שני לוחות הברית, תורה שבכתב, בא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Bo, Torah Ohr
א׳כבר הקדמתי בהקדמת חלק זה הנקרא לוחות הברית מי שעוסק בתורה לשמה כדי לקיים כל מה שאפשר לו לקיים, ואף המצא ימצא מצות שאי אפשר לו לקיים כגון חלק עבודת בית המקדש בקרבנות המוזכר בפרשה זו שבעונותינו הרבים אי אפשר לקיימם עתה, מכל מקום ראוי לעסוק בדיניהם ולידע סודם איש איש לפי מדרגתו, ואז מעלה עליו כאלו עשאום. על כן מרומז קצת מהקצת מסוד מצות הנ"ל, מאותן שאנו נוהגין, ומאותן שאינן נוהגין בזמן הזה:
1
ב׳החודש הזה לכם (שמות יב, ב), לקדש חדשים ולעבר שנים. על דרך פשוטו טעם מצוה זו כדי שיבואו המועדים בזמנם, חג הפסח בחודש האביב, וחג הסוכות בזמן האסיף, ויקבעו העיבורים הן של חדשים והן של שנים ע"פ החשבון. ואף בזמן שהיו קובעים על פי הראיה, לא זזו מחשבון:
2
ג׳ועל פי הסוד, המאורות רומזות לד"ו פרצופין ואין ללבנה אור רק מהשמש, וסוד החידוש הוא כשמתקרבת לקבל מהשמש. ודבר זה צריך ביאור רחב, וביארתי במסכת פסחים בפרק תורה אור בסוד ראש חודש, עיין עליו באורך וברוחב ותמצא משאלות לבך:
3
ד׳הכלל העולה, כי הם סוד ד"ו פרצופין, על כן הנשים שומרות ראש חודש יותר מבעליהן וכמו שהלבנה לא נתמלאה פגימותה רק עד ז' ימים, ואח"כ הולכת ומאירה. כן האשה למטה ז' ימים ימי נידות, ואחר תטהר. וסתם וסת מל' לל' כמו ימי החודש. ואמרו במדרש הנעלם מהזוהר חדש (עי' פס"ר טו, א) כי האומות מונין לחמה וישראל מונין ללבנה, ולכאורה איפכא מסתברא. אמנם כשאמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך לא נתפייסה, עד שאמר לה הקב"ה ישראל לימנו בך וצדיקים יקראו על שמך (חולין ס, ב):
4
ה׳והענין כי ישראל בעולם הזה בחשיכה, ולהאומות מאיר. וכמו שהלבנה היא בחשיכה ממשלתה בלילה, כן ישראל בגלות הדומה ללילה. וכמו שהלבנה פגומה ואח"כ נתמלאת בהתחדשות, כן ישראל פגומים בעולם הזה ועתידים להתמלאות. ושחרות הלבנה רמז שמתאבלת על גלותינו, ואמרו במדרש (שמו"ר טו, כו) החודש הזה לכם כי היו ט"ו דורות מאברהם עד שלמה שהיה מולך בכיפה ואז נתמלא אור הלבנה, כי כן הלבנה בט"ו לחודש אז היא באורה הגדול, ואח"כ מתחיל למעט אורה עד סוף החודש והיא לגמרי מכוסה. כן התחיל להתמעט לאחר שלמה המלך עד דור כ"ט שהוא צדקיה ונתחשכה, שנאמר (מ"ב כה, ז) ואת עיני צדקיה עיור. אבל יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו), וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט), ויתחדש אור חדש ועל ציון יאיר, והיה אור הלבנה כאור החמה בסוד נוסח הברכה עטר"ת תפאר"ת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה, כל זה עיין באורך במקום הנזכר, דהיינו במסכת פסחים פ' תורה אור:
5
ו׳עוד יש בסוד קביעות חדשים ועיבור שנים בסוד גילגולי הנשמות המתגלגלים בדור דור, דור הולך ודור בא, והעיבור בסוד שרמזו רז"ל (כתובות קיב, א) שמושבעין אנחנו שלא לגלות סוד העיבור, ודי בזה:
6
ז׳סודות קרבן פסח, לפי פשטן הוא להראות כי גדול ה' מכל אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד, לט), ולו יתברך הכח והיכולת, אף שחלק מכבודו לצבא מעלה ושם אותם לשוטרים בארץ איש איש לפי פקודתו, מכל מקום ברצונו נותן וברצונו נוטל. כי הנה שר מצרים הוא מרכבת המשנה, כלומר דרך משל שני למרכבה. על כן הוא שר מצרים הוא מרכבת המשנה, כלומר משל שני למרכבה, על כן הוא הראשון משבעים שרים שלמעלה, והוא הבכור, כי בכור לשון גדולה, כמו שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכמו שהבכור הוא הראשון לנולדים אחריו, כן שר של מצרים לשרים הבאים אחריו, ותחת הע' שרים הם מערכת השמים וצבאיהם:
7
ח׳על כן מזל טלה שהוא הראשון של מזלות והוא הבכור שלהם, והראשון הוא בחלקו והיו המצרים עובדים אותו על שם השר שלהם, על כן תועבת מצרים כל רועה צאן. וממשלתו הוא בחודש ניסן כנודע. אמר הקב"ה החודש הזה לכם, ובניסן נגאלו וצוה הש"י ליקח שה לשוחטו ובזה הכניע מערכת שלהם שהוא טלה, ועשה משפט באלהיהם שהוא שר שלהם להודיע כי ידו"ד הוא האלהים אין עוד מלבדו כי אין כח בשום שר ומושל, ובזה נתבטלו כל העבודות זרות:
8
ט׳ובזוהר (עי' ח"ב לט, ב) בענין (שמות יב, ג) ויקחו להם איש שה לבית אבות נתבאר, כי אמר הקב"ה לישראל קחו עבודה זרה שלהם בתפיסה ג' ימים, וביום רביעי הוציאוהו לדין לשחוט, ויראו המצריים היאך אתם תופסים אותו ודיינום ויהיה להם קשה מכל המכות שעבר עליהם. ואח"כ תדנוהו באש צלי ולא מבושל, כענין שנאמר (דברים ז, כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. ולא מבושל, שלא יהיה כדבר הטמון ומכוסה ולא יהיה ריחו נודף, אלא יהיה צלי בפרהסיא וריחו נודף. ועוד על ראשו ועל כרעיו, שלא יאמרו שהוא חיה או דבר אחר, רק שיכירוהו שהוא עבודה זרה שלהם. גם לא יאכלו דרך תאוה, רק על השביעה דרך בזיון וקלון. גם עצם לא ישברו בו, שיראו עצמותיו מושלכין בשוק ולא יוכלו להצילו, ועל זה נאמר (עי' שמות יב, יב) ועשה בהם שפטים וגו', ולפי שמזלם היה טלה לכן היו עובדים לשה, ונתבאר עוד מזה בפרשת פנחס:
9
י׳ועוד מבואר בזוהר (ח"ב מא, ב) ועצם לא תשברו בו (שמות יב, מו), אתם לא תשברו עצם בו, אבל הכלבים ישברו בו. והיו באים המצריים ולקחו העצמות והטמינום בארץ כל כך שאי אפשר לכלבים ליטלום משם. וזהו ביטול עבודה זרה ממש ע"י נכרי, כי אין ישראל יכול לבטל עבודה זרה של נכרי אם לא הנכרי עצמו, וכאן שלקחו המצריים עצמם העצמות והטמינום תחת הקרקע אין לך ביטול גדול מזה, ובזה נתעלה אמונת הקדושה על הכל, ולכן עצם לא תשברו בו, וכל זה מבואר בזוהר:
10
י״אוכן איסור חמץ במשהו רומז על כח היצה"ר שהוא העבודה זרה שנתבטל בימים ההם ובזמן הזה. ואיסור במשהו, כמו עבודה זרה שאוסרת במשהו, על כן נסמוך חג המצות לאלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד, יז). ואמר (שם יב, יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, רצה לומר בשר ובמערכת שלו ובדוגמתו שלמטה בכולם אעשה שפטים, על כן אמר אלהי מצרים לשון רבים. וזהו החודש הזה לכם, רצה לומר החודש הזה שהוא ניסן הצומח בו מזל טל"ה הוא לכם, לכם הוא נתון:
11
י״בוזה לשון הרקנאטי, ובענייני הפסח אתן לך כלל אחד. כבר ידעת כי גאולת מצרים היתה ע"י מלאך הגואל בכח השם הגדול, זהו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. והשה מן הפסח רומז אליה (רצה לומר מדת מלכות), וזהו רמז זאת חקת הפסח. וכבר נודע כי זאת היא מדת מלכות תקרא ג"כ חקה. ועל כן כל בן נכר לא יאכל בו, לדחות ממנה כחות הטומאה והקליפות. ובעבור היתה כלולה מהרחמים, על כן צוה להיות זכר, כי המדות כוללות זו את זו כענין שאמרו רז"ל (ברכות יא, ב) להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. וצוה ג"כ להיות תמים, כי הוא בא לרצון שם הנכבד רמז לשכינה שנאמר בה (שה"ש ד, ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך, כי מאחר שבא לשום שלום בעולם, כל מדות הדין ספו תמו והכל שלום היפך ישמע בה על פני תמיד חלי ומכה, והבן זה מאוד:
12
י״גוהיתה מצות שחיטתה בין הערבים בעת תפילת המנחה שתקן יצחק אבינו ע"ה, וכבר ידעת עניינה. ונתינת דם על המשקוף ועל המזוזות, הוא דוגמת הקרבה למדה ההיא (רצה לומר למלכות שהיא נקראת פתח האהל) כענין שנאמר (שמות יב, יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וגו'. והיתה מצות אכילתו בלילה, רמז למדת לילה, ועל כן לא תותירו ממנו עד בוקר. וטעם להיותו צלי אש, לרמוז לאש של מעלה אוכלת אש וצריך להתיש כחה וכח המקטריגים המקבלים משם. וזה טעם איסור בשול במים, עד כאן:
13
י״דורצה לומר, כשממשיכים אש הגבורה בכוונה פנימיית דרך קו האמצעי, יחליש אש שלמטה ויאכל אש המקטרגים כאשר יחליש האש כח השה. והענין כי בדבר הבא מצד שלהם דהיינו כח המקטריגים, באים מצד הגבורה שהיא מדת הדין, ובזה עצמו מכלה המקטריגים בהתעוררות הרחמים וליל שמורים הוא ליי':
14
ט״ועוד רמזתי סודות נפלאות ורמזים גדולים בענין קרבן פסח, הלא הם כתובים במסכת פסחים שלי פרק תורה אור. גם שם תמצא סוד חמץ ומצה, ואכילת מצה בערב, עיין שם ותמצא נפלאות. עוד תמצא שם כמה פסוקים וכמה עניינים השייכים בפרשה הזאת, ומה לי לכפול הדברים להודיע את אשר כבר הודעתי:
15
ט״זהמול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח). הנה מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח (מכילתא בא טו ד"ה ומלתה אותו), הטעם כי בעוד כחות הטומאה והערלה עליו אינו ראוי לידבק בשכינה, ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה. ועוד יש ענין על מה שישראל לא נגאלו רק בדם פסח ובדם מילה, הארכתי בו במסכת פסחים שם פרק תורה אור עיין עליו. ובפרט כי ענין מצרים היה לטהר ברית קודש ולתקן הקלקול של ק"ל שנה של אדם הראשון שהוליד רוחין ושדין מהזרע שיצא ממנו לבטלה, על כן לא נולד הגואל רק אחר ק"ל שנה שהיו בגלות, כי יוכבד בת ק"ל שנה היתה כשחזרה ולקחה עמרם והולידה את משה רבינו ע"ה, וכבר רמזתי מזה ג"כ בפרשת שמות:
16
י״זועתה באתי להודיע מה שכתב מזה האר"י ז"ל כפי מה שמצאתי כתוב בקונטריס שלו, ואגב אודיע כמה מילי מעלייתא אשר ביאר הרב ומזה יתבארו כמה פסוקים בזאת הפרשה. וזה לשון הקונטריס, לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו כו' (בראשית מא, נה). כבר הודעתיך מאמר רז"ל (בר"ר צא, ה) כי יוסף מהל אותם. וסוד הדבר, דע כי הודעתיך שאותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה רבינו ע"ה היו להביא להציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון, ולכן נדונו בעבודה קשה לצרפם וללבנם. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ובדור הפלגה גם הם חטאו וכו' כענין אדם והיו משחיתים זרעם כנודע. והנה אותם ניצוצות שהיו בני בניהם של אדם:
17
י״חוהנה אותם אשר יצאו בדור המבול, הנה אלה הם סוד אלו המצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית העליון לפי שיצאו משם בסוד קרי, וזהו (בראשית מז, כא) את העם העביר אותם לערים מקצה גבול מצרים וכו', כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל ומטלטלם לצרפם וללבנם, ואלו הם הערב רב:
18
י״טוזהו סוד (שמות א, ט) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל, כי תחלה אמר הנה עם בני ישראל, ואח"כ אמר (שם יב) ויקצו מפני בני ישראל. וסוד הענין, כי הלא עבדים היו אותם שנימולו והיו נוהגים בעריהם מנהג ישראל, ואמנם ראה פרעה אלו הנקראים עם בני ישראל ואינם ישראל ממש עצמם, וזהו הנה עם בני ישראל וכו'. וזהו ויאמר אל עמו הנה, פירוש כי הנה גם אלו היו מצריים, רק שלא היו עמו של פרעה רק עם בני ישראל, ולכן ויאמר אל עמו אלו המצריים שלו היו, עם בני ישראל. ואח"כ ויקוצו מפני בני ישראל, שהם ישראל ממש. ובזה תבין קצת טעם למה גלו ישראל במצרים, בשביל ניצוצות אלו שלקטם ערות מצרים, והבן:
19
כ׳וזהו סוד (שם יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם, כי אלו היו סוד הערב שנתערבו ניצוצות הקדושה אלו במצרים, ולפיכך רצה משה להעלותם. אך הקב"ה ראה שהנה עדיין לא היו מתוקנים וראוים ולא היה רוצה להוציאם עדיין. ואמנם ב' מינים היו, ואלו נקראו ערב רב. ויש שנקראים ערב קטן, כנזכר בזוהר פרשת כי תצא (עי' ח"ב קצא, א) דאית ערב רב, ואית ערב זעירא, כי בסוד בין הערבים ואלו הם ערב רב שיצאו מסוד הדעת העליון הנקרא רב, לא מצד היסוד הנקרא קטן, ולכן ערב רב בגימטריא דעת. ואלו שחטאו וקצצו למעלה בסוד עם קשה עורף בפרשת עקב (דברים ט, ו), ועיין שם בסוד ד' דאחד:
20
כ״אוזה (שמות יג, ב) קדש לי כל בכור וגומר. כי יש קושיא אחת גדולה בכתובים אלו. כי תחלה אמר השם יתברך קדש לי כל בכור, ומשה לא עשה כן רק (שם ג) ויאמר משה אל העם זכור וכו'. ואחר כך בפרשה שניה (פסוק יב) אז ציוה מצות הש"י והעברת [כל] פטר רחם וכו', וזהו תימא גדולה:
21
כ״באך הענין כי הלא כבר בארנו כי משה רבינו ע"ה היה רוצה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא כן השי"ת לפי שלא היו ראוים. והנה אמר קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא עם שהוא הערב רב לפי שעדיין לא היו מתוקנים ולכן אין ראוי לקדש את בכורותיהם, ובפרט כמו שידעת כי סוד עון הקרי עולה עד הדעת העליון הנקרא בכור. ואמנם משה רבינו ע"ה ראה שאם עתה מצוה שהיתה ראשונה בצאתם ממצרים והיה נותנה לישראל ולא [להם], היו חוזרים למצרים בראותם שאינם נכנסים בסוד אחד, כמו שעשו אח"כ בעגל שראו הארון נוסע לפני בני ישראל ולא לפניהם., ולזה אמרו (שמות לב, א) קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. מפחד זה התחיל משה לומר מצוה זו השוה לשניהם להם ולישראל שהוא מצות החמץ, ובכלל דבריו הודיעם שאין להם חלק במצות קדושות בכורות:
22
כ״גזה ענין הלא תחלה נאמר בלשון רבים (שם יג, ג) אשר יצאתם, (שם ד) היום אתם יוצאים וכו', וכל שאר הפרשה נאמר בלשון יחיד (שם ה) כי יביאך וגומר. והוא כי בתחלה דבר עם ערב רב אמר (שם ג) זכור וכו', ואמר (שם) מבית עבדים, פירוש שמצרים נקראים בית עבדים שנשתעבדו שם ישראל, ואין הכוונה שהם נשתעבדו שם. וזהו (שם ג) ויאמר משה אל העם, שהם הערב רב, ואומר כי בחוזק יד וכו', פירוש כי לבני ישראל לא היה צריך כל כך חוזק כי בטענה גדולה בא משה אל פרעה, שלח את בני ישראל ויעבדני (שם ז, טז). אך אלו שהיו מצרים כמותם לולי חוזק יד והנסים והמופתים לא היה משלחם פרעה, וזהו כי בחוזק יד כו'. ולכן גם אתם ולא יאכל חמץ:
23
כ״דוהענין כי כבר הודעתיך שערב רב הם בסוד הדעת העליון דבינ"ה, וסוד מלכות של הבינה, והוא סוד המצה השמורה העליונה, והיא ד' דאחד רבתי כמו שבארתי בסודי המצה ועיין שם, ולכן נצטוו ישראל במצה. והנה גם שם הוא סוד (שבת לג, ב) דעתן של נשים קלה, כי מצה בגימטריא קל"ה. והנה אמר (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים, הציע להם הקדמה זו לומר כי תשמעון שאני מצוה מצוה זו אחת לישראל ולא לכם אל תתמהו על זה, כי אין אתם צריכין לה (לא), לפי שאין הקב"ה חפץ בכם, כי הלא מצות מצה הנוגעת לכם כבר נתתיה לכם גם כן, אבל זו האחרת אתם פטורים בה. והטעם כי הלא אתם יוצאים היום וכו', פירוש בני ישראל נצטוו על פטר רחם לפי שניצולו בכורי ישראל ולכן נצטוו עליהם, ואמנם זה היה בלילה אחר חצות בעבור מכת בכורות ולכן שלחם פרעה ולכן מחוייבים במצוה זו. אבל היום אתם יוצאים, ולא בלילה ואתם פטורים ממצות קדושות בכורות:
24
כ״הואחר שפייסם, הפך פניו נגד ישראל ודבר עמהם בלשון יחיד. ולפי שמצות ישראל בענין החמץ היא טעם משונה מטעם ערב רב, בעבור זה עשה ה' לי, ולא בעבור הערב רב, ולכן חזר ואמר להם מצות החמץ בדרך אחרת ולהשוותם עם ערב רב במצוה זו, ואחר כך אמר עיקר הכוונה שהיא מצות קדושת הבכורות וזהו והעברת כל פטר רחם וכו', עד כאן לשון הקונטרס:
25
כ״וועתה נחזור לענין העבודה המוזכר בפרשה זאת כמה פעמים. (שמות יב, כה) ושמרתם את העבודה הזאת, (שם כו) מה העבודה הזאת. וכבר כתבתי בענין סדר שובבי"ם ת"ת שבפרשה זאת מדבר מענין מעלת העבודה. והנה אבאר קצת פסוקים מענין העבודה (שם י, כד-כו). ויאמר לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יצג גם טפכם ילך עמכם. ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו וגו'. וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה:
26
כ״זויאמר משה גם אתה תתן בידינו, יש להקשות האי גם אמאי קאי. וכי תאמר דגם בא לרבות נוסף על מקננו שילך עמנו, תתן לנו גם אתה, הלא הליכות מקננו לא הוזכר עדיין עד אחר כך. עוד קשה מה שאמר לפרעה שיתן לו משלו זבחים ועולות, וכי פרעה בר הכי הוא. הוה ליה למימר, גם אתה תתן בידינו בקר וצאן:
27
כ״חעוד קשה לישנא דואנחנו לא נדע מה נעבוד מה רוצה לומר בו, ורש"י פירש (פסוק כו ד"ה לא נדע) לא נדע מה נעבוד, כמה תכבד העבודה שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו. ודבר זה תמוה לכאורה, איך הש"י שהיא צדיק וישר יחפוץ נמנעות, דהיינו שיתן האדם יותר ממה שיש בידו:
28
כ״טאמנם יש לתרץ קושיא זו שהוא על דרך שאמרו (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, והנה מי שהוא עשיר אזי הוא יכולת בידו ליתן חומש כי נשאר לו הרבה, למשל מי שיש לו אלף צאן, אף אם יחפוץ הש"י ממנו עד החומש דהיינו שני מאות צאן מכל מקום נשארו לו ח' מאות. אבל מי שאין לו רק ק' צאן ויקח ממנו החומש, אזי נשאר לו מעט. נמצא אין מהנמנע אצלו מליקח ממנו החומש, אבל אין ביכולתו. ומה שאמר יותר ממה שבידינו, פירוש ממה שביכלתינו, על כן אמר משה לומר שיתן גם הוא לנו, ואז יהיה לנו ריבוי אז ביכלתנו ליתן מה שיבקש הש"י, כי עכ"פ לא יבקש רק עד החומש, כך יש לפרש:
29
ל׳על דרך הפשט נוכל לפרש הפסוקים אלו על דרך הפסוקים דלעיל (שמות י, ח-יא), ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים. ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך וגו'. עד לא כן לכו נא הגברים וגו'. ויש להקשות מי ומי הכפל לשון, הוה ליה למימר מי ההולכים. עוד קשה למה אמר משה רבינו ע"ה נלך נלך ב' פעמים, הוה ליה למימר בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאנינו וגומר נלך. עוד קשה מהו זה לא כן:
30
ל״אהענין היה, פרעה אמר איני מבין הלשון של עבודה שאתם אומרים, אם עבודה פירושו מעשה עבודת קרבן, או עבודה, פירוש מעשים דעלמא מצות השם ולא קרבן. והיתה סברא קיימא אם פירוש של עבודה לעשות מעשים טובים, לזה שייך אנשים ונשים וגם הטף, וכמו שאמרו רז"ל (חגיגה ג, א) בפרשת הקהל (דברים לא, יב) טף למה באים כו', אבל אין צורך בבקר וצאן. ואם עבודה פירושו קרבן, אזי בודאי צורך בבקר וצאן, אבל אין צורך רק בגברים, דהיינו זקנים ונערים אבל טף ונשים פסולים לעבודה של קרבן. על זה אמר פרעה מי ומי ההולכים, רצה לומר מי ומי, שאם עבודה פירוש מעשים, אזי ההולכים אנשים נשים וטף ולא בקר וצאן. ואם פירושו קרבן, אזי ההולכים הגברים שהם הזקנים וגם נערים, וגם בקר וצאן, אבל לא נשים וטף:
31
ל״במשה רבינו ע"ה הבין דבריו והשיב, הנה בנערינו ובזקנינו נלך. והפסיק בתיבת נלך כלומר, כי לפי דבריך עכ"פ אלו ילכו יהיה פירוש של עבודה איך שיהיה. אח"כ אמר לו גם בבנינו בבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך, כלומר גם אלו שנופלים תחת החלוקה הנ"ל לפי דבריך דהיינו שלא ילכו הבנות, או לא ילכו הצאן ובקר, אנחנו רוצים בזה שהכל ילך עמנו. אז התקצף פרעה וחזר מהברירה שנתן להם מי ומי ההולכים יהיה או כך או כך, ואמר יהי כן וגו' שאניח אתכם ואת טפכם, לא כן שיהיה הברירה שאמרתי בתחילה, רק לזה הדרך לבדו אני רוצה שתלכו הגברים עם הבקר וצאן לזבוח, והנשים והטף ישארו כי ראיתי והבנתי אותה אתם מבקשים דהיינו הרעה של הברירה:
32
ל״גאחר כך במכת החושך נכנע יותר וחזר ונתרצה לברירה הנ"ל, ואמר (שמות י, כד) גם טף ילך עמכם, עם הגברים. ולא זו, אלא הוסיף עוד במקצת ליקח מהצאן שיעור נדבותינו והמותר יצג פה. וזהו שאמר (שם) צאנכם ובקרכם יצג, כלומר הצאן והבקר שלכם דהיינו מה שנשאר אחר הנדבה יצג פה, הרי שהוסיף במה שהרשה את הטף, על כן אמר גם טפכם כי ריבה עתה את הטף, וצאן ובקר אמר לשון רק שהוא מיעוט למעט שלא יקחו רק כפי נדבתם לזבחים ועולות. ובזה מיושב לשון רק וגם, כי רק הוא מיעוט, וגם הוא ריבוי:
33
ל״דהשיב משה רבינו ע"ה (שם כה), גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, כלומר מה שנתרצית שנקח מבקר וצאן שלנו כפי שיעור נדבתינו זהו מילתא דפשיטא. וגם אתה, אפילו ראוי שתשלח זבחים ועולות כי מקבלים מן העכו"ם כמו שאמרו רז"ל (חולין יג, ב) איש איש, מלמד שהעכו"ם נודרים נדרים ונדבות בישראל. וגם מקנינו ילך עמנו, כלומר אף מקנינו שאתה אומר מה שהוא חולין הנשאר לאחר נדבתינו שישאר פה, אני אומר שילך עמנו, למה, כי אנחנו לא נדע מה נעבוד וגו', כלומר לא שייך לומר שנקח עמנו כפי שיעור נדרים ונדבות שלנו, כי אנחנו איננו יודעים השיעור כי אולי יחפוץ יותר ממה שנדרנו ונדבנו שיש בידינו אתנו, על כן אנחנו צריכין ליקח כל בקר וצאן שלנו, זהו דרך פשט:
34
ל״האמנם יש ג"כ דברים פנימיים. ומתחילה נקדים מדרש (שמו"ר יד, ד) ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. א"ל משה לא תהיה סבור שאנו נזבח משלנו כלום, אלא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, שנקריב להקב"ה על שמך, עד כאן. וקשה איך אמר לא נזבח משלנו, א"כ מה העבודה זאת לנו. עוד סותר לזה מה שאמר גם אתה תתן, שרצה לומר נוסף על זבחים ועולות שלנו. עוד קשה מהו זה הענין שנקריב להקב"ה על שמך:
35
ל״וגם בפסוק (שמות י, כו) לא תשאר פרסה, יש להתבונן איך שייך שארית פרסה, כי אם נשאר פרסת הרגל ממילא נשארת הבהמה כולה, ולמה הוזכר פרסה. ואונקלס נראה שהוא תקן אותה, כי לא תרגם בשוה פרסה הנאמר כאן לתיבת פרסה הנאמר בפרשת שמיני (ויקרא יא, ג) שם תירגם פרסה פרסתא, וכאן תירגם פרסה מידעם. אבל רש"י פירש כאן כמו בשמיני וזה לשונו, פרסה, פרסת הרגל פלטנא בלע"ז, עד כאן לשונו. וכן בתרגום יונתן גם כן פרסתא:
36
ל״זראשית דבר צריך ליתן טעם למה מעשה קרבן נקרא עבודה יותר מכל מצות פעולות מעשיות, בודאי בכולם עבדים אנחנו להש"י ועובדים אותו מיראה ומאהבה:
37
ל״חהענין כי כל פעולת המעשיות הם פעולות הנעשים מחוץ ממנו כגון עשיית סוכה ולקיחת לולב, וכן כמעט כל רמ"ח מצות עשה. אמנם במעשה הקרבן, העובד הוא העבודה, ונקרא עבודה כי היא עבודת העבד בעצמו, והעבד הוא העבודה. משא"כ העושה סוכה, אין הסוכה העבד, אבל מעשה קרבן הוא כעבד עצמו, נמצא העבד עבודה. כיצד, נודע שמעשה הקרבן הוא בסוד כופר נפש תחת נפש, וכששוחט הבהמה יתעורר בלבו הנה אני חייב שחיטה ויעזוב דרכו ויתודה ויהיה כאלו נשחט הוא, וכן כשמנתת הבהמה יחשוב כן, וכן כשזורקים את הדם, וכן בהקטרת האברים על האש. וכמו שאמר אברהם אבינו על האיל (תנחומא שלח יד) יהיה כאלו עשוי בבני, כאלו נשחט כאלו נשרף כאלו אפרו צבור. הרי הנעשה בבהמה הוא כאלו נעשה בגופו. וכן מקריבים לחם ויין מנחה ונסכים שהם דברים שהם מזון הגוף אשר עליהם יחיה האדם. נמצא עבד העובד הוא העבודה, כי אף שהעבודה היא בחוץ, כלומר נעשה בבהמה ולא בו, מכל מקום הכוונה היא עבודת פנים כמו שכתבתי. ועל כן נקרא העבודה קרבן, כי בזה הוא מקריב את עצמו להש"י שמוסר לו גופו, ואז מתעלית נשמתו ומתרוממות ומתקרבות למעלה למעלה למעלה ואז הוא קרבן לידו"ד:
38
ל״טוהנה היתה לפנים העבודה בבכורות שהם הראשיות וסימנך (ויקרא ב, יב) קרבן ראשית, וכל ענין השליחות לפרעה היה כי בני בכורי ישראל (שמות ד, כב), ישראל הם הבכור האמתי, על כן ראוי להם העבודה, כי על כן לקח יעקב מן עשו הבכורה כי לא היה ראוי לעבודה:
39
מ׳והענין הש"י הוא עילת כל העילת סיבת כל הסיבות, הוא הקדמון האמתי ראשון ואין ראשית לראשיתו, וברא העולמות ומה שבתוכם והכל הולך בהשתלשלות ומתפשט ויורד. וכבר רמזתי ענין הקרבן שהעבד העובד נעשה עבודה ומקריב את גופו למעלה אז הוא מטפס ועולה ממדריגה למדריגה למעלה למעלה ומתקרב להראשית הוא יתברך. על כן העבודה ע"י הבכור שהוא הראשית, ואע"פ שאין זה הראשית דומה לראשית של הש"י, כי הבכור אע"פ שהוא ראשית להבנים שנולדו אחריו, מכל מקום יש ראשית לראשיתו, כי קדמו לו אביו ואמו שהולידו אותו, וכן קדמו לאביו ואמו הוריהם, וכן כולם, עד הש"י בכבודו ובעצמו הוא הראשון שאין ראשית לראשיתו והוא הקדמון המוחלט. מכל מקום מאחר שיש בבכורים ענין קצת ראשית, דהיינו בערך הנולדים אחריהם, מהם יוקח לעבודה אע"פ שהם מראשית ולא כל ראשית, ואז במעשה עבודת הקרבן מתקרב ההשתלשלות של ההתפשטות אשר נתרחק עתה הולך ומתקרב להראשית ואז קרבן ראשית:
40
מ״אוהנה מצינו שר של מצרים שנקרא בכור, שהוא הראשית של ע' שרים והוא מרכבת המשנה. ומצרים שניה לארץ ישראל (עי' תנחומא שלח ח) שהיא חלק ה', והיא ראשונה לארץ העמים שהם חלק ע' שרים. ומצינו ג"כ עשו הוא יצא ראשונה והיה בכור לפי הנגלה, גם שר שלו מלמעלה הוא מושל גדול והוא החריב את הבית בעונותינו כמ"ש (תהלים קלז, ז) באומה שלו למטה זכור ה' לבני אדום, ועדיין הממשלה בידו באופן ששר של מצרים הוא הראשון, שהיו ישראל בגלות תחתיו ואח"כ הושפל ושר עשו הוא האחרון המושל הגדול אשר בעונותינו ישראל תחתיו כי הגלות נקרא על שם גלות אדום, נמצא הוא הראש מהשרים עתה כמו שכתוב (איכה א, ה) היו צריה לראש, כל המיצר לישראל נקרא ראש (גיטין נו, ב). והענין כי השכינה אינה זזה מישראל להשגיח עליהם, וזו ההשגחה וההשפעה הולכת דרך השר ההוא. וזהו ענין השכינה בגלות, כביכול נמצא זה השר הוא הראש. ואז חזר עשו להיות בכור עד הקץ שיורידהו הקב"ה:
41
מ״באמנם בפנימיות הבכור האמתי הם ישראל כי הם ראשית הבריאה, כי ישראל עלו במחשבה קודם שנברא העולם כמו שאמרו רז"ל (ב"ר א, ד), ועוד אמרו (שם) בראשית בשביל התורה וישראל שנקראו ראשית. כי ראשית מחשבת הבריאה היה בשביל ישראל שיקבלו את התורה, על כן ישראל הם הבכור האמתי. אך מפני חטאינו אנחנו בגלות ואז השר ההוא הוא הראשית לנו ונעשה לראש ובו מתלבש השכינה כי נטלה גאותן של ישראל ויתנה לו כמו שאמרו רז"ל, עד ישקיף וירא ה' משמים ויגאלנו:
42
מ״געל כן רמז משה רבינו עליו השלום שהוא ראוי גם כן להקריב זבחים ועולות בסוד קרבן ראשית, כי הוא הבכור לפי שעה. וכן ירמוז גם כן על שר אדום שהוא הראש מצרי ישראל שהיו צריה לראש, ולא זו אלא אפילו כל שבעים השרים אע"פ שאין כולם נעשו לראש על ישראל מכל מקום יכולין להקריב קרבן כמו שאמרו רז"ל (חולין יג, ב) שהגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל, והטעם כי יש להם ראשית גם כן, דהיינו אף שהם קליפות והם מסטרא דשמאל, מכל מקום בשרשם יש להם אחיזה בקדושה, כי אין דבר בעולם שלא יהיה נשרש למעלה כי הוא יתברך היוה את כולם ומחיה את כולם. ומה שיש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין לו עוד מציאות זולתו יתברך, על כן בשרשם הם קודש כי נאחזים בקדושה, רק בהשתלשלותם נעשה קליפה וטמאו את עצמם, על כן מצד הראשית שלהם שהוא אחיזתם בקדושה שייך קרבן ראשית ומקריבין ומקבלים השפעה:
43
מ״דוזהו ג"כ ענין (גיטין נו, ב) כל המיצר לישראל נעשה ראש, כי אף כשישראל תחת האומות, אינם רק תחת הראש שלהם שהוא מקור קדושתם, ולא תחת הטומאה שמטמאים את עצמם, כי שרשם שהוא הראש שלהם הוא קודש. וזהו ענין הגוים נודרים נדרים ונדבות, אבל לא חטאות ואשמות, כי חטאות ואשמות שלהם הוא טומאה, אבל הנדרים והנדברות מצד השורש הקדושה שלהם, כי יש להם שורש בקדושה. וזהו ע' פרי החג כנגד ע' השרים (סוכה נה, ב) כמבואר במקומו בארוכה (עי' מס' סוכה תורה אור). ומכל שכן אלו השרים הגדולים שהיו צרי ישראל ונעשו לראש, והם היו בכור כמו שר מצרים הראשון למשול על ישראל, ושר אדום הוא האחרון. ועשו הוא בכור ללידה והוא העקב והסוף של ישראל. וזהו ענין (בראשית כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, ובעת ממשלתם היתה השכינה מתלבשת בהם להשפיע לישראל:
44
מ״הוזהו סוד (שמות י, א) למען שתי אותותי אלה בקרבו, ורומז לאותיות שם ידו"ד המתפשטים בשכינה המתלבשת, כי כבר כתבתי בפרשיות הקודמות שכל נסים ונפלאות מצרים היו בשם ידו"ד וכמו שאמר הקב"ה אני ידו"ד והודיע ששמו ידו"ד. ועל אותיות זה השם אמר למען שתי אותיות אלה בקרבוהגה"העל כן שיתי אותותי שתי חסר כתיב, מלשון שתי, כלומר ב' אותיות הראשונות:. והענין הוא סוד המתבאר בזוהר בפסוק (קהלת ח, ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, כי כמו שהיו צריה לראש ע"י התלבשות השכינה כמו שכתבתי, כך בבוא עתם אזי התלבשות השכינה בו ולהכניע, וזהו אשר שלט האדם, שהוא סוד אדם אשר על הכסא, באדם, שהוא אדם בליעל אזי שולט האדם באדם לרע, ומאותיות שמו נתפשטו הכנעת השר שהוא הבכור. והמכות באומה של מטה, דהיינו מצד יו"ד מהשם נתפשטו י' מכות. ומצד ה' מהשם נתפשט שכל מכה וכמה היתה של חמש מכות כדברי ר' עקיבא בהגדה. ואף ר"א שאמר שכל מכה ומכה היתה של ד' מכות, מכל מקום הד' מכות עם הכולל דהיינו עצם המכה דם צפרדע כו' הוא חמש:
45
מ״וודע כי גאולת מצרים אף שהיתה גאולה גדולה, מכל מקום אינה גאולה בהחלט עד לעתיד ואז יתגלה אותיות שם ידו"ד כולם, משא"כ עתה לא נתגלה כי אם אותיות י"ה כמו שכתוב (שמות יז, טז) כי יד על כסא י"ה, וכמו שאמרו רז"ל (שמו"ר כג, יא) שירה חדשה נאמר בלשון נקבה, כי הגאולה היתה מצד עולם הנקיבה, ולעתיד יברא ה' חדשה ונקיבה תסובב גבר, ככתוב בספר ירמיה (לא, כב), כי תתעלה הנקיבה להיות כתוקף הזכר בסוד (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ויהיה שיר חדש בלשון זכר, וכבר הארכתי בזה בביאור ההגדה, ואז יתייחדו ויתעלו אותיות ו"ה מהשם שהם סוד ד"ו פרצופין זכר ונקיבה ויתייחדו ונקראו שמם אדם ביחד בשם הזכר:
46
מ״זוהנה שמעתי מדורשי רשומות שאמרו רמז בזה הפסוק (שמות ח, יט) ושמתי פדת בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה. כי הנה פדת כתיב חסר והיה ראוי להיות מלא. וכמו שכתב רש"י באיכה (א, ו) בפסוק וילכו בלא כח לפני רודף, כל רודף שבמקרא חסר, בר מן דין, כי רדיפה מלאה נרדפו, ועל זה נתרעם הפייטן מלא רודפתי וחסרה שנת גאולי, כי שנת גאולי בא כתיב חסר (ישעיה סג, ד), וכן בכאן כתיב פדת חסר. על כן אמר (שמות ח, יט) למחר יהיה האות הזה, כלומר יש מחר שהוא לאחר זמן ורומז על גאולה אחרונה, אז יהיה מלא באות הזה, כך שמעתי:
47
מ״חוהנה אתן תוספות ביאור. רש"י כתב בפרשת בחקותי בפסוק (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקוב, בה' מקומות נכתב יעקב מלא, ואליהו חסר, בחמשה מקומות נטל יעקב אות משמו של אליהו עירבון שיבא ויבשר גאולת בניו. וענין ה' פעמים ו' רמז לוא"ו וה"א מהשם, ויעקב הוא מרכבה לשם ידו"ד, על כן נטל למשכון מן אליהו ה' פעמים ו' שיתגלה בגאולה אחרונה, והה"א שהיא הנקיבה תתייחד עם וא"ו שהוא הזכר ויתעלה לאותיות י"ה, ומשירה חדשה תהיה שיר חדש ונקיבה תסובב גבר והיו לאחד, והשירה הזאת שהוא לשון נקיבה יהיה השיר הזה. וזהו למחר יהיה האות הזה, דהיינו וא"ו שיתמלא פדות וגם גאולי, ואמר הזה, כי זאת תהיה כמו זה, רמז לדבר במספר קטן עולה זאת כמו זה, ועולה י"ב נגד י"ב צירופי שם הוי"ה שיהיה ידו"ד אחד ושמו אחד, וכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים כן אראנו נפלאות. אמנם יציאת מצרים יהיה טפל, וגאולה אחרונה עיקר (ברכות יב, ב), ואז יקוים בעצם למען שיתי אותותי אלה:
48
מ״טנחזור לענין, התלבשות השכינה בהשר, הוא מעלה גדולה להשר, אבל אח"כ נתהפך לשלוט בו לרע ולהכניעו כמו שכתבתי לעיל. וזהו ענין (שמות י, ב) אשר התעללתי במצרים, פירש רש"י (ד"ה התעללתי) שחקתי, וצריך להבין מהו ענין השחוק. ולפי מה שכתבתי בענין שר מצרים הוא מובן, כי כשהשר ברום מעלתו אז אינו זוכר באחריתו, כי מאיגרא רמא יפול לבירא עמיקתא, והתלבשות שגרם לו המעלה זה בעצמו יורידו. ויושב בשמים ישחק הוא ברוך הוא יודע העת והרגע אשר מכח התלבשות הזה ישפילנו יכניענו כמו שכתוב (שמות י, ג) עד מתי מאנת לענות מפני, וענין ההכנעה היא להתהפך מרע לטוב כענין סמאל שרו של עשו שהודה על הברכותהגה"הוזה לשון הרקנאטי פרשת בשלח, ודע כשהקב"ה רוצה לעקור אומה ולהשפילה, משפיל השר שלה תחילה במרום, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא טו, א) אין אומה נופלת אלא אם כן נופל שרה תחילה, שנאמר (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום וגו'. וכשממעט השפע מזה ומרבה לזה, או מתבטלין הממונים כשיגיע ממונה אחר לבטלן, אז היא מלחמה בין מלכי האדמה, וזהו שנאמר (דניאל ח, י) ותגדל עד צבא השמים ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמסם, להודיע כשלקו הממונים למעלה על כל פנים לוקים אותן שהם תחת ממשלתם. ואמרו רז"ל בפסיקתא, קל מן שמיא נפל, מהו קל, אמר ר' יוסי בן חלפתא, השר שלו קל היה שמו, זהו קל מן שמיא נפל. ודע והאמן כי כשרדף פרעה אחרי ישראל כי המלחמה היתה למעלה ולמטה, זהו (שמות יד, ז) ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים, כי שר של מצרים נתחבר עם סמאל, ונתוספו לו שש מאות לבד רכב מצרים, זהו וכל רכב מצרים. ובאו להלחם עם אדנ"י, שנאמר (שם יד) ה' ילחם לכם. ולפי שהיו ישראל סרבנים על הים, לפיכך היה מלחמת השרים קשה. ואז לבש הקב"ה ג' מיני מלבושים, לבוש מלכות לתפארת גאון יעקב, לבוש החסד מצד אברהם להציל בניו, לבוש מלחמה מצד הגבורה להלחם עם מרכבות של מצרים וסמאל הרשע, ואלו השלושה מלבושים הם בסוד (שם יט-כא) ויסע ויבא ויט. וזהו סוד (שם כה) ויסר את אופן מרכבותיו, הם האופנים העליונים שהיו מנהיגים למצרים שלמטה במרוצה, ובהשברם נשברו כחותם למטה, ואז אמרו (שם) אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים של מעלה, עד כאן לשונו:
ומתוך מאמר זה שאמר כשנלקה שר של מעלה אזי נעשה מלחמה למטה, יתורץ הקושיא שהקשו המפרשים בפסוק שאמר (שם יב, כג) ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, מאין היה המשחית, הלא הקב"ה היה בעצמו ובכבודו עשה מכת בכורות. אלא הענין הוא שהקב"ה בעצמו ובכבודו השפיל את השר של מצרים, כי הוא השר הגדול שבהשרים, על כן הוצרך הקב"ה בעצמו ובכבודו להשפילו, וכשהושפל, אז במצרים של מטה באו המשחיתים והמיתו את בכוריהם. והארכתי בענין הזה במקום אחר, וזהו שנאמר (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו::
ומתוך מאמר זה שאמר כשנלקה שר של מעלה אזי נעשה מלחמה למטה, יתורץ הקושיא שהקשו המפרשים בפסוק שאמר (שם יב, כג) ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, מאין היה המשחית, הלא הקב"ה היה בעצמו ובכבודו עשה מכת בכורות. אלא הענין הוא שהקב"ה בעצמו ובכבודו השפיל את השר של מצרים, כי הוא השר הגדול שבהשרים, על כן הוצרך הקב"ה בעצמו ובכבודו להשפילו, וכשהושפל, אז במצרים של מטה באו המשחיתים והמיתו את בכוריהם. והארכתי בענין הזה במקום אחר, וזהו שנאמר (תהלים נ, ד) יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו::
49
נ׳וזהו סוד מציאת חן בעיני העם לקיים (שמות יב, לו) וינצלו את מצרים, ולבסוף אמר פרעה (שם לב) וברכתם גם אותי, כי אתם עצם הברכה, ומברכותיכם יבורך גם אני:
50
נ״אוזהו סוד מה שאמר פרעה (שם י, יא) לא כן, כי יצא קללה מפיו שאמר (שם י) ראו כי רעה נגד פניכם, ומלאך רע ענה בעל כרחו ואמר לא כן, כלומר לא יהיה כמו שאמרתי דם שאני רואה שמורה על הרעה, רק אדרבא מורה על הטוב שהוא דם מילה, כך הוא הרמז של לא כן. ואע"פ שפרעה לא נתכוון לזה, מכל מקום הרבה פעמים יוצא דיבור מפי האדם והוא אינו יודע עד היכן כח הדיבור הזה, והוא מפי עליון:
51
נ״בוקרוב לזה מצאתי בספר כנפי יונה סימן ס"ח וזה לשונו, ראו כי רעה נגד פניכם, ל"א כ"ן בגימטריא מיכאל, שנזדמן שם ושם בפיו של פרעה בטול קללתו. וכשנהפך מלאך רע זה פרעה להיות שליח מיכאל ואמר לא כן, הרי יו"ד של מיכאל נוספת בו באות מלאך להפוך. עשר שמות אלהי"ם עולים עם המלות תת"ע כמספר אלו ז' תיבות של רא"ו כ"י רע"ה נג"ד פניכ"ם ל"א כ"ן להיות רחמים על ישראל, שכן הם ג"כ בגימטריא ברכ"ת אברה"ם, עד כאן לשונו:
52
נ״גומעתה יתבארו הפסוקים והמאמר ממה שהקדמתי שגוים נודרים נדרים ונדבות כישראל, ומכל שכן אותן שנעשו לראש כדפירשתי, ומתחילה אקדים מה שכתב רש"י בפרשת בלק (במדבר כג, ט) בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם, שנאמר ה' בדד ינחנו. וכשהאומות בטובה הן אוכלין עם כל אחד ואין עולים להם מן החשבון, וזהו בגוים לא יתחשב, עד כאן לשונו:
53
נ״דכן הענין בקרבנות של נדרים ונדבות הגוים שמקריבים ישראל. הנה ע"י קרבנותיהם הם מתקרבים אל הקדושה ע"י שרשם למעלה הנשרש בקדושה ומורידין שפע מלמעלה, ובזו ההשפעה גם כן ישראל נשפעים והן שמחין עמהן. אמנם התעוררות קרבנות ישראל שמקריבין את עצמם בפנימיות הקדושה למעלה וזהו שמור להם לעולם הבא לדביקות הנצחיות אשר אין לה ערך ושיעור והוא בלתי מושגת אשר על זה נאמר (ישעיה סד, ג) עין לא ראתה אלהים זולתך על השכר הרוחני הזה:
54
נ״הועל זה יתבארו הפסוקים. ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה' כדפירשתי לעיל. משה רבינו ע"ה השיב גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו. כלומר ע"י נדרים ונדבות משלך שנקריב לשמך לה' אלהינו, אזי תתן בידינו כי לנו גם חלק בהשפעה זו, נמצא אנו נהנין מהשפעה זו. וגם מקנינו ילך עמנו, כלומר מה שהוא קרבנותינו זה ילך עמנו לעולם הבא. ואמר עמנו, כי עמנו הוא דווקא, כי ה' בדד ינחנו:
55
נ״ואח"כ אמר לא תשאר פרסה, זה רומז על בכור השני שהוא בכור לשעתו שר של עשו הוא אדום, והנה יש בו סימן קבוע המראה שיש בו אחיזה בקדושה, כי ידוע שעשו נקרא חזיר שנאמר (תהלים פ, יד) יכרסמנה חזיר מיער, והחזיר פושט טלפיו כמו שכתוב (ויקרא יא, ז) ואת החזיר כי מפרים פרסה הוא וסימניך (בראשית כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו, כי בפרסות עשו יש סימן טהרה מפריס פרסה הוא, על זה אמר לא תשאר פרסה. כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו, והוא כדרך שאמר למעלה כענין שאמר שר מצרים. גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו, כך אמר בכאן בשר עשו. לא תשאר פרסה, כלומר לא תשאר המפריס פרסה לגמרי נדחה להיותו שירים, רק ממנו נקח לעבוד את ה' אלהינו כי אנחנו נהנים גם כן מזה. אבל ההשפעה שיגיע מעצם קרבנות שלנו גודל הדביקות והקירוב הזה מעבודה שלנו אנחנו לא נדע עד בואינו שמה, כי אין לנו להשיג גודל הרוחניות כי עין לא ראתה אלהים זולתך ולא נדע עד בואינו שמה:
56
נ״זועל זה רומז המדרש, לא תהיה סבור שאנו נזבח משלנו כלום, כלומר לא יהא סלקא אדעתך שנאכל מהזבח שלנו, כי אין לנו חלק בעולם הזה משכר הרוחני הגדול, רק ממה שיש לכם ממנו נקח, דהיינו ממה שאנחנו מקריבים לשמך, אבל מה שאנחנו מקריבים לנו זהו עין לא ראתה וגומר. ואנחנו לא נדע ונשיג זה עד בואינו שמה. יהי רצון שנזכה לדביקות הנצחי כמו שכתוב (תהלים כז, ד) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אמן:
57