שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, ברכות הנהנין ה׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Birkot HaNehenin 5
א׳בדיני ברכת הפירות חיין ומבושלים, והאוכל פירות מבושלים שיש בהן מרק אם צריך ליטול ידיו לזה, ואם היו לפניו מינים הרבה איזה מהן קודם לברכה, ועל איזה פרי מברך בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, וסימן לידע איזהו פרי העץ או פרי האדמה, וירק וקטנית ולפתות חיין ומבושלין, ובו י"ג סימנים:
1
ב׳א' האוכל פירות יבשים מבושלים כגון פלוימ"ן ושאר מינים שיש להם מרק, אין לאכול בלא נטילת ידים, כי הם דברים שטיבולם במשקים, וכל דברים שטיבולן במשקין צריך נטילה כמו שהם שנוים במסכת מכשירין פ"ו (ד) וחד מנהון מים, ומרק זו של פלוימ"ן או שאר פירות יבשים הוא בכלל מים:
2
ג׳ואין להקשות על דברי אלה ממה שכתב רבינו עובדיה בפירוש המשנה הנזכרת זה לשונו, אין לי אלא מים, מנין לרבות היין והשמן וכו', עד תלמוד לומר מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף היין והשמן והחלב כו' שאין להם שם לווי, יצאו מי תותים ומי רמונים ושאר כל מי פירות שיש להם שם לווי כו'. דהתם איירי במשקין היוצא מן הפרי עצמו כמו שכתוב בהדיא מי תותים ומי רמונים, רצו לומר מי תותים עצמם. והוא הדין בשאר מי פירות שיש להם שם לווי המשקין היוצאין מהן, ר"ל מעצמן או שסוחטין מהן אין להם דין אלו הז' משקים הנזכרים שם אשר סימניהם י"ד שח"ט ד"ם, הואיל ויש להם שם לווי כנזכר. משא"כ בנידון דידן במרק של פלוימן, דעיקרן מים ואין שם מי פירות עליהם כלל, כי מי פירות בכל מקום הוא המים הנמשכים מן הפרי עצמו, ולא שהוא בשל ומבושל במים, דזה אינו קרוי מי פירות אלא מרק, דמשום שהוא מבושל עם הפרי ואין להם מראה מים לא נפקי בשביל זה מכלל מים:
3
ד׳על כן מן הראוי שיזהר אדם בזה שאין לאכול פירות יבשים או שאר דברים שיש להם מרק בלי נטילת ידים, כי זה הדין נוהג עתה בזמנינו,הגה"הואין להקשות מהא דכתב הטור סימן ר"ב, ואם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים, כתב הרשב"א שמברך עליו שהכל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, אפשר אם בשלו ונכנס טעמו במים מברך עליו בורא פרי העץ, עד כאן לשונו. א"כ שמע מיניה דמים שבישל בהם פרי אין בהם דין מים לדעת הרא"ש, אלא דין פרי. דמזה לא קשה מידי, דמה ענין ברכת הנהנין לזה, דגבי ברכת הנהנין בהנאה תליא מילתא, מאחר שנהנה מטעם הפרי שהן המים שבשל בהם פרי, מברך עליהן מעין ברכת הפרי, כי טעם הפרי נכנס במים כדלעיל. אבל לשאר מילי, פשיטא דבמילתייהו קיימו, עד כאן: והא ראיה בפסח נוטלין ידינו קודם הטיבול מפני זה הטעם, וכך כתוב באורח חיים בסימן תע"ג (סעיף ו) עיין שם:
4
ה׳ובענין ברכה של נטילה זו, כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם צריך לברך על נטילת ידים כשנוטל לדבר שטיבולו במשקה, אם לא. על כן יטול ידיו ולא יברך עליהן מספק. וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש בו פלוגתא וספק בברכות, שאין לברך, דברכות אינן מעכבות (ברכות יא, ב), ושמא יברך ברכה לבטלה. עיין לקמן בסוף חלק זה בכלל ז' מהעשרה כללים, וכן כתב האשר"י בריש פרק כסוי הדם, וכהאי גוונא כתב הטור ג"כ בסימן תע"ג בדין ברכת הלל, וכן פסק השלחן ערוך בסימן קנ"ח (סעיף ד) ובסימן תע"ג (סעיף ו) דאינו מברך על נטילה זו בין בסדר של פסח כשנוטל ידיו לטיבול הכרפס במי מלח, בין בשאר ימות השנה כשנוטל לטבול במשקה:
5
ו׳ב' לטוורג"א הנקרא בלשון אשכנז פאווידל"א, שעושין מגודגניות שקורין ווייקסילי"ן, מסיק מורי בשלחן ערוך שלו (או"ח רב, ז בהג"ה) לברך עליו שהכל דלאו במלתייהו קיימו הואיל ונימוחו לגמרי. ואם בירך עליהם בורא פרי העץ יצא. וכן הכריע בעל תרומת הדשן בסימן כ"ט, עיין לקמן כלל ו' סימן ב':
6
ז׳ג' שומשמין מברך עליהם בורא פרי האדמה. טחונין, מברך עליהם שהכל. כן כתב בית יוסף סימן ר"ד בשם אבודרהם, והביאו ג"כ בסימן ר"ג. ולא ידעתי למה השמיט הטור זה הדין, וגם השלחן ערוך לא זכרו:
7
ח׳ד' כתב בספר חסידים (בסימן תתנ"ב), אדם שיש בידו אגוז אחד, אל יברך בורא פרי העץ ואחר כך ישבר האגוז, שמא התליע הגרעין או נרקב עד שאינה ראויה לאכילה, נמצא שבירך ברכה לבטלה, עד כאן לשונו. ונראה לי דנקט אגוז, כי אם הבאיש ורימה היתה בו אינה ראויה לכלום, והוי ברכה לבטלה. משא"כ שאר פרי שאף אם הבאיש והתליע בתוכו, עכ"ז לא בירך לבטלה בשביל קליפתו החיצונה ועליה חלה הברכה ג"כ, על כן יותר טוב לברך על הפרי כשהוא שלם משהוא חתוך, שכל מילי דברכות שלם עדיף. יעקב לוי:
8
ט׳ואני אוסיף על דבריו עוד טעם אחר, ואומר כי שבירת האגוז הוא הפסק בין הברכה ובין האכילה, דומיא דחתיכת הלחם שהוא חשיב הפסק לכתחלה בין ברכת המוציא ובין האכילה לסברת התוס' (ברכות לט, ב ד"ה והלכתא) והרא"ש:
9
י׳ה' כתב בעל צדה לדרך במאמר א' כלל ג' וזה לשונו, היו לפניו מינים הרבה וברכותיהן שוות ואין בהן ממין שבע, יברך על החביב. ונקרא חביב המין שרגיל להיות חביב יותר, אפי' אם חפץ עתה במין השני, צריך לברך על המין החביב עליו ברוב הפעמים ויאכל ממנו קצת, ואח"כ יאכל ממין השני אם ירצה, (כן פירש הטור והשלחן ערוך בסימן קי"א (צ"ל ריא, א)). ואם יש בהן מין ז', יברך על מין ז' אפילו אחר חביב לו. כל הקודם בפסוק קודם בברכההגה"האמר המגיה, כאן יש להקשות, הא אמור בפנים בסמוך כל הקודם בפסוק קודם בברכה, דמשמע חטה ושעורה הם קודמין לגפן ותאנה וכו', ואע"פ שאין ברכותיהן שוות. וכבר נתעוררתי על קושיא זו, ותירצתיה במקומה בטור אורח חיים סימן רי"א בחידושי שחידשתי בס"ד על הטור, וזה לשוני שם, נראה לעניות דעתי, דהא דאמרו באין ברכותיהן שוות דמקדים איזה שירצה, היינו כשאחד אינו ממין ז' כגון צנון וזית. אבל כששניהן ממין ז' כגון שעורה וזית, אז המוקדם בפסוק קודם:
ואם תאמר, והלא דברים קל וחומר, אם מקדים באין ברכותיהן שוות מין ז' המוקדם בפסוק למין אחר המאוחר שהוא ג"כ ממין ז' שנשתבחה בו ארץ ישראל, ק"ו שיקדים מין ז' למין אחר שאינו ממין ז':
ויש לומר, דכבר כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין והביאו הבית יוסף וזה לשונו, ואם תאמר מאי שנא כשברכותיהם שוות צריך להקדים מין ז', וכשאין שוות אין צריך להקדים. ויש לומר, דודאי כשברכותיהן שוות דבברכת האחד פוטר את חבירו, אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד, לא שייכי זה לזה כלל, כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון, עד כאן לשונו. עיניכם הרואות סברת הרא"ש כשיש לשני המינים שייכות להדדי בברכה אז יברך על ז' המינים ויפטור את השני, וטעם מסתבר הוא, דמחזי בושתו של המין החשוב אם נקדים לפניו המין השפל ממנו. אבל כשאין להם הצטרפות ושייכות להדדי בברכה, אז כל אחד נפרד מחבירו ולית דין בר בושת, כך צ"ל סברת הרא"ש בזה:
כן אני אומר בנידון דידן, שזית קודם לשעורה, אע"ג דאין להם שייכות להדדי בענין ברכה שזה ברכתו בורא פרי האדמה וזה בורא פרי העץ, מכל מקום יש להם שייכות להדדי מצד אחר ששניהם ממין ז' שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והואיל ויש להם דיבוק מצד אחד ואין ביניהם פרידה לגמרי, ראוי מפני זה שיהיה חשוב קודם, דהיינו הקודם בקרא וסמוך לארץ. משא"כ בצנון וזית שהם דברים נפרדים, הן מצד הברכה הן מצד החשיבות, שזית נקרא מין חשוב שהוא מז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, וצנון אין מין חשוב, והואיל והם פרודים לגמרי אין שייך בהם דין קדימה, דלא שייך כאן טעם כדי שלא יראה בושתו, דזה אינו בר בושת כיון שהם נפרדים זה מזה לגמרי הן בברכה הן בחשיבות, וק"ל:. ותמרים וענבים, תמרים קודמים, שהתמרים שני לארץ בתרא, וגפן שלישי לארץ שבראש הפסוק. בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודם לשהכל, לפי שברכה פרטית חשובה מכללית עכ"ל. וכן כתב אבודרה"ם בהלכות ברכות שער חמישי, ונמשכין בזה אחר דעת הרא"ש שכתב בפרק כיצד מברכין והביאו הטור בסימן רי"א עיין שם. נמצא לדעתם ולדעת הרא"ש ז"ל היכא דהביאו לפניו מיני פירות שלשה חלוקים בדבר:
ואם תאמר, והלא דברים קל וחומר, אם מקדים באין ברכותיהן שוות מין ז' המוקדם בפסוק למין אחר המאוחר שהוא ג"כ ממין ז' שנשתבחה בו ארץ ישראל, ק"ו שיקדים מין ז' למין אחר שאינו ממין ז':
ויש לומר, דכבר כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין והביאו הבית יוסף וזה לשונו, ואם תאמר מאי שנא כשברכותיהם שוות צריך להקדים מין ז', וכשאין שוות אין צריך להקדים. ויש לומר, דודאי כשברכותיהן שוות דבברכת האחד פוטר את חבירו, אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד, לא שייכי זה לזה כלל, כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון, עד כאן לשונו. עיניכם הרואות סברת הרא"ש כשיש לשני המינים שייכות להדדי בברכה אז יברך על ז' המינים ויפטור את השני, וטעם מסתבר הוא, דמחזי בושתו של המין החשוב אם נקדים לפניו המין השפל ממנו. אבל כשאין להם הצטרפות ושייכות להדדי בברכה, אז כל אחד נפרד מחבירו ולית דין בר בושת, כך צ"ל סברת הרא"ש בזה:
כן אני אומר בנידון דידן, שזית קודם לשעורה, אע"ג דאין להם שייכות להדדי בענין ברכה שזה ברכתו בורא פרי האדמה וזה בורא פרי העץ, מכל מקום יש להם שייכות להדדי מצד אחר ששניהם ממין ז' שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והואיל ויש להם דיבוק מצד אחד ואין ביניהם פרידה לגמרי, ראוי מפני זה שיהיה חשוב קודם, דהיינו הקודם בקרא וסמוך לארץ. משא"כ בצנון וזית שהם דברים נפרדים, הן מצד הברכה הן מצד החשיבות, שזית נקרא מין חשוב שהוא מז' מינין שנשתבחה בהן ארץ ישראל, וצנון אין מין חשוב, והואיל והם פרודים לגמרי אין שייך בהם דין קדימה, דלא שייך כאן טעם כדי שלא יראה בושתו, דזה אינו בר בושת כיון שהם נפרדים זה מזה לגמרי הן בברכה הן בחשיבות, וק"ל:. ותמרים וענבים, תמרים קודמים, שהתמרים שני לארץ בתרא, וגפן שלישי לארץ שבראש הפסוק. בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודם לשהכל, לפי שברכה פרטית חשובה מכללית עכ"ל. וכן כתב אבודרה"ם בהלכות ברכות שער חמישי, ונמשכין בזה אחר דעת הרא"ש שכתב בפרק כיצד מברכין והביאו הטור בסימן רי"א עיין שם. נמצא לדעתם ולדעת הרא"ש ז"ל היכא דהביאו לפניו מיני פירות שלשה חלוקים בדבר:
10
י״אהביאו לפניו שני מינים שברכותיהן שוות ואין ביניהם ממין ז', כגון תפוחים ואגוזים או אגוזים ואתרוג, מקדים החביב, הואיל והאחד נפטר בברכת חבירו, מצוה להקדים החביב. וכמו שהשיב בתרומת הדשן בתשובה בסימן ל"ב זה לשונו שם, דכל ברכת הנהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו מברך ומשבח, ואע"פ שאינו רוצה בו אלא לאחרונה, אפילו הכי כיון שהוא חביב לו יותר יש לו להקדימו כדי שיברך עליו תחלה. ויאכל ממנו מעט, ואח"כ יאכל מן האחר, ואח"כ יחזור ויאכל מפרי הראשון שהתחיל, ואין צריך לחזור ולברך עליו פעם שנית, שזה שאכל בנתיים מהפרי האחר לא הוי הפסקה, כיון שהיה דעתו לאכול מזה:
11
י״בואם יש בהן ממין שבע, כגון תאנים ותפוחים, מקדים מין שבעה אעפ"י שאינו חביב עליו כמו המין האחר שאינו ממין שבעה, מפני שהוא חשוב הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל:
12
י״גואם אין ברכותיהן שוות, אעפ"י שיש בהן מין ז' כגון זית וצנון, איזה מהן שירצה יקדים. ואפילו אחד מהן חביב עליו יותר, יכול לברך על השני, כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשונה אין עדיפות בחביב או בחשוב. מין ז' קרוי חשוב הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל:
13
י״דואשא משלי ואומר, מה שמצאתי כתוב בספר מדרש שמואל בשם הר"ם אלמושנינו על מה שאמרו רז"ל במשנה (אבות ד, א) איזהו מכובד המכבד את הבריות, וזה לשונו שם, כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד, אשר בהיותו מכבד לאחרים הם נשארים מכובדים, וזה אמרו המכבד את הבריות, רצו לומר אשר יצדק עליו שהוא המכבד את הבריות, כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה יהיה קלון למעולה ההוא, וא"כ גדר המכובד הוא באשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו, כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שמכבדו, וא"כ המכבד את הבריות אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם, הנה איש זה מכובד בלי ספק, כי הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד, ונמצא שבהיותו פועל הכבוד הוא מתפעל מהכבוד עצמו, כי במה שיתכבדו בהכנעתו אליהם הוא כבוד גדול לו והוראות מעלתו, וכפי גדר הכבוד שהוא אות ניתן בפי המעולה, הרי נתן לו כבוד גדול ואות למעלתו במה שמתכבדים בהכנעתו, מבהכנעת זולתו, וזהו דקדוק נכון. עד כאן לשונו:
14
ט״והנה ממשל משלים אנכי, כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט), הוא ועץ השדה היינו הזית הנזכר בסמוך בנדון דידן ג"כ אינו מתכבד, על דרך משל הקדמתו לצנון הואיל ואין לו עמו שייכות כלל כנזכר, כבוד הקדמתו לא נחשב בעיניו למאומה, וק"ל:
15
ט״זואין להקשות מאי דוחקיה דטור, ומי הכריחו לכנוס בסברא זו. ולמה לא פסק גבי אין ברכותיהן שוות, דאיזו שירצה יקדים לעולם אפילו בששניהם ממין ז', אלמה כתב בסימן רי"א הנזכר גבי כל הקודם בפסוק קודם לברכה, זית קודם לשעורה שהוא ראשון לארץ בתרא וכו', ושעורה שני לארץ קמא. וכתב עוד בזה הסימן חטה קודמת לזית וכו' מפני שקודמת בפסוק:
16
י״זואי משום דרב יוסף ואי תימא ר' יצחק שאמר בגמרא פרק כיצד מברכין (ברכות מא, ב) והביאו הטור בסימן הנזכר שכל המוקדם בפסוק קודם בברכה וכו'. הוה מוקמינן דווקא בדברים שברכותיהן שוות, כגון חטה לגבי שעורה, וענבים לגבי תאנה. אבל היכא שאין ברכותיהן שוות, יכול להקדים איזה מהן שירצה לעולם אפילו כששניהם ממין ז':
17
י״חויש לתרץ דניחא ליה לטור באוקימתא דא, דאז אתיא מימרא דרב יוסף ואי תימא ר' יצחק דלעיל כפשטא. דאמר שם שכל המוקדם בפסוק קודם בברכה, משמע בכל ענין, ולא נצטרך לדחוק ולומר שמה שאמר כל הקודם בפסוק קודם בברכה לא אמרו בכל ז' המינים אלא בפרי האדמה בפני עצמו, ובפרי העץ בפני עצמו, כגון חטה ושעורה שיש להקדים חטה לשעורה, וגפן ותאנה שיש להקדים הגפן לתאנה, אבל היכא שאין ברכותיהן שוות, כגון שעורה לגבי זית, לא הוי בכלל כל הקודם בפסוק קודם בברכה. אבל לפי מה שכתב הטור, אתיא מימרא דר' יצחק דלעיל כפשטא, ויהי' מוקדם לעולם אף באותן שאין ברכותיהם שוות:
18
י״טכתב בית יוסף בסימן ר"ו בפסקא המתחלת בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא וכו', עד הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה בורא פרי האדמה. אבל צנון וזית, ובירך על הצנון לא נפטר זית. ומיהו הר"י כתב שם, דהיינו דוקא שבשעה שבירך בורא פרי האדמה, לא נתכוין לפטור פרי העץ. אבל אם נתכוין לפטור פרי העץ, אינו צריך לחזור ולברך. ולכתחילה אין לעשות כן, דאפושי ברכות כי האי עדיף מלהפקיע ברכות, כי צריך ליתן לכל מין מעין ברכותיו כשאין ברכותיהן שוות, כמו שדרשו רז"ל (ברכות מ, א) על הפסוק (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום וכו':
19
כ׳וכתב שם הרשב"א, שאם היו לפניו אתרוג וזית, וקדם ובירך על האתרוג, אעפ"י שאין רשאי להקדים (דמין ז' עדיף), אינו צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות, והוא שנתכוין לפטור את הזית בברכת האתרוג. אבל לא נתכוין, לא, שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את שהוא חשוב דרך גררא, אלא דרך כוונה. ולפי פירוש זה, אם היה אוכל תפוחים וברך עליהן, ואחר כך הביאו לפניו אגוזים, אם התפוחים חביבים לו יותר, פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים. אבל אם אינם חביבים, אינם פוטרין את האגוזים אלא א"כ נתכוין לה מתחלה, עד כאן לשון בית יוסף במקום הנזכר:
20
כ״אונראה לי דלאו דווקא נקט כאן ואחר כך הביאו לפניו אגוזים, אלא אפילו היו מונחים לפניו תפוחים ואגוזים ביחד, אם בירך על התפוחים ואינם חביבין לו, אין פוטרין את האגוזים מברכתן, אלא א"כ נתכוין להם בתחלה כמו באתרוג וזית הנזכרים ברישא דמלתא דמיירי שהם מונחים לפניו, ואפ"ה כתב דבלא מתכוין אינו פוטר, דכיון דהוא ממין ז' אינו רשאי להקדים האחר, על כן צריך כוונה בפירוש לפוטרו. הוא הדין אם שניהם אינם ממין ז', רק שהאחד חביב עליו יותר מהאחר, דמדינא צריך ג"כ לאקדומיה החביב על שאינו חביב כמו שצריך להקדים המין שבעה על שאינו ממין שבעה. ולא נקט בסיפא ואחר כך הביאו לו אגוזים אלא לרבותא דסיפא שאמרה דהכוונה מועיל לפטור אותם בברכה ראשונה אפילו באינו חביב וגם אינם מונחים לפניו. ולא מבעיא קאמר, לא מבעיא היכא דמונחים לפניו בתחלה דיועיל הכוונה אפי' באינו חביב. אלא אפי' לא היו מונחים לפניו בשעה שבירך על התפוחים, וגם התפוחים אינם חביבין לו כמו האגוזים, אפילו הכי אם נתכוון להם בתחלה פוטר את האגוזים בברכת התפוחים הבאים אח"כ, כי הכל הולך אחר הכוונה, וק"ל:
21
כ״בכתב הטור בסימן רי"א וזה לשונו, ואם הביאו לפניו דבר שברכתו בורא פרי העץ, ודבר שברכתו שהכל, בורא פרי העץ קודמת שהיא חשובה שאינה פוטרת אלא דבר אחד, ושהכל כוללת כל הדברים. וכן בורא פרי האדמה ושהכל, בורא פרי האדמה קודמת. וכתב בעל הלכות גדולות, שברכת בורא פרי העץ קודמת לברכת בורא פרי האדמה. אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שהן שוות, ועל איזה מהן שירצה יברך תחלה. אפי' אם יש בהם מז' המינים, יכול להקדים לו השני, עכ"ל:
22
כ״גואין להקשות אהא דכתב הטור דבורא פרי העץ ובורא פרי האדמה קודמין לשהכל, הרי כבר איפסיק הלכתא דכשאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים, אפילו אחד מהן ממין ז', כמו שהובא לעיל בסימן זה. כבר תירץ הרא"ש זה והביאו הבית יוסף בסימן הנזכר, שמאמר זה דבאין ברכותיהן שוות איזה שירצה יקדים לא נאמר אלא דוקא כשאחד מהן ברכתו בורא פרי העץ ואחד מהן בורא פרי האדמה, כגון צנון וזית, אז איזה שירצה יקדים. אבל כשאחד מהן בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, והשני שהכל, מחויב להקדים בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה קודם שהכל. וטעמא דמלתא, דלא חשיב כל כך מבוררת בורא פרי העץ נגד בורא פרי האדמה, כמו שפרי העץ או פרי האדמה נחשוב כנגד שהכל, לפי שהכל כולל כל דבר בעולם והוא סוג הסוגים, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות פ"ו מ"ב) ועל הכל שאמר שהכל יצא:
23
כ״דודין קדימה זו הנזכרת כאן דפרי העץ ופרי האדמה מוקדמין לשהכל, מיירי אפי' כשהמין של שהכל חביב עליו וחפץ בו יותר ממין השני של פרי העץ או פרי האדמה, כן משמע בהדיא למדקדק בטור בסימן הנזכר לעיל, שכל דיני קדימה המוזכרים בסימן הנזכר לעיל מיירי באופן זה. וכן כתבו התוספת בהדיא בפרק כיצד מברכין (ברכות לט, א) בד"ה חביב עדיף וזה לשונו, מבוררת עדיף טפי אעפ"י שאותו המין שיש לברך עליו שהכל חביב עליו. וכך כתב המרדכי פרק כיצד מברכין ע"ז, אף על פי שאותו המין שמברך עליו שהכל חביב עליו כו'. וכך כתב הבית יוסף סימן רי"א, וכן הוא בשלחן ערוך (ריא, ג):
24
כ״היצא לנו מזה, אם הביאו לפניו יין שרף ומיני מרקחת שיש בהן בורא פרי העץ או פרי האדמה, דהדין נותן שיברך בתחלה על המרקחת, יהיה מה שיהיה, הן ברכתו פרי העץ או פרי האדמה, לאפוקי שאר מיני מרקחת שברכתו שהכל כי אז יברך שהכל אחד על הכל, ואחר כך יברך על היין שרף שהכל, אעפ"י שחפץ יותר ביין שרף, מכל מקום מחויב להקדים דבר שברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה לפני שהכל. על כן יברך מתחלה על המרקחת ויטעום ממנו, ואחר כך יברך על היין שרף וישתה, ואח"כ יחזור ויאכל ממיני מרקחת אם ירצה. ולא כמו שעושין ההמוניים, שמברכין בתחילה על היין שרף, ואח"כ מברכין על המרקחת כשהם באים כאחת, כי תאוה נפשם לשתות יין שרף קודם וכן לא יעשה מטעם דלעיל:
25
כ״וכתב מורי בשלחן ערוך שלו (ריא, ה בהג"ה), וכל הא דאמרינן דהאחד קודם לחבירו, היינו שרוצה לאכול משניהם, לכן יש להקדים החביב או החשוב (רצה לומר מין ז'). אבל אם אינו רוצה לאכול משניהם, אינו מברך רק על זה שרוצה לאכול, אע"פ שגם השני מונח לפניו והיא קודמת לברך עליו תחילה. (עיין לעיל כלל א' סימן ב'):
26
כ״זו' לפי תירוץ אחד שכתב בית יוסף בהגהותיו בסימן רי"א על קושיא, כשמחלקים פירות ויין בבית האירוסין או בבית היולדת, אנו מברכין על הפירות ומיני מתיקה, ואחר כך על היין, עד כאן הקושיא. יצא לנו מזה, שאעפ"י שבדעת האדם לאכול כמה מיני פירות, אם מביאין לפניו אחת אחת ראשון שמביאין לפניו מברך עליו, אעפ"י שהיה ראוי לאחר ברכתו למין השני הבאה אחריו. ולא אמרו להקדים אלא בשעה שהמינים מונחים לפניו, וכדקתני מתני' בפרק כיצד מברכין (ד) היו לפניו מינים הרבה וכו' עיין שם:
27
כ״חז' ואהא דאמרינן כל הקודם בפסוק קודם לברכה כו', כתב הטור בסימן הנזכר, ודוקא שאוכל ענבים כמות שהן. אבל אם עשה מהן יין שקובע ברכה לעצמו בורא פרי הגפן, חשיב והיא קודמת לברך עליו תחילה. אבל מעשה קדירה מחמשת מיני דגן שברכתן בורא מיני מזונות, היא חשובה יותר מברכת היין, לפי שהן מוקדמין בפסוק:
28
כ״טוזה לשון מורי שם (ריא, ה בהג"ה), ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות וכל שכן לשאר ברכות אעפ"י שהדבר השני חביב לו, עד כאן. ונראה שדבריו אלה כאשר הם כתובים כאן צריכין ביאור קצת, דלכאורה קשה על מה שכתב ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות וכל שכן לשאר ברכות כו', מה קדימה שייך לומר אצל הפת לשאר מיני מאכל, והלא פת קודם לעולם, דודאי לא יברך המוציא כי אם כשנטל ידיו, ותיכף לנטילה ברכה, רצוני לומר ברכת המוציא ולא שאר ברכות. דעד כאן לא פליגי רבינו יואל ורב אלפס והרמב"ם עם הרא"ש דחייש להפסיק בין ברכת הנטילה להמוציא, כמו שהביא הטור בסימן קס"ו, היינו דוקא שהפסיק בדברים. אבל לעשות ברכה אחרת בין ברכת הנטילה לברכת המוציא, ודאי כולי עלמא מודו דאין נכון לעשות זה משום הפסק. חוץ מקידוש של שבת שמקדשין אפי' על השכר בתחילה בסעודת הבוקר, והטעם כתב בטור בסימן רע"ב עיין שם. אם לא שנאמר דמורי איירי הכא באדם שאינו רוצה לאכול עתה פת כי אם פחות מכזית, דאז אינו צריך נטילה לזה כמו שכתב הבית יוסף בשם הרוקח בסימן קנ"ח דעל פחות מכזית אין צריך נטילה, ומונחים גם כן לפניו שאר מינים שברכתם בורא מיני מזונות כגון דייסא או כיסנין וכיוצא בזה, או מה שברכתן בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, והוא רוצה לאכול מן הלחם וגם משאר מאכלים אשר לפניו יהיה מה שיהיה, ואז הוה הדין נותן דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה, הואיל ואין ברכותיהן שוות, כדלעיל כלל זה סימן ט'. על כן כתב מורי על זה דאפ"ה ברכת המוציא קודמת לברכת בורא מיני מזונות, וכל שכן לשאר ברכות וכו', ולא מטעם הפסקה, דמדנטילה אין כאן הפסקה, אין כאן רק מטעם הואיל והלחם קובע ברכה לעצמו המוציא לחם מן הארץ, חשיב וקודם לכל דבר, כמו שנזכרת סברא זו בסמוך (בד"ה הקודם) גבי יין:
29
ל׳ועוד נראה לפרש דברי מורי המובאים לעיל בסמוך, דמיירי שהיה השלחן ערוך לפניו ועליו פת ושאר דברים חשובים וחביבים עליו, והוא עדיין לא נטל ידיו לסעודה, רק הם מונחים לפניו, ע"ז כתב מורי שברכת המוציא קודמת לברכת שאר הדברים בהזדמן שניהם לפניו, אעפ"י שהדבר השני חביב עליו, צריך ליטול ידיו ולברך על הפת תחלה ואז הפת פוטר כל מיני מאכל (דזיין, חוץ מפרי דלא זיין):
30
ל״אוזהו לאפוקי ממה שכתב הכל בו בסימן ק"ד וזה לשונו, וכתב אחד מתלמידי רבינו צרפת על רבו, כמה פעמים ראיתי למורי הרב, כשמביאין לפניו על השלחן בשר של חידוש, או בשר מבושם, או ביצים מטוגנין בדבש, או דבר שהוא חביב בעיניו, היה נוטל אותו דבר ומברך עליו קודם שיברך על הפת המוציא, ואומר זה חביב עלי יותר מן הפת ונוח לי לברך עליו תחלה לשבח את קוני כאשר אני אוהב, עד כאן לשונו:
31
ל״בונראה לי דזה איירי גם כן כשהי' השלחן ערוך לפניו, וקודם שנטל ידיו לאכילה היה נוטל אותו דבר שהיה חביב עליו, ומברך עליו ואכל ממנו. דאי לאחר נטילה קודם ברכת המוציא, הוי הפסק וצריך לעשות תיכף לנטילה ברכה כדלעיל:
32
ל״גח' פסק השלחן ערוך בסימן ר"ג (סעיף ב), תותים הגדלים בסנה, בורא פרי האדמה. וכתב על זה מורי ז"ל בשלחן ערוך שלו (שם בהג"ה) הטעם, דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו. רצה לומר, שכל ימות השנה אף בימות החורף נשמרו שרשו וגזעו בארץ קיימין, וגם ענפיו נשארים באילן, וחוזר משנה לשנה ועושה עלין ופירות, זהו בורא פרי העץ. אבל מה שמוציא עלין משרשיו לא מקרי עץ, כי כאשר הגיעו ימי החורף לא ישאר לא ענף ולא גזע בארץ, רק יזקין בארץ שרשו, ולשנה האחרת חוזר השורש ומוציא גזע חדש וצומח ענפים ועלין, ופרי זה לא מקרי פרי העץ. והכא כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בורא פרי האדמה, עכ"ל:
33
ל״דוזה לשון רוקח, כל אילן שנשרו עליו בסתיו, ונשאר העץ ומוציא עליו מעציו, פרי העץ. אבל אם מתייבשים העלים וגדל משרשיו כשומשמין, בורא פרי האדמה, עד כאן. וזה לשון ר' עובדיה בפירוש המשנה (ברכות פ"ו מ"ב), בירך על פירות האילן כו', כל היכא דכי שקלי פירי איתא לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פירי לשנה האחרת, מקרי אילן ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי לא ישאר ענף שיחזור ומוציא פירי לשנה האחרת, אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה, עכ"ל. וכן הוא לשון הגמרא בפרק כיצד מברכין (ברכות מ, א), שאמרה שם היכא מברכין בורא פרי העץ, היכא דכי שקלת לפירי איתא לגווזא, פירש רש"י, הענף של עץ, והדר מפיק פירי אחריני. אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא, פירוש לא ישאר ענף דהדר מפיק, לא מברכינן עליה בורא פרי העץ, אלא בורא פרי האדמה:
34
ל״הט' כתב המרדכי בפרק כיצד מברכין, אם הוא מסופק אם פרי העץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה, דקיי"ל (ברכות פ"ו מ"ב) בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, יצא. לפי שהיא ברכה כוללת בורא פרי האדמה, ובורא פרי העץ שגם העץ יונק מן האדמה, ונמצא שבכלל בורא פרי האדמה הוא, ולפיכך יצא. אלא שאמרו רז"ל (ברכות מ, א) לכתחלה מצוה מן המובחר לברך על כל מין ומין ברכה פרטית השייכא לה, מפני שהשבח בכך גדול יותר, שהוא מודה על ההשגחה הפרטית שמשגיח על בריותיו לתת לכל איש הצריך לו, זהו הנקרא מעין ברכותיו:
35
ל״ואם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא, שאין שם עץ כלל, עיין לקמן כלל ו' סימן ב' וסימן ד'. ושאינו יודע מה הוא, שהכל. דקיימא לן (ברכות פ"ו מ"ב) על הכל שאמר שהכל, יצא. ואע"ג דכשאמר משמע דיעבד, כיון דמסופק כדיעבד דמי. וכן כתב הטור בסימן ר"ב ובסימן ר"ו, עיין לקמן בי' דברים הנאמרים בכלל ברכות בכלל ט', ולעיל בהקדמת המחבר:
36
ל״זי' כל מיני ירקות וקטניות שטובים חיין ומבושלין, רצה לומר שהוא כ"כ טוב מבושל כמו חי, וחי כמו מבושל, מברכין לאחר בישולן כמו קודם בישולן. ואם הם טובים מבושלין יותר מחיין, כמו ירק שקורין גרי"ן קרוי"ט וכיוצא בהן, ואוכלן שלא מתוך הסעודה חיין, מברך עליהן שהכל, כי עדיין לא נגמר פריין. ולאחר בישולן בורא פרי האדמה, דאשתנו לעילוי, ועכשיו בא לכלל דרך אכילתו והשתא נגמר פריו, דמתחילה אדעתא דהכי זרעו להו:
37
ל״חאבל אותן הירק שדרך כל אדם לאוכלן חיין עם שמן זית וחומץ וקורין אותן שלאטין, מברכין עליהן בורא פרי האדמה אפילו כשהן חיין אם אכלן שלא מתוך הסעודה כשהם מתוקנין בתיקון הנזכר, כיון שדרכן של בני אדם לאכלן חיין, ואדעתא דהכי זרעו להו אינשי:
38
ל״טואם הם טובים חיין, ומבושלין משתני לגריעותא, כגון ירק שקורין בלשון אחר איערסשו"ט, או מה שקורין טארהא"ן ועליו הם ארוכים וקצת ריח או צנון וחזרת וכדומה (ואוכלין שלא מתוך הסעודה), חי בורא פרי האדמה. ומבושלים שהכל. כל זה נוכל ללמוד ממה שכתב התוספת בפרק כיצד מברכין (ברכות לח, ב) בד"ה משכחת לה, וממה שכתב הטור והשלחן ערוך בסימן ר"ה (סעיף א), דו"ק ותשכח:
39
מ׳והא לך לשון רבינו יונה בפרק כיצד מברכין, וג' דינים חלוקים הן. דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, ומשביח ע"י בישול שנעשה ראוי לאכילה, מברכין עליו בתחלה שהכל, ולאחר הבישול בורא פרי האדמה. ודבר שהוא נאכל כמות שהוא חי, וגרוע מחמת הבישול, כגון תומי וכרתי שהן גרועין כשהן מבושלין בפני עצמן, מברך עליהן בתחלה בורא פרי האדמה, ולאחר הבישול שהכל, ואפילו כשמבשלים אותם עם בשר או עם דברים אחרים שמשביחים אותן אינו מברך עליהן אלא שהכל, כיון שאין השבח בא להם אלא מחמת דבר אחר. ואפי' אם יש שחפץ יותר מבושלים, בטלה דעתו והולכים אחר הרוב. ואם הוא דבר שנאכל כמות שהוא חי, והוא משובח ג"כ אחר הבישול, כגון החבושים והערמונים, מברך תחלה בורא פרי העץ, ולאחר הבישול גם כן בורא פרי העץ, עכ"ל רבינו יונה, וממנו תראו וכן תעשו. וכ"כ השלחן ערוך בסימן הנזכר (סעיף א) לברך על שום חי בורא פרי האדמה, ולאחר בישולו שהכל:
40
מ״אי"א אותן לפתות שקורין ריבין או מערין, אף על פי שטובים חיין ומבושלין, כיון שטובים יותר מבושלים מחיין, חי מברך עליהן שהכל, ומבושלין בורא פרי האדמה. וכל שכן עשב לבן שאינו נאכל כמות שהוא חי אם [לא] ע"י הדחק, שאינו מברך עליו בורא פרי האדמה כי אם בשל מבושל. וכן מסיק הטור בסימן הנזכר שהלפת טוב יותר מבושל מחי:
41
מ״בי"ב ואותן לפתות הכבושים בחומץ או בחרדל, וכן עשב לבן שהוא כבוש במי מלח בלא חומץ וחרדל שקורין בלשון אחר קומפוש, מברך עליהם בורא פרי האדמה בין חי בין מבושל, כן נוכל ללמוד מדברי הטור בסימן הנזכר:
42
מ״גי"ג קטנית ופולין כשאכלן כשהן לחים, דהיינו מה שקורין בלשון אחר ערבי"ז שוטי"ן בין חי בין מעושן רצה לומר שרופין קצת בעשן וקורין אותן גיברענט"י ערבי"ז שוטי"ן ומצוין הן במדינות פיהם. או אותן קטניות שמבשלים במים, בין שאוכל אותם תוך המרק שקורין ערבי"ז זופ"א, עיין לעיל כלל ג' סימן ב', או שאוכלן לאחר בישולן בלא מרק, ודרך לשפוך מהם על המים הרותחים הנשארים בקדירה אחר בישולן עד שישארו הקטניות בקדירה חריבה יבש היה כעץ, ואח"כ מנהג ליתן בתוכן מלח ופלפל ואוכל אותן כמות שהן שלימים לקינוח. או אותן שאינם מבושלים במים כלל, רק כשהן יבשים שורין אותם במים קרים עד שנשארו הזגין שלהם, ואח"כ לוקחים אותן מן המים, ובעוד לחלוחית המים עליהן נותנין אותם על המחתה אשר על הגחלים, ואותה מחתה היא נקובה נקבים נקבים חלולים חלולים דקים הרבה מאוד ומטגנין אותם בה כמות שהן בלי שום משקה, וקורין אותן בלשון פיהם פאששאלקי"ש, על כל אלו הקטניות הנזכרים מברך עליהם בורא פרי האדמה, כי טובים הם למאכל. ואע"פ שאותן שבמרק נימוחים קצת, הואיל ואישתנו למעליותא לא הפסידו ברכתן הראשונה, עיין לעיל כלל ג' סימן ב', חוץ מן הקטניות היבשים, האוכלן חיין מברך עליהן שהכל, שאין טובתן שלימה כמו שאר הנזכרים:
43