שני לוחות הברית, שער האותיות, הלכות ביאה ב׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Hilchot Biah 2

א׳בכלל סור מרע בקדושת ברית המעור היא השמירה יתירה באשתו נדה שהזכירו רז"ל צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו (הושע יד, י). על כן ראשית חכמה יראת ה', יהיה נזהר בכל מה שמוזכר בתלמוד ובפוסקים. ויותר מהמה בניי הזהרו, ובאתי לרשום איזה דברים הכרחיים וחידושים:

ב׳כתב בתרומת הדשן סימן רמ"ו והובא בטור יורה דעה סימן ק"ץ, נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום יש לטמאה, דודאי יצא טפת דם כחרדל ונתקנח או נימוק, דהרגשה סברא דאורייתא הוא היכא דליכא ליתלי ההרגשה במידי אחרינא, כדמוכח בפרק הרואה גבי כתם דפריך אנמצא לאחר זמן פטור מן הקרבן, אי דארגשה אמאי פטורים, אלמא דסברא דאורייתא היא מדחייב עליה קרבן, וכיון דסברא דאורייתא היא הוי כלמ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה טמאה כדאיתא בפרק כל היד (נדה סח, א), עד כאן לשונו. ובבית יוסף סימן קפ"ח הסכים, דאם הרגישה ובדקה אח"כ ומצאה מראה לבן, אף שהוא עב וסמיך, כשר. ולא כתרומת הדשן שהיה חוכך גם בזה להחמיר. אבל אם הרגישה ולא מצאה כלום, פשיטא דטמאה. וצריך להודיע זה לנשים, כי דאורייתא היא. ותכף מיד שהאשה מרגשת מחוייבת לבדוק את עצמה:

ג׳כל אשה שאין לה וסת קבוע צריכה לפרוש ג' לילות מבעלה. דהיינו א' מל' יום לשלשים יום, שהוא סתם עונה בינונית. ב' וסת החודש, דהיינו אם ראתה ג' או ד' ימים לחודש, אח"כ כשיבא ג' או ד' לחודש צריך לפרוש. ג' וסת הפלגה, דהיינו יחשוב כמה ימים ראיה האחרונה היתה מופלגת מראיה שלפניה, כך סך ימים אחר ראיה זו צריכה לפרוש, ודברים הללו נתבארו בארוכה בטור יורה דעה סימן קפ"ט. עוד שם כמה דינים ועניינים מענין ימי פרישה. ובעונותינו הרבים רוב העולם אינם נזהרים ואינם משגיחין. על כן אנכי מצוה אתכם ומזהיר אתכם שתהיו בקיאים באלו הדינים ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:

ד׳בענין המראות, נתבאר בסימן קפ"ח דמראה לבן טהור, וכן מראה ירוק, אפי' כמראה השעוה או הזהב, וכל שכן הירוק ככרתי או כעשבים. והגאון רש"ל כתב, בירוק צריך עיון, כי מהר"ם מינץ כתב בתשובותיו בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק, עכ"ל. על כן אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה, ומכל שכן כמראה הזהב, אלא אם יש ג"כ צדדין אחרים וסברות מוכיחות שאינו נידות:

ה׳ואם מצאה מראה הירוק הזה ע"י הרגשה, נראה לי להחמיר. ואם בלא הרגשה מצאה כתם, בזה יש להקל. ואם בקנוח ממנה בלא הרגשה קנחה מראה זו, אזי יש לצדד כך וכך, והכל לפי ראות הענין. עיין בשלטי הגבורים אשר סביב הלכות נדה בהרי"ף דף ד"ש ע"ב שכתב וזה לשונו, ואולם הסימנים המסורים ביד הנשים לבדוק הכתמים, ומצא שפני הבדיקה אינם מן הכתמים האסורים, על זה ודאי יש לסמוך להתיר כו'. ושם ע"א כתב קצת סימניהון, דהיינו כשרקקה על הכתם חלף והלך לו מיד, זה סימן טהרה. וגם כשאין לובן סביבו כנהוג בכתמים האסורים. עוד שמעתי שאם הוא נמצא כתם עגול, אע"פ שאין לו מראה טריפה אם כמין חוט אדמימות מקיפו סביב, מטריפין אותה. מותר לראות דמי אשתו תוספות פרק כל היד (נדה כ, ב ד"ה כל יומא):

ו׳כמה הרחקות הוזכרו בתלמוד ובפוסקים מאשתו נדה. לא יגע בה באצבע קטנה, ולא יושיט מידו לידה שום דבר כו'. וזה לשון רש"ל בביאור סמ"ג, והתוס' כתבו (כתובות סא, א ד"ה מחלפא) אפילו להביא לפניו על השלחן אסור. ומשום זה אסר מהר"ש שתביא הקערה על השלחן, עכ"ל. ואם תעשה היכר, כגון שתניחנה על השלחן ביד שמאל שרי, כמוזכר בדין מזיגת הכוס. והא דאסרה למזוג לו הכוס, כתב רשב"א דווקא של יין שהוא המרגיל לדבר עבירה. כשם שאסורה למזוג לו, כך הוא אסור למזוג לה. ולא עוד, אלא אפילו לשלוח לה כוס של יין, וזה אם הוא מיוחד לה, משום דקא יהיב דעתיה עלה. אבל כשתשב אשתו עם בני ביתו לשתות מכוס של ברכה זה אחר זה, משמע מדברי הרשב"א למותר, עיין בבית יוסף:

ז׳כתב בראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז, ירא שמים צריך למעט הדבור עם אשה כל האפשר, ובפרט באשתו נדה, וסמך לדבר (תהלים לט, ג) נאלמת"י דומי"ה החשית"י ראשי תיבות נדה:

ח׳בספר מנורת המאור בנר ג' כלל ו' חלק ה' פרק רביעי (ועי' ברמב"ן בראשית לא, לה עה"פ אל יחר) כתב וזה לשונו, בימים הקדמונים היו הנידות מרוחקות מאוד מבני האדם, כי כן שמם מעולם נדות, כדי שלא יקרבו אל אדם ולא ידברו עמו. כי ידעו הקדמונים בחכמתן שהבלן מזיק, וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע, כאשר ביארו חכמי הפילסופים. והיו יושבות בדד באוהל, לא יכנס בו אדם. ולכן אמרה רחל ללבן, ראויה הייתי לקום מפני אבי לנשק ידיו, אבל דרך נשים לי (בראשית לא, לה) ולא אוכל להתקרב אליך, וגם לא ללכת באהל שלא תדרוך עפר רגלי, והוא החריש ולא ענה אותה דבר, נראה שלא היו מספרין עמהן כלל, מפני שאפילו דבורה טמא. ולפי שברבות התאוות ובהתמעט הדעת, והיו כ"כ שטופין העמים בזימה עד שנשכחת מלבם רעה זאת, באתה תורתנו הקדושה לקדש את ישראל ולהבדילם מן האומות ולהרחיקם ולשמרם מן הנזק הגדול הזה, ושיולידו זרעם בקדושה. ועל כן בדעת זאת התולדות והנזק והתיקון והטומאה והטוהר, צותה תורה לשמור ימי נדה, וימי זיבה שהם יותר חמורים ממי הנדה להצריך ז' ימים נקיים, וימי יולדות, ואח"כ טבילה במ' סאה:

ט׳וברוך יודע כל נסתרות, שהיה חסדו להיות רופא ישראל שסדרו בחכמתו כפי הצורך הידוע לו. וחכמי ישראל שהשיגו סוד ריחוקה, אמרו בברייתא במסכת נדה תלמיד אסור לישאל בשלומה של נדה. רבי נחמיה אמר, אפילו הדבור מפיה טמא. אמר ר' יוחנן, אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס עפרה שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה. ואם אמרו רז"ל (כתובות סא, א) כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ מהצעת המטה ומזיגת הכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו, היה לפי שראוי את העם שלא יסבלו יותר מזה בחסרון שפחות, אבל המחמיר שומר מצרות נפשו:

י׳כל הרחקות צריך להרחיק ממנה בין בימי נדותה ובין בימי לבונה, כי לעולם היא בטומאתה עד שתטבול, וכך כתבו התוספות בפרק קמא דשבת (יג, ב ד"ה בימי) ובכתובות פרק אע"פ (סא, א ד"ה מחלפא), וכך כתב הרא"ש בפרק אע"פ (סימן כד), וכך פסק הרמב"ם פרק י"א מהלכות איסורי ביאה (הלכה יח-יט), וכך פסק הסמ"ג, וכך כתב הרשב"א. וכתב שכן הוא דעת הר"א ודעת כל הגאונים, וכך כתב ספר התרומה. ובפרק קמא דשבת (יג, א) ההוא תלמיד בתנא דבי אליהו שהקיל בימי לבונה, כתבו התוספות (שם ע"ב ד"ה בימי) בשם רבינו תם שהיו רגילים לטבול ב' טבילות, אחת אחר ז' כשפוסקת קודם שתשב ז' נקיים, דלא אסורה השתא אלא מדרבנן, ולכך היה מיקל אותו תלמיד. אבל האידנא שאין רגילין לטבול עד שתשב ז' נקיים, אין חילוק בין ימי נדותה לימי ליבונה:

י״אומי הוא זה ואיזה הוא שירים ראשו נגד גאוני עולם וראשי הפוסקים קדמאי ובתראי, ואף שהמנהג כן בין ההמוניים, אל תהיו אחרי רבים לרעות. ואף שרמ"א בשלחן ערוך הביא המנהג, איסור גדול להשגיח בו:

י״בורש"ל כתב בהגהותיו בטור יו"ד בשם הר"ח וזה לשונו, והאנשים האוכלים עם נשותיהן בימי לבונה כדי שלא ירגישו בני הבית, שיבוש הוא לעבור על דברי חכמים. ונתקבצו כל הקהלות וכתבו חרם על זה, עד כאן לשונו. וכתב עוד רש"ל בהג"ה בשם הר"ח, ראיתי שטות גדול כשמנתחין בשר לחתיכות קטנות אוכלין בקערה אחת, הוא נוטל חתיכה אחת, והיא נוטלת אחת, ושיבוש גדול הוא דפשיטא דחשיב אכילה אחת, עד כאן לשונו:

י״גזה לשון תוספות במסכת כתובות בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב) (א, ד"ה וספרה) וספרה לה לעצמה. ואם תאמר אמאי אין מברכת זבה על ספירתה, כמו שמברכין על ספירות העומר, דהא כתיב (ויקרא טו, כח) וספרה. ויש לומר דאין מברכין אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה שלעולם יכול למנות כסדר, וכן עומר, אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות, עד כאן לשון התוספות^הגה"הובמקום אחר מצאתי תירוץ אחר. דבשלמא עומר ויובל כל ישראל שוין בזמנן וזמן אחד לכולן, אבל ספירת נדות אשה זו מתחלת לספור היום, ונשים אחרות כבר טבלו או נטמאו עתה, ואין שייך ברכה אלא במצוה שעושין כל ישראל בשוה::

י״דדקדקתי בדברי התוספות, שאין ראוי לה לברך משום דיש חשש ברכה לבטלה, אבל לספור בלא ברכה היא מחויבת, דהא כתיב וספרה לה. ואין לומר מאחר שלא תוכל לברך ממילא לא חייבה התורה לספור. זה אינו, דהא הברכות מדרבנן וא"כ מאיזה טעם לא תמנה. ואם תסתור, תחזור ותמנה כדי לקיים וספרה לה שתספור ז' ימים רצופים. ומה שסיימו התוספות בדבריהם אין לה למנות, פירוש למנות עם ברכה, כי כן התחילו התוספות והזכירו בדבריהם ברכה. ואפשר שהוא טעות סופר וצריך לומר אין לה לברך. וכן נהגתי כל ימי, וצויתי לאשתי שתספור לעת הערב קודם שקיעת החמה היום יום א' לספירת ליבוני, היום יום ב' לספירת ליבוני כו', וכן כולם:

ט״וטוב ליזהר מטומאת משכב ומושב של נדה אף בזמן הזה. ולא מאשתו לבד, אלא מכל נדה. וכן היא בתשובות רבי מנחם מרקנאטי סימן תקפ"ו וזה לשונו, טוב הוא להזהר אפילו בזמן הזה ממשכבה ומושבה של נדה, כדי שלא תשתכח תורת טהרה מישראל. ואע"ג דמדאורייתא עושה משכב ומושב כל זמן שלא טבלה אפילו לאחר ז' ימי נדות, דכתיב (ויקרא טו, לג) והדוה בנדתה, תהא בנדתה עד שתטבול במים. בזמן הזה כיון דאינו אלא זכרון בעלמא, כיון שרחצה אחר ז' ימי נדותה במים שאובין, אין מרחיקים ממשכבה ומושבה, עד כאן לשונו:

ט״זמחלוקת אם טבילה בזמנה מצוה, או לא. וכתב הבית יוסף סימן קצ"ז וזה לשונו, ומכל מקום נראה שאם בעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל ישראל לילה אחת מפריה ורביה. ואם היא מתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה, עבירה היא בידה. וכתב בספר הזוהר (ח"ב קיא, א) בענין סודות ההוא סבא שהאשה עושה כן גורמת כמה רעות בעולם בר איהו לא חייש ולא אשגח לדין (לפנינו הנוסח, לדא), עכ"ל. ובכלל זה אותן הנשים האומרות לבעליהן אם תקנה לי זה התכשיט או מלבוש זה אעשה כן, שהיא עבירה גדולה, אפילו היא דרך צחוק. ולא בשביל מצוה לבד, אלא תמיד כשאינה נשמעת לו עד שיעשה רצונה, אז היא נפש חוטאת במאוד. ודבר זה מוזכר ג"כ בתשובת רש"ל:

י״זמטעם הנ"ל כשבעלה בעיר הוא טבילת מצוה, התרתי לאשה לטבול בליל שבת שחל תשעה באב בו, מאחר שרוב הפוסקים פסקו להתיר. אף שרמ"א בהג"ה (או"ח תקנד, יט וע"ע יו"ד קצז, ב) כתב לחומרא, מכל מקום מצוה שאני. ובהיותי תופס ישיבה בק"ק פראנקפורט מצאתי מנהגים ישנים, וכתוב שם כדברי, שאשה תטבול בליל שבת כשחל בט' באב, והנאני:

י״חבברכת הטבילה יש מחלוקת אם האשה תברך קודם הטבילה, או לאחר שתעלה מהטבילה. וראיתי לחסיד מאנשי מעשה שהנהיג את אשתו כך, לאחר שתטבול כל גופה פעם אחת תעשה הברכה, ולאחר שתברך תטבול פעם שנית, ובזה תעשה קדושה יתירה ותהיה יוצאת ג"כ לשני הדיעות:

י״טמעשה בא לידי באשה אחת שהיה יום ד' לנדתה, אבל לא שמשה עם בעלה בלילה שקודם ראייתה, והתרתי לה ללבוש לבנים ביום ד' ולהתחיל לספור ביום ה'. וטעמי היה, אע"פ שתרומת הדשן החמיר שלא להתחיל לספור עד יום ו' לראייתה, ואנחנו מחמירים חומרא על חומרא אף שלא שמשה קודם ראייתה, מכל מקום במעשה לא רציתי להחמיר כי הוא חומרא דאתי לידי קולא. כי אם היתה מתחלת למנות ביום ו' לראייתה, אז היה בא ליל טבילה בליל שבת שאחר יום טוב, ומוטב שנניח חומרא הנ"ל כדי לקרב הטבילה לחפיפה ותטבול בליל יום טוב, וראוי יותר להשגיח ע"ז, מלהשגיח על חומרא הנ"ל. ובפרט כי כבר נודע מה שכתב הבית יוסף סימן קצ"ו דלית דחש להא דתרומת הדשן. ואשה תתחיל ביום ה', וכל זה כששמשה קודם שראתה. ואם לא שמשה, אין צריכה להמתין ד' ימים, אלא מעת ששמשה. והגם שאנחנו מחמירים בחומרא על חומרא, מכל מקום בנדון זה יותר טוב שלא להחמיר:

כ׳בשלחן ערוך סוף סימן קצ"ז (ה) כתב, ואם עברה וטבלה בז' ביום עלתה לה טבילה. אבל מהרי"ל כתב להחמיר ואפילו בדיעבד, והכי נהוג:

כ״אבכלל סור מרע בענין קדושת המעור, שייך להודיע ג"כ ענין אחר המוזכר בריש סוטה, והובא בטור אבן העזר סימן קע"ח, ויש בני אדם שאינם נזהרים בזה, ועליהם נאמר (אבות ב, ה) לא בור ירא חטא. איתא שם (סוטה ב, ב) א"ר חנינא מסורא, לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדיה פלוני, (ופירש רש"י לא לימא אינש, אפי' בינו לבינה), דילמא קיימא לן כר' יוסי ב"ר יודא דאמר קינא על פי עצמו, ומסתרתא, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקא אסר לה עליה, עד כאן. ויען שמעתי מקצת עשו כן, באתי כמזכיר וכמזהיר:

כ״בעד כאן רשמתי קצת מענין סור מרע מקדושת המעור, ועתה עת לדבר מועשה טוב מקדושת המעור