שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, ברכות הנהנין י״גShenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Birkot HaNehenin 13
א׳ובו ב' סימנים פרטיות:
1
ב׳א' מי שנעשה בנו בר מצוה, יברך האב כשקורין אותו לספר תורה, ברוך שפטרני מעונשו של זה, כך כתב מורי ז"ל בסימן רכ"ה (סעיף ב) לברך זאת הברכה בלא שם ומלכות:
2
ג׳ב' הרואה קשת אומר, ברוך אתה י' א' מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. וכן הוא בגמרא בפרק הרואה (ברכות נט, א) זה לשונם, אמר רב פפא הילכך נימרינהו לתרווייהו ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו, עכ"ל הגמרא. וכן הוא באלפסי ובאשר"י. וכתבתי זה להוציא מדעת קצת ההמוניים ההופכים הברכה ואמרו, נאמן בבריתו וקיים במאמרו בראשונה, ואח"כ אומרים ברוך אתה יי [אלהינו מלך העולם] זוכר הברית, דלדברי הכל אין חתימה לברכה זו:
3
ד׳תם ונשלם הי"ג כללים
4
ה׳עתה באתי לכתוב עשרה דברים הנאמרים בכלל הברכות. וצריך שתדע אותם, כי הם כללים ועיקרים אשר כל הברכות כולם נסמכים עליהם:
5
ו׳הכלל הא' הוא מה שכתב הטור בסימן רי"ד, דכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה. וכתב השלחן ערוך (ריד), ואפי' לא דילג אלא תיבת העולם בלבד צריך לחזור ולברך, דמלך לבד אינו מלכות. על כן אותן בני אדם שמברכין על כל צרה שלא תבא ברוך דיין אמת, ולא אמרו ברוך אתה י' אמ"ה דיין אמת. או מברכין על הברקים ועל הרעמים ברוך עושה מעשה בראשית, או ברוך שכחו וגבורתו וכו', ולא אמרו ברוך אתה י' אמ"ה עושה מעשה וכו', או שכחו וכו', לא יצא ידי חובת ברכות אלו:
6
ז׳הכלל הב' הוא מה שכתב הטור בסימן ר"ו, שצריך להשמיע הברכה לאזניו, ואם לא השמיע לאזניו והוציא בשפתיו יצא, וכן הוא בסימן קפ"ה:
7
ח׳הכלל הג' הוא מה שכתב הטור בסימן הנזכר, שצריך לאחוז בימינו אותו דבר שהוא מברך עליו. וזה לשון המרדכי, כל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחוז בימינו. וכן בהבדלה אוחז את היין בימינו ומברך בורא פרי הגפן, ושוב נוטל את ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס, ומחזר את היין לימינו, עד כאן:
8
ט׳הכלל הד' הוא מה שכתב הטור בסימן הנזכר, נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו או נמאס ונאבד, צריך לחזור ולברך אעפ"י שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון, רק שלא היה דעתו עליו לאכלו. וכן הוא סברת הרבה גדולים, כמו שהביאם הבית יוסף בסימן הנזכר, וכן פסק מהר"ם בשלחן ערוך שלו (רו, ו). וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה. ואם אמר כשנפל ברוך אתה י' ולא אמר אלהינו, יסיים ויאמר למדני חקיך, שיהיה נראה כקורא בפסוק ואין כאן הוצאת שם שמים לבטלה:
9
י׳הכלל הה' הוא מה שכתב הטור בסימן הנזכר, שכל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה או לשתייה:
10
י״אהכלל הו' הוא מה שכתוב בשלחן ערוך סימן ר"י, דהאוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקין, מברך תחלה הברכה הראויה לאותו מין, ולאחריו אינו מברך כלל וכו', עד ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה אפילו על כזית, או ברביעית, לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא או פחות מכזית או רביעית כדי לסלק מן הספק, עד כאן. ומסיק הטור והשלחן ערוך בסימן ק"ץ (סעיף ג), אחר טעימת כוס של ברכת המזון אי אפשר לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית, הלכך ישתה רביעית שלם כדי שיברך אחריו ברכה אחרונה, עיין לעיל בכלל ד' סימן י' (צ"ל ז). וכתב הטור והשלחן ערוך בסימן קפ"ד (סעיף ו) שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית. וכן הוא בסימן קס"ח (סעיף ט). ודע כי מהרא"י בפסקים וכתבים שלו בסימן כ"ו כתב, דשיעור כזית הוא חצי ביצה. וכן הוא במהרי"ל בהלכות חלה, ובליקוטי מהרי"ל, ובשלחן ערוך סימן תפ"ו:
11
י״בהג"ה זה נאמר לענין כזית אכילה, אבל כזית הנזכר במשקין בכל מקום, רצו לומר שיעור מה שמפיל זית כשנותנין אותו בכלי מלא משקין. ועיין בתוס' סוכה דף ו' (א ד"ה גפן) ובתוס' דעירובין דף ד' (א ד"ה גפן). אבל אין רצונם לומר כזית הנאמר במשקין שיהיו כל כך משקין שאלו היו נקרשין שיעמדו על הזית, על כרחך זה אינו, דאם כן היה שיעור כזית הנאמר פה לענין ברכה אחרונה מכוון ממש לרביעית הנזכר פה, דהא איתא בהדיא ריש פרק המוציא יין (שבת עז, א) דרביעית יין לח כשנקרש עומד על כזית, וא"כ מאי האי דכתב השלחן ערוך סימן ר"י (סעיף א) והובא לעיל בפנים כלל ו' וזה לשונו, ויש מסתפקים בברכה אחרונה של יין אם מברכים אותה אפילו על כזית, או ברביעית, לכן טוב ליזהר כו'. והלא אידי ואידי חד שיעור הוא, ודו"ק:
12
י״גושיעור רביעית הלוג, כתב מהרי"ל בסוד האגדה שהוא כמעט מלא ב' קליפות ביצה תרנגולת. והא דאמרינן רביעית הוא ביצה ומחצה, רצונם לומר מתי שמשערין בהפלת ביצה תוך המים לשער כנגד המים היוצאים. אכן כשממלאים ומשערים בקליפות ביצה, אז הוא כמעט מלא שתי קליפות הביצה, עד כאן לשונו. וכתב מהר"א מפרא"ג בהג"ה סימן קנ"ה זה לשונו, רביעית שיעור ביצה ומחצה, והיא רביעית הלוג שהוא ששה ביצים:
13
י״דוראוי לכל בעל נפש שישים השיעורים הללו כנגד עיניו מדי אכלו ומדי שתיתו, כדי לברך הברכות כשיעורן [עד כאן הג"ה]:
14
ט״והכלל הז' הוא מה שאמרו חז"ל במשנה פרק כיצד מברכין (פ"ו מ"ז), והביאו הטור בסימן רי"ב, הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה לו. זה הכלל, כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ואעפ"י שאין הברכות שוות, עד כאן לשון המשנה. וכתב הבית יוסף על זה, שפטרו ג"כ מברכה שלאחריה, והביאו ראיה על זה עיין שם. וזה לשון הטור בסימן הנזכר לא מבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו ואפילו פת שהוא חשוב מכל מקום אם טפל כגון שאכל דג מליח ואכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו מברך על הדג ופוטר את הפת שהוא טפל עד כאן לשונו:
15
ט״זהג"ה ואל תתחכם יותר לומר מה שאמרו ז"ל כאן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר וכו', הוא איירי דוקא בכהאי גוונא שמאכל העיקר מזיק אותו אם אינו אוכל הטפל עמו או אחריו מיד, כגון שאכל דג מלוח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו כדלעיל בפנים בסמוך בשם הטור, וכיון שהוא מוכרח לאכול הפת כדי להסיר ההיזק הקדום אז מיקרי שפיר טפל שיפטרנו העיקר בברכתו דלא סגי בלאו הכי, אבל כשאוכל הטפל בלתי שקדם לו היזק בגרונו מהמאכל [נ"א מחמת אוכל] הראשון, רק תאוה נפשו לאכלו בתורת אכילה לשובע או לתענוג וקינוח אז לא מיקרי טפל לפטור בברכת העיקר, כי אין שייכות זה לזה הואיל ויכול לאכול זה בלא זה:
16
י״זדזה אינו, כי משמע בהדיא באשר"י פרק כיצד מברכין, דכל מילי דעיקר וטפל העיקר פוטר את הטפל. ואפילו אם יכול לאכול העיקר לבדו. שכתב שם בענין דברים הבאים בתוך הסעודה זה לשונו, שלא מחמת הסעודה פירש רש"י (ברכות מא, ב ד"ה שלא מחמת) כגון דייסא כו'. ולא יתכן כלל, דעל דייסא צריך ברכה לפניו, ולא יפטור בברכת המוציא, דאין לך מחמת הסעודה יותר מזו וכו'. ועוד הקשה הר"ר יוסף, דלעיל (ברכות מא, א) אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון הוא עיקר, כל שכן הכא דפת עיקר, עד כאן לשון הרא"ש. מדמדמה הרא"ש דין עיקר וטפל של פת ודייסא, לדין עיקר וטפל של צנון וזית לענין דאתיא ברכת העיקר ופוטר ברכת הטפל, אע"ג דטפילה של דייסא אינה באה מחמת היזק הקדום, כי בודאי הפת שאוכל מקודם אינו מזיקו בגרונו כמו שהוא גבי צנון וזית, דצנון הוא עיקר אכילתו ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון כמו שפירש רש"י התם בגמרא (שם ד"ה שהיה צנון), ואפ"ה מדמה אותם הרא"ש להדדי, שמע מינה בהדיא דס"ל דכל עיקר וטפל שבעולם העיקר פוטר את הטפל, ואפילו אינו אוכל הטפל משום היזק המאכל הראשון:
17
י״חועוד ראיה ברורה ממה שכתבו התוס' על מה שאיתא בגמרא בפרק כיצד מברכין (ברכות מא, ב), רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודה אייתו לקמייהו תמרי ורמוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא וכו'. וכתבו שם התוס' (ד"ה אייתו) וזה לשונם, ולא ללפת בהן את הפת, דאם כן הוו להו פת עיקר והן טפלה, ותנן מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, עכ"ל. הרי לך בהדיא דאם הי' מלפת בהן את הפת, אז הוי הפת פוטר התמרים והרמונים, מטעם דהעיקר פוטר את הטפילה, אע"ג דאין טפילה זו באה להסיר ההיזק הקדום. דבודאי אם אכל הפת לבדו בלא תמרים ורמונים, לא היה הפת מזיק לו בגרונו, ואפ"ה כתבו התוס' דאם היה מלפת בהן הפת ה"ל בזה דין עיקר וטפל דמברך על העיקר וכו':
18
י״טוהא דנקט הטור גבי דין עיקר וטפל דלעיל שלא יזיקנו בגרונו וכו'. היינו משום דהטור בא למצוא דלפעמים יכול להיות דאף הפת הוא טפל, לזה אמר ולא יוכל למצוא זה כי אם בכהאי גוונא שאוכל מליח ואוכל פת עמו שלא יזיקנו בגרונו וכו'. ועיקר כוונת הטור בזה, לאשמועינן דכל דבר שבעולם יכול להיות טפל. לזה אמר ואפילו פת, שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאכל דג מלוח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר את הפת, כיון שהוא טפילה. ולא תאמר שלעולם אין הפת טפילה מפני חשיבתו, קמ"ל שלפעמים הוא טפילה, וק"ל. עד כאן הג"ה:
19
כ׳וכתב מורי בשלחן ערוך שלו (ריב, א בהג"ה) וזה לשונו, ויש אומרים אם הטפל חביב עליו מברך עליו ואח"כ על העיקר. והא דמברכין על העיקר ופוטר הטפלה, היינו שאכלן ביחד, או שאכל העיקר מתחלה. אבל אם אכל הטפל תחלה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבה ריקנא, או שאכל גרעיני גודגניות למתק השתיה, מברך על האוכל תחלה אעפ"י שהוא טפל לשתייה, כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. ואינו מברך עליו רק שהכל הואיל והיא טפל לדבר אחר וכו':
20
כ״אונראה לעניות דעתי דמכלל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר וכו' כדלעיל נוציא דין זה, והוא, אותן בני אדם דלפעמים אוכלין את הפת בשעת שתייה כדי שיוכלו לשתות, דאם היה הפת לפניו בשעת ברכת השתייה (דאין הטפילה נפטרת בברכת העיקר כי אם כשתהיה הטפילה לפניו בשעת ברכת העיקר, מדנקט במשנה הנזכר ועמו טפילה וכו', משמע בהדיא שאין ברכת העיקר פוטר הטפילה כי אם כשהטפילה מונח לפניו ג"כ בשעה שבירך על העיקר. וכן משמע בהדיא בתוספת שם (ברכות מד, א) בד"ה באוכלי פירות וכו' עיין שם), דמברך על המשקה לפי מה שהוא, ופוטר את הפת כיון שהיא טפילה לשתייה, דאין לחלק בענין זה בין אוכלין ואוכלין, למשקין ואוכלין, כמו שכתב מהרא"י בתרומת הדשן בתשובת שאלה בסימן ל"א עיין שם. ואפילו לא היה הפת בתחילה לפניו כשבירך על המשקה, רק דדעתיה עלויה וסבר שיביאו לו, כלפניו דמי ופוטר בברכת המשקה את הפת:
21
כ״בהג"ה עיין בטור יורה דעה סימן י"ט בברכת השחיטה, סימן רס"ה בברכת מילה, ותמצא שם בהדיא כשדעת האדם על דבר אחד, אעפ"י שאינו לפניו כלפניו דמי:
22
כ״גואל תתמה שאנו מדמין דין ברכת המצות לדין ברכת הנהנין, דהא הרא"ש בפרק קמא דפסחים (סימן י) והביאו הטור בסימן תל"ב בברכת בדיקת חמץ דהוי ברכת המצות, ומדמה לה לברכת המוציא לסעודה דהויא ברכת הנהנין לענין דכשהתחיל לאכול יכול אחר כך להשיח שיחה בטילה ואין צריך לחזור ולברך המוציא. הכי נמי אם התחיל לבדוק, אין חשש בשביל הברכה אם שח אחר כך שיחה בטילה. אנן נמי נעביד הכא כדמותנו שאנו מדמין דין ברכת המצוות כגון שחיטה ומילה, לדין ברכת הנהנין [עד כאן הג"ה]:
23
כ״דאו לא היה דעתיה עלה בבירור, וגם לא היה הפת בתחלה לפניו, רק שדרכה בכך להביא תמיד בשעת שתייה מעט אוכל כדי שיוכלו לשתות, כלפניו דמי, (כיון דדרכן בכך כי בריך ברישא אדעתא דהכי בריך. וכן צריכין לומר בגמרא פרק כיצד מברכין על מה שאמרו שם (ברכות מב, ב) לא שנו דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין וכו', עיין שם) ופוטר בברכת המשקה, מידי דהוה אכל מיני מאכל שאנו נוהגין אע"פ שאינם על השלחן בשעה שמברכין ברכת המוציא, שאינם טעונים ברכה כלל, כיון דדרך להביא בסעודה מיני מאכלים, ברכת הפת והמזון פוטרתן:
24
כ״האבל אם לא היה הפת לפניו בשעת ברכת המשקה, וגם לא הוה אדעתיה בשעת ברכת המשקה שיביאו לו, רק בתוך השתייה נמלך לאכול פת, וגם אין דרכם בכך להביא בכל עת פת בשעת שתייה, רק לפעמים מביאים ולפעמים אינם מביאים, ודאי דמברך המוציא כשמביאין לו אחר כך, דהואיל והוא נמלך אין לו שייכות לדין טפל ועיקר כלל:
25
כ״ואמנם בענין הנטילה, אין לחלק כלל בין איתא לפת לפניו בשעת ברכת המשקה, בין ליתא, דעל כל פנים צריך ליטול כמו לעיקר אכילת פת ממש, כיון דהצריכו חז"ל נטילת ידים לפת סתם ולא חילק בין עיקר לטפל, היכי ניקום אנן ונפלוג מדעתן, אלא אית לן למימר לא פלוג רבנן, (כיון שהוא פת בפני עצמו), ובפרט במידי דשכיח כזה. (וסברא זו של לא פלוג אפילו במידי דרבנן, תמצא ג"כ בתוספות בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) בד"ה ונמצאת זרה למפרע כו', עיין שם):
26
כ״זועוד דזיל בתר טעמא, דטעם נטילה משום סרך טומאה, פירוש שמא יגע בתרומה ויטמאנה. ואע"ג דתרומה בזמן הזה ליתא, גזרינן אטו מהרה יבנה בית המקדש משום דתרומה חמירא ונימא דכולא חדא גזירה משום סרך תרומה, לכשיבנה בית המקדש, א"כ מה לי נגיעה הטעונה המוציא, מה לי נגיעה שאינה טעונה המוציא, והלא בין כך ובין כך נטמאה בנגיעת סתם ידים, דאטו דמשום שהוא טפילה לשתייה ופטורה מברכת המוציא לאו פת הוא. וראייה לזאת הסברא, מה שהוצרכו רז"ל נטילה לדבר שטיבולו במשקה, (עיין לעיל כלל ה' סימן ה' (צ"ל א)), אעפ"י שהמשקה טפל לאותו דבר שמטבלין בו, וק"ל:
27
כ״חוכך משמע מפירוש רש"י ממה שפירש ביומא (בפרק אמר להם הממונה (ל, א)) על ברייתא, והביאו הטור בסימן קע"ז זה לשונם שם, תנו רבנן, הלכה בסעודה, אדם יוצא להטיל מים לידו אחת ונכנס, דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ מפני החשד כו', עד אמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות, אבל לאכול נוטל מבחוץ כו'. פירש רש"י ז"ל, הלכה בסעודה, כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה. אדם יוצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת, אותה ששפשף בה ניצוצות. והפליג שעה נוטל שתי ידיו, דכיון שהפליג שעה או שתים, הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. לא יטול מבחוץ, שלא יאמרו עליו שלא נטל. לא אמרן דלא יטול מבחוץ אלא שלא צריך עוד לאכול, אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך לשהות בשתייה אחר המזון, (פירוש לפירושו, היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת קודם שיברכו ברכת המזון), ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו, עד כאן לשונו:
28
כ״טהא לך בהדיא לפירוש רש"י דזה אין צריך לאכול עוד, והעיקר שהוא חוזר ונכנס הוא לשתות, כדפירש רש"י בהדיא, ואפ"ה צריך נטילה לכי יאכל פת שהוא טפל לשתייה. ופשיטא דהנטילה אינה משום ברכת המוציא, מדנקט רש"י בפירושו בהאי לישנא שמא יתן פרוסה לתוך פיו, ולא נקט לישנא קלילא שמא יברך ברכת המוציא בלי נטילה, שמע מינה דסבירא ליה לרש"י אליבא דברייתא זו, דאין צריך לברך ברכת המוציא על פת זו מטעם שהיא טפילה לשתייה, כי אינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס כדפירש רש"י כנזכר. ומה שהוא אוכל עכשיו מעט פת, הוא אוכל כדי להטעים השתיה כדלעיל, ומעיקרא ודאי נמי הוא דצריך לברך בימיהם ביין שלאחר המזון, דהלכה פסוקה היא דיין בתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון, וא"כ ברכת המשקה פוטר את הפת הואיל והיא טפילה כדין כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר כו', אפילו הכי ס"ל דצריך נטילה כמו לעיקר אכילת פת ממש מטעם דסרך תרומה במקומה עומד כדלעיל:
29
ל׳וכן פירשו נמי שם בהדיא תלמידי רבינו יונה בסוף פרק אלו דברים (מב, ב ברי"ף), גבי ברייתא דהפליג דלעיל דמייתי לה רב אלפסי התם זה לשונו, ובכאן יש להקשות היכי קאמר לא אמרן אלא לשתות, והרי אין צריך נטילת ידים לשתיה. וי"ל שדרכם הי' בשעת שתייה לאכול מעט כדי שיוכלו לשתות, ולפיכך אמרו דצריך נטילה מפני אותו המעט שאוכל. וצריך שיעשה בפנים שיראו חביריו שהעיקר היא השתייה יחשדו אותו שאינו נותן על לבו ליטול ידיו, כמו אם יהיו אוכלים. אבל כשהעיקר הוא האכילה, לא יחשדו אותו שלא נטל ידיו [ומותר], מפי מורי הרב נר"ו, עד כאן לשונו:
30
ל״אמדכתבו שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט כדי שיוכלו לשתות, הנה לפירוש זה אע"ג דאין המאכל לפניו, כלפניו דמי, הואיל והיה דרכם בכך כנזכר בסמוך. והנה א"כ בודאי ס"ל דאין צריך לברך המוציא על אותה פת שאוכלין בשעת שתייה כדי שיוכל לשתות, כדין כל שהוא עיקר ועמו טפילה דמברך על העיקר וכו', ואפ"ה כתבו דצריך נטילה מפני אותו המעט שאוכל. שמע מינה בהדיא דסברי ליה לתלמידי דרבינו יונה, דצריך נטילת ידים לפת אפי' כשהוא טפילה ואינה טעונה ברכת המוציא, אפ"ה צריך ליטול ידיו, והיינו נדון דידן ממש:
31
ל״בואין להקשות ממה שפירשו התוספות בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, א ד"ה כשהן יוצאין) ובפרק כסוי הדם (חולין פו, ב ד"ה אסור) והרא"ש בפרק כסוי הדם, על ההיא דהפליג דלעיל, מדטעון נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא. דהמובן מתוך דבריהם דסבירא להו דנטילת ידים וברכת המוציא תלוים זה בזה. דיש לתרץ דאין רצון המפרשים הנזכרים לומר כמ"ש מדטעין נטילה הוא הדין ברכת המוציא שיהא צריך לברך ברכת המוציא עכ"פ, דהיינו דקאי בין אלאכול ובין אלשתות הנזכרים לעיל בדברי רב חסדא:
32
ל״גאלא נראה לעניות דעתי דכך רצו לומר, כי מאחר דנחשב ההיא דהפליג להיסח הדעת לענין נטילת ידים כדתני בהדיא בברייתא דהפליג, הכי נמי נחשב הפלגה זו להיסח הדעת לענין המוציא היכי דשייך המוציא, כגון שיצא באמצע הסעודה והפליג ונכנס לאכול, דאז נוטל ידיו כדתניא בברייתא הנזכרת, והיינו אבל לאכול דאמר רב חסדא דלעיל. ועל זה כתבו התוספות והרא"ש מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, דהוי היסח הדעת לענין המוציא, שצריך לחזור ולברך המוציא כמו לענין נטילת ידים לפי דעת הברייתא זאת הסוברת דלא אמרינן לקיבעא קמא קא הדר, (והתוספות כתבו שם ואין הלכה כאותה ברייתא, אלא אפילו ברכה לכתחלה לא צריך, דקיימא לן כרב חסדא דאמר לקיבעא קמא הדר). אבל אלשתות דקאמר רב חסדא, לא איירי התוספות והרא"ש כלל. ולא בעו עתה להשמיענו במה שאמרו מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא רק להוכיח מההיא להפליג דין אחר אשר הם בו שם במקום הנזכר, והוא דהיסח הדעת בסעודה צריך לברך לפניו ולא לאחריו, אשר על זה הולך וסובב כל דבור תוספות ההוא הנזכר. וזהו שכתבו שם אחר שכתבו מדטעין נטילת ידים, ומשמע דהוא הדין ברכת המוציא כנ"ל, סיימו דבריהם ז"ל אבל ברכת המזון לא קאמר כו':
33
ל״דהרי לך בהדיא שכל עיקרם בזה הדבור ההוא להשמיענו דהיסח הדעת צריך לברך על מה שרוצה לאכול, ולא על מה שאכל כבר, ולאפוקי מיש מפרשים דהיסח הדעת מזקיק ברכה אחרונה על מה שאכל כבר, דהיינו ברכת המזון, (ע"ל בחלק י"ב בסימן ז' מביא פירוש רש"י והתוספות והרא"ש שחולקים בזה). דאי לא תימא הכי, ותאמר מה שכתבו התוספות והרא"ש מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא וכו', הוא קאי ג"כ על מה שאמר שם רב חסדא, לא אמרן אלא לשתות, ופירושו שדרכם היה בשעת שתייה לאכול מעט כדי למתק השתייה כדלעיל. א"כ תמה על עצמך, איך כתבו התוספות והרא"ש על זה מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, והלא איירי הכא דהשתייה היא עיקר והפת טפילה לה, וכי לית להו הא דתנן (ברכות פ"ו מ"ז) כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, כדלעיל בפנים:
34
ל״האלא ודאי על כרחך צריך לומר מה שכתבו התוספות והרא"ש מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, הוא קאי דוקא על אבל לאכול שאמר רב חסדא בלבד כדלעיל, דאז הנטילה וברכת המוציא באין כאחד, לסברת ברייתא זו דסברא דלא אמרינן לקיבעא קמא הדר, ועל זה כתבו התוס' והרא"ש, מדטעין נטילת ידים הוא הדין ברכת המוציא, אבל לא ברכת המזון. וכל עיקרם להוכיח מכאן דהיסח הדעת מזקיק ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול, אבל למפרע על מה שאכל כבר לא, מדלא הוזכר שם בברייתא ג"כ ברכת המזון. אבל אלשתות דקאמר רב חסדא דנוטל גם כן ידיו כדלעיל בברייתא דהפליג, לא אמרו התוס' והרא"ש מדטעין נטילת ידים ה"ה ברכת המוציא, דהא אין טעון ברכת המוציא אליבא דכולי עלמא, אפילו אי ס"ל דהוה היסח הדעת לענין נטילת ידים מכל מקום הואיל והשתייה היא עיקר והפת טפילה לשתייה היא פוטרת הפת מברכת המוציא מכח כל שהוא עיקר ועמו טפילה כדלעיל, ומבואר למבין:
35
ל״וומכל מקום הואיל ולא מצינו בשום פוסק מפורש בהדיא שצריך ליטול בפת טפילה דנדון דידן, טוב בעיני שמי שרוצה לאכול פת בשעת שתייה כדי שיוכל לשתות הרבה לתיאבון, שיטול ידיו ולא יברך על נטילת ידים, ואז יסולק מכל ספיקות דברכות אינן מעכבות. וטוב מזה מי שלא אוכל בשעת שתייה משום מתוק השתייה כלל, כי אם כששותה בתוך הסעודה דהיינו לאחר ברכת המוציא וקודם ברכת המזון. כי שמא מתוך כך יבא לידי מעילה, כי לא בקיאינן השתא שפיר מתי אוכלין משום מתוק השתייה, או משום מילוי כרס. אם לא יודע בבירור גמור שהוא אוכל אותו כדי למתק השתיה, אז יאכל בלי ברכה. והמחמיר תבא עליו ברכה:
36
ל״זהכלל הח' הוא מה שכתב הטור בסימן קע"ב זה לשונו, שכח והכניס לתוך פיו בלא ברכה ראשונה, אם הם משקין, בולען ומברך עליהם מיד בבליעתן, והוי כמו עובר להנאתן, וזהו לדעת הרא"ש ז"ל. ואחרים חולקים עליו, שסוברים שבולען ואינו מברך עליהם ברכה ראשונה שכבר עברה, ומעוות לא יוכל לתקן הוא (קהלת א, טו). ופסק מורי בשלחן ערוך שלו (קעב, א) דמברכין עליהן. ואם הם פירות שכשיוציאם מפיו נמאסו, מסלקן לצד אחד ומברך, ואחר כך בולען. ואם אינם נמאסין, כגון פולין, פולטן מפיו עד שיברך:
37
ל״חהכלל הט' אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, יברך בורא פרי האדמה (ברכות פ"ו מ"ב). ועל הכל שאמר שהכל יצא (שם), ואפילו על הפת ויין, כך כתב הטור בסימן ר"ב ובסימן ר"ו. וכך כתב השלחן ערוך (רב, יח בהג"ה. רו, א). ועיין לעיל בכלל ה' סימן י"ג (צ"ל ט), ובכלל ג' סימן ג' (צ"ל ב):
38
ל״טהכלל הי' הוא מה שכתב השלחן ערוך בסימן ר"ד (צ"ל רט, ג) ובסימן קפ"ד (סעיף ד), כל הברכות אם נסתפקו אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף. חוץ מברכת המזון, מפני שהיא של תורה:
39