שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, ברכות הנהנין א׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Birkot HaNehenin 1
א׳אתם בני יצ"ו עתה עת לדבר מענין ברכות הנהנין, שהכל בקדושת האכילה והוא דבר הכרחיי שהפליגו מאוד רז"ל בזה. עמ"ק ברכ"ה דף ג' ע"ב עד דף ה' ע"א עם ההגה"ה:
1
ב׳גרסינן בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. (פירש רש"י (ד"ה מעל) כנהנה מן ההקדש, דכתיב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, כדאמרינן לקמן). מאי תקנתיה, אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרו וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. עוד שם (ברכות שם), אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי, כתיב (שם) לה' הארץ ומלואה, וכתיב (שם קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. (פירוש קודם ברכה, לה' הארץ ומלואה. לאחר ברכה, והארץ נתן לבני אדם). וכתבו שם התוס' (ד"ה כאן לאחר ברכה) ורבינו יונה ז"ל, והא דאמרינן פרק כל כתבי (שבת קיט, א) בבעה"ב של לודקיא שהיו מביאין לפניו שלחן של זהב וכו', עד ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים. וכשהיו מניחים אותו היו אומרים לה' הארץ ומלואה, וכשהיו מסלקין אותו היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. הוא מפני טעם זה, שמתחלה קודם שברכו היה של הקב"ה, והיו אומרים לה' הארץ ומלואה דאין אנו רשאים ליהנות עד שנברך שמו יתברך בברכות הלחם. ולאחר האכילה שכבר ברכו עליו בתחלה, היו אומרים והארץ נתן לבני אדם ובהיתר אכלו מה שאכלו שכבר ברכו להש"י, עד כאן לשונם:
2
ג׳עוד שם (ברכות לה, ב) א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה וכו', עד מאי חבר הוא לאיש משחית. א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ. פירש רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקיןהגה"ההמאמר הזה צריך ביאור, מהו ענין הגזילה שגוזל מהקב"ה כשאינו מברך. על דרך הפשט יתבאר על פי הקדמה אחת, והיא זאת. ידוע כי המברך על הפירות או על אחת מהנאת העולם, כבר הודה בדעתו, כי הבורא יתברך אשר הוא מברך לו, הוא המשגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל, ואע"פ שהגלגלים בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים, כאמרם ז"ל (בר"ר י) אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול, ועל כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה המשגיח בכל ברוך הוא, כמו שפירש רבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק (א, יח) ולהבדיל בין האור ובין החושך, יעויין שם, דאם יודה על זה יצטרך לברך, וממילא נשמע מי שלא ברך, כופר בכל זה. וזה שאמרו כאלו גוזל להקב"ה, כי הרשעים הנהנים בלא ברכה גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית, ומוסרים הנהגת השפלים למזלות וכוכבים, כענין שנאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו', קראו הגלגלים המושלים בארץ בטבעם ורוחניות שהם נפש להם, מאהבי, ואמרו כי הם הנותנים להם מזונות ולא ה' פעל כל זאת, ועל כן נקרא מי שאינו מברך גוזל אביו, שהקב"ה הוא סיבה הראשונה כמו שהאב סיבה לבן, וגוזל אותו ששולל ממנו ההשגחה ממעשה התחתונים כנזכר:
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::
3
ד׳אתה הראת לדעת מאמרי רבותינו ז"ל הנזכרים פה גודל עונש הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואב לכלם הוא המאמר הנזכר בסמוך בשם רבי חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה וכו' כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכו'. מה נורא המאמר הזה, וכמה גודל כח המדמה אשר רמז רבותינו ז"ל הנהנה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנס ישראל. וכבר ידעת אמרם ז"ל בהגוזל בתרא (ב"ק קיט, א) כל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה, כאלו גוזל את נפשו. וכל שכן הגוזל את הרבים, וקל וחומר לשכינה. ויותר רע מזה שדימוהו גם כן לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל, זו קשה מן הראשונה, בשכבר ידעתם אמרם ז"ל במסכת אבות (ה, יח) כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו כו'. הרי גודל חיוב ברכת הנהנין:
4
ה׳גם נתיסדו נוסחאות הברכות על פי הסוד, וזה לשון תולעת יעקב, ברכת שהכל נהיה בדברו הוא כולל כל הברכות, כי הכל יסוד הכל והכל בו, על כן על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא (ברכות פ"ו מ"ב), וברכת בורא נפשות ממינה, כי הוא אוצר הנשמות אשר בידו נפש כל חי, והוא חי העולמים, ולפיכך חותמים בה ברוך חי העולמים:
5
ו׳על כל דבר שגידולו מן הארץ מברך בורא פרי האדמה, היא אדמת הקודש הנעבדת תמיד ממה שעליה לגדל כל דבר לזון נפש כל חי, כי משם יוצאים כל מיני מזונות לעולמות, ודוגמא זו אדמת עפר למטה:
6
ז׳על פירות האילן מברך בורא פרי העץ (ברכות פ"ו מ"א), הוא עץ חיים הנושא פירות, כי הוא עץ פרי ועושה פרי למינו בארץ העליונה, ודוגמא זו מברכין על פירות האילן למטה, ולאחריהם מברכין בורא נפשות רבות. חוץ מהפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, שמברכין עליהן ברכה אחת מעין ג'. והטעם, לחלוק כבוד לארץ ישראל העליונה, כי הוא מעין כל הברכות, ותקנו ברכה זו כנגדה לכבודה, והוא ממין שלשה כי הכל בה. ואע"פ שהיא מעין ארבעה, נקראת מעין ג', מפני שהן מן התורה, ורביעית מדברי סופרים כנגדה כי היא רגל רביעית, והיא סוד תורה שבעל פה אשת חיל:
7
ח׳גפן פוריה (ישעיה לב, יב), גפן ממצרים תסיע (תהלים פ, ט), ולסוד זה קבעו ברכה בפני עצמו על היין משום חשיבותו והיא בורא פרי הגפן, כי יינה משמח אלהים ואנשים הבא מיין העליון המשומר בינ"ה. וכבר ידעת אמרם ז"ל (ויק"ר לו, ב) גפן, זו כנסת ישראל:
8
ט׳וכבר ידעת כי כל דבר שמברכין עליו לאוכלו או להריח בו, צריך המברך לאוחזו בימינו כשהוא מברך, כי הברכה בימינו, ושמאל לא תסייע (עי' ברכות נא, א):
9
י׳וברכת ה' היא תעשיר את האדמה והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, ומשם יפרד והיה האוכל לשלשה ראשים, הם שלשה עולמות להחיות ולקיים בו נפש כל חי מקרני ראמים ועד ביצי כנים, כי ברכת ה' מלאה הארץ, ולולא זה לא יעמוד רגע. ולפיכך חייב לברך על כל דבר שנהנין לעורר הברכה מלמעלה ראש עד סוף כי הכל תלוי בזה, כי בהשקות הארץ הראשונות, גם הארץ התחתונות תשתה, זרועיה תצמיח ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, אם בחקותי תלכו וברכתם גם אותי, עד כאן לשונו:
10
י״אואחרי רואי גודל הענין של ברכת הנהנין, על כן כדי שיהא מסודר לפניכם בתכלית השלמות, הנה אעתיק פה חלק הראשון מחיבור עמק ברכה של אדוני אבי מורי זלה"ה עם ההגהות שלי, כי בו מבוררים כל דיני ברכת הנהנין. ואשרי מי שבקי בהן ובשמותיהן לבית ישראל מברכותיהן:
11
י״בידבר איזה פת עדיף לברכת המוציא, ויש בו ג' סימנים וכו'. עד סוף החלק נשלם הלכות מאכלות וקדושתן:
12
י״גא' כתב הטור בסימן קס"ח זה לשונו, היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר, וחתיכות פת נקייה, ואפילו אם השלם קטן מן החתיכות. אבל אם השלם שעורין, והחתיכות מחטין ואפילו היא קטנה, (רצה לומר הפרוסה של חטין קטנה), מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע מן שתיהן יחד:
13
י״דפת שעורין ופת כוסמין, (פירוש ורצונו לאכול משתיהן)הגה"הפירוש אם רוצה לאכול משתיהן. אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע על אותו שרוצה לאכול, ולא יחוש לשני אע"פ שהוא חשוב וחביב עליו, כדלקמן בפנים בסימן שאחר זה:
ומה שכתב כאן ובוצע משתיהן יחד, זהו דוקא לירא שמים, אבל מדינא מברך על הפרוסה של חטין לבד ופוטר את השלימים של שעורין, משום דאקדמיה קרא, וכל הקודם בפסוק קודם לברכה כדלקמן בפנים כלל ה' סימן ט'. וכן הוא בהדיא פרק כיצד מברכין (ברכות לט, ב) בשמעתא הביאו לפניהם פתיתין ושלימים, דאמר שם, רב הונא אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה. ר' יוחנן אמר, שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלימה של שעורים וכו'. ובתר הכי אסיקנא, ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומניח הפרוסה תוך השלימה ובוצע. ופירשו התוס' והר"י והרא"ש, הירא שמים יצא ידי שניהם קאי אבבא שניה, אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין וכו' הנזכר לעיל, ועלה קאמר וירא שמים וכו'. ולא קאי אבבא קמייתא, דהיינו פתיתין ושלימה דפליגי בה רב הונא ור' יוחנן וכו', והארכתי בזה בביאורים שלי וכאן אין מקום להאריך:, מברך על השעורין כיון שהוא מין ז', אע"פ שהכוסמין יפין יותר. פת נקייה ופת קיבר והם מין אחד מברך על הנקייה. טהורה וטמאה וכו', עד וכן פת גוים נקייה ופת קיבר של ישראל, מברך על איזה מהן שירצה, עד כאן לשונו במקום הנזכר:
ומה שכתב כאן ובוצע משתיהן יחד, זהו דוקא לירא שמים, אבל מדינא מברך על הפרוסה של חטין לבד ופוטר את השלימים של שעורין, משום דאקדמיה קרא, וכל הקודם בפסוק קודם לברכה כדלקמן בפנים כלל ה' סימן ט'. וכן הוא בהדיא פרק כיצד מברכין (ברכות לט, ב) בשמעתא הביאו לפניהם פתיתין ושלימים, דאמר שם, רב הונא אמר מברך על הפתיתין ופוטר את השלימה. ר' יוחנן אמר, שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלימה של שעורים וכו'. ובתר הכי אסיקנא, ירא שמים יוצא ידי שניהם, ומניח הפרוסה תוך השלימה ובוצע. ופירשו התוס' והר"י והרא"ש, הירא שמים יצא ידי שניהם קאי אבבא שניה, אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין וכו' הנזכר לעיל, ועלה קאמר וירא שמים וכו'. ולא קאי אבבא קמייתא, דהיינו פתיתין ושלימה דפליגי בה רב הונא ור' יוחנן וכו', והארכתי בזה בביאורים שלי וכאן אין מקום להאריך:, מברך על השעורין כיון שהוא מין ז', אע"פ שהכוסמין יפין יותר. פת נקייה ופת קיבר והם מין אחד מברך על הנקייה. טהורה וטמאה וכו', עד וכן פת גוים נקייה ופת קיבר של ישראל, מברך על איזה מהן שירצה, עד כאן לשונו במקום הנזכר:
14
ט״וומדבריו למדנו ארבע חילוקי מעלות בפת בענין ברכת המוציא, וסימנו חמש"ה חבי"ב מי"ן שבע"ה של"ם חל"ה, ותופס ח' תחת ה', כי אותיות אחה"ע מתחלפות. (ולאו דוקא חלה, אלא הוא הדין פת רצה לומר עיסת גוי שהוכשר התנור ע"י ישראל, כדלקמן בסימן זה). והנה אבאר לך איכות הד' מעלות הללו אליבא הטור טעמם ונימוקם, ובמה שהתחלתי בו אפתח:
15
ט״זחביב כיצד, אם היו לפניו שתי לחם ממין אחד, ושתיהן שלימים או שתיהן פרוסות, ושתיהן פת של ישראל או שתיהן פת של גוי, אם האחד נקייה יותר משנייה סובר הטור בפשיטות דמברך על הנקייה כאשר נזכר לעיל בשמו, כמו שכתב פת נקייה ופת קיבר והם ממין אחד, מברך על הנקייה. וכתב בית יוסף על זה וזה לשונו, ודבר פשוט הוא דעל החשוב יותר ראוי לברך. וכן כתבו התוספות שם (ברכות לט, ב ד"ה אבל) שני שלימים ממין אחד, אם האחד יותר נקי מברך על הנקייה דחביב ליה טפי, ומשמע ליה דאפילו שתיהן נקיות אלא שזה לבן מזה, מברך על היותר לבן, דהא ודאי חשיב חביב טפי, עכ"ל:
16
י״זוהטעם הוא מבואר מעצמו, דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח כמוזכר בפוסקים, א"כ ראוי מפני זה להקדים את החביב טפי משום חבוב מצוה, הואיל וברכה אחת לשתיהן:
17
י״חמין שבעה כיצד, אם היו לפניו שתי לחם אחת מחטה או משעורה ואחת משאר מינין כגון כוסמין (שקורין טינקיל) או שיפון (שקורין קארין), סובר הטור דחיטי ושערי עדיפי אפילו אם האחרות חביבים עליו יותר לפי שהם מין ז' כנזכר לעיל בשמו, כמו שכתב פת שעורין ופת כוסמין מברך על השעורין וכו', כל שכן אם היה לפניו פת חטין עם פת שיפון או שאר מינין שמברך על החטים, משום דאית ביה תרתי, חביב ומין ז'. וכן פסק הטור ג"כ בסימן רי"א בהדיא דהלכה כר' יהודה דסבר מין ז' עדיף מחביב, והטעם הוא הואיל ונשתבח בהן ארץ ישראל עיין לקמן כלל ה' סימן ט':
18
י״טשלם כיצד, אם היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד, סובר הטור דמברך על השלם אפילו היא פת קיבר וקטן, והחתיכה היא פת נקייה וגדולה. וזה אשר החל הטור לכתוב בריש סימן הנזכר, היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם וכו':
19
כ׳חלה כיצד, אם היו לפניו שתי לחם אחת פת של גוי ואחת פת של ישראל ושניהם ממין אחד ובערך נקיות אחד, סובר הטור שצריך להקדים פת של ישראל. וזה נוכל ללמוד בפשיטות מדברי הטור שהבאתי לעיל במה שכתב, פת של גוי נקייה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהן שירצה, ע"כ. הנה מדיוקא שמעינן בהדיא דדוקא כשהפת של גוי נקייה ופת של ישראלהגה"הולאו דוקא פת של ישראל ממש רצה לומר פת של עיסת ישראל, אלא אפילו עיסת גוי שהוכשר התנור ע"י ישראל בחתוי גחלים או בשאר דברים המכשירים אותו כמו שנזכר ביורה דעה בסימן קי"ב, פת של ישראל קרי ליה לענין זה. ונוכל ללמוד זה מדקדוק לשון התוס' (ד"ה אבל פרוסה) והמרדכי בפרק כיצד מברכין בדין זה הנזכר, וזה לשונם שם, והוא הדין פת כשר ופת של גוי, אם שוים יברך על הכשר. ואם פת של גוי נקי וחביב, ושל ישראל אינו נקי וחביב, על איזה שירצה יברך, עד כאן לשונם. מדפתח בכשר וסיים בשל ישראל, ולא נקטו חד לישנא באלו ב' בבות, או כולו לשון כשר, או כולו לשון פת של ישראל, משמע דלאוריא בא ולומר דא ודא אחת היא לענין קדימת ברכת המוציא. וכיוצא בזה אמרינן בריש פרק המניח דפריך בגמרא (ב"ק כז, א) על משנה ראשונה זה לשונם, פתח בכד וסיים בחבית. ומשני, אמר רב פפא היינו כד היינו חבית, למאי נפקא מינה למקח ולממכר כו': הוא קיבר, אז היה הדבר שקול לברך על איזה מהן שירצה, כי לכל אחת יש לה מעלה שאינה באחרת. כי פת של גוי יש לה מעלה שהיא נקייה, והאחרת יש לה מעלה שהוא פת של ישראל. (ומסתברא בשניהם שלימים, או אינם שלימים. אבל אם האחד שלם, השלם קודם, משום דיש לזה מעלה יתירה על האחרת). אבל אם היו שתיהן נקיות בשוה, אז לא יהיה הדבר שקול, רק יברך על פת של ישראל, דאם לא כן לימא רבותא, וק"ל:
20
כ״אועם זה נשלמו כללי הארבע חלוקי מעלות בפת, אשר סימניהם חמשה כאשר זכרנום למעלה בשם הטור. ומשום נעילת דל"ת חלוקי מעלות שבפת הנזכרים לעיל בשם הטור, הנני מביא עוד מה שכתב המרדכי פרק כיצד מברכין בזה הענין, כדי שיהיו הד' דברים הנזכרים בפת לענין ברכת המוציא שלימים ומותאמים יחדיו יהיו תמים, דבר ולא חצי דבר. וזה לשונו שם, אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין, דחטין עדיפי משום דאקדמנהו קרא. אבל פתיתין ושלימים ממין אחד, אפילו יהיו הפתיתים מפת נקייה ושלימין פת קיבר, מברך על השלימים, כדאמרינן בירושלמי (ברכות מה, ב) שלימא דגלוסקאות ושלימא דבעל הבית, מברך על שלימא דגלוסקאות. פרוסה דגלוסקאות ושלימה של בעל הבית, מברך על בעל הבית השלימה. וגרסינן בירושלמי (שם) פת טמאה ופת טהורה, מברך על הטהורה. פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה, על איזה מהן שירצה מברך. והוא הדין פת כשר ופת של גוים, אם שוין יברך על הכשר. ואם של גוים נקי וחביב, ושל ישראל אינו נקי וחביב, על איזה שירצה יברך, אם אינו נזהר מפת של גוים. ובית יוסף הביא זה בסימן קס"ח, וכתב עליו ונראה מדבריו, שאם נזהר מפת של גוי, לא יבצע אלא מפת של ישראל אע"פ שהוא קיבר. אבל השר מקוצי צוה לסלק הפת של גוי לבן מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, והטעם הוא כדי שלא יראה בושתו, עד כאן דברי המרדכי שם, והם מדברי התוס' ריש פרק כיצד מברכין בדבור המתחיל אבל פרוסה של חטין וכו':
21
כ״בב' כתב מהר"י בתרומת הדשן סימן ל"ב בתשובת שאלה, והביאו בית יוסף בסימן הנזכר זה לשונו, בעל הבית שאינו נזהר מפת של גוים, ואין בדעתו לאכול כל הסעודה רק פת של גוים כי היא נקייה, אע"פ שבני ביתו אוכלין פת שאינו נקייה שהוא כשר ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של גוי הואיל והוא בוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותה הפת, ולא מן הכשר. דהא דאמרינן (ברכות מא, א) המוקדם בפסוק קודם, וכן החשוב או החביב קודם, היכא דרוצה לאכול משניהם. אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, אינו מחויב לאכול מן המוקדם או החשוב או החביב כדי להקדימו אפי' הוא לפניו, עד כאן לשונו. וכך כתב השלחן ערוך (ריא, ה בהג"ה), עיין לקמן כלל ה' סימן ט':
22
כ״גג' וכתב עוד בתרומת הדשן בסימן הנזכר, בשם המרדכי שכתב בפ' אין מעמידין בשם ראבי"ה, בעל הבית נזהר מפת של גוים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, ושתי לחם רצה לומר פת גוים יפה ופת של ישראל קיבר מונחים לפניו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית, יבצע מן היפה של גויםהגה"הונראה דהטעם הוא מאחר דאיסור פת של גוים הוא קל מאוד, שהרי רובא דרובא אין נזהרים בו, ואם אדם מאלף הנזהר בו, התירו לו רז"ל קולות גדולות, שהתירו פת של גוים למי שהולך בדרך ומשום איבה, וכן אם הכשיר התנור בהשלכת קיסם או בחיתוי גחלים לבד התיר כל הפת שבו, וכן שאר קולות יתירות הרבה התירו רז"ל גבי הנזהר, כמו שהביאם בטור יורה דעה והבית יוסף סימן קי"ב, על כן הקילו לו גם כן בזה באם אירע ששתי הלחמים דלעיל מונחים לפניו על השלחן, שיבצע מן היפה של גוי משום חבוב מצוה דהיינו כבוד הברכה ברכת המוציא. וכיון שהותר לבצוע, הותר לכל הסעודה הזאת. (והטעם כתב המרדכי שם משום דאינו כבוד שמים ששוב יחדל משום איסור והוא כבר בצע, עד כאן)::
23
כ״דודוקא אם מיסב עמו ישראל שאינו נזהר בכך, אז הותר לבעל הבית הנזהר בכך לבצוע מן היפה של גוי. וכן הוא משמעות דברי הראבי"ה הנזכרים בסמוך, דנקיט בדבריו וישראל שאינו נזהר מיסב עמו על השלחן וכו'. ודלא כמו שמפרש מהרא"י בתרומת הדשן בסימן הנזכר דברי ראבי"ה שכתב שם על דבריו וזה לשונו, ולאו דוקא נקט ראבי"ה אם היה מיסב עמו על השלחן ישראל האוכל פת של גוים, דבלא דידיה נמי שרי. אלא נקט הכי, דלא תימא מי המביא פת של גוים על השלחן הואיל והבעל הבית נזהר ממנו, עכ"דהגה"הונראה לעניות דעתי הטעם שיש לחלק גבי הנזהר מפת של גוים בין אם הוא אוכל לבדו, ובין אחר שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, הוא זה. כי כבר נזכר לעיל בסמוך בהגה"ה, דהקילו גבי הנזהר משום חיבוב מצוה, ונזכר גם כן לעיל בסימן א' בשם השר מקוצי, וכן הוא בשלחן ערוך בסימן קס"ח (סעיף ד) דאם שתי לחם רצה לומר פת גוי נקי ושל ישראל פת קיבר מונחים לפניו על השולחן, דיסלק הנזהר היפה של גוי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, ויבצע מן הקיבר של ישראל וכו'. וטעם הסילוק ידוע, שלא יראה בושתו:
ואחר הנחת אלו ב' הקדמות, זכינו לדון ולומר החילוק שיש בין אם הנזהר אוכל לבדו, ובין אם ישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו. דכשישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, דאז אינו יכול הבעה"ב לסלק הפת של גוי מעל השלחן משום אותו האחר שרוצה לאוכלו, דבודאי הנקיה חביב ליה יותר, ואם יסלקנו הבעל הבית אין זה כבוד לאורח, ואדרבה צעורי קא מצער ליה שבעיניו רואה פת נקי ולבן ונחמד למראה וטוב למאכל ומשם לא יאכל, ועוד אפשר שיביאנו הסילוק הזה שיחשדנו האורח שמסלקו משום דעינו צרה בשלו ליתן לו לאכול מן הפת היפה שהוא יקר יותר מן הקיבר, וכיון שאינו יכול לסלקו מעל השלחן מפני חבירו כנזכר, התירו לו לבצוע מן היפה של גוים משום חביב מצוה דלעיל. אבל אם הוא אוכל לבדו ואין אחר מיסב עמו, יכול הבעל הבית הנזהר לסלק הפת הנקי של גוי מעל השלחן, כי מי יאמר לו מה תעשה, וכיון שהוא מסולק מעל השלחן, הרי הוא כמי שאינו, ואין כאן חיבוב מצוה כלל. והזהיר על זהירתו יקום:
ואין לומר יבצע הבעל הבית על פת כשר שלו, ויסלק הפת הנקי של גוי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, ואח"כ יחזירנו על השלחן ויאכל האורח מפת הנקי. זה אינו, כי חפץ האורח שתחול הברכה ג"כ על הפת שרצונו לאכול ממנו:
וצריך עיון דלפי פירוש מהרא"י בתרומת הדשן שכתב כאן על דברי המרדכי מ"ש בשם ראבי"ה דסבירא ליה דלא שני ליה בין אם אוכל הבעל הבית הנזכר לבדו, ובין אם ישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, אלא סובר דלעולם יכול הנזהר לבצוע מן היפה של גוי אם שני הלחמים רצה לומר פת גוי נקי ופת ישראל קיבר מונחים לפניו על השלחן, א"כ לפי זה, יהיו דברי המרדכי בב' מקומות הנזכרים לעיל בפנים בסמוך סתרי אהדדי. דלעיל בסימן א' הובא בשם בית יוסף שנראה מדברי המרדכי דפרק כיצד מברכין, שאם נזהר מפת של גוי לא יבצע אלא מפת של ישראל, ואע"פ שהוא קיבר. ואח"כ בסימן זה הובא בשם המרדכי דבפרק אין מעמידין שכתב בשם ראבי"ה דיכול לבצוע מן היפה של גוי, ואעפ"י שהוא נזהר:
ואפשר דסובר בתרומת הדשן אליבא דמרדכי, הא דידיה הא דראבי"ה. דהכא בפרק כיצד מברכין דקאמר שאם נזהר מפת של גוי לא יבצע אלא מפת של ישראל אע"פ שהוא קיבר, משמיה דנפשיה קאמר. והתם בפרק אין מעמידין דקאמר המרדכי כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן היפה של גוי אפי' הוא נזהר מפת של גוי, משמיה דראבי"ה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ודוחק הוא, דהא ראבי"ה רבו היה. וכבר הארכתי בענין זאת הקושיא ופירוקה בחידושים שחדשתי על המרדכי בס"ד, וכאן אין מקום להאריך. עד כאן הגה"ה::
ואחר הנחת אלו ב' הקדמות, זכינו לדון ולומר החילוק שיש בין אם הנזהר אוכל לבדו, ובין אם ישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו. דכשישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, דאז אינו יכול הבעה"ב לסלק הפת של גוי מעל השלחן משום אותו האחר שרוצה לאוכלו, דבודאי הנקיה חביב ליה יותר, ואם יסלקנו הבעל הבית אין זה כבוד לאורח, ואדרבה צעורי קא מצער ליה שבעיניו רואה פת נקי ולבן ונחמד למראה וטוב למאכל ומשם לא יאכל, ועוד אפשר שיביאנו הסילוק הזה שיחשדנו האורח שמסלקו משום דעינו צרה בשלו ליתן לו לאכול מן הפת היפה שהוא יקר יותר מן הקיבר, וכיון שאינו יכול לסלקו מעל השלחן מפני חבירו כנזכר, התירו לו לבצוע מן היפה של גוים משום חביב מצוה דלעיל. אבל אם הוא אוכל לבדו ואין אחר מיסב עמו, יכול הבעל הבית הנזהר לסלק הפת הנקי של גוי מעל השלחן, כי מי יאמר לו מה תעשה, וכיון שהוא מסולק מעל השלחן, הרי הוא כמי שאינו, ואין כאן חיבוב מצוה כלל. והזהיר על זהירתו יקום:
ואין לומר יבצע הבעל הבית על פת כשר שלו, ויסלק הפת הנקי של גוי מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא, ואח"כ יחזירנו על השלחן ויאכל האורח מפת הנקי. זה אינו, כי חפץ האורח שתחול הברכה ג"כ על הפת שרצונו לאכול ממנו:
וצריך עיון דלפי פירוש מהרא"י בתרומת הדשן שכתב כאן על דברי המרדכי מ"ש בשם ראבי"ה דסבירא ליה דלא שני ליה בין אם אוכל הבעל הבית הנזכר לבדו, ובין אם ישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, אלא סובר דלעולם יכול הנזהר לבצוע מן היפה של גוי אם שני הלחמים רצה לומר פת גוי נקי ופת ישראל קיבר מונחים לפניו על השלחן, א"כ לפי זה, יהיו דברי המרדכי בב' מקומות הנזכרים לעיל בפנים בסמוך סתרי אהדדי. דלעיל בסימן א' הובא בשם בית יוסף שנראה מדברי המרדכי דפרק כיצד מברכין, שאם נזהר מפת של גוי לא יבצע אלא מפת של ישראל, ואע"פ שהוא קיבר. ואח"כ בסימן זה הובא בשם המרדכי דבפרק אין מעמידין שכתב בשם ראבי"ה דיכול לבצוע מן היפה של גוי, ואעפ"י שהוא נזהר:
ואפשר דסובר בתרומת הדשן אליבא דמרדכי, הא דידיה הא דראבי"ה. דהכא בפרק כיצד מברכין דקאמר שאם נזהר מפת של גוי לא יבצע אלא מפת של ישראל אע"פ שהוא קיבר, משמיה דנפשיה קאמר. והתם בפרק אין מעמידין דקאמר המרדכי כיון דמצוה מוטלת על בעה"ב יבצע מן היפה של גוי אפי' הוא נזהר מפת של גוי, משמיה דראבי"ה קאמר, וליה לא סבירא ליה. ודוחק הוא, דהא ראבי"ה רבו היה. וכבר הארכתי בענין זאת הקושיא ופירוקה בחידושים שחדשתי על המרדכי בס"ד, וכאן אין מקום להאריך. עד כאן הגה"ה::
24
כ״הולפי פירושו סבר ראבי"ה, דלעולם יכול הבעל הבית הנזהר לבצוע מן היפה של גוי אם שתי לחם מונחים לפניו באקראי בעלמא, אפילו אם אוכל לבדו. אלא כמו שפסק השלחן ערוך באורח חיים בסימן הנזכר, וביורה דעה סימן קי"ב, דלא התיר לבעל הבית הנזהר לבצוע על היפה של גוי, כי אם שמיסב עמו ישראל שאינו נזהר בכך, וכן הוא דעת המרדכי כדהביאנו לעיל בסימן א':
25