שני לוחות הברית, תורה שבכתב, בשלח, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Beshalach, Torah Ohr
א׳בענין סוד הדבר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, כתבתי במסכת שבת שלי. ובענין תחומין, מצאתי בקונטריס האר"י ז"ל וזה לשונו, ועתה אמרתי להודיעך סוד תחום שבת, מן התורה הוא י"ב מיל, ואמרו חז"ל אלפים אמה. כבר ידעת כי נצח הוד יסוד של עשיה, מתעלות בחסד גבורה תפארת, ונשאר שם חלל. וחל"ל עולה חיי"ם, שהחיים של הקליפות נסתלקו. וכבר ידעת שהאחיזה שלהם הוא באותו המקום אשר נשאר עתה חלל ונסתלק החיות שלהם ונשארו מותא, ומי שעושה מלאכה ממלא את החלל ההוא ונכנס שם הקליפה. וכנגד הו"ד יסוד נצח הם ג' פרסאות והמלכות נכללת בהם, וכל פרסה ד' מילין הרי י"ב מילין. ובזמן הקודם שלא היה אז תגבורת הקליפות, יכולין לילך בשבת כל השיעור ההוא. אבל אחר החורבן, גברו הקליפות ונכנסו עד חצי נצח, ועל זה נאמר (ש"א טו, כט) וגם נצח ישראל לא ישקר וכו', ופירוש בכולו לא ישקר, אבל בחציו או במקצתו יש אחיזה לקליפות:
1
ב׳ובמדת ההוד נאמר (דניאל י, ח) והודי נהפך עלי למשחית, ובעבור זה תחום שבת הוא נצח שהוא אלפים אמההגה"הסוד אהיה אשר אהיה הו"א חותמו אמת, כי אהי"ה פעמים אהיה עולה אמת, ואמת חותמו של הקב"ה, הארכתי בזה במקום אחר:, ותחום עולה חות"ם כמין תנ"ד כמנין ג' אהיה במילואן א' של יודי"ן העולה קס"א, וא' של ההי"ן העולה קנ"א, וא' של אלפין העולה קמ"ג, וכולם עם הכולל בגימטריא חותם. וזהו חותם, פירוש שומר, שלא יכנסו הקליפות בחלל של אלפים אמה עד ליל מוצאי שבת שאז יוסר החותם ויחזור נצח הוד יסוד למקומו, ואז שולטין הקליפות. וזהו וינפש, וי נפש (ביצה טז, א), ולמה לא אמר וי רוח, או וי נשמה. אלא שנפש בעולם העשיה, וכשחוזר הנפש שהוא בעולם העשיה יש לה צער שהיא סמוכה לקליפות מה שאין כן ברוח כו', עד כאן לשונו פי חכם חן:
2
ג׳אמנם כגון דא צריך לאודועי ג"כ, כי ענין קביעות מקום תמצא בכל הקדושות. כאן בקדושות שבת הוקבע מקום הן להוצאה הן ליציאה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ובקדושת המקדש הוקבע עבודת פנים, ועבודת חוץ, ונאמר (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא. וכן בלימוד קדושת התורה אמרו רז"ל (ברכות ז, ב) כל הקובע מקום לתורתו, אויביו נופלים תחתיו. וכן בקדושת ברכות התפלה אמרו (שם ו, ב), כל הקובע מקום לתפלתו כו'. והטעם בכולם, כי סביב הקדושות סביב רשעים יתהלכון, דהיינו הקליפות המבדילין בעוונותינו, וקביעות מקום הוא יחוד שמתייחד עם הקדושה פנימה ולא יראה חוצה, כי כל כבודה פנימה:
3
ד׳ויען כי כבר כתבתי בהקדמת שובבים ת"ת שבפרשה זו רמזים וסודות לעמוד התפלה, על כן נדבר עתה מענין עמוד התפלה, אשר סביב רשעים יתהלכון הם כתות של מחבלים העומדים למנוע את התפלה שלא תלך למעלה וצריך התחכמות גדול לזה. ואחד מהעניינים הוא פסוקי דזמרה, שהם חותכין הקליפות ועושין דרך שתוכל התפלה אח"כ לעבור כמו שכתוב בשערי אורה, והארכתי בזה במקום אחר (עי' פ' כי תצא תורה אור), ועתה אזכיר איזה פסוקים:
4
ה׳בפרשה זו כתיב (שמות יד, טו) מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, פירש רש"י על פי רז"ל (סוטה לז, א) שהיה משה עומד ומאריך בתפלה, אמר ליה הקב"ה ישראל נתונים בצרה ואתה עומד ומאריך בתפלה. וקשה היא הנותנת, כדכתיב (תהלים פז, ז) ב[יום] צרתי אקראך ותענני. בשלמא בפסוק עצמו בלא פירוש רש"י לא קשה, דיש לפרש דהכי קאמר, מה תצעק כי כבר הובטחת (שמות יד, ד) ואכבדה בפרעה ובכל חילו, אין לך אלא לשאול עצה איך לעשות. וכך כתב הרמב"ן. אמנם לרש"י קשה:
5
ו׳עוד קשה תיבת אלי, שאמר מה תצעק אלי, וכי ח"ו נצעק למיכאל וגבריאל, כל קראנו אליו יתברך ולא לזולתו. עוד קשה, דבר אל בני ישראל ויסעו, קשה הלא הים מעכבם, וכך הוה ליה למימר כה תאמר לישראל שאקרע להם הים, ורש"י כתב מה שכתב:
6
ז׳על דרך הפשט יתיישב על פי ביאור הפסוקים הקודמים לאחר שנתעורר בהם. ויצעקו, אמרו רז"ל (מכילתא שם) תפשו אומנות אבותם כו'. והנה מצינו שתיכף קלקלו ואמרו (שמות יד, יא) המבלי כו', ורז"ל אמרו (מכילתא שם) ד' כתות היו על הים כו':
7
ח׳המבלי אין, לכאורה הלשון הוא כפול, ורש"י רצה להסבירו בכמה תיבות של לשון לעז. לקחתנו, נודע דבכל מקום שהוזכר בתורה לשון קיחה אצל האדם מוציאו רש"י מפשוטו ומפרשו לשון פיתוי דברים, והטעם כי עיקר האדם במה שהוא אדם הוא השכל והדעת ואין זה הדבר הנקח ביד. ובאמת שגם כאן יש לפרש כן, שמשה רבינו ע"ה פיתה אותם ואמר להם להביאם לארץ זבת חלב ודבש, מכל מקום למה שינה בלישנא, היה להם לומר הוצאתנו כמו שאמרו אח"כ מה זאת עשית לנו להוציאנו:
8
ט׳גם זה המאמר מה זאת עשית לנו להוציאנו נראה ככפל. בתשובות משה רבינו ע"ה התיצבו וגו', נראה כמאריך בדברים. ובפרט קשה במה שאמר כי כאשר וגו' לא תוסיפון שהוא לטובה, אולי ח"ו להיפך שיהרגו ואז לא יוסיפו לראות. וגם קשה, איך אמר במוחלט לא תוסיפון, ובאמת בימי ירמיה חזרו למצרים. ובקללות כתיב (דברים כח, סח) והשיב ה' אותך באניות מצרים, אשר נראה דעל כן רז"ל הוציאו האי לא תוסיפון מלשון הבטחה, רק שמוהו ללאו שאסור הוא לחזור ולדור במצרים, אך יש לתמוה זמן תורה לחוד, ולא היה עת ללמוד דינין, והלא תפלה שהיתה מצטרכת לשעתא אמר הקב"ה ישראל נתונים בצרה ואתה מאריך כו':
9
י׳הענין, כשראו ישראל מצרים נוסע אחריהם ופירשו רז"ל (שמו"ר כא, ה) שהוא שר של מצרים, על כן מצרים ולא מצריים, אז נכנס ספק גדול בלבם, כי בעת הוכה כל בכור האמינו כי ה' בקרבם בעצמו ובכבודו יתברך לא ע"י מלאך, כי חשבו שהשר של מצרים שהוא הבכור הגדול מכל השרים הוכה ונעדר, ואז הקב"ה העדירו כי אין מי יכול לו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, וזה היה להם לאות כמו שכתוב בפרשת מסעי (במדבר לג, ד) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' כל בכור, כי ראו שנקברו כל הבכורים למטה ואין אומה נופלת אלא מתחלה נופל שר שלה, בודאי נפל השר שלהם שהוא הבכור למעלה. אבל לפי האמת עדיין לא נפל ונעדר לגמרי, ומה שנאמר וה' הכה, אין פירושו הכה אותו מכת מות, רק הכה הכאה, אבל עדיין היה קיים עד טביעת ים סוף, ואע"פ שהכה והתחיל לנפול לא נפל לגמרי:
10
י״אוזהו ענין שבא שר של מצרים וצירף אליו את סמאל לקטרג על ישראל כמו שכתב הרקנאט"י בפרשה זו, והבאתי דבריו בפרשת בא (תורה אור), כי מאחר שהתחיל לנפול לקח סיוע והקב"ה הניחו עד ים סוף למען רבות מופתיו:
11
י״בוישראל שלא ידעו עדיין שיקרע הים סוף ויטבעו המצרים וראו השר קיים, על כן נסתפקו אולי לא מהשי"ת הוא שיצאו ישראל ממצרים לגמרי להיותם נגאלים, וחשבו אפשר שבאמת אין דעת השי"ת רק דרך שלשת ימים ילכו במדבר ואח"כ יחזרו למצרים, וחשבו שמשה רבינו ע"ה מדעתו עשה כן בסמכו כי השי"ת מקים דבר עבדו ועצתו ישלים. על כן צעקו אל ה' להיות אל חי בקרבם, וכמו שסברו בעת מכת בכורות שהוא כן ועל משה התרעמו ויאמרו (שמות יד, יא) המבלי אין קברים וגו', וה"א התמיהה של המבלי היא תמיהה קיימת, כמו (בראשית יז, יז) הלבן מאה שנה, וכמו (ש"א ב, כז) הנגלה נגליתי, ורצו לומר המבלי דבר זה, מאחר שדבר זה שסברנו כי מצרים מקברים מורה על העדר שר שלהם זה הדבר אינו, רק אין קברים, כלומר אין ממש בזה, שהרי עינינו רואות שר מצרים נוסע, נמצא אתה לקחתנו היפך והצלתי אתכם מעבודתכם ולקחתי אתכם לי לעם, אשר הכוונה בו שיציל אותנו מהשר הגדול שהוא עבודתם של מצרים, כלומר שהם עובדים לו והוא יתברך יקחנו לו לעם וירוממנו על כל השרים ונהיה דבוקים בו בלי אמצעי רק בהתרוממות על הכל הוא לנו לאלהים ואנחנו עמו. ועתה אנחנו רואים כי אתה לקחתנו, מה זאת עשית לנו. ואמרו זה הלשון לרמוז על מאמר פרעה שאמר (שמות יד, ה) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ותיבת מעבדנו, פירושו כן מעבודתם, שהוא שר שלהם ויהיו ישראל תחתיו:
12
י״גאז גילה להם משה לא תוסיפו עוד לראות שר מצרים כמו שהיה עתה, כי עתה יבוא קיצו באותות ומופתים אשר תראו, ואז יתקיים (שמות ו, ו-ז) והצלתי אתכם מעבודתם ולקחתי אתכם לי לעם, ואתם תהיו למעלה כמ"ש. וזה לכם האות, ה' ילחם לכם, כלומר מה שהיה ראוי להיות לכם, אז ה' ילחם, כביכול הוא רומז לאבני בליסטראות והחצים שזרקו בישראל וקבלם מלאך ה' וכמו שכתב רש"י בפסוק (שם יד, יט) ויסע מלאך אלהים:
13
י״דעל כן אמר הש"י למשה מה תצעק אלי, אמר אלי לרמוז לו כשאתה עתה מתפלל אלי אז תחזיק את החשד שלהם שחשדוך כי אתה לקחתם מדעתך, ועתה אתה עומד בתפלה אלי, כלומר שאבוא אליך להיות בעצמי ובכבודי. רק דבר מעצמך אל בני ישראל ויסעו, ואז ידעו ויאמינו שלעבר ג"כ ידך ידי, ועשייתך עשיתי, כי עברתי במצרים בכבודי ובעצמי, על כן אמר בקצרה ויסעו, ולא אמר הש"י למשה שיאמר להם שיקרע הים, שהיה נראה כי עתה נאמר ולא נרמז כבר ובאמת כבר נרמז במה שאמר הש"י במכות בכורות (שם יא, ט) למען רבות מופתי לשון רבים, הרומז על מכת בכורות וקריעת ים סוף כמו שאמר רש"י, וכל עצת ה' בזה הענין היה למשה שיחזיקו שכבר היה הכל גילוי ממנו יתברך בעצמו ובכבודו, וכל מעשה משה הם נעשו מעצמו ומכבודו:
14
ט״ווכן היה כשראו הנסים ונתקיים מאמר משה כתיב (שם יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו וקאי על מה שכתוב וירא ישראל את מצרים, ואמרו בזוהר (ח"ב נב, ב) את מצריים לא נאמר, אלא את מצרים, ללמד שהראה להם הקב"ה שר של מצרים שהיה מת וירד מגדולתו שלמעלה, והיינו מיתתו כמו שאומר (שמות ד, יט) כי מתו כל האנשים וגו', כך נראה לפי עניות דעתי הפשט לבאר הפסוקים דמה תצעק אלי כו' על דרך אלה הפסוקים של המבלי כו':
15
ט״זאמנם לענין רמז וסודות התפלה אשר אנו קיימין ביה, יש עוד לאלוה מלין לבאר. ויתבאר גם כן מדרש ברבה (כא, ד) זה לשונו, מה תצעק אלי, הדא הוא דכתיב (תהלים סה, ג) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. מהו שומע תפלה, אמר ר' פנחס בשם ר' מאיר ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא, בשעה שישראל מתפללין אין אתה מוצא שכולן מתפללין כאחד, אלא כל כנסיה וכנסיה מתפללת בפני עצמה. הכנסת הזו תחלה, ואח"כ הכנסת האחרת. ומאחר שכל הכנסת גומרת כל התפלות, המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שהתפללו בכל הכנסיות כולן ועושה אותן עטרות ונותנן בראשו של הקב"ה, שנאמר עדיך כל בשר יבואו. ואין עדיך אלא עטרה, שנאמר (ישעיה מט, יח) כי כלם כעדי תלבישי, וכן הוא אומר (שם ג) ישראל אשר בך אתפאר, שהקב"ה מתעטר בתפלותיהן של ישראל שנאמר (יחזקאל טז, יב) ועטרת תפארת בראשך, עד כאן:
16
י״זידוע להבקיאים במדרשים הלשון הדא הוא דכתיב הנאמר במדרש, עניינו הוא דיש קושיא בפסוק שמביא, וזו הקושיא מתרצה מכח הפסוק הנאמר כאן, והדא הוא דכתיב כמו והשתא אתא שפיר, א"כ צריך לידע מה היא הקושיא דיש בפסוק שומע תפלה. ואף שאמר מהו שומע תפלה, צריך ביאור מהו קושייתו בשומע תפלה. אח"כ צריך להתבונן איך זאת הקושיא תהיה מתורצת מהפסוק שבכאן שהוא מה תצעק אלי. עוד קשה, מה נפקא מינה שמתפללת בזו אחר זו. עוד קשה, וכן הוא אומר ישראל כו', מאי ואומר, וכן דרך תלמודא לשאול בכל מקום:
17
י״חמצינו ענייני בית תפלה בתרין אנפין, דהיינו תפלה צריכה להיות בהכנעה כעני בפתח כדכתיב (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף, ואמרו רז"ל (ברכות לב, ב) כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות. אבל השירות כמו שירה דפרשה זו וכיוצא בו הוא להיפך, אין שירה אלא מתוך שמחה:
18
י״טעוד יש להתבונן, כתיב (שמות טו, א) השירה הזאת, ואמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) עתה שירה בלשון נקיבה, מהו הענין. עוד יש קשיא, בשירת האנשים כתיב השירה הזאת בלשון נקיבה, ובשירת הנשים נתהפך מלשון נקיבה ללשון זכר כדכתיב אצל מרים (שמות טו, כא) ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה, ולהם הוא לשון זכר דלהן הוה לה למימר. ואנשי הצחות והמליצה אומרים, שמרים עם הנשים לא אמרו שירה, כי הנשים פטורות, רק יצאו בתופים ומחולות לשמוח, ובאו כמה בחורי ישראל לראות בשמחתם ואז צעקה מרים ותען להם לכו לאהליכם במקום שאומרים האנשים שירה וגם אתם שירו לה' כי גאה. אבל רז"ל מנגדים דבר זה, שאמרו (סוטה ל, ב) כמו שאמר משה רבינו ע"ה שירה וישראל ענו אחריו, כן אמרה מרים והנשים אחריה:
19
כ׳מכל מקום יש לתרץ קושיא זו עם קושיא אחרת, דאמרו (סנהדרין לט, ב) אין גומרין הלל בז' של פסח אף שהוא יום טוב, משום שאמר הקב"ה מעשי ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה. וכן אמרו רז"ל (שם) על בצאת החלוץ אומרים הודו לה' ולא אמרו כי טוב. וקשה על זה, הלא כתיב (משלי יא, י) באבוד רשעים רנה. ומהזוהר הבנתי תירוץ, דלא שייך רינה באבוד רשעים אלא כשנתמלא סאתם ואין בהם מתום לגמרי, אבל כשלא נתמלא סאתם ויש בהם עדיין איזה דבר טוב רק הקב"ה מאבדם בשביל ישראל, על זה אמר מעשי ידי. וכן היה באיבוד הנעשה להם, לא נתמלא סאתם לאיבוד גדול כזה, אלא הקב"ה עשה בעבור ישראל, וזהו שכתוב (שמות יח, ח) על אודות ישראל, וכן כתיב מפני בני ישראל, כלומר בשביל ישראל שיראו נקמה נעשה איבוד גדול כזה:
20
כ״אאמנם שבעים פנים לתורה. נוכל לתרץ בענין אחר, ויתבאר ע"פ מדרש רבה (שמות כג, ו) וזה לשונו, תשורי מראש אמנה (שה"ש ד, ח), עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא שנאמר (תהלים צח, א) שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה. בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' היא האמונה שישראל נוחלין בה, ועליו הכתוב אומר (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה, הוי תשורי מראש אמנה:
21
כ״בוקשה, עתידין שיאמרו לעתיד לבא הוא כפל, ודי היה בעתידין, או בלעתיד לבא. גם זה ביאור מה שאמרו באיזה זכות כו':
22
כ״גהענין הוא, מדת צדיקים הוא מיד שהובטחו לדבר טוב לומר שיר ושבח להש"י מיד אף שעדיין לא נתקיים, כי זה הוא מצד האמונה שמאמינים בדבריו ברוך הוא וברוך שמו. ומה שמשה רבינו ע"ה איחר מלומר שירה עד שנעשו המעשים, הוא בשביל שעדיין לא היתה אמונה חזקה בישראל והדא הוא דכתיב (שמות יד, לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל, כלומר אז באותו פעם שר משה ולא מקודם מיד שהובטח מהקב"ה שיבקע הים, משום שאז האמינו ישראל, כן מצאתי תירוץ זה בספר ברכת אברהם בהקדמה:
23
כ״דועל זה רמזו רז"ל בפרק חלק (סנהדרין צד, א) בקש הקב"ה לעשות סנחריב גוג ומגוג וחזקיה משיח, אמרה מדת הדין ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך ולא עשיתו משיח, וחזקיה שלא אמר לפניך וכו'. וקשה והא מכתב לחזקיה כתיב (ישעיה לח, ט), אלא לפניך קודם שעושה הדבר:
24
כ״הובזה מבואר המדרש (שמו"ר כג, ו) שעתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, כלומר עתידין כשיתבשרו להגאולה יאמרו שירה על מה שעתיד לבא, דהיינו על הנסים שיבאו שיתבשרו עליהם יקדימו לשורר מיד ויהיו בחוזק אמונתם כאלו נעשה, וזהו שירו לה' שיר חדש. ואח"כ כתיב כי נפלאות עשה, ואע"פ שעדיין לא נעשה הוא כאלו עשה. וזהו תשורי מראש אמנה, כלומר תתחיל לשורר מראש דהיינו מקדם, אשר נעשה. וזה לך מצד אמונה:
25
כ״וובזה מתורץ שהקפיד הקב"ה מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה, כלומר לאחר שטבעו בים אמרתם שירה, היה לכם להקדים ולשורר קודם הטביעה מיד לאחר הבטחה להיותכם גבורי כח ואמיץ לב בהאמונה:
26
כ״זומצינו מדה זו היתה בנשים יותר מבאנשים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים (סוטה יא, ב), כי האמינו בה' ולקחו תפים ומחולות כי האמינו בתשועת ה' אשר יעשה להם, ונתהפכו מנשים לגבורת האנשים להיותם אמיץ לב, והאנשים להנשים, על כן באנשים כתיב לשון נקבה, ובהנשים לשון זכר, כך יש לתרץ קושיא זו האחרונה:
27
כ״חאמנם לתרץ כולם ביחד, הנה כבר הקדמתי שהם ב' עניינים הפכיים תפילה היא בשערי דמעות, והשירה היא מתוך שמחה:
28
כ״טעוד מצינו תרי פסוקי דסתרי אהדדי לכאורה. כתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה, וכתיב (שם ב, יא) עבדו את ה' ביראה. על דרך הפשט נוכל לומר, על התפילה שהוא עבודה שבלב, ואמרו רז"ל (יבמות קה, ב) צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה. וענין עיניו הוא שיזכור האדם בשפלותו הוא שיעמוד לפני מלך מלכי הקב"ה רם ונשא, גם יזכור בעונותיו ואז יתמלא יראה ופחד ויעבוד ביראה. אחר כך ישים לבו למעלה, יהרהר בגדולות הבורא יתברך וביכלתו, וכי הוא יתברך האל הגדול הגבור והנורא סיבות כל הסיבות ועילת כל העילות וכיוצא בזה, ואז יעבוד בשמחה. הרי עיניו למטה מצדינו הוא ביראה, והלב למעלה מצדו יתברך, והוא בשמחה עוז וחדוה במקומו:
29
ל׳אמנם יש עוד פנימיות לדבר. כבר רמזתי למעלה (ד"ה ויען) והארכתי במקום אחר כי בין שמים לארץ מלא מקטרגים שלא מניחים לעלות התפילה, ורז"ל תקנו פסוקי דזמרה לחתך אותם שתוכל התפילה לעלות, ועל כן השח בין ברוך שאמר לישתבח שאז אין פסוקי דזמרה פועלים, חוזרת התפילה מאותן מערכי מלחמה שהן הקליפות הלוחמים נגד התפילה, ומבואר בזוהר שהם שני כתות והם נקראות שני נשים זונות, והם מחלת ולילית. למחלת יש תע"ח כתות כמנין מחל"ת, ולילית יש ת"ף כתות כמנין לילית, והם ממלאים כל חלל העולם:
30
ל״אוכבר נתבאר זה בספר קול בוכים, בפסוק (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. והענין, שבודאי אף בחורבן היו כמה חכמים וחסידים גדולים שהיו מתפללין תפילות גדולות, אבל אלו ב' נשים ענו לציון כי גבר קטרוגם ולא הועיל שום ענין להעלות התפילות, והיה מקויים (שם ג, ח) שתם תפילתי. ובמקום אחר רמז (שם א, ה) אויביה שלו, וביאר בקול בוכים כי אלו הנשים תמיד לוחמות זאת עם זאת כי הם ב' הפכים. מחלת היא הכל מחולות ושמחה, וממנה נמשכים אותן הלצים ובעלי משתה וטוב הרוג בקר ושחוט צאן. ולילית הוא להיפך לשון יללה, וממנה נמשכין בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה בר מינן, על כן הם לוחמים ביחד. ויש בזה תועלת לתפילת ישראל, כי מכח שהם טרודים ביחד אינם משגיחים כ"כ על קטרוג ישראל ואז אפשר לתפילה לעלות. אבל בזמן החורבן אז אותן האויבים שלו, עשו שלום ביניהם על כן סתם התפילה:
31
ל״בוהנה בכיבוש הארץ שלחו שני אנשים מרגלים, והם ברום מעלתם הכניעו אלו הקליפות של שתי נשים הזונות ההם עד שבימי שלמה המלך ע"ה שהיתה הלבנה במילואה ונכנעו לגמרי לפני שלמה וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט, כג). וזהו סוד (מ"א ג, טז) אז תבואנה שתי נשים זונות. כל זה מתבאר מתוך הזוהר ומבואר בספר הנ"ל:
32
ל״גוהנה בארתי על זה ענין רמז פרשת כי תצא למלחמה (דברים כ, א) במלחמות רשות הכתוב מדבר, אבל במלחמות חובה כתיב (שם טז) לא תחיה כל נשמה (ספרי א, הובא ברש"י). וענין (דברים כא, יא) וראית בשביה אשת יפת תואר. וענין סמיכת הפרשה כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. השנואה רומזת ללילית המיללת. והאהובה היא מחלת המחוללת, והיא היפת תואר. ואמר במלחמות הרשות, שהיא ארץ העמים ושם ינוחו ביותר הקליפות. אמר, וראית בשביה אשת יפת תואר, הענין כי תיקון להכניע הקליפות ההם הוא מצד עשות הטוב רומז לפעולתם, דהיינו להכניע לילית היא בסיגופים ותעניתים וצער בלב וההכנעה ובתפלה שערי דמעות, ואז נכנעת לילית. ולהכניע את מחלת, הוא בשמחה של מצוה לשמוח במצות ולשמוח בשבתות וימים טובים ולשמוח עניים וחתן וכלה ולשמוח בידיעת הבורא ובהשגת קצה מסודותיו וידיעת שמותיו ברוך הוא בתפילה. וכשאין אנחנו בארצנו, אזי ערבה כל שמחה וחדשיכם ומועדיכם וגומר (ישעיה א, יד), ושולטות הקליפות ביותר, אזי קשה במאוד להכניע לקליפות מחלת. וזהו סוד וראית בשביה אשת יפת תואר, כי היא קיימת, רק קליפת לילית אשר הכנעתה בשערי דמעות כמ"ש ובדמעות מכניעים אותה. על כן כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות (ברכות לב, ב):
33
ל״דועל אלו ב' עניינים עבדו את ה' ביראה לבטל לילית, ועבדו את ה' בשמחה לבטל מחלת, והשמחה של התפילה היא ידיעת השמות ועושה רושם למעלה עד שנעשה עטרה לראש הקב"ה וגורם למעלה יחוד שמו יתברך:
34
ל״הולזה מתאוה הקב"ה לתפילת צדיקים (יבמות סד, א), כי עבודת התפילה היא צורך גבוה כמבואר במקומו בארוכה, וזהו לא שייך רק בארץ הקדושה שאז רוחניות התפילה עולה למעלה מעלה. משא"כ בארץ העמים שהוא מקום הקליפות ומתלבשת התפילה באויר הטמא, אין שייך לומר הקב"ה מתאוה לה. ומכל מקום בשערי דמעות מכניע שהתפילה מקובלת, ובודאי לאחר שעלתה אינה נדחית ונתטהרה ונעשית עטרה, אמנם אין הקב"ה מתאוה לה מתחילה. זהו וראית בשביה אשת יפת תואר, כי אין הקב"ה מתאוה להשמחה של עבדו את ה' בשמחה מאחר שאנחנו בארץ העמים:
35
ל״וועל זה אמר יעקב אבינו לרחל (בראשית ל, ב), התחת אלהים אנכי. כי רחל אמרה (שם א) הבה לי בנים, סברה שהיא עקרה שעשה הש"י כן בעבור שהוא מתאוה לתפילה שיתפלל יעקב כמו שאמרו רז"ל (יבמות סג, א) למה היו האבות והאמהות עקרות, מפני שהקב"ה מתאוה לתפילת צדיקים. והשיב לה יעקב מנע ממך פרי בטן, ולא משום שמתאוה לתפילתי, דזה אינו שייך רק באבותיו שהיו יושבים בארץ הקדושה שהוא חלק ה', אבל אני התחת אלהים אנכי, כלומר כי אני בחוץ לארץ ואני בארץ העמים תחת שר שלהם ושם אין הקב"ה מתאוה להתפילה, והארכתי בענין זה במקום אחר (עי' בפ' ויצא תו"א ד"ה והאריך בזה הפרדס):
36
ל״זואמרו במלחמות הרשות הכתוב מדבר, כלומר שם נאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, אבל במלחמות ארץ ישראל, לא תחיה כל נשמה, כי שם נתבטלו השתי נשים זונות, וכמו שכתבתי לעיל סוד שלוח שני מרגלים לבטל אלו שתי זונות ונכנעות לגמרי בימי שלמה המלך ע"ה:
37
ל״חוזה סוד הענין מהאשה הקדושה הצדקת מרים הגה"המרים נקראת על שם (שמות א, יד) וימררו את חייהם, ובמרירות הגלות היה הזיכוך על מרירות לילית, ויצעקו בני ישראל אל ה' (שם יד, י): הנביאה עם שאר נשים צדקניות לקחה בידה תוף ומחולות. תף, חסר כתיב, לרמוז שביטלה ת"ף כתות של לילית כמו שהבאתי לעיל. ובמחולות, לבטל קליפת מחלת, וכן הדור להם לנשים צדקניות לבטל את הנשים הארורות. ותצאן כל הנשים בתפי"ם ובמחולות (שמות טו, כ), ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל:
38
ל״טובא הרמז (שם יד, כ), ולא קרב זה אל זה כל הלילה, לילה על שם לילית המקטרגת ולא הועיל קטרוגה. וכתיב (שם כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, מחל"ה רומז על מחלת, ואמר לא אשים עליך, ואדרבה נתהפך הקטרוג על מצרים, וזהו אשר שמתי במצרים. ומצאתי ברבינו בחיי שכתב אש"ר עולה כמנין דצ"ך עד"ש באח"ב, ונתקיים בהם (גיטין נו, ב) המיצר לישראל נעשה ראש, כי שר מצרים הוא הבכור הוא הראש כמו שכתבתי לעיל, ונפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונעשה לו ראש, דהיינו מכות דצ"ך עד"ש באח"ב השלים כמנין רא"ש:
39
מ׳ואז יתבאר הענין מה תצעק אלי, ישראל נתונים בצרה ואתה מאריך בתפילה. רמז לו הש"י למשה אתה סובר להתפלל אלי, והנה אלי כתיב, לרמוז שהוא יתברך מתאוה להתפילה כי אליו היא שהיא צורך גבוה כמו שרמזתי לעיל. זהו שאמר מה תצעק אלי, אתה סובר שאלי הוא ואני מתאוה לתפילתך, לא כן הוא, כי ישראל נתונים בצרה והם עוד בגלות כי שר מצרים נוסע אחריהם, ואף שאני עמהם בגלות כמו שכתוב (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, מכל מקום אין אני מתאוה להתפילה אז, רק תכניע השר דהיינו דבר אל בני ישראל ויסעו:
40
מ״אואז יתבאר המדרש שהבאתי. ואקדים מה שכתבתי במקום אחר (עי' בהגהות למס' תמיד נר מצוה הגה"ה ראשונה) בענין הקושיא אשר ראיתי בס' בית אלהים שהקשה לומר, הלא ברית כרותה היא שתפילת רבים מרוצה ומקובלת ואינה חוזרת ריקם כמו שכתוב (איוב לו, ה) הן אל כביר לא ימאס, והנה עינינו רואות שאינו כן, שהרי תפילת י"ח קבועה לכל ישראל ומתפללים ג"כ בכל יום כמה וכמה ברכות בתפלה המיוסדת על הגאולה, כמו ראה נא כו', תקע בשופר גדול כו', השיבה שופטינו כו', ולירושלים עירך ברחמים כו', את צמח כו', רצה כו', ישראל מתפללים כן ג' פעמים בכל יום ועדיין לא נושענו מהגלות המר הזה. ותירץ שם כמה תירוצים. והמחוור בעיני לענין הפשט, כי מה שאמרו תפילת הרבים מקובלת, אין הכוונה להיות נעשה ככל היוצא מפיהם בתפילתם, רק היא מקובלת שאינה חוזרת ריקם, ומתקיים מדוגמת התפילה. כגון בענין תפילה זו שאנו מתפללים על הגאולה, אע"פ שעדיין לא היתה הגאולה האמיתית, מכל מקום בכל יום ויום מתקיים מעין הגאולה, כי רבים קמים עלינו לולי ה' בעזרתה לנו כולנו אבדנו כי אנחנו כשבה אחת בין ע' זאבים:
41
מ״באמנם לפי האמת לאמתו אני אומר שאין הכוונה במה שאמרו שתפילת רבים אינה חוזרת ריקם שהכוונה יהיה שהש"י עושה רצון המתפללים. רק הכוונה היא, שהתפילה היא מרוצה ומקובלת להש"י כשאר המצות עשה שאדם מקיים, עושה סוכה ונוטל לולב וכיוצא בזה, הנה המצוה היא נחת רוח לפניו יתברך ועושה בה רושם למעלה ושכרו שמור כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולפעמים אוכל פירות בעולם הזה:
42
מ״גכן התפילה היא מצות עשה כמו שכתוב (דברים יא, יג) ולעבדו בכל לבבכם, איזה היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה (תענית ב, א), ותפילת היחיד לפעמים היא חוזרת ואינה ריח ניחוח. אבל תפילת רבים רצויה ומקובלת ונעשית עטרה ממנה והיא שמורה עד לעתיד ליתן שכר, אבל אין מן ההכרח שיעשה עתה הש"י רצון התפילה, רק היא ככל מצות עשה שאדם עושה ושכר מצוה שמור הוא, ומהתפילה נעשית עטרה:
43
מ״דוהנה אינו דומה מועטין העושין מצוה למרובין העושין מצוה (תו"כ בחקתי כו, ח), שאז הרושם יותר גדול ומתייחד המלך בכבודו. על כן ממתין מלעשות עטרה אף שנגמרה כנסת אחת וממתינין עד שיגמרו כל הכנסיות ואז עטרה גדולה. ועוד אף כשנפרדיס למטה הכנסיות, מכל מקום למעלה ישראל בשרשם הם כנסת אחת, שעל כן נקראים כנסת ישראל, כלומר שהם מכונסים ומתייחדים:
44
מ״הומעתה יתבאר המאמר. הנה קשה לבעל המאמר הקושיא שהקשתי לעיל בפסוק מה תצעק אלי, מה זה אלי, פשיטא דהתפילה אליו יתברך. וניחא ליה כמו שפירשתי שרומז בתיבת אלי, כי התפלה נוגעת אליו יתברך ונעשית לו עטרה. ואמר לו הקב"ה, בעת צרה אין אני מתאוה לתפילה כדפירשתי:
45
מ״וואמר בעל המדרש הדא הוא דכתיב שומע תפלה, כלומר מכח ביאור פסוק זה אתי שפיר הפסוק דשומע תפילה, כי יש קושיא שם שומע תפילות הוה ליה למימר, וכמו שמסיים (תהלים סה, ג) עדיך כל בשר יבואו שכולל כל המתפללים. אלא מכח הענין העטרה שנעשית אשר מרומז בתיבת אלי כמ"ש, יהיה זה הענין מבואר כי ממתין עד שנגמרו כל התפילות אשר מכל כנסיה היה עטרה קטנה ועתה נתייחדו כאלו היו כולם בתפילה אחת ביחד ואז עטרה גדולה, כי כן הוא מן הראוי מאחר שהעטרה היא לראש אלהינו ה' אחד. ועם ישראל גוי אחד בסוד כנסת ישראל, ואז אחד באחד יוגשו ועדיך הוא העטרה:
46
מ״זעוד ביאר מה שאמרנו בזה הפסוק מה תצעק, ישראל בצרה ואז אין הקב"ה מתאוה לתפילתן, אבל כשהן בחלק ה' כמו שכתוב (דברים לב, ט) חלק ה' עמו, מתאוה לתפילתן. על זה מביא עוד פסוק וכן הוא אומר (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, כלומר אני חושק בך ומתאוה לך, זהו בך אתפאר. ומביא פסוק (יחזקאל טז, יב) ועטרת תפארת בראשך, ונודע סוד עטרת תפארת הוא הקב"ה וכנסת ישראל, והקב"ה מחזיר אחר כנסת [ישראל], כי האיש מחזיר אחר אשתו והוא תפארת ומלכות כנודע, ובזכות התפילה ישמחנו הש"י בבית תפילתו אמן:
47