שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורות ח׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot 8
א׳דברי מוסר שינהג אדם בסעודה מבואר בטור אורח חיים ובהגהות סימן ק"ע. ומה שאמרו (שם סעיף ח' ומקורו בפסחים פו, ב) לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן. דעו, כל כוס שהזכירו חז"ל סתם הוא המחזיק רביעית, שהוא כוס של ברכה. ורביעית הוא ביצה ומחצה:
1
ב׳ליתן למשרת או למשרתת מכל מין ומין מיד, כמבואר בטור אורח חיים סימן קס"ט. ונראה לי, דאם מתנה עמו מתחלה בשעת שכירות שלא יתן לו מזונות מהמזונות שהוא אוכל, רק יתן לו מזונות כשאר בני הבית, אז אף ממידות חסידות אינו שיתן לו מכל מין ומין, רק ממין שיש בו ריח ואדם תאב לו, כמו שמצינו בעבד עברי שאמרה תורה (ויקרא כה, לט) שלא יעבוד בו עבודת עבד, לא ינעילנו, ולא יוליך כליו אחריו למרחץ, ואנחנו עושים הכל עם משרתים שלנו. אלא הטעם הוא, שאנחנו מתחלה שוכרים משרת על מנת כן שיעשה לו אלו המלאכות:
2
ג׳הבית יוסף בסימן הנ"ל מביא דברי רבינו יונה סוף פרק אלו דברים, שכתב על הברייתא (חולין קז, ב) שמש שלא נטל ידיו אסור ליתן לו פרוסה לתוך פיו, וזה לשונו, יש למדין מכאן, שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך. ונראה שכיון שמתכווין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר, עד כאן. ואין דבריו נראין, דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא, ואפילו הכי לא יתן אא"כ שיודע שנטל ידיו, עד כאן לשון בית יוסף. באמת בקש דחה את דברי רבינו יונה, כי בשמש מה מצוה הוא עושה, שכיר הוא בא בשכרו הוא חלף עבודתו שמתחייב במזונותיו. על כן נראה דבתורת צדקה ראוי ליתן אף לסתם שאינו יודע בבירור שמברך. רק שאינו יודע בבירור שלא יברך, דאז עובר על (ויקרא יט, יד) לפני עור לא תתן מכשול. ומיהו טוב הדבר, כשנותן לעני דלא קים ליה בגויה בבירור שמברך, שיאמר לו קח זה ותטול ידך ותברך קודם אכילה ולאחר אכילה. ועוד נראה, אף אם יודע שיש בו איזה חטא מחטאים אחרים, לא ימנע בעבור זה מליתן לו, אם לא מי שהוא רשע לכל:
3
ד׳ואפשר דזה היה כוונת רבי יונתן בן עמרם בפרק השותפין (ב"ב ח, א) כשפתח רבי אוצרותיו ומנע שלא יכנסו שם עמי הארץ, והוא לא רצה לפרסם את עצמו, אמר פרנסני ככלב וכעורב. ופירשו רש"י ותוספות (ד"ה ככלב וכעורב) מה שפירשו. ויש לפרש דהכי קאמר, הנה הכלב והעורב חטאו בתיבה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין קח, ב) ג' שמשו בתיבה חם וכלב ועורב כו', ועל כל זאת פרנסם נח, כן תפרנסני. פרנסיה רבי. ואע"פ שנצטער אח"כ, מכל מקום כשיודעים בו איזה דבר טוב והנהגת מצוה, אף שגרוע הוא בשאר מילי נותנים לו בתורת צדקה, ומזהירין אותו שיטול ידיו ויברך לפני אכילה ולאחר אכילה, טוב וישר:
4
ה׳וכשנותנים לעני פרוסת לחם, נותנים לו דרך כבוד ובסבר פנים יפות. וזה לשון הזוהר (ח"ב קצח, א) ר' יודא פתח, (ישעיה נח, ז) הלא פרוס לרעב לחמך, תא חזי זכאה חולקיה דבר נש, כד מסכנא איערע לגביה דבר נש, מאן דמקבל ליה לההוא דורנא בסבר אפין זכאה חולקיה. תא חזי מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה לנפשיה, קב"ה סליק עליה כאלו הוא בראה לנפשיה, ועל דא אברהם דהוה חייס לכל עלמא סליק עליה קב"ה כאלו הוא ברא לון, דכתיב (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואע"ג דאוקמינא הלוא פרוס, מאי פרוס, למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכול. דבר אחר, הלא פרוס כמה דאת אמר (דניאל ה, כח) פריס פריסה, דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה, בגין דלא לכסיף. ויפרוס קמיה בעינא טבא כו'. על כן הענין כשפורס לו מפה הוא דרך כבוד כמזמין אורח ושמח עמו:
5
ו׳בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קנז, ב) מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכליה, אית לה לאדכרא ולדאגא על קדושא דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא איתחריב. ובגין ההוא עציבא דאיהו קא אתעציב על פתוריה בההוא חדוה ומשתי' דתמן, קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתיה ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא, זכאה חולקיה, עד כאן. על כן נוהגין לומר מזמור (תהילים קל״ז:א׳) על נהרות בבל כו' קודם ברכת המזון, ובפרט כי השלחן במקום המזבח, אבל בעונותינו הרבים לא יש המזבח בעצמו, יזכור אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם (ברכות ג, א), וגלות שלחן מכח לנח"ש שגרמה, כמו שאיתא בזוהר איכ"ה ואיבה אשית וגו' (בראשית ג, טו), ראשי תיבות איכ"ה ישב"ה בד"ד העי"ר (איכה א, א). ובשבת וביו"ט אומרים מזמור (תהילים קכ״ו:א׳) בשוב ה' את שיבת ציון וגו':
6
ז׳ולא יברך על שלחן ריקם, כדאיתא בפרק חלק (סנהדרין צב, א) כל שאינו משייר פת על שלחנו, אין רואה סימן ברכה לעולם כו'. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב קנז, ב) אמר הטעם, שאין הברכה העליונה שורה על האין אלא על היש, והעד השלחן אשר לפני ה' מסודר בלחם הפנים תמיד אשר באמצעיתו היתה הברכה מתפשטת במזונות העולם כדרך יש מיש, וכענין כד הקמח (מל"א יז, יב), ואסוך שמן (מל"ב ד, א), שהיה הכל יש מיש:
7
ח׳ושם בפרק חלק אמר, דוקא דליכא שלימה בהדיה, אבל איכא שלימה בהדיה הוא כעובד עבודה זרה, שהיו עורכים לגד שלחן. פירש רש"י (ד"ה דאיכא שלימה) שמביא שלימה לאחר שאכל נותר על השולחן כו'. משמע מדבריו, דאין אסור אלא להביא שלימה, אבל אם כבר מונח אינו צריך להסירה, וכן הוא בשלחן ערוך (או"ח קפ, ב). אבל לישנא דסתמא משמע, דאסור היכא דאיכא שלימה בהדיה. וכך כתב מהר"י ווייל סימן מ' וזה לשונו, מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מהשלחן כשמברכין ברכת המזון. ועוד דאין ברכה מצויה בדבר שלם, דהוי כמו דבר שבמידה שאין הברכה מצויה, ע"כ. זה לשון הרא"ש בברכות פרק כיצד מברכין, ויש מקומות נוהגין שלוקחין הבשר והלחם ונותנין לפני המברך, עכ"ל:
8
ט׳וצריך לסלק הסכין מעל השלחן בשעת ברכה, משום שהשלחן הוא מזבח (חגיגה כז, א) וכתיב (שמות כ, כב) לא תבנה אתהן גזית, וכתיב (מל"א ו, ז) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. ועוד מביא הבית יוסף טעמים סימן ק"פ, וכתב דלא ידע לחלק בין שבת וחול. אמנם מנהגן של ישראל תורה, עד כאן. ובתולעת יעקב כתב טעם לדבר, כי אסור הנפת ברזל על המזבח, כי הברזל היה כחו של עשו, על כן יסולק מעל המקדש כו'. ובשבת ששלום בכל, אין שטן ואין פגע רע והכחות ההם שובתות, אין לסלקו כי אין לעוררם כלל, על כן בשבת אין לזכור בחורבן הבית רק בבנין המקדש שיבנה, ואז יתכן גם לדברי ה"ר שמחה שמביא בית יוסף:
9
י׳לאחר מים אחרונים כשירצה לברך ברכת המזון, יאמר הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ברכת המזון, שנאמר (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה ע"י ההוא טמיר ונעלם. ויהיה במחשבה כשאומר זה, הלימוד של רז"ל מזה הפסוק, דת"ר בפרק ג' שאכלו (ברכות מח, ב), מניין לברכת המזון מן התורה, שנאמר (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, זו ברכת הזן. את ה' אלהיך, זו ברכת המזון. על הארץ, זו ברכת הארץ. הטובה, זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך, זו הטוב והמטיב. רבינא אומר כו', עיין שם:
10
י״אוראיתי ממדקדקים, נזהרים לשום בגד עליון בשעת ברכת המזון כמו בשעת תפלה, ומנהג טוב היא, בפרט כשיש זימון, שהמברך יתעטף בבגד העליון, ואז מורא שמים עליו, והכל כדי שלא יתגאה כשאכל ושבע ודשן:
11
י״בוזה לשון אבא מורי זלה"ה בעמק ברכה דף ס"ו ע"ב, ויען דברכת המזון היא מצות עשה מן התורה, ראוי לכוון בה ביותר ובדקדוק מלותיה שלא יבלעם ובקול רם, כי הקול מעורר הכוונה:
12
י״גזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ו, ובענין ברכת המזון ראוי שיחשוב כשיברך שהוא מקיים בזה מצות עשה, ולכן צריך שלא יברך בקלות ראש או מתנמנם שלא בכונה, אלא יכין עצמו לקראת אלהיו ויברך ביראה ואהבה כדרך כל המצות הצריכות יראה ואהבה כו', עד ואהבה הוא שיזכור החסד הגדול שעשה עמו השם ושהטיב עמו להכין לו פרנסתו אע"פ שלא היה ראוי לכך מצד עוונותיו, והיינו אומרו הזן את העולם כלו בטובו בחן ובחסד וברחמים כו', רוצה לומר בחסדו זן לכל, בין לרעים בין לטובים. ויתן אל לבו סוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני, כי אם היות שהוא יתברך ויתעלה אינו צריך לנו, כי הוא ברא השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה, והכל צריכין לו והוא אינו צריך להם, אלא שחשקו שיתברך ע"י התחתונים, כדי שיהיה בהם הכנה להשפיעם מטובו. לכן ראוי לנו שאנו בניו לעשות רצון אבינו לברכו בחשק ואהבה, ולברך מלה במלה בנחת ובמתון לתת לו שבח, כענין שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה וכו'. ויברך בקול רם, רצה לומר שישמיע קולו לבני ביתו שלא יברך בלחש, כי אמירת הברכות בקול מעורר הכוונה ומביא זכירה. אם בראש חודש, יזכיר יעלה ויבא. בשבת, רצה וכיוצא. והאומר בלחש, שוכח הכל, ע"ד שאמרו רז"ל (עירובין נד, א) בעסק התורה שצריך להוציא בפה, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, וכן (שמ"ב כג, ה) ערוכה בכל ושמורה כמו שדרשו בעירובין (שם), וכן לענין הברכות, עד כאן לשונו:
13
י״דבברכת הזימון יאמר, ברוך הוא וברוך שמו, אבל לא בברכה ביחיד, רק יתחיל ברוך אתה ה' וכו', וכן משמע באורח חיים סימן קצ"ב וסימן ר', וכן משמע באבודרהם, וכן הוא בכלבו סימן כ"ה, וכך כתב מוהר"ן בהדיא בפירוש ברכת המזון שלו:
14
ט״וכתב שבולי לקט והביאו הבית יוסף בסימן קפ"ג, כל אחד מהמסובים חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות, וכן הוא בשלחן ערוך (קפג, ז). וכתב על זה מורי ז"ל (בהג"ה שם), ויקדים לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן:
15
ט״זכתבו הפוסקים, שאין להזכיר בברכת המזון בברכה ג' שום מלכות שמים, לפי שאין ראוי להזכיר מלכות של עולם אצל מלכות בשר ודם. מפני זה הטעם כתב מורי בשלחן ערוך שלו סימן קפ"ח (בהג"ה סעיף ג), כשאומרים יעלה ויבא ביום טוב או בראש חודש אין לומר כי אל מלך חנון וכו', אלא כי אל חנון וכו', וכן הוא באבודרה"ם:
16
י״זאין לומר רוענו בחולם, אלא רענו בשב"א. אין לומר שבכל יום, אלא בכל בלא שי"ן. ועונין אמן אחר הרחמן שבברכת המזון, אע"פ שאין בו הזכרת השם. וכן אחר כל תחינה ובקשה, אע"פ שאין בה ברכה והזכרת השם. וכן מצינו בירמיה הנביא שאמר אמן אחר בקשה, שנאמר (ירמיה כח, ו) אמן כן יעשה ה'. וכן אמרינן אמן אחר קדושה, כך כתב הכלבו בסימן צ"ט:
17
י״חכתוב בשלחן ערוך סימן קפ"ח (י) היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה. והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכההגה"ה(אמר לי מורי מהר"ש ז"ל מלובלין דכך הם פסקן של דברים, מי שמשכה סעודתו של שבת לתוך הלילה, יזכיר רצה בברכת המזון, מפני שמצוה להוסיף אשבת. ואף אם היה ראש חודש בשבת ואין בהוספתו מצוה, אפילו הכי מאחר שמוסיף אשבת, וכל זמן שהוא שבת אז הוא ראש חודש, על כן הוא יזכיר של ראש חודש גם כן. אבל ראש חודש שחל באמצע השבוע, ונמשכה סעודתו לתוך הלילה, לא יזכיר ראש חודש, מאחר שאין עתה ראש חודש, ואין בהוספתו שום מצוה. וכשחל ראש חודש ביום א', ונמשכה סעודתו במוצאי שבת, אז לא יזכיר רצה, אלא אומר יעלה ויבא, מאחר דבאמת עתה ראש חודש, ושבת כבר הלך לו אלא שהוא הוסיף מדעתו, לא נכון לעשות העיקר טפל, והטפל עיקר. ואין לומר, יאמר רצה וגם יעלה ויבא, אי אפשר לעשות כן, דהא הנך סתרי אהדדי. דאם יאמר רצה משוי ליה לשבת, ובמה שאומר יעלה ויבא משוי ליה ליום א', ודו"ק עד כאן הג"ה)::
18
י״טוטוב לומר אחר יראו את ה' קדושיו (תהלים לד, י), הודו לה' כי טוב וגומר (שם קלו, א), ופסוק (ירמיה יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו', אחר ברכת המזון סמוך לברכה שמברכין על הכוס. כתב מוהר"ן בפירוש ברכת המזון שלו, שראוי לומר פסוק (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, לרמוז לסעודה לעתיד שיעשה הקב"ה לצדיקים, ודוד המלך ע"ה יברך ויאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (פסחים קיט, ב):
19
כ׳כתוב בשבולי לקט, האי מאן דאכיל שביעת גרון (רצה לומר כזית או כביצה), לא פטר שביעת כרס, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וכו', ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתייה, א"כ לא מחויב לברך ברכה דאורייתא אלא א"כ ישתה אם הוא צריך לשתייה, אבל אם אינו צריך לשתייה לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון. הלכך, האוכל עם אחרים שאכלו ושתו והוא אוכל וצריך לשתייה ולא שתה, לא מצי למיפטר אחרים שאכלו ושתו, דאיהו חייב מדרבנן, ואינהו מחייב מדאורייתא, ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא, עד כאן:
20
כ״אוזה לשון אשר"י בפרק שלשה שאכלו, ומצוה מן המובחר אם כולן יודעים לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה, ואם אינם יודעים, יברך מי שאכל כזית להוציא אף אותן שאכלו כדי שביעה, עכ"ל. ועיין בטור אורח חיים ובבית יוסף בסימן קנ"ז מאלו הדיניםהגה"השמעתי מקצת אנשים האומרים בסעודות גדולות בעת שתיית מי דבש שקורין מע"ד, לברך ברכת המזון על שכר שקורין ביר"א במקום שאין יין מצוי, והטעם שהוא מחמשת המינין חטה ושעורה. ואומרים, הואיל שהוא מה' מינים, הוא קודם למי דבש שקורין מע"ד, אע"פ שהוא חביב:
נראה שהם טועים, יודעים ואינן יודעים מה הם יודעים. יודעים מז' מינין קודם לחביב, דהלכתא כרב יודא, וכמו שהובא בטור סימן רי"א. אבל אינן יודעים, שהשכר שלנו אין לו דין חמשת המינים, וברכה ראשונה ואחרונה יוכיח, דאין מברכין עליו בורא פרי האדמה וכו', אלא שהכל ובורא נפשות רבות, ומטעם שכתב הרא"ש והובא בבית יוסף סימן ר"ד וזה לשונו, ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל, והלא השעורים עיקר ומשתני לעילויא. וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת. אי נמי, כיון שהמשקה צלול, עיקרו על שם המים. ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוי אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל, עד כאן לשונו. וכך כתבו שם התוס', וגם הר"ר יונה כתב כן גבי מיא דשלקי:
הרי לך בהדיא דהשכר אין לו דין חמשת המינין, מטעם דאין כאן כי אם טעם בעלמא. ומאחר שהוא כן, נמצא דהכל הולך אחר החביב כמו שפסק הטור בסימן רי"א, וכן פסק השלחן ערוך, וידוע דמי דבש חביב לכל בני אדם יותר משכר:
ועוד אף אם נאמר דאין הוכחה מהברכה אל דין הקדימה, מכל מקום אין לברך ברכת המזון כי אם על הדבש שהוא לפניו באותה שעה על השלחן, וגם חפץ בו לשתותו, דמסתמא כששותים דבש בסעודות גדולות באותו פעם אין שכר לפניו על השלחן, דכל השותה על דעת המובחר הוא שותה, שהוא דבש, וחביב וערב עליו יותר מן השכר. והשכר בעת ההיא הרי מכוער ועובר מעל השלחן, ואנן קיימא לן דמה שאמרו רז"ל המוקדם או החביב או מין שבעה קודם, היינו דווקא כששניהם מונחים לפניו על השלחן ורוצה לאכול משניהם כמו שכתב בעל תרומות הדשן בסימן ל"ב, והובא בבית יוסף סימן רי"א, וכתב, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, לא מחויב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו, אע"פ שהוא לפניו. וכן פסק מהר"ם בשלחן ערוך שלו סימן קס"ח (בהג"ה סעיף א), וסימן רי"א (סעיף ה). אם כן מכל שכן בנדון דידן במי דבש, שאז אין בדעתו לשתות שכר, וגם אין השכר לפניו, שפשיטא ופשיטא שלא יהדר אחר שכר, רק יברך על מי דבש אם אין לו יין, עד כאן הג"ה::
נראה שהם טועים, יודעים ואינן יודעים מה הם יודעים. יודעים מז' מינין קודם לחביב, דהלכתא כרב יודא, וכמו שהובא בטור סימן רי"א. אבל אינן יודעים, שהשכר שלנו אין לו דין חמשת המינים, וברכה ראשונה ואחרונה יוכיח, דאין מברכין עליו בורא פרי האדמה וכו', אלא שהכל ובורא נפשות רבות, ומטעם שכתב הרא"ש והובא בבית יוסף סימן ר"ד וזה לשונו, ואם תאמר בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל, והלא השעורים עיקר ומשתני לעילויא. וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת. אי נמי, כיון שהמשקה צלול, עיקרו על שם המים. ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים, לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא, מידי דהוי אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל, עד כאן לשונו. וכך כתבו שם התוס', וגם הר"ר יונה כתב כן גבי מיא דשלקי:
הרי לך בהדיא דהשכר אין לו דין חמשת המינין, מטעם דאין כאן כי אם טעם בעלמא. ומאחר שהוא כן, נמצא דהכל הולך אחר החביב כמו שפסק הטור בסימן רי"א, וכן פסק השלחן ערוך, וידוע דמי דבש חביב לכל בני אדם יותר משכר:
ועוד אף אם נאמר דאין הוכחה מהברכה אל דין הקדימה, מכל מקום אין לברך ברכת המזון כי אם על הדבש שהוא לפניו באותה שעה על השלחן, וגם חפץ בו לשתותו, דמסתמא כששותים דבש בסעודות גדולות באותו פעם אין שכר לפניו על השלחן, דכל השותה על דעת המובחר הוא שותה, שהוא דבש, וחביב וערב עליו יותר מן השכר. והשכר בעת ההיא הרי מכוער ועובר מעל השלחן, ואנן קיימא לן דמה שאמרו רז"ל המוקדם או החביב או מין שבעה קודם, היינו דווקא כששניהם מונחים לפניו על השלחן ורוצה לאכול משניהם כמו שכתב בעל תרומות הדשן בסימן ל"ב, והובא בבית יוסף סימן רי"א, וכתב, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, לא מחויב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו, אע"פ שהוא לפניו. וכן פסק מהר"ם בשלחן ערוך שלו סימן קס"ח (בהג"ה סעיף א), וסימן רי"א (סעיף ה). אם כן מכל שכן בנדון דידן במי דבש, שאז אין בדעתו לשתות שכר, וגם אין השכר לפניו, שפשיטא ופשיטא שלא יהדר אחר שכר, רק יברך על מי דבש אם אין לו יין, עד כאן הג"ה::
21
כ״בנחזור לענין ראשון, כמו הנטילה ראשונה בהגבהת י' אצבעות בסוד (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', וכן לחם המוציא בלקיחת עשרה אצבעות, כן עשרה דברים נאמרים בכוס של ברכה (ברכות נא, א) רומזים לסוד י' הויות. והרבה פירושים על פי הסוד נאמרו בהם בזוהר במקומות נפרדים, וכן בתיקונים:
22
כ״גוהעולה ממה שכתוב מזה הוא כך. עטור, הוא סוד עטרה העליונה המעטרת כל המאורות שתחתיו, והוא כתר לראש צדיק עטוף סוד (תהלים קד, ב) עוטה אור כשלמה, סוד היו"ד העליונה שנתעטף באור ונעשית אוי"ר, הרי כתר וחכמה. הדחה ושטיפה, סוד (ויקרא טז, יט) וטהרו וקדשו, טהרה מצד הימין סוד הכהן ששנינו (יומא ז, ד) טבל ועלה, אוכל בתרומה. וקדשו, מצד הלוים סוד השמאל, שנאמר וקדשת את הלוים. מלא, הוא תפאר"ת, כמה דאת אמרת (דברים לג, כב) ומלא ברכות ידו"ד. מקבלו בשתי ידיו וכו', הוא שפע הימין והשמאל שהם ממלאים את התפארת ומלא ידינו מברכותיך. ונתנו בימין, ימין ה' רוממה (תהלים קיח, יז). ונותן עיניו בו, עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה, טו) הם בת עין ימין. ובת עין שמאל, הם נצ"ח והו"ד הנקראים עיני כל, כ"י כ"ל הוא יסוד כנודע. חי, רומז ליסוד חי עולמים הכולל ח"י ברכות, וחי הוא עד ברכת הארץ, ושם מוזגו להודיע שבח הארץ שיינותיה חזקים וצריך לערב בהם מים רבים, ואז ההשפעה מיוחד למלכות שהיא הארץ ממוזגת ברחמים רבים, והרחמים מגולגלים במידת טוב, היסוד נקרא טוב, ואז תהיה הארץ כלולה מימין משה זרוע תפארתו, והשלחן במקום המזבח (ברכות נה, א).
23
כ״דגם במזבח היו מנסכין היין עם המים בכל יום מימי החג. מגביהו טפח, הכוס הוא כוס ישועות, כוס בגימטריא אלהים מדת הדין שלמטה היא מלכות מרוממות למעלה. ומשגרו לאנשי ביתו, דא אימ"א עילאה היא המגדלת הבנין, ואנו אין לנו אלא ארבעה, וסימנך חמשה, זה יהיה רמז לה' אחרונה שבשם שהיא דל"ת אות רביעית והיא חמשה, כלומר ה' אחרונה. והענין, כי כביכול עתה בגלות דלה היא כביכול בסילוק הוא"ו ממנה כמבוארים הדברים בהקדמת תולדות אדם ענין ו"ה מהשם שאין עתה שלם, מכל מקום צריך לאחוז בד' רגלי המרכבה עליונה שהם חסד גבורה תפארת מקושרים ומיוחדים במלכו"ת ע"י יסוד העמוד שהעולם עומד עליו. כי שטיפה והדחה, פי' על חסד וגבורה, ומלא הוא תפארת ומקושרים בכוס של ברכה שהוא מלכות על ידי ח"י עולמים, וכשנצא מהגלות באלה הארבע נצא לקבל כל השאר, וזהו (ישעיה נה, יב) כי בשמח"ה תצא"ו, ראשי תיבות שטיפ"ה מל"א ח"י הדח"ה:
24
כ״הוהכוס אוחז בימין, קבלתי להניח הכוס על כף הימין והאצבעות זקופות, וסימן (בראשית מ, יא) ואתן את הכוס על כף פרעה. ולא כאותן שנוהגין לאחוז הכוס בימין, דהיינו שאצבעות מקיפות את הכוס. ויש קצת הוכחה לזה בזוהר:
25
כ״ווכל זמן שמברך אז אוחז הכוס בימין והשמאל לא תסייע, וכן ע"ז סובב סוד ברכת המזון ע"פ הסוד לפי המתבאר בזוהר. אמר, המזון נשפע מצד הימין אל הצדיק, והצדי"ק משפיע לצדק. והנה תניא (ברכות נ, א) האומר ובטובו הוא תלמיד חכם, והאומר מטובו הרי זה בור. יסוד נקרא טוב, כשהוא כולל כל הברכות הבאים אליו מלמעלה, אבל אין מתפשטות לרדת למטה אלא כשנתמלא בחסד מסוד המזון והשפע הגדול הבא אליו מלמעלה ממקור הברכות בלי הפסק ונותן, ואינו מונע לפי שאין שם דין כלל, זהו בטובו הגדול. אבל מטובו הוא מקצת טובו, ואז יסו"ד אף שנקרא טוב וכלול מכל הברכות, אין שופע למטה לבלתי ראוים, אבל כשהשפע בא מהמקור למעלה ונעשה חסד, ואז נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. וזהו שמברכים הזן את העולם כולו ובטובו הגדול תמיד כו' בטוב"ו כו' ובחס"ד כי הוא זן ומפרנס לכל, כלומר לטובים ולרעים:
26
כ״זוחותם בא"י על הארץ ועל המזון. על האר"ץ, היא ארץ חיים. ועל המזון, חס"ד אברהם, וברכה זו היא הכל התעוררות ודביקות ימין עליון ואין לעורר שום שמאל, על כן הכוס בימין. וע"י ברכה שניה היא ברכת הארץ, כי ברכה ראשונה תקנה משה רבינו ע"ה כשירד המן שהוא לחם מן השמי"ם תפאר"ת, הוא שאמר בחסד וברחמים, ופני יהושע כפני לבנ"ה (ב"ב עה, א) סוד הארץ העליונה, על כן הכניסם למטה להארץ, ועתה מייחדים ברכת הארץ הלבנה בחמה שהוא פני משה מצד הקבלה מימין ממקור המזונות בסוד (ישעיה סג, יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו. וצריך להזכיר בברכה זו ברי"ת ותורה שהם יסו"ד ותפאר"ת. וצריך להקדים ברית לתורה, כי כן הסדר מלמטה למעלה, ואז ארץ חמד"ה טוב"ה ורחבה:
27
כ״חודע כי על התפשטות הטוב לתחתונים היא סוד ההודא"ה, סוד השוקיים תרין ירכי דלעילא, ועל זה אנו אומרים נודה לך ה' אלהינו, וכל זה מצד שהטוב נגרר ויורד לקיום העולמות ולעשות נסים ונפלאות עם ישראל, ועל כן מזכיר נס יציאת מצרים:
28
כ״טוכיון שארץ החיים מבורכת מסוד הימין, ומקבלת שפע ואור החיים משם, צריך לבקש רחמים בסוד ברכה שלישית רחם ה' עלינו וכו' שיבנה בית המקדש, כי עתה בעונותינו הרבים מלכו"ת בית דוד מרוחקת מדודה בגלות עם בניה, וכשיבנה המקדש וידו"ד בהיכל קדשו ה"ס מפניו כל הארץ (חבקוק ב, כ). ודוד ושלמה תקנוה, כי ראויה בת שב"ע לדו"ד, מגדל דוד אלף המגן תלוי עליו (שה"ש ד, ד), וענין אלף כל אחת מהספירות כלול מכולן, והכלולות כלול מכללות, ובדרך זה נקרא כתר עליון אל"ף רבתי, ומלכות אל"ף זוטרתי:
29
ל׳ברכה רביעית הטוב והמטיב, סוד אור עיניהם. אמרו צדי"ק כי טו"ב (ישעיה ג, י), המריק עליה השמן הטוב הבא מן הימין העליון סוד החס"ד והרחמי"ם, והכל מצד הימין אין שם שמאל כלל:
30
ל״אהנני אזכיר קצת דקדוקים בברכת המזון, אע"פ שהם הרבה קצהו תראה. כשיש שלשה אזי חייבים לזמן. פירש רש"י (ברכות מה, א ד"ה שלשה) לזמן, להזדמן יחד בברכה בלשון רבים, כגון נברך, עד כאן. וזה לשון הכלב"ו ואבודרה"ם, וענין הזימון הוא ריבוי שבח וגדולה להבורא יתברך ומתרין זה את זה מתוועדים יחד להודות לו ולשבחו ולפארו על שפע טובתו כמו שכתוב (תהלים לד, ד) ונרוממה שמו יחדיו, ע"כ. והנה ראיתי מכשלה בהרבה המוניים, כשמסובים יתר מג' אז פורש והולך ואומר, הלא יש זימון בלעדי. אבל הכסיל בחושך הולך ופורש, כי בודאי הג' הם יוצאים זולתו, אבל הוא לא יצא שהרי נתחייב בזימון להודות להלל ולשבח:
31
ל״בכשחוזר ומשיב המברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, יאמרו המסובין אמן קודם שיתחיל המברך אח"כ ברוך כו', כי בכאן נשלם ברכת הזימון, ואח"כ מתחיל ברכת המזון, וכן ראיתי גדולים נוהגים. וכן איתא בפרק ג' שאכלו (ברכות מה, ב), ובטור סימן קצ"ח אם נכנס אחד ושמע שהן מזמנין, אם כשאומר המברך נברך שאכלנו משלו, אומר ברוך שמו תמיד לעולם ועד. ואם נכנס כשעונים ברוך שאכלנו משלו, עונה אמן:
32
ל״גלא חסר לנו ואל יחסר לנו, יש נוהגין לומר מלת חָסַר החי"ת בקמ"ץ והסמ"ך בפת"ח על משקל פעל קל, כמו פָקַד פָעַל ודומיהן. ויש נוהגין לומר חִיסַר החי"ת בחיר"ק והסמ"ך בפת"ח על משקל פועל כבד, כמו אִיבֵד שִיבֵר. ואותן שנוהגין לומר חִיסַר על משקל איבד שיבר, אומרים ג"כ ואל יְחַסֵרר היו"ד בשב"א והחי"ת בפת"ח והסמ"ך בציר"י כמו שיהיו שניהם מגזירה אחת, מרדכי סוף ברכות:
33
ל״דואני בחרתי לומר כדרך הראשון, כי אז הנקודות עולות כמנין לח"ם, כי כל נקודה היא י', וכל קו הוא ו', וקמץ הוא י"ו, וכן ביקש יעקב לחם לאכול, ולא יהיה נחסר ממנו:
34
ל״הכמה דקדוקים בנוסחאות ברכת המזון, והם מבוארים בביאור ברכת המזון דהגאון מהר"ן שפירא ז"ל. וכל ירא שמים ממנו יראה וכן יעשה:
35