש, וגם את זה לעומת זה להעלותם במאזני צדק לכלכל דבריו במשפט ולעולם לא ימוט, עד כאן לשונו:, בחצות לילה. ומי שלא יוכל לעמוד על עצמו ורוצה לשמש מיד כששוכב, אזי כשיקרא קריאת שמע יקרא קריאת שמע וכל הפסוקים, וברכת המפיל לא יאמר אלא עד אחר הביאה, דאם לא כן יהיה הפסק בין ברכת המפיל לשינה, ואז יאמר ברכת המפיל ויאמר שנית פרשה ראשונה של קריאת שמע, כי אסור לדבר אחר ק"ש. ועיין בבית יוסף ובשלחן ערוך בהגה"ה סימן רל"ט (א):

ס״זוזה לשון תולעת יעקב, והנה השעה הראויה לעונתו של אדם היא מחצות לילה ואילך, כי בשעה ההיא נכנס הקב"ה בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים והיא שעת רצון, ובאותה שעה הרחמים מתעוררים בעולם, והמתקדש עם אשתו באותה שעה ומכוין מה שראוי לכוונה, הווין לו בנים קדושים, כי ממקום קדוש באו, והם נקראים בני אל חי. וקודם חצות, מדת הדין מצויה ואין לחסום שור בדישו. והסתכל היטב במה שאמר בנימין פרק מאימתי (ברכות ה, ב), כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. כי הנה נתכוין כלפי האמונה הקדושה והחבור העליון, ועוררונו ז"ל על כלל גדול והוא כי כל מה שיעשה האדם צריך לעשותו במעשה העליונים בדוגמא עליונה, וצריך לדעת הענין ההוא ולכוין בו, וזולת זה אין שלימות במעשיו ואינם רצוים, ולפיכך צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש:

ס״חגרסינן במסכת נדה פרק המפלת (נדה לא, א), ג' שותפים יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו, מזריע לובן. ואמו, מזרעת אודם. והבן איך רז"ל דבריהם בתחתונים ורומזים לסבתם בעליונים. והנה זרע האב לבן, לפי שסבתו מצד הרחמים. וזרע האם אדום, לפי שסבתה מצד הדין. והמוח שהוא לבן, בא מהאב, וכן הדוגמא למעלה שמוח חותם האמת נמשך ממוח הסתום סוד האב העליון, וכל תולדות האדם הם במוח בכח, ומן המוח יפרדו, ולפיכך אמר הקב"ה לקין (בראשית ד, י) קול דמי אחיך, ודרשו רז"ל במדרש ילמדנו פרשת בראשית (עי' בר"ר כב, ט), אינו אומר דם אחיך, אלא דמי, דמו ודם זרעיותיו. והטפה שהולד נוצר ממנה, נמשכת ממוח האדם ומתפשטת בחוט השדרה ומשם לגירין מכאן ומכאן עד המעור, ומשם מקבלת האשה. ודוגמא זו למעלה, בשכבר ידעת שהאדם נברא בדוגמת המרכבה העליונה. והנה האצילות נאצל מן ההויה הראשונה סוד המוח, ומתפשט לחוט השדרה סוד הדעת, ומשם לסוד הברית יסודו של עולם, והוא מריק השמן הטוב בלויה שלו והיה המשכן אחד:

ס״טומעתה התבונן סוד הזיווג כמה הוא גדול, וכמה יצטרך האדם להתקדש באותה שעה לכוין בדוגמא עליונה, כי כפי המחשבה והכוונה שיכוין האדם באותה שעה, יהיה העובר הנוצר משם, ותבא אליו הנשמה באחד מן הצדדים אשר יטה עצמו אליו. אם יטה עצמו לצד הטוב, הנשמה תבוא אליו ממקום קדוש, בדרך אשר הזכרנו. ואם יטה עצמו לצד הרע ולא יתקדש באותה שעה, ימשיך נפש ממקום טמא, ועל הנוצר משם נאמר (תהלים נח, ד) זורו רשעים מרחם וגו', וכתיב (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו, ואלו הם עזי פנים שבדור. ודע כי על זה נאמר בתורתנו הקדושה (דברים ז, כו) דרך רמז, לא תביא תועבה אל ביתך:

ע׳ודע כי ע"י ההשפעה הטובה נאצלות הנפשות הטובות, ובזמן שיצה"ר כובש את הטוב אין ההשפעה יורדת בגן הקדוש, רק בבאר צרה נכריה, והנשמות היורדות עם ההשפעה יוצאת בחוץ ונטמאות ומשם באות. ודע כי כל הכוחות הם זה על גב זה, והם דומים לאילן. ומה האילן ע"י המים מוציא פירות, אף הקב"ה ע"י המים מוציא פירות האילן הזה, והמים הם היורדים מהים הקדמוני, והפירות הם נשמותיהם של צדיקים, הוא שכתוב (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך נמצא, והמקדש עצמו בשעת תשמיש, ממשיך הנשמה מאילן זה דרך ישר, ולא יתערב הכח ההוא בדבר אחר. והנמשך אחר יצה"ר, גורם שנתערב הכח ההוא ממקום טמא, וגורם טומאה למעלה ולמטה. ודע כי על ידי ישראל פורח אילן זה כשהם צדיקים:

ע״אומה שכתבנו מענין הזיווג בימי החול, הוא בשאר בני אדם. אבל תלמידי חכמים ההולכים בדרכיו של מקום ברוך הוא, עונתן מליל שבת, והסוד יתבאר בהגיענו לשם בעזה"י. ובימי החול, מתעוררים בחצות הלילה ועוסקים בתורה להתחבר בכנסת ישראל, וכבר כתבנו זה:

ע״בועוד נרמז זה בדברי דוד ע"ה באמרו (תהלים קלד, א) הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות. אמר, כי עבדי ה' הם הצדיקים העומדים בחצות הלילה ועוסקים בתורה ומשתתפים עם (אילת סוד מלכות) בבית ה' לשבח למלך הנשגב. וכבר כתבנו למעלה כי רוח צפון מתעורר בחצות הלילה ומנשבת בכנור דוד (ברכות ג, ב), ואז מזמר לפני ה', וכמה רבבות של מלאכי השרת משבחים לפני הקב"ה, והזוכה לקום באותה שעה ולעסוק בתורה, הקב"ה מחריש צבא מעלה ומקשיב לקולו, כענין שכתוב (שה"ש ח, יג) היושבת בגנים חברים מקשיבים וגומר, וכל צבא המשוררים מחרישים בשביל השבח העולה מלמטה מאת העוסקים בתורה ואומרים הנה ברכו אתם ברכו את ה' אתם שבחו אותו, והכלה מתעטרת באותו צדיק לפני המלך ומתפארת בו ואומר ראה הבן אשר בו באתי לפניך, ומי הם שהשבח הזה שלהם, חזר ואמר העומדים בבית ה' בלילות הם הנקראים עבדי ה' אלה הם הראוים לברך למלך וברכתם ברכה שלימה, הוא דכתיב (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה' קדוש הוא המקור שהכל מתברך משם, והגורם זה מכריזין עליו ואומרים יברכך ה' מציון (שם ג), אתה ברכת להקב"ה ממקום הקדוש העליון, הוא יברך אותך ואת הכלה ממקום הנקרא ציון כמו שנזדווגתם יחד לשבח למלך, כך מאותו מקום שהיא מתברכת תהיה אתה מבורך, הוא שכתוב (תהלים קלג, ג) יברכך ה' מציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד עולם, עכ"ל (תולעת יעקב):