שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורותShenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot
א׳התורה הזכירה במאכלות אסורות ומותרות (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, (שם כ, כה) ולא תשקצו את נפשותיכם, ופירשו בזוהר (ח"ג מא, ב) בענין הזה כי המאכלות הטמאים שהזהירה לנו התורה מהם שורה עליהם רוח חיצוני וטמא, ולכן בר ישראל האוכל מאותן הדברים מטמא את נפשו ומראה על עצמו שאין לו חלק בקדושה ולא באלהי ישראל, כי הדבר הטמא נעשה חלק אבר בעצם האדם, והנפש מתלבשת שם, נמצא שהוא מטמא נפשו, ומטמא הנפש המתלבשת בגוף, ורוח הטומאה שורה עליו בר מינן. וכתב בראשית חכמה כן, האוכל מדברים המותרים ואכילתו לשם שמים שורה רוח צד הקדושה והטהרה, והנפש נהנית מהאכילה ההוא מצד הקדושה שבה, והיינו (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. כי לפי פשוטו קשה מאי לשובע נפשו, שהרי הנפש היא רוחניית. אלא הענין שבאכילה עצמה יש בה צד קדושה, ומצד הקדושה ההיא הנפש שביעה:
1
ב׳ודבר זה מצאתי יותר מבואר בשם האלהי האר"י ז"ל, שפירש הפסוק (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כבר חקרו הפילסופים לידע סיבת חיבור הנפש בגוף ע"י אכילה, וכי הנשמה בת אכילה היא, ולא עלתה בידם לידע הסיבה. אבל הרב ז"ל הנ"ל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רז"ל (בר"ר י, ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל. הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה, כמו שכתוב (הושע ב, כג) נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף. ונפש המאכל הנגלה הוא גוף וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז ע"י אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים, כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל, והגוף מהגוף. וזהו שכתוב (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו, רצה לומר על הלחם לבדו הנגלה לנו יחיה האדם, דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה. אלא על כל מוצא פי ה', רצה לומר שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, ע"ז יחיה האדם. וזה הפירוש הוא פירוש מופלא:
2
ג׳וכתב בראשית חכמה וזה לשונו, לכן ראוי להחמיר האדם על עצמו במאכל עצמו, שלא יהיה בו צד איסור כלל, שהרי יחזקאל הנביא היה משבח את עצמו שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם אפילו שהיא מותרת, כיון שנפל בה ספק איסור כמו שאמרו רז"ל בפרק אלו טריפות (חולין לז, ב) על פסוק (יחזקאל ד, יד) ולא בא לפי בשר פיגול. כל שכן אם יהיה במאכל עצמו צד איסור, שראוי להתרחק ממנו. והרי יש כמה דברים שנפל מחלוקת בין הפוסקים האחרונים הלכה כדברי מי, וזה אוסר וזה מתיר, ובודאי שיחזקאל הנביא ע"ה בדבר זה לא היה אוכל, שהרי אותו האוסר שויא לגביה חתיכה דאיסורא והוא חמור יותר מהורה בה חכם. וכתב בחובת הלבבות, שהחסידים היו פורשים משבעים שערים משערי המותר, מיראתם שער אחד משער האיסור, עכ"ל ראשית החכמה. ראה עד היכן קדושת המאכל. והנה ראיתי בני עליה והנם מועטים אפשר אפי' שנים בדור אינם, שלא לאכול מדבר שיש בו מחלוקות, אף דנהג בעלמא ופסקו כהמתיר:
3
ד׳מכל מקום הבנים בניי יצ"ו, ארשום לכם איזה עניינים להזהיר אתכם להחמיר במה שאין העולם נזהרים, ואל תהיו אחרי רבים לרעות, מאחר שהוא מצד דינא כמו שאפרש:
4
ה׳עוד הנני מודיע אתכם, הנה רבותינו גדולי האחרונים הגאון מהר"ש לוריא ז"ל והגאון מהר"ם איסרלז ז"ל כל אחד מהם חיבר וסידר איסור והיתר, וכמה פעמים הם מחולקים. וכבר יצא טבעו של הגאון מהרמ"א ז"ל לילך אחריו ולפסוק כמוהו. ולבד מן השמים זכה לזה כמו שנפסק הלכתא כבית הלל, אע"ג דבית שמאי הוה חריפי. רק כגון דא צריך אני להודיע, כי הגאון מהרש"ל ז"ל הוא בתראי בסדר חיבור איסור והיתר שלו לאחר שחיבר מהרמ"א ז"ל תורת חטאת שלו, כי כן היה המעשה, תלמידים של הגאון מהרש"ל ז"ל העתיקו איסור והיתר שלו והביאו אותו ליד מהרמ"א ז"ל כשחיבר התורת חטאת. על כן הביא כמה פעמים איסור והיתר של הגאון מהרש"ל ז"ל ומשיג עליו. אח"כ בא התורת חטאת ליד הגאון מהרש"ל ז"ל, וכתב מהרש"ל ז"ל באיסור והיתר שלו מה שכתב, נמצא שזה הגאון מהרש"ל ז"ל הוא בתראי. אבל כבר אמרתי שכבר נתפשט בתפוצת ישראל שבחוצה לארץ במלכות פולנייא ופיהם ומעהרין ואשכנז לפסוק כהגאון מהרמ"א ז"ל. אבל מכל מקום ראוי להיות כל איש שורר בביתו להתקדש ולהחמיר לאסור לעצמו, הן מה שאוסר זה, והן מה שאוסר זה, אף שמיקל לאחריני בהוראה לפי המנהג, יחמיר לעצמו. ומכ"ש שלא יקל לעצמו, ויחמי ר לאחריני. וארשום איזה מקומות, וישמע חכם ויוסיף לקח:
5
ו׳והנה החומרות מצד הדין הם אלו. ראשית דבר דבר גדול מחמת בדיקת הסכין של שחיטה כתב רבינו יונה בשערי תשובה שלו והובא בבית יוסף בטור יורה דעה סוף סימן י"ח וזה לשונו, ולמוכיחים ינעם העד בעם ויזהרו בתורת השחיטה ובדקדוקיה, ויבחרו להם שוחט ירא חטא, כי עם רב מישראל תלוין עליו במצות השחיטה והבדיקה. וגם אמנם אמרו רז"ל (חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, יש מקומות בלי משים ואין תוכחת מצויים שם, רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחים. ועוד ראינו במקצת שערורי' כי רבים מהמומחים רחקו לבם מיראת חטא, ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין, כי צריך לכוון את לבו במאוד מאוד בבדיקתו, הלא תראה כי יבדק אדם פעמים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה לאחר כן ימצאנה, כי הכין לבו באחרונה ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב, מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיקת הסימנים ויתר דרכים וצדדים, עכ"ל:
6
ז׳ואני הגבר מיום היותי לאיש נצטערתי על דבר זה, מה שאוכלים בשר מכל אשר יביאו מישובי העיר ואגפיה, אף כי נתמנה שם שוחט שקבלוהו בני הישוב ההוא, מ"מ לפעמים מקבלין לשוחט מכל אשר בחרו, אף שאינו מופלג בחסידות ובאומנות יתירה. ואף בעיר גדולה שהיא עיר ואם בישראל, ראוי לכל ירא וחרד לדבר על לב האב ב"ד לחקור ולדרוש איך הוא הסכין של שוחט דמתא, אף אם הוא ירא שמים, כי נוסף על יראת שמים צריך אומנות יתירה:
7
ח׳ואני ראיתי אחד מן הפרושים האמתיים, שלא אכל בשר אם לא כששחט הוא בעצמו. והיה בא לעיר גדולה לאלהים המתנהגת בחסידות ובקדושה, ודברו עמו חכמי העיר למה לא יאכל הבשר ששוחט השוחט המומחה שלהם, ובכן לרוב הפצרתם לקח הסכין מן השוחט ובדק אותו, ואמר להשוחט תאמר לי איך אתה מחזיק הסכין. אמר השוחט הוא כשר. אמר לו להשוחט בדוק אותו שנית, ובדק אותו שנית, ואמר שהוא כשר. אחר כך הראה הוא לחכמים ואמר תראו שבכאן יש פגימה, וכדבריו כן היה, ותמהו חכמי העיר. ראו עד היכן הדבר מגיע, כי צריך להיות מופלג ביראת שמים, ומופלג בהבנת הבדיקה. ולא לחנם היה המנהג של חכמי התלמוד לבדוק הסכין דוקא הם בעצמם ובכבודם, ולא להאמין לשום טבח אף שהוא ירא שמים, כי הרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין. והנה כשזיכני הש"י לבוא לירושלים ע"ה תוב"ב, ראה ראיתי הנהגת בדיקת הסכין בכאן באימה יתירה, ובהראותו לחכמי העיר, וכן המנהג בכל המלכות הזה, ראו עיני ושמח לבי:
8
ט׳עוד שנית בענין משמוש בסירכא למעך בה שנוהגין העולם, ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהלות, וממעכין אפילו בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות המוזכר בתלמוד. כבר כתב הרשב"א שהעושין כן כאלו מאכילין טריפות בישראל, כך כתב רבינו ירוחם, וכתב כן בשם רבינו תם ובשם גדולי האחרונים. ורמ"א בהגה"ה שלחן ערוך טור יורה דעה סימן ל"ט (סעיף יג) אף שהמובן מדבריו שאין הדבר כשר לעשות כן, מכל מקום לא מיחה, כי כן דרכו שלא לסתור מנהג הנהוג בכל מה דאפשר לקיימו. אמנם קנאת ה' צבאות תעשה זאת לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה, כי אף בניענוע הריאה שהורה מר יעקב גאון, רבו החולקים עליו:
9
י׳ואתם בנים בניי יצ"ו, הנני מצוה אתכם שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך במקום שהיתה טריפת הסירכא מצד הדין, ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשנו אחר זה. ויושבי ארץ ישראל וכל תפוצות ישראל היושבים במלכות התוגר, כולם מטריפין:
10
י״אבענין נסרכה המרה, כתב הגאון רמ"א בתורת חטאת שלו כלל סימן פ"ח זה לשונו, כתב הגהת מרדכי דחולין דף תשמ"ב ע"א דיש להסתפק אם נסרכה המרה למקום אחר אם הוא טריפה. ובמרדכי פרק אלו טריפות דף תשל"א פסק להיתר, וכן נראה מהאיסור והיתר הארוך כלל נ"ב. וכן הוא דעת בית יוסף לענין חצר הכבד שנסרך, דלא מטרפין בסירכא רק בריאה. וכך כתב מהרי"ו בבדיקותיו לענין חצר הכבד הנסרך, דכשר. ונראה דהוא הדין לענין מרה הנסרכת, דחד טעמא אית להו. ודלא כדברי תרומת הדשן שכתב סי' קס"ג דכל מקום שהנקב פוסל שם ומטריף, סירכא ג"כ טריפה שם, עכ"ל:
11
י״בכמדומה לי שהגאון רמ"א לא ראה דברי תרומת הדשן, שהרי שם סתר בטוב טעם שאין ראיה מחצר הכבד עיין שם. וכן מה שכתב הגאון דבמרדכי פרק אלו טריפות דף תשל"א פסק להיתר, לא היא, כי המרדכי לא כתב כן אלא לענין חצר הכבד, ואדרבה התרומת הדשן מוכיח מהמרדכי דסירכא טריפה בכל מקום שניקב טריפה. וכן באיסור והיתר הארוך כלל נ"ב כתב כתרומת הדשן דטריפה בנסרכה. ומה שכתב בכלל נ"ב בענין דיבוק המרה בשם ראבי"ה, הוא ענין אחר ודו"ק. ופשוט בעיני שהגאון רמ"א ז"ל לא ראה דברי תרומת הדשן בפנים בספרו, רק ראה ריש דברי תרומת הדשן שהביא הבית יוסף סוף סימן מ"ו. דאלו קרא כל התשובה שאין ראיה מחצר הכבד, ח"ו שהיה מתיר, על כן אין להכשיר. אף שכתב שם הב"י בשם ארחות חיים להכשיר, ח"ו לעשות מעשה כן, מאחר שכל ראיותיו של רמ"א דחויות, ח"ו להכשיר מה שמטריף התרומת הדשן. זמן רב אחר שפסקתי פסק זה, ראיתי ספר אחד של שאלות ותשובות נקרא ספר משפטי שמואל, ופסק להטריף כדברי, והנאני במאוד:
12
י״גטחול שנמצא נקוב בראשו העב במקום הדק שיש בו, דהיינו שהטחול אפילו בקצה הגס והעב יש לו בקצהו שפה סביב בראשו דק, אם הוא נידון כסומכי' או יהיה כקולשא וכשירה. שאלה זו בא לידי כמה פעמים, ונשאתי עם בעלי תריסין לאחר העיון בכל הפוסקים, ולא מצאנו היתר מפורש, ואדרבה קצת נוטה לשון הטור להטריף, שכתב ביורה דעה סימן מ"ג וזה לשונו, ניטל הטחול כשרה. ובניקב יש חילוק בין ראשו הראשון, לחבירו. שהטחול בראשו האחד עב וכו'. שנראה שאין חילוק רק בין הראש האחד לחבירו בלבד, אבל בראשו האחד מיהא אין שום חילוק בין הדק שבו לגס שבו, ואם איתא שכל נקב שהוא במקום הדק בכל מקום שיהיה הוא כשר, איך כתב שבניקב יש חילוק בראשו האחד לחבירו דוקא, הרי אף בראשו האחד יש הפרש בין הגס שבו, לדק שיש בו. על כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו להתיר. וכן מצאתי בהדיא בתשובה אחת חדשה שפסק כן. וכתב בסוף התשובה וזה לשונו, סוף דבר, פה ליפנט"ו ובכלל המוריא"ה נוהגין להטריף בכל מקום שיהיה הנקב בצד העב, ואין חולקים בין הדקות שיש בו כלל. וכן בצד הדק, מכשירים בכל הצד ההוא:
13
י״דעתה ארשום קצת מהחילוקים שבין הגאונים בתראי מהרש"ל ז"ל ומהרמ"א ז"ל, ולא ארשום במקום שרש"ל מתיר ורמ"א אוסר, דלא יש נפקותא מזה, מאחר דפסקינן בדור הזה אחר רמ"א, ומי יקל ראש, ומי הוא זה שיחמיר לאחריני ויקיל לעצמו. אך ארשום קצת מקומות שרש"ל מחמיר, ואף המיקל לאחריני ופוסק כרמ"א, מכל מקום ראוי שיחמיר לעצמו כרש"ל, כי על הרוב טעמו ונימוקו עמו:
14
ט״וכתב בתורת חטאת כלל א' סימן א', בשר שלא הודח הדחה אחרונה ובשלו, אם יש ששים בחתיכה ובמים נגד דם ומלח שעליו הכל מותר. ורש"ל אוסר אותה חתיכה:
15
ט״זכלל ב' בשר שהודח ולא נמלח ונתבשל, צריך ס' נגד כל החתיכה, ואותה חתיכה אסורה. ואם הוא שעת הדחק, או במקום הפסד מרובה, יש להתירה. ורש"ל אוסר:
16
י״זכלל ג' בשר ששהה במים מעת לעת, הוי כמבושל ואסור אם אין ששים במים נגדה. אבל אם יש ששים, אז מקילין אפילו באותה חתיכה. ורש"ל אוסר:
17
י״חכלל ד' בשר ששהה שלשה ימים בלא הדחה ומליחה, אסור בבישול, ובצלי מותר. ואסור לבשלו אחר הצליה. ואם בשלו, בדיעבד שרי. ורש"ל לא חילק ואוסר סתם:
18
י״טכלל ה' חתיכה של בשר שנמלחה ולא הודח מתחילה, אסור אף בדיעבד אף לצלי. אך אם הוא בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה, יש להקל. ורש"ל ז"ל לא חילק ואוסר בסתם:
19
כ׳כלל ו' הביא דעת רש"ל דלא מהני הא דאמרינן אגב דפליט ציר דידי' כו' רק לענין אם נמלח אצל בשר, אבל אם נפל לתוך הציר או הציר עליו, אסור מיד אחר שיעור המליחה. והמחבר חולק וסבירא ליה דשוין הם בין אם נמלח אצל בשר, או אם נפל לתוך הציר או ציר עליו. ואח"כ כתב המחבר, מיהו נראה להחמיר כו', עד אע"ג דמדינא נראה לי מה שכתבתי כו' עיין שם. הרי שדעת רמ"א שמדינא אין להחמיר, מכל מקום במקום צורך יש להקל וכמ"ש בסימנים. אבל רש"ל כתב שמדינא הוא נאסר, ואל תשגיח כלל בזה בתורת החטאת, עכ"ל:
20
כ״אעוד שם, כתב בתרומת הדשן דבהפסד מרובה ולצורך סעודת מצוה אמרינן דציר הבאה מבשר לאחר שיעור מליחתו, לא מחשב רותח ואינו אוסר. אבל שלא לצורך מצוה והפסד מרובה, אפילו ציר היוצא מהבשר לאחר שיעור מליחתו חשיב כרותח ואוסרת אם נפלה על בשר, או בשר שנפל לתוכה. ונראה לי דמכל מקום אינה אוסרת רק כדי קליפה, דהא בהגה"ה שערי דורא ובתורת חטאת מדמי לה לבשר שנמלח ומצא עליו אח"כ ציר, ומאחר דגם שם קיימא לן דסגיא לי' בקליפה כמו שיתבאר ולקמן סימן י"ד, הוא הדין כאן כך נראה לי, עכ"ל. ועל דברי תרומת הדשן כתב רש"ל וזה לשונו, ובספרי כתבתי דאין לסמוך ע"ז אף בשעת הדחק. ופסק של רמ"א דאין אוסר רק כדי קליפה, ומביא ראיה מבשר שנמלח ומצא עליו אח"כ ציר, רש"ל פסק לשם דלא סגי בקליפה מה שהוא בתוך הציר:
21
כ״בכלל י"ב אם מלח אפילו בכלי מנוקב, אסור לכתחילה לאכול בה רותח, ובדיעבד שרי אפילו בכלי חרס. ורש"ל פסק סתם דאסור, משמע אפילו בדיעבד:
22
כ״געוד שם, כתב האסור והיתר הארוך דוקא רותח אסור לאכול ממנה, אבל מותר לחזור ולמלוח בה כו', וכך כתב בית יוסף. וכתב והוא הדין אם לא נקבוה, מותר למלוח בתוכו בשר ששהה כבר כדי מליחה והדיחו במים כהלכתו, ע"כ נראה בעיני דמיירי שאינו רוצה לשהותו שם יום שלם. אבל אם רוצה לשהותו יום שלם, אף שאין מליחה לעץ, מכל מקום כבוש כמבושל, והוא כבוש בכלי הנאסר:
23
כ״דכלל י"ד בשערי דורא, בשר ששהה שיעור מליחה בכלי מנוקב ואח"כ שמוהו לכלי שאינו מנוקב ונמצא ציר, נהגו להתיר ע"י קליפה, הכי נהוג, עכ"ל. ורש"ל פסק למעשה לאסור הכל ולא מועיל קליפה, כמו בשר שנמצא בתוך הציר דאינו שרי בקליפה אלא מה שלמעלה חוץ לציר:
24
כ״הכלל ט"ו כתב באיסור והיתר הארוך דאסור להשתמש בכלי ששורין בו, אפילו לא שרה בו רק שעה אחת, דחיישינן שמא נדבק בו עדיין דם. מיהו בדיעבד שרי דהא הכלי כשר, עכ"ל. אפי' לא שרה בו כו' דחיישינן. אבל בכלי מנוקב שמלחו בו, מותר למלוח בו בשר דאין מליחה לעץ כדלעיל, ע"כ. נראה לי אפי' כלי ששורין בו, אם רחצו היטב שלא נדבק בו דם, מותר למלוח בו בשר כשר. ודוקא אם אין רוצה לשהות הבשר כשר שם יום שלם. אבל אם רוצה להשהותו שם יום שלם, אסור משום כבוש:
25
כ״וכלל ט"ז בשר צונן בכלי של איסור צונן, בעי הדחה. כתב רש"ל וזה לשונו, ולפי שמצריך הדחה כו', יראה לי דלא שפיר עבדי הולכי דרכים שמניחים דגים מבושלים בקערות של גוים, וכל שכן הקישואין (מלוחין) שקורין בל"א אוגרק"ס שאסור לאכול בקערה של גוים, וכ"ש הציר שלו. וכן כרוב מלוח והדומה לו שהוא לח, אפילו אינו מלוח אסור, וכ"ש מלוח. והבא ליטהר מן השמים יסייעו לו, עכ"ל:
26
כ״זכלל י"ז הרשב"א התיר למלוח בשר בכלי של יין אסור. נראה דזהו ג"כ כשאינו רוצה לשהותו שם יום שלם, דאל"כ כבוש כמבושל:
27
כ״חכלל כ' פסק שם דגים מלוחים שקונים מהגוים, אם רואים ביניהם טמאים אסור ליקח מהם אף אם לא שורין ביחד. אבל אם כבר קנה אותם, מותרים, דספיקא דרבנן לקולא ואמרינן שמא לאחר שפלטו כל צורכן עירבן יחד. ואם יש בהן שמנונית, אז הוא ספיקא דאורייתא ואסורין. ואם ספק אם יש בהם שמנונית או לאו, מותרין משום דהוי ספק ספיקא, שמא לאחר שפלטו כו'. ולפי דעת רש"ל בספרו פכ"ה סימן ע"ח גם בהגה"ת איסור והיתר שלו, אין היתר לדגים מלוחים לקנות מהגוים. ואפי' אם כבר קנאם אסורין. דהאי לא מקרי ספיקא, דהיינו הדגים רותחין הן ומקבלין מלחלוחית הטמאים. אלא א"כ רואין מונחים על השלחן מלוחים הטמאים והטהורים ולא נגעו יחד, דאז יש להתיר בדיעבד, כיון דלא ראינו שנגעו יחד. ואפילו בכה"ג, תבוא מאירה לאיש הקונה אותם לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור. ולדעת רש"ל, גם בהאי דינא שפסק בספק אם היה שמנונית דאזלינן לקולא משום ספק ספיקא, ולסברת רש"ל אינו אלא ספק אחד, נמצא הוא ספק דאורייתא:
28
כ״טעוד שם, וכתב האיסור והיתר, מיהו אם היה ס' מן הטהורים נגד הטמאים, קונים לכתחילה ולא מחזיקין איסור שמא היו הטמאים יותר ומכר מהן, ע"כ. ורש"ל חילק בספרו שם. ובאיסור והיתר שלו, דוקא אם מונח באמצע, דאז ודאי נמלח עמהן. ואם יש ס' מותרין הטהורים חוץ מהקליפה מכל אחד מהן. ואם יש בקליפות כולן ס' נגד הדג טמא, גם הקליפות מותרים. אבל אם אין הדג נמצא באמצע, אסורים לכתחלה כל הדגים שנוגעים בו, שמא לאחר שיעור מליחה הניח עמהן, דאז אין כח למליחה לפעפע איסורו בכולן. ובדיעבד מותרין בקליפה אם יש ס', כיון שהוא ספיקא דרבנן, עיין שם, וחילוק זה כתוב ג"כ בשעי דורא דפוס קטן בשם אור זרוע ע"ש:
29
ל׳עוד שם, כתב עוד מהרא"י בתרומת הדשן סימן קע"ד, דהרינ"ג ומרקריינ"ש מותר לקנות מהן, אע"פ שטמאים ביניהם כדברי המרדכי, דידוע דאין דגים טמאין נמלחין עמהן, ובודאי לאחר פליטת צירן הניחן שמה, עכ"ל. וכתב רש"ל, בספרי כתבתי שיש לפקפק על דברי מהרא"י, ויש לאסור, עיין שם פכ"ה ס' ע"ח. וגם מפרש דאור זרוע ס"ל איפכא, היכא דלא נמלח עמהן גרע טפי, דשמא עתה בלע מהדדי מאחר שהן מלוחין ולא יועיל עתה ס', רק דוקא כשנמלח בתחלה ביחד. א"כ יש חומרא להרינ"ג יותר מבשאר דגים, דאפילו יש ס' נגד הדג טמא והוא מונח באמצע, אפילו הכי נאסרו אלו שסביביו, כיון שבודאי לא נמלחו יחד, אבל אינן בכלל מאירה דלעיל, אם אין רואין נוגעים יחד מותר לקנותן לכתחלה כיון שאין דרכן למלוח יחד:
30
ל״אעוד שם, ואם רואה הרינ"ג שרוין עם דגים טמאים, כתב בתרומת הדשן דאסור לקנות מהן כו', ובית יוסף חולק. ובאיסור והיתר הארוך כתב, דלכתחלה נוהגין כדברי מהרא"י להחמיר שלא לקנותן. אבל בדיעבד מותרין כדעת בית יוסף, ע"כ. ורש"ל הביא מהרא"י בפשוטו ולא חילק כלום בין לכתחילה ובין דיעבד. גם בספרו סימן ע"ח הביאו, ולא הביא דעת המתירין:
31
ל״בעוד שם, בדין דגים ועופות שנמלחו יחד, אסורין. וכתב איסור והיתר הארוך, הא דדגים אסורין, דוקא שמונחין אצל העופות או תחתיהן. אבל מונחין על העופות, מותרין כו'. וכך כתב רש"ל פרק כ"ה סימן ע"ג. וכתב, אבל צריכים קליפה במקום הנגיעה. ודוקא בשידוע שמתחלה ועד סוף היו הדגים למעלה, אבל מספיקא אסור, דמסתמא דרכן לערבן במליחה, עכ"ל:
32
ל״געוד שם, כתב בית יוסף, ואם העוף נמלח והדג טפל נמי טריפה כו', ואין דבריו נכונים כו', ורש"ל פסק כהבית יוסף:
33
ל״דכלל כ"ג בענין תתאה גבר כתב וזה לשונו, ובהגה"ת שערי דורא בשם תורת הבית, דאם מונחים זו אצל זו סגי להו בקליפה. ורש"ל כתב, דנראה לו כשהאיסור חם וההיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור כולן. ואם האיסור קר וההיתר חם, יראה להחמיר כדברי רשב"א להצריך קליפה, עכ"ל:
34
ל״העוד שם, הביא דברי הטור בצלי, אפי' התחתון חם סגי ליה בנטילה. וכתב רש"ל וזה לשונו, ואנו לא קיימא לן הכי, אלא כדברי השערים, ולא מחלקינן בין בישול לצלייה לפי מה דקיימא לן צלייה ומליחה כבישול, אלא אסור הכל. וגם רמ"א בעצמו בכלל ל"ז סעיף א' מצריך ס', ואם אין ס' הכל אסור. וכן במליחה בסימן ל"ה, עיין שם. ובבית יוסף בטור יורה דעה סימן צ"ב כתב, שנאסר כולה. ובסימן ק"ה פסק, שאין נאסר אלא כדי נטילה. וצריך לחלק בין טפת חלב שנפלה שהוא צלול ובקל מתפשט בכל החתיכה, ובין איסור גוש שנפל על חתיכת היתר. אבל רש"ל פסק בהדיא אפילו באיסור גוש צריך ס':
35
ל״ועוד שם, בנפל בשר לתוך חלב צונן או איפכא, הבשר בקליפה. והחלב שאי אפשר בקליפה, ריב"א כתב דבעי ס' נגד הקליפה. ור"י כתב כו'. ומהרא"י כתב דיש לנהוג כריב"א, ובית יוסף פסק דהחלב שרי כו'. גם רמ"א פסק כן, רק כתב דאין להקל אלא במקום צורך מאחר שמהרא"י כתב להחמיר. ורש"ל לא חילק אפילו במקום צורך. ורמ"א בעצמו בטור יורה דעה סימן פ"א ס"ט פסק דבעי ס' נגד הקליפה, וכך כתוב בטור יורה דעה סי' קל"ז לענין יין נסך:
36
ל״זעוד שם, פסק אם הניח איסור חם לתוך קערה קר, הוי חם לתוך צונן, והקערה צריך קליפה. ואם הניח בשר בקערה חולבת, שניהם צריכין קליפה. וזה לשון רש"ל, וליתא מאחר שהוכחתי הכא וגם בספרי מכל הני הגדולים דסבירא להו דבקערה היכא שהיא בת יומא אוסר דבר חם בלא רוטב, מאחר שאין בה פליטה מגופה. ממילא נמי דלא שייך למימר גביה תתאה או עילאה גבר כו', עד וא"כ כל זמן שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרת וגם נאסרת היכא דליכא ס' לפי מה דקיימא לן דחום הצלי וחום הבישול הכל בס' כו':
37
ל״חכלל כ"ח הא דחתיכה אוסרת חברתה בנגיעה, דוקא שאסורה מעצמה, אבל חתיכה שנאסרה מאיסור ע"י בליעה אינה אוסרת בנגיעה אפי' נצלו או נמלחו ביחד. ורש"ל כתב, אבל אם נצלה או נמלח חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור עם חתיכות אחרות, אסורות לפי מה דקיימא לן מליחה וצלייה כבישול. אכן אם לא נמלחו ביחד, אלא שהחתיכה מלוחה נוגעת בבשר, ואפילו שניהם הן מלוחין, בודאי אינו אסור כו':
38
ל״טכלל ל"ג פסק דאין חילוק בכלי שני בין של עץ או מתכות או חרס. ורש"ל פסק בכלי חרס דבולע בכל שהוא כהגה"ת אשר"י:
39
מ׳כלל ל"ה פסק בדין ריחא מילתא, דבדיעבד יש להתיר בכל ענין בהפסד מרובה. ורש"ל פסק לאיסור היכא שהתנור סתום מכל צד והקדירות פתוחות:
40
מ״אעוד כתב רש"ל בדין ריחא מילתא, היכא שנאסר הבשר משום דם, כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב, אוסר שאר בשר שנצלה או נתבשלה עמו בתנור משום ריחא, אף דדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם, מכל מקום השמנונית מפטם אותו ומוליך הריח וטעם הדם עמו כו':
41
מ״בכלל ל"ז אם נצלה הירך בשומן הגיד, פסק דטוב לקלוף. ורש"ל פסק ששמנו של גיד אוסר עד ס':
42
מ״גכלל מ"ב בדין דבר שבמנין לא בטל, פסק כר"י דוקא דברים שלעולם אין מוכרין אלא במנין, אבל דברים שלפעמים מוכרין בלא מנין אלא באומד, בטילין. ורש"ל פסק דלא קיימא לן כר"י, אלא כל שדרכו למנות אפילו לפעמים, אינה בטילה:
43
מ״דוכתב עוד דביצה אינה בטילה. וכן דעת השערים וס"ת וב"ה, וכל שכן בזמן הזה שאינו בנמצא למכור סל ביצים ביחד, עד כאן לשונו:
44
מ״הכלל נ"ז בדין דגים שעלו בקערה כו', באם נצלו אסורין לכתחלה, ובדיעבד יש לסמוך אהמתירין. ורש"ל לא חילק בין לכתחילה ודיעבד, רק בנתבשלו פסק להיתר, ובנצלו פסק לאיסור. וכתב, אבל העולם נהגו איסור בנתבשלה, וחלילה להתיר בשניהם מאחר, שהתוספות אשר מימיהם אנו שותים פסקו לאיסור בנתבשלו:
45
מ״ועוד שם, כתב בהג"ה שערי דורא דטוב ליזהר ליתן המים תחלה לתוך הכלי שמדיחין בו, ואח"כ יש ליתן בו הקערות. ורש"ל באיסור והיתר שלו חולק, וכתב דכלי חרס בולע אף בכלי שני. ואם אחד יש בו שיורי מאכל, נתמחה בכלי שני ונבלע בכלי חרס. וכתב שם בשם מהרי"ח, דכלי שני מבליע כלי חרס, אבל אינו מפליטו. משמע שבעירוי אף מפליט כלי חרס, עיין שם:
46
מ״זעוד שם, בדין אם תחבו כף של בשר בן יומו לקדירה של חלב שאינו בן יומו או איפכא, ויש שם קטנית או ירקות, אין לאכלם לא עם בשר ולא עם חלב כו'. אבל לשומו בכלי של אחד מהן, אין להקפיד. ורש"ל פסק שלא לתת אלא לקערה חדשה, או לאכול מהקדירה בכף, או ללפות בו בלחם, עד כאן לשונו:
47
מ״חכלל ס"א צנון שחתכו בסכין של בשר, אסור לאכול בכותח. הרא"ש אינו אוסר, רק קולף מקום החתך. והרשב"א אוסר כולו, וכך כתב הר"ן, וכך כתב רש"ל ז"ל דכולו אסור, וכן כתב דכן משמע לישנא דמהרא"י:
48
מ״טכן אם חתכו בסכין של אינו יהודי שהיינו צריך לאוסרו, פסק רמ"א כדברי הפוסקים דסגי בנטילה. ורש"ל פסק לאסור כולו. וגם בקרי"ן פסק הכי:
49
נ׳עוד שם, ואם עבר ובשלו צריך ס' נגד הסכין, ולא נגד הסכין כולו רק נגד מקום הסכין שנגע בצנון. ורש"ל כתב היכא שחתכו בשר רותח בסכין חולבת, אע"ג דלא אמרינן חם קצתו חם כולו לענין מוליך בליעתו אפי' בכלי מתכות, מכל מקום ראוי להחמיר ולשער נגד כל הסכין היכא שחתך בה בסתם, אפי' אמר שעד כך וכך חתכתי, כי דרך הסכין להוליך ולהביא בכולו ולא רמיא עלי' לאדכורי. אבל תחב כף בקדירה לאקראי, אם ברור לו עד כמה תחב, לא משערינן יותר ממה שנכנס. ואם לא ברור לו, משערינן בסתם דדרך לתחוב בקדירה דהיינו ראש הכף. ומכל מקום גם לענין הסכין לא משערינן נגד הקתא, עכ"ל:
50
נ״אעוד שם, הביא דברי בית יוסף שכתב בשם שבולי לקט על הלימוני של גוי, אע"פ שנחתכו בסכין של גוי וחריפי דומיא דצנון, מכל מקום מאחר שממלאין חביות גדול, ורבים מהם נחתכו בסכין אחד, בטל בהם טעם הסכין. ודאי הראשון והשני שנחתך בהן היה מדינא לאסור, אך מאחר שאין מכירין בטלים הם ברוב אחרים שנחתכו אח"כ באותו הסכין, ע"כ. וכך כתב הארוך כלל ל"ח, עכ"ל:
51
נ״בומצאתי כתוב על זה, וקשה על המחבר שמביא דין זה של בית יוסף שבטל בהם טעם הסכין כו' אליבא דהלכתא. וזה אינו, בשלמא לדעת בית יוסף הדין כך, דהוא פסק כר' אפרים (חולין צו, ב תוד"ה אם יש) דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר וחלב, ומשום הכי היכא שחתך ירקות חריפין בסכין של גוי אינו צריך לבטל רק טעם הסכין הבלוע בירק. אבל אנו דקיימא לן (עי' ביו"ד צט, ג) כר"ת דאמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה בכל האיסורין שבתורה, ומשום הכי היכא שחתכו ירק חריף בסכין של גוי מצרכינן ס' נגד כל הירק. וכך כתב הב"י עצמו בלשון הזה בסימן צ"ו, אבל אם חתך בסכין של גוי צריך ס' נגד כל הצנון, דדין זה קאי אליבא דר"ת. וכן יש לי להביא ראיה עוד מטור אורח חיים בהלכות פסח (סימן תמז) שכתב, וזיתים שכובשים בשאר ימות השנה כו' עד ולא שייך ביה ביטול, דבכוליה סכין משערינן, וא"כ חזרו הזיתים כולו חמץ, עכ"ל:
52
נ״גאף שזה הדין תימה בעיני ולא אוכל לישבו, דלמה חזרו הזיתים כולו חמץ, דהא לא שייך לומר חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא כשבלע איסור, אבל בלע היתר כגון חמץ בעת היתרו, לא שייך לומר נעשה נבילה, אלא היא כולו חמץ. וכמו שהדין בבצלים וירקות שבלועים מבשר ובשלם בחלב, אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות אין צריך ס' אלא כנגד הבשר, דלא שייך לומר חתיכה נעשית נבלה הואיל ועדיין כולו היתר, ולכן אין צריך לשער רק נגד מה שבלע, א"כ תימה על הטור למה חזרו הזיתים כולו חמץ. והנה אניח דבר זה עתה. מכל מקום בבלע איסור כמו בכאן בלימוני שחותכין בסכין של גוי, אז הכל נעשה נבלה:
53
נ״דעוד שם, בדין בשר רותח שחתכו בסכין חולבות בן יומו, דצריך ס' נגד הסכין. וכתב, ונראה לי דדוקא אם חותך בשר רותח שהוא על האש, או שהסירו מהאש ועדיין בכלי ראשון. אבל אם כבר הניח בכלי שני, מעתה כבר עבר רתיחתו וא"צ רק קצת קליפה כו'. משמע אפילו אם חם שהיד סולדת. דאם אין היד סולדת, אף בהסירו מן האש לא היה נאסר. אבל רש"ל חולק, וזה לשונו באיסור והיתר שלו, ולא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד כאחת ונתקרר במהרה, אבל לא בחתיכת בשר או דג וכל דבר שהוא גוש, דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימתו ומפליט ומבליע שפיר. ומשום הכי נראה דדוחן ואורז ג"כ אחר שנתערו מקדירה לקערה, כל זמן שהיד סולדת בהן חמין הן ככלי ראשון, ונפקא מינה לענין בשר בחלב כו':
54
נ״הכלל ס"ב בדין דם ביצים, אם הוא ספק אם היה הדם על החלבון או על החלמון, הוי ספיקא דרבנן ולקולא, משום דס"ל דם ביצים דרבנן. אבל רש"ל כתב באיסור והיתר שלו שמצא כתוב וזה לשונו, שמעתי ממהרי"ו י"ץ שאנו קיימא לן דדם ביצים דאורייתא, ע"כ מצאתי, וכן נראה עיקר, מאחר שסתם תוספות ואשר"י מסופקים אם הוא דאורייתא כו', עכ"ל:
55
נ״וכלל ע' בדין שוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורים, דנוהגין למלחן אפילו הקליפה החיצונה קשה, אבל אין למלחן עם בשר. וכך כתב רש"ל. וכתב אם מלחן עם בשר, נעשית נבילה. ואם נתבשלה עם אחרות, צריכות ס"א נגדה והיא:
56
נ״זעוד שם, כשיש להם חלבון ונתערב בחלב, יש לסמוך ארש"י והרשב"א והרא"ש דבכה"ג לית בהו משום בשר בחלב. אבל רש"ל פסק כרשב"ם, שפירש ביצים גמורים שנגמרה הקליפה לגמרי, אבל לא נתקשה הקליפה כדרך ביצה הנמכרת בשוק, דין בשר עליה לכל דבר. וכתב שכן הוא דעת מהרא"י. וגם כתב שמהאי טעמא נוהגים שאפילו בגמר קליפתן לגמרי אין אוכלין בחלב, דדלמא לא נתקשה לגמרי, כי כן הוא בנמצא, עכ"ל:
57
נ״חכלל ע"א בדין החלב מן בהמה שנשחטה ונמצאת טריפה, פסק אם הוא טריפות שאפשר שלא אירע לה אלא עתה, כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא בזה, מותרות. רש"ל פסק כמהרא"י לאסור כל טריפות תוך ג' ימים:
58
נ״טכלל ע"ד כתב הר"ן דבר שיש לו מתירין שנפל ברוטב, אי חזר אותו רוטב ונפל לרוטב אחרת אוסרת באלף. ולפי מה שנתבאר הטעם דדבר שיש לו מתירין בטל, ואינו אוסר רק ממשו של איסור, הוא הדין רוטב זו נמי בטילה. ועוד דלפי דבריו, איסור שאינו מחמת עצמו רק מחמת שבלע איסור אחר, שייך בזה דבר שיש לו מתירין, ואין כן דעת מהרא"י ז"ל בתרומת הדשן סימן ק"ע, שכתב על החתיכה הבלועה מדם דלא מקרי דבר שיש לו מתירין, דאין איסור מחמת עצמו אלא מחמת דם הבלוע בו, ונראה דיש לסמוך אדברי מהרא"י מאחר דאיסור דרבנן הוא דאינו בטל. ועוד סברא זו נמי אמרינן לענין חשיבות חתיכה הראוי להתכבד, עכ"ל:
59
ס׳אבל רש"ל הביא מהרא"י בהגה"ה ש"ד שלו סימן מ"א בלשון אחר וזה לשונו, מצאתי כתוב בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה בשאר חתיכות בטל ברוב, ע"כ. ויראה הטעם, דלא חשיבא שיש לו מתירין הואיל ומותר לצלות אף קודם לכן, ולמה שהוא נאסר דהיינו בישול עדיין הוא אסור כו', עד ויראה דאפילו היתה חתיכה הראויה להתכבד מכל מקום בטילה, לפי שאינו שורשו של איסור אלא מחמת דם הבלוע בה, מהרא"י ז"ל. מכאן מוכח להדיא דדבר שיש לו מתירין לא בטל אפילו באלף, אפי' אינו אסור מחמת עצמו, עד כאן לשון רש"ל. פירוש לדבריו, הואיל והוצרך מהרא"י לכתוב טעם אחר על היתר דדבר שיש לו מתירין, ומה שכתב רמ"א ועוד סברא זו אמרינן כו', שאני הכא דיהיה לו היתר:
60
ס״אעוד שם, דדבר המתקלקל אם ישהנו, לא מקרי דבר שיש לו מתירין, ובטל. ורש"ל חולק:
61
ס״בעוד שם, חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין. רש"ל חולק:
62
ס״גכלל ע"ה בענין בישול גוים, פסק אם חתה ישראל בגחלים אף לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ע"י גוי שרי, ודלא כשאר פוסקים שכתבו דצריך לחתות קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי. וכתב בית יוסף דנקטינן כוותייהו כו'. ורש"ל פסק דצריך:
63
ס״דעוד שם, פסק דעשיית האש או שגירת התנור מועיל לענין בישולי גוים. ורש"ל מוכיח מדברי מהרא"י דאין מותר אלא במחתה בגחלים שמקרב בישולו, אבל בכהאי גוונא לא מקרב בישוליה ואין מותר אלא בפת, והא ראיה דהשלכת קיסם לא מהני בבישול גוים אלא בפת:
64
ס״הבפרק אין מעמידין (ע"ז לח, א) אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים. וזה לשון התוס' (ד"ה דגים קטנים) אומר רבי יודא דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי, א"כ צריך לומר דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים. דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר, איכא בינייהו דגים קטנים, פירוש דלמ"ד נאכל כמות שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים, ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכה כתרוייהו לקולא, וא"כ אמאי נקט מלוחים אפי' אין מלוחים נמי, עכ"ל:
65
ס״ווהבית יוסף סימן קי"ג הקשה ג"כ קושיא זו, ותירץ דדגים קטנים שנמלחו עולים על שלחן מלכים, ואפ"ה שרי משום דאז נאכלין כמות שהן חיין. ובשלא נמלחו, שרי משום דאז אין עולין על שלחן מלכים. וכתב הבית יוסף שהעלה זה התירוץ מדברי הרשב"א. והנה לדברי כולם דגים קטנים שהם קטנים ממש אין בהן משום בשולי גוים, אבל רבותינו הנ"ל הניחו מקום להתגדר, כי יש שני ענייני דגים קטנים, האחד הדגים שדרכם להתגדל אינם עולים לשלחן מלכים בעודם קטנים עד שנתגדלו. אמנם יש עוד ענין שני של דגים קטנים, דהיינו שיש מין דגים שנשארו לעולם בקטנותן ואינן גדולים, ואלו עולים על שלחן מלכים ואסירי. ועל אלו אמר רב יוסף כשהן מלוחין אין בהן משום בישול גוים, הא אינן מלוחין אסירי, וראוי לחוש לזה:
66
ס״זכלל ע"ו ולענין המנהג, כתב מהרא"י בהגה"ת שערי דורא רבים, נוהגים להקל להמתין רק שעה אחת אחר סעודת בשר וסלקו וברכו, ואח"כ אוכלים גבינה כו'.הגה"ה(ודעו בני יצ"ו, דזה המנהג שנתפשט בהמתנת שעה רע מאד בעיני, דבהדיא פסקו הרמב"ם והרא"ש להמתין ו' שעות. והבית יוסף באורח חיים סימן קע"ג כתב, דכן נהגו העולם, וכן פסק הרשב"א בתורת הבית. וכתבו הרמב"ם והרשב"א, ששיעור זה צריך להמתין אף לאחר בשר עוף, עד כאן לשון הבית יוסף. על כן אל תפנו אל מנהג ארציכם בזה): אמנם הצנועים מושכים ידיהם עד ו' שעות. וכתב רש"ל, ומכל מקום נראה דאפילו ששהה שש שעות, מכל מקום אסור לאכול אחריו גבינה עד שסילקו ובירכו מפני מראית עין, וכך קבלתי, עכ"ל:
67
ס״חובית יוסף כתב באורח חיים סימן קע"ג (ד"ה ויש מחמירין) בשם הזוהר, דיש להחמיר בבשר אחר גבינה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר. ואמר שם בזוהר (פ' משפטים קכה, א), מי מישראל שאינו נזהר שורה עליו רוח הטומאה מ' יום. ואם מוליד בן באינון מ' יום, נותנין לו נשמה מסטרא אחרא דלאו איהו קדישא בר מינן. על כן שומר נפשו ירחק ויקדש עצמו אפילו במותר לו מצד הדין. מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. ובפרק כל הבשר (חולין קה, א) אמר מר עוקבא, אנא בהא מילתא חלא בר חמרא. דאלו אבא, כד הוה אכיל בשרא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא. ואלו אנא, בהאי סעודתא לא אכילנא, בסעודא אחרינא אכילנא, והיינו ו' שעות לדעת הרמב"ם (הל' מאכ"א ט, כח) והרא"ש והרשב"א, וקרא עצמו חלא. על כן המתקדש ביותר קדוש יאמר לו, ואשרי בניו אחריו:
68
ס״טכלל פ"ה בענין תחיבת כף של בשר לחלב או איפכא דצריך ס', פסק דאין חילוק בין תחב הכף פעם אחת או ב' פעמים. ורש"ל כתב, בספרי כתבתי שצריך ב' פעמים ס'. וקבלתי דאין צריך להחמיר באם תחב ג' פעמים להצריכו ג' פעמים ס', רק די בשני פעמים ס', דס' ראשון לבטל האיסור, וס' השניה אולי חזר וניעור, ותו לא חיישינן:
69
ע׳עוד שם, כתב בשערים דמהרא"י בשם אור זרוע, קדירה הנאסר מבשר וחלב שאסור בהנאה ובשלו בו מאכל, אע"ג דהקדירה אינה בת יומו ולא נאסר המאכל, מכל מקום צריך להשליך דמי הקדירה לנהר שלא ליהנות מדבר האסור בהנאה. ולי נראה דלפי מה שנהגו לחום בו חמין, אין לחוש גם לזה, וכמו שכתב הרא"ש לענין סכין של ע"ז ששחט בו, ע"כ. ורש"ל פסק כמהרא"י בשם אור זרוע, וכתב, שלא דמי למה שנהגו לחום בו חמין שהוא לחוף בו הראש, אבל לא לשום מאכל ומשתה. והא ראיה, דמותר שם לכתחילה. גם לא דמי לסכין ששחט בו, דשמא הנאות בישול אינו חשוב כ"כ דבר מועט כמו שחיטה. ועוד בספרי שדיתי נרגא בדברי הרא"ש, ופסקתי כדברי הרשב"א שצריך להשליך:
70
ע״אעוד שם, כשבא החכם להתיר האיסור שנפל בקדירה ולשערו בס', כתב בספר המצות צריך לחקור אם נתנו מים בקדירה אחר שנתנו בו האיסור. והטור חולק, שאפילו אם הוסיף בשוגג, קיימא לן כל איסורים שבתורה שריבה עליהן בשוגג מותרין כו'. רש"ל פסק דצריך החכם לחקור אחר זה כדעת ספר המצות, וכן סובר הסמ"ק והמרדכי ובעל שערי דורא ומהרא"י. והאי דכל אסורים שבתורה, מוקמי לה בדבר יבש שאין מתערב, דומיא דתרומה דהתם. אבל בדבר לח, חתיכה עצמה נעשית נבילה כבשר בחלב לכולי עלמא, ולדידן אף בשאר איסורין, ואין חילוק בין נודע התערובות בנתיים או לא נודע. וגם רמ"א כתב (יו"ד צט, ה) דטוב להחמיר ולנהוג לחקור אחר זה. על כן כל ירא שמים יזכור בזה ולא ישכח:
71
ע״בעוד שם, בדינא דאם נתוסף האיסור מצטרף לאסור, וכתב הני מילי דוקא שנתוסף ממין איסור ראשון, אבל אם אין האיסור השני ממין הראשון, אינן מצטרפין, ואדרבה השני מבטל את חבירו. כתב על זה רש"ל, דוקא אם נפלו שניהם כאחד. אבל אם לא נפלו כאחד, דנעשו מתחילה הנותן טעם חתיכה דנבילה מאיסור ראשון, שוב אין לו היתר. וההיא דכל האיסורין שריבה שוגג כו', כבר כתבתי דמוקי ליה בדבר יבש, כדלעיל:
72
ע״געוד שם, וכתב עוד הרשב"א, שאם נתערב במינו ושלא במינו ונשפך, רואין שאינו מינו כאלו אינו, ותולים לומר שמינו היה ונתבטל, כמו דאמרינן לקמן למאן דאית ליה מין במינו לא בטל, סלק את מינו כמי שאינו כו', הוא הדין איפכא. וזה לשון רש"ל, הי"ד הביאו לפסק הלכה, ואין נראה בעיני כלל, דבשלמא התם גבי מין במינו אין בו איסור משום צד נתינת טעם, אלא מגזירת הכתוב שאינו בטל, ומשום הכי כי איכא נמי בהדיא מין בשאין מינו אמרינן סלק את מינו כדי שיבטל הטעם בשאינו מינו, וממילא יותר הכל. אבל הכא שאסר את שאינו מינו בנתינת טעם מדאורייתא, א"כ היכא שנשפך הרוטב אפילו איכא נמי מינו בהדיא, סוף סוף עדיין בספק עומד, וספיקא דאורייתא לחומרא, עד כאן לשונו:
73
ע״דכלל פ"ט נטלו הכליות כשירה. וכתב הרא"ש, וכן אם נקבו וחסרו, אפי' הגיע החסרון והנקב על הלובן כשירה. וכתב רש"ל, ומה שהכשיר בחסרון כוליא עד החריץ, לא נהירא לי, ועיין בספרי פרק אלו טריפות:
74
ע״העוד שם, וכתבו הגהות אשר"י, דאם נמצא דם בכוליא דכשירה. כתב רש"ל, בספרי כתבתי שיש לפקפק על היתר דם בכוליא:
75
ע״וכלל צ"ד כתב הרשב"א בתשובה, מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו, ונשאר כחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת, ולא היה ניכר שם נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ, תלינן להקל דדרך פנים באתה, דדרכו לבוא דרך וושט עם המאכל. ובהג"ה שערי דורא כתב בשם מהר"ם לאסור בכהאי גוונא וכך כתוב באיסור והיתר הארוך. ושמעתי מגדול אחד, דהרשב"א ומהר"ם לא פליגי. דהרשב"א מיירי במונח בעובי בשרו, דתלינן דדרך פנים באתה. ומהר"ם מיירי שהיה מובלע לאורך הקורקבן. ובאמת הוא תירוץ יפה, ואז יתקיימו דברי שניהם. אמנם אין להקל, כי גם מדברי רש"ל משמע שס"ל דמהר"ם מטריף בכל ענין, שכתב על דברי מהר"ם, הטעם מבחוץ במקום בשר ראוי להתרפא יותר שהוא רך, מהעור הפנימי שהוא קצת קשה. ומאחר שאינו ניכר מבפנים בודאי בא מן החוץ, עכ"ל:
76
ע״זבאתי להזכיר ולהזהיר, במי שיש לו תרנגולים בביתו וגם חתול, שיש לחוש לדריסה אם ראו החתול נכנס למקום התרנגולים. והטור יורה דעה סימן נ"ז הביא דברי הרשב"א שכתב, אפשר שחתולים שלנו הם בני תרבות עם התרנגולים, וכל שלא ראינו שרדף אחריהם והכה אין חוששין לו, וראוי לחוש להן. הרי אם ראינו החתול רודף ומכה, פשיטא שטריפה, אף שהחתול מגודל בבית. וכשלא ראינו רודף ומכה, רק נכנס למקום התרנגולים, העולם אין חוששין. וסיים, אבל מן הראוי הוא לחוש. וכתב הבית יוסף הטעם, משום דאשכחן בגמרא שהיו חוששין שמא דרס, והחתול ושונרא דידהו היו רגילין עם התרנגולים כמו שהם רגילין עכשיו. ואף שבשלחן ערוך לא הוזכר שראוי לחוש, מכל מקום ראוי וראוי היא, מאחר דאשכחן בגמרא כן. וגם בש"ע לא סתם הדין, רק כתב (יו"ד נז, ה) יש אומרים כו'. על כן כל בעל נפש יחוש:
77
ע״חעתה באתי לדבר ולהזהיר באזהרות גדולות מחמת שתיית יין. אתם בני יצ"ו הוו זהירין במאוד שלא לשתות יין בכל מקום ומקום אף אצל ישראל, אלא אם כן יהיה קים לכו בגוויה שהיין נעשה בהכשר ושמירה גדולה ממגע גוי. כי המכשלה הזאת תחת יד רבים מעמינו להקל בשמירה יתירה, והפגם הגדול המגיע מאיסור סתם יינם של גוי והוא הדין למגעם ביין שלנו, רב ועצום הוא מאוד:
78
ע״טוזה לשון הזוהר פרשת שמיני (ח"ג מ, א), תא חזי, ישראל קדישין כל חיי עלמין דירתי כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי ואקרי יין, ומתמן נפקין חיין וקדושה לכלא. ויין דישראל בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא, דהא ישראל לעילא ביה נטיל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, [עץ] מההוא אתר דאקרי חיים ונפיק חיין, ועל דא מברכין ליה להקדוש ברוך הוא ביין, וביין דישראל לתתא כהאי גוונא. עובד עבודה זרה דאיהו מסאב ומאן דקריב ביה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל הוא אסתאב ואסור, כל שכן מההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעביד ישראל לתתא כי כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין דקאי באתר עילאה דוגמא דיין דמנטרא. בגין כך ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל דלעילא דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שריא רוחא דמסאבותא ולאו הוא מסיטרא דישראל. ומאן דשתי בהדייהו, אסתאב רוחיה ואיסתאב איהו, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי דהא ההוא עלמא דאתי יין דמנטרא איהו. ועל דא ישראל קדישין בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דאתקשרו באתר דעלמא דאתי, ובגין כך ביין אתברך קודשא בריך הוא, עד כאן לשונו:
79
פ׳ספירת בינ"ה שהיא עולם הבא, שם היין משומר ממגע גוי, ששם בבינה הששה קצוות של מעלה נעלמים ואין שם אחיזה לקליפה, רק בהתפשטות שש קצוות במקומה שהוא עולם הזה. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) על עולם הבא שאמר הפסוק (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך, שהוא יין המשומר מששת ימי בראשית, כלומר כי שם סוד ששה ימי בראשית משומרים. ובחטא חוה שסחטה אשכול ענבים נתגברו כח הקליפות, ושם יין המשכר. אבל אנחנו ישראל, שנשמתינו מצד הקדושה, אז כל מגמתנו לעולם הבא, כהא דתנן (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואנחנו ישראל למטה מכוונים נגד ישראל שלמעלה סוד תפאר"ת ישראל שהוא העץ מחיי עלמא הנ"ל. וכשישראל קדושים ומקדשים עצמם למטה לשתות ביין המשומר ממגע גוי, מתעורר יין המשומר בבינה להשפיע על ידי ישראל שלמעלה, על כן מברכין ומקדשין על היין. ומי ששותה ממגע גוי, נסתאב וטמא טמא יקרא ואינו זוכה לחיי העולם הבא. ואמר הזוהר (הנ"ל), לא ביין בלבד כך, אלא מכל מאכלות אסורות הוא מטמא את עצמו, אלא שביין הוא מדריגה על כולם. ומי הוא זה ואיזה הוא שלא ישים את לבו לדברים ההם להיות נזהר בתכלית הזהירות ולקדש עצמו בעש ר קדושות:
80
פ״אומצאתי בספר טעמי מצות שחיבר הרב ר' מנחם הבבלי, שכתב בלאו שלא לשתות יין נסך, וזה לשונו, ובימי חרפי ראיתי אנשי מעשה שהיו מחמירים על עצמם, בראיית הגוי היין לא היו רוצים לשתותו אע"פ שלא נגע בו הערל, כיון שנתן עיניו בו אין בו סימן ברכה, ומנהג ותיקין הוא, כיון שהערל רואה גוון היין או ריחו נתאוה לו במחשבתו, וסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, אם כן אע"פ שהוא ביד ישראל כבר ציירו בשכלו. ואל תתמה על דקדוק החומרא בכל שהוא, שהנשמר ממנו זוכה ליין המשומר בענביו אחר שמשמח אלהים ואנשים בברכות, ותמה אני על המקילים בארצות הערלים כו'. טעמו וראו הצורך הגדול להתקדש בזה, על כן קדושים תהיו ולהחמיר בכל החומרות, ועל זה נאמר קדש עצמך במותר לך:
81
פ״בעתה באתי על ענין דין של חדש, לאמר כזה ראה וקדש. איסור זה נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית, בין בארץ בין בחוץ לארץ, בין בשל ישראל בין בשל גוי. והוא אסור מן התורה, דכן פסקו הפוסקים הלכתא כרבי אליעזר דסוף קדושין (לז, א), דסתם לן תנא כוותיה, דתנן בסוף מסכת ערלה (ג, ט), החדש אסור מן התורה בכל מקום. וראוי להצטער מאוד על מצוה זו שאין נזהרין בה אלא בני עלייה והנם מועטים:
82
פ״גאודות ההקילים שהוזכרו בטור יורה דעה סימן רצ"ג, שהתיר הרא"ש דסמכינן ארובא שנשרשה קודם לעומר, ועוד שהוא ספק ספיקא, שמא היא מתבואה שנה שעברה, ואפילו היא מתבואה זו שמא נשרשה לפני העומר כו'. דעו בניי יצ"ו כי זכני ה' להיות מרביץ תורה כמעט בכל המדינות, ועיני ראו שחילוק גדול יש בארצות. באלו הארצות שהיה הרא"ש וכן המרדכי שהביא את דברי ראבי"ה כמובא בבית יוסף בסימן הנ"ל, הם היו דרים בארצות החום ושם באמת רוב נשרש קודם לעומר. אבל בארץ פולין, ומכל שכן ארץ רוסיא וואלין ליטא, שם על הרוב ורוב דרוב נשרש אחר העומר. ולהתיר בארצות ההם משום טעם דאין דלתות המדינה נעולות ומביאים לשם ממקומות אחרות אשר שם היו נשרשו קודם לעומר, זה שקר מפורסם, אדרבה מארצותיכם מוליכים כל זרע ארץ לארצות אחרות. על כן בניי יצ"ו, אל תהיו אחר רבים לרעות, ותחזיקו במצוה זו אתם וזרעיכם לדורות, אמרות ה' אמרות טהורות, והיו למאורות:
83
פ״דעתה ארשום אזהרת פרישות מאיסורא שציוה עליהם אבא מורי זלה"ה בצוואת יש נוחלין, ולא ימושו מפינו ומפי זרעינו עד עולם. ואלו הן:
84
פ״האל תרבו לאכול בסעודה בכל מקום, כי אם באנשים צנועי ומעלי, ובדוקים אצליכם שהם אנשי אמת וטובים וישרים בלבותם. אמרו ז"ל (סנהדרין כג, א) נקיי הדעת שבירושלים כו', בכלל דבריהם דברי:
85
פ״ואל תשתו בבית גוי אפי' שכר שקורין בי"ר, וקל וחומר דבש שקורין מי"ד שהוא משכר יותר, כי אם שתיית עראי, או בדרך במלון תוכלו לשתות כשבעכם, אבל לא לקבוע כמנהג קצת אנשי מדינה, כי הקביעות בבית גוי אסור מדרבנן משום חתנות בכל משקה כמו שכתוב ביורה דעה (סימן קיד, א). אע"פ שמורי מהרמ"א ז"ל כתב על זה בשלחן ערוך שלו (שם), שנוהגין להקל במדינות אלו, ראוי ונכון שתהיו אתם מהמחמירים:
86
פ״זאל תאכלו מירך הבהמה אם לא תדעו נאמנה שהוסרו חוטיה בחמימי שאז יוצאים לגמרי, כי הם אסורים משום חלב, ועל כן אני מזהירכם מהם, על אשר פשט היתרן בלא טעם. ובלאו הכי ראוי להסיר שיפרוש מבשר אחוריים של בהמה, אם לא שניקר אותה צדיק וישר ומוחזק במומחה. ואע"ג דרוב המצויין אצל ניקור מומחין הן, מכל מקום טוב להחמיר שלא תאכלו בשר אחוריים, בהיות לאל ידכם לאכול שאר בשר בהמה ועוף, כי אף למדן גדול אינו יכול לבאר זה מתוך הספר:
87
פ״חאל תאכלו אותן כמהות ופטריות היבשות שקורין שוואמן, כי דרכן להתליע במחובר והם נתייבשו בתולעים. וכתב הטור יורה דעה סימן ע"ד, שכל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו כו'. ולפ"ז היה נראה דגם הפלוימ"ן היבשים אסורים לאכול עד שנבדקין היטב קודם יבשן, הואיל ושכיח בהן תולעים. מכל מקום הואיל ומהרמ"א בתורת חטאת בסימן מ"ו דחק עצמו להתירם כשהם מבושלים מכח איזה טעמים דכתב שם, נתירם גם אנחנו הואיל ודשו בהם רבים. ועל כל פנים השוואמ"ן באיסורן קיימי. ואם תרצו לבשל פלוימ"ן לחין, אזי תחתכו מקודם כל אחד ואחד לשנים כדי לבודקן מן התולעים:
88
פ״טוקטניות שקורין ערבו"ש, הואיל ואין דרכן להתליע אלא בתלוש כמו שכתוב בשערים, יש להם תקנה בבירור הנקובים מהם על השלחן, ואח"כ תצוו לביתכם שיתנו הקטנית לתוך מים צוננים דאז המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה וישליכום לחוץ, וגם המים ישפכו. ויתנו אח"כ הקטנית הנשארים בקדירה של מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. ותקנה זו כתב ביורה דעה בסימן הנזכר גבי פירות שדרכן להתליע במחובר, ושהו י"ב חודש אחר שנתלשו. הוא הדין והוא הטעם שייך ג"כ בזה, עיין שם. ותמהני על רוב העולם שאינם נזהרין לעשות כן כשמבשלין קטנית, וגם אינם נזהרים בשוואמן דלעיל. וכבר ידוע מה שכתבו התוס' בחולין (ה, ב ד"ה צדיקים) ובשבת (יב, ב ד"ה רבי נתן) גבי מעשה דר' ישמעאל שקרא והטה כו', שאיסור מאכלי איסורים חמירי יותר משאר עבירות, ואמרינן במדרש (עי' זוהר ח"ג מא, ב) כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו, ז), כל העמל שבא להאדם בעולם הבא, הוא בשביל פיהו שלא היה נזהר:
89
צ׳אל תאכלו אותן אגוזים שלמים שקורין שטעכ"ל נוסי"ן כשנתבשלו בכלי גוי. ואע"ג דסתם כלי גוים אינן בני יומן, מכל מקום טוב להחמיר לכתחלה בכיוצא בזה. ואפשר דאסירי ג"כ משום בשולי גוים, דיכול להיות שעולין על שלחן מלכים, ואין נאכלים כמות שהן חי. עד כאן לשון אבא מורי זלה"ה:
90
צ״אעוד אודיעכם בניי יצ"ו, בהיותי מרביץ תורה בק"ק פראנקפורט ראה ראיתי בכל שנה ושנה הגודגניות הנקרא קירש"ן יש בהם תולעים כמו שרגילים להיות בפלוימ"ן, ונזהרין שם שלא לאכול קירש"ן בלי פתיחה לבדוק אותם אם יש בו תולע. והגידו לי שזה דבר תמידי לעולם שרגילים למצוא בהם תולעים. ואלו התולעים הם בגודגניות המתוקים, אבל החמוצים הנקראים ווייקסלן שם אין שכיחי. אחר כך בבואי להרביץ תורה בק"ק פראג, בדקתי שם ומצאתי גם כן ככה. על כן בניי שימו לבבכם לדבר זה, כי איני יודע אם הוא כן בכל העולם, או דווקא בארצות החמות ההם. ומכל מקום צריך לבוא לידי בירור:
91
צ״בגם הנני מודיע אתכם מחמת הכנימות הקטנות הנקראות מילבי"ן, רגילין להיות בימי קיץ בכל הפירות היבשים כמו פלוימ"ן ורוזינ"י גדולים וקטנים, וכן מיני קטניות ואורז ודוחן. ובמדינתכם לא הורגלתי לראות אחר זה והיא מילתא דשכיחא. וכמה פעמים בק"ק פראג אסרתי כל השוקא שמוכרים דברים אלו, מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא:
92
צ״געתה באתי להיות כמזכיר בדינים הנהוגים בארץ ישראל. באם תזכו כמוני לבוא לארץ הקדושה לדור, כדי שתדעו מה לעשות, ולזרז אתכם שתהיו מאד מדקדקים בהם לבלתי תחטאו ח"ו
93
צ״דוהנה שנה אחת אחר בואי לירושלים עה"ק תוב"ב היא שנת השמטה שנה השביעית, ורבים מיושבי ארץ הקדושה רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול שהיה ערב שביעית רעב במדינה ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו, ק"ו להכין איזה עניינים בביתם על שנת השביעית, ואמרו שינויי דחיקי. ואני דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחויב לקיים יותר מהם, ואפילו למכור גלימא דעל כתפאי, כי יאמר לי הקב"ה למה באת ממקום שהיית פטור מזה, ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזה, מדוע באת לטמא את ארצי. בשלמא הדרים כבר שמה, אין עונשם גדול כל כך. ועוד כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצות אשר שמה, כענין שאמרו רז"ל סוף פ"ק דסוטה (יד, א) דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך כו'. אלא לקיים המצות התלויות בארץ:
94
צ״הוהענין כי ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה כדי לקיימנה, אע"פ שאין מחויב בה יביא עצמו לידי חיוב. ומי שאינו עושה כן, לפעמים נענש בעת שהדין שלמעלה מתוח, כדאיתא בפרק התכלת (מנחות מא, א) דאמר ליה מלאכא לרב קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתווא, ציצית מה תהא עליה, אמר ליה אענישתון אעשה. אמר ליה בעידן ריתחא ענשינן. ובפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) אית ליה לחד תנא דבעון מזוזה בנים מתים, דכתיב (ירמיה ב, לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים. פירש רש"י, במחתרת שאין לה פצימין, הכי קאמר קרא לא במחתרת מצאתי שלימים כו', כי מאחר שלא עשו פצימין נפטרו ממזוזות, והיו ראוי אדרבא להביא עצמן לידי חיוב מזוזה. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה שהיה רוצה להביא את עצמו לידי חיוב קיום המצות בארץ ישראל. והנה הבא לארץ ישראל והמצוה הבאה לידו, לא יקיימנה חס ושלום:
95
צ״ואחר זמן אשר שמתי אל לבי הדברים ההם, מצאתים כן בספר החרדים אשר חיבר החסיד הר"ר אליעזר אזכרי ז"ל שכתב וזה לשונו, וכל הבאים לדור בא"י חייבים להזהר מאוד בשמיטה ובכל המצות התלויות בא"י, כשם שהיו זהירים לקיימם האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצות הדירה בא"י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה, ונמצא הפסדן יותר על שכרן. ואלהי ישראל יעזרנו לקיימן אמן:
96
צ״זואלו הן תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות. כולהו הן מדאורייתא בארץ ישראל אפילו בזמן הזה, ודלא כבית יוסף בטור יורה דעה סי' של"א שפסק כרמב"ם (הל' תרומות א, כו) שהם בזמן הזה דרבנן אפילו בארץ ישראל. ורמ"א בהגה"ה בטור יורה דעה (סעיף ב') כתב, ויש חולקין וס"ל דאפילו בזמן הזה דאורייתא, אך לא נהגו כן, עכ"ל. אמנם קבלו האמת ממי שאמרו, דלפי האמת פסק הלכה הוא שהוא דאורייתא. ושורש הענין הוא ביבמות פרק הערל (פא, א) נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי קדושה שקדש עזרא במקומות אשר כבש בארץ ישראל קדשה עד עולם, או עד שחרב מקדש שני. ר' יוחנן סבר קדשה עד עולם, וכל המצות התלויות בא"י נוהגות גם אחר החורבן מדאורייתא. וריש לקיש סבר דבטלה הקדושה כשחרב המקדש, ואין המצות נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן. וזה לשון ספר החרדים, רמב"ם וסמ"ג ובעל התרומה פסקו כריש לקיש. אבל הראב"ד ורש"י ובעלי תוס' ורבינו שמשון פסקו כר' יוחנן. וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והרב ר' מתתיה והרב בעל העזר והרב ר' אליעזר טהור קדוש, עכ"ל:
97
צ״חוהנה דיני תרומות ומעשרות מפורשות ברמב"ם ובסמ"ג. גם מקצתם מיני תרומות ומעשרות הוזכר בטור יורה דעה ובשלחן ערוך. אך תימה גדולה בעיני על הטור ושלחן ערוך שלא כתבו שום דבר מדיני שביעית, וכולן שווין לטובה שביעית ותרומות ומעשרות, דלריש לקיש הם דרבנן בארץ ישראל. ולר' יוחנן הם דאורייתא בא"י. ומלקט ושכחה ופיאה לא הזכירו אלא מיעוטא דמיעוטא. ובתרומות הזכיר הרבה דינים, והרבה דינים לא הזכיר ממעשרות. כגון, אימתי זמנן של מעשר, ודיני אכילת עראי וקבע, שהם הרבה מאוד:
98
צ״טואתם בניי יצ"ו, אם תזכו לבא לארץ ישראל, אזי דיני תרומות ומעשרות מבוארים לכם בהרמב"ם ובסמ"ג, וקצתם בטור יורה דעה ובש"ע. ומה שלא מבורר בבירור גמור, אזי אברר וארשום. ודיני שביעית סתומים ביותר, ארשום לכם ביותר. ודיני לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות, מבוארים היטב ברמב"ם וסמ"ג, על כן איני צריך לטרוח בזה. ובפרט לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות אינם שייכין אלא למי שיש לו שדה וכרם, וזה לא שכיחא כל כך:
99
ק׳לענין סדר הפרשת תרומות ומעשרות, צריך לידע אימת שנת השמטה, כי משתנית סדר הפרשה לפי סדר השנים. והנה נפסקה הלכה כהסכמת הרמב"ם, וכתב הבית יוסף בטור יורה דעה סימן של"א ששנת השמטה היה שנת שי"ג, וכך כתוב בטור חושן משפט סימן ס"ז, וכן הסכים רמ"א (שם סעיף א). נמצא עתה שנת שפ"ג הוא שנת שמיטה:
100
ק״אונמצא בפסק הרבנים הראשונים, אשר לפנים קרוב לתשעים שנה קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר ליבון הרמב"ם, ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב ויוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל, והבנתי גם לדעת המנהג אשר נהגו קדמוניהם והרבנים אלה מפה ואלה מפה, אחר העיון עלתה הסכמת כולם היות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם, והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית היא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק, כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן. ואחרי כן כמו שלשים שנה בימי הרב ר' לוי בן חביב ז"ל, קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום, ועל הרבנים הקודמים. אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים, גם שלחו לחכמי צפת, והסכימו כולם לדעת אחד כמו שהסכימו הרבנים הקודמים. ושלחו לכל תפוצות ישראל לסלונקי ולקושטנדינא אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם, וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקדמונים, וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים. וע"פ אותו החשבון, השמיטה עתה שנת שפ"ג, ואח"כ שנת ש"ץ כו':
101
ק״בוסדר הפרשה הוא כך. שנה ראשונה, תרומה גדולה ומעשר ראשון ותרומת מעשר ומעשר שני. וכן בשנה ב'. ובשנה שלישית, נותן מעשר עני במקום מעשר שני. וכמו שנהג שנות אב"ג, כן נוהג שנות דה"ו. והשנה השביעית, אין נוהג בה כלל שום תרומות ומעשרות, וזה הסדר חוזר חלילה עולמית:
102
ק״גועתה אפרש. מה שמפריש תחילה נקרא תרומה גדולה, ושיעורה עין יפה אחת מארבעים, והבינונים אחד מחמשים, והרעה אחד מששים. אבל מדאורייתא אין לה שיעור אפי' חטה אחת פוטרת כל הכרי, ולפיכך נקראת גדולה על דרך סגי נהור, כמו שקורין לקידוש של בוקר יום שבת קידושא רבה לפי שהוא קטן, כמו שכתב הר"ן (פסחים כה, א). ומדרבנן אין פוחתין לתרומה מששים, בין טהורה בין טמאה. טהורה, הכהן אוכלה כשהוא טהור. והטמאה, הכהן מסיקה תחת תבשילו כמו עצים. ואם היא משקה, שמן ידליקנה בנרו. יין, יעשה בו זילוף. וזה היה בזמן שהיתה טהרה בישראל, שאפי' בימי האמוראים היה להם אפר פרה מזמן בית שני, ולא ראו חכמים לחלק בין תרומה טמאה לטהורה. אבל אחר זמן הגמרא, דפסקה אפר פרה והכל בחזקת טומאת מת כמו שכתב רבינו שמשון ורבינו אשר סוף מסכת חלה, הגאונים אוקמי' אדין תורה, ואמרו שיש רשות לאדם להפריש תרומה גדולה כל שהוא, וכך כתב סמ"ג ורמב"ם:
103
ק״דוכתב בספר החרדים, וכן הדין בחלה, כמו שכתבו התוס' סוף פ"ג דיום טוב (ביצה כט, ב ד"ה שמואל). וכך כתב סמ"ק בסימן רמ"ח, דאין שיעור לחלה אלא כשהיתה החלה נאכלת לכהן בא"י, ואז לא פלוג רבנן בין נאכלת לנשרפת. אבל בזמן הזה דכולן טמאות והכל לשריפה, מפריש כל שהוא לכתחילה:
104
ק״הובודאי דגם הרמב"ם כן דעתו, דחלה נמי יש רשות לאדם להפריש כל שהוא כמו בתרומה. ומה שכתב פ"ה (הלכה ט) מהל' בכורים, בזמן הזה שאין שום עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישים חלה אחד בכל ארץ ישראל אחד ממ"ח ושורפים אותה מפני שהיא טמאה, עכ"ל. לא תלמוד מדבר זה שצריך לכתחילה להפריש שיעור אחד ממ"ח, שהרי באותו פרק עצמו (הלכה יג-טו) כתב שחלה נמי נקראת תרומה, וכל דיניה כדין תרומה, רק בדין אחד שבחלה חלוקה מהתרומה, דהיינו דשכור וסומא מפרישין חלה לכתחילה, משא"כ בתרומה. ונתן הרב טעם לחילוק הזה, מפני דאין בעיסה רע ויפה כדי להצריך לב ועין להפריש מן היפה. וא"כ הרב קשה מדידיה אדידיה, דהא כתב פ"ג (הלכה א) מהלכות תרומה זה לשונו, בזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה, עד כאן. הרי תלה הרב טעם הדבר מפני שאין לו תרומה טהורה, והטעם הזה ישנו ג"כ בחלה, ולית נגר ובר נגר דיוכל לחלק בין תרומה לחלה בדין זה. שאלו רמב"ם ידע בחכמתו הגדולה טעם לשבח לחלק, הי' לו לפרשו ולהשמיענו אותו, כאשר פירש טעם בדין החילוק שנתן בין תרומה לחלה בהפרשת סומא ושיכור, שהיה קל להבין מבלי שהוא יפרש אותו:
105
ק״ואלא על כרחך דעת הרב דגם בחלה יש רשות להפריש כל שהוא לכתחילה. אלא דבהלכות בכורים כתב, שורת הדין שדין החלה גם בזמן הזה להפריש כשיעור אחד ממ"ח, וכן הדין גם בתרומה, אלא שהרשות נתונה לאדם להפריש כל שהוא מפני שאין לנו תרומה וחלה טהורה, וזהו שדקדק הרב בלשונו שכתב בהלכות תרומה ובזמן הזה וכו' יש לו להפריש כל שהוא, ולא כתב מפריש כל שהוא. כלומר, דאע"פ ששורת הדין להפריש כשיעור, אין צריך לדקדק בדבר, אלא יש רשות לאדם להפריש כל שהוא אם ירצה, וכן הוא לשון הפוסקים, ורוב הגאונים פסקו, שבזמן הזה שהתרומה עומדת לשריפה מפני שהיא טמאה, רשאי אדם להפריש כל שהוא ע"כ. ולא הוצרך הרמב"ם לחזור לכתוב הרשות הזה בהלכות חלה, שהרי כתב שם דחלה נמי נקראת תרומה, ודין אחד שהיה חולק ביניהם כתבו ופירש טעמו. ומיניה אתה למד, דבכל שאר הדברים דינן שוה:
106
ק״זוכיוצא בזה כתב הרב בהלכות תפלה פרק ג' (הלכה ז) בדין תפלת ערבית וזה לשונו, המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא י"ח וכו'. ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקים בזמנה, עד כאן. וכן דקדק שם הרב בעל מגדול עוז, שלכך כתב הרמב"ם לשון ויש לו, שדוקא על צד הדחק הוא שמותר לעשות כן:
107
ק״חוכן המנהג בארץ ישראל. ופעם אחת קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר האפיה כדי להפריש אחד ממ"ח, אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא ומאי שנא השתא. ולא השיבו, כי לא ידעו ולא יבינו. והלכתי אני וחבירי החכם הנעלה מעיין המתגבר הר"ר אליה ששון ז"ל, ושאילנא את פי אחד מגדולי הדור הרב ר' משה מטראני ז"ל כדת מה לעשות בהפרשת חלה, ואם יש טעם לחלק בחלת הפסח לחלת שאר ימות השנה. ואמר לנו שרבו הגדול רבי יעקב בי רב שהיה רבן של כל חכמי צפת, הורה הלכה למעשה להפריש כל שהוא לכתחלה, ואין חילוק בין פסח לכל ימות השנה ותו לא מידי, עכ"ל (ספר החרדים). על כן נתפשט המנהג בכל ארץ ישראל שאין מפרישין לתרומה גדולה אלא משהו:
108
ק״טאח"כ מפריש מעשר, ונותנו ללוי. והלוי מפריש חלק עשירי משלו וזהו תרומת מעשר, ונותנה לכהן. ועתה בעו"ה שכולנו טמאים, אזי אסור הכהן לאכול התרומה, אבל מותר ליהנות בה בעת ביעורה, דהיינו להסיק בה. ואם הוא שמן, להדליק בנרו. ואם הוא יין, לזלף:
109
ק״יואח"כ מפריש מעשר שני, ודינו לאוכלו בירושלים בטהרה. ועתה אם המעשר הוא טהור, כגון שלא הוכשר לקבל טומאה, אי אפשר לאוכלו בירושלים, שאין אוכלים מעשר שני כשאין מזבח, כדתנא פרק אלו הן הלוקין (מכות יט, א). ובכל ארץ ישראל חוץ לירושלים, פודין אותו על שוה פרוטה ומשליכין אותו לנהר, דבזמן הזה דאין בית המקדש פודין לכתחלה על שוה פרוטה. אבל בירושלים אסור לפדות כשהוא טהור, רק מכשירים אותו כדי שיטמא בנגיעת אדם, כי כולנו טמאים בזמן הזה שאין אפר פרה, ואז יוכל לפדותו אפילו בירושלים. דמה שאין פודין בירושלים, היינו דוקא כשהמעשר טהור. אבל כשהוא טמא, פודין אותו ופודין על שוה פרוטה:
110
קי״אובשנת ג' ובשנת הו' לשמיטה, אז במקום מעשר שני נותן מעשר עני, וצריך לחלק בין העניים. ונוהגים בארץ ישראל כשהפרישו מעשר עני, לומר הריני מפקיר נכסי, שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה, דהפקירם אינם הפקר. חדא, דהא קיימא לן (נדרים מה, א) דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה, וכן מצאתי בספר החרדים שכתב כן. ועוד אפילו היה הפקר גמור, מי שיש לו חובות אצל אחד הן בע"פ הן בשטר ממה נפשך לא שפיר עביד, הן אם בשעת ההפקר מוחל החובות, אם לא. אם מוחל אותו, כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפיס שטרא ואפילו משכון והויא מחילה כמו שכתב המרדכי ריש סנהדרין והביאו רמ"א בטור חושן משפט סי' רמ"א (סעיף ב), אם כן דהויא מחילה, כשתבעו אח"כ שיפרע לו גזול הוא בידו דכבר נמחל, אלא בודאי אינו מוחל, נמצא אינו עני. ואין לומר דמאחר שאין עתה זמן הפרעון הוא עני באותה שעה, מאחר שהפקיר כל מה שתחת ידו והחובות אין זמנן. זה אינו כלום, דאטו אם יהיה לו תרקבי דדינרא בחובות יחשב לעני. ולא שייך לומר זה, אלא מי שהוא בדרך ולא יוכל להמציא מעות, וכהא דתנן בפיאה (ה, ד) בעל בית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופיאה יטול וכו'. אבל מי שהוא בביתו ויכול להמציא מעות על סמך שיש לו, או למכור החובות בפחות משוויין, זהו עשיר. ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה, והסכימו לדברי:
111
קי״בעוד יש כת אחרת נוהגות לשום המעשר כמה הוא שוה, ואח"כ כשנותנים כל השנה צדקה נותן על של מעשר עני. גם זה לא יתכן בעיני, מתרי טעמי. חדא, דזו הצדקה נותן בכל שנה ושנה אף כשאין מעשר עני נוהג. ועוד דאם עושה כן, יצטרך בכל פעם להגיד להעני מה שאני נותן לך הוא ממעשר עני, כדי שלא יבא גם הוא לגמלו חסד אם יחשוב שמשלו שולח לו, כמבואר ברמב"ם פ"ו (הלכה יז) מהלכות מתנות עניים, ובטור יורה דעה סימן של"א:
112
קי״געל כן מי שיש בו יראת שמים, יעשה המצוה כתיקונה ויודה לה' על שזיכהו לקיים מצוה זו, ולא יבקש טצדקי למפטר נפשיה, כי לא יעני מזה אדרבה יתברך, כמו שאמרו בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) בעון ביטול תרומה ומעשרות שמים נעצרו כו' עד ואם נותנים מתברכין, שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די, אמר רמי בר רב אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ואסור לנסות את ה' לומר אעשה מצוה פלוני ואראה אם אתברך, חוץ ממעשר, כמו שאמר ר' יוחנן (תענית ט, א) עשר תעשר (דברים יד, כב), עשר בשביל שתתעשר. ואמר בפרק קמא דתענית (שם) בכל התורה אסור לנסות חוץ ממעשר שנאמר בחנוני נא בזאת. והענין, כי במעשר הבטיח הקב"ה שישלח הברכה בודאי, משא"כ בשאר המצות לא הבטיח הקב"ה שישלח ברכה בודאי לו בעולם הזה כשיקיים המצוה. ואם ינסה ויראה שלא יש ברכה, ימנע שוב מעבודת הש"י. על כן כל אשר יראת אלהים נגע בלבו, ישים הדברים האלה על לבבו:
113
קי״דויש עוד מנהג רע נוסף על מה שכתבתי, בענין ההפקר הם עושים עצמם כמסופקים בידיעת שנות השמיטה, ואומרים אם השנה הזאת שנת מעשר שני, יהיה מעשר שני בצד פלוני מהכרי ומחולל על שוה פרוטה. ואם הוא שנת מעשר עני, הריני מפקיר נכסי כו'. וכבר התרעם על זה בספר החרדים, וכתב שזה מנהג בורים. אבל מעיני החכמים אינו נעלם זמן השמיטה, שהרי כל ישראל נהגו כרמב"ם לענין שמיטת כספים ועבודת קרקע דשביעית. על כן אין לעשות, וחביבה מצוה בשעתה והכל יפה בעתו:
114
קי״הובענין מתי התחלת השנה, כבר שנינו ריש מסכת ראש השנה באחד בתשרי ר"ה לירקות. ואמר בגמרא (יב, א) דנקט ירקות שהן דרבנן, וכל שכן תבואות שחיוב מעשר שלהן דאורייתא. ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות, דהיינו לענין מעשר פירות, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם ט"ו בשבט, על שחנטו לאחר ט"ו בשבט. ונפקא מינה נמי לענין שנה שלישית של שמיטה שנוהג בה מעשר עני, שאותן פירות שחנטו מר"ה של שנה שלישית עד ט"ו בשבט, דנין אותו כפירות של שנה שניה שעברה ומפריש מהם מעשר שני. ומט"ו בשבט ואילך מעשר עני עד ט"ו בשבט שיבוא:
115
קי״ווזה לשון הרמב"ם פ"ט (פ"א ה"ב) מהלכות מעשר שני, בא' בתשרי הוא ראש השנה למעשר תבואות וקטניות וירקות. וכל מקום שנאמר ר"ה, הוא באחד בתשרי. ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר אילנות. כיצד, תבואה וקטנית שהגיעו לעונת המעשרות לפני ר"ה של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית, מפרישים מהן מעשר עני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ר"ה של שלישית, מפרישין מהן מעשר עני. וכן פירות האילן שבא לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישים מהן מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא, עכ"ל. עוד כתב שם (הלכה ד), הירק בשעת לקיטתו עישורו. כיצד, אם נלקט ביום ר"ה של שלישית, אע"פ שבא לעונת המעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית, מעשר שני. וכן האתרוג בלבד משאר פירות האילן, הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו, בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט כו', עיין שם. ואיזה עונת המעשרות ואיזה גורנן ליאסר אפילו עראי, ואיזה דברים קובעין למעשרות לאוסרן בעראי, כולן מפורשין במיימוני הלכות מעשר ובסמ"ג:
116
קי״זוכל זה מחיוב הפרשת תרומות ומעשרות הוא בשדה ובכרם של ישראל, אבל בקונה מגוי ישתנו הדינים. ולא שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות, דכבר פסק הרמב"ם הלכה (הל' תרומות א, י) דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשרות. ויש מפרשים דלא פליגי ביש קנין או אין קנין אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן כולי עלמא מודו דאין קנין. נמצא מאחר שהלכתא כמ"ד אין קנין, אז הוא מדאורייתא ואפילו בזמן הזה לפי מה שהעליתי למעלה לפסוק כר' יוחנן דקדושת עזרא קדשה עד עולם:
117
קי״חאך זה החילוק יש, פירות שקנה מן שדה וכרם גוי בארץ ישראל לאחר שנגמרו ביד גוי, אז הישראל פטור מכל תרומות ומעשרות, דגזירת הכתוב הוא דמירוח הגוי פטור. ולא משום שיש לו קנין הפקיע, אלא דגנך, ולא דיגון גוי אמר רחמנא (גיטין מז, א). ואלו שכר הגוי ישראל לגמור פירותיו, או גמרן לו באונס, כיון דעל ידי ישראל נגמרו חייבות בתרומות ומעשרות, שהרי אין קנין לגוי להפקיע, רק כשמרחן הגוי בידיו פטורות. וכן משמע בהדיא ברמב"ם פ"א (הלכה יא) מהלכות תרומות שכתב, פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל אם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומירחן הגוי פטורין. משמע דדוקא גמרן הגוי בידיו, אבל גמרן לו ישראל חייבין. ואפילו הגדל בשדה וכרם של ישראל, אם נגמרה מלאכתן ע"י גוי פטורין מדאורייתא, כמו שכתב הרמב"ם פרק הנ"ל (הלכה יג) וזה לשונו, גוי שגמר פירות ישראל, הואיל ודיגונן ביד גוי אין חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם:
118
קי״טכלל העולה, תלוי הכל במעשה הדיגון. אם המדגן הוא גוי, אף שהפירות של ישראל, פטורין מדאורייתא. ואם המדגן הוא ישראל, אף שהפירות של גוי, חייבין בתרומה ומעשרות. ואם המדגן הוא גוי והפירות של גוי, אוקמוה אדאורייתא ופטורין. רק אם המדגן הוא גוי והפירות של ישראל, או ישראל המוכר פירותיו לגוי לאחר שהגיעו לעונת המעשרות, והגוי גומר מלאכתן דפטור ג"כ, מאחר שהוא המדגן, מכל מקום חייבוהו מדרבנן, כך העלה בספר החרדים:
119
ק״כותירץ למה חייבוהו רבנן באלו, ולא חייבוהו כשהפירות של גוי ודגנן גוי. ואמר, בשלמא באלו הוא משום גזירה בעלי כיסין דאיתא במסכת מנחות פרק ר' ישמעאל (סז, א), פירוש שבעלי בתים שיש להם שדות הרבה וחסים על ממונם שלא להפריש כ"כ תרומה ומעשר, ומוכרים התבואה לגוי קודם מירוח, כדי להפטר. אי נמי משכירים גוי למרחה, לכך גזרו שלא תועיל להן ערמתן. אבל בפירות הגוי שגדלו בקרקע, לא שייכא גזירה זו כלל, ככתוב בתוספות ר' ישמעאל. וכן הדין בישראל שמכר פירותיו לגוי קודם גמר בישולן, דהיינו קודם שהגיעו לעונת המעשרות, לא גזרו, דודאי לא ימכור כדי להפטר מתרומות ומעשרות, דודאי כיון דלא נגמר בישולן לא יקנה הגוי אותן אלא בזול הרבה, ומפסיד יותר מתרומה ומעשר:
120
קכ״אוכבר היה מחלוקת גדול בזמן הבית יוסף, שיש שהיו רוצים לעשר פיאת הגוי אף שגמרן הגוי, ונמנו ורבו כל החכמים וגזרו בנח"ש, שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לוקח מהגוי אחר שגמרו, ומוזכר זה הדבר בכסף משנה פרק א' (הלכה יא) מהלכות תרומות:
121
קכ״בואם לקחן הישראל מהגוי קודם שנגמרה מלאכתן, יש בזה חילוק אם לקחן בעודן במחובר אז הדין כאלו היה של ישראל וגדל בקרקע ישראל להפריש תרומות אפילו דבר מועט והמעשר ראשון ליתן ללוי ותרומת מעשר לכהן ובשנות מעשר שני לפדותו כדלעיל ובשנת מעשר עני ליתן מעשר עני לעני:
122
קכ״גואם לקחן הישראל מהגוי אחר שנתלשו קודם שנגמרו מלאכתן, וגמרן הישראל. כתב הרמב"ם בפ"א (הלכה יא) מהלכות תרומות וזה לשונו, חייבין בכל מן התורה, ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכהן, ומעשר ראשון הוא שלו. מפני שהוא אומר ללוי במעשר, ולכהן בתרומת מעשר, אני באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ומפני מה אמרו לא יתן תרומת מעשר לכהן כתרומה גדולה, לפי שנאמר בתרומת מעשר (במדבר יח, כו) כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן. אבל טבל שאתה לוקח מהגוי, אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר שהפריש ממנה, אלא מוכרה לכהן ולוקח דמיה, עכ"ל:
123
קכ״דוהאידנא נוהגים בארץ ישראל, שלוקח המפריש התרומה גדולה ותרומת מעשר ומאבדין אותה שופכה לחוץ במקום נסתר. ושאלתי להם למה אתם עושים כן ואינכם נותנים לכהן, נהי דבזמן הזה אסור לאכול ולשתות התרומה, מכל מקום יכול ליהנות בה, אם הוא שמן, להדליק ויין לזלף, כדלעיל (ד"ה ועתה אפרש). השיבו לי, שדבר זה לא נחשב עתה לכלום לכהן, ומוטב שיאבד ולא יבא הדבר לידי מכשול. ואמרתי בתרומה גדולה שהיא דבר מועט בזמן הזה חטה אחת פוטרת כדלעיל (שם) שפיר עבדי, אבל בתרומת מעשר כשהוא הרבה לא יעשו כן, רק יתנו אותם לכהן בחנם, או בתשלומין בזול כפי מה ששוה הנאה הנ"ל, ויזהירו לכהן שלא יהא נכשל בה:
124
קכ״האחזור לגופא דדינא. הנה כדת מה לעשות במעשר עני, לא הזכיר הרמב"ם וכן הטור, אמנם פשוט בעיני שהוא שוה לדין מעשר ראשון, שאומר הישראל ללוי אני בא מכח איש שאין אתה יכול לטול ממנו כלום, גם ממני לא תטול, כן יאמר ג"כ לעני דחד טעמא הוא, רק התרומות שהם בעצמם איסור לזרים באכילה צריך לתנם לכהן, אבל לוקח דמיה. אבל במעשר ראשון ומעשר עני שאין לישראל איסור באכילתן רק הוא דבר שבממון, אוחזו לעצמו. וכן מעשר שני פודהו בפרוטה. וכן כתב בהדיא בספר חרדים דמשייר לעצמו המעשר עני בשנתו. וכן משמע בתשובת הרמב"ם שהביאה בספר חרדים דף נ"ב, שהרמב"ם שם חושב שאין צריך להפריש וליתן רק התרומות ומכרה לכהן. גם המעשר שני לפדות, ותו לא, שמא כשם שאין נותן ללוי מעשר ראשון, כך אינו נותן ג"כ לעני מעשר עני. אבל מ"מ צריך לקרוא שם לכל המעשרות, כי הם טובלות, ואפילו מעשר עני טובל כדאיתא בסוף מכות (יט, ב), ולאחר כך אוחז לעצמו מעשר ראשון ומעשר עני:
125
קכ״וואם לוקח מהגוי לאחר שנגמרה מלאכתן ביד גוי, אז הישראל פטור מהכל כדפרישית לעיל (ד"ה אך). הרי ג' דינים. א' בלוקח מהגוי במחובר והישראל גומרן, אז הדין כאלו גדל בשל ישראל וגמר הישראל, ומוכרח ליתן התרומות לכהן בלי לקיחת דמיה, וכן המעשרות ללוי, ולעני צריך ליתן. ב' כשלוקח מהגוי בתלוש קודם גמר מלאכתן ואח"כ גמרן הישראל, אזי נותן התרומה לכהן אבל לוקח דמיה, ומעשר שני פודה, ומעשר ראשון ומעשר עני אוחז לעצמו. ג' כשלוקח מהגוי לאחר שנגמרה מלאכתן ביד גוי, אז הישראל פטור מהכל, וזהו על הרוב בגוי, שאין לוקחין מהגוים החיטים והקטנית והשמן ושאר פירות מפני שנגמרה מלאכתן ביד גוי, וכן ענבים כשקונים אותן לאכול כבר נגמרה מלאכתן כגמר כל הפירות. אבל הענבים שקונין לעשות מהן יין שנגמרה מלאכת היין ביד ישראל, וכן אם קנה הישראל זתים מהגוי כדי להוציא שמנן והישראל הוציא שמנן, אזי נעשה גמר ביד ישראל, מחוייב הישראל בהן ויעשה כפי מה שכתבתי בדין ב':
126
קכ״זאם קנה זתים מהגוי ודעתו לאכלן ולא להוציא שמנן, אזי כבר היה גמרן ביד גוי ופטור. אבל כשהוא רוצה לכובשן במלח, יש מי שהי' חושש דהכבישה נעשית גמר מלאכה מאחר שאין אוכלים כך, והנעשה נעשית ביד ישראל. אבל בספר חרדים פסק דפטור, וטעמו ונמוקו עמו דהא הכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים שקובעים למעשר לאכול עראי, ואין אחד מהם קובע למעשר אלא אחר שנגמרה מלאכתן, כדאיתא בריש פ"ד (א) דמעשר ראשון, נמצא אי אתה יכול לומר דכשכובש אז הכבישה היא גמר, אלא על כרחך הכבישה אינו עושה גמר, רק הגמר כבר נעשה, כי גמרן של זיתים כגמר כל הפירות, על כן גם כשכובשן פטור:
127
קכ״חגם יש שחוששין בתורמוסין, כיון דמרים הם ואינם רואין לאכילה, שמא מתיקותן הוא גמר מלאכתן. ופסק בספר חרדים שגם זה הבל. וכתב, שכן הורה רבינו יוסף קארו ז"ל, ואמר דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה, שהרי כמה ירקות אין ראוין לאכילה עד שיבושלו, ואפילו הכי תנן (שם א, ה) ירק הנאגד משיאגד, עד כאן לשונו:
128
קכ״טפירות הנקחים מעם הארץ נקראים דמאי והם ספק, אע"פ שהוא אומר שהן מעושרות אינו נאמן, והקונה ממנו חייב להפריש תרומה ומעשר לפי שהוא בעון מיתה, כך כתב הרמב"ם (הל' מעשר ט, ב). והטור כתב כיון שהוא ספק, מוכרה לכהן כתרומת מעשר של פירות הגוים. וכן מפריש מעשר שני ואין בזה הפסד, שהרי הוא לעצמו אחר שיפדנה. אבל התשעה חלקים של מעשר ראשון, וגם המעשר עני בשנתו, אינו חייב להפריש מהדמאי מפני שהוא ספק, והמוציא מחבירו עליו הראיה, ואומר ללוי ולעני הביא ראיה שאינו מעושר וטול המעשרות. ואע"פ שאין מפרישים מעשר עני מן הדמאי, צריך לקרות שם ואינו מפריש, ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כו', רמב"ם פרק תשיעי מהלכות מעשר:
129
ק״לעתה אתם בני יצ"ו, ארשום איזה הנהגת שביעית באם תזכו לבוא לדור לארץ ישראל, הש"י יסייע אתכם במהרה אמן
130
קל״אמשנכנס ראש השנה של שביעית היא שנת השמיטה, מי שיש לו שדה וכרם אז מחויב לשבות מעבודת הארץ. ואיזה מלאכות אסורות, מבוארות ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל:
131
קל״בדברים הגדלים מאליהן בשנת השמיטה בלי מלאכה, הם שני ענינים. ענין אחד כגון האילנות המוציאים פירות בכל שנה ושנה, וגם עשבין שאין זורעין אותם רוב האדם. עוד יש ענין שני, שעולה מאליו עתה בשנת השמיטה, אבל בא מהזרוע כבר שגדל מן הזרע שנפל בהשדה קודם שביעית, או מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ואלו נקראים ספיח. ומן התורה כל אלה מותרים, רק שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, כמבואר ברמב"ם פרק רביעי מהלכות שמיטה. אמנם החכמים אסרו הספיחין מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטנית וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן, לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחים בשביעית אפילו לאוכלן בקדושת שביעית. רק מפירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותן, אלו מותרים לאכול בשביעית אף שגדלו בשנת השביעית, רק יאכלן בקדושת שביעית, דהיינו שלא לאבדם, ושלא לעשות בהם סחורה, כמבוארים הדינים ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"ה ופ"ו:
132
קל״גומאחר שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע, נמצא קדושת שביעית גם בשל גוי לאכול בקדושת שביעית, רק כל מה שיש אצל גוי דינו כספיחין, אע"פ שזרע בידים מכל מקום הגוי אינו מצווה על שביעית ואצל ישראל הוא כספיחים העולה מאליהן. ודינם שהם מותרים לאכול בקדושת שביעית, אע"פ שגזרו חכמים על ספיחי ישראל שאסורים לגמרי, היינו טעמא משום דשם שייך הגזירה של עובדי עבירה שיזרעו ויאמרו שצמח מאליו, אבל כשהוא צמח אצל הגוי, אין שייך גזירה זו שהישראל יזרע שם, על כן כל מה שגדל אצל גוי אפילו שזרע בידים נקרא אצל ישראל ספיחים, ואילו הספיחים אוקמוה אדאורייתא כי אין שייך שם גזירה, כך כתב הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שמיטה ויובלות (הלכה כט) וזה לשונו, גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרים. שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה, והגוים אין מצווין בשביעית כדי שנגזור עליהם עכ"ל, אבל מחויב לאוכלן בקדושת שביעית:
133
קל״דוהנראה בעיני שמה שכתב הרמב"ם פירותיה מותרים, היינו כשהגוי נותן לו בחנם, או מוכר לו בעד חתיכת בשר וכיוצא בזה, שלא יש חשש שיבא ליד ישראל. אבל לקנות ממנו בדמים אסור, מאחר ששביעית תופס דמיו ושניהם נאסרין בקדושת שביעית, כמבואר ברמב"ם פרק ששי מהלכות שמיטה ויובלות. נמצא זו הפרוטה שנתן להגוי בעד הפירות שקנה ממנו הוא מחויב לאכול הפירות בקדושת שביעית, והפרוטה נתקדשה להוציא לאכול בקדושת שביעית, ואם תבא זו הפרוטה ביד ישראל נמצא נכשל בה בקדושת שביעית, כענין הדין בחטים שנתחמצו שאסור למוכרן לכותי במקום שיש חשש שיבאו לישראל בפסח, כמבואר בטור אורח חיים סי' תס"ז. ולא מבעיא אם שביעית אף בזמן הזה דאורייתא דמחוייב לחשוש חשש הזה, אלא אפילו למאן דאית ליה מדרבנן אין להתיר ולומר דדוקא בחמץ שהיא דאורייתא חיישינן, אבל בדרבנן לא, דזה אינו, דהא בחיטין חיישינן אף כשאינם ודאי חמץ דאורייתא וכמו שכתב הטור אורח חיים וזה לשונו, חטין שטבעו ויש בהן חשש חימוץ כו', א"כ היה להתיר מכח ספק ספיקא, ספק שמא לא נתחמצו, ואם תימצי לומר נתחמצו שמא לא ימכרם הגוי לישראל. והנה ספק אחד מדרבנן הוא שוה לספק ספיקא דאורייתא, ומאחר שמחמרינן שם משום טעמא דמלתא דשכיחא הוא שיבא לידי ישראל, כל שכן מטבע הוא גלגל החוזר בעולם:
134
קל״הגם אין סברא לומר, דלאותו מאן דאמר דהשתא שביעית דרבנן לא גזרו רבנן שיהא תופס דמיו, דכל כהאי לא הוו ליה לתלמודא למסתם אלא לפרש, דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, כל הפלפול הזה למאן דאית ליה דהוי מדרבנן. אבל לסבירא ליה דהוי דאורייתא וכן הדעת נוטה, פשיטא דאסור לקנות מהגוי בדמים. וכן שמעתי שאנשי מעשה פה בירושלים היו נוהגין כן שלא לקנות מהגוי:
135
קל״ועוד צריך אני להודיע דיני ביעור פירות שביעית. אין אוכלים אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל מה שבבית. כלה לחיה מן השדה, חייב לבער. וכתב הרמב"ם פ"ז (הלכה ג) מהלכות שמיטה ויובלות, הגיע זמן הביעור והיו לו פירות מרובין מחלקן מהם ג' סעודות לכל אחד. ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור, שורף באש או משליך לים המלח כו'. אבל הסמ"ג כתב, דכשמפקירן כשהגיע זמן הביעור בפני ג' וזוכה בהן, מותרים:
136
קל״זוהא לך לשון ספר החרדים מה שכתב על דברי הרמב"ם במה שכתב היו לו פירות מרובין כו', וזה לשונו, וכתב עליו מהרר"י קארו ז"ל וזה לשונו, היו לו פירות מרובין מחלק מזון כו', משנה פ"ט (ח) דשביעית, מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד. ועניים אוכלים אחר הביעור, אבל לא עשירים דברי ר' יודא. ר' יוסי אומר, אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור. וכך היא שנויה בתורת כהנים (פ' בהר א, ו) ובירושלמי פ"ג (דף כז, א), וכך היא גירסת רבינו שמשון, וכך היא גירסת הרמב"ן שכתב בפירוש התורה. וכתב פירוש עניים, כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. ועשירים, בעלי השדות עצמם שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקירם, וכן גרסת התוספות בפרק מקום שנהגו (פסחים נב, ב ד"ה מתבערין). וידוע (עירובין מו, ב) דהלכה כר' יוסי. וכתבו לפי גרסתם זו, דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור, היינו כשמחזיק בהם מלאכול. אחר שהפקירן והוציאן מרשותן שיאכל מהם בין אדם בין חיה, אם חזר וזכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיאכלו. וכן אמרו בתוספתא פ"ה (ח, ד), מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהם לשכיניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר, אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול, וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו:
137
קל״חגם סמ"ג כתב תוספתא זו וכתב עליה, הנה למדת שהשביעית הוא שלא יחזיק האדם בפירות, אלא יפקיר הכל, ודין הפקר מותרים לאכול. ובירושלמי פ"ט (דף כו, א), ר' יצחק הוה ליה עובדא, פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית. אתא שאיל לר' יאשי'. א"ל חמי תלת רחמין ואפקר קדמיהון. פירוש ג' אוהבים שאפי' תפקיר הפירות לא יזכו בהם כו'. ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור, וכן מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה ג' מפרק החמישי, ופסק כר' יוסי:
138
קל״טכתב הרב ר' יוסף קורקיס ז"ל על גרסת התוס' ור' שמשון וסמ"ג וזה לשונו, זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה, כי אע"פ שמותר לקנות פירות מהגוי, מ"מ כיון שאין קנין להגוי, חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור, והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים, כי אע"פ שלא גזרו בהם גזירת ספיחים, מכל מקום קדושת שביעית עליה וחייב לבערם, והוא הדין לפירות הגוי כיון שאינן קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבים בביעור, כי הדלות רב ועצום. ובמוצאי שביעית יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור, דהיינו הפקר כנ"ל. ואע"פ שלדעת רבינו צריך לשרוף אותם, וכך כתב רש"י בפרק מקום שנהגו (פסחים נב, ב ד"ה משום שנאמר) שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם כמו שכתבתי בשעת הדחק כי רב הוא, עכ"ל:
139
ק״מונמצינו למדין, שכל פירות שקונה ישראל בשביעיתהגה"המה שאמר לקנות, נראה לי בדבר שאין חשש שיבא ליד ישראל, כגון בחתיכת בשר כו', וכמו שכתבתי לעיל: כל קדושת שביעית נוהג בהם, וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור, דהיינו להפקירן בפני ג' אוהביו, ואח"כ זוכה בהן ואוכלם עד עולם. וגם אחר הביעור מותר לקנות אותם מן הגוי, שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכח בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בביתו ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור, אבל הגוי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן, כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית מפני שלא חטא במה שזרעה, שהרי לא נצטווה. אך אחר שקנה הישראל הפירות מהגוי, אפילו אחר הביעור מיד חל עליו חובת ביעור ומפקירן בפני ג' אוהביו, וחוזר וזוכה בהן. וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן שכתב שאם עיכב ישראל את הפירות כדי לאכלן, אסורים באכילה. משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן, אלא להפקירן בזמן ביעורן או לאחר ביעורן, לא נאסרו. וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור, וכשיודע לב"ד יאמרו לו שיקיים בהם מצות ביעור, או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם. והכי נמי ישראל זה שבאו לידו פירות הגוי אחר זמן הביעור, ודאי לא נאסרו ביד הגוי. ועתה שבאו ליד ישראל, יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן וזה ברור, עד כאן לשון ספר החרדים:
140
קמ״אאמנם לדעתי ברור להיפך, שאסור לישראל לקנות מהגוי לאחר זמן ביעור כדי להפקירם, כי אף שאין הגוי מצווה על השביעית, מכל מקום אין קנין להפקיע, והישראל שקונה וזוכה בקניה קונה באיסור, דהא הקניה אינה הפקר אלא זוכה בשעת קניה, ואחר הקניה הוא מפקיר, וכשהוא זוכה בקניה אינו זוכה מן ההפקר רק באיסור באה לידו. מה שאין כן כשביד ישראל מתחלה בהיתר, ובבוא זמן איסור הוא מפקיר וזוכה בהן, אז לא זכה בהאיסור רק מהיתר, כי ההפקר הוא היתר. בודאי אם היו ביד הכותי לאחר זמן הביעור ונתגייר הגוי, מועיל הפקר, כי לא זכה בהן באיסור מאחר שלא נצטוה ע"ז. אבל שיקנה הישראל מהגוי, וברגע הקניה קודם שמפקיר אז זוכה הישראל מהאיסור, דהא לאחר זמן לא מהפקר בא לידו, פשוט בעיני לאסור:
141
קמ״בודע דבכל מקום שמוזכר ביעור כלה לחיה מן השדה כו', וכן במקום שקצבו חכמים זמן בהדיא, כגון אוכלים בגרוגרות עד חנוכה, בתמרים עד הפורים, בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, כדאיתא פרק מקום שנהגו (פסחים נג, א), כל אלו הדברים הם בשמיני שאחר שביעית:
142
קמ״געוד הנני מודיע להציל מהטעות להמעיין ברמב"ם בפ"ד דהלכות שביעית דין ט' שכתב וזה לשונו, בא' בתשרי ראש השנה לשמיטה וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטנית או פירות האילן והגיע לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין. האי ראש השנה פירושו ר"ה שלהן היינו ט"ו בשבט לאילנות, ולתבואה ראש השנה ממש. וכן מה שכתב בדין י"ג וזה לשונו, וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, בתבואה וקטנית ואילנות הולכין אחר עונות המעשרות כו'. הכי פירושו, פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו שבט של שמינית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שמינית, הרי הן כפירות שביעית:
143
קמ״דוידוע תדעו, כי שנת השמיטה כולה הפקר, אין בה לא תרומות ולא מעשרות, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני. וכתב בספר חרדים גם בפירות שגדלו בקרקע גוי בשביעית, או מה שזרע כשבא ליד ישראל, כגדלו בקרקע ישראל דמו ופטורים מן התרומות ומעשרות, וכן היה נוהג ומנהיג מהתם גדול הדור ר' משה מטרנ"י ז"ל, עד כאן לשונו:
144
קמ״האתם בנים בני יצ"ו, גליתי לכם קצת מענייני תרומות ומעשרות ושמיטה כשתזכו לבוא לארץ ישראל בעגלא ובזמן קריב. והואיל ואתא שמיטה לידי, באתי להזהיר אתכם בענין שמיטת כספים שנוהג אף בחוץ לארץ. והרא"ש צווח ככרוכיא מה זה ועל מה זה אינן נזהרין, כמבואר בטור חושן משפט סימן ס"ז. והדבר קל לתקן על ידי פרוזבול, ככה תעשו בהיות טוב אל תקרא רע. וכבר ראיתי בעודי הייתי בחוץ לארץ מבני עליה שהיו נזהרין, כי איך ידחה אדם מצוה בידים, בפרט מצוה הבאה לפרקים בשבעה שנים שנה אחת. ובקל תוכלו לידע שנת שמיטה. לפי מה שכתבתי למעלה, יהיה שמיטה שנת ש"ץ (צ"ל ר"ץ) הבע"ל, ותהיו רץ למצוה והיה ה' אלהים עמכם:
145
קמ״והרי הוזכרו מצות התלוים בארץ בדבר אכילה. עתה אזכיר איזה דברים שהזהירו רז"ל ומנעו מכח סכנה, ונודע (חולין י, א) כי חמירא סכנתא מאיסורא:
146
קמ״זאיסור ,משקין שנתגלו, כמה הפליגו רז"ל באיסורן במשנה ובגמרא וכמה וכמה דינים כמבואר הכל בטור יורה דעה ובבית יוסף סימן קי"ו, והחמירו בספיקן יותר מבספק איסורין. ואיתא בגמרא (ע"ז ל, א) שמואל לא שתי מיא מבי ארמלתא דלית ליה אימת דבעלה ולא האמין לה, וחשש אולי היו מגולין. ובאמת שכתב הטור, והאידנא נהגו להקל אפילו בודאין מגולין שאין הרחשים מצוין עתה וכו', והוא מדברי תוספות בפרק אין מעמידים (ע"ז לה, א ד"ה חדא), מכל מקום שומר נפשו ירחק מהם וקדוש יאמר לו. והנוהגין להקל, עליהם נאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה', כיון דדשי ביה רבים, אבל המנהג הזה בשגעון ינהג. ותדע דאי לא תימא הכי שמעלה גדולה היא השומר עצמו ועושה ככל הדינים המבוארים במשנה ותלמוד בזה, למה הטור כתבן לכל הדינים, אחד מהם לא נותר. אלא כדפרישית:
147
קמ״חעוד מבואר שם בטור כמה דברים אסורים. בפרק קמא דע"ז (יב, ב), ת"ר לא ישתה אדם לא מן הנהרות ולא מן היאורות ולא מן האגמים מפני הסכנה. מאי סכנה, עלוקה:
148
קמ״טבמסכת שבת פרק המוציא יין (פב, א), ובמסכת חולין פרק כל הבשר (קה, ב) אומר שם, השולף ירק מאגודה שקשר גינאה, קשה לכשפים. וחשב ג' דברים העושה אותם קשים לכשפים. א' השולף ירק מאגודה. הב' ההורג כינה על בגדיו. הג' המקנח בחרס. על כן שומר נפשו ירחק מהם:
149
ק״נובפרק ערבי פסחים (קיא, א), אמר ריש לקיש, ד' דברים העושה אותן דמו בראשו, וחד מינייהו השותה מים שאולין. ואמר, לא אמרן אלא דשאלינהו קטן, אבל שאלינהו גדול לית לן בה:
150
קנ״אובמסכת חולין פרק כל הבשר (קה, ב) הזכיר אביי כמה דברים באכילה שמביאים לידי סכנההגה"העיין שם בפרק ההוא דחשיב כמה ענינים שהם סכנות גדולות והעושים אותו דמו בראשו, הנפנה בין דקל לכותל דלא הוי בינייהו ארבע אמות, והעובר על מים שופכין כו':
ועוד שם הזהירו, ג' אין ממצעין ואין מתמצעין, הכלב והדקל והאשה. ויש אומרים, אף החזיר. ויש אומרים, אף הנחש. ואומר שם תקנה אם אירע כן, אומר רב פפא נפתח באל ונפסיק אל (במדבר כג, כב) אל מוציאם וגו', עד (שם כג) מה פעל אל. או נפתח בלא ונפסיק בלא, כמו (שם יט) לא איש אל וכו', עד (שם) ולא יקימנה. עוד שם כמה מיני צל שהם סכנות גדולות, עיין שם:
וכן תמצא כמה שמירות מהסכנה במסכת בבא קמא פרק הכונס עיין שם:. מים אחרונים לא יטול ע"ג קרקע. ואמר דאין הטעם בשביל זוהמא, אלא אף רוח רעה שורה. עוד אמר, הא דלא שקלי מידי מפתורא כי נקוט אינש כסיה בידיה, לאו משום שמא יארע דבר קלקלה בסעודה לבד, הוא אלא דקשה לרוח צרדה. וה"מ משקל ולא מהדר, אבל משקל ומהדר לית לן בה. עוד אמר, הא דכנשי נשוורא, לאו משום מנקרותא היא לבד, אלא משום דקשה לעניות. עוד אמר, השותה מאופיא, קשה לכרסם. מנפח ביה, קשה לרישא. מדחייה, קשה לעניותא. מאי תקנתם, לשקעיה שקועי. ושמעתי שזה האופיא מיירי מה שמעלה החביות כשהוא תוסס. אבל כשעושה אופיא כששופך משקה בכלי, זה האופיא הוא משקה. מכל מקום נכון ליזהר גם שם, כי חמירא סכנתא מאיסורא:
ועוד שם הזהירו, ג' אין ממצעין ואין מתמצעין, הכלב והדקל והאשה. ויש אומרים, אף החזיר. ויש אומרים, אף הנחש. ואומר שם תקנה אם אירע כן, אומר רב פפא נפתח באל ונפסיק אל (במדבר כג, כב) אל מוציאם וגו', עד (שם כג) מה פעל אל. או נפתח בלא ונפסיק בלא, כמו (שם יט) לא איש אל וכו', עד (שם) ולא יקימנה. עוד שם כמה מיני צל שהם סכנות גדולות, עיין שם:
וכן תמצא כמה שמירות מהסכנה במסכת בבא קמא פרק הכונס עיין שם:. מים אחרונים לא יטול ע"ג קרקע. ואמר דאין הטעם בשביל זוהמא, אלא אף רוח רעה שורה. עוד אמר, הא דלא שקלי מידי מפתורא כי נקוט אינש כסיה בידיה, לאו משום שמא יארע דבר קלקלה בסעודה לבד, הוא אלא דקשה לרוח צרדה. וה"מ משקל ולא מהדר, אבל משקל ומהדר לית לן בה. עוד אמר, הא דכנשי נשוורא, לאו משום מנקרותא היא לבד, אלא משום דקשה לעניות. עוד אמר, השותה מאופיא, קשה לכרסם. מנפח ביה, קשה לרישא. מדחייה, קשה לעניותא. מאי תקנתם, לשקעיה שקועי. ושמעתי שזה האופיא מיירי מה שמעלה החביות כשהוא תוסס. אבל כשעושה אופיא כששופך משקה בכלי, זה האופיא הוא משקה. מכל מקום נכון ליזהר גם שם, כי חמירא סכנתא מאיסורא:
151
קנ״בעוד אמר, האוכל מידי דנפל מפתורא לארעא, קשה לריח הפה. עוד נמצא בדברי רז"ל ענין שלישי בהנהגת אכילה, שאינו נוגע לאיסור והיתר, וגם אינו דבר שיהיה בו סכנה גדולה, רק הוא הנהגה מעולה. כהא דתניא פרק קמא דשבת (י, א), ת"ר שעה ראשונה מאכל לודים, שנייה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשים, רביעית מאכל כל אדם, ה' מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים, מכאן ואילך כזורק אבן לחמת, ע"כ. ואמר אביי לא אמרן, אלא דלא טעים מידי בצפרא. אבל טעים מידי בצפרא, לית לן בה:
152
קנ״גוכתב בספר שבילי אמונה, התנא דימה האוכל לאחר ו' שעות לחמת מלא יין וחסר מעט, ואם יניחנה כך יחמץ, ואם יתן בו אבן אחד יעלה היין מחמת האבן ולא יפסיד כל כך, אבל לא יהא היין טוב כל כך כמו אם ימלאנה ביין. כך הוא האוכל לאחר ו' שעות, שעם היות שיועיל לו כי לא ימות ברעב, אבל לא יועיל לו כ"כ כמו שיועיל לו אם יאכל קודם ו' שעות. והטעם הוא, כי האצטומכא קודם ו' מבקשת מזונה, ואם לא תמצא אותה תמשוך הלחות הרעות ויזיק לו, עד כאן לשונו. ונראה לי כי רש"י במלות קצרות רמז על מה שכתב שבילי אמונה, וזה לשון רש"י, כזורק אבן לחמת, קשה לגוף. ולי נראה לא קשה ולא יפה, עכ"ל. דוק בדבריו ותמצא בשבילי אמונה, ראה כמה גדול כחו של רש"י שכל דבור ודבור שיצא מפיו כולל עניינים גדולים:
153
קנ״דבמסכת בבא מציעא פרק המקבל (קז, ב), תנו רבנן י"ג דברים נאמרו בפת שחרית, מצלת מפני החמה, ומפני הצינה, ומן הזיקין, ומן המזיקין, ומחכימת פתי, וזוכה בדין, וזוכה ללמוד, ודבריו נשמעים, ותלמודו מתקיים בידו, ואין בשרו מעלה הבל, ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת, והורגת את הכינה שבבני מעיים. ויש אומרים מכניס אהבה, ומוציאה את הקנאה:
154
קנ״העוד שם, וגם בפרק החובל (ב"ק צב, ב), אמר ליה רבא לרבה מר מארי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי ס' רהיטין רהיט ולא מטו לגברא דמצפרא כריך, ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה. א"ל דכתיב (ישעיה מט, י) לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כיון דלא ירעבו ולא יצמאו, ממילא לא יכום שרב ושמש. א"ל את אמרת לי מהתם, ואנא אמינא לך מהכא, (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפילה, ובירך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים בשחרית, מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך, עד כאן:
155
קנ״ועוד הרבה אכילות מועילים תמצא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) (א), אמר רב חסדא תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעיים כו'. עוד שם (מ, א), אמר רבא בר שמואל משום ר' חייא אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים, ואין אתה ניזק כו'. עוד שם, ת"ר המקפה את אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעים. וכמה, אמר רב חסדא קיתון לפת. עוד שם, אמר רב מרי אמר ר' יוחנן, הרגיל בעדשים פעם אחת לשלושים יום מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל בכל יומא לא, משום דקשה לחולשא דלבא. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, הרגיל בדגים אינו בא לידי חולי מעים, ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם. ונראה לי דדגים קטנים פירושו מין ממיני הדגים הנשארים קטנים, וכמו שכתבתי לעיל (ד"ה והבית יוסף) בדין עולה על שלחן מלכים:
156
קנ״זעוד שם (ברכות מד, ב), א"ר ינאי כל שהוא כביצה, ביצה טובה הימנה. כי אתא רב דימי אמר, טבא חדא ביעיתא מגולגלתא משיתא קסוי סילתא. א"ר זירא מגלגלתא משיתא מטוויתא מארבעה שליקתא. כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנה:
157
קנ״חעוד שם, תנו רבנן טחול, יפה לשניים, וקשה לבני מעים. כרישין, קשה לשניים, ויפה לבני מעיים. כל ירק מוריק, וכל קטן מקטין. כל נפש משיב את הנפש. כל הקרוב לנפש משיב את הנפש כו', עיין שם באורך:
158
קנ״טעוד שם, אמר ר' יצחק אסור לאכול ירק חי קודם ד' שעות. עוד שם, א"ל רבא לשמעי' כי מייתית לי אומצא דבשרא אייתי לי מהיכא דסמיך לבי ברוך, ולא כזוללים וסובאים המואסים בחתיכה זו. עוד יש שם עוד הרבה דברים. וכן בפרק שלשה שאכלו (ברכות נא, א) בענין אספרגוס כו'. ובפרק אין עומדין (שם לד, א), תנו רבנן, ג' דברים רובן קשה ומיעוטן יפה, שאור ומלח וסרבנות:
159
ק״סובפסחים פרק אלו עוברין (מב, א עירובין נו, א), ת"ר ג' דברים מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלים אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. ואלו הן, פת קיבר, ושכר חדש דלא חליף עליה מ' יום, וירק ירק בשאר ירקי. אבל תומי וכרתי, לית לן בה. ובמסכת בבא קמא פרק מרובה (פב, א), ת"ר חמשה דברים נאמרים בשום, משביע, ומשחין, ומצהיל פנים, ומרבה זרע, והורג כינה שבבני מעיים. ויש אומרים מכניס את האהבה ומוציא את הקנאה. ואני שמעתי דוקא כשהוא מבושל, אבל חי אינו בריא:
160
קס״אובמסכת נדה פרק כל היד (יז, א), וכן היה רשב"י אומר ה' דברים העושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו. האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזרקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מטתו. האוכל שום וכו', אע"ג דמונחו בסילתא או צבי וחתימי, רוח רעה שורה בהן. ולא אמרן, אלא דלא שייר עיקרן או קליפתן. אבל שייר, לית לן בה. והשותה כו':
161
קס״בבכתובות פרק אע"פ (ס, ב) הזכירו איזה דברים שהם קשים לעוברות ומניקות, עיין שם. עוד יש הרבה דברים מפוזרים בתלמוד, ואני לא רשמתי כולם אפס קצהו תראה:
162
קס״געתה הגיע עת לדבר שיהיה על דרך חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא לחנם הזכירה התורה לשון קדושה אצל אכילה, (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. הנה מצינו ציווי הראשון לאדם (בראשית ב, טז-יז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ולפום ריהטא קשה, דלא הוה ליה למימר רק מפרי עץ הדעת לא תאכל, ומשאר עץ הגן יאכל, או לא יאכל:
163
קס״דאבל דע יש בכאן רמז, לפעמים האכילה היא מצוה, ולפעמים מניעת האכילה מצוה, דהיינו התענית, ושניהם עולים בקנה אחד. כי התענית שאדם ממעט חלבו ודמו היא בסוד הקרבן, כמ"ש אומרים בתפלת תענית, יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על המזבח כו' (ברכות יז, א), ויבא זה הענין בארוכה לקמן במסכת תענית אם ירצה השם:
164
קס״הולפעמים האכילה בסוד הקרבן, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) ועכשיו השלחן של אדם מכפר, והוא במקום קרבן. הענין, כי האכילה יש בה גופני ורוחני, כמו שהבאתי לעיל (ד"ה ודבר זה) בשם האלהי האר"י ז"ל פירוש הפסוק (דברים ח, ג) על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, אשר על כן חיבור הנפש עם הגוף ע"י המאכל, רוחניי המאכל מחזיק כח הנפש, וגופניות המאכל מחזיק כח הגוף, ושניהם מחוברים כמו הנפש הנעלמת בהגוף, ובזה מקדש הגוף ומדבקו לנשמה. והגוף שהיא נרתק ותיק הנשמה, אז מתחבר תיק הספר עם הספר. וזהו בתנאי צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה), רצוני לומר שמדקדק באכילה שהוא מן המותר בפיו, שאין שום ספק וחשש איסור בו, ואינו אוכל אלא כדי חייו, ותכליתו בה חיים כדי לעבוד את בוראו לעסוק בתורה ובמצות, וגם מלחמו נותן לדל כאשר יתבאר לקמן בארוכה, אז נקרא סעודת מצוה, ועל בחינה זו נצטוה לאכול, כי כל אכילתו הוא מזבח כפרה כקרבן כדלקמן. אבל לדעת טוב ורע, סוד (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לאכול כו', לא תאכל. אבל תכלית בריאת האדם שנעשה בדמות וצלם היתה לדמות צורה ליוצרה, כביכול להתדמות לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (תהלים פב, ו) אלהים אתם, והאכילה אשר יאכלו יהיה בסוד קרבן ונתקדש אכילותיו:
165
קס״וובזה יתבאר מאמר בבראשית רבה (א, ד), ר' הונא בשם ר' מתנה אומר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומאי טעמא, בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, ח) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות, המד"א (דברים יח, ד) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך וגו', ע"כ. וקשה מה אולמא דהנך ג' מצות מכל תרי"ג מצות, שאומר בשבילן נברא העולם. בשלמא מה שאמרו רז"ל במקום אחר (בר"ר א, ד), בראשית, בשביל התורה וישראל, ניחא, שהוא כולל הכל, שברא בשביל ישראל שהם יקבלו את התורה. אבל כאן קשה. עוד קשה, אומר בלשון שלילה, אין ראשית אלא חלה, שמע מינה שאין דבר נקרא ראשית אלא חלה. ואח"כ אומר להיפך, אין ראשית אלא מעשרות. וכן בפעם שלישית אמר, אין ראשית אלא ביכורים. נמצאו אלו ג' סתרי אהדדי. עוד קשה היך דאת אמר ראשית דגנך, וזה נאמר על התרומה והוא מביאה על המעשרות. או למה שינה הלשון, אמר המד"א, ולא אמר שנאמר, כמו באינך:
166
קס״זהענין כי תכלית הבריאה היתה בשביל התורה שיקיימה האדם, וכמו שהתורה גוף ונפש, רצוני לומר נגלה ונסתר ומתייחדים ביחד, כן האדם. ויש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד תרי"ג מצות. והוא קודש וקודש קדשים, רצוני לומר קודש קדשים מצד הנשמה, והגוף ראוי להיות קודש. ואיך אפשר זה, והלא יש בו מדות כבהמה, דהיינו שחייתו תלוי באכילה, ואוכל כמו בהמה, ואיך יהיה לו דביקות בתורה שהיא קודש מצד נגלה, וקודש קדשים מצד נסתרה. מה עשה הקב"ה, קידש את האוכל אשר יאכל, דהיינו שראשית מהאוכל צווה הקב"ה לקחנה לו לשמו יתברך ולתנו בשבילו לכהן וללוי כו':
167
קס״חוהנה האוכל אשר אוכל האדם מזרע הארץ, וידוע כי מלך כל הזרעים הוא הדגן ציוה הקב"ה ליקח הראשית מיד ממנו, דהיינו תרומה. ולא היה להקב"ה די בקדושה זו, רק קידוש בראשית אחר, דהיינו מעשר ללוי וממנו תרומת מעשר לכהן, ואז היא בסוד אי"ק בכ"ר כמבואר בשערי אורה, בסוד מאה ברכות, בסוד כהן לוי ישראל, בסוד נפש רוח ונשמה. הישראל נותן עשרה ממאה ללוי, והלוי נותן אחד מעשרה לכהן. אח"כ כשנשתנה הדגן למעליותא ונעשה עיסה, והלחם הוא דבר חשוב שכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו שכתוב (דניאל ה, א) עבד לחם רב, נצטוו בראשית עריסותיכם:
168
קס״טעדיין נשארו פירות האילן שלא נתקדשו. צוה הקב"ה ליקח משבעת המינים שהם מלך על כל הפירות בכורים, ואז נתקדשו. זהו שאמרו במדרש, אין ראשית אלא חלה. כלומר כשנעשה עיסה, אין די בקדושת ראשית הראשונות, אלא דווקא ראשית עריסותיכם. וכן במעשרותהגה"הובכלל המעשרות מרומז ג"כ קדושת אכילת הבשר, כי כן נוהג מעשר בבהמה: אמר, אין די במעשרות הראשית הראשון, דהיינו היך דאת אמר ראשית דגנך שהוא תרומה, על כן לא אמר שנאמר, דאלו אמר שנאמר היה המובן דמביא קרא אמעשרות, אלא קאי אתרומה גדולה שקדמה, ואמר שאין די בראשית הראשון, רק בראשית מעשר ג"כ, ואז חלה הקדושה. ואז האדם בגוף ונפש מוכן לקבל התורה, בנגלה ונסתר:
169
ק״עהכלל העולה, אדם שהוא צדיק ואוכל מן המותר לו, אז האכילה במקום קרבן, כי הצדיק מדמה הצורה ליוצרה כביכול, ואז אכילתו מקודשת כאכילת מזבח, כי אינו אוכל רק בשביל נפשו שתשאר דביקה בגוף לעבודת בוראו. אבל הנתרחק מהקב"ה שפגם בנשמתו, אז צריך הוא לעשות קרבן לעצמו, לקיים שלום לרחוק שנעשה קרוב. וזהו התענית שמקריב את עצמו, כי הוא הבהמה בעצמו, מאחר שנתרחק נמשל כבהמות נדמו:
170
קע״אוזהו סוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. הרמז, אדם שנתרחק צריך להקריב את עצמו, וזהו יקריב מכם. אבל מי שהוא קרוב ודבק בידו"ד, אז כביכול שם ידו"ד עליו, ואז מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם, רצה לומר מה שאוכלים אתם זהו קרבן וזהו קרבנכם, וק"ל. ואמר אדם ולא איש, רומז על אדם הראשון כדפירש רש"י לפי דרכו. ולפי דרכי הרמז, אדם אם לא חטא היה מצווה מכל עץ הגן אכל תאכל, כי מוריד השפעת רוחניות האוכל מלמעלה כמו שכתבתי לעיל כל אוכל יש לו רוחניות. וכשחטא אדם, אז היה תקונו תענית:
171
קע״בובספר עשרה מאמרות כתב, שהתענה אדם כל ימי חייו, ושהזכירו רז"ל (עירובין יח, ב) ק"ל שנה, היינו לענין שאר תשובה שעשה, וכן היה חי תתק"ל שנים כמנין תעני"ת, ודבר זה יבוא בארוכה לקמן במסכת תענית אי"ה, כי מכח שחטא במאכל והמאכל הביא מיתה לעולם תקונו תעני"ת. אמנם טוב מאוד, זה המיתה (בר"ר ט, ה), ולעתיד יוחזר האכילה רוחניית, שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים (חגיגה יב, ב). ועל זה רומז שם קריאת חוה כי היא היתה אם כל חי (בראשית ג, כ). מתחילה גרמה חוה מיתה במאכל, ולעתיד יוחזר להיות חי, וזהו סוד א"ם כ"ל אותיות מאכ"ל, ומאכל עולה צ"א ביחוד השם של ח' אותיות יאהדונה"י. וקודם התיקון, אז אדם חי תעני"ת שנה כדלעיל. ובתיקון, אז המאכל קרבן אליו. אף עתה מי שהוא צדיק, אז בצדקתו ובטהור מחשבתו מוריד השפע של מאכלהגה"הודע כי לא כל המדרגות שוות, זה הצדיק מוריד באכילתו רוחניות האוכל, וזה מוריד השורש מהרוחניות, כי גבוה מעל גבוה וכמה רבבות מדריגות. גם לא כל הקרבנות שוות, אחד יותר עולה לריח ניחוח לה' משל אחר, ודבר זה מרמז בזוהר בשלח, ומבואר בראשית חכמה שער הקדושה פרק ט"ו. וכן תמצא בכלל האומה ישראל סוד מדריגות אכילתם שהזכיר בזוהר בשלח, כשנגאלו מקליפות בתחלת יציאתם ממצרים אכלו מצה שהיא מדת צד"ק, אח"כ כשמלו ופרעו זכו למן שהוא אור עליון שנתגשם, וזהו (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמי"ם סוד תפאר"ת, וזהו דורו של משה. וכשמת, ויאכלו מעבור הארץ (יהושע ה, יא), סוד הארץ העליונה המוציאה טרף לכל העולמות, אבל היה בסוד הקדושה כי השלחן אשר אדם מקדש הוא בסוד שלחן לחם הפנים תמיד עליו, וסימנך ז"ה אל"י, ראשי תיבות, "זה "השלחן "אשר "לפני "ידוד:
והנה מכח סדר מדריגות רוחניות האוכל יתבאר הכתוב בזוהר וירא, שהמלאכים שזימן אברהם אבינו ע"ה, כל מה שהיו אוכלים היה נאכל ע"י אשם. ואע"פ שכתוב בפסוק (בראשית יח, ח) שאכלו, הכוונה הוא המזון שניזונו מחס"ד אברהם שהוא שורש משרשי רוחניית השפעת המאכלים, כמו שאנו אומרים בברכת המזון, הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד. וכל מי שמתקדש ביותר, הוא ממשיך השפע באכילתו יותר פנימיית, ואז יתכן היטב מה שכתב ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ו וזה לשונו, גם אם הוא בעל תשובה, יתוודה קודם שיאכל. וכך כתב הרב רבינו יונה בספר היראה, שבעל תשובה צריך להתוודות קודם, ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה, ובזה לא יבא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו ושהוא אינו ראוי למזון ההוא אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים וטובים:
וזהו ענין (פסחים קיח, א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפירש הזוהר שקשה בפני הקב"ה שהיא השכינה הזנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם, הרי בזה זובח יצרו והשלחן יהיה לו מזבח כפרה, עד כאן לשונו:
ולי נראה, שכל אדם כשר יתוודה, ואז מקיים (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, כי האכילה היא במקום קרבן, ובכל קרבן היה וידוי לכפר על עונותיו, וסימנך (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבוא. ויתוודה וידוי אשמנו כו' הרשענו כו' עד כי ירבה לסלוח. ובשבת ובימים טובים שאין אומרים וידוי, יאמר במקום הוידוי זה הפסוק (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, ולהרהר תשובה בלב: וגבוה מעל גבוה, והאוכל והשותה יכוון לזה. כגון, אם שותה מים לצומאו, יחשוב שמימי חס"ד מכבין אש הגבורה. וכששותה יין, יחשב על היין המשומר מענביו מו' ימי בראשית:
והנה מכח סדר מדריגות רוחניות האוכל יתבאר הכתוב בזוהר וירא, שהמלאכים שזימן אברהם אבינו ע"ה, כל מה שהיו אוכלים היה נאכל ע"י אשם. ואע"פ שכתוב בפסוק (בראשית יח, ח) שאכלו, הכוונה הוא המזון שניזונו מחס"ד אברהם שהוא שורש משרשי רוחניית השפעת המאכלים, כמו שאנו אומרים בברכת המזון, הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד. וכל מי שמתקדש ביותר, הוא ממשיך השפע באכילתו יותר פנימיית, ואז יתכן היטב מה שכתב ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ו וזה לשונו, גם אם הוא בעל תשובה, יתוודה קודם שיאכל. וכך כתב הרב רבינו יונה בספר היראה, שבעל תשובה צריך להתוודות קודם, ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה, ובזה לא יבא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו ושהוא אינו ראוי למזון ההוא אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים וטובים:
וזהו ענין (פסחים קיח, א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפירש הזוהר שקשה בפני הקב"ה שהיא השכינה הזנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם, הרי בזה זובח יצרו והשלחן יהיה לו מזבח כפרה, עד כאן לשונו:
ולי נראה, שכל אדם כשר יתוודה, ואז מקיים (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, כי האכילה היא במקום קרבן, ובכל קרבן היה וידוי לכפר על עונותיו, וסימנך (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבוא. ויתוודה וידוי אשמנו כו' הרשענו כו' עד כי ירבה לסלוח. ובשבת ובימים טובים שאין אומרים וידוי, יאמר במקום הוידוי זה הפסוק (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, ולהרהר תשובה בלב: וגבוה מעל גבוה, והאוכל והשותה יכוון לזה. כגון, אם שותה מים לצומאו, יחשוב שמימי חס"ד מכבין אש הגבורה. וכששותה יין, יחשב על היין המשומר מענביו מו' ימי בראשית:
172
קע״גויש רמז בפסוק (דברים כ, יט) עץ מאכל הוא לא תכרות. הנה עץ שאכל ממנו אדם הראשון עשה כריתה, אבל עץ מאכל הוא סוד א"ם כ"ל ח"י. גם שם ידו"ד נרמז בעץ, כי י' פעמים ה', ה' פעמים י' עולה ק'. אח"כ ו' פעמים ה', ה' פעמים ו' עולה ס', מנין עץ. זהו בבחינת (שמות טו, ב) ז"ה אל"י, זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב). והנה בסבת הנח"ש היה העץ של אדם הראשון כרותה, ונתהפך אותיות שלח"ן לנח"ש. אמנם השלח"ן הטהור הוא אותיות לחשן, שהוא הקדושה העליונה שנושא הכהן הגדול, והשלחן מזבח כפרה, והמאכל במקום קרבן. ואמרו רז"ל (פסחים נט, ב) הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, זה רומז על נשמות המגולגלות באוכלים הטהורים, וזה האוכל בדרך הנ"ל, הוא הכהן, ובזה נתכפרו הבעלים שהם באוכלים, ודבר זה יתבאר לקמן אי"ה:
173
קע״דומאחר שהשלחן הוא בסיס לדבר שבקדושה, צריך להיות מכוסה ובנקיות. ויתנהג בצניעות לכבוד הקדושה שמוריד במעשיו הטובים בכוונתו הזכה:
174
קע״הוכשם שהקרבן היה לידו"ד אשה ריח ניחוח, ואח"כ נהנים קצת החיצונים באברים ופדרים שפירשו בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קל, ) שהעשן היה מתעקם לצד צפון. כן יתנהג בשלחן, ירחיק מעליו קיא צואה היא האכילה, וצריך לפנות קודם האכילההגה"הובבית הכסא אסור להרהר בשום דבר שבקדושה, כדאיתא פרק כירה (שבת מ, ב) בכל מותר מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ובספר חסידים כתב, שבבית הכסא יחשוב האדם בהוצאותיו והוצאות הבית מה שהוא צריך. ורבינו יונה כתב בספר היראה, שירגיל עצמו בחשבונות. ובשבת, נראה לי שיחשוב בבניינים נאים מצויירים ובממשלת שרים וכיוצא בזה. כי להרהר כנ"ל, אף שהרהור מותר, מכל מקום מצוה שלא להרהר, כדאיתא בטור (או"ח סו"ס שו). ובהרהור זה יש בו גם כן מצוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ט, ב) [לעולם] ירוץ אדם לקראת מלכי האומות להבחין לעתיד וכו': כמו שאיתא בפרק כירה (שבת מא, א), ובפרק המוציא יין (שם פב, א) הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי עפרו. ולא דווקא נצרך ממש, אלא ר"ל שיהא נצרך אח"כ, כי צריך לראות שיהיו בני מעיו נקיים לפנות בכל מה דאפשר. וכן בזוהר פרשת תרומה החמיר מאוד לפנות קודם אכילה להיות בנקיון הגוף, לפי שהוא דוגמת השלחן אשר לפני ה', וראוי שלא יקריב שם קיא צואה. וכן משמע ברמב"ם דלא סגי בלאו הכי, אלא מוכרח לפנות, שכתב בספר המדע בהלכות דעות (ד, ב) וזה לשונו, ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, עכ"ל. הרי הוא בקדושה ונדחית הקליפה:
175
קע״וובמקום אברים ופדרים הנ"ל הם המים האחרונים שהם חובה (עירובין יז, ב). וזה לשון תולעת יעקב, על דרך האמת, מים הראשונים מצוה רמז למאורות העליונים ששם מקום המצות, ולפיכך אנו מגביהין ידינו למעלה שנאמר (תהלים קיט, מח) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי כדי שיתברכו כולם מהמקור, כדי שימצא מזון ושפע לכל העולמות, כי המזון תלוי במים ראשונים. ואמרו במדרש של רשב"י ע"ה (ח"ג רמו, א), ואחרונים חובה, הם הכתרים התחתונים הנקראים חובי, הם מטין את האדם לכף חובה, ולפי שמים אחרונים חלקם בסעודה נקראים חובה, וחובה עלינו לתת להם חלק זה שהוא זוהמת הידים (בסוד עשר אצבעות בסוד זוהמא הנאחזים בזרועות עולם). ומטעם זה אני אומר, שאין לברך ברכת המזון קודם שיטול, כי אין לבא לפני המלך לברכו בידים מזוהמות, וצריך להשפיל ידיו במים אחרונים לרמוז לדברים ההם שהם למטה מהכל, עכ"ל:
176
קע״זואתם בניי יצ"ו, הזהרו במים אחרונים, ואף שכתבו התוספות (ברכות נג, ב ד"ה והייתם) והרא"ש והמרדכי בסוף פרק אלו דברים שהאידנא אין העולם נוהגין בהם כו', אל תשגיח בדבריהם בזה, כי אלו ראו את הזוהר בענין הזה לא כתבו מה שכתבו:
177
קע״חנחזור לענין, המאכל הוא קרבן, והאוכל הוא הכהן העובד. וכמו שהכהן העובד היה צריך להיות לו כוונה, כי מתעסק בקדשים פסול. כן בשעת נטילה שתקנו רז"ל משום סרך תרומה (חולין קו, א), שהכהן אוכל צריך כוונה. ויכוון בשעת נטילה שהוא נוטל ידיו לאכילה, כי אף לחולין צריך כוונה לפי דעת הרשב"א, ופסק בית יוסף טור אורח חיים כוותיההגה"הנטילת ידים הואיל ואתו לידי, אזכיר קצת חידושי דינים המצטרכין. ראשית דבר, דע שעיקר הכרח הנטילה הוא אצבעות הידים. וראיתי הרבה המוניים שופכין על היד מן הצד וראשי האצבעות נשארו בלי נטילה, והרי הוא כאילו לא נטלום. וסוד הנטילה, כשירצה לשפוך מהכלי על היד אמרו רז"ל (סוטה ד, ב) מים ראשונים צריך להגביה ידיו, רצונם לומר ראשי אצבעותיו, דהיינו יכוף היד ויהיו ראשי האצבעות למעלה מכף היד, ולא שיזקוף כל היד למעלה, רק יזקוף האצבעות למעלה גבוה מעל הכף:
מנהג טוב הוא שירגיל אדם את עצמו לשפוך רביעית בפעם אחת על ידיו ע"י אחר, או הוא ישפוך רביעית על כל יד ויד, כי אז הוא מסולק מכמה חששות שהם בהלכות נטילה, משא"כ כשנוטל ידיו מהרביעית ג' פעמים אז צריך ליזהר שמקודם לזה לא יגע יד ביד, והרבה עניינים הנזכרים בהלכות נטילת ידים. וצריך אדם להיות בקי במאוד בהלכות נטילת ידים כי רב הוא, ואשרי מי שנוטל ידיו בשפע רב יותר מרביעית, כדאיתא בפרק במה אשה (שבת סב, ב) המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות. אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה [כלל], אבל משא ולא משא, לית לן בה. (פירש רש"י, משא ולא משא, שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט, כגון רביעית מצומצם). ולא מילתא היא, דא"ר חסדא אנא משא מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא. שמע מינה שרב חסדא הי' לוקח יותר מרביעית. וכל צדיק יאחז דרכו, אבל לא יעשה על מנת להתעשר ח"ו, דאם כן עובד על מנת לקבל פרס. אלא מאחר דחזינן שהוא מצוה רבה, שהרי זכה רב חסדא לעושר בזכות זה בעולם הזה, ומסתמא גם קרן קיים לעולם הבא, על כן יעשה הידור מצוה לכבוד הש"י:
קודם הנטילה יסיר הטיט שתחת צפרניו, כי מיעוט ומקפיד עליו חוצץ בנטילה כמו בטבילה, כדאיתא בטור אורח חיים סימן קס"א, ובמרדכי פרק אלו דברים. אף שכתב רמ"א (או"ח קסא, א) שלא נהגו העולם לנקר, אל תשגיח בזה כשהצפרנים גדולים:
וראוי לכל אדם שינהוג כל ימיו לטול צפרניו בכל ערב שבת, ואז מצוה גוררת מצוה, כי מצוה היא משום כבוד שבת כמו שיבואר לקמן אי"ה במס' שבת, וגורר מצוה שנית בנטילה לסעודה בכל השבוע, שאז הטיט מיעוטא דמיעוטא הוא ובודאי אינו מקפיד:
צריך ליטול מן הכלי. כתב הטור (או"ח קנט) אם הי' ברזא בנקב החבית והסירו וקבל המים על ידו, חשיב שפיר כח גברא, וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן ינהגו הנוטלים מהכיור שיש בו תרנגול של נחושת, שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה:
כלי שאינו שוה למעלה, רק יש בו בליטה גבוה מגוף הכלי שדרך בו הולך השפיכה, אין לטול ידים לאכילה דרך שם, כי זה מה שגבוה מהכלי אינו שום קיבול לקבל. ואע"ג שתחילת תיקון הכלי נעשה כך, והדין הוא כלי שאין יכול לעמוד בלי סמיכה אם מתחילה נעשה להשתמש בו כך שרי, שאני התם דהוא בית קיבול. אבל זו הבליטה אין לה קיבול, ודמיא למגופת חבית שהיא חדה. וכן כיסוי של כוס וקנקן שמשופעים למעלה, אע"פ שמתחלה נעשים לכך להשתמש בו כך, פסול, דלא נעשים מתחילה לקבלה. אע"פ שיש לפלפל על זה, מכל מקום כן קבלתי. על כן לא יטול לשפוך מהבליטה, רק ישפוך מן הצד:
עשה במים מלאכה, או ששרה בהן פתו, פסולים. וקבלתי מרבותי, שאותן ששמים במים דבר להריח, כגון שפיקאנר"י וכיוצא בה, הוי כשרה בהן פתו:
כל דבר שטיבולו במשקה, צריך נטילה אף האידנא. וסימן המשקין, י"ד שח"ט ד"ם, ומבוארים הדינים באורח חיים סימן קס"א, ובבית יוסף ובשלחן ערוך (קנח, ד). ותמיהה גדולה בעיני הפלא ופלא על שרוב העולם אינם נזהרים, והם בחשיכה יתהלכו מראים הבורות שבהם בסדר של פסח רוחצין קודם הכרפס מאחר שמוזכר בסימן קדש רחץ כרפס כו', וכל השנה אין נזהרים. ועד כאן לא יש פלוגתא בפוסקים, רק אם לברך על הנטילה או לא, והמסקנא שלא לברך, אבל ליטול פשיטא שמחויב. על כן אתם בניי יצ"ו, תעיינו הדינים ותנהגו כן. ולמרקחת שנעשה מדבש, צריך נטילה, שהרי דבש הוא אחד מסימני י"ד שח"ט:
קבלתי לאחר שנטל ידיו והגביהם כדלעיל, קודם שיעשה הברכה יאמר הפסוק (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואין זה נקרא הפסקה. ויכוון להסוד שרמזתי בהג"ה זקף רבי אצבעותיו (במאמר שמיני ד"ה וממ"ש הטור בשם רבינו יונה):. וכתב אבא מורי זלה"ה, וטוב לחשוב בשעת נטילה שתקנו רז"ל נטילה לחולין משום סרך תרומה, פירוש שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה, וסתם ידים שניות לטומאה ופוסל תרומה, ומשום הכי תקנו שירגיל לטול אף לחולין אע"פ דאין שני פוסל בחולין, ויועיל זאת המחשבה שלא יחשוב מחשבות אחרות הפוגמות הנטילה, עכ"ל:
מנהג טוב הוא שירגיל אדם את עצמו לשפוך רביעית בפעם אחת על ידיו ע"י אחר, או הוא ישפוך רביעית על כל יד ויד, כי אז הוא מסולק מכמה חששות שהם בהלכות נטילה, משא"כ כשנוטל ידיו מהרביעית ג' פעמים אז צריך ליזהר שמקודם לזה לא יגע יד ביד, והרבה עניינים הנזכרים בהלכות נטילת ידים. וצריך אדם להיות בקי במאוד בהלכות נטילת ידים כי רב הוא, ואשרי מי שנוטל ידיו בשפע רב יותר מרביעית, כדאיתא בפרק במה אשה (שבת סב, ב) המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות. אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה [כלל], אבל משא ולא משא, לית לן בה. (פירש רש"י, משא ולא משא, שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט, כגון רביעית מצומצם). ולא מילתא היא, דא"ר חסדא אנא משא מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא. שמע מינה שרב חסדא הי' לוקח יותר מרביעית. וכל צדיק יאחז דרכו, אבל לא יעשה על מנת להתעשר ח"ו, דאם כן עובד על מנת לקבל פרס. אלא מאחר דחזינן שהוא מצוה רבה, שהרי זכה רב חסדא לעושר בזכות זה בעולם הזה, ומסתמא גם קרן קיים לעולם הבא, על כן יעשה הידור מצוה לכבוד הש"י:
קודם הנטילה יסיר הטיט שתחת צפרניו, כי מיעוט ומקפיד עליו חוצץ בנטילה כמו בטבילה, כדאיתא בטור אורח חיים סימן קס"א, ובמרדכי פרק אלו דברים. אף שכתב רמ"א (או"ח קסא, א) שלא נהגו העולם לנקר, אל תשגיח בזה כשהצפרנים גדולים:
וראוי לכל אדם שינהוג כל ימיו לטול צפרניו בכל ערב שבת, ואז מצוה גוררת מצוה, כי מצוה היא משום כבוד שבת כמו שיבואר לקמן אי"ה במס' שבת, וגורר מצוה שנית בנטילה לסעודה בכל השבוע, שאז הטיט מיעוטא דמיעוטא הוא ובודאי אינו מקפיד:
צריך ליטול מן הכלי. כתב הטור (או"ח קנט) אם הי' ברזא בנקב החבית והסירו וקבל המים על ידו, חשיב שפיר כח גברא, וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן ינהגו הנוטלים מהכיור שיש בו תרנגול של נחושת, שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה:
כלי שאינו שוה למעלה, רק יש בו בליטה גבוה מגוף הכלי שדרך בו הולך השפיכה, אין לטול ידים לאכילה דרך שם, כי זה מה שגבוה מהכלי אינו שום קיבול לקבל. ואע"ג שתחילת תיקון הכלי נעשה כך, והדין הוא כלי שאין יכול לעמוד בלי סמיכה אם מתחילה נעשה להשתמש בו כך שרי, שאני התם דהוא בית קיבול. אבל זו הבליטה אין לה קיבול, ודמיא למגופת חבית שהיא חדה. וכן כיסוי של כוס וקנקן שמשופעים למעלה, אע"פ שמתחלה נעשים לכך להשתמש בו כך, פסול, דלא נעשים מתחילה לקבלה. אע"פ שיש לפלפל על זה, מכל מקום כן קבלתי. על כן לא יטול לשפוך מהבליטה, רק ישפוך מן הצד:
עשה במים מלאכה, או ששרה בהן פתו, פסולים. וקבלתי מרבותי, שאותן ששמים במים דבר להריח, כגון שפיקאנר"י וכיוצא בה, הוי כשרה בהן פתו:
כל דבר שטיבולו במשקה, צריך נטילה אף האידנא. וסימן המשקין, י"ד שח"ט ד"ם, ומבוארים הדינים באורח חיים סימן קס"א, ובבית יוסף ובשלחן ערוך (קנח, ד). ותמיהה גדולה בעיני הפלא ופלא על שרוב העולם אינם נזהרים, והם בחשיכה יתהלכו מראים הבורות שבהם בסדר של פסח רוחצין קודם הכרפס מאחר שמוזכר בסימן קדש רחץ כרפס כו', וכל השנה אין נזהרים. ועד כאן לא יש פלוגתא בפוסקים, רק אם לברך על הנטילה או לא, והמסקנא שלא לברך, אבל ליטול פשיטא שמחויב. על כן אתם בניי יצ"ו, תעיינו הדינים ותנהגו כן. ולמרקחת שנעשה מדבש, צריך נטילה, שהרי דבש הוא אחד מסימני י"ד שח"ט:
קבלתי לאחר שנטל ידיו והגביהם כדלעיל, קודם שיעשה הברכה יאמר הפסוק (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואין זה נקרא הפסקה. ויכוון להסוד שרמזתי בהג"ה זקף רבי אצבעותיו (במאמר שמיני ד"ה וממ"ש הטור בשם רבינו יונה):. וכתב אבא מורי זלה"ה, וטוב לחשוב בשעת נטילה שתקנו רז"ל נטילה לחולין משום סרך תרומה, פירוש שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה, וסתם ידים שניות לטומאה ופוסל תרומה, ומשום הכי תקנו שירגיל לטול אף לחולין אע"פ דאין שני פוסל בחולין, ויועיל זאת המחשבה שלא יחשוב מחשבות אחרות הפוגמות הנטילה, עכ"ל:
178
קע״טעוד אני אומר, יחשוב בסוד עשר אצבעות הרומזים נגד י' ספירות, ועל כן מגביהם כמ"ש לעיל. ועל סוד זה זקף רבי עשר אצבעותיו שלא נהנה (כתובות קד, א), ופירשתי סוד הענין בהקדמת תולדות אדם (שער הגדול ד"ה ובפרק הנושא). וסוד נשיאת הכפים דכהן רומזים ג"כ על זה, והאוכל נעשה ככהן העובד כדפירשתי. וע"כ צדקו דברי הפוסקים שפוסקים שלא להפסיק בין נטילה להמוציא כדי להקיש הוי"ה להוי"ה, רצוני לומר כמו בנטילת י' אצבעותיו רומז לי' הויות, כן בהמוציא, וכמו שכתב בעל תולעת יעקב וזה לשונו, גרסינן בירושלמי פרק קמא דמסכת חלה (הלכה ו דף ט, ב), הבוצע צריך לבצוע בעשר אצבעותיו. פירוש, צריך לאחוז הלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשרה מצות שנצטוו ישראל בתבואה, לא תחרוש בשור וחמור (דברים כב, י), שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט), לקט שכחה ופיאה (שם ט), תרומה גדולה (במדבר יח, ב), מעשר ראשון (שם כא), מעשר שני (דברים יד, כג), מעשר עני (שם כו, יב), חלה (במדבר טו, כ), וכנגד עשרה תיבות שבברכת המוציא ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה וגו' (דברים ח, ח). ועל דרך האמת צריך לאחוז הככר בי' אצבעותיו, כי כן הלחם העליון הנקרא לחם אבירים כל העשר משתתפים ומתייחדים בו, וכלם נזונים ממנו, ואז יברך המוציא לחם מן הארץ סוד ארץ החיים, ארץ ממנה יצא לחם שממנה נזונים עליונים ותחתונים. וזהו סוד המוציא, ולא מוציא, עכ"ל:
179
ק״פרצה לומר, אע"ג דמוציא כולי עלמא מודו, ובהמוציא איכא פלוגתא (ברכות לח, א), והיה ראוי לומר מוציא. והתוס' (שם לח, ב ד"ה והלכתא) כתבו הטעם, שלא לערב אותיות הממי"ן העולם מוציא, וגם אני כתבתי במקום אחר (תושב"כ פ' ויצא ד"ה וזהו ענין) טעם גדול לזה, מכל מקום האמתי מה שהוא אמת היא זאת, דה"א דהמוציא רומז למדת הארץ העליונה שהיא ה"א אחרונה מהשם, והכוונה ה' מוציא לחם, וכן הוא בזוהר (עי' ברעיא מהימנא ח"ג צח, א). ומבואר עוד בזוהר שבברכת המוציא יש ט"ל אותיות שמנין יו"ד ה"א וא"ו כך הוא, אם היו מברכין מוציא נמצא ה' אחרונה לא הוזכרה רק יה"ו, לכך נפסק הלכה לומר המוציא בתוספות ה':
180
קפ״אוקבלתי שטוב לבצוע בפרט בשבתות ובימים טובים על לחם העשוי באורך שהיא כדמות ו', ואז מרמז שם יהו"ה הכולל כל עשר הויות, דהיינו בציעת המוציא היא כדמות י', ושני ידים שתופס בהן הלחם כדלעיל בכל יד ה' אצבעות הם ה' נגד ה', הם שני ההי"ן מהשם, והלחם כדמות ו', ואז נשלם השם:
181
קפ״בהרי כמה קדושות יש בבציעת המוציא, ובכל הפת כולו שבצע ממנה. וכתב בספר החסידים וזה לשונו, ולחם שבירך עליו המוציא לא היה נותן ממנו לעבד, ומן המוציא היה משאיר מעט ואוכלו לאחר הסעודה או יבש או במשקה, על שם שיהא הטעם של המוציא בפיו, וכתיב (יואל ב, יד) והשאיר אחריו ברכה, ע"כ. וזה לשון הכלבו בסימן כ"ד, ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה וחיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא, כך כתב ה"ר אשר ז"ל, וכן באבודרהם. כתב האגור בשם הר"ר אביגד"ר שכתב בשם הר"ר שמחה, צריך אדם לאכול הפת שבצע בה מוציא קודם שיאכל פת אחר, כדי שיאכלנו לתיאבון, והוא מדברי שבילי לקט, עד כאן. ומכל מקום ישאיר מעט לאכול בסוף האכילה כדלעיל בשם ספר חסידים:
182
קפ״גומאחר שהמוציא והנטילה שייכי בהדדי, אין להפסיק ביניהם כמו שכתבתי למעלה, ואפי' הפסקה בלא דיבור אם שהה כדי הילוך כ"ב אמות הוי הפסק, כך כתב רמ"א בטור אורח חיים סימן קס"והגה"הדין פשוט הוא בגמרא ובכל הפוסקים שאסור לדבר בין ברכת המוציא לאכילה, ואם דיבר עבירה היא בידו, וצריך לחזור ולברך:
נראה, דאפי' הכניס פרוסת הבציעה לתוך פיו ולועסו, אינו רשאי לדבר עד שיטעום החיך האוכל ויבלענו, כי קודם לזה עדיין נקרא הפסק כשמדבר, שהרי עדיין נקרא קודם אכילה, מאחר שלא טעם טעמו. ויש להביא ראיה לזה, מהא דאיתא בפרק היה קורא (ברכות יד, א), מטעמת אינה צריכה ברכה. והשרוי בתענית, טועם ואין בכך כלום. וכתבו התוס', טועם ואין בכך כלום, פירש רבנו חננאל, שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא. ומה שפולט אין צריכה ברכה, שאינו נהנה. וכתב הבית יוסף סימן ר"י, שכך הם דברי סמ"ג שכתב וזה לשונו, מטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. פירש רבנו חננאל, וכגון שחוזרת ופולטת. והרא"ש כתב דברי ר"ח, ואח"כ כתב, ומיהו דוקא רביעית, אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריכה, כיון שאינו נהנה בתוך מעיו, עד כאן לשון בית יוסף. הרי מצינו שהטעימה אינו כלום לענין הנאה, ממילא שמעינן מזה דאם נתן לתוך פיו פרוסה של המוציא ומדבר בשעת טעימה קודם בליעה דהוי הפסקה. ובר מן דין יש איסור נוסף שלא לדבר בשעת טעימה, שהרי אמרו חז"ל (תענית ה, ב) דאין משיחין בסעודה משום שמא יקדים קנה לוושט, וזאת חוקת התורה (חולין י, א) חמירא סכנתא מאיסורא:
ואף על פי שאמרתי שהוא הפסק אם מדבר בשעת טעימה, מכל מקום איני אומר באם עשה בדיעבד כן ששכח ודיבר בשעת טעימה שיחזור ויברך, כמו שהדין הוא באם הפסיק בין הברכה לאכילה, דאין אני נכנס בספק ברכה לבטלה. וירא שמים יסלק עצמו מן הספק, ויכלכל דבריו במשפט ואל ידבר מתחילת הברכה עד בליעת המוציא, הן רך הן קשות, כי עת לדבר ועת לחשות::
נראה, דאפי' הכניס פרוסת הבציעה לתוך פיו ולועסו, אינו רשאי לדבר עד שיטעום החיך האוכל ויבלענו, כי קודם לזה עדיין נקרא הפסק כשמדבר, שהרי עדיין נקרא קודם אכילה, מאחר שלא טעם טעמו. ויש להביא ראיה לזה, מהא דאיתא בפרק היה קורא (ברכות יד, א), מטעמת אינה צריכה ברכה. והשרוי בתענית, טועם ואין בכך כלום. וכתבו התוס', טועם ואין בכך כלום, פירש רבנו חננאל, שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא. ומה שפולט אין צריכה ברכה, שאינו נהנה. וכתב הבית יוסף סימן ר"י, שכך הם דברי סמ"ג שכתב וזה לשונו, מטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. פירש רבנו חננאל, וכגון שחוזרת ופולטת. והרא"ש כתב דברי ר"ח, ואח"כ כתב, ומיהו דוקא רביעית, אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריכה, כיון שאינו נהנה בתוך מעיו, עד כאן לשון בית יוסף. הרי מצינו שהטעימה אינו כלום לענין הנאה, ממילא שמעינן מזה דאם נתן לתוך פיו פרוסה של המוציא ומדבר בשעת טעימה קודם בליעה דהוי הפסקה. ובר מן דין יש איסור נוסף שלא לדבר בשעת טעימה, שהרי אמרו חז"ל (תענית ה, ב) דאין משיחין בסעודה משום שמא יקדים קנה לוושט, וזאת חוקת התורה (חולין י, א) חמירא סכנתא מאיסורא:
ואף על פי שאמרתי שהוא הפסק אם מדבר בשעת טעימה, מכל מקום איני אומר באם עשה בדיעבד כן ששכח ודיבר בשעת טעימה שיחזור ויברך, כמו שהדין הוא באם הפסיק בין הברכה לאכילה, דאין אני נכנס בספק ברכה לבטלה. וירא שמים יסלק עצמו מן הספק, ויכלכל דבריו במשפט ואל ידבר מתחילת הברכה עד בליעת המוציא, הן רך הן קשות, כי עת לדבר ועת לחשות::
183
קפ״דוהעושה צרכיו ורוצה לאכול, יש פלפולים בפוסקים כיצד יעשה עם הברכות של אשר יצר ועל נטילת ידים ורבו הדיעות. ובספר ברכות אברהם האריך מאוד דלכל הדיעות אית בהן פירכא, על כן יטול אדם שני פעמים בנטילה ראשונה אשר יצר, ובשניה על נטילת ידים, ומכל מקום יהיה נזהר שימשמש בידיו בגופו במקום הנסתר כדי שיביא את עצמו לידי חיוב נטילה, כי אם ישארו נקיים ובלי היסח הדעת איך יברך על נטילת ידים אח"כ, וק"ל:
184
קפ״הונראה לי דתפלת המזון שכתב הזוהר שיתפלל אדם על מזונו וכתב בספר קיצור ראשית חכמה וזה לשונו, עוד יתפלל על מזונו בכל יום אחר תפלתו קודם שיאכל כו', וכל אחד יתפלל כפי כחו. ונהגו אנשי מעשה לומר קודם נטילה, אתה הוא האלהים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדיך לכל הברואים מקרני ראמים עד ביצי כנים עיני כל אליך ישברו וגו' פותח את ידך וגו', עד כאן לשונו. נראה לי אם שכח ולא התפלל עד שנטל ידיו, יכול להתפלל אותה בין הנטילה להמוציא ולא הוי הפסק, כמו שאמרו (ברכות מ, א) אפי' אמר בין המוציא לאכילה טול ברוך גביל לתורי כו' לא הוי הפסק, מאחר שהוא מצרכו. כן עתה התפלה הזו דהיא מצרכי סעודה, דאפי' הכל מהמוכן מתפלל כדאיתא בזוהר (ח"א קצט, ב) ר' ייסא סבא אע"ג דהוי ליה למכליה, לא הוה מתקן ליה עד דשאיל ליה מבי מלכא בצלותא. והטעם, כי כוונת התפלה היא שישפיע לו הקב"ה מזון הרוחני שהוא שורש המאכל, כדי שיהיה אכילתו בקדושההגה"האמנם מצאתי בספר תפלה למשה של מהרמ"ק ז"ל, להתפלל על מזונו אחר גמר תפלתו. ואגב אעתיק כל דבריו הנעימים, וזה לשונו, אחר גמר תפלתו יתפלל על מזונו, ואין ראוי לאכול עד שיתפלל על המזון כדאיתא בזוהר, לכך נראה לי שהתפלה הנכונה לזה הוא המזמור (תהלים כג, א) לדוד ה' רועי לא אחסר וכו':
ועם היות יש בו פירושים רבים, הכוונה הנאותה לזה הוא לכלול עשר ספירות, ה' רועי תפארת, המפרנס למלכות. לא אחסר שום חסרון משום בחינת שפע לשום ענין. בנאות דשא, דהיינו שיתקשר שם אדנ"י בשם ידו"ד כזה, בענין שיהיה שם אדנ"י נאות דש"א מרוב היחוד והזיווג. והיינו ירביצני, יעשה רביצת וזיווג כזה יאהדונה"י. ויכוון בשם ידו"ד בנקודת יְהָבְךָ כזה יְהָוְהָ כזה יְאְהָדָוְנְהָיָ והיינו רביצה ויחוד. על מי מנוחות, שהם מימי החסד שפע נח וטוב לפרנסת העולם, ונקודה זו טובה להבטחה ועולה ע"ב כחס"ד, והיינו ינהלני הנהגה נחה. ויתקשר המלכות למעלה בתפארת והרי נקשר התפארת במלכות. נפשי ישובב, יקשור המלכות בתשובה. ינחני במעגלי צדק, דהיינו התפשטות התשובה דרך המעגלים שהם מתעגלים מן השמאל עד למטה במלכות שהיא נקראת צדק מצד הדין. למען שמו, שהיא מלכות הנקשרת בשמאל שהם מעגלי צדק הנמשכים דרך השמאל עד המלכות. גם כי אלך בגיא צלמות, שהם כתות הדין שבשמאל. לא אירע רע, שהיא הדין הקשה החצוני. כי אתה מלכות, עמדי. שבטך, יסוד. ומשענתך, תפארת, שהם שתי ווי"ן שבט משען. המה ינחמוני, ששתי ווי"ן אלו הם מנחמים אותה מתוקף דינים, ומתקנין אותה. תערוך לפני שלחן, היינו המלכות הנערכת שש נפש, דהיינו שני ווי"ן ששה בששה, והיינו תערוך לפני שלחן נגד צוררי, ומכאן עולה עד למעלה בימין. דשנת בשמן, חכמה, ראשי. ומשם כוסי שהוא המלכות, רוי"ה שעולה ריו"ה, דהיינו ר' ראשית המלכות, נקשרת וי"ה דהיינו תפארת חכמה ובינה בסוד רוי"ה, דהיינו הגבור"ה שכך עולה מפני שהיא כו"ס אלהים רוי"ה, מתתקנת מהשמאל בימין ומושך הימין. ואומר א"ך טוב וחסד, א"ך שם אהי"ה, וטוב וחסד הימין הנקשר בא"ך בבינה ומתפשט עד החסד, ירדפוני כל ימי חיי, שהם ששה קצוות. ואחר שנתקנו מן הימין, ושבתי בבית ה', דהיינו המלכות הנקראת בית ה' עם התפארת, לאורך ימים, לכתר העליון שמשם נמשך האורך לימים:
ואחר שנכללו הספירות ע"י תיקון המזמור הזה, יאמר בדרך קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שיהיו מזונותי ופרנסתי, ומזונות ופרנסת אנשי ביתי, עם מזונות ופרנסת כל עמך בית ישראל בידך, ואל תצריכני לידי בשר ודם ולא לידי הלואתם, אלא לידך המלאה והרחבה. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ויזהר להתפלל אותה מיד אחר תפלתו, כדי שתקדם לתקון האכילה בבית כדפירש בזוהר, עד כאן לשונו:
ולדברי מהרמ"ק, הפירוש בדברי ר' ייבא סבא כו' מה שאמר לא הוה מתקן ליה, אין הכוונה תיקוני השלחן, רק לא מבשל ליה::
ועם היות יש בו פירושים רבים, הכוונה הנאותה לזה הוא לכלול עשר ספירות, ה' רועי תפארת, המפרנס למלכות. לא אחסר שום חסרון משום בחינת שפע לשום ענין. בנאות דשא, דהיינו שיתקשר שם אדנ"י בשם ידו"ד כזה, בענין שיהיה שם אדנ"י נאות דש"א מרוב היחוד והזיווג. והיינו ירביצני, יעשה רביצת וזיווג כזה יאהדונה"י. ויכוון בשם ידו"ד בנקודת יְהָבְךָ כזה יְהָוְהָ כזה יְאְהָדָוְנְהָיָ והיינו רביצה ויחוד. על מי מנוחות, שהם מימי החסד שפע נח וטוב לפרנסת העולם, ונקודה זו טובה להבטחה ועולה ע"ב כחס"ד, והיינו ינהלני הנהגה נחה. ויתקשר המלכות למעלה בתפארת והרי נקשר התפארת במלכות. נפשי ישובב, יקשור המלכות בתשובה. ינחני במעגלי צדק, דהיינו התפשטות התשובה דרך המעגלים שהם מתעגלים מן השמאל עד למטה במלכות שהיא נקראת צדק מצד הדין. למען שמו, שהיא מלכות הנקשרת בשמאל שהם מעגלי צדק הנמשכים דרך השמאל עד המלכות. גם כי אלך בגיא צלמות, שהם כתות הדין שבשמאל. לא אירע רע, שהיא הדין הקשה החצוני. כי אתה מלכות, עמדי. שבטך, יסוד. ומשענתך, תפארת, שהם שתי ווי"ן שבט משען. המה ינחמוני, ששתי ווי"ן אלו הם מנחמים אותה מתוקף דינים, ומתקנין אותה. תערוך לפני שלחן, היינו המלכות הנערכת שש נפש, דהיינו שני ווי"ן ששה בששה, והיינו תערוך לפני שלחן נגד צוררי, ומכאן עולה עד למעלה בימין. דשנת בשמן, חכמה, ראשי. ומשם כוסי שהוא המלכות, רוי"ה שעולה ריו"ה, דהיינו ר' ראשית המלכות, נקשרת וי"ה דהיינו תפארת חכמה ובינה בסוד רוי"ה, דהיינו הגבור"ה שכך עולה מפני שהיא כו"ס אלהים רוי"ה, מתתקנת מהשמאל בימין ומושך הימין. ואומר א"ך טוב וחסד, א"ך שם אהי"ה, וטוב וחסד הימין הנקשר בא"ך בבינה ומתפשט עד החסד, ירדפוני כל ימי חיי, שהם ששה קצוות. ואחר שנתקנו מן הימין, ושבתי בבית ה', דהיינו המלכות הנקראת בית ה' עם התפארת, לאורך ימים, לכתר העליון שמשם נמשך האורך לימים:
ואחר שנכללו הספירות ע"י תיקון המזמור הזה, יאמר בדרך קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שיהיו מזונותי ופרנסתי, ומזונות ופרנסת אנשי ביתי, עם מזונות ופרנסת כל עמך בית ישראל בידך, ואל תצריכני לידי בשר ודם ולא לידי הלואתם, אלא לידך המלאה והרחבה. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ויזהר להתפלל אותה מיד אחר תפלתו, כדי שתקדם לתקון האכילה בבית כדפירש בזוהר, עד כאן לשונו:
ולדברי מהרמ"ק, הפירוש בדברי ר' ייבא סבא כו' מה שאמר לא הוה מתקן ליה, אין הכוונה תיקוני השלחן, רק לא מבשל ליה::
185
קפ״וודוגמא לזה פסק הגאון רש"ל בתשובה, שדברי תורה לא הוי הפסק, כי דברי תורה מצרכי הסעודה, דכל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כו' (אבות ג, ג). ואגב אעתיק כל דברי רש"י בזה מחמת דברי מעליותא היוצא מדבריו, וזה לשונו, על בעל הסעודה מוטל לכבד הגדול להביא מים לפניו באחרונה, כמו שנהג הרא"ש ליטול באחרונה, אבל אם מביאים לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע מלקבל, עבירה היא בידו, והוא בזיון התורה שהוא רודף אחר הכבוד, כי אין ראוי לומר אני מנהיג עצמי בטהרה ובקדושה ובפרישות ולא אפסיק, ואחרים יפסיקו. אדרבה, ראוי לו ליטול וליזהר שלא יפסיק, ואז אחרים ילמדו ממנו כו'. והאריך עד כתב ר' מנחם, כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות שהשטן מקטרג עליהם, לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם, ואח"כ לעסוק בתורה, אין לך ברית ומצוה יותר ממנה, ובד"ת שהיא יעלת חן ראוי שיפסיק וצורך סעודה היא, כל שלחן שלא אמרו עליו כו', עיין שם:
186
קפ״זומכל מקום ירגיל אדם עצמו להתפלל תפלת המזון קודם הנטילה. ומנהגי לפנות קודם הנטילה, ולרחוץ ולברך אשר יצר, ולהתוודות ולהתפלל תפלת מזון, ואח"כ לחכך או למשמש בגוף להיות הידים צריכות נטילה, ואח"כ אני נוטל לסעודה, ובזה הסדר מצוה גוררת מצוה, וכך היה מנהגי לפנים. אמנם הנני מסכים לדברי מהרמ"ק להתפלל על מזונו אחר גמר תפלת שחרית:
187
קפ״חבהדין המוזכר באורח חיים סימן קס"ח, דמניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, עיין שם. כתב הגאון רש"ל, שאם יש אחר אצלו, נכון לחלק שאחד יעשה על השלימה, ואחד על הפרוסה:
188
קפ״טהג"ה מיימוני כתב בפ"ה מהלכות תפלה בשם סמ"ק, דהא דאמרינן (עי' ברכות כד, ב) דאסור להתפלל בלא חגורה, הני מילי תפלה כגון י"ח, אבל לענין קריאת שמע ושאר ברכות אין לחוש בחגורה, רק שלא יהא לבו רואה ערותו שיהא לו מכנסים, כדמשמע פרק קמא דשבת (ט, ב) שהיו רוצים להסיר חגורותיהם בשעת הסעודה אע"פ שמברכים ברכת המוציא וברכת המזון. מיהא אם לבו רואה את הערוה, אף בשאר הברכות אסור, דלא כפירוש רש"י דפירש בברכות דמותר, עד כאן. וכך כתב הר"ן בפרק קמא דשבת:
189
ק״צדברי מוסר שינהג אדם בסעודה מבואר בטור אורח חיים ובהגהות סימן ק"ע. ומה שאמרו (שם סעיף ח' ומקורו בפסחים פו, ב) לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן. דעו, כל כוס שהזכירו חז"ל סתם הוא המחזיק רביעית, שהוא כוס של ברכה. ורביעית הוא ביצה ומחצה:
190
קצ״אליתן למשרת או למשרתת מכל מין ומין מיד, כמבואר בטור אורח חיים סימן קס"ט. ונראה לי, דאם מתנה עמו מתחלה בשעת שכירות שלא יתן לו מזונות מהמזונות שהוא אוכל, רק יתן לו מזונות כשאר בני הבית, אז אף ממידות חסידות אינו שיתן לו מכל מין ומין, רק ממין שיש בו ריח ואדם תאב לו, כמו שמצינו בעבד עברי שאמרה תורה (ויקרא כה, לט) שלא יעבוד בו עבודת עבד, לא ינעילנו, ולא יוליך כליו אחריו למרחץ, ואנחנו עושים הכל עם משרתים שלנו. אלא הטעם הוא, שאנחנו מתחלה שוכרים משרת על מנת כן שיעשה לו אלו המלאכות:
191
קצ״בהבית יוסף בסימן הנ"ל מביא דברי רבינו יונה סוף פרק אלו דברים, שכתב על הברייתא (חולין קז, ב) שמש שלא נטל ידיו אסור ליתן לו פרוסה לתוך פיו, וזה לשונו, יש למדין מכאן, שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. ונראה שכיון שמתכווין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר, עד כאן. ואין דבריו נראין, דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא, ואפילו הכי לא יתן אא"כ שיודע שנטל ידיו, עד כאן לשון בית יוסף. באמת בקש דחה את דברי רבינו יונה, כי בשמש מה מצוה הוא עושה, שכיר הוא בא בשכרו הוא חלף עבודתו שמתחייב במזונותיו. על כן נראה דבתורת צדקה ראוי ליתן אף לסתם שאינו יודע בבירור שמברך. רק שאינו יודע בבירור שלא יברך, דאז עובר על (ויקרא יט, יד) לפני עור לא תתן מכשול. ומיהו טוב הדבר, כשנותן לעני דלא קים ליה בגויה בבירור שמברך, שיאמר לו קח זה ותטול ידך ותברך קודם אכילה ולאחר אכילה. ועוד נראה, אף אם יודע שיש בו איזה חטא מחטאים אחרים, לא ימנע בעבור זה מליתן לו, אם לא מי שהוא רשע לכל:
192
קצ״גואפשר דזה היה כוונת רבי יונתן בן עמרם בפרק השותפין (ב"ב ח, א) כשפתח רבי אוצרותיו ומנע שלא יכנסו שם עמי הארץ, והוא לא רצה לפרסם את עצמו, אמר פרנסני ככלב וכעורב. ופירשו רש"י ותוספות (ד"ה ככלב וכעורב) מה שפירשו. ויש לפרש דהכי קאמר, הנה הכלב והעורב חטאו בתיבה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קח, ב) ג' שמשו בתיבה חם וכלב ועורב כו', ועל כל זאת פרנסם נח, כן תפרנסני. פרנסיה רבי. ואע"פ שנצטער אח"כ, מכל מקום כשיודעים בו איזה דבר טוב והנהגת מצוה, אף שגרוע הוא בשאר מילי נותנים לו בתורת צדקה, ומזהירין אותו שיטול ידיו ויברך לפני אכילה ולאחר אכילה, טוב וישר:
193
קצ״דוכשנותנים לעני פרוסת לחם, נותנים לו דרך כבוד ובסבר פנים יפות. וזה לשון הזוהר (ח"ב קצח, א) ר' יודא פתח, (ישעיה נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך, תא חזי זכאה חולקיה דבר נש, כד מסכנא איערע לגביה דבר נש, מאן דמקבל ליה לההוא דורנא בסבר אפין זכאה חולקיה. תא חזי מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה לנפשיה, קב"ה סליק עליה כאלו הוא בראה לנפשיה, ועל דא אברהם דהוה חייס לכל עלמא סליק עליה קב"ה כאלו הוא ברא לון, דכתיב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואע"ג דאוקמינא הלוא פרוס, מאי פרוס, למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכול. דבר אחר, הלא פרוס כמה דאת אמר (דניאל ה, כח) פריס פריסה, דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה, בגין דלא לכסיף. ויפרוס קמיה בעינא טבא כו'. על כן הענין כשפורס לו מפה הוא דרך כבוד כמזמין אורח ושמח עמו:
194
קצ״הבזוהר פרשת תרומה (ח"ב קנז, ב) מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכליה, אית לה לאדכרא ולדאגא על קדושא דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא איתחריב. ובגין ההוא עציבא דאיהו קא אתעציב על פתוריה בההוא חדוה ומשתי' דתמן, קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא, זכאה חולקיה, עד כאן. על כן נוהגין לומר מזמור (תהילים קל״ז:א׳) על נהרות בבל כו' קודם ברכת המזון, ובפרט כי השלחן במקום המזבח, אבל בעונותינו הרבים לא יש המזבח בעצמו, יזכור אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ברכות ג, א), וגלות שלחן מכח לנח"ש שגרמה, כמו שאיתא בזוהר איכ"ה ואיבה אשית וגו' (בראשית ג, טו), ראשי תיבות איכ"ה ישב"ה בד"ד העי"ר (איכה א, א). ובשבת וביו"ט אומרים מזמור (תהילים קכ״ו:א׳) בשוב ה' את שיבת ציון וגו':
195
קצ״וולא יברך על שלחן ריקם, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צב, א) כל שאינו משייר פת על שלחנו, אין רואה סימן ברכה לעולם כו'. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב קנז, ב) אמר הטעם, שאין הברכה העליונה שורה על האין אלא על היש, והעד השלחן אשר לפני ה' מסודר בלחם הפנים תמיד אשר באמצעיתו היתה הברכה מתפשטת במזונות העולם כדרך יש מיש, וכענין כד הקמח (מל"א יז, יב), ואסוך שמן (מל"ב ד, א), שהיה הכל יש מיש:
196
קצ״זושם בפרק חלק אמר, דוקא דליכא שלימה בהדיה, אבל איכא שלימה בהדיה הוא כעובד עבודה זרה, שהיו עורכים לגד שלחן. פירש רש"י (ד"ה דאיכא שלימה) שמביא שלימה לאחר שאכל נותר על השולחן כו'. משמע מדבריו, דאין אסור אלא להביא שלימה, אבל אם כבר מונח אינו צריך להסירה, וכן הוא בשלחן ערוך (או"ח קפ, ב). אבל לישנא דסתמא משמע, דאסור היכא דאיכא שלימה בהדיה. וכך כתב מהר"י ווייל סימן מ' וזה לשונו, מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מהשלחן כשמברכין ברכת המזון. ועוד דאין ברכה מצויה בדבר שלם, דהוי כמו דבר שבמידה שאין הברכה מצויה, ע"כ. זה לשון הרא"ש בברכות פרק כיצד מברכין, ויש מקומות נוהגין שלוקחין הבשר והלחם ונותנין לפני המברך, עכ"ל:
197
קצ״חוצריך לסלק הסכין מעל השלחן בשעת ברכה, משום שהשלחן הוא מזבח (חגיגה כז, א) וכתיב (שמות כ, כב) לא תבנה אתהן גזית, וכתיב (מל"א ו, ז) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. ועוד מביא הבית יוסף טעמים סימן ק"פ, וכתב דלא ידע לחלק בין שבת וחול. אמנם מנהגן של ישראל תורה, עד כאן. ובתולעת יעקב כתב טעם לדבר, כי אסור הנפת ברזל על המזבח, כי הברזל היה כחו של עשו, על כן יסולק מעל המקדש כו'. ובשבת ששלום בכל, אין שטן ואין פגע רע והכחות ההם שובתות, אין לסלקו כי אין לעוררם כלל, על כן בשבת אין לזכור בחורבן הבית רק בבנין המקדש שיבנה, ואז יתכן גם לדברי ה"ר שמחה שמביא בית יוסף:
198
קצ״טלאחר מים אחרונים כשירצה לברך ברכת המזון, יאמר הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ברכת המזון, שנאמר (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם. ויהיה במחשבה כשאומר זה, הלימוד של רז"ל מזה הפסוק, דת"ר בפרק ג' שאכלו (ברכות מח, ב), מניין לברכת המזון מן התורה, שנאמר (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת הזן. את ה' אלהיך, זו ברכת המזון. על הארץ, זו ברכת הארץ. הטובה, זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך, זו הטוב והמטיב. רבינא אומר כו', עיין שם:
199
ר׳וראיתי ממדקדקים, נזהרים לשום בגד עליון בשעת ברכת המזון כמו בשעת תפלה, ומנהג טוב היא, בפרט כשיש זימון, שהמברך יתעטף בבגד העליון, ואז מורא שמים עליו, והכל כדי שלא יתגאה כשאכל ושבע ודשן:
200
ר״אוזה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ס"ו ע"ב, ויען דברכת המזון היא מצות עשה מן התורה, ראוי לכוון בה ביותר ובדקדוק מלותיה שלא יבלעם ובקול רם, כי הקול מעורר הכוונה:
201
ר״בזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ו, ובענין ברכת המזון ראוי שיחשוב כשיברך שהוא מקיים בזה מצות עשה, ולכן צריך שלא יברך בקלות ראש או מתנמנם שלא בכונה, אלא יכין עצמו לקראת אלהיו ויברך ביראה ואהבה כדרך כל המצות הצריכות יראה ואהבה כו', עד ואהבה הוא שיזכור החסד הגדול שעשה עמו השם ושהטיב עמו להכין לו פרנסתו אע"פ שלא היה ראוי לכך מצד עוונותיו, והיינו אומרו הזן את העולם כלו בטובו בחן ובחסד וברחמים כו', רוצה לומר בחסדו זן לכל, בין לרעים בין לטובים. ויתן אל לבו סוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני, כי אם היות שהוא יתברך ויתעלה אינו צריך לנו, כי הוא ברא השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, והכל צריכין לו והוא אינו צריך להם, אלא שחשקו שיתברך ע"י התחתונים, כדי שיהיה בהם הכנה להשפיעם מטובו. לכן ראוי לנו שאנו בניו לעשות רצון אבינו לברכו בחשק ואהבה, ולברך מלה במלה בנחת ובמתון לתת לו שבח, כענין שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה וכו'. ויברך בקול רם, רצה לומר שישמיע קולו לבני ביתו שלא יברך בלחש, כי אמירת הברכות בקול מעורר הכוונה ומביא זכירה. אם בראש חודש, יזכיר יעלה ויבא. בשבת, רצה וכיוצא. והאומר בלחש, שוכח הכל, ע"ד שאמרו רז"ל (עירובין נד, א) בעסק התורה שצריך להוציא בפה, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, וכן (שמ"ב כג, ה) ערוכה בכל ושמורה כמו שדרשו בעירובין (שם), וכן לענין הברכות, עד כאן לשונו:
202
ר״גבברכת הזימון יאמר, ברוך הוא וברוך שמו, אבל לא בברכה ביחיד, רק יתחיל ברוך אתה ה' וכו', וכן משמע באורח חיים סימן קצ"ב וסימן ר', וכן משמע באבודרהם, וכן הוא בכלבו סימן כ"ה, וכך כתב מוהר"ן בהדיא בפירוש ברכת המזון שלו:
203
ר״דכתב שבולי לקט והביאו הבית יוסף בסימן קפ"ג, כל אחד מהמסובים חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות, וכן הוא בשלחן ערוך (קפג, ז). וכתב על זה מורי ז"ל (בהג"ה שם), ויקדים לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן:
204
ר״הכתבו הפוסקים, שאין להזכיר בברכת המזון בברכה ג' שום מלכות שמים, לפי שאין ראוי להזכיר מלכות של עולם אצל מלכות בשר ודם. מפני זה הטעם כתב מורי בשלחן ערוך שלו סימן קפ"ח (בהג"ה סעיף ג), כשאומרים יעלה ויבא ביום טוב או בראש חודש אין לומר כי אל מלך חנון וכו', אלא כי אל חנון וכו', וכן הוא באבודרה"ם:
205
ר״ואין לומר רוענו בחולם, אלא רענו בשב"א. אין לומר שבכל יום, אלא בכל בלא שי"ן. ועונין אמן אחר הרחמן שבברכת המזון, אע"פ שאין בו הזכרת השם. וכן אחר כל תחינה ובקשה, אע"פ שאין בה ברכה והזכרת השם. וכן מצינו בירמיה הנביא שאמר אמן אחר בקשה, שנאמר (ירמיה כח, ו) אמן כן יעשה ה'. וכן אמרינן אמן אחר קדושה, כך כתב הכלבו בסימן צ"ט:
206
ר״זכתוב בשלחן ערוך סימן קפ"ח (י) היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה. והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכההגה"ה(אמר לי מורי מהר"ש ז"ל מלובלין דכך הם פסקן של דברים, מי שמשכה סעודתו של שבת לתוך הלילה, יזכיר רצה בברכת המזון, מפני שמצוה להוסיף אשבת. ואף אם היה ראש חודש בשבת ואין בהוספתו מצוה, אפילו הכי מאחר שמוסיף אשבת, וכל זמן שהוא שבת אז הוא ראש חודש, על כן הוא יזכיר של ראש חודש גם כן. אבל ראש חודש שחל באמצע השבוע, ונמשכה סעודתו לתוך הלילה, לא יזכיר ראש חודש, מאחר שאין עתה ראש חודש, ואין בהוספתו שום מצוה. וכשחל ראש חודש ביום א', ונמשכה סעודתו במוצאי שבת, אז לא יזכיר רצה, אלא אומר יעלה ויבא, מאחר דבאמת עתה ראש חודש, ושבת כבר הלך לו אלא שהוא הוסיף מדעתו, לא נכון לעשות העיקר טפל, והטפל עיקר. ואין לומר, יאמר רצה וגם יעלה ויבא, אי אפשר לעשות כן, דהא הנך סתרי אהדדי. דאם יאמר רצה משוי ליה לשבת, ובמה שאומר יעלה ויבא משוי ליה ליום א', ודו"ק עד כאן הג"ה)::
207
ר״חוטוב לומר אחר יראו את ה' קדושיו (תהלים לד, י), הודו לה' כי טוב וגומר (שם קלו, א), ופסוק (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו', אחר ברכת המזון סמוך לברכה שמברכין על הכוס. כתב מוהר"ן בפירוש ברכת המזון שלו, שראוי לומר פסוק (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, לרמוז לסעודה לעתיד שיעשה הקב"ה לצדיקים, ודוד המלך ע"ה יברך ויאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (פסחים קיט, ב):
208
ר״טכתוב בשבולי לקט, האי מאן דאכיל שביעת גרון (רצה לומר כזית או כביצה), לא פטר שביעת כרס, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכו', ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתייה, א"כ לא מחויב לברך ברכה דאורייתא אלא א"כ ישתה אם הוא צריך לשתייה, אבל אם אינו צריך לשתייה לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון. הלכך, האוכל עם אחרים שאכלו ושתו והוא אוכל וצריך לשתייה ולא שתה, לא מצי למיפטר אחרים שאכלו ושתו, דאיהו חייב מדרבנן, ואינהו מחייב מדאורייתא, ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, עד כאן:
209
ר״יוזה לשון אשר"י בפרק שלשה שאכלו, ומצוה מן המובחר אם כולן יודעים לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה, ואם אינם יודעים, יברך מי שאכל כזית להוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה, עכ"ל. ועיין בטור אורח חיים ובבית יוסף בסימן קנ"ז מאלו הדיניםהגה"השמעתי מקצת אנשים האומרים בסעודות גדולות בעת שתיית מי דבש שקורין מע"ד, לברך ברכת המזון על שכר שקורין ביר"א במקום שאין יין מצוי, והטעם שהוא מחמשת המינין חטה ושעורה. ואומרים, הואיל שהוא מה' מינים, הוא קודם למי דבש שקורין מע"ד, אע"פ שהוא חביב:
נראה שהם טועים, יודעים ואינן יודעים מה הם יודעים. יודעים מז' מינין קודם לחביב, דהלכתא כרב יודא, וכמו שהובא בטור סימן רי"א. אבל אינן יודעים, שהשכר שלנו אין לו דין חמשת המינים, וברכה ראשונה ואחרונה יוכיח, דאין מברכין עליו בורא פרי האדמה וכו', אלא שהכל ובורא נפשות רבות, ומטעם שכתב הרא"ש והובא בבית יוסף סימן ר"ד וזה לשונו, ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל, והלא השעורים עיקר ומשתני לעילויא. וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת. אי נמי, כיון שהמשקה צלול, עיקרו על שם המים. ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוי אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל, עד כאן לשונו. וכך כתבו שם התוס', וגם הר"ר יונה כתב כן גבי מיא דשלקי:
הרי לך בהדיא דהשכר אין לו דין חמשת המינין, מטעם דאין כאן כי אם טעם בעלמא. ומאחר שהוא כן, נמצא דהכל הולך אחר החביב כמו שפסק הטור בסימן רי"א, וכן פסק השלחן ערוך, וידוע דמי דבש חביב לכל בני אדם יותר משכר:
ועוד אף אם נאמר דאין הוכחה מהברכה אל דין הקדימה, מכל מקום אין לברך ברכת המזון כי אם על הדבש שהוא לפניו באותה שעה על השלחן, וגם חפץ בו לשתותו, דמסתמא כששותים דבש בסעודות גדולות באותו פעם אין שכר לפניו על השלחן, דכל השותה על דעת המובחר הוא שותה, שהוא דבש, וחביב וערב עליו יותר מן השכר. והשכר בעת ההיא הרי מכוער ועובר מעל השלחן, ואנן קיימא לן דמה שאמרו רז"ל המוקדם או החביב או מין שבעה קודם, היינו דווקא כששניהם מונחים לפניו על השלחן ורוצה לאכול משניהם כמו שכתב בעל תרומות הדשן בסימן ל"ב, והובא בבית יוסף סימן רי"א, וכתב, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, לא מחויב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו, אע"פ שהוא לפניו. וכן פסק מהר"ם בשלחן ערוך שלו סימן קס"ח (בהג"ה סעיף א), וסימן רי"א (סעיף ה). אם כן מכל שכן בנדון דידן במי דבש, שאז אין בדעתו לשתות שכר, וגם אין השכר לפניו, שפשיטא ופשיטא שלא יהדר אחר שכר, רק יברך על מי דבש אם אין לו יין, עד כאן הג"ה::
נראה שהם טועים, יודעים ואינן יודעים מה הם יודעים. יודעים מז' מינין קודם לחביב, דהלכתא כרב יודא, וכמו שהובא בטור סימן רי"א. אבל אינן יודעים, שהשכר שלנו אין לו דין חמשת המינים, וברכה ראשונה ואחרונה יוכיח, דאין מברכין עליו בורא פרי האדמה וכו', אלא שהכל ובורא נפשות רבות, ומטעם שכתב הרא"ש והובא בבית יוסף סימן ר"ד וזה לשונו, ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל, והלא השעורים עיקר ומשתני לעילויא. וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת. אי נמי, כיון שהמשקה צלול, עיקרו על שם המים. ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוי אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל, עד כאן לשונו. וכך כתבו שם התוס', וגם הר"ר יונה כתב כן גבי מיא דשלקי:
הרי לך בהדיא דהשכר אין לו דין חמשת המינין, מטעם דאין כאן כי אם טעם בעלמא. ומאחר שהוא כן, נמצא דהכל הולך אחר החביב כמו שפסק הטור בסימן רי"א, וכן פסק השלחן ערוך, וידוע דמי דבש חביב לכל בני אדם יותר משכר:
ועוד אף אם נאמר דאין הוכחה מהברכה אל דין הקדימה, מכל מקום אין לברך ברכת המזון כי אם על הדבש שהוא לפניו באותה שעה על השלחן, וגם חפץ בו לשתותו, דמסתמא כששותים דבש בסעודות גדולות באותו פעם אין שכר לפניו על השלחן, דכל השותה על דעת המובחר הוא שותה, שהוא דבש, וחביב וערב עליו יותר מן השכר. והשכר בעת ההיא הרי מכוער ועובר מעל השלחן, ואנן קיימא לן דמה שאמרו רז"ל המוקדם או החביב או מין שבעה קודם, היינו דווקא כששניהם מונחים לפניו על השלחן ורוצה לאכול משניהם כמו שכתב בעל תרומות הדשן בסימן ל"ב, והובא בבית יוסף סימן רי"א, וכתב, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, לא מחויב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו, אע"פ שהוא לפניו. וכן פסק מהר"ם בשלחן ערוך שלו סימן קס"ח (בהג"ה סעיף א), וסימן רי"א (סעיף ה). אם כן מכל שכן בנדון דידן במי דבש, שאז אין בדעתו לשתות שכר, וגם אין השכר לפניו, שפשיטא ופשיטא שלא יהדר אחר שכר, רק יברך על מי דבש אם אין לו יין, עד כאן הג"ה::
210
רי״אנחזור לענין ראשון, כמו הנטילה ראשונה בהגבהת י' אצבעות בסוד (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', וכן לחם המוציא בלקיחת עשרה אצבעות, כן עשרה דברים נאמרים בכוס של ברכה (ברכות נא, א) רומזים לסוד י' הויות. והרבה פירושים על פי הסוד נאמרו בהם בזוהר במקומות נפרדים, וכן בתיקונים:
211
רי״בוהעולה ממה שכתוב מזה הוא כך. עטור, הוא סוד עטרה העליונה המעטרת כל המאורות שתחתיו, והוא כתר לראש צדיק עטוף סוד (תהלים קד, ב) עוטה אור כשלמה, סוד היו"ד העליונה שנתעטף באור ונעשית אוי"ר, הרי כתר וחכמה. הדחה ושטיפה, סוד (ויקרא טז, יט) וטהרו וקדשו, טהרה מצד הימין סוד הכהן ששנינו (יומא ז, ד) טבל ועלה, אוכל בתרומה. וקדשו, מצד הלוים סוד השמאל, שנאמר וקדשת את הלוים. מלא, הוא תפאר"ת, כמה דאת אמרת (דברים לג, כב) ומלא ברכות ידו"ד. מקבלו בשתי ידיו וכו', הוא שפע הימין והשמאל שהם ממלאים את התפארת ומלא ידינו מברכותיך. ונתנו בימין, ימין ה' רוממה (תהלים קיח, יז). ונותן עיניו בו, עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה, טו) הם בת עין ימין. ובת עין שמאל, הם נצ"ח והו"ד הנקראים עיני כל, כ"י כ"ל הוא יסוד כנודע. חי, רומז ליסוד חי עולמים הכולל ח"י ברכות, וחי הוא עד ברכת הארץ, ושם מוזגו להודיע שבח הארץ שיינותיה חזקים וצריך לערב בהם מים רבים, ואז ההשפעה מיוחד למלכות שהיא הארץ ממוזגת ברחמים רבים, והרחמים מגולגלים במידת טוב, היסוד נקרא טוב, ואז תהיה הארץ כלולה מימין משה זרוע תפארתו, והשלחן במקום המזבח (ברכות נה, א).
212
רי״גגם במזבח היו מנסכין היין עם המים בכל יום מימי החג. מגביהו טפח, הכוס הוא כוס ישועות, כוס בגימטריא אלהים מדת הדין שלמטה היא מלכות מרוממות למעלה. ומשגרו לאנשי ביתו, דא אימ"א עילאה היא המגדלת הבנין, ואנו אין לנו אלא ארבעה, וסימנך חמשה, זה יהיה רמז לה' אחרונה שבשם שהיא דל"ת אות רביעית והיא חמשה, כלומר ה' אחרונה. והענין, כי כביכול עתה בגלות דלה היא כביכול בסילוק הוא"ו ממנה כמבוארים הדברים בהקדמת תולדות אדם ענין ו"ה מהשם שאין עתה שלם, מכל מקום צריך לאחוז בד' רגלי המרכבה עליונה שהם חסד גבורה תפארת מקושרים ומיוחדים במלכו"ת ע"י יסוד העמוד שהעולם עומד עליו. כי שטיפה והדחה, פי' על חסד וגבורה, ומלא הוא תפארת ומקושרים בכוס של ברכה שהוא מלכות על ידי ח"י עולמים, וכשנצא מהגלות באלה הארבע נצא לקבל כל השאר, וזהו (ישעיה נה, יב) כי בשמח"ה תצא"ו, ראשי תיבות שטיפ"ה מל"א ח"י הדח"ה:
213
רי״דוהכוס אוחז בימין, קבלתי להניח הכוס על כף הימין והאצבעות זקופות, וסימן (בראשית מ, יא) ואתן את הכוס על כף פרעה. ולא כאותן שנוהגין לאחוז הכוס בימין, דהיינו שאצבעות מקיפות את הכוס. ויש קצת הוכחה לזה בזוהר:
214
רי״הוכל זמן שמברך אז אוחז הכוס בימין והשמאל לא תסייע, וכן ע"ז סובב סוד ברכת המזון ע"פ הסוד לפי המתבאר בזוהר. אמר, המזון נשפע מצד הימין אל הצדיק, והצדי"ק משפיע לצדק. והנה תניא (ברכות נ, א) האומר ובטובו הוא תלמיד חכם, והאומר מטובו הרי זה בור. יסוד נקרא טוב, כשהוא כולל כל הברכות הבאים אליו מלמעלה, אבל אין מתפשטות לרדת למטה אלא כשנתמלא בחסד מסוד המזון והשפע הגדול הבא אליו מלמעלה ממקור הברכות בלי הפסק ונותן, ואינו מונע לפי שאין שם דין כלל, זהו בטובו הגדול. אבל מטובו הוא מקצת טובו, ואז יסו"ד אף שנקרא טוב וכלול מכל הברכות, אין שופע למטה לבלתי ראוים, אבל כשהשפע בא מהמקור למעלה ונעשה חסד, ואז נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. וזהו שמברכים הזן את העולם כולו ובטובו הגדול תמיד כו' בטוב"ו כו' ובחס"ד כי הוא זן ומפרנס לכל, כלומר לטובים ולרעים:
215
רי״ווחותם בא"י על הארץ ועל המזון. על האר"ץ, היא ארץ חיים. ועל המזון, חס"ד אברהם, וברכה זו היא הכל התעוררות ודביקות ימין עליון ואין לעורר שום שמאל, על כן הכוס בימין. וע"י ברכה שניה היא ברכת הארץ, כי ברכה ראשונה תקנה משה רבינו ע"ה כשירד המן שהוא לחם מן השמי"ם תפאר"ת, הוא שאמר בחסד וברחמים, ופני יהושע כפני לבנ"ה (ב"ב עה, א) סוד הארץ העליונה, על כן הכניסם למטה להארץ, ועתה מייחדים ברכת הארץ הלבנה בחמה שהוא פני משה מצד הקבלה מימין ממקור המזונות בסוד (ישעיה סג, יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו. וצריך להזכיר בברכה זו ברי"ת ותורה שהם יסו"ד ותפאר"ת. וצריך להקדים ברית לתורה, כי כן הסדר מלמטה למעלה, ואז ארץ חמד"ה טוב"ה ורחבה:
216
רי״זודע כי על התפשטות הטוב לתחתונים היא סוד ההודא"ה, סוד השוקיים תרין ירכי דלעילא, ועל זה אנו אומרים נודה לך ה' אלהינו, וכל זה מצד שהטוב נגרר ויורד לקיום העולמות ולעשות נסים ונפלאות עם ישראל, ועל כן מזכיר נס יציאת מצרים:
217
רי״חוכיון שארץ החיים מבורכת מסוד הימין, ומקבלת שפע ואור החיים משם, צריך לבקש רחמים בסוד ברכה שלישית רחם ה' עלינו וכו' שיבנה בית המקדש, כי עתה בעונותינו הרבים מלכו"ת בית דוד מרוחקת מדודה בגלות עם בניה, וכשיבנה המקדש וידו"ד בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ (חבקוק ב, כ). ודוד ושלמה תקנוה, כי ראויה בת שב"ע לדו"ד, מגדל דוד אלף המגן תלוי עליו (שה"ש ד, ד), וענין אלף כל אחת מהספירות כלול מכולן, והכלולות כלול מכללות, ובדרך זה נקרא כתר עליון אל"ף רבתי, ומלכות אל"ף זוטרתי:
218
רי״טברכה רביעית הטוב והמטיב, סוד אור עיניהם. אמרו צדי"ק כי טו"ב (ישעיה ג, י), המריק עליה השמן הטוב הבא מן הימין העליון סוד החס"ד והרחמי"ם, והכל מצד הימין אין שם שמאל כלל:
219
ר״כהנני אזכיר קצת דקדוקים בברכת המזון, אע"פ שהם הרבה קצהו תראה. כשיש שלשה אזי חייבים לזמן. פירש רש"י (ברכות מה, א ד"ה שלשה) לזמן, להזדמן יחד בברכה בלשון רבים, כגון נברך, עד כאן. וזה לשון הכלב"ו ואבודרה"ם, וענין הזימון הוא ריבוי שבח וגדולה להבורא יתברך ומתרין זה את זה מתוועדים יחד להודות לו ולשבחו ולפארו על שפע טובתו כמו שכתוב (תהלים לד, ד) ונרוממה שמו יחדיו, ע"כ. והנה ראיתי מכשלה בהרבה המוניים, כשמסובים יתר מג' אז פורש והולך ואומר, הלא יש זימון בלעדי. אבל הכסיל בחושך הולך ופורש, כי בודאי הג' הם יוצאים זולתו, אבל הוא לא יצא שהרי נתחייב בזימון להודות להלל ולשבח:
220
רכ״אכשחוזר ומשיב המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, יאמרו המסובין אמן קודם שיתחיל המברך אח"כ ברוך כו', כי בכאן נשלם ברכת הזימון, ואח"כ מתחיל ברכת המזון, וכן ראיתי גדולים נוהגים. וכן איתא בפרק ג' שאכלו (ברכות מה, ב), ובטור סימן קצ"ח אם נכנס אחד ושמע שהן מזמנין, אם כשאומר המברך נברך שאכלנו משלו, אומר ברוך שמו תמיד לעולם ועד. ואם נכנס כשעונים ברוך שאכלנו משלו, עונה אמן:
221
רכ״בלא חסר לנו ואל יחסר לנו, יש נוהגין לומר מלת חָסַר החי"ת בקמ"ץ והסמ"ך בפת"ח על משקל פעל קל, כמו פָקַד פָעַל ודומיהן. ויש נוהגין לומר חִיסַר החי"ת בחיר"ק והסמ"ך בפת"ח על משקל פועל כבד, כמו אִיבֵד שִיבֵר. ואותן שנוהגין לומר חִיסַר על משקל איבד שיבר, אומרים ג"כ ואל יְחַסֵרר היו"ד בשב"א והחי"ת בפת"ח והסמ"ך בציר"י כמו שיהיו שניהם מגזירה אחת, מרדכי סוף ברכות:
222
רכ״גואני בחרתי לומר כדרך הראשון, כי אז הנקודות עולות כמנין לח"ם, כי כל נקודה היא י', וכל קו הוא ו', וקמץ הוא י"ו, וכן ביקש יעקב לחם לאכול, ולא יהיה נחסר ממנו:
223
רכ״דכמה דקדוקים בנוסחאות ברכת המזון, והם מבוארים בביאור ברכת המזון דהגאון מהר"ן שפירא ז"ל. וכל ירא שמים ממנו יראה וכן יעשה:
224
