שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, ברכות הנהנין ב׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Birkot HaNehenin 2
א׳ידבר על איזה פת מברכין המוציא, ועל איזה פת מברכין בורא מיני מזונות, ובו ז' סימנים:
1
ב׳א' כתב הטור בסימן קס"ח וזה לשונו, פת הבא בכיסנין, והוא פת העשוי כמין כיסין מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, ואף על פי שלא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וג' ברכות. (וצריך נטילה, ולא יברך עליהם, כי יש אומרים שאין צריך נטילה כלל כי אם ללחם גמור. לפיכך יטול ידיו מספק, ולא יברך כי הברכות אינן מעכבות, עיין בבית יוסף סימן קנ"ח). ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך עליו ג' ברכות, אע"פ שלא בירך עליו המוציא תחילה. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך המוציא וג' ברכות, דבטלה דעתו אצל כל אדם דבתר רובא אזלינן, עכ"ל. ומיירי שנילושה העיסה במים לבד:
2
ג׳ב' ואם עירב בעיסה דבש או שמן או חלב, או שעירב בה מיני תבלין (והמים שבעיסה הם הרוב) ואפאה, אפילו לא מילא העיסה בשום דבר, נקרא ג"כ פת הבא בכסנין, והוא שיהיה טעם תערובות המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, כך כתב מהרי"ק בשלחן ערוך שלו (או"ח קסח, ז). אבל מורי כתב בשלחן ערוך שלו (שם בהג"ה) וזה לשונו, ויש אומרים שזהו פת גמור, אלא א"כ יש בהן הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקו"ך שכמעט הדבש או התבלין הן עיקר וכן נוהגין, עכ"ל:
3
ד׳ומכל מקום ירא שמים יוצא ידי כולם, ולא יאכל לכתחילה פת הנאפה מעיסה שעירב או דבש ושמן או חלב או תבליןהגה"הפירוש, הדבש או התבלין הם הרוב והעיקר שהעיסה נילושה בהן, ולא נתן מים אלא מעט ובטלין במיעוטן, ובהא כולי עלמא מודו דיש להם דין כיסנין, וכל שכן אם כל העיסה נילושה בדבש או בשאר משקין ואין בה מים כלל, דכל אפי שוה להדין כסנין דלעיל. לא נחלקו אלא על פת הבאה מעיסה שעירב בה דבש או שאר מיני משקין והמים שבעיסה הם הרוב, שמהרי"ק סבירא ליה שזהו נקרא ג"כ פת הבאה בכיסנין אם טעם התערובות ניכר בעיסה. ומוהר"ם סבירא ליה שזהו נקרא פת גמור, הואיל והמים שבעיסה הם הרוב, אע"ג שנתן בה ג"כ שאר משקין, כיון דמיעוטא נינהו, בטלים הם לגבי המים ויש לאותה העיסה דין פת גמור לכל דבר. עד כאן לשון הגה"ה: אם טעם התערובות המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, אלא בתוך הסעודה, דהיינו שבירך ברכת המוציא תחילה על לחם גמור. (אלא א"כ יאכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו, אז יאכל בו אפי' שלא בתוך הסעודה ויברך עליו המוציא וג' ברכות דומיא דכיסנין דלעיל). ולא יאכל ג"כ מאותן עוגות שקורין שמאל"ץ קיכי"ן שעירב בלישתן שומן וטעם השומן ניכר בעיסה, אלא בתוך הסעודה, (אא"כ יאכל ממנו שיעור שאחרים קובעין עליו כמו כיסנין דלעיל), דהיינו שבירך תחילה ברכת המוציא על לחם גמור ואח"כ אוכל אלו דברים הנזכרים כרצונו, אם מעט אם הרבה יאכל. (ופשרה כזו כתב הבית יוסף ג"כ בסימן קס"ח בדין לחמניות שבשלם במים או טגנם בשמן ויש בו תואר לחם, ויבא זה בפנים בסימן ג' הסמוך). אבל אותה פת שנילושה בחלב ואין בו מים כלל כי אם חלב ממש, וטעם החלב ניכר בה יפה, ודאי דין פת הבאה בכיסנין יש לה אליבא דכולי עלמא, ואינו מברך עליהן המוציא וג' ברכות, רק בורא מיני מזונות (כשאוכל אותם שלא בתוך הסעודה). אלא א"כ אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו:
4
ה׳וכל שכן אותן כיסנין שאנו רגילין לעשות בפורים שקורין פורים קרעפלי"ך, שהעיסה נילושה בדבש ובמיני תבלין, וגם ממלאין אותם במיני מרקחת כידוע, שיש להם דין פת הבאה בכיסנין ככל משפטיו והלכותיו אליבא דכולי עלמא:
5
ו׳ג' כתב הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, לחמניות (פירוש לחמים קטנים ודקים), אותן שבלילתן עבה (כלומר כשבללן במים עם קמח עושה אותם עב), לחם גמור הוא ומברכין עליהם המוציא וברכת המזון. ואם בללם במים או טגנם בשמן, (פירוש ואינם אפויים בתנור) ויש בה תואר לחם (אחר הבישול והטיגון, כלומר שלא נימוח לגמרי אלא ניכר וידוע שהוא לחם), כתב הטור במקום הנזכר אפילו הכי מברך עליו המוציא. והבית יוסף הביא שם קצת פוסקים שאין מברכין עליו המוציא, רק בורא מיני מזונות, ואפי' בלילתו עבה ויש עליה תוריתא דנהמא, הואיל והיא מבושלת במים או מטוגן בדבש אין מברכין עליה המוציא לפי דעת הסוברים כן, ואפי' נתחייבת בחלה. דלא דמי ברכת המוציא לחלה, דחלה בתר גלגול העיסה אזלינן. אבל ברכת המוציא הולך אחר שעת אפייה. ומסיק בשלחן ערוך (או"ח קסח, יג), שירא שמים לא יאכלם אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה. וכתב מורי על זה וזה לשונו, וכל זה לא מיירי אלא בדאית ביה לאחר אפייה (נראה לי מלת אפייה טעות סופר, וכך צריך לומר, לאחר בישול או טיגון) תואר לחם. אבל אי לית ביה תואר לחם, כגון לאקשי"ן שקורין בלשון אחר ורימזל"ך, לכולי עלמא אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מקרי לחם. אבל פשטי"ד וקרעפליך מקרי תואר לחם ואין לאכלן אלא אם כן בירך על שאר פת תחלה, עד כאן:
6
ז׳וכתב עוד הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, ואותן שבלילתן רכה ודקין מאוד, מברכין עליהן בורא מיני מזונות. ואם קבע עליהן סעודה, מברכין המוציא וג' ברכות. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, עד כאן:
7
ח׳וכמדומה לי שלא ראיתי במדינות אלו עיסה שבלילתה רכה, כי כל עיסות שעושין נשים שלנו לישתן עבה וקשה. ואפילו אותה עיסה שעושין ממנה רקיקים דקין וטוגנים אותו בשמן שקורין בלשון אחר הויז"ן בלאזן, אפילו הכי לישתה עבה, רק שמגלגלין אותה אח"כ הדק היטב:
8
ט׳אך שמעתי שמקצת נשים במדינת רוסיא עושין לפעמים עיסה שבלילתה רכה ודקה מאוד, דהיינו שנותנין קמח ומים בקדירה או בקערה ומערבין אותם בכף הקמח והמים יחד, ודרכם לשפוך אותה העיסה בכף עלי ירקות רחבים שלא ישפכו לחוץ, ונאפין בתנור בלי לישה וגלגול כלל, כי אין ביכולת ללוש ולגלגל אותה העיסה ביד או בעץ הגלגול לפי שהיא רכה מאוד כמו דייסא או יותר מזה כי יש בה מים רבים, רק היא נשפכת כמים על העלין שאופין אותן עליהם בתנור, וקורין אותן רקיקים בלשון רוסיא נאליסניק"י על שם שאופן אותן על העלין, ועל עיסה זו וכיוצא בזה כתב הטור ואותן שבלילתן רכה ודקין מאוד מברכין עליהן בורא מיני מזונות, ואי קבע עליהן סעודה מברכין עליהם המוציא וג' ברכות וכו':
9
י׳ואין לומר שבכלל בלילתו רכה ודקין שכתב הטור כאן, הוא ג"כ אותה עיסה שעושין בעיר פראג מסולת נקייה ובלילתה ג"כ רכה מאוד, ונוטל בכף מאותה כלי שהעיסה בתוכו ושופך אותה בדפוס של ברזל וקורין אותו פורב"ן, ויש למעלה עוד ברזל אחר כמוהו והעיסה נשפך בין שני הברזלים וכשמהדק ברזל בברזל יחד כעין צבת שקורין צוואנג ואותו הרקיק הוא בתווך ואז נאפה מיד על הברזל שהוא יחם מאוד ויעלו על אותן הרקיקין צורות ותמונות שקורין בלשון אחר גיאזור"ט בצלם ודמות הברזל החקוק בתוכו, ונקראים אותן הרקיקים בלשון פיהם וואפלטקו"ס, כי אלו אין להם תורת לחם כלל הואיל ונתפשטו כל כך דק דק, ואפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות, ודמיא לטריתא שכתב הטור בסימן הנזכר וזה לשונו, אבל טריתא שבלילתה רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבין אותו ושופכין אותו על הכירה והוא נתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות, ע"כ. ופירש הבית יוסף דבריו, דאפילו הקביעות אינו מועיל בהם:
10
י״אולפי דעתי שאלו רקיקים וואפלטקו"ס שהזכרתי בסמוך הנעשים בב' ברזלים, הן הנה הרקיקים עצמן שכתב רבינו יונה בפרק כיצד מברכין גבי טריתא דארעא, שאמר שם דמברכין עלה בורא מיני מזונות, ואי קבע סעודתו עילוהי מברך עלה המוציא וג' ברכות, כתב על זה וזה לשונו, ואמר ר"י הזקן, ודוקא בהני ובכיוצא בזה מועיל קביעות, אבל באלו הרקיקים הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים אין קביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזנות, שאין קביעות אכילה בזה לעולם, עד כאן. והא דלא כתב הטור זה הדין דב' ברזלים מפורש בהדיא, כמו שכתב הר"י בשם ר"י. דסמוך בזה על דין טוריתא שכתב בסוף בסימן הנזכר, ולישנא דגמרא נקט ואזיל:
11
י״בכתב שבילי לקט וזה לשונו, על כובא דארעא, היינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה מים וקמח ומערבין בה ואופין שם ולחמניות, והן אותן שבלילתן רכה ודקין מאודהגה"הואם תאמר לפי האמת מה נשתנו אלו מאלו, והלא אידי ואידי בלילתן רכה ודקין הן. ויש לומר, כיון דאלו הרקיקין שעושין בשני ברזלים הם דקין וקלושין ביותר, על כן יצאו מתורת לחם ואין מברכין עליהם מעולם כי אם בורא מיני מזונות:
וכהאי גוונא צריכין לחלק על דברי המרדכי ריש פרק כיצד מברכין, גבי לחמניות דאסיקנא בגמרא דאי קבע סעודה עלייהו דמברך המוציא, ופירש הוא בשם ר"י, דהיינו נילוש. ולעיל מיניה כתב בשם ר"י, שהיה מסופק בנילוש אי הוי קביעתו קביעות או לא, על כן היה נוהג שלא לאוכלם כי אם תוך הסעודה, א"כ סתרי אהדדי. וצריכין לחלק ולומר דתרי גווני נילוש הן, ומין אחד הוא דק יותר מהמין השני, כמו דאמרינן גבי וואפלטקו"ש דלעיל:
וזהו החילוק גופו מפורש בהדיא בדברי רבינו יונה בפרק כיצד מברכין. דבתחלה גבי הא דאמר אביי (ברכות לז, ב) טריתא פטורה מן החלה, כתב בשם ר"י הזקן וזה לשונו, אבל באלו הרקיקין הדקין שעושין בב' ברזלים, אין קביעות אכילה בזה לעולם, כדהובא לעיל בסמוך בפנים. ולקמן הא דלחמניות מברכין עליהן המוציא, כתב זה לשונו, רוב המפרשים אומרים שלחמניות הם כעין כעבין, וקשה על זה אמאי אצטריך למימר דמברך עליהם המוציא היכא דקבע עלייהו, שהרי פשוט הוא וכו'. עד ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות הם רקיקים דקין ונקראים בלע"ז נבלי"ש, ומפני שבלילתן בתחלה רכה הוצרך להשמיענו היכא דקבע עלייהו סעודה מברכין עליהן המוציא, עד כאן:
שמע מיניה בהדיא דסבירא ליה דדין הרקיקים הדקין שעושין בב' ברזלים לחוד, ודין הרקיקים דלחמניות לחוד, דבאלו מועיל בהן הקביעות, ובאלו אין מועיל בהן קביעות ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות, אע"ג דאידי ואידי בלילתן רכה ודקין הן, ואמאי אם לא שנאמר דסבירא ליה להביא החילוק שחלקנו בסמוך, דאותן רקיקים הדקין שעושין בב' ברזלים כדלעיל הם דקים יותר מאלו רקיקי לחמניות שקורין נבלי"ש, אם כן אין מועיל בהן הקביעות ואין מברכין עליהן כי אם בורא מיני מזונות ומעין ג', עד כאן הגה"ה: הנזכרים לעיל בפנים בסימן ג' בשם הטור, ופת הבא בכיסנין, אי קבע סעודה על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקנוח סעודה, רצה לומר שאכלן שלא מחמת סעודה, מברכין עליהן בורא מיני מזונות דהוי להו כמו פירות הבאים בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר אותן, עד כאן:
וכהאי גוונא צריכין לחלק על דברי המרדכי ריש פרק כיצד מברכין, גבי לחמניות דאסיקנא בגמרא דאי קבע סעודה עלייהו דמברך המוציא, ופירש הוא בשם ר"י, דהיינו נילוש. ולעיל מיניה כתב בשם ר"י, שהיה מסופק בנילוש אי הוי קביעתו קביעות או לא, על כן היה נוהג שלא לאוכלם כי אם תוך הסעודה, א"כ סתרי אהדדי. וצריכין לחלק ולומר דתרי גווני נילוש הן, ומין אחד הוא דק יותר מהמין השני, כמו דאמרינן גבי וואפלטקו"ש דלעיל:
וזהו החילוק גופו מפורש בהדיא בדברי רבינו יונה בפרק כיצד מברכין. דבתחלה גבי הא דאמר אביי (ברכות לז, ב) טריתא פטורה מן החלה, כתב בשם ר"י הזקן וזה לשונו, אבל באלו הרקיקין הדקין שעושין בב' ברזלים, אין קביעות אכילה בזה לעולם, כדהובא לעיל בסמוך בפנים. ולקמן הא דלחמניות מברכין עליהן המוציא, כתב זה לשונו, רוב המפרשים אומרים שלחמניות הם כעין כעבין, וקשה על זה אמאי אצטריך למימר דמברך עליהם המוציא היכא דקבע עלייהו, שהרי פשוט הוא וכו'. עד ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות הם רקיקים דקין ונקראים בלע"ז נבלי"ש, ומפני שבלילתן בתחלה רכה הוצרך להשמיענו היכא דקבע עלייהו סעודה מברכין עליהן המוציא, עד כאן:
שמע מיניה בהדיא דסבירא ליה דדין הרקיקים הדקין שעושין בב' ברזלים לחוד, ודין הרקיקים דלחמניות לחוד, דבאלו מועיל בהן הקביעות, ובאלו אין מועיל בהן קביעות ואין מברכין עליהן רק בורא מיני מזונות, אע"ג דאידי ואידי בלילתן רכה ודקין הן, ואמאי אם לא שנאמר דסבירא ליה להביא החילוק שחלקנו בסמוך, דאותן רקיקים הדקין שעושין בב' ברזלים כדלעיל הם דקים יותר מאלו רקיקי לחמניות שקורין נבלי"ש, אם כן אין מועיל בהן הקביעות ואין מברכין עליהן כי אם בורא מיני מזונות ומעין ג', עד כאן הגה"ה: הנזכרים לעיל בפנים בסימן ג' בשם הטור, ופת הבא בכיסנין, אי קבע סעודה על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקנוח סעודה, רצה לומר שאכלן שלא מחמת סעודה, מברכין עליהן בורא מיני מזונות דהוי להו כמו פירות הבאים בתוך הסעודה וטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר אותן, עד כאן:
12
י״גומכלל הדברים שנתבארו בכלל זה אתה לומד, דאם באו בתוך הסעודה כיסנין הממולאים בפירות או במיני מרקחת, כגון אותן שרגילין לעשות בפורים וקורין אותן פורים קרעפליך, או באו בתוך הסעודה מיני מתיקה שקורין לעקו"ך, או באו בתוך הסעודה אותן לחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד הנזכרים בטור, והם אותן שנאפין בתנור על העלין כדלעיל ונקראים בלשון רוסי"א נאליסנק"י, או באו בתוך הסעודה אותן הרקיקים הדקים ביותר שעושין בשני ברזלים הנקראים וואפלטק"ש, כל אלו והדומה להם אי אכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם:
13
י״דאבל שאר מיני מאכלי עיסה הבאים בתוך הסעודה, זולת אלו ד' מינים הנזכרים פה, ואפי' אותן עוגות הדקין שקורין הויז"ן בלאזין שהם דקין ביותר ומטוגנים בשמן או בשאר משקין ולעולם אין מברכין עליהם כי אם בורא מיני מזונות כי אין בהם צורתא דנהמא, אפילו הכי אין קובעין ברכה לעצמן כשבאין בתוך הסעודה, הואיל ובלילתן עבה בתחילה ואינם ממולאים בשום דבר, פת פוטרתן:
14
ט״וד' ואף אלו הד' מיני מאכלי עיסה הנזכרים, לא אמרן שקובעין ברכה לעצמן תוך הסעודה, אלא דוקא אי אכיל להו תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, אז טעונין ברכה לפניהם ברכה בורא מיני מזונות, דהוה כמו פירות הבאים בתוך הסעודה הטעונין ברכה לפניהם. אבל אי אכלינהו מחמת הסעודה, (ומה נקרא מחמת הסעודה, או שלא מחמת הסעודה יתבאר לקמן בסמוך בהגהתי), אין צריך לברך עליהן דבכלל פת הן. כנלענ"ד לנהוג באלו הדברים הבאים בתוך הסעודה מהטעמים הנזכרים לעיל בכלל זה
15
ט״זאמר המגיה, ואבוא היום אל העיון אדוני אבי י"ץ כמ"ש בסימן שלפני זה, ואקח"ה פ"ת לח"ם מפת הבאה בכיסנין ומלחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד שכתב אדוני אבי י"ץ בסימן שלפני זה בשם הטור ז"ל, ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ואפרש בס"ד לתלמיד קטן כמוני או פחות ממני מה קרוי שלא מחמת הסעודה הנאמר כאן, כי דברי הטור בזה הם קצת סתומים, וע"י זה אגלגל מילתא על דברי הטור הנזכרים כאן למה תלה הדבר כאן באוכל, שכתב ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו', ולקמן בריש סימן קע"ז הביא דברי רב פפא (ברכות מא, ב) שאמר דברים הבאים בתוך הסעודה וכו', הרי תלה הדבר בהבאה:
16
י״זועוד קשה על מה שפירשו המפרשים ז"ל אמימרא דרב פפא דלעיל, במה שאמר דברים הבאים מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה וכו', וזכרו שם המפרשים הרבה מיני מאכלים מה נקרא מחמת סעודה ומה נקרא שלא מחמת סעודה, כגון בשר ודגים וירקות וכו' הם מחמת סעודה, פירות תאנים וענבים וכו' הם שלא מחמת סעודה. ומלחמניות ומפת הבאה בכיסנין דלעיל לא דברו מהם שום דבר אם הם מחמת הסעודה, או אינם מחמת הסעודה:
17
י״חוהנראה לעניות דעתי, דממה שכתב הטור ואותן לחמניות וכו' ואי קבע עליהן וכו', ואי אכיל להו בתוך הסעודה וכו', כמו שהובא בפנים בסימן ג' שמעינן מהא דשני דרכים יש לאלו לחמניות וכיסנין:
18
י״טדרך אחד הוא אם אוכל אותן שלא מתוך הסעודה, אז מברכין עליהן בורא מיני מזונות. ואי קבע סעודתו עליהן, או אכל מהם שיעור שאחרים רגילין לקבוע, אז מברך עליהן המוציא:
19
כ׳דרך ב' הוא אם רוצה לאכול מאלו תוך הסעודה אז הוי דינא הכי, אי אכיל להו שלא מחמת הסעודה, פירוש שאינו קובע עליהן לאוכלן לשם סעודה למלא כריסו, אלא אוכלן בתוך הסעודה לתענוג ולקנוח בעלמא, אז דינם כפירות שצריכים ברכה לפניה, וכמו שנתבארו בדברי שבולי לקט שהובא לעיל בסמוך בפנים שכתב ז"ל ,על כובא דארעא ועל לחמניות וכו', עד מברכין עליהן בורא מיני מזונות דהוי להו כמו פירות, עד כאן. אבל אי אכלינהו מחמת סעודה, רצה לומר שאין אוכלין לתענוג וקינוח, רק אוכלם בשביל שביעה, כגון שעדיין לא מילא כריסו ומבקש אוכל למו למלא נפשו כי ירעב, הואיל דלדידיה הוו השתא באים מחמת סעודה, נחשב לו כבשר וגבינה או תבשיל אחר הבאין מחמת הסעודה שאין מברכין עליהן אף כשאין אוכל מהן אלא מעט:
20
כ״אושני הדרכים האלו נזכרים ונעשים בדברי הטור שהובא בסמוך באותה בבא המתחלת ואותן לחמניות שבלילתן רכה ודקין מאוד וכו', ואי קבע עליהן סעודתו וכו'. הנה מה שכתב, ואי קבע עליהן סעודה מברך עליהן המוציא, שרצונו לומר אפילו לא בצע על לחם אחר מתחילה, מברך עליהן המוציא, הוא הדרך הראשון שהזכרתי. ומה שכתב אח"כ ואם אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהם וכו', שרצונו לומר דוקא שלא מחמת הסעודה, כלומר שאין אוכלם לשובע רק לתענוג ולקינוח כדלעיל, אז טעונין ברכה לפניהם דהוו ליה כמו פירות הבאים בתוך הסעודה כדלעיל בשם שבולי לקט. אבל אם הם באים מחמת הסעודה, רוצה לומר שאוכלם למזון ולשובע, סובר הטור דאין טעונין ברכה ונחשב לו כבשר ודגים ושאר דברים שהם מעיקר סעודה, וזהו הדרך הב' שהזכרתי. ועם זה מפורש שלא מחמת הסעודה דנקט הטור:
21
כ״בובזה נשתנה דין לחמניות וכיסנין דלעיל, מדין פירות, ומדין בשר ודגים וירקות הנזכרים במימרא דרב פפא. דאלו בדיניהם, רצוני לומר דין פירות ודין בשר ודגים וירקות הנזכרים אינם תלוים בדעת האוכל, דעל פירות לעולם צריך לברך ברכה ראשונה בתוך הסעודה אם אוכלן בלא פת, אפילו אם יאמר שאכלם לשם מזון. לבשר ודגים וירקות לעולם אין צריך לברך עליהן בתוך הסעודה, אף על פי שאכלן בלא פת ואומר עליהן שהוא אכלן בתורת קינוח ותענוג בעלמא ולא לשבוע, בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל לחמניות וכיסנין דלעיל, הם תלוין בדעת האוכל. דהיינו אם אוכלם בתורת כיסנין לקינוח סעודה, צריך לברך עליהן אפילו בתוך הסעודה, דהוי ליה כמו פירות הבאים בתוך הסעודה כדלעיל בפנים בשם הטור ובשם שבלי לקט, ואם אוכלן בתורת מזון אין צריך לברך עליהן בתוך הסעודה כנ"ל:
22
כ״גובזה מתורץ מה שהקשיתי לעיל בלשון הטור, דנקט גבי לחמניות ואי אכיל להו בתוך הסעודה כו', שתלה הדבר באוכל. ובריש סימן קע"ז הביא הטור דברי רב פפא שאמר הלכתא דברים הבאים וכו', תלה הדבר בהמביא, ולא באוכל:
23
כ״דאלא להורות בא, שאלו הדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר ודגים וירקות וכו', או הבאים שלא מחמת הסעודה כמו פירות תאנים וענבים וכו', אינם תלוים בדעת האוכל, רק מיד בהבאתם על השלחן תוך הסעודה הם נכרים בעצמם מי מהם באים מחמת הסעודה, ומי מהם הבאים שלא מחמת הסעודה. דהיינו בשר ודגים וירקות וכו' הם מובאים לעולם לצרכי סעודה, כי על כן קראו רז"ל לאלו הדברים מחמת סעודה, ואינו מברך עליהם לעולם כשאכלן תוך הסעודה, כי הפת פוטרן. ופירות תאנים וענבים וכו' הם מובאים לעולם שלא לצורך סעודה, ומברך עליהן אף בתוך הסעודה. ואין אלו מב' מינים הללו, דהיינו בשר ודגים ופירות, תלויים בכוונת האוכל. אבל לחמניות וכיסנין דלעיל, אינם תלויים בהבאה, רק הם תלויים ועומדים בדעת האוכל. אם אוכלן בתורת מזון, או בתורת קינוח כדלעיל. על כן נקט הטור גבייהו לשון ואי אכיל וכו', להורות שהם תלויים בדעת האוכל אם אוכלן לשבוע או לקנוח כנ"ל:
24
כ״הועם זה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל, למה לא זכרו שם המפרשים במילתא דרב פפא לחמניות ופת הבאה בכיסנין בתוך שאר מאכלים שדבר שם שהובאו בתוך הסעודה, אם הם קרויים מחמת הסעודה, או לא. מפני שבאלו דברים אינו יכול להחליט הדין בשעת הבאתן אם לברך עליהן או לא, כמו באינך, כי זה הדבר תלוי בדעת האוכל באיזה אופן הוא, אם אוכלן בתורת מזון, או בתורת כיסנין כמו שכתבתי לעיל:
25
כ״וועם זה מפורש יפה מה קרוי מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה, שכתב הטור בסימן הנזכר. וגם מתורצים יפה הב' קושיות שהקשיתי על דברי הטור לעיל בסמוך בענין זה, ודי בזה עתה למבין ויודה על האמת, עד כאן הג"ה:
26
כ״זה' חלוט שחלטו אחר לישתו ואח"כ אפייה בתנור, פסק השלחן ערוך (או"ח קסח, יד) שהוא פת גמור ומברך עליהם המוציא. שמענו מזה, שאותן גלוסקאות שקורין בלשון אחר איב"ר זאטנ"י זעמ"ל, מברך עליהם המוציא:
27
כ״חו' כתב בית יוסף בסוף סימן הנזכר בשם האגור, המולייתא שקורין פשטיד"א הנאפה בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברכין עליהם המוציא וברכת המזון, עד כאן. וכן הוא בשלחן ערוך (שם יז). ומשמע שהאגור מיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא, אפילו לא קבע סעודה עליהן. דאי איירי דוקא בדקבע סעודתו עליהם, אבל אי לא קבע סעודתו עליהן ברכתם בורא מיני מזונות, היה צריך לפרש. ומדלא פירש וכתב סתם מברכין עליהם המוציא וכו', משמע דאיירי בכל ענין מברכין עליהן המוציא, אפי' לא קבע סעודה עליהן:
28
כ״טונראה לענ"ד דאין זה מנגד למה שכתבתי בכלל זה סימן א' בשם הטור, מפת הבאה בכיסנין שהם מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים דמברך עליהם בורא מיני מזונות אם לא קבע סעודה עליהם. דנוכל לחלק שפיר בין מולייתא הנעשית בבשר או בדגים או בגבינה, ובין מולייתא הנעשית מציקרא ושקדים ואגוזים, בשכבר ידעת כי הבשר או הדגים או הגבינה וכדומה מהדברים שמלפתין בהן את הפת ורגילין לבא בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כשבאים בתוך הסעודה, מהטעם דהם עצמם מזון ואינם באים לקינוח סעודה, אלא להשביע, ועל כן ברכת המוציא שבירך תחלה וברכת המזון שמברך בסוף פוטר אותה, כמו שאבאר זה לקמן כלל ד' סימן א' בס"ד, א"כ ראו מפני זה, כשהן ממולאין בפת שקורין פשטיד"א, שיברך עליו המוציא, דלקביעות סעודה הן עשוין. אבל כשהמולייתא נעשית מצוקר"א ושקדים ואגוזים וכדומה מהדברים שאין מלפתין בהן הפת, הואיל והן טעונין ברכה כשהן באין בתוך הסעודה בפני עצמן, מטעם דלקינוח סעודה ולהנאת עצמם הם באים ולא להשביע כדלקמן, שמע מינה דאין להם שייכות לפת כלל, א"כ ראוי מפני זה אף כשהם ממולאות בתוך הפת אין לברך עליהן המוציא אם לא קבע סעודה עליהן, כך נראה לי מתוך הסברה:
29
ל׳ונוכל ללמוד סברה זו ממה שאמרו רז"ל בפרק הישן (סוכה כז, א) והביאו הבית יוסף בסימן רצ"א וזה לשונו, אפילו אי הוה אמרינן דנפיק בג' סעודות במיני תרגימא, בפירי לא נפיק. ומיני תרגימא פירשו שם התוספות (ד"ה במיני) שהם כמו בשר ודגים וכיוצא בהם, דברים שמלפתין בהן את הפת. וכך כתב השלחן ערוך בדין ג' סעודות בסימן רצ"א (ה) וזה לשונו, ויש אומרים שיכול לעשות בדברים שמלפתין את הפת בבשר ודגים, אבל לא בפירות, עד כאן. וכתב בהג"ה בתשב"ץ סימן קמ"ד על מה שכתוב בפנים, פירות לא בעי סוכה, זה לשון הגה"ה שם, ודוקא פירות הוא דלא בעי סוכה, אבל בשר ודגים וגבינה ושאר דברים חוץ מפירות בעי סוכה, אע"פ דלא הוי פת בסוכה, אם השלים במיני תרגימא יצא. ומיני תרגימא היינו בשר וכיוצא בזה. ומדמהני השלמה שמע מינה בעי סוכה וכו':
30
ל״אהא קמן דיש חילוק בין בשר ודגים, ובין פירות לענין ג' סעודות, ולענין השלמה, ולענין דבעי סוכה. שאפילו מי שסובר שאינו יכול לעשות בפירות ג' סעודות, או השלמה בסוכה, אפ"ה מודה שיכול לעשות בבשר ודגים, וכן הם צריכין סוכה. וטעם כולם הוא, מפני שהם דומים לפת מצד אחר דמיזן זייני כמו פת, אע"ג דאין סועדין הלב כמו פת. כמו כן נוכל לחלק ביניהן ג"כ בנידון דידן:
31
ל״בכללא דמילתא, בשר ודגים וגבינה וירקות חשיבי מעיקר ומחמת הסעודה, וא"כ כשהם ממולאים בפשטיד"א ראוי לברך עליהן המוציא וג' ברכות, אף כי עיקר כוונתו הוא שיהא ממולא בבשר ודגים וכיוצא בזה, כי אין הבשר והדגים והירקות מבטלין אותן מתורת לחם גמור, כי עיקרם הוא שמלפתין עמהם הפת ובכלל לחם הם, שהרי בברכת המוציא לחם מן הארץ פוטרן בכל הסעודות אפילו הן בעין:
32
ל״גמה שאין כן כשהן ממולאים בפירות, כי הפירות אינם מעיקר הסעודה ועיקר כוונתו הוא על פירות, רצוני לומר שיהא ממולא באותן הפירות, ע"כ בטלו מתורת לחם גמור מלברך עליהן המוציא וג' ברכות, אם לא קבע עלייהו סעודתו. ואע"ג דמולייתא הם עיקר כדאמרן, ולעולם מברכין על העיקר ופוטר את הטפילה כדלקמן סוף חלק זה, וא"כ הוה לן לברך על פת כיסנין דלעיל ועל מולייתא זו כברכת הפירות הממולאים בתוכה. אפילו הכי מברכין עליהן בורא מיני מזונות, או המוציא בדקבע, דמין דגן חשיבי ליה אינשי ואזלינן בתריה, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברכין עליהן בורא מיני מזונות אפילו עירב בהן שאר מינין הרבה יותר מהן, כדלקמן בפנים כלל ג' סימן א', וכלל ה' סימן י"א, הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברכין עליהן בורא מיני מזונות, או המוציא בדקבע:
33
ל״דז' כתב בית יוסף (קסח ד"ה כתבו התוס') בשם התוספות (ברכות לז, ב ד"ה תוריתא) והמרדכי (סימן קיט), כשנותנים פירורים במים והמים מתלבנים מחמת הפרורים אזיל ליה תוריתא דנהמא, (פירוש תורת צורת הלחם). וכן היה רגיל ר' דוד ממי"ץ לשרות פירורים מן הלחם בלילה, כדי לאכלם בשחר בלא ברכת המוציא, ובלא ברכת המזון, שלא לאחר כדי שיחזיק ראשו ויוכל להגיד ההלכה, עד כאן. פירוש, ולא היה באחד מאותן הפירורים כזית בפירור אחד, אעפ"י שיש בין כולם כזית, אפ"ה לא היה מברך עליהן המוציא וג' ברכות אלא בורא מיני מזונות ומעין ג', הואיל ולית להו תוריתא דנהמא. אבל אם יש באחד מן הפירורין כזית בפירור אחד, מברך עלייהו המוציא וג' ברכות אע"ג דאזיל ליה תוריתא דנהמא, כמבואר בהדיא בבית יוסף במה שכתב על מה שהביא המרדכי דלעיל וזה לשונו, שם ונראה דהיינו דווקא בפירורין או בפרוסה שאין בה כזית, אבל בפרוסה שיש בה כזית לא, ופשוט הוא, עד כאן. מה שכתב הבית יוסף שאין בה כזית, שפירושו שאין באחד מהפירור או מהפרוסה כזית שלם במקום אחד. וכן מה שכתב אבל בפרוסה שיש בה כזית וכו', ג"כ פירושו שיש כזית שלם בפרוסה אחת בלא צירוף שאר פרוסות:
34
ל״הוכתב עוד המרדכי, וכן השורה פתו ביין אין מברכין עליו המוציא, שיצא מתורת לחם הואיל וסמוק דומה לפת הבאה בכיסנין, ומברך בורא מיני מזונות דמיזן זיין, עד כאן לשון בית יוסף שם:
35
ל״והג"ה וכל זה מיירי דלית ביה פירור אחד דאית ביה כזית, כדלעיל בהגהתי בסמוך. תיבת וסמוק הכתוב בפנים בשם המרדכי, עיין ברוב ספרי המרדכי (סימן קיט) שכתוב ונמוק במקום וסמוק, אבל מה אעשה שהבית יוסף ומוהר"ם בשולחן ערוך (עי' או"ח קסח, יב) תופסין עיקר הגירסא יין אדום וסמוק:
36
ל״זוהחילוק שבין גירסת נמוק, לגירסת סמוק, הוא זה. דלגירסת וסמוק, לכך אין מברכין המוציא על אלו הפירורין הואיל ונשתנו ממראיתם וקבלו מראית האודם מהיין האדום, ודומין לפת הבאה בכיסנין, על כן מברכין עליה בורא מיני מזונות. אבל אם לא היה יין אדום, היו מברכין עליו המוציא. ולגירסת ונמוק, אף אם לא היה היין אדום, אין מברכין עליהן המוציא, הואיל ונמוק ונימוח:
37
ל״חונראה שלכן תופסין הבית יוסף ומוהר"ם ז"ל הגרסא של וסמוק לעיקר, לפי דלגרסת ונמוק איירי המרדכי דשריית הפת הוא ביין לבן, אם כן הוי קשה לפי זה מאי שנא השורה פתו ביין לבן, מהשורה פתו במים, דכתב המרדכי גבי מים כשהמים מתלבנים מחמת הפירורים אז אמרינן דאזיל להו תוריתא דנהמא כנזכר, ה"נ גבי השורה פתו ביין לבן נימא הכי דלא אזיל תוריתא דנהמא אלא א"כ היין מתלבן במראות הלחם מחמת הפירורין. ואין לומר דאין הכי נמי, דמה שכתב המרדכי וכן השורה פתו ביין אין מברכין עליו המוציא שיצא מתורת לחם הואיל ונמוק, כוונתו לומר כן כמו במים, דסתמא דמלתא הואיל ונמוק כבר נתלבן היין מחמת פת ואזיל להו תוריתא דנהמא, דא"כ ליערבינהו וליתנינהו, והכי הוי ליה למרדכי למימר, כשנותנין פירורין במים או ביין והמים או היין מתלבנים מחמת הפירורים אזיל ליה תוריתא דנהמא וכו'. ועוד מאי האי דקאמר, הואיל ונימוק דומה לפת הבאה בכסנין, הא טעמא דנמוק אינו אלא משום דאזיל ליה תוריתא דנהמא. ועוד טעמא דדומה לפת הבאה בכיסנין למה לי, כיון דאזיל ליה תוריתא דנהמא:
38
ל״טאלא בודאי מהא מוכח דגירסת רבותינו בעלי השלחן ערוך היא העיקרית. ובתחלה אתא המרדכי לאשמועינן דהשורה פתו במים דלא אמרינן אזיל להו תוריתא דנהמא, אלא א"כ נתלבנו המים מחמת הפירורין. והוא הדין השורה פתו ביין לבן, דלא אמרינן אזיל ליה תוריתא דנהמא אלא אם כן נתלבן היין במראית תואר לחם מחמת פירורין, דטעם אחד לשניהם. ואחר כך בא לאשמועינן, דהשורה פתו ביין אדום, אף אם לא נתלבן היין מחמת הפירורין, אף על פי כן יצא מתורת לחם, הואיל וסמוק ודומה לפת הבאה בכיסנין, אע"פ שתיבות אדום אינו בשום מרדכי, רק הגירסא השורה פתו ביין, מכל מקום ממקומו הוא מוכרע דמיירי ביין אדום דווקא כמו שכתבתי. וע"כ גם אחרי כן גורסין, הואיל וסמוק:
39
מ׳ואם תאמר אי טעמא דיין אדום משום שנשתנו הפירורין ממראיתן ולית בהו תואר לחם דומיא דפת הבאה בכיסנין, א"כ אפילו אי אית בהו כזית לברך עלייהו בורא מיני מזונות ומעין ג', ולא המוציא וג' ברכות, כמו על פת הבאה בכיסנין:
40
מ״אויש לומר דאי אית בהו כזית חשיבי ולא בטלי, ואפילו לית בהו תוריתא דנהמא אינן יוצאין לעולם מתורת פת, כמו שכתב הר"י ז"ל בפרק כיצד מברכין (ברכות כו, ב ד"ה ע"כ) גבי חביצא, ומביאו ג"כ הטור (סימן קסח), דאפילו אם נתבשלו הפירורין ולית בהו תוריתא דנהמא, אפילו הכי אי אית בהו כזית חשיבי ומברך עלייהו המוציא וג' ברכות, והטעם הוא הואיל והם באים מפת גמור. משא"כ לגבי פת הבאה בכיסנין, דלעולם לא בא לכלל פת לחם גמור, כן נראה לי זה הענין. נאם הקטן בחכמה ובמנין, יעקב הלוי בן לאדוני אבי הרב המחבר יצ"ו, עד כאן הגה"ה:
41
מ״בפנים ונראה לעניות דעתי דיש ללמוד מכאן על אותן חתיכות לחם שמייבשין אצל הגחלים שקורין בלשון אחר פעני"ץ, ושורין אותם אח"כ בשכר, שיברך עליהם המוציא וג' ברכות אם יש בחתיכה פעני"ץ כזית. ואפי' השכר מתלבן מחמת אותה פעני"ץ ואזיל להו תוריתא דנהמא מחמת שרייתה, אפילו הכי מברכין עליה המוציא, והוא שיש בחתיכה אחת לבדה כזית שלם בלי צירוף שאר חתיכות. אבל אם אין בחתיכה אחת כזית לבדה, אע"פ שיש כזית ע"י צירוף פרוסות קטנות, וגם אין לה תוריתא דנהמא, אינו מברך עליה רק בורא מיני מזונות, הואיל ואיכא ב' לריעותא, הפסד צורתא, וגם אין בה כזיתא:
42