שני לוחות הברית, שער האותיות, קדושת האכילה, מאכלות אסורות ז׳Shenei Luchot HaBerit, Shaar HaOtiyot, Kedushat HaAchilah, Maachalot Asurot 7
א׳עתה הגיע עת לדבר שיהיה על דרך חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא לחנם הזכירה התורה לשון קדושה אצל אכילה, (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים. הנה מצינו ציווי הראשון לאדם (בראשית ב, טז-יז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ולפום ריהטא קשה, דלא הוה ליה למימר רק מפרי עץ הדעת לא תאכל, ומשאר עץ הגן יאכל, או לא יאכל:
1
ב׳אבל דע יש בכאן רמז, לפעמים האכילה היא מצוה, ולפעמים מניעת האכילה מצוה, דהיינו התענית, ושניהם עולים בקנה אחד. כי התענית שאדם ממעט חלבו ודמו היא בסוד הקרבן, כמ"ש אומרים בתפלת תענית, יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על המזבח כו' (ברכות יז, א), ויבא זה הענין בארוכה לקמן במסכת תענית אם ירצה השם:
2
ג׳ולפעמים האכילה בסוד הקרבן, כמו שאמרו רז"ל (ברכות נה, א) ועכשיו השלחן של אדם מכפר, והוא במקום קרבן. הענין, כי האכילה יש בה גופני ורוחני, כמו שהבאתי לעיל (ד"ה ודבר זה) בשם האלהי האר"י ז"ל פירוש הפסוק (דברים ח, ג) על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, אשר על כן חיבור הנפש עם הגוף ע"י המאכל, רוחניי המאכל מחזיק כח הנפש, וגופניות המאכל מחזיק כח הגוף, ושניהם מחוברים כמו הנפש הנעלמת בהגוף, ובזה מקדש הגוף ומדבקו לנשמה. והגוף שהיא נרתק ותיק הנשמה, אז מתחבר תיק הספר עם הספר. וזהו בתנאי צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה), רצוני לומר שמדקדק באכילה שהוא מן המותר בפיו, שאין שום ספק וחשש איסור בו, ואינו אוכל אלא כדי חייו, ותכליתו בה חיים כדי לעבוד את בוראו לעסוק בתורה ובמצות, וגם מלחמו נותן לדל כאשר יתבאר לקמן בארוכה, אז נקרא סעודת מצוה, ועל בחינה זו נצטוה לאכול, כי כל אכילתו הוא מזבח כפרה כקרבן כדלקמן. אבל לדעת טוב ורע, סוד (בראשית ג, ו) וכי תאוה הוא לאכול כו', לא תאכל. אבל תכלית בריאת האדם שנעשה בדמות וצלם היתה לדמות צורה ליוצרה, כביכול להתדמות לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (תהלים פב, ו) אלהים אתם, והאכילה אשר יאכלו יהיה בסוד קרבן ונתקדש אכילותיו:
3
ד׳ובזה יתבאר מאמר בבראשית רבה (א, ד), ר' הונא בשם ר' מתנה אומר בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים. ומאי טעמא, בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו, ח) ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשרות, המד"א (דברים יח, ד) ראשית דגנך. ואין ראשית אלא בכורים, שנאמר (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך וגו', ע"כ. וקשה מה אולמא דהנך ג' מצות מכל תרי"ג מצות, שאומר בשבילן נברא העולם. בשלמא מה שאמרו רז"ל במקום אחר (בר"ר א, ד), בראשית, בשביל התורה וישראל, ניחא, שהוא כולל הכל, שברא בשביל ישראל שהם יקבלו את התורה. אבל כאן קשה. עוד קשה, אומר בלשון שלילה, אין ראשית אלא חלה, שמע מינה שאין דבר נקרא ראשית אלא חלה. ואח"כ אומר להיפך, אין ראשית אלא מעשרות. וכן בפעם שלישית אמר, אין ראשית אלא ביכורים. נמצאו אלו ג' סתרי אהדדי. עוד קשה היך דאת אמר ראשית דגנך, וזה נאמר על התרומה והוא מביאה על המעשרות. או למה שינה הלשון, אמר המד"א, ולא אמר שנאמר, כמו באינך:
4
ה׳הענין כי תכלית הבריאה היתה בשביל התורה שיקיימה האדם, וכמו שהתורה גוף ונפש, רצוני לומר נגלה ונסתר ומתייחדים ביחד, כן האדם. ויש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד תרי"ג מצות. והוא קודש וקודש קדשים, רצוני לומר קודש קדשים מצד הנשמה, והגוף ראוי להיות קודש. ואיך אפשר זה, והלא יש בו מדות כבהמה, דהיינו שחייתו תלוי באכילה, ואוכל כמו בהמה, ואיך יהיה לו דביקות בתורה שהיא קודש מצד נגלה, וקודש קדשים מצד נסתרה. מה עשה הקב"ה, קידש את האוכל אשר יאכל, דהיינו שראשית מהאוכל צווה הקב"ה לקחנה לו לשמו יתברך ולתנו בשבילו לכהן וללוי כו':
5
ו׳והנה האוכל אשר אוכל האדם מזרע הארץ, וידוע כי מלך כל הזרעים הוא הדגן ציוה הקב"ה ליקח הראשית מיד ממנו, דהיינו תרומה. ולא היה להקב"ה די בקדושה זו, רק קידוש בראשית אחר, דהיינו מעשר ללוי וממנו תרומת מעשר לכהן, ואז היא בסוד אי"ק בכ"ר כמבואר בשערי אורה, בסוד מאה ברכות, בסוד כהן לוי ישראל, בסוד נפש רוח ונשמה. הישראל נותן עשרה ממאה ללוי, והלוי נותן אחד מעשרה לכהן. אח"כ כשנשתנה הדגן למעליותא ונעשה עיסה, והלחם הוא דבר חשוב שכל הסעודה נקראת על שם הלחם כמו שכתוב (דניאל ה, א) עבד לחם רב, נצטוו בראשית עריסותיכם:
6
ז׳עדיין נשארו פירות האילן שלא נתקדשו. צוה הקב"ה ליקח משבעת המינים שהם מלך על כל הפירות בכורים, ואז נתקדשו. זהו שאמרו במדרש, אין ראשית אלא חלה. כלומר כשנעשה עיסה, אין די בקדושת ראשית הראשונות, אלא דווקא ראשית עריסותיכם. וכן במעשרותהגה"הובכלל המעשרות מרומז ג"כ קדושת אכילת הבשר, כי כן נוהג מעשר בבהמה: אמר, אין די במעשרות הראשית הראשון, דהיינו היך דאת אמר ראשית דגנך שהוא תרומה, על כן לא אמר שנאמר, דאלו אמר שנאמר היה המובן דמביא קרא אמעשרות, אלא קאי אתרומה גדולה שקדמה, ואמר שאין די בראשית הראשון, רק בראשית מעשר ג"כ, ואז חלה הקדושה. ואז האדם בגוף ונפש מוכן לקבל התורה, בנגלה ונסתר:
7
ח׳הכלל העולה, אדם שהוא צדיק ואוכל מן המותר לו, אז האכילה במקום קרבן, כי הצדיק מדמה הצורה ליוצרה כביכול, ואז אכילתו מקודשת כאכילת מזבח, כי אינו אוכל רק בשביל נפשו שתשאר דביקה בגוף לעבודת בוראו. אבל הנתרחק מהקב"ה שפגם בנשמתו, אז צריך הוא לעשות קרבן לעצמו, לקיים שלום לרחוק שנעשה קרוב. וזהו התענית שמקריב את עצמו, כי הוא הבהמה בעצמו, מאחר שנתרחק נמשל כבהמות נדמו:
8
ט׳וזהו סוד (ויקרא א, ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. הרמז, אדם שנתרחק צריך להקריב את עצמו, וזהו יקריב מכם. אבל מי שהוא קרוב ודבק בידו"ד, אז כביכול שם ידו"ד עליו, ואז מן הבהמה וגו' תקריבו את קרבנכם, רצה לומר מה שאוכלים אתם זהו קרבן וזהו קרבנכם, וק"ל. ואמר אדם ולא איש, רומז על אדם הראשון כדפירש רש"י לפי דרכו. ולפי דרכי הרמז, אדם אם לא חטא היה מצווה מכל עץ הגן אכל תאכל, כי מוריד השפעת רוחניות האוכל מלמעלה כמו שכתבתי לעיל כל אוכל יש לו רוחניות. וכשחטא אדם, אז היה תקונו תענית:
9
י׳ובספר עשרה מאמרות כתב, שהתענה אדם כל ימי חייו, ושהזכירו רז"ל (עירובין יח, ב) ק"ל שנה, היינו לענין שאר תשובה שעשה, וכן היה חי תתק"ל שנים כמנין תעני"ת, ודבר זה יבוא בארוכה לקמן במסכת תענית אי"ה, כי מכח שחטא במאכל והמאכל הביא מיתה לעולם תקונו תעני"ת. אמנם טוב מאוד, זה המיתה (בר"ר ט, ה), ולעתיד יוחזר האכילה רוחניית, שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים (חגיגה יב, ב). ועל זה רומז שם קריאת חוה כי היא היתה אם כל חי (בראשית ג, כ). מתחילה גרמה חוה מיתה במאכל, ולעתיד יוחזר להיות חי, וזהו סוד א"ם כ"ל אותיות מאכ"ל, ומאכל עולה צ"א ביחוד השם של ח' אותיות יאהדונה"י. וקודם התיקון, אז אדם חי תעני"ת שנה כדלעיל. ובתיקון, אז המאכל קרבן אליו. אף עתה מי שהוא צדיק, אז בצדקתו ובטהור מחשבתו מוריד השפע של מאכלהגה"הודע כי לא כל המדרגות שוות, זה הצדיק מוריד באכילתו רוחניות האוכל, וזה מוריד השורש מהרוחניות, כי גבוה מעל גבוה וכמה רבבות מדריגות. גם לא כל הקרבנות שוות, אחד יותר עולה לריח ניחוח לה' משל אחר, ודבר זה מרמז בזוהר בשלח, ומבואר בראשית חכמה שער הקדושה פרק ט"ו. וכן תמצא בכלל האומה ישראל סוד מדריגות אכילתם שהזכיר בזוהר בשלח, כשנגאלו מקליפות בתחלת יציאתם ממצרים אכלו מצה שהיא מדת צד"ק, אח"כ כשמלו ופרעו זכו למן שהוא אור עליון שנתגשם, וזהו (שמות טז, ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמי"ם סוד תפאר"ת, וזהו דורו של משה. וכשמת, ויאכלו מעבור הארץ (יהושע ה, יא), סוד הארץ העליונה המוציאה טרף לכל העולמות, אבל היה בסוד הקדושה כי השלחן אשר אדם מקדש הוא בסוד שלחן לחם הפנים תמיד עליו, וסימנך ז"ה אל"י, ראשי תיבות, "זה "השלחן "אשר "לפני "ידוד:
והנה מכח סדר מדריגות רוחניות האוכל יתבאר הכתוב בזוהר וירא, שהמלאכים שזימן אברהם אבינו ע"ה, כל מה שהיו אוכלים היה נאכל ע"י אשם. ואע"פ שכתוב בפסוק (בראשית יח, ח) שאכלו, הכוונה הוא המזון שניזונו מחס"ד אברהם שהוא שורש משרשי רוחניית השפעת המאכלים, כמו שאנו אומרים בברכת המזון, הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד. וכל מי שמתקדש ביותר, הוא ממשיך השפע באכילתו יותר פנימיית, ואז יתכן היטב מה שכתב ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ו וזה לשונו, גם אם הוא בעל תשובה, יתוודה קודם שיאכל. וכך כתב הרב רבינו יונה בספר היראה, שבעל תשובה צריך להתוודות קודם, ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה, ובזה לא יבא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו ושהוא אינו ראוי למזון ההוא אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים וטובים:
וזהו ענין (פסחים קיח, א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפירש הזוהר שקשה בפני הקב"ה שהיא השכינה הזנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם, הרי בזה זובח יצרו והשלחן יהיה לו מזבח כפרה, עד כאן לשונו:
ולי נראה, שכל אדם כשר יתוודה, ואז מקיים (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, כי האכילה היא במקום קרבן, ובכל קרבן היה וידוי לכפר על עונותיו, וסימנך (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבוא. ויתוודה וידוי אשמנו כו' הרשענו כו' עד כי ירבה לסלוח. ובשבת ובימים טובים שאין אומרים וידוי, יאמר במקום הוידוי זה הפסוק (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, ולהרהר תשובה בלב: וגבוה מעל גבוה, והאוכל והשותה יכוון לזה. כגון, אם שותה מים לצומאו, יחשוב שמימי חס"ד מכבין אש הגבורה. וכששותה יין, יחשב על היין המשומר מענביו מו' ימי בראשית:
והנה מכח סדר מדריגות רוחניות האוכל יתבאר הכתוב בזוהר וירא, שהמלאכים שזימן אברהם אבינו ע"ה, כל מה שהיו אוכלים היה נאכל ע"י אשם. ואע"פ שכתוב בפסוק (בראשית יח, ח) שאכלו, הכוונה הוא המזון שניזונו מחס"ד אברהם שהוא שורש משרשי רוחניית השפעת המאכלים, כמו שאנו אומרים בברכת המזון, הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד. וכל מי שמתקדש ביותר, הוא ממשיך השפע באכילתו יותר פנימיית, ואז יתכן היטב מה שכתב ראשית חכמה בשער הקדושה פרק ט"ו וזה לשונו, גם אם הוא בעל תשובה, יתוודה קודם שיאכל. וכך כתב הרב רבינו יונה בספר היראה, שבעל תשובה צריך להתוודות קודם, ולפשפש במה שעשה עד אותה שעה, ובזה לא יבא להיות גרגרן, כי יחשוב בעונותיו אשר רבו ושהוא אינו ראוי למזון ההוא אלא מצד חסדו הגדול הזן לרעים וטובים:
וזהו ענין (פסחים קיח, א) שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כדפירש הזוהר שקשה בפני הקב"ה שהיא השכינה הזנה העולם לפרנסם מפני רוע מעלליהם, הרי בזה זובח יצרו והשלחן יהיה לו מזבח כפרה, עד כאן לשונו:
ולי נראה, שכל אדם כשר יתוודה, ואז מקיים (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני, כי האכילה היא במקום קרבן, ובכל קרבן היה וידוי לכפר על עונותיו, וסימנך (איוב ג, כד) כי לפני לחמי אנחתי תבוא. ויתוודה וידוי אשמנו כו' הרשענו כו' עד כי ירבה לסלוח. ובשבת ובימים טובים שאין אומרים וידוי, יאמר במקום הוידוי זה הפסוק (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, ולהרהר תשובה בלב: וגבוה מעל גבוה, והאוכל והשותה יכוון לזה. כגון, אם שותה מים לצומאו, יחשוב שמימי חס"ד מכבין אש הגבורה. וכששותה יין, יחשב על היין המשומר מענביו מו' ימי בראשית:
10
י״אויש רמז בפסוק (דברים כ, יט) עץ מאכל הוא לא תכרות. הנה עץ שאכל ממנו אדם הראשון עשה כריתה, אבל עץ מאכל הוא סוד א"ם כ"ל ח"י. גם שם ידו"ד נרמז בעץ, כי י' פעמים ה', ה' פעמים י' עולה ק'. אח"כ ו' פעמים ה', ה' פעמים ו' עולה ס', מנין עץ. זהו בבחינת (שמות טו, ב) ז"ה אל"י, זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא, כב). והנה בסבת הנח"ש היה העץ של אדם הראשון כרותה, ונתהפך אותיות שלח"ן לנח"ש. אמנם השלח"ן הטהור הוא אותיות לחשן, שהוא הקדושה העליונה שנושא הכהן הגדול, והשלחן מזבח כפרה, והמאכל במקום קרבן. ואמרו רז"ל (פסחים נט, ב) הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, זה רומז על נשמות המגולגלות באוכלים הטהורים, וזה האוכל בדרך הנ"ל, הוא הכהן, ובזה נתכפרו הבעלים שהם באוכלים, ודבר זה יתבאר לקמן אי"ה:
11
י״בומאחר שהשלחן הוא בסיס לדבר שבקדושה, צריך להיות מכוסה ובנקיות. ויתנהג בצניעות לכבוד הקדושה שמוריד במעשיו הטובים בכוונתו הזכה:
12
י״גוכשם שהקרבן היה לידו"ד אשה ריח ניחוח, ואח"כ נהנים קצת החיצונים באברים ופדרים שפירשו בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קל, ) שהעשן היה מתעקם לצד צפון. כן יתנהג בשלחן, ירחיק מעליו קיא צואה היא האכילה, וצריך לפנות קודם האכילההגה"הובבית הכסא אסור להרהר בשום דבר שבקדושה, כדאיתא פרק כירה (שבת מ, ב) בכל מותר מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ובספר חסידים כתב, שבבית הכסא יחשוב האדם בהוצאותיו והוצאות הבית מה שהוא צריך. ורבינו יונה כתב בספר היראה, שירגיל עצמו בחשבונות. ובשבת, נראה לי שיחשוב בבניינים נאים מצויירים ובממשלת שרים וכיוצא בזה. כי להרהר כנ"ל, אף שהרהור מותר, מכל מקום מצוה שלא להרהר, כדאיתא בטור (או"ח סו"ס שו). ובהרהור זה יש בו גם כן מצוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ט, ב) [לעולם] ירוץ אדם לקראת מלכי האומות להבחין לעתיד וכו': כמו שאיתא בפרק כירה (שבת מא, א), ובפרק המוציא יין (שם פב, א) הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי עפרו. ולא דווקא נצרך ממש, אלא ר"ל שיהא נצרך אח"כ, כי צריך לראות שיהיו בני מעיו נקיים לפנות בכל מה דאפשר. וכן בזוהר פרשת תרומה החמיר מאוד לפנות קודם אכילה להיות בנקיון הגוף, לפי שהוא דוגמת השלחן אשר לפני ה', וראוי שלא יקריב שם קיא צואה. וכן משמע ברמב"ם דלא סגי בלאו הכי, אלא מוכרח לפנות, שכתב בספר המדע בהלכות דעות (ד, ב) וזה לשונו, ולא יאכל עד שיבדוק עצמו יפה יפה שמא יהיה צריך לנקביו, עכ"ל. הרי הוא בקדושה ונדחית הקליפה:
13
י״דובמקום אברים ופדרים הנ"ל הם המים האחרונים שהם חובה (עירובין יז, ב). וזה לשון תולעת יעקב, על דרך האמת, מים הראשונים מצוה רמז למאורות העליונים ששם מקום המצות, ולפיכך אנו מגביהין ידינו למעלה שנאמר (תהלים קיט, מח) ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי כדי שיתברכו כולם מהמקור, כדי שימצא מזון ושפע לכל העולמות, כי המזון תלוי במים ראשונים. ואמרו במדרש של רשב"י ע"ה (ח"ג רמו, א), ואחרונים חובה, הם הכתרים התחתונים הנקראים חובי, הם מטין את האדם לכף חובה, ולפי שמים אחרונים חלקם בסעודה נקראים חובה, וחובה עלינו לתת להם חלק זה שהוא זוהמת הידים (בסוד עשר אצבעות בסוד זוהמא הנאחזים בזרועות עולם). ומטעם זה אני אומר, שאין לברך ברכת המזון קודם שיטול, כי אין לבא לפני המלך לברכו בידים מזוהמות, וצריך להשפיל ידיו במים אחרונים לרמוז לדברים ההם שהם למטה מהכל, עכ"ל:
14
ט״וואתם בניי יצ"ו, הזהרו במים אחרונים, ואף שכתבו התוספות (ברכות נג, ב ד"ה והייתם) והרא"ש והמרדכי בסוף פרק אלו דברים שהאידנא אין העולם נוהגין בהם כו', אל תשגיח בדבריהם בזה, כי אלו ראו את הזוהר בענין הזה לא כתבו מה שכתבו:
15
ט״זנחזור לענין, המאכל הוא קרבן, והאוכל הוא הכהן העובד. וכמו שהכהן העובד היה צריך להיות לו כוונה, כי מתעסק בקדשים פסול. כן בשעת נטילה שתקנו רז"ל משום סרך תרומה (חולין קו, א), שהכהן אוכל צריך כוונה. ויכוון בשעת נטילה שהוא נוטל ידיו לאכילה, כי אף לחולין צריך כוונה לפי דעת הרשב"א, ופסק בית יוסף טור אורח חיים כוותיההגה"הנטילת ידים הואיל ואתו לידי, אזכיר קצת חידושי דינים המצטרכין. ראשית דבר, דע שעיקר הכרח הנטילה הוא אצבעות הידים. וראיתי הרבה המוניים שופכין על היד מן הצד וראשי האצבעות נשארו בלי נטילה, והרי הוא כאילו לא נטלום. וסוד הנטילה, כשירצה לשפוך מהכלי על היד אמרו רז"ל (סוטה ד, ב) מים ראשונים צריך להגביה ידיו, רצונם לומר ראשי אצבעותיו, דהיינו יכוף היד ויהיו ראשי האצבעות למעלה מכף היד, ולא שיזקוף כל היד למעלה, רק יזקוף האצבעות למעלה גבוה מעל הכף:
מנהג טוב הוא שירגיל אדם את עצמו לשפוך רביעית בפעם אחת על ידיו ע"י אחר, או הוא ישפוך רביעית על כל יד ויד, כי אז הוא מסולק מכמה חששות שהם בהלכות נטילה, משא"כ כשנוטל ידיו מהרביעית ג' פעמים אז צריך ליזהר שמקודם לזה לא יגע יד ביד, והרבה עניינים הנזכרים בהלכות נטילת ידים. וצריך אדם להיות בקי במאוד בהלכות נטילת ידים כי רב הוא, ואשרי מי שנוטל ידיו בשפע רב יותר מרביעית, כדאיתא בפרק במה אשה (שבת סב, ב) המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות. אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה [כלל], אבל משא ולא משא, לית לן בה. (פירש רש"י, משא ולא משא, שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט, כגון רביעית מצומצם). ולא מילתא היא, דא"ר חסדא אנא משא מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא. שמע מינה שרב חסדא הי' לוקח יותר מרביעית. וכל צדיק יאחז דרכו, אבל לא יעשה על מנת להתעשר ח"ו, דאם כן עובד על מנת לקבל פרס. אלא מאחר דחזינן שהוא מצוה רבה, שהרי זכה רב חסדא לעושר בזכות זה בעולם הזה, ומסתמא גם קרן קיים לעולם הבא, על כן יעשה הידור מצוה לכבוד הש"י:
קודם הנטילה יסיר הטיט שתחת צפרניו, כי מיעוט ומקפיד עליו חוצץ בנטילה כמו בטבילה, כדאיתא בטור אורח חיים סימן קס"א, ובמרדכי פרק אלו דברים. אף שכתב רמ"א (או"ח קסא, א) שלא נהגו העולם לנקר, אל תשגיח בזה כשהצפרנים גדולים:
וראוי לכל אדם שינהוג כל ימיו לטול צפרניו בכל ערב שבת, ואז מצוה גוררת מצוה, כי מצוה היא משום כבוד שבת כמו שיבואר לקמן אי"ה במס' שבת, וגורר מצוה שנית בנטילה לסעודה בכל השבוע, שאז הטיט מיעוטא דמיעוטא הוא ובודאי אינו מקפיד:
צריך ליטול מן הכלי. כתב הטור (או"ח קנט) אם הי' ברזא בנקב החבית והסירו וקבל המים על ידו, חשיב שפיר כח גברא, וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן ינהגו הנוטלים מהכיור שיש בו תרנגול של נחושת, שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה:
כלי שאינו שוה למעלה, רק יש בו בליטה גבוה מגוף הכלי שדרך בו הולך השפיכה, אין לטול ידים לאכילה דרך שם, כי זה מה שגבוה מהכלי אינו שום קיבול לקבל. ואע"ג שתחילת תיקון הכלי נעשה כך, והדין הוא כלי שאין יכול לעמוד בלי סמיכה אם מתחילה נעשה להשתמש בו כך שרי, שאני התם דהוא בית קיבול. אבל זו הבליטה אין לה קיבול, ודמיא למגופת חבית שהיא חדה. וכן כיסוי של כוס וקנקן שמשופעים למעלה, אע"פ שמתחלה נעשים לכך להשתמש בו כך, פסול, דלא נעשים מתחילה לקבלה. אע"פ שיש לפלפל על זה, מכל מקום כן קבלתי. על כן לא יטול לשפוך מהבליטה, רק ישפוך מן הצד:
עשה במים מלאכה, או ששרה בהן פתו, פסולים. וקבלתי מרבותי, שאותן ששמים במים דבר להריח, כגון שפיקאנר"י וכיוצא בה, הוי כשרה בהן פתו:
כל דבר שטיבולו במשקה, צריך נטילה אף האידנא. וסימן המשקין, י"ד שח"ט ד"ם, ומבוארים הדינים באורח חיים סימן קס"א, ובבית יוסף ובשלחן ערוך (קנח, ד). ותמיהה גדולה בעיני הפלא ופלא על שרוב העולם אינם נזהרים, והם בחשיכה יתהלכו מראים הבורות שבהם בסדר של פסח רוחצין קודם הכרפס מאחר שמוזכר בסימן קדש רחץ כרפס כו', וכל השנה אין נזהרים. ועד כאן לא יש פלוגתא בפוסקים, רק אם לברך על הנטילה או לא, והמסקנא שלא לברך, אבל ליטול פשיטא שמחויב. על כן אתם בניי יצ"ו, תעיינו הדינים ותנהגו כן. ולמרקחת שנעשה מדבש, צריך נטילה, שהרי דבש הוא אחד מסימני י"ד שח"ט:
קבלתי לאחר שנטל ידיו והגביהם כדלעיל, קודם שיעשה הברכה יאמר הפסוק (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואין זה נקרא הפסקה. ויכוון להסוד שרמזתי בהג"ה זקף רבי אצבעותיו (במאמר שמיני ד"ה וממ"ש הטור בשם רבינו יונה):. וכתב אבא מורי זלה"ה, וטוב לחשוב בשעת נטילה שתקנו רז"ל נטילה לחולין משום סרך תרומה, פירוש שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה, וסתם ידים שניות לטומאה ופוסל תרומה, ומשום הכי תקנו שירגיל לטול אף לחולין אע"פ דאין שני פוסל בחולין, ויועיל זאת המחשבה שלא יחשוב מחשבות אחרות הפוגמות הנטילה, עכ"ל:
מנהג טוב הוא שירגיל אדם את עצמו לשפוך רביעית בפעם אחת על ידיו ע"י אחר, או הוא ישפוך רביעית על כל יד ויד, כי אז הוא מסולק מכמה חששות שהם בהלכות נטילה, משא"כ כשנוטל ידיו מהרביעית ג' פעמים אז צריך ליזהר שמקודם לזה לא יגע יד ביד, והרבה עניינים הנזכרים בהלכות נטילת ידים. וצריך אדם להיות בקי במאוד בהלכות נטילת ידים כי רב הוא, ואשרי מי שנוטל ידיו בשפע רב יותר מרביעית, כדאיתא בפרק במה אשה (שבת סב, ב) המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות. אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה [כלל], אבל משא ולא משא, לית לן בה. (פירש רש"י, משא ולא משא, שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט, כגון רביעית מצומצם). ולא מילתא היא, דא"ר חסדא אנא משא מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא. שמע מינה שרב חסדא הי' לוקח יותר מרביעית. וכל צדיק יאחז דרכו, אבל לא יעשה על מנת להתעשר ח"ו, דאם כן עובד על מנת לקבל פרס. אלא מאחר דחזינן שהוא מצוה רבה, שהרי זכה רב חסדא לעושר בזכות זה בעולם הזה, ומסתמא גם קרן קיים לעולם הבא, על כן יעשה הידור מצוה לכבוד הש"י:
קודם הנטילה יסיר הטיט שתחת צפרניו, כי מיעוט ומקפיד עליו חוצץ בנטילה כמו בטבילה, כדאיתא בטור אורח חיים סימן קס"א, ובמרדכי פרק אלו דברים. אף שכתב רמ"א (או"ח קסא, א) שלא נהגו העולם לנקר, אל תשגיח בזה כשהצפרנים גדולים:
וראוי לכל אדם שינהוג כל ימיו לטול צפרניו בכל ערב שבת, ואז מצוה גוררת מצוה, כי מצוה היא משום כבוד שבת כמו שיבואר לקמן אי"ה במס' שבת, וגורר מצוה שנית בנטילה לסעודה בכל השבוע, שאז הטיט מיעוטא דמיעוטא הוא ובודאי אינו מקפיד:
צריך ליטול מן הכלי. כתב הטור (או"ח קנט) אם הי' ברזא בנקב החבית והסירו וקבל המים על ידו, חשיב שפיר כח גברא, וצריך להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה. וכן ינהגו הנוטלים מהכיור שיש בו תרנגול של נחושת, שיש להחזירו ולהסירו בכל שפיכה ושפיכה:
כלי שאינו שוה למעלה, רק יש בו בליטה גבוה מגוף הכלי שדרך בו הולך השפיכה, אין לטול ידים לאכילה דרך שם, כי זה מה שגבוה מהכלי אינו שום קיבול לקבל. ואע"ג שתחילת תיקון הכלי נעשה כך, והדין הוא כלי שאין יכול לעמוד בלי סמיכה אם מתחילה נעשה להשתמש בו כך שרי, שאני התם דהוא בית קיבול. אבל זו הבליטה אין לה קיבול, ודמיא למגופת חבית שהיא חדה. וכן כיסוי של כוס וקנקן שמשופעים למעלה, אע"פ שמתחלה נעשים לכך להשתמש בו כך, פסול, דלא נעשים מתחילה לקבלה. אע"פ שיש לפלפל על זה, מכל מקום כן קבלתי. על כן לא יטול לשפוך מהבליטה, רק ישפוך מן הצד:
עשה במים מלאכה, או ששרה בהן פתו, פסולים. וקבלתי מרבותי, שאותן ששמים במים דבר להריח, כגון שפיקאנר"י וכיוצא בה, הוי כשרה בהן פתו:
כל דבר שטיבולו במשקה, צריך נטילה אף האידנא. וסימן המשקין, י"ד שח"ט ד"ם, ומבוארים הדינים באורח חיים סימן קס"א, ובבית יוסף ובשלחן ערוך (קנח, ד). ותמיהה גדולה בעיני הפלא ופלא על שרוב העולם אינם נזהרים, והם בחשיכה יתהלכו מראים הבורות שבהם בסדר של פסח רוחצין קודם הכרפס מאחר שמוזכר בסימן קדש רחץ כרפס כו', וכל השנה אין נזהרים. ועד כאן לא יש פלוגתא בפוסקים, רק אם לברך על הנטילה או לא, והמסקנא שלא לברך, אבל ליטול פשיטא שמחויב. על כן אתם בניי יצ"ו, תעיינו הדינים ותנהגו כן. ולמרקחת שנעשה מדבש, צריך נטילה, שהרי דבש הוא אחד מסימני י"ד שח"ט:
קבלתי לאחר שנטל ידיו והגביהם כדלעיל, קודם שיעשה הברכה יאמר הפסוק (תהלים קלד, ב) שאו ידיכם קודש וברכו את ה', ואין זה נקרא הפסקה. ויכוון להסוד שרמזתי בהג"ה זקף רבי אצבעותיו (במאמר שמיני ד"ה וממ"ש הטור בשם רבינו יונה):. וכתב אבא מורי זלה"ה, וטוב לחשוב בשעת נטילה שתקנו רז"ל נטילה לחולין משום סרך תרומה, פירוש שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה, וסתם ידים שניות לטומאה ופוסל תרומה, ומשום הכי תקנו שירגיל לטול אף לחולין אע"פ דאין שני פוסל בחולין, ויועיל זאת המחשבה שלא יחשוב מחשבות אחרות הפוגמות הנטילה, עכ"ל:
16
י״זעוד אני אומר, יחשוב בסוד עשר אצבעות הרומזים נגד י' ספירות, ועל כן מגביהם כמ"ש לעיל. ועל סוד זה זקף רבי עשר אצבעותיו שלא נהנה (כתובות קד, א), ופירשתי סוד הענין בהקדמת תולדות אדם (שער הגדול ד"ה ובפרק הנושא). וסוד נשיאת הכפים דכהן רומזים ג"כ על זה, והאוכל נעשה ככהן העובד כדפירשתי. וע"כ צדקו דברי הפוסקים שפוסקים שלא להפסיק בין נטילה להמוציא כדי להקיש הוי"ה להוי"ה, רצוני לומר כמו בנטילת י' אצבעותיו רומז לי' הויות, כן בהמוציא, וכמו שכתב בעל תולעת יעקב וזה לשונו, גרסינן בירושלמי פרק קמא דמסכת חלה (הלכה ו דף ט, ב), הבוצע צריך לבצוע בעשר אצבעותיו. פירוש, צריך לאחוז הלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשרה מצות שנצטוו ישראל בתבואה, לא תחרוש בשור וחמור (דברים כב, י), שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט), לקט שכחה ופיאה (שם ט), תרומה גדולה (במדבר יח, ב), מעשר ראשון (שם כא), מעשר שני (דברים יד, כג), מעשר עני (שם כו, יב), חלה (במדבר טו, כ), וכנגד עשרה תיבות שבברכת המוציא ועשר תיבות בפסוק ארץ חטה וגו' (דברים ח, ח). ועל דרך האמת צריך לאחוז הככר בי' אצבעותיו, כי כן הלחם העליון הנקרא לחם אבירים כל העשר משתתפים ומתייחדים בו, וכלם נזונים ממנו, ואז יברך המוציא לחם מן הארץ סוד ארץ החיים, ארץ ממנה יצא לחם שממנה נזונים עליונים ותחתונים. וזהו סוד המוציא, ולא מוציא, עכ"ל:
17
י״חרצה לומר, אע"ג דמוציא כולי עלמא מודו, ובהמוציא איכא פלוגתא (ברכות לח, א), והיה ראוי לומר מוציא. והתוס' (שם לח, ב ד"ה והלכתא) כתבו הטעם, שלא לערב אותיות הממי"ן העולם מוציא, וגם אני כתבתי במקום אחר (תושב"כ פ' ויצא ד"ה וזהו ענין) טעם גדול לזה, מכל מקום האמתי מה שהוא אמת היא זאת, דה"א דהמוציא רומז למדת הארץ העליונה שהיא ה"א אחרונה מהשם, והכוונה ה' מוציא לחם, וכן הוא בזוהר (עי' ברעיא מהימנא ח"ג צח, א). ומבואר עוד בזוהר שבברכת המוציא יש ט"ל אותיות שמנין יו"ד ה"א וא"ו כך הוא, אם היו מברכין מוציא נמצא ה' אחרונה לא הוזכרה רק יה"ו, לכך נפסק הלכה לומר המוציא בתוספות ה':
18
י״טוקבלתי שטוב לבצוע בפרט בשבתות ובימים טובים על לחם העשוי באורך שהיא כדמות ו', ואז מרמז שם יהו"ה הכולל כל עשר הויות, דהיינו בציעת המוציא היא כדמות י', ושני ידים שתופס בהן הלחם כדלעיל בכל יד ה' אצבעות הם ה' נגד ה', הם שני ההי"ן מהשם, והלחם כדמות ו', ואז נשלם השם:
19
כ׳הרי כמה קדושות יש בבציעת המוציא, ובכל הפת כולו שבצע ממנה. וכתב בספר החסידים וזה לשונו, ולחם שבירך עליו המוציא לא היה נותן ממנו לעבד, ומן המוציא היה משאיר מעט ואוכלו לאחר הסעודה או יבש או במשקה, על שם שיהא הטעם של המוציא בפיו, וכתיב (יואל ב, יד) והשאיר אחריו ברכה, ע"כ. וזה לשון הכלבו בסימן כ"ד, ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה וחיה ועוף ולא גוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא, כך כתב ה"ר אשר ז"ל, וכן באבודרהם. כתב האגור בשם הר"ר אביגד"ר שכתב בשם הר"ר שמחה, צריך אדם לאכול הפת שבצע בה מוציא קודם שיאכל פת אחר, כדי שיאכלנו לתיאבון, והוא מדברי שבילי לקט, עד כאן. ומכל מקום ישאיר מעט לאכול בסוף האכילה כדלעיל בשם ספר חסידים:
20
כ״אומאחר שהמוציא והנטילה שייכי בהדדי, אין להפסיק ביניהם כמו שכתבתי למעלה, ואפי' הפסקה בלא דיבור אם שהה כדי הילוך כ"ב אמות הוי הפסק, כך כתב רמ"א בטור אורח חיים סימן קס"והגה"הדין פשוט הוא בגמרא ובכל הפוסקים שאסור לדבר בין ברכת המוציא לאכילה, ואם דיבר עבירה היא בידו, וצריך לחזור ולברך:
נראה, דאפי' הכניס פרוסת הבציעה לתוך פיו ולועסו, אינו רשאי לדבר עד שיטעום החיך האוכל ויבלענו, כי קודם לזה עדיין נקרא הפסק כשמדבר, שהרי עדיין נקרא קודם אכילה, מאחר שלא טעם טעמו. ויש להביא ראיה לזה, מהא דאיתא בפרק היה קורא (ברכות יד, א), מטעמת אינה צריכה ברכה. והשרוי בתענית, טועם ואין בכך כלום. וכתבו התוס', טועם ואין בכך כלום, פירש רבנו חננאל, שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא. ומה שפולט אין צריכה ברכה, שאינו נהנה. וכתב הבית יוסף סימן ר"י, שכך הם דברי סמ"ג שכתב וזה לשונו, מטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. פירש רבנו חננאל, וכגון שחוזרת ופולטת. והרא"ש כתב דברי ר"ח, ואח"כ כתב, ומיהו דוקא רביעית, אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריכה, כיון שאינו נהנה בתוך מעיו, עד כאן לשון בית יוסף. הרי מצינו שהטעימה אינו כלום לענין הנאה, ממילא שמעינן מזה דאם נתן לתוך פיו פרוסה של המוציא ומדבר בשעת טעימה קודם בליעה דהוי הפסקה. ובר מן דין יש איסור נוסף שלא לדבר בשעת טעימה, שהרי אמרו חז"ל (תענית ה, ב) דאין משיחין בסעודה משום שמא יקדים קנה לוושט, וזאת חוקת התורה (חולין י, א) חמירא סכנתא מאיסורא:
ואף על פי שאמרתי שהוא הפסק אם מדבר בשעת טעימה, מכל מקום איני אומר באם עשה בדיעבד כן ששכח ודיבר בשעת טעימה שיחזור ויברך, כמו שהדין הוא באם הפסיק בין הברכה לאכילה, דאין אני נכנס בספק ברכה לבטלה. וירא שמים יסלק עצמו מן הספק, ויכלכל דבריו במשפט ואל ידבר מתחילת הברכה עד בליעת המוציא, הן רך הן קשות, כי עת לדבר ועת לחשות::
נראה, דאפי' הכניס פרוסת הבציעה לתוך פיו ולועסו, אינו רשאי לדבר עד שיטעום החיך האוכל ויבלענו, כי קודם לזה עדיין נקרא הפסק כשמדבר, שהרי עדיין נקרא קודם אכילה, מאחר שלא טעם טעמו. ויש להביא ראיה לזה, מהא דאיתא בפרק היה קורא (ברכות יד, א), מטעמת אינה צריכה ברכה. והשרוי בתענית, טועם ואין בכך כלום. וכתבו התוס', טועם ואין בכך כלום, פירש רבנו חננאל, שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא. ומה שפולט אין צריכה ברכה, שאינו נהנה. וכתב הבית יוסף סימן ר"י, שכך הם דברי סמ"ג שכתב וזה לשונו, מטעמת אינה טעונה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. פירש רבנו חננאל, וכגון שחוזרת ופולטת. והרא"ש כתב דברי ר"ח, ואח"כ כתב, ומיהו דוקא רביעית, אבל טפי מרביעית חשיבה הנאה לענין תענית. ומיהו נראה דברכה לא צריכה, כיון שאינו נהנה בתוך מעיו, עד כאן לשון בית יוסף. הרי מצינו שהטעימה אינו כלום לענין הנאה, ממילא שמעינן מזה דאם נתן לתוך פיו פרוסה של המוציא ומדבר בשעת טעימה קודם בליעה דהוי הפסקה. ובר מן דין יש איסור נוסף שלא לדבר בשעת טעימה, שהרי אמרו חז"ל (תענית ה, ב) דאין משיחין בסעודה משום שמא יקדים קנה לוושט, וזאת חוקת התורה (חולין י, א) חמירא סכנתא מאיסורא:
ואף על פי שאמרתי שהוא הפסק אם מדבר בשעת טעימה, מכל מקום איני אומר באם עשה בדיעבד כן ששכח ודיבר בשעת טעימה שיחזור ויברך, כמו שהדין הוא באם הפסיק בין הברכה לאכילה, דאין אני נכנס בספק ברכה לבטלה. וירא שמים יסלק עצמו מן הספק, ויכלכל דבריו במשפט ואל ידבר מתחילת הברכה עד בליעת המוציא, הן רך הן קשות, כי עת לדבר ועת לחשות::
21
כ״בוהעושה צרכיו ורוצה לאכול, יש פלפולים בפוסקים כיצד יעשה עם הברכות של אשר יצר ועל נטילת ידים ורבו הדיעות. ובספר ברכות אברהם האריך מאוד דלכל הדיעות אית בהן פירכא, על כן יטול אדם שני פעמים בנטילה ראשונה אשר יצר, ובשניה על נטילת ידים, ומכל מקום יהיה נזהר שימשמש בידיו בגופו במקום הנסתר כדי שיביא את עצמו לידי חיוב נטילה, כי אם ישארו נקיים ובלי היסח הדעת איך יברך על נטילת ידים אח"כ, וק"ל:
22
כ״גונראה לי דתפלת המזון שכתב הזוהר שיתפלל אדם על מזונו וכתב בספר קיצור ראשית חכמה וזה לשונו, עוד יתפלל על מזונו בכל יום אחר תפלתו קודם שיאכל כו', וכל אחד יתפלל כפי כחו. ונהגו אנשי מעשה לומר קודם נטילה, אתה הוא האלהים הזן ומפרנס ומכלכל בחסדיך לכל הברואים מקרני ראמים עד ביצי כנים עיני כל אליך ישברו וגו' פותח את ידך וגו', עד כאן לשונו. נראה לי אם שכח ולא התפלל עד שנטל ידיו, יכול להתפלל אותה בין הנטילה להמוציא ולא הוי הפסק, כמו שאמרו (ברכות מ, א) אפי' אמר בין המוציא לאכילה טול ברוך גביל לתורי כו' לא הוי הפסק, מאחר שהוא מצרכו. כן עתה התפלה הזו דהיא מצרכי סעודה, דאפי' הכל מהמוכן מתפלל כדאיתא בזוהר (ח"א קצט, ב) ר' ייסא סבא אע"ג דהוי ליה למכליה, לא הוה מתקן ליה עד דשאיל ליה מבי מלכא בצלותא. והטעם, כי כוונת התפלה היא שישפיע לו הקב"ה מזון הרוחני שהוא שורש המאכל, כדי שיהיה אכילתו בקדושההגה"האמנם מצאתי בספר תפלה למשה של מהרמ"ק ז"ל, להתפלל על מזונו אחר גמר תפלתו. ואגב אעתיק כל דבריו הנעימים, וזה לשונו, אחר גמר תפלתו יתפלל על מזונו, ואין ראוי לאכול עד שיתפלל על המזון כדאיתא בזוהר, לכך נראה לי שהתפלה הנכונה לזה הוא המזמור (תהלים כג, א) לדוד ה' רועי לא אחסר וכו':
ועם היות יש בו פירושים רבים, הכוונה הנאותה לזה הוא לכלול עשר ספירות, ה' רועי תפארת, המפרנס למלכות. לא אחסר שום חסרון משום בחינת שפע לשום ענין. בנאות דשא, דהיינו שיתקשר שם אדנ"י בשם ידו"ד כזה, בענין שיהיה שם אדנ"י נאות דש"א מרוב היחוד והזיווג. והיינו ירביצני, יעשה רביצת וזיווג כזה יאהדונה"י. ויכוון בשם ידו"ד בנקודת יְהָבְךָ כזה יְהָוְהָ כזה יְאְהָדָוְנְהָיָ והיינו רביצה ויחוד. על מי מנוחות, שהם מימי החסד שפע נח וטוב לפרנסת העולם, ונקודה זו טובה להבטחה ועולה ע"ב כחס"ד, והיינו ינהלני הנהגה נחה. ויתקשר המלכות למעלה בתפארת והרי נקשר התפארת במלכות. נפשי ישובב, יקשור המלכות בתשובה. ינחני במעגלי צדק, דהיינו התפשטות התשובה דרך המעגלים שהם מתעגלים מן השמאל עד למטה במלכות שהיא נקראת צדק מצד הדין. למען שמו, שהיא מלכות הנקשרת בשמאל שהם מעגלי צדק הנמשכים דרך השמאל עד המלכות. גם כי אלך בגיא צלמות, שהם כתות הדין שבשמאל. לא אירע רע, שהיא הדין הקשה החצוני. כי אתה מלכות, עמדי. שבטך, יסוד. ומשענתך, תפארת, שהם שתי ווי"ן שבט משען. המה ינחמוני, ששתי ווי"ן אלו הם מנחמים אותה מתוקף דינים, ומתקנין אותה. תערוך לפני שלחן, היינו המלכות הנערכת שש נפש, דהיינו שני ווי"ן ששה בששה, והיינו תערוך לפני שלחן נגד צוררי, ומכאן עולה עד למעלה בימין. דשנת בשמן, חכמה, ראשי. ומשם כוסי שהוא המלכות, רוי"ה שעולה ריו"ה, דהיינו ר' ראשית המלכות, נקשרת וי"ה דהיינו תפארת חכמה ובינה בסוד רוי"ה, דהיינו הגבור"ה שכך עולה מפני שהיא כו"ס אלהים רוי"ה, מתתקנת מהשמאל בימין ומושך הימין. ואומר א"ך טוב וחסד, א"ך שם אהי"ה, וטוב וחסד הימין הנקשר בא"ך בבינה ומתפשט עד החסד, ירדפוני כל ימי חיי, שהם ששה קצוות. ואחר שנתקנו מן הימין, ושבתי בבית ה', דהיינו המלכות הנקראת בית ה' עם התפארת, לאורך ימים, לכתר העליון שמשם נמשך האורך לימים:
ואחר שנכללו הספירות ע"י תיקון המזמור הזה, יאמר בדרך קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שיהיו מזונותי ופרנסתי, ומזונות ופרנסת אנשי ביתי, עם מזונות ופרנסת כל עמך בית ישראל בידך, ואל תצריכני לידי בשר ודם ולא לידי הלואתם, אלא לידך המלאה והרחבה. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ויזהר להתפלל אותה מיד אחר תפלתו, כדי שתקדם לתקון האכילה בבית כדפירש בזוהר, עד כאן לשונו:
ולדברי מהרמ"ק, הפירוש בדברי ר' ייבא סבא כו' מה שאמר לא הוה מתקן ליה, אין הכוונה תיקוני השלחן, רק לא מבשל ליה::
ועם היות יש בו פירושים רבים, הכוונה הנאותה לזה הוא לכלול עשר ספירות, ה' רועי תפארת, המפרנס למלכות. לא אחסר שום חסרון משום בחינת שפע לשום ענין. בנאות דשא, דהיינו שיתקשר שם אדנ"י בשם ידו"ד כזה, בענין שיהיה שם אדנ"י נאות דש"א מרוב היחוד והזיווג. והיינו ירביצני, יעשה רביצת וזיווג כזה יאהדונה"י. ויכוון בשם ידו"ד בנקודת יְהָבְךָ כזה יְהָוְהָ כזה יְאְהָדָוְנְהָיָ והיינו רביצה ויחוד. על מי מנוחות, שהם מימי החסד שפע נח וטוב לפרנסת העולם, ונקודה זו טובה להבטחה ועולה ע"ב כחס"ד, והיינו ינהלני הנהגה נחה. ויתקשר המלכות למעלה בתפארת והרי נקשר התפארת במלכות. נפשי ישובב, יקשור המלכות בתשובה. ינחני במעגלי צדק, דהיינו התפשטות התשובה דרך המעגלים שהם מתעגלים מן השמאל עד למטה במלכות שהיא נקראת צדק מצד הדין. למען שמו, שהיא מלכות הנקשרת בשמאל שהם מעגלי צדק הנמשכים דרך השמאל עד המלכות. גם כי אלך בגיא צלמות, שהם כתות הדין שבשמאל. לא אירע רע, שהיא הדין הקשה החצוני. כי אתה מלכות, עמדי. שבטך, יסוד. ומשענתך, תפארת, שהם שתי ווי"ן שבט משען. המה ינחמוני, ששתי ווי"ן אלו הם מנחמים אותה מתוקף דינים, ומתקנין אותה. תערוך לפני שלחן, היינו המלכות הנערכת שש נפש, דהיינו שני ווי"ן ששה בששה, והיינו תערוך לפני שלחן נגד צוררי, ומכאן עולה עד למעלה בימין. דשנת בשמן, חכמה, ראשי. ומשם כוסי שהוא המלכות, רוי"ה שעולה ריו"ה, דהיינו ר' ראשית המלכות, נקשרת וי"ה דהיינו תפארת חכמה ובינה בסוד רוי"ה, דהיינו הגבור"ה שכך עולה מפני שהיא כו"ס אלהים רוי"ה, מתתקנת מהשמאל בימין ומושך הימין. ואומר א"ך טוב וחסד, א"ך שם אהי"ה, וטוב וחסד הימין הנקשר בא"ך בבינה ומתפשט עד החסד, ירדפוני כל ימי חיי, שהם ששה קצוות. ואחר שנתקנו מן הימין, ושבתי בבית ה', דהיינו המלכות הנקראת בית ה' עם התפארת, לאורך ימים, לכתר העליון שמשם נמשך האורך לימים:
ואחר שנכללו הספירות ע"י תיקון המזמור הזה, יאמר בדרך קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שיהיו מזונותי ופרנסתי, ומזונות ופרנסת אנשי ביתי, עם מזונות ופרנסת כל עמך בית ישראל בידך, ואל תצריכני לידי בשר ודם ולא לידי הלואתם, אלא לידך המלאה והרחבה. עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ויזהר להתפלל אותה מיד אחר תפלתו, כדי שתקדם לתקון האכילה בבית כדפירש בזוהר, עד כאן לשונו:
ולדברי מהרמ"ק, הפירוש בדברי ר' ייבא סבא כו' מה שאמר לא הוה מתקן ליה, אין הכוונה תיקוני השלחן, רק לא מבשל ליה::
23
כ״דודוגמא לזה פסק הגאון רש"ל בתשובה, שדברי תורה לא הוי הפסק, כי דברי תורה מצרכי הסעודה, דכל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כו' (אבות ג, ג). ואגב אעתיק כל דברי רש"י בזה מחמת דברי מעליותא היוצא מדבריו, וזה לשונו, על בעל הסעודה מוטל לכבד הגדול להביא מים לפניו באחרונה, כמו שנהג הרא"ש ליטול באחרונה, אבל אם מביאים לו ליטול ידיו בראשונה כמו שנתפשט המנהג והוא מונע מלקבל, עבירה היא בידו, והוא בזיון התורה שהוא רודף אחר הכבוד, כי אין ראוי לומר אני מנהיג עצמי בטהרה ובקדושה ובפרישות ולא אפסיק, ואחרים יפסיקו. אדרבה, ראוי לו ליטול וליזהר שלא יפסיק, ואז אחרים ילמדו ממנו כו'. והאריך עד כתב ר' מנחם, כשישראל יושבין על השלחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות שהשטן מקטרג עליהם, לכך הזהיר להביא מלח על השלחן שאז ברית מלח מגין עליהם, ואח"כ לעסוק בתורה, אין לך ברית ומצוה יותר ממנה, ובד"ת שהיא יעלת חן ראוי שיפסיק וצורך סעודה היא, כל שלחן שלא אמרו עליו כו', עיין שם:
24
כ״הומכל מקום ירגיל אדם עצמו להתפלל תפלת המזון קודם הנטילה. ומנהגי לפנות קודם הנטילה, ולרחוץ ולברך אשר יצר, ולהתוודות ולהתפלל תפלת מזון, ואח"כ לחכך או למשמש בגוף להיות הידים צריכות נטילה, ואח"כ אני נוטל לסעודה, ובזה הסדר מצוה גוררת מצוה, וכך היה מנהגי לפנים. אמנם הנני מסכים לדברי מהרמ"ק להתפלל על מזונו אחר גמר תפלת שחרית:
25
כ״ובהדין המוזכר באורח חיים סימן קס"ח, דמניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, עיין שם. כתב הגאון רש"ל, שאם יש אחר אצלו, נכון לחלק שאחד יעשה על השלימה, ואחד על הפרוסה:
26
כ״זהג"ה מיימוני כתב בפ"ה מהלכות תפלה בשם סמ"ק, דהא דאמרינן (עי' ברכות כד, ב) דאסור להתפלל בלא חגורה, הני מילי תפלה כגון י"ח, אבל לענין קריאת שמע ושאר ברכות אין לחוש בחגורה, רק שלא יהא לבו רואה ערותו שיהא לו מכנסים, כדמשמע פרק קמא דשבת (ט, ב) שהיו רוצים להסיר חגורותיהם בשעת הסעודה אע"פ שמברכים ברכת המוציא וברכת המזון. מיהא אם לבו רואה את הערוה, אף בשאר הברכות אסור, דלא כפירוש רש"י דפירש בברכות דמותר, עד כאן. וכך כתב הר"ן בפרק קמא דשבת:
27