שני לוחות הברית, שער האותיות, הלכות ביאה א׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Hilchot Biah 1
א׳עתה עת לדבר מהלכות ביאה ומקדושתו, ומקדושת המעור בכלל ובפרט, בענין סור מרע ועשה טוב:
1
ב׳בענין סור מרע לא באתי להזכיר חומר עריות ונשג"ז וטומאת הנדה, כי אטו ברשיעי עסיקי, אשר רשע למות מיתת הגוף ומיתת הנפש ומחיי עד יכרות וילך לאבדון בר מינן. וישראל קדושים הם, וציוותה התורה (ויקרא טו, ב) קדושים תהיו. פירש רש"י ז"ל (שם) בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, שם אתה מוצא קדושה. פירוש לדבריו, ענין קדושה היא פרישות ביותר על דרך (יבמות כ, א) קדש עצמך במותר לך, לעשות לך גדרים וסייגים. וזה שדייק רש"י כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, ולא אמר ערוה, כי זהו פשיטא. אלא אמר גדר של ערוה והסייג, וכמו הגדרים שהזכירו רז"ל אזכור קצת מהן:
2
ג׳כדגרסינן במסכת בתרא פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ה) (צ"ל נז, ב) ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיה לג, טו), א"ר חייא בר אבא זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי, אי דליכא דרכא אחרינא אנוס הוא. אי איכא דרכא אחרינא ואזיל בהאי, רשע הוא. לעולם דליכא דרכא אחרינא, ואפילו הכי איבעי ליה למינס נפשיה:
3
ד׳וגרסינן במסכת עירובין פרק עושין פסין (עירובין דף י"ח) (ב), ובפרק בתרא דברכות דף ס"א (א), ובפרק קמא דמסכת כלה, תנו רבנן המרצה מעות לאשה מידו לידה ומידה לידו כדי להסתכל בה, אפי' גדול בתורה כמשה רבינו ע"ה שקיבל תורה מהר סיני, עליו הכתוב אומר (משלי יא, כא) יד ליד לא ינקה רע, לא ינקה מדינה של גיהנם:
4
ה׳וגרסינן נמי במסכת כלה פרק קמא (פרק שני) ר' יהודה בר אחאי בר יאשיה אומר, כל הצופה בנשים סוף בא לידי עבירה. כל המפנה את עצמו מן העבירה ולא עשאה, אפילו הוא ישראל ראוי להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל וגומר. כל מי ששמר עצמו וניצול מן העבירה בעולם הזה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנאמר (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו:
5
ו׳וגרסינן נמי במסכת ברכות פרק הרואה (ברכות דף ס"א) (א), א"ר יוחנן אחרי ארי ולא אחרי אשההגה"הנראה לי, אף סומא כשהוא יודע שאשה הולכת לפניו אסור לילך אחריה. ויש להביא ראיה מהא דאיתא בברכות פרק הרואה (סא, א), ובמסכת עירובין (יח, ב), ולמ"ד פרצוף הי מנייהו סגי ברישא, א"ר נחמן בר יצחק, מסתברא דגברא סגי ברישא, דתניא לא יהלך אדם אחרי אשה וכו', והרי שם היתה מדובקת לו באחוריו ולא ראה אותה מימיו אפילו הכי אמר דגברא סגי ברישא, והביא ראיה מלא יהלך אדם כו':. אחרי אשה ולא אחרי עבודה זרה. אחרי עבודה זרה ולא אחרי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין. ולא אמרו, אלא דליכא פתחא אחרינא ולא דרי טונא ולא רכיב אחמרא ולא מנח תפילין. אבל אי איכא חד מהנך לית לן בה. וגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה דף ס"ד (א) תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה. ואמר רב מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף:
6
ז׳וגרסינן נמי בפרק מי שמתו דף ס"ד (צ"ל ברכות כד, א) א"ר יצחק, טפח באשה ערוה. למאי אילימא לאסתכולי בה, והא אמר רב ששת מפני מה מנה כו'. אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיה מז, ב) גלי שוק עברי נהרות, וכתיב (שם ג) תגל ערותך. אמר שמואל קול באשה ערוה, שנאמר (שה"ש ב, יד) כי קולך ערב. אמר רב ששת שער באשה ערוה, שנאמר (שם ד, א) שערך כעדר העזים. וג"כ גרסינן בפרק חלק (סנהדרין) דף צ"ב (א), א"ר אליעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערת, שנאמר (חבקוק ג, ט) עריה תעור קשתך. וגרסינן בסוף פ"ק דעבודה זרה דף כ' (א), תניא (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה נאה אפילו פנויה, ובאשת איש ואפי' מכוערת. ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה, ולא בעוף ולא בעופות בשעה שנזקקין זה לזה:
7
ח׳ובמסכת אבות תנן (א, ה), ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו. מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם, ואפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו בא עליה לדין. כדגרסינן בפרק קמא דחגיגה דף ה' (ב), ר' אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמע לההוא ינוקא דקאמר (עמוס ד, יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו עושה שחר ועיפה ודורך על במתי ארץ ה' אלהי צבאות שמו. אמר עבד שרבו מעיד שיחתו יש לו תקנה. מאי שיחה, אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לאדם בשעת מיתתו. וגרסינן במסכת דרך ארץ (פרק ראשון) אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינו אלא ניאופין. ותחלת הזנות, שיחה עם הנשים, ומתוך השיחה באין אל השחוק, ומתוך השחוק באין לידי קלות ראש, ומתוך קלות ראש באין לזנות, דתנן בפרק ג' דאבות דף ח' (מי"ג) ר' עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. וגרסינן נמי במס' עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ"ג) (ב), ר' יוסי הגלילי הוה קאזיל באורחא, אשכחיה לברוריה. אמר לה, באיזה דרך נלך ללוד. אמרה לו, גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לך לומר באיזה דרך ללוד. לפיכך כל מי שיש בידו יראת חטא, יציל עצמו מרשת זו הטמונה לכל בני אדם המביאה לאדם לידי זנות שהיא קשה מכל העבירות, כי כולם אפשר לו לאדם לעשותם לבדו, והזנות אי אפשר לעשות אלא עם שנים, איש עם אשה, או אשה עם איש, נמצא שניהם חוטאים ומחטיאים:
8
ט׳ואוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים, דעוברין על כל אזהרות רז"ל, דאפילו במרצה מעות מידו לידה (עי' ברכות סא, א) דבעבידתיה קא טריד, עכ"ז יד ליד לא ינקה (משלי יא, כא). ק"ו כשמשים יד ליד ממש ולשם שמחה, כי השטן מרקד וגם הוא מסתכל בה. וכבר אסרו להסתכל בבגדי צבעונין שלה, והוא מסתכל אז בבגדיה ובפניה בפנים שוחקת, וגם משיח עמה שיחות קלות ראש. ואפילו היא בתולה פנויה, אמר איוב (איוב יא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. ובפרט כי רובן הם נידות, כי הגיעו לוסתן והרי היא ערוה, על כן מטמא את עצמו במגע וטמא טמא יקרא, ומחוץ למחנה שכינה יהיה מושבו. על כן מי שעשה אחת מאלה, יתחרט על העבר ויתודה ויבכה ויעשה תשובה, ואח"כ יהיה נשמר ונזהר כל ימיו, ויוסיף גדר על גדר להרחיק מפתח ביתה ובל יראה ובל ימצא:
9
י׳יראה לי דכל מה שאסור לאדם באשתו נדה, כגון הא דתנן (שבת יא, א) לא יאכל הזב עם הזבה, ואיסור נגיעה והושטה וכיוצא בהן, כולן אסורין מק"ו באשת איש. ומה נדה שמותרת ביחוד עם בעלה, אסורה בכל אלו. אשת איש שאסורה ביחוד, ק"ו דאסור בכל אלה. וקרוב לזה כתב בהגהות אשר"י סוף פ"ק דשבת בעובדא דתלמיד חכם שקרא הרבה ושנה הרבה כו' ומת בחצי ימיו כו' (שבת יג, א) וזה לשון ההגה"ה, ואף על פי שמותר להתייחד עמה, כל שכן שאר עריות דאפילו יחוד אסור, שאסור לישן היא בבגדה והוא בבגדו, ואפילו קורבא בעלמא אסור משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב, עד כאן לשונו:
10
י״אונראה לעניות דעתי להגיה בדברי הג"ה הנ"ל, ואסור לישן היא בבגדה, והוא הדין בפני עצמו וקאי על אשתו נדה, וכך יהיה ביאור דברי הג"ה, ואע"פ שמותר להתייחד עם נדה, אסרו שאר עניינים. ק"ו לאסור בשאר עריות אלו העניינים האסורים בנדה, והיא כמו שכתבתי. ואחר כך אומר דין חדש אצל נדה שתהיה אסורה הוא בבגדו והיא בבגדה, וכדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת דף י"ג (א) דיליף בהיקשא נדה מאשת איש, מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, נמצא לפי זה אסור הכל באשת איש מה שאסור בנדה מקל וחומר. ועל כן צריך להגיה ואסור, במקום שאסור. דלאו גרסינן שאסור ולא בא אלא ללמד שיהיה אסור בשאר עריות היא בבגדה כו' מקל וחומר דנדה, היה קשה דזה היפך הגמרא. דבגמרא אדרבא לומד נדה מאשת איש לאסור היא בבגדה כו':
11
י״באבל אין העולם נזהרין ואפילו המדקדקים אוכלים עם אשת איש בקערה אחת, ובאשתו נדה אסור אפילו הרבה אוכלין ג"כ עמו, וכן נותן או מושיט אחד חפץ לאשת איש. ועלה בדעתי ללמוד זכות על העולם, כי סוברים דהאי ק"ו לית ביה ממשא. דבשלמא דביחוד אסור באשת איש ולא באשתו נדה, משום דיחוד באשה אחרת היא חידוש קורבא, דאין אדם עשוי להיות דירת קבע באשה אחרת, על כן כשמתייחד עמה הוא מעורר וגורם קירוב ואהבה. משא"כ יחוד עם אשתו ששם דירת קבע, כיון דדש דש, ואין ביחודו עמה שום התעוררות אהבה:
12
י״גובזה יהיה מתורץ התימה שכתבו התוספות שם בפרק קמא דשבת (יג, א ד"ה מה אשת) וזה לשונם, תימה דיחוד דאסור מן התורה לא ילפינן מאשת איש ושרי בנדה, כדכתיב (שה"ש ז, ד) סוגה בשושנים. והוא בבגדו והיא בבגדה דלא הוי אפילו באשת איש אלא מדרבנן, אסור בנדה מהיקשא. טפי הוה לן למיסר יחוד מהיקשא, ולמשרי הוא בבגדו והיא בבגדה בלא יחוד, כגון שפתח פתוח לרשות הרבים מסוגה בשושנים, עכ"ל. ולפי הסברא שכתבתי אתא שפיר. אמנם התוספות דהניחו הדבר בתימה על כרחך לא מסתבר להך סברא דידי, אם כן הקל וחומר נשאר במקומו, וכדמשמע בהגה"ת אשר"י:
13
י״דאמנם בתשובת הרשב"א (סימן אלף קפח) נותן טעמים לדבר להתיר איזה עניינים שאינו הרגל דבר כל כך, ולא שייכא לאוסרם אלא בנדה דלבו גס בה. הא דאמרינן בפרק קמא דשבת (יג, א) עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידייהו, ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפילו שום קירבה בעולם. וקיי"ל כהאי בתרייתא, וא"כ צריכין אנו ליזהר שלא לקרב לשום אשה בעולם בזמן נדתה, ושלא להושיט אלא ע"י שינוי, וא"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו איש בבתו ובאחותו ובשאר קרובותיו:
14
ט״ותשובה לפי מה שאמרו לא תקרב שום קריבה בעולם, אין הפרש בקרובותיו האסורות לו כבתו ואחותו וכן שאר הקרובות וכן באשת איש אין בין שעת נדתן לשעת טהרתן, ולעולם אסורות בשום קריבה, דבכולהו כתיב (ויקרא יח, ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו. ואם לא מצינו ידינו עמהן בשעת נדתן, כך לא נמצא ידינו עמהן לעולם ואפילו בשעת טהרתן. ואלא מיהו בכולהו אפשר דאינן אסורות בקריבה שאינה של גלוי עריות אלא מדרבנן ומשום הרגל עבירה, וכדאמרינן התם (שבת יג, א) אמר עולא שום קריבה בעלמא אסור, משום לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמך לא תקרב, ולא אמרו בהם אלא קריבה המביאו לידי הרגל, בישן עמהם ואפי' הוא בבגדו והיא בבגדה, ואי נמי בנשיקה ואפי' אבי ידייהו, ואי נמי אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה, שכל דברים אלו מרגילין לערוה. וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור, לפי שלבו גס בה ובקריבה מעט איכא למיחש להרגל. אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו, כגון הושטת כלי וכיוצא בו, אין בהם משום הרגל עבירה במי שאין לבו גס בה, וכענין ששנינו (גיטין פ"ח מ"ט) במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, שבית שמאי אומרים אינה צריכה ממנו גט שני. וב"ה אומרים צריכה גט שני. ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני, שאין לבו גס בה. ואוקימנא בגמרא (פא, ב) בדאיכא עידי יחוד. ולרבא עידי ביאה בנשואה שלבו גס בה, דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה. והכא נמי איכא למימר דרבותא הוא, וכ"ש בקרובותיה. דהא אמרינן אהני דלא ליגרי בקרובותיה. ואמרינן התם בפרק קמא דשבת (יב, א), א"ל רב נחמן לבנתיה קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי, ומי לא עסקינן דאפליאן רישיה וכדאמר להו אשמען לי קלא. ואע"פ שיש בזה באשתו אסורה משום הרגל, וכדאמרינן בהגדה בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח, א) באברהם אבינו דמנח רישיה בכנפה דשרה וקא מעיינה ביה, ואמר ליעול וליתי ר' בנאה דמידע ידיע דיצר הרע בהאי עלמא ליכא:
15
ט״זולא שאני אומר שיהא מותר להתייחד עם העריות שאין לבו גס בהן, ולומר שאין חוששין לביאה מתוך יחוד, שהרי שנינו בברייתא (קידושין פא, ב) אחותו וחמותו ושאר כל העריות שבתורה אין מתייחד עמהם אלא בעדים. אלא שאני אומר דאפשר לומר, דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהם הרגל כל כך, לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה, אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן, דהפרש יש בין מי שלבו גס בה, ולמי שאין לבו גס בה, עד כאן לשונו:
16
י״זולא הזכיר בהדיא בשריותא דשאר עריות לאכול עמה בקערה אחת, רק הזכיר הושטת כלי וכיוצא בזה, אבל עניין אכילה עמה לא הזכיר. וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שמקרבת כו'. על כל זאת נראה בעיני מאחר שנוהגין העולם להקל בשאר עריות, אין לשנות, רק באשת איש לא יקילו, וטעמא בשאר עריות שנקרו עיניו של יצר הרע שלא לגרות בהן כדאיתא בסנהדרין (סד, א), והם העריות שמצד הקורבא אין פסידא להקל. אך באשת איש ראוי להחמיר. וגם כי בהושטת כוס וכיוצא בזה אין להחמיר גם באשת איש מטעם שכתב הרשב"א דאין לבו גס בה, מכל מקום באכילה עמה בקערה אחת ראוי להחמיר. וכן כתב בהדיא בבנימין זאב סימן קמ"ג שלא לאכול עם אשת איש בקערה אחת. ואף גם באשת איש אינו מחייב לעשות כן רק כשאוכל עמה לבדו בקערה אחת, אבל כשאוכלין כל בני בית ביחד עמה, אין לשנות המנהג. אך הוא לבדו עמה, אני אוסר לעשות כן אף כשאין לאסור משום יחוד כגון שפתח הבית פתוח ויש הרבה בבית, מכל מקום אכילה זו מביא לידי חבה:
17
י״חכתב הבית יוסף בטור אבן העזר סימן כ"א, כתב המרדכי בפרק אעפ"י, הר"ש בר ברוך אומר אעפ"י שאין משתמשין באשה, דרך שפחות שרי, כדרך שאמרה אביגיל (ש"א כה, מא) לרחוץ רגלי עבדי אדוני. והא דמשמע בירושלמי (כתובות ה, ו) דאסור, היינו דברים של יחוד במקום יחוד. אבל במרחץ, כיון שרוב בני אדם מצוין שם, מותר. מכאן לגויות ושפחות מותרין לרחוץ אותנו במרחץ, עד כאן לשונו. ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר, ודבר זה אסור להעלותו על לב, ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מעצמו ותלה בדבר ברבו, עד כאן לשון הבית יוסף. ורמ"א בהגהותיו החזיק לנהוג כר"ש בר ברוך עכ"ל, ושבקיה לחסידותיה בזה הענין, כי היה לו לרמ"א למחות בנוהגים כן. בפרט לפי מה שמצאתי ברלב"ג בשמואל (ש"א כה, מא) שאז ראייות הר"ש בר ברוך נדחית, וזה לשון הרלב"ג על דברי אביגיל הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני, אמרה זה על צד הענוה, להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי אדוניה ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה, עד כאן לשון הרלב"ג. על כן נראה לי להחמיר, ומי לה' אלי:
18
י״טויש עוד להזכיר איזה פרישות, אמנם כבר רמזתי ישראל קדושים הם אפילו בגדר עריות אינני מאריך בהם:
19
כ׳אך באתי להאריך אף וחימה על חמת קרי עבירה הגדולה והחמורה עון זרע לבטלה רחמנא ליצלן. אמרו במסכת נדה ריש פרק כל היד (יג, א), תניא ר' אליעזר אומר, כל האוחז באמה ומשתין, כאלו מביא מבול לעולם. אמרו לו לר' אליעזר, והלא ניצוצות נתזית על רגליו ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים. אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו שהם ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. ואמרינן עלה כל כך למה, לפי שמוציא שכבת זרע לבטלה, דאמר ר' יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה, שנאמר (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. ר' יצחק ור' אמי אמרו, כאלו שופך דמים, שנאמר (ישעיה נז, ה) הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים. אל תקרי שוחטי, אלא סוחטי. רב אשי אומר כאלו עובד ע"ז, כתיב הכא (שם) תחת כל עץ רענן, וכתיב התם (דברים יב, ג) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן:
20
כ״אעוד שם (נדה יג, ב), אמר רבי יודא המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ולימא מר אסור, משום דקא מגרי יצר הרע אנפשיה. א"ר אמי נקרא משומד, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו לך ועבוד עבודה זרה והולך ועובד. איבעית אימא דאמר ר' אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, כתיב הכא (בראשית לח, י) וירע בעיני ה', וכתיב התם (תהלים ה, ד) לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, עד כאן:
21
כ״בוהזוהר החמיר בעון המכוער הזה במאד בפרשת ויחי (ח"א ריט, ב) על פסוק (ישעיה ג, יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, זה לשונו, אמאי כגמול ידיו, א"ר יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, איקרי רע ולא חמי אפי שכינתא, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה, יא), וכתיב (בראשית לח, ז) ויהי ער בכור יהודה רע, אף הכא אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע דעביד גרמיה רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההיא עלמא יתיר מכולא. תא חזי, דהא כתיב אוי לרשע רע, אמאי רע. אלא כמא דאמרינן דעביד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכלהו סלקין, והאי לא סליק. ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא. תא חזי כולהו סלקין, והוא לא סליק. מאי טעמא, אינון קטלי בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, ואושיד דמן סגיאין. תא חזי, בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני ה', וכאן כתיב וירע בעיני ה' אשר עשה, מאי טעמא, משום דכתיב (בראשית לח, ט) ושחת ארצה. תנן אמר ר' יהודה, לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייבא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע. אמר ר' יצחק זכאי אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ וכו', עד כאן לשונו. ראה איך החמיר הזוהר בעון הזה יותר מכל העוונות של כל התורה, ומי שנכשל בעון הזה כער ואונן יבכה ויתאונן כי נדחה ממדור העליון, והוא ככלי חרס שאין לו תקנה ואין לו טהרה, אוי לו שנברא:
22
כ״גאך כדי להנצל הנפש אשר חטא בזה, ומתחרט ורוצה לכנוס בשער הזה אשר הצדיקים באים בו, לומר הנה אלהינו זה, אזי אורהו את המעשה אשר יעשה כל ימי היותו בעולם הזה, ראה וקדש כזה, ואז מחזה שדי יחזה:
23
כ״דמתחילה אבוא להציל ממיתה נצחיית את הקורא המאמר הזה, שאין תשובה למי שחטא חטא זה, ואז החוטא יתייאש ויאמר כאשר אבדתי אבדתי, ויעשה משאלות לבו ויאמר נואש. אלא באתי לעורר החוטא שיקום בזריזות לעורר תשובה, ואל יתמהמה רגע אחד, כי על כן אין דברי המאמר הזה כפשוטו שלא יועיל תשובה, כי אין דבר בעולם שלא יתוקן בתשובה אפי' מי שכפר בעיקר, כמו שלמדו רז"ל מפסוק (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך, ומנשה המלך שכפר בהש"י ומלא את ירושלים מפה אל פה ועשה כל התועבות, קבלו הש"י בתשובה:
24
כ״הוהנה אעתיק מה שכתב האלהי אבא מורי זלה"ה בזה הענין בספר עמק ברכה, וגם מה שכתבתי אני שם בהגהות וזה לשונינו. יש לדעת שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפי' עשה כל עבירות שבעולם יש להם תשובה, שהרי אפי' מנשה שהעמיד צלם בהיכל ועשה כל עבירות שבעולם, כשעשה תשובה קבלו הקב"ה. וירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, אם הי' רוצה לשוב היה הקב"ה מקבלו, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין קב, א) שתפשו הקב"ה בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן וכו'. ואמרו רז"ל בהדיא שובה ישראל עד ה' אלהיך אפי' היה כופר בעיקר:
25
כ״וותניא בפרק קמא דר"ה (טז, ב), בית שמאי אומרים שלש כתות ליום הדין כו', עד (יז, א) פושעי ישראל בגופן יורדין בגיהנם ונידונין בה י"ב חודש. לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת וכו', עד אבל המינים והמסורות וכו' יורדין לגיהנם ונידונין לדורי דורות, גיהנם כלה והם אינם כלים, עכ"ל הברייתא. וכתבו התוס' (יז, א ד"ה קרקפתא) על זה, כל הני דשמעתין בדלא עשה תשובה. וכן פירשו התוס' בבא מציעא בפרק הזהב (נח, ב) בד"ה חוץ מג' שיורדין ואינן עולין זה לשונם, וכולהו בשלא עשו תשובה, דתשובה מועלת לכל דבר. ואיכא למ"ד (ברכות לד, ב) דבעלי תשובה גדולים מאותן שהיו צדיקים מעולם, עד כאן לשונם התוס' במקום הנזכר:
26
כ״זוכתב המיימוני בספר המדע בהל' תשובה פרק ג' (הלכה ו), והביאו התניא בסימן ע"ב זה לשונו, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ונאבדין ונידונין על גודל רשעם לעד ולעולמי עולמים, המינים והאפיקורסים והכופרים בתחיית המתים והכופרים בתורה, וחשיב שם עוד הרבה שאין להם חלק לעוה"ב, וכתב לבסוף זה לשונו, במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין להם חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני עוה"ב. שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעוה"ב וכו', האריך עוד בזה, ולקצר אני צריך:
27
כ״חוכבר ידוע שבני עלי חטאו בבזיון קדשים (כדאיתא בפרק במה מדליקין (צ"ל במה בהמה והוא בשבת נה, ב)), והוא אחד מהדברים שאמרו רז"ל עליהם (אבות ג, יא) אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין להם חלק לעוה"ב, אפילו הכי דרשו רז"ל (במס' יבמות (קה, א) ופרק קמא דראש השנה (יח, א)) על פסוק (ש"א ג, יד) אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה וגו', בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה ובגמילות חסדים. הא קמן שהתשובה מועלת על כל דבר פשע ועל כל חטא ורשע:
28
כ״טוהא דאמרינן במסכת חגיגה פרק אין דורשין (טו, א) דיצאה בת קול ואמר שובו בנים שובבים (ירמיה ג, יד) חוץ מאחר וכו'. תשובתו בצדו, שיודע את כבודו ומכוין למרוד בו:
29
ל׳ואם תאמר והלא מנשה כופר להכעיס היה, ואפילו הכי כשעשה תשובה קבלו הקב"ה, כדאמרינן בפרקי ר' אליעזר (פרק מ"ב) ר' יהושע אומר תדע לך כח התשובה, בא וראה ממנשה בן חזקיה שעשה כל תועבות רעות שבעולם והרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו (מל"ב כא, ו) כו', עד ובאו שרי גדודי אשור והורידו אותו בבלה וכו', ושם קרא לכל אלהים אחרים שזבח להם ואין אחד מהם קורא אותו ולא עונה אותו ומציל אותו. אמר אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה ה' לי ככל נפלאותיו. וכשקרא לאלהי אבותיו נעתר לו ושמע תפלתו, שנאמר (דה"ב לג, יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וכו', עד באותו שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה ואמרו לפניו, רבש"ע אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו'. אמר להם אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה הקב"ה, חתר לו חתירה אחת מתחת כסא כבודו ממקום שאין מלאך יכול לשלוט, הדא הוא דכתיב ויתפלל אליו ויעתר וישמע תפלתו ותחנתו. א"ר לוי בערבייא צווחין לחתירה, עתירה, עכ"ל:
30
ל״אויש לומר דכופר להכעיס דאחר, וכופר להכעיס דמנשה אינם נכנסים תחת סוג אחד, רק הם על ב' בחינות. דזה היה יודע כבודו, רצה לומר הכיר האמת שם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה ואין עוד מלבדו, ומכוון למרוד בו באמרו שמא ח"ו שתי רשויות יש בשמים, הרי מעיד עדות שקר בעצמו, על כן נטרד מן העולמות. משא"כ במנשה שהיה כופר להכעיס, לא נאמר אצלו ידע כבודו וכו', והמשכיל יבין:
31
ל״בועוד דאפילו אלישע אחר,הגה"האמר המגיה, בתחלת המחשבה ראיתי כן תמהתי על מה שכתוב כאן בפנים דאלישע־אחר נטרד מטעם דיודע כבודו, משא"כ במנשה אע"פ שהיה משומד להכעיס כו', דמה לי להכעיס ומה לי מכוון, הלא דא ודא אחד הוא ותועבת ה' גם שניהם, כי מי שעשה להכעיס הוא גם כן מתכוין למרוד בו:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהיא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכת לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמונים. ובין אמונה שהיא מוכתרת ג"כ מצד השגה שהשיגה אותו שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזהו חלק יחידי הסגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם. וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה הש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה, בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצה"ר, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהי' פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצה"ר, מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו, כי יודע רבונו ועוזבו מחמת שהיצה"ר מפתהו לילך אחר תאותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה הי' ענין אלישע־אחר, שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעין השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו, משא"כ חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה, הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעי' הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה, ופעם לא יעשה, ואין לבו תקועה באמונה. ואם בא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו, לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מיניה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת. ואלישע־אחר שהי' יודע האמת הברור בלבו שהוא ית' אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא:
וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא ית' המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין, ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהי' מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובת שאלה זו, ח"ו שלא קיבל הש"י תשובה, כי ודאי אלו הי' אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שנאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפצור בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל: אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע"ל בסימן נ"ב), ואף על פי ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר (חגיגה טו, א), לא היה לו למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמת זו מצינו בר' אליעזר בן דורדיא בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כן אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמר, ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהיא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכת לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמונים. ובין אמונה שהיא מוכתרת ג"כ מצד השגה שהשיגה אותו שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזהו חלק יחידי הסגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם. וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה הש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה, בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצה"ר, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהי' פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצה"ר, מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו, כי יודע רבונו ועוזבו מחמת שהיצה"ר מפתהו לילך אחר תאותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה הי' ענין אלישע־אחר, שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעין השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו, משא"כ חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה, הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעי' הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג), ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. והטעם, כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה, ופעם לא יעשה, ואין לבו תקועה באמונה. ואם בא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו, לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר, ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מיניה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא, כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת. ואלישע־אחר שהי' יודע האמת הברור בלבו שהוא ית' אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא:
וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא ית' המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין, ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהי' מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובת שאלה זו, ח"ו שלא קיבל הש"י תשובה, כי ודאי אלו הי' אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שנאמר שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפצור בו להשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל: אם הפציר והרבה בתפלה והיה מסגף עצמו בסיגופים גדולים וקשים כמו שעשה מנשה יכול להיות שהיה מקובל ברחמים רבים (ע"ל בסימן נ"ב), ואף על פי ששמע מאחורי הפרגוד חוץ מאחר (חגיגה טו, א), לא היה לו למנוע את עצמו מן הרחמים, אף שידע כבודו ומרד בו. ודוגמת זו מצינו בר' אליעזר בן דורדיא בפרק קמא דעבודה זרה (יז, א) שאמרו עליו שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפחה זו אינה חוזרת, כן אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך רחמים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים וכו'. אמר, כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים וכו'. עד אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול ואמר, ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, עד כאן:
32
ל״גומסיק שם בגמרא, כיון דאפיק ביה טובא במינות הוה, כך לא היה לו לאחר לייאש עצמו מן התשובה, אף על פי שבת קול יצא והכריז חוץ מאחר, היה לו לעשות את שלו אפילו היה מת מתוך התשובה:
33
ל״דוכן כתב בעל ראשית חכמה בשער הקדושה בפרק ט"ז וזה לשונו שם, הכלל שאין לך דבר שלא יתוקן בתשובה. ומה שפירשו בזוהר שאינו תלוי בתשובה, היא שתשובתו קשה, ואף זה מכלל קושי התשובה שמראים לו שאינה תלויה בתשובה. ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואף אם שמעת שובו בנים שובבים חוץ מפלוני בענין אלישע אחר, אל תחוש. שהרי אלישע אחר סוף סוף נתקבל, אפילו שלא שב. כל שכן אם היה שב, שהיה מועיל לו יותר ויותר, אלא שסגרו דלתי התשובה בפניו, והיה צריך להפציר עד שיפתח הפתח. וזה מה שאמרו ז"ל (פסחים פו, ב), כל מה שאומר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא. בעל הבית היינו הקב"ה, כל מה שיאמר לך עשה מהמצות עשה. חוץ מצא, שאם יאמר לך צא מביתי ואל תכנס כענין אלישע אחר, אל תשמע לו, אלא תכנס בתשובה כי זה חשקו של הקב"ה אלא שמטעה אותך, עד כאן:
34
ל״ההרי שאין דבר בעולם שעומד בפני התשובה, וא"כ איך אמר הזוהר דאין לחטא הזה תשובה. ועוד כי זה החטא הוא חטא דור המבול שהשחיתו דרכם, רצו לומר בהשחתת זרע לבטלה, ועל כל זאת רצה הקדוש ברוך הוא שיעשו תשובה וימחול להם, כמו שכתב רש"י ריש פרשת נח (בראשית ו, יד) שעל כן הטריחו ק"כ שנה בבנין זה כדי להכריז להם שיחזרו ויעשה תשובה. ובזוהר עצמו פרשת ויקהל (ח"ב ריד, ב) האריך שם בחומר הפוגם אות ברית, ואמר בסוף, וי ליה לההוא כסיפא דנקמין מינה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא, ונוקמא דההוא פגימו. ואמר אחר כך, והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהו אתחזייא לחפאה על כל עובדוי. הרי לך בהדיא שמועיל תשובה, ואם כן מהו זה שאמר לעיל דלא מועיל תשובה:
35
ל״ווהראשית חכמה בשער הקדושה פי"ז תירץ וזה לשונו, כל תשובה צריך התשובה באבר שבו חטא, אבל החטא בברית אינו תלוי בתשובת הברית, אבל צריך תשובה תקיפא כאלו פגם בכל איבריו, עד כאן. וכן משמע לשון הזוהר שאמר, תיובתא דאיהו אתחזייא לחפאה על כל עובדוי:
36
ל״זוטעם הדבר נראה, כי בכל העבירות התשובה המעולה הוא שיתקן החוטא אותה החטא עצמו שעשה, ובדבר אשר זדה עליו ויתקן. על דרך משל, אם חטא בלשון הרע או בלשון שקר, אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחכמה, ותורת חסד על לשונו. ואם חטא בהרהורים רעים, יצפין ויהרהר דברי תורה בלבו. ואם חטא בעינים רמות, אז יהא דכא ושח עינים. ואם חטא בתאות המלבוש, ילבש שק ואפר. וכן כל האיברים אשר חטא בהן, ישתדל לקיים בהן המצות שכנגדן, ובזה די לו. כי לא נתפשטה העבירה בכל שיעור קומת אדם, רק באבר פרטי, ובתיקונם הוא מתוקן הכל. אבל הזרע שהוא שורש ומקור כל קומת האדם, ומהזרע מתהווה האדם, אף שהתגלה באבר פרטי, דהיינו בשרשו הוא במוח, ואח"כ בירידתו דרך חוט השדרה יוצא לחוץ דרך פי האמה ושם נתגלה, מכל מקום הוא כח כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל שיעור קומתו. ע"כ אף אם עושה תשובה באבר הפרטי הזה, ועושה סיגופים ושומר את המקום הזה שלא יפגמו והוא קדוש וטהור, מכל מקום ניטמא כל שיעור קומתו. וצריך להמציא תיקון לכל שיעור קומתו, הן בסיגופים כאלו היה חוטא בכל אבר ואבר, והן בקדושה יתירה לקדש כל אבר ואבר, ואז ושב ורפא לו:
37
ל״חוהנה השב על הענין הזה כדרך ששב על שאר עון דהיינו בדבר שחטא, דהיינו באותו מקום ובאותו אבר, אין תשובה זו כהגון. בודאי ראשית תשובה הוא שיתקן חטא הזה, ויעשה סיגופים ואחר כך גדרים וסייגים שלא יהיה נכשל לעולם, מכל מקום צריך להוסיף על זה ולעשות תשובה על כל איבריו כאלו חטא בכולם, כי באמת זה כולל כולם. כך הוא ביאור הענין לפי דרכו ותירוצו של הראשית חכמה:
38
ל״טאמנם נראה לי לתרץ בענין אחר בכוונת הזוהר דלעיל שאמר אין תשובה לעון זה. ומתחילה אקדים, כי כגון דא צריך אני להודיע, שישים האדם על לבו, באם חטא ועשה איזה עון כמה פעמים ואח"כ מתחרט ורוצה בתשובה, צריך לידע כמה פעמים עשה העבירה, כדי שיעשה התשובה על זו העבירה סך פעמים כסך שעשה העבירה:
39
מ׳וזה לשון האלהי אבי מורי ז"ל ה"ה בעמק ברכה, כי מי שחטא בה פעם אחת, אם עשה התשובה כמו שכתוב הרוקח דהיינו ד' ענייני תשובה, תשובת הבאי, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב, בצירוף פירושם הכתובים שם פעם אחת זמן הקצוב שם, ונסלח לו. אבל מי שחטא בה כמה פעמים, צריך לעשות התשובה הכתובה בה כמה פעמים שנה אחר שנה כחשבון הפעמים שחטא בה ושנהנה בה, דמסתמא לא נזדכך הנפש ולא הרציתה עונה עד שיקיים תשובת המשקל בשלימות:
40
מ״אולא מבעיא הבא על נשים הרבה קודם התשובה, שחייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת, שזה דין גמור הוא, דהא אפילו עשאן בשוגג ובהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אע"פ שכולן משם אחד, הואיל והם גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת, כמו שכתב הרמב"ם בספר תשיעי הוא ספר הקרבנות בהלכות שגגות בפ"ה (הלכה ג). וזה לשונו שם, הבא על עריות הרבה בהעלם אחד, אע"פ שכולן משם אחד, הואיל והן גופים מחולקים חייב על כל אחת ואחת. כיצד, הרי שבעל ה' נשים נדות, או שבא על ה' אחיותיו או על בנותיו בהעלם אחד, חייב על כל גוף וכו'. עוד שם תכף (הלכה ד), האשה שהביאה עליה בהמות הרבה בהעלם אחד, חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה שהרי גופים מחולקים, והרי זה כמו שנבעלת לאנשים הרבה בהעלם אחד, שהיא חייבת חטאת על כל איש ואיש. עוד שם (הלכה ה) האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת בעלה, או שבאו עדים שמת, ונשאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן אחד. ואם נשאת לאנשים הרבה, או שזנתה עם אנשים הרבה, חייבת חטאת על כל איש ואיש, מפני שהן גופין מחולקים, ואע"פ שהכל בשגגה אחת, עד כאן לשונו. וכן כתב הסמ"ג במצות עשה הלכות קרבן שגגות סימן רי"ג. (ואם זה נאמר גבי שוגג והוא לא ידע ואשם להביא חטאת על כל אחת ואחת, כל שכן אם יזיד איש לעשות תועבות הרבה עם נשים הרבה, שצריך לעשות תשובה הכתובה ברוקח על כל אחת ואחת, ואפילו מאה פעמים עד תום המספר שחטא עמהם, ואפילו מת מתוך אותה התשובה, כמו שמצינו בר' אלעזר בן דורדיא, כדלעיל בהצעה ד'):
41
מ״באלא אפילו חטא עם אשה אחת כמה פעמים, אע"פ ששם עבירה אחת היא והגופין אינן מחולקים, דכוותיה גבי שוגג אינו חייב אלא חטאת אחת, כמו שכתב הרמב"ם במקום הנזכר (הל' שגגות ה, א) זה לשונו, הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד, אע"פ שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בנתים והרי הוא גוף אחד, הרי הכל שגגה אחת ואינו חייב אלא חטאת אחת וכו', עכ"ל. אפילו הכי גבי מזיד, אם בא לעשות תשובה, חייב לעשות תשובה על כל אחת ואחת, מכח תשובת המשקל שכתב הרוקח שצריך לשקול צערו כנגד הנאתו, רצה לומר לפי ערך הנאתו שהיה נהנה באשה בחיבוק ונישוק ותשמיש, אם מעט, ואם הרבה, כן יעשה לו צער בגופו. וממילא שמעינן מזה, אם בעל כמה בעילות עמה, שצריך לשקול התשובה כמספר הנאות הבעילות שהיה נהנה ממנה, כך נראה לי מכח שיקול הדעת:
42
מ״גועוד לא דמי מזיד לשוגג דלעיל, שכתב הרמב"ם, הבא על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד, הואיל ולא נודע לו בנתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת, דשוגג בהעלמה תליא מלתא דונעלם כתיב (ויקרא ה, ג). והא ראיה, דאפי' אם היה שוגג והיה לו ידיעה בנתים היה חייב חטאת על כל אחת ואחת. וזה הזיד וידע קודם החטא, ולאחר החטא, ובשעת החטא בשכבו ובקומו עשותו המזמתה ידע רבונו ומכוין ליהנות מן האיסור מים גנובים ימתקו וגו' (משלי ט, יז), אפשר דאפילו דין גמור הוא שחייב לעשות תשובה על כל שכיבה ושכיבה ששכב עמה, הואיל ושינה בחטא במזיד:
43
מ״דוכן הבנתי ממה שכתוב בתשובת רבינו יונה שער א' וזה לשונו, תדע כי השונה עבירה אחת י' פעמים, אע"פ שנזהר מכל שאר עבירות, הנה הוא נחשב כעובר על עבירות חלוקות. וכן אמרו רז"ל (מכות כא, א) אמרו לנזיר אל תשתה, והוא שותה, אל תשתה, והוא שותה, לוקה באחרונה על כל אחד וכו':
44
מ״האחר כתבנו את כל הרשום בכתב אמת, מצאנו מעיר לעזור ממה שכתב המיימוני בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פ"ג (הלכה יב) בהדיא כדברי, וזה לשונו שם, הבא על ערוה מן העריות ביאות הרבה, חייב כרת או מיתות בית דין על כל ביאה וביאה, אע"פ שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו כעבירות הרבה, עד כאן:
45
מ״ותא חזי מאן גברא רבא מסהיד עלי הרמב"ם שם, וזה לשונו שכתב בהדיא, מי ששנה בחטא, אע"פ ששם עבירה אחת היא והגופים אינם מחולקים, אפילו הכי אם היה אפשר להמית אותו בשתי מיתות היינו ממיתין אותו באחרונה על כל ביאה וביאה אשר חטא בה. אך הואיל והוא מת מיתה ראשונה, למה לן לעשות מיתה שנייה, הואיל וכבר מת גברא קטילא קטל. מכל מקום אם אין תשלום דין למטה, יש לו דין למעלה, ונחשב לו כעבירות הרבה לענין עונש עולם הבא. וממילא מדחייב כרת על כל ביאה וביאה כדלעיל, אם בא לצאת ידי שמים ולהנצל מעונש עולם הבא, פשיטא דצריך לעשות תשובה על כל כרת וכרת בפני עצמו, כי לא תנקה הנפש בסיגוף אחת, ובלתי טהורה היא עד שיסגף עצמו בתשובה הכתובה ברוקח סיגוף אחר סיגוף כמספר הכריתות שעבר בהן כדלעיל, ואז נסלח לו. והכרת הוא אף בלא עדים והתראה, כמו שכתב הסמ"ג בהדיא בהלכות אישות:
46
מ״זועוד נראה לעניות דעתי יש ראיה לזה מתשובת ר"י ווייל בסימן י"ב על ששאלוהו על אשה המנאפת תחת בעלה. והשיב שתשובתה קשה מאד וגדול כים שברה מי ירפא לה, הואיל ונשתרשה בחטא י"ח שבועות, אם באנו לדקדק אחריה, לא תהא מספקת לה לעשות תשובה שלימה על כל פשעיה, אפילו לא עברה אלא חדא זימנא, הוה דינה לקבל יסורין, ואפשר שלא יהא לה כח לקבל יסורין קשין ולשוב בתשובה שלימה כיון שהיא ילדה ורכה בשנים. האריך זה קצת וכתב לבסוף, וחזרתי על דברי הראשונים שאין אנו יכולין להכביד עליה ביסורים כדינה מטעמים הידועים, כי גדול עונה מנשוא, שתים רעות עשתה, זנתה תחת בעלה בנידותה, והולידה ממזר. ואי לא זנתה אלא פעם אחת וכו' היה דינה לישב בקרח ושלג בכל יום ויום, ובימות החמה לפני זבובים כו', כמו שכתב רבי אליעזר בעל הרוקח ורבי יהודה החסיד. ועל ששימשה בנידותה, היה לה להתענות לכל הפחות מ' יום, אפילו לא עברה רק פעם אחת. וכתב הרמב"ן, הבא על הנדה, צריך להתענות שס"ה ימים, לבד שאר יסורים שכתב. ואם באנו לדון על כל עבירה ועבירה אין אנו מספיקים וכו', עד כאן:
47
מ״חהרי לפנינו דסבירא ליה ג"כ דמדינה היתה חייבת לעשות תשובה על כל ביאה וביאה כדלעיל, רק שלא רצה להכביד עליה, כיון שהיא ילדה ורכה בשנים לא יהיה לה כח לקבל יסורים קשים הרבה פעמים, עד כאן לשון אבא מורי ז"ל ה"ה:
48
מ״טוהנה נודע שלכל עבירה יש ד' תשובות שסידר הרוקח, תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, תשובת הכתוב. ואם יש עונש מיתה, צריך לעשות לו סיגופים השוים למיתה. והמוציא זרע לבטלה חייב מיתה, וכבר סידרו הרוקח, והאלהי האריז"ל סידר התשובה לחטא זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי תשובה מועיל לתקן הפגם שפגם למשל בעולם העשיה או היצירה. ואם רצה לתקן ביותר, אזי צריך תשובה ביותר, וכולי האי ואולי. ואמנם שיתקן במה שסר מטוב ונעשה רע, כי נעשה רע בעיני ה', בודאי צריך כהנה וכהנה, והיה הדבר נקל אם לא היה עושה החטא הזה רק פעם אחת. אבל בעונותינו הרבים מי שהורגל בחטאת נעורים במעשה כעורים ובא לכלל הוצאת זרע לבטלה, הן מחמת הרהורו בתאוה או ניאוף בידים ששפשף ידו באיברו וכיוצא בזה, ועשה כן הרבה פעמים והוא צריך לעשות תשובה החמורה הנ"ל סך פעמים כפי פעמים שעשה העבירה, ואז יכלו שנותיו והתשובה לא תכלה על הרוב. וזהו שרמז בזוהר שאין לעון זה תשובה, מחמת שהעושה כן הוא מלובש בתאוה הרעה הזו ועושה כמה פעמים בלי ערך, כי אין מונע לו כמו שיש לו מונעים בעבירה אחרת הנגמרת ע"י אחר, כגון הבא על הערוה, שאם היא לא תרצה אז הוא לא יחטא, וגם לפעמים מניח בשביל מורא בני אדם. מה שאין כן בהוצאת זרע לבטלה, בעו"ה העבירה היא בידו לעשותם בהסתר בכל אימת שרוצה, על כן שגור בה, וא"כ בהתחרטו אח"כ, אף שעושה תשובה, אין התשובה נגמרת לרוב פעמים שמחויב לעשות תשובה זו, על זה ידוו כל הדיוויים ויתפלש באפר ויבכה ויצעק, ויעשה כרבי אלעזר בן דורדיא ששם ראשו בין ארכובותיו וכו' כדאיתא במסכת עבודה זרה (יז, א):
49
נ׳והבא לטהר, אף כי עשה זו העבירה כמה וכמה פעמים למאות בלי מספר, אמצא לו תקנה. כי כבר נודע (קידושין מ, א) הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, אם היה לו מחשבה טובה לעשות כך וכך, ומת ולא נגמר המעשה, הקב"ה מצרף המחשבה כאלו היתה נעשית בפועל. ויעיין סדר תשובה של עבירה זו כפי הכתוב ברוקח, וכפי הכתוב בתשובת של האר"י ז"ל הנדפס בסוף קיצור ראשית חכמה ומצוי ביד כל אדם:
50
נ״אוהנה קצב שם תעניתים פ"ד, ויהיה בקי בספר קטן ההוא, ובסוד כוונת השמות. וקודם התחלת קבלת התעניתים, ילך למקוה לשם קבלת תשובה. וכתב אבי מורי זלה"ה בספר ברית אברהם, יש סמך לטבילה זו בירושלמי, מעשה בריבה אחת שנשבית בין הגוים, וכשפדאוה הטבילוה על מה שהאכילוה איסורין. אח"כ יבא לביתו ובמסתרים תבכה נפשו. ומצאתי בשאלות ותשובות מהר"ר מנחם מרקנאטי סימן ו' שכתב וזה לשונו, כתב רבינו שמחה דכל בעלי תשובה צריכין טבילה, באבות דר' נתן (ח, ח). מיהו אין הטבילה מעכבת, אלא מיד כשהרהר תשובה הרי הוא צדיק גמור, אלא שצריך לצער עצמו, עכ"ל:
51
נ״בוהנה ישב במסתרים על הארץ בחליצת מנעלים ועפר על ראשו ושק על בשרו, ויבכה במרירות לב לפני הש"י על אשר נואל ואשר חטא, ובלבו הנשבר יהיה החרטה ויבוש מאוד בפני הש"י ויאמר בבכי, אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך, אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש, כי עונותי רבו מלמנות וחטאתי עצמו מספר. אמנם אני מלא עון, ואתה מלא רחמים ואי"ן סוף לרחמיך וחנינותיך, וכמו שכתוב (שמות לד, ו) ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה, ואתה מסייע לשבים. בכן הנני שב בתשובה שלימה לפניך, והריני מתחרט על העבר ובוכה ומרבה תחנונים, לך ה' הצדקה ולי בושת הפנים כי עשיתי הרבה פעמים וכתמתי נפשי רוחי ונשמתי בכמה כתמים, על כן הנני מקבל עלי תענית וסיגופים לטהר כל שמץ ודופי. ואתה ה' חנני חנני, עניני עניני, עזרני אלהי ישענו ולתשובה שלימה עזרני, ואז יקבל עליו התענית בלב נשבר ונדכה ובכיה רבה:
52
נ״גובא השמש וטהר, בליל התענית ההיא תדד שנתו ויעשה תשוב"ה כפי המקובל בראשי תיבות תעני"ת ש"ק ואפ"ר בכי"ה הספ"ד. ועצה טובה היא, שיתענה אלו פ"ד יום בששה פעמים, דהיינו ג' הפסקות ב' ימים וב' לילות, כי כל הפסקה היא עולה לכ"ז יום, הרי שלש הפסקות פ"א יום, ואח"כ יתענה עוד ג' ימים נפרדים ימים אחדים. אבל נראה בעיני טוב ג"כ להפסיק בעוד יום, כדי שיהיה כל יום תענית יום שלם ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ואיך יהיה סדר אכילתו בסעודת הפסקה, יתבאר לקמן בארוכה בהלכות תשובה. וכן יצטער בשכיבה, וככה יעשה בכל תקופה מארבע תקופות השנה. ויקבל עליו לעשות כן כל ימי חייו בכל תקופה ותקופה, אפילו אם חיה יחיה אלף שנים, ואז אף אם ימות יקבלנו הקב"ה כאלו חיה זמן רב והיה עושה סדר תשובה זו כל כך פעמים כמו סך הפעמים שחטא, מאחר שהוא מוכן ומזומן לעשות כן לעולם ועד, ודי בזה כשעושה כן בכל תקופה ותקופה, כדי שלא יסגף יותר מדאי ויבוא לידי חולי וסכנה ולידי ביטול תורה:
53
נ״דאמנם בכל יום ויום כל ימי חייו יהיה בתשובה בשברון לב, ואף כי אינו מסגף עצמו באותו היום בתענית, מכל מקום בשברון לב יהיה, וזו החרטה היא העולה למעלה. ויזהר בזהירות גדול ובשמירה יתירה בקדושת הברית שלא יבא לידי הרהור, ולא ישים ידו לעולם ועד מתחת טיבורו ולמטה. ובכל יום יבכה וידאג ויאנח ויאמר זה המאמר המוזכר בברכות בפרק קמא (ז, א), אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות וכו'. וריש לקיש אומר, יותר מק' מלקיות כו', עיין שם. ויבוא הדבר הזה בארוכה בסדר התשובה לקמן אי"ה שם תמצאינה, גם סדר תפלה ותחנונים, ולא באתי עתה רק לרשום כמו ראשי פרקים:
54
נ״העוד צריך זה השב לידע ולהיות בקי בראשית חכמה כל פרק שבעה עשר משער הקדושה, ושם תמצא התיקונים לתקן העון הזה אשר עבורו נקרא רע, ולהיותו סור מרע ועשה טוב, ולאחוז במדות הטובות ההם המוזכרים שם, ולא יזוז ידו מהם דבר יום ביומו. וכן תמצא שם כמה עניינים שהם שמירה שלא יבא לידי קרי. וכל זה צריך לקיים כל ימי חייו, כי אלו המדות אינם סיגוף לגופו שיביאו אותו לידי סכנה וחולי, רק הם מדות ישרות וטובות. מה שאין כן סיגופים ותענית, די בהם לעשות בסדר הנ"ל בכל תקופה ותקופה פעם אחת כל ימי חייו, אבל במדות יאחז צדיק דרכם לא יעזבם, ויהיה חזק ואמיץ לא יסור מהם תמיד לעולם ועד, ואז טוב לו סלה ומובטח לו שיהיה בן עולם הבא. ובתנאי שיוסיף שקידה בתורה ובמצות ובמעשים טובים וצדקה ותפלות בכוונה. ותמיד יהיה לבו נשבר בקרבו, כי ה' אלהי צבאות בא בו, ויתפלל (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וכל הענין הזה יבא אי"ה לקמן בארוכה אל מקום אשר הכינותי בסדר התשובה:
55
נ״ואחזור למאמר הזוהר בענין מה שאמר שאין מועיל תשובה, הענין הוא ידוע כי ספירת בינ"ה הנקראת עולם הבא היא סוד התשובה, ושם יין המשומר ממגע גוי, כאשר הארכתי בהקדמה תולדו"ת אד"ם, וכל אחיזת פגם היא בצד ו' קצוות, כי הקליפות בשרשים יש להם שם אחיזה. ועל כן מי שחטא, צריך לעשות תשובה לקדש עצמו להביא השש קצוות לשרשם בבינה ששם היין משומר, וזהו סוד תשובה, החזרת הענפים לשרשם. אבל יש לתשובה שורש התשובה, רצוני לומר שורש הקצוות הם בבינה, ושורש שרשם הוא בחכמ"ה, כי כלם בחכמה עשית. והנה החטא של הוצאת זרע לבטלה הפגם הוא למעלה בחכמה, שהוא המוח שהוא מקום הזרע, ועל זה אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה, בנין שיעור קומה שלו ממקור הזה. על כן מי שפגם שם, צריך להגיע בתיקונו עד לשם שהוא שורש התשובה, ולא די לו לכנוס עד שערי תשובה שהוא בבינה, רק בשרשם למעלה שהוא שורש התשובה, דהיינו לעשות תשובה שלימה וביותר פנימיות, ולהוסיף תשובה על תשובתו ולהתדבק במדת החכמה ששם מעלות רמות ונשאות. אחר כתבתי כל זה, מצאתי כדמות דברי בראשית חכמה מה שהביא בשם האלהי מהר"ם קורדוואר"א, והנאני במאוד מאוד:
56
נ״זודע כי שער הטבילה פתח גדול לנקיון החטא הזה, וירגיל תמיד בטבילות, ולהבין סוד המקוה כאשר יתבאר לקמן, ולפחות לא יפחות מטבילה בכל ערב שבת, וחייב לטהר עצמו ג"כ ברגל, ויתבאר הכל לקמן בסוד מקו"ה שהוא נקיון סוד שיעור קומה:
57
נ״חגרסינן במסכת שבת פרק במה אשה (סא, א), אבוה דשמואל לא שביק לבנתיה גניאן גבי הדדי. לימא מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא נשים המסוללת זו בזו פסולות לכהונה. לא, סבר כי היכי דלא ללפן גופא נוכראה, עד כאן. א"כ מטעם זה לא ישכבו בנים זכרים בחורים בהדדי. ונוסף על זה, כי עזי פנים בדור כשהם שוכבים ביחד באים לידי עבירה. אע"ג דתנן בקידושין (פב, א), ר' יודא אומר לא ירעה רווק בהמה, ולא ישנו שני רווקים בטלית אחד, וחכמים מתירים. ובגמרא תניא, לא נחשדו ישראל על משכב זכר ועל הבהמה, והלכה כחכמים. מכל מקום איתא שם בגמרא, דהרבה אמוראי החמירו ביחוד אפילו בבהמה, וכל שכן בזכר. וכך כתב הטור אבן עזר סימן כ"ד, דראוי להחמיר אפילו בבהמה, ואפילו ביחוד, וכל שכן במטה אחת. וכן נזהרים בזה בכל ספרד אפילו ביחוד. וכבר כתבתי כי הדור ברע הוא, על כן הנני מצוה לכם שלא תשכבו בניכם במטה אחת, ולא אצל בחור זר, ודי באזהרה זו:
58
נ״טאתם בניי יצ"ו הזהרו מאד להשיא לבניכם נשים בבחרותם קודם שיבאו לידי הרהורים, ואח"כ ילמדו תורה בטהרה. ובמסכת קדושין פרק קמא (כט, ב), א"ר חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניך:
59
ס׳והזהרו במאוד שקודם החופה לא ישב החתן אצל הכלה כנהוג בדור הרע הזה, ולא זו שמשיבין החתן אצל הכלה, אלא אף מחבק ומנשק אותה, אוי לעינים שכך רואות, ואוי לאזנים שכך שומעות, ותמה אני על חכמי הדור שסובלין את העון הגדול הזה ובידם למחות ואינם מוחים. לא מבעיא אם הבתולה באה לכלל נדות שיש לה וסת, הני עברי אדאורייתא (ויקרא יח ,יט) ואל אשה בנדתה לא תקרב, דאסור אפילו קריבה. ואפילו ר' פדת ועולא בפ"ק דשבת (יג, א) דלא ס"ל דאורייתא, מכל מקום אמר עולא לך לך אמרין לנזירא סחור סחור, לכרמא לא תקרב. אלא אפי' עדיין היא קטנה, מכל מקום החתן בתוקף אהבתו יצרו מתגבר ובא לידי קרי וגורם להוצאת זרע לבטלה. ואפי' לא יצא ממנו זרע, מכל מקום אי אפשר שלא יבא לידי קישוי, ורבותינו ז"ל נידו על זה כמו שאיתא (נדה יג, ב) המביא עצמו לידי קישוי הוא בנידוי, נוסף על האיסור שעושה. על כן אתם בנים בני יצ"ו וכל הסרים למשמעתי, הנני מזהיר בתוקף אזהרתי שבל יראה ובל ימצא תועבה זו, והחתן לא ישב אצל הכלה, ולא יגע בה כלל:
60
ס״אעוד באתי להזהיר בכיוצא בזה מנהג שהוא גיהנם, שעושין חופה בערב שבת. והכלה אף אם היא כשרה, שוכב החתן אצלה איזה לילות קודם שבועל בעילת מצוה ואז בא לידי חטא, כי מסתמא שוכבין שניהם ערומים והוא מתאוה וחושק בה ויצרו תוקפו ואינו בועל אותה, ועל הרוב בא לידי הוצאת זרע לידי קרי. על כן יהי' שם שמים מקודש על ידכם שתעשו חתונה לבניכם כציווי רז"ל (כתובות ב, א) בתולה נישאת ליום רביעי, ויבעלנה בעילת מצוה בלילה ההוא. וכן אם יהיו הנשואין בשבת, אזי לא ישכב החתן כלל אצל הכלה עד הלילה שרוצה לבעול אותה. כל זה אני מצוה בתוקף ציווי, ועליכם לקיים גזירותי כבנים לאב וכתלמידים לרבם, והשמרו לכם במאוד, ואז ה' שומריכם:
61
ס״בזה לשון החסיד הרב ר' אליעזר אזכרי בספר החרידים, עון זרע לבטלה חמור מאוד, ואחד מן הדרכים הבא על אשתו שלא כדרכה, כדכתיבנא לעיל שזה היה עון ער ואונן, והכי מפורש בהדיא בזוהר בהיכלות הטומאה בהיכל הנקרא שחת כנגד שם אחד משמות יצה"ר שנקרא טמא וזה לשונו של ר"ש בן יוחאי שם (ח"ב רסג, ב), פתחא קדמאה ביה קיימא חד ממנא עסטירי"א שמיה, וכמה אלף ורבבן ממנן תחותיה, והאי איהו קיימא על כל אינון דמחבלי אורחייהו לאושדא זרעא על ארעא, או דמפקי זרע דלא כארחא, או לכל אינון דמזנא בידייהו, אילן אינון דלא חמאן אנפי שכינתא כלל, האי ממנא דבסטר מסאבא דקאמרן, נפיק בהאי זמנא, וכמה אינן אלף ורבבן כלהו מתכנשי על ההוא בר נש ומסאבי ליה בהאי עלמא. ולבתר כד נפיק נשמתיה מיניה, האי ממנא וכל אינון דעמיה מסאבין ליה לנשמתיה ואחדין ביה ואסתאבו בהו ואעילו לה לאתדנא בהו, ואלין אקרון שכבת זרע רותחת, דכלהו רוגזין מסאבין קיימין כלהו על דא, בגין דכלהי קיימין נשארין עליה דבר נש בההוא זמנא דארתח גרמיה וחמים ליה לתיאובתיה דא, וכדין נטלן ליה לההוא תיאובתא, וההוא זרעא אתושד בארעא ואתקפו ביה ונטלו ליה וסלקו ליה לעילא וגרמו דברית דא דאשתעבד בסטר מסאבא, עכ"ל:
62
ס״גויש קצת בני אדם טועין בעון זה, כי לא ידעו שהוא אסור, ומשום הכי מי שלא קדם יראת חטאו לחכמתו להיות מן החרידים את דברו ית', ולמדו מן הגמ' מה שהיה נראה לכאורה דאין בזה עון אשר חטא. מדגרסינן סוף פרק שלישי דבמסכת נדרים (כ, ב), דאשה אחת באה לפני רבינו הקדוש, ואמרה לו שלחן ערכתי לו, והפכו. ואחרת ג"כ באה לפני רב, ואמרו דמותר הוא. ופירשו קצת מפרשים דהפיכה זו היינו בעילה שלא כדרכה, והורו בזה היתר לעצמם, ולא נתנו לב לירד לעומקה של הלכה ולהסתכל בדברי רבני ישראל מפרשי הגמרא שכולם הקשו על סוגיא זו מאותה סוגיא דיבמות בפרק ארבעה אחין (לד, ב) שאמר שם בהדיא, דער ואונן זה היה העון ששמשו שלא כדרכה:
63
ס״דרבינו משה בר מיימון תירץ, דער ואונן כששמשו הוציאו זרע לבטלה בגופה של אשה, ומה שהתיר רבי ורב לבעול שלא כדרכה, היינו בלא הוצאת זרע, אלא יבעול במהירות ולפרוש מיד לבוא עליה כדרכה ואז יטילו זרע במקום הראוי ליזרע. והרא"ש (בתשובות כלל לג, ג) תירץ, שלא התירו רבי ורב אלא פעם אחת באקראי, פעם אחת בכל ימיו של אדם. והאנשים שהזכרתי למעלה, לקחו היתר לעצמן נגד החכמים האלה שמרגילין הבעילה שלא כדרכה, וגם מוציאין זרע במקום הטינופת לבטלה, היפך הסוגיא של יבמות שאמרה שהם חייבים מיתה על בעילה זו לכולי עלמא, בין לדברי הרא"ש, בין לדברי הרמב"ם, והרי חלקם של האנשים במדור שני של גיהנם הנקרא שחת, והממונה עליו טמא טמא יקרא:
64
ס״הוהאמת שאין היתר כלל במקום הטינופת, שהרי הרב רבינו אשר הקשה על תירוצו של הרמב"ם, שאם הדבר אמת דשלא כדרכה במהירות בלא הוצאת זרע הוא שהתירו רבי ורב, היה להם להזהיר לאותם האנשים מאוד בדבר, שהרי בקלות יבואו לידי מיתה. ולכך פירש הרא"ש שלא הותר אלא פעם אחת בכל ימיו. ואיברא גם לתירוץ הרא"ש קשה, שהיה להם להזהיר לאיש שלא ירגיל. ועוד קשה, אי חשיב זרע לבטלה דנקרא שופך דמים, ומביא מבול לעולם, ובו מתו ער ואונן כדאמר בהדיא בפרק ד' אחין, פעם אחת מי התירו שאמרו רב ורבי שהתירה התורה. ואם אינו זרע לבטלה, אפילו פעמים רבות מי אסרו אלו, הן הדברים שאין הדעת סובלתן. ועוד קשה לפירושם, מדאמר בגמרא דלעיל מיניה דרבי יוחנן בן דהבאי פליג דההופך שלחנו הוו ליה בנין חגרין מהבטן, משמע דבתשמיש הראוי להוליד קאמר, ולא מפני פעם אחרת:
65
ס״וועיקר ראיות המפרשים להיתר שלא כדרכה, מהא דאמר בסנהדרין פרק ארבע מיתות (נח, ב), אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, שנאמר (בראשית ב, כד) ודבק באשתו וגו'. אמר רבא מי איכא מידי דישראל לא מחייב, וכותי מחייב. אלא אמר רבא, בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, שנאמר ודבק וגו'. ודעת הראב"ד ז"ל דאין זו ראייה כלל, דהא אפילו לדעתם יש להקשות מאי פריך מי איכא מידי דישראל לא מחייב, דילמא רבא בהוצאת זרע קאמר בסתם ביאה, או בא בהרגל קאמר לתירוצם השני, ולא קשיא מידי. וניחא לומר הכי, מלשבש הגמרא דרבי אלעזר אלא כי אתמר הכי אתמר. ואם לא ניחא ליה לרבא לפרושי מלת הכי דאמר רבי אלעזר, למה שיבש המימרא מחיוב לפטור, כיון דקושטא דמילתא דבישראל איכא חיובא, על כרחין בהני גוונא. ועוד מנא לן לרבא למילף פטורא בבן נח הבא על אשת חבירו, דלמא קרא לחיובא אתא כדאמרן. ואם תשיב משום דודבק פעם אחת משמע, אדרבא בהרגל משמע, כדכתב (ירמיה יג, יא) כאשר ידבק האזור על מתני איש. ועוד דטפי ניחא למדרש הכי, ולא למדרש ודבק אדיוקא דאשת חבירו, דלא כתיב בקרא בהדיא. ועוד כיון דעל כרחך בהרגל או בהוצאת זרע איכא חיוב מיתה אפילו בישראל, משום דנפקא לן ממעשה דער ואונן כדאיתא בפרק ארבע אחין, ולמה שיבש רבא מימרא דרבי אלעזר, דילמא הוא סבירא ליה דבפעם אחת איכא חיובא, ואיזה משנה או ברייתא הביא לדחות זה, והא המקשה מקשה בכח וכל שכן לשבש:
66
ס״זאלא על כרחין לתרץ כל זה, אפילו לדעת המפרשים צריך לומר, דרבא מלישניה דרבי אלעזר מקשה ליה, דמדנקט בן נח משמע דאתי למעוטי ישראל. ואי בהרגל או בהוצאת זרע, ישראל נמי חייב. אלא ודאי בלאו הרגל והוצאת זרע קאמר, ולהכי מקשה ליה איך אפשר לחייב בגוי ולא בישראל. אלא ודאי לפיטורא אתמר דר' אלעזר, לומר בן נח הבא על אשת חבירו פטור בשלא כדרכה, ובישראל חייב:
67
ס״חוהשתא דאתית להכי, יש לומר דאין ראייה מכאן להתיר שלא כדרכה כלל, כסוגיא דיבמות דאמרה סתם דשלא כדרכה הוה עון ער ואונן ולא חלקה. ומה שהתיר במסכת נדרים הפיכת שלחן, היינו שכיבה כדרכה במקום הראוי ליזרע, אלא שהיפך השכיבה להיות היא מלמעלה והוא מלמטה, וכן פירש רש"י, ודומה להפך משכבו האמור במסכת ברכות פרק הרואה (נו, ב). אי נמי כדפירש הראב"ד ז"ל בספר הקדושה, והביאו הטור אבן העזר סימן כ"ה, דהפיכת שולחן היינו פניו של איש כנגד ערפה של אשה, אבל אינו בועל אלא כדרכה מקום שראוי ליזרע, דוגמת שכיבת בהמה עם בהמה להוליד. ולא קשיא מהאי שמעתא מידי, דהא ר' אלעזר מיניה וביה מקשה ליה, כדי לחקור הדברים ולומר דודאי לא אמר כך ר"א. אבל ודאי קושטא דמילתא דאיכא מיתה בין בגוי בין בישראל, דהיינו מעשה ער ואונן דכתיב בהו מיתה בהדיא, אלא ודאי נשתבש השומע דברי ר' אלעזר מפטור לחיוב:
68
ס״טואם תאמר למה נקט רבא האי קושיא, לקשי והא ישראל נמי חייב. יש לומר משום דאין לו כח להקשות כך, דמנא לן, על כרחין אלא מער ואונן, והנהו בני נח מיחשבי דאכתי לא ניתנה תורה. אלא ע"כ להקשות בכח צריך להקשות דודאי אי אפשר לומר דישראל פטור וגוי חייב, והכי מקשי מי איכא מידי דישראל לא מיחייב וגוי מחייב. אלא ודאי שניהם שוין לחיובא, והא לא איצטריך רבי אליעזר לאשמועינן דזיל קרי בי רב הוא. אלא דין אחר אתי לאשמועינן לפיטורא, זהו טעמא של הראב"ד ז"ל:
69
ע׳והטור אע"פ שהביא בסימן כ"ה דעת הרמב"ם, בסוף הסימן הביא דעת הראב"ד בהפיכת שלחן שאינו כפירוש הרמב"ם, אלא כמעשה בהמה, וכיון דהביא זה במסקנת דבריו, נראה דהכי סבירא ליה בהפיכת שלחן:
70
ע״אומעתה אין היתר דשלא כדרכה כלל, ואין (אולי צ"ל ואוי) לו למיקל, כי הרשב"י ע"ה כתב שאין לעון זה תרופה, אם לא בתשובה גדולה תדירא. ומעשה היה פה צפת שנת הש"ח ליצירה, שבמעמד הרבנים הגדולים מוהרר"י קארו, ומוהר"ר יצחק מסעוד, ומוהר"ר אברהם שלום, ומורי הרב החסיד ר' יוסף שאגי"ש, וכמה רבנים אחרים, באה אשה ואמרה שבעלה בא אליה שלא כדרכה. ונדוהו וחרפוהו ואמרו לשורפו באש, וסוף גרשוהו מארץ ישראל, וה' יציל שארית ישראל מעון ואשמה אמן, עד כאן לשונו (של בעל ספר החרידים):
71