שני לוחות הברית, תורה שבכתב, וארא, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Vaera, Torah Ohr
א׳וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ידו"ד וגו', עד ושמי ידו"ד לא נודעתי להם (שמות ו, ג). כבר הארכתי בדרושים של פסח ובהגדה כי לכל האותות והמופתים בשידוד המערכת ובשינוי טבע במצרים היה בשמו הגדול שמו המיוחד שהוא ידו"ד שהוא היה הוה יהיה, והוא היות כל הנמצאים מאפס ומאין המוחלט, וחדשם איש על טבעו הנוהג כמנהגו של עולם, ועשה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידיו בעליונים או בתחתונים שיאמר לו מה תעשה, ובריאת כל הנמצאים כמות שהם מתנהגים הוא בשם אלהים אשר נתגלה בבריאה כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים את השמים וגו' ונאצל משם ידו"ד:
1
ב׳וכן כתב הזוהר כי שם אלהים הוא הטב"ע כי כן עולה כמספר הטב"ע, כי פי' שם אלהים הוא הקו היותר ע"פ דת ודין לכל נברא ונברא טבעו ומהותו ועניינו הקצוב לו, אבל גדול ידו"ד מכל אלהים כמ"ש יתרו (שמות יח, יא) כי בשם ידו"ד משנה הטבע ומשדד המערכת, וכן כתוב (דברים י, יז) כי ידו"ד אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, ונקרא בשם אלקים ובשם אדני. אבל גדול ידו"ד, כי השמות נאצלים משמו המיוחד:
2
ג׳ועל זה רומזים ג' הודו. (תהלים קו, א-ג) הודו לידו"ד כי טוב כי לעולם חסדו, הודו לאלהי האלקים כי לעולם חסדו, הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו. ביאור הענין הש"י ברא מערכת השמים והם אדונים כי כח וגבורה נתן בהם להיותם מושלים בקרב תבל, אבל הוא יתברך אדון האדונים, ואח"כ גבוה מעליהם השרים שלמעלה המנהיגים המערכת והם נקראים אלקים והם אלקי האומות, אבל הוא יתברך אלקי האלקים ושמו המיוחד ידו"ד הוא גדול מכל האלקים, וזה הראה במצרים לכל האותות והמופתים בשידוד המערכת ובשינוי הטבע:
3
ד׳על כן בא משה רבינו ע"ה לפרעה תמיד בשליחות שם המיוחד שם ידו"ד, ופרעה אמר (שמות ה, ב) מי ידו"ד אשר אשמע בקולו, כי לא שמע שם ידו"ד, אבל שם אלהים קיבל מיוסף הצדיק כמו שכתב הזוהר פרשת מקץ (קצה, א) בפסוק (בראשית מא, טז) אלקים יענה את שלום פרעה, וזה לשונו, ר' אבא אמר תא חזי בההוא רשע דפרעה דאיהו אמר לא ידעתי את יהו"ה, ופרעה חכים הוה מכל חרשוי. אלא ודאי שמא דאלקים היה ידע דהא כתיב (שם לח) הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. ובגין דמשה לא אתי לגביה אלא בשמא עילאה דידו"ד ולא בשמא דאלקים, ודא הוה קשיא קמיה מכולא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא איהו שליט בארעא, ובשמא דידו"ד לא הוה ידע ועל דא הוה קשיא קמיה שמא דא, והאי הוא דכתיב (שמות ט, יב) ויחזק ידו"ד את לב פרעה, דמלה דא אתקיף לביה ואקשיה ליה, ועל דא משה לא אודע לי' מלה דשמא אחרא אלא שמא דידו"ד בלחודוי ואוקמוה, עד כאן לשונו:
4
ה׳לפי הזוהר מבואר ואני אקשה את לב פרעה, לא שהקב"ה יעות משפט, רק היה לב פרעה מוקשה מכח אני, דהיינו אני ידו"ד. זהו ואני אקשה, כי לא ידע שם ידו"ד. וגם חרטומים כשהודו אמרו (שמות ח, טו) אצבע אלהים, ולא אמרו אצבע ידו"ד. והענין אף כשקיבל פרעה מיוסף שם נוהג, ואין מלכות נוגעת בחברתה, כדרך מלכים שבארץ שכל אחד נוהג מלכות אף שגדול וקטן ביניהם, יש מלך אדיר, ויש מלך שאינו במעלה של זה. או היה סובר פרעה אלקים הוא אדון העולם, אבל העולם סגולה בו, כקצת פילסופים שסוברים כן הוא שהוא מעולם, וכן העולם הוא מעולם, הוא דבק בו וסגולה בו כאור השמש מהשמש. על כן כפר ואמר מי ידו"ד, ונתמלא חמה ואמר (שם ט) תכבד העבודה על האנשים:
5
ו׳ועל זה אמר משה רבינו ע"ה (שם ה, כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. כלומר כשהזכרתי שמך המיוחד והוצרך הש"י להראות כי הוא ידו"ד היה הוה ויהיה והוא מחויב המציאות לבדו אין עוד והוא היה מהווה הכל מאפס המוחלט, על כן בידו לשנות ולשדד:
6
ז׳ונגד מה שאמר פרעה מי ידו"ד, אמר הש"י אני יהו"ה. רמז לדבר (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני. כדרך שאמר הלל למטה, כך מאמר הקב"ה למעלה, אם אין אני לי, כשאין אני מראה אני דהיינו אני יהו"ה, אז מי לי, דהיינו מאמר פרעה מי יהו"ה. וכשאני לעצמי, כלומר כשאני מגלה שמי המיוחד שהוא נקרא שם העצם זהו כשאני לעצמי, אז יתגלה מה אני, כלומר (תהלים קד, כד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, המורה על חידוש העולם מאין ומאפס. והנה כתיב לכל האותות והמופתים אשר עשה:
7
ח׳הנה משה עלה אל האלהים, כלומר נבואת משה היה אספקלריא המאירה והאיר בו שם יהו"ה, ויהו"ה בעצמו ובכבודו עשה כל הנפלאות רק עבר דרך משה מעבר בעלמא. זהו סוד (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים, כביכול היה עובר דרך משה כי הוא שלוחו, כי גדול כחו של משה שנקרא (דברים לג, א) איש האלקים, ואמרו במדרש (דב"ר יא, ד) מחציו ולמטה איש, ומחציו ולמעלה אלקים. כלומר משה רבינו ע"ה לא היה במעלה הגדולה מתחילה שהיה אח"כ, כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר ג, א) בראשית נבואתו טירון היה בנבואה, ואח"כ עלה להיות נקרא אלהים, ונעשה אלקים שישפיע בו ידו"ד שהוא גדול מאלהים וכביכול משה נעשה אלקים ובו עבר יהו"ה:
8
ט׳וכן פירשו קצת מפרשים פסוק (שמות יח, א) וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, יתרו שמע אשר עשה הש"י למשה אלקים כמו שכתוב (שם ז, א) ראה נתתיך אלהים, ולישראל עשה לעם שבחר בהם מכל עם להיותן עמו, והענין שישראל הם צבאות ה' כי מתחילת הבריאה נתהוה הש"י להיות שכינתו בתחתונים, רק שקלקלו ואז עלתה השכינה למעלה. ועתה זיכך הש"י את ישראל בכור הברזל במצרים ובחר בהן להיות לו צבאו במקום צבא מרום. וזהו ענין (שם יב, נא) על צבאותם, ופירש רש"י (בראשית כז, מ ד"ה ועל חרבך) כמו בצבאותם, ואלו לא קלקלו אח"כ בעגל היו תמיד צבאות ה' וכמו שיהיה לעתיד דכתיב (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם:
9
י׳וזהו שאמר (תהלים פב, ז) אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון. אלהים הוא מעלת משה רבינו ע"ה שנתנו הש"י אלהים לפרעה, דהיינו שהיה מושל על שר שלו ששר מצרים הגדול שבכל השרים. ואמר אלהים אתם, בלשון רבים כי משה רבינו ע"ה כולל ששים רבוא כי שקול הוא נגד כל ישראל (שהש"ר א, סד). ובני עליון כלכם, אתם אומה ישראל הייתם ראוים להיות בני עליון דהיינו צבא של מעלה ומשה רבינו ע"ה עליכם כמו אלהים על צבא מעלה. אכן אתם ישראל קלקול שלכם גורם כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, כמו שהפיל הקב"ה השרים של מעלה בפני משה, כן אתם תפולו:
10
י״אועל זה בא הרמז (שמות ו, ב) וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', כלומר וידבר אלקים אל משה שדיבר אל משה שהוא יהיה אלקים, אבל אני יהו"ה גדול יהו"ה מכל אלקים:
11
י״בועל זה יתבאר פסוק חמור בשמואל סימן ב' (ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם ולעשות לכם הגדולה והנוראות לארצך מפני עמך אשר פדית גוי ואלהיו. ונדחקו המפרשים במאוד בפירוש זה הפסוק. גם קשה מה זה כעמך ישראל. עוד קשה כאן כתיב הלכו ובדברי הימים (א' יז, כא) ג"כ פסוק זה ושם כתוב הלך:
12
י״גכבר כתבתי שמשה נעשה אלקים על כל השרים, ושם ידו"ד אשר עשה נפלאות ושינוי הטבע ושידוד המערכת עשה בעצמו ובכבודו וכמו שכתוב בהגדה אני ידו"ד, אני ולא אחר. והנה כתיב (במדבר כ, טז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, וזהו משה רבינו ע"ה כי כביכול התעברה במצרי כמו שכתוב (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים, היה המעבר דרך משה רבינו ע"ה. וזהו הענין בג' תדע, בשנים מהם כתיב למען תדע כי אין כידו"ד אלקינו המורה על מציאותו יתברך. וכן כתוב למען תדע כי אני ידו"ד בקרב הארץ, המורה על השגחתו יתברך. ובשלישית המורה על יכולתו בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ, אמר לשון בעבור המורה על ההעברה דרך משה, על כן כתיב לכל האותות והמופתים אשר עשה משה:
13
י״דובאמת הוא יתברך עשאם בעצמו ובכבודו, וזהו מעלת משה רבינו ע"ה ומעלת ישראל היו מוכן להיותן לעם ה', כלומר צבא שלו ולהיות השכינה בתחתונים, והטעם כי התחתונים בתורתם ובמעשיהם הטובים כביכול מתקנים השם כי העבודה צורך גבוה וכמו שכתב הזוהר (ח"ג קיג, א) ועשיתם אותם כתיב (ח"ג קיג, א) ועשיתם אתם, אלא מאן דעביד פקודי דאורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאלו עביר ליה לעילא, אמר הקב"ה כאלו עשאני, כגוונא דא (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם, והוא היפך הרשע שנקב את השם. וכן אמרו רז"ל (מכילתא בשלח טו, ו) כשישראל עושין רצונו מוסיפין כח בגבורה שלמעלה כו', והדרוש הזה ארוך נתבאר במקומו בארוכה:
14
ט״וועתה נבא לביאור הפסוק. קודם הפסוק כתיב (דה"א יז, כ) אין כמוך ואין זולתך, רצה לומר אין כמוך בשיווי, אף כשאתה רוצה להמציא איזה מציאות שיהיה גדול למאוד זהו מהנמנע להמציא שיהיה כמוך, כי מאחר שאתה ממציאו נמצא הוא עלול. אח"כ אמר ואין זולתך, ואלו הנמצאות שהמציא אותם יתברך ונתן להם כח וגבורה וממשלה להיות מושלים בקרב תבל אין ממשלתם זולתך, כי ברצונך אתה נותן להם, וברצונך אתה נוטל, ואם רגע אחד כמימרא לא ישפיע בהם הש"י הכח של הממשלה ההיא אז הם כלא היו:
15
ט״זאמר (ש"ב ז, כג) ומי כעמך כישראל גוי אחד. הנה לאחר שקלקל אדם ודור אנוש וכן הרבה, עלתה השכינה למרום והמלאכים היו אז עם ה' וצבאו, ועליהם אמר ומי כעמך, כי הם היו עם ה'. לאחר זיכוך ישראל ורצה הקב"ה להשרות שכינה בתחתונים ובחר לישראל לו לעם אמר כישראל, כלומר ומי כישראל. זהו ומי כעמך ומי כישראל שהם גוי אחד המיוחד שבארץ אשר הלכו אמר לשון רבים, ובדברי הימים אמר לשון יחיד, והכל אחד כי ידו"ד בעצמו ובכבודו עשה הנפלאות, רק דרך העברה דרך משה כתיב (דברים לד, יא) לכל האותות ונפלאות אשר עשה משה. נמצאו מצד עצם הנסים הוא יתברך עושה נפלאות לבדו, וכן להיות הדרך למעבר הוא משה לבדו. על כן יצדק כשכתיב לשון יחיד הלך לפדות הן על הש"י הן על משה רבינו ע"ה, ויצדק ג"כ לשון הלכו:
16
י״זויהיה איך שיהיה, תיבת אלהים המוזכר בפסוק רומז למשה רבינו ע"ה שנתנו הש"י לאלהים אמר להיות לו לעם, כמו שפירש שהם יהיו צבאות השם אמר ולשום לו שם הוא כמו שכתבתי ויעש דוד שם (ש"ב ח, יג), וכמו שכתוב ועשיתם אתם. ולעשות לכם הגדולה והנוראות, קאי על הקב"ה ועל ישראל. ועל הקב"ה כבר רמוז ועשיתם אתם כאלו עשאוני. ועל זה רמז תיבת הגדולה, כמו שכתוב (תהלים מח, ב) גדול ה' ומהולל מאוד. והנוראות, רומז על מעלת ישראל כמו שכתוב (שמות לד, י) וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך:
17
י״חאמר לארצך מפני עמך, רומז על כנסת ישראל שלמעלה, והמקדש שלמעלה זו לארצך ארץ חפץ כנודע. מפני עמך, כנסת ישראל שלמטה ומקדש שלמטה, וכמו כן מבואר בדברי הימים (א' יז, כא) לגרש מפני עמך אמר אשר פדית לך וגו', כלומר אלו העניינים הם סיבה אשר פדית גוי ואלהיו, כביכול שכינה בגלות. וכתיב (ישעיה מה, יז) קומה בעזרתי כי ישראל נושע בתשועת ה', כביכול בתשועתו היא ישועות ישראל, ומבואר הדרוש במקומו בארוכה:
18
י״טובמה שכתבתי יתבאר בפסוק (שמות ז, א) ראה נתתיך אלהים לפרעה. קשה מה זה נתתיך, הנני נותן לך היה לו לומר. אף כי דרך לשון הנבואה כך, לומר על העתיד כאלו היה עבר, מכל מקום לישנא דתיבת ראה אין מדוקדק, כי רואה הוא עתה ולא ראה לשעבר. עוד נבאר מה ענין אלהים שנעשה משה:
19
כ׳על דרך הפשט נוכל לתרץ על פי מה שנקדים מה שכתב הר"ן בדרשותיו כי הקשה קושיה גדולה, הלא משה רבינו ע"ה הוא אבי הנביאים ונבואתו היתה למעלה מהטבע לכל האותות אשר עשה, ואיך היה בו מום שהיה חסר אף מהטבע כי היה ערל שפתים, אין לך מום גדול מזה כי מעלת האדם על בעל חי שהוא שהאדם חי מדבר והוא היה ערל שפתים. ובפרק אין בן המודר (נדרים לח, א) אמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו וכולן במשה. ובסוטה פרק המקנא (יב, ב), והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב, ו), קרי ליה ילד, וקרי ליה נער. אלא היה ילד, וקולו כנער, אמר ליה ר' נחמיה, א"כ עשיתו למשה כבעל מום כו'. הרי שתמה על מום קטן כזה ואיך לא נתמה על מום הגדול שבכולם שלא יהיה מדבר. ויהי אדם לנפש חיה (בראשית ב, ז) ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, והוא היה ערל שפתים:
20
כ״אוהר"ן האריך בתירוץ קושיא זו, וכלל העולה מדבריו כי הוצרך להיות ערל שפתים לגודל מעלתו מאחר שהתורה נתנה על ידו ונקראת התורה על שמו כמו שכתוב (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי, ואלו היה לו צח לשון לא היתה מעלת התורה ניכרת כל כך לשומעיהם, כי נודע טבע העולם לפעמים אומר אדם דבר אחד, אע"פ שהדבר בעצמו אינו טוב בתכלית הטוב מכל מקום מחמת שהוא בעל לשון וממתיק דבריו בצחות לשונו הוא ערב מאוד להשומעים, כי מי שהוא צח לשון ממתיק את דבריו. על כן אלו היה משה רבינו ע"ה צח לשון היו אומרים שעל כן דברי תורה מתוקים לשומעיהם כי משה רבינו ע"ה ממתיק אותם בצחות לשונו, על כן היה ערל שפתים ועל כל זאת דברי תורה מתוקים ונופת צופים, א"כ ראה כמה מעלות גדולות וגבוהות הם לדברי תורה, כך היא כוונת הר"ן בתירוץ קושיא זו. ודברי פי חכם חן:
21
כ״באמנם מנגד לזה מה שכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט, יט), כי תירוץ הר"ן הוא דבשביל מתן תורה נעשה ערל שפתים, ואדרבא הוא להיפוך שערלות שפתיו נתרפא בשעת מתן תורה שמשה ידבר, והאלהים יעננו בקולו של משה. והנה היה פלא בדיבורו שנתפשט בקרב מחנה ישראל שהיה ג' פרסאות, והיה נשמע בבירור אף שהיו קולות וברקים וקול שופר חזק, וכבר אמרו פה שאמר (שם ד, י) לא איש דברים אנכי, עתה משה ידבר, נמצא דברי הר"ן אינן קיימין:
22
כ״גונראה לי לתרץ קושיות הנ"ל על פי המדרש (שמו"ר א, כו) בסיפורי ענייני משה רבינו ע"ה, שהוזכר שם כשהיה נער קטן מורכב על כתיפו של פרעה, כי בת פרעה גידלה את משה, אז שלח משה ידו ולקח העטרה מראש פרעה וזה היה סימן שיסיר העטרה מראשו, ופרעה רצה להרגו ועשה עצה על זה, ונזדמן גבריאל המלאך בלבוש יועץ מיועציו ואמר אדוני המלך דרכו של תינוק להושיט ידו אחר דבר המאיר. ננסה את זה, נניח לפניו גחלים נראה אם יושיט ידו אחריהם. ובכן לקח גבריאל המלאך יד משה להושיט גחל מהגחלים ושם הגחל לפיו ואז פטרוהו מההריגה, ומשם נעשה ערל שפתים כי נכוה בגחלת:
23
כ״דוהנה עתה כבוא משה להתרות בפרעה במכות גדולות ונפלאות והיה אהרן נביאו כי משה היה ערל שפתים, ואז כשראה פרעה שמשה מתרה בו וראה שהוא ערל שפתים שהרי אהרן הוא נביאו המדבר ואז זכר פרעה במעשה שהיה שלקח העטרה מראשו אשר לסיבה זו מחמת עצת היועץ נעשה ערל שפתים, אז ראה פרעה והבין למפרע שרוצה ליקח עטרה מראשו, ועל כל זאת לא היה כח ביד פרעה לעשות נקמה בו. וזהו ראה נתתיך אלהים לפרעה, שוטר ומושל ורודה כך נראה לעניות דעתי לומר לפי פשוטו על פי המדרש הנ"ל:
24
כ״האמנם לפי ענייני יש לפרש עוד ענין על ראה נתתיך אלהים לפרעה, ויהיה מתורץ ג"כ מה שכתוב בזו הפרשה (שמות ו, כו) הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן (שם כז). ופירש רש"י (ד"ה הוא אהרן ומשה) ללמד ששניהם שקולין (ב"ר טו, כא). וקשה והלא עיקר אחד מי"ג עקרים הוא לא קם כמשה, ואיך אמר ששקולין הן, ולא זו אלא אף זו שהקדים את אהרן למשה, שמתחלה אמר הוא אהרן ומשה, ואח"כ אמר הוא משה ואהרן:
25
כ״ועוד קשה מזכיר בזאת הפרשה (שמות ו, כג) שידוכין שנעשו, שאהרן לקח אלישבע כו', ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל (שם כה), הלא מן הראוי בשעת חדוה חדוה, ובשעת אבלא אבלא. ועתה היו בצער הגלות, ומה לו להזכיר עתה בעת צרת ישראל בגלות ענין הנשואין:
26
כ״זאמרו במדרש רבה פרשת בראשית (שמו"ר ג, א), ורמזתיו למעלה (ד"ה הנה משה), א"ר יהושע הכהן בר נחמי', בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון היה משה בנבואה. אמר הקב"ה אם אני נגלה עליו בקול גדול, אני מבעתו. בקול נמוך, בוסר הוא על נבואה. מה עשה, נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה הנני, מה אבא מבקש. אמר הקב"ה איני אביך אלא אלהי אביך (שמות ג, ו) בפתוי באתי אליך כדי שלא תתיירא, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. שמח משה ואמר הא אבא נמנה עם האבות, ולא עוד אלא שהוא גדול שנזכר תחלה. ויסתר משה פניו (שם), אמר אלהי אבי עומד כאן ואני מסתיר פני, עד כאן:
27
כ״חכבר כתבתי למעלה מתחלה היה משה במדריגת איש, ואין איש אלא חשוב, ואח"כ עלה מעלה ונעשה אלהים. והרב המורה נבוכים ביאר הענין כי כל הנביאים מקבלים נבואתם על ידי אמצעי, דהיינו על ידי מלאכים הנקראים אישים, על שם שבאמצעיהם נשפע לאישי בני אדם. אבל נבואת משה רבינו ע"ה לא היתה ע"י אמצעי, רק באספקלריה המאירה. וביאר הרב מאמרם ז"ל (סנהדרין קי, א) וישמע משה ויפול על פניו (במדבר טז, ד) במחלוקתו של קרח, שחשדוהו באשת איש. ודבר תמוה הוא פירש מאשתו ואיך סלקא דעתיהו לחשדו באשת איש:
28
כ״טאלא הכוונה שחשדוהו שאין נבואתו מעלה יתירה משאר הנביאים, רק הוא כמוהם שהוא מקבל הנבואה באמצעית האישים, נמצא הוא אשת איש, כי האשה מקבלת מן האיש. והנה כך היה באמת משה בתחלת הנבואה, כי טירון היה בנבואה והוא לסיבה מאחר שהוא ילוד אשה ובא מטיפת איש, וילך איש מבית לוי וגו' (שמות ב, א), זהו ענין שנגלה עליו בקולו של עמרם אשר הולידו, על כן מתחלה לא היה באספקלריה המאירה כי נולד מאשת איש והזכיר אביו ולא אמו, כי עכ"פ היה נוטה יותר לצד עולם הזכר מעולם הנקיבה. והקב"ה היה מנתקו קצת מענין שהוא ילוד מאב ואם, ואמר לו אנכי אלהי אביך כי ג' שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו (קידושין ל, ב), ראה והגבר חלקי שאני אלהי אביך. ומה שנגליתי אליך בקול אביך, שאתה נולד מזרע אנשים, על זה אמר בפתוי באתי לך מכח הפתוי שנתפתה אדם וחוה, ומרמז שהזרע הוא טיפה סרוחה, כי אלו לא חטאו זרע אדם היו זרע קודש וענין ברית המעור קודש לה' כמו הנחת תפילין בשרשו למעלה, שהעולם עומד על עמוד אחד שהוא צדיק יסוד עולם סוד המעור ברית קודש המוליד בדומה. אבל לאחר החטא וידעו כי ערומים הם ויתבוששו (בראשית ב, כג), ונעשה הענין ערוה וצריך שמירה ביותר, ומסיבה זו דבק החומריות. לכך לא זכה משה רבינו ע"ה מיד לאספקלריה המאירה והיה טירון בנבואה דהיינו ע"י אמצעי הנקראים אישים והוא סוד אשת איש, ואמר לו אלהי אברהם יצחק ויעקב שהם כולם תקוני אדם הראשון כמו שפירשתי בכמה מקומות (עי' מס' פסחים פ' תורה אור מצה עשירה דרוש ששי ד"ה והנה אדם הראשון):
29
ל׳אח"כ נתגבר משה רבינו ע"ה והיה עולה ממדריגה למדריגה לזכות את חומר שלו עד שאח"כ פירש מאשתו והכל לזכך ענין הטיפה, ואז (דברים לד, י) לא קם כמשה, ולא יקום, והיה בו מעלה יתירה ממעלת המלאכים שאין להם חומר, והוא היה לו חומר וזיכך את חומרו באופן שאף חומר שלו נעשה שכל וקרן אור פניו:
30
ל״אוזהו שאמר הא אבא נמנה, ולא עוד אלא שהוא גדול כו'. הנה גדולים היו מעשיו שאף חלק אבא זיכך, ואמו בכלל אביו. הרי שמתחלה היה משה רבינו ע"ה נביא כשאר נביאים בבחינת אשת איש, אח"כ נתגדל ונעשה אלהים ולא קם כמשה, ובערך מדריגת נבואה שלו בראשונה כתיב הוא אהרן ומשה, היה אהרן גדול ממשה כי היה נביא קודם שהיה משה על כן מקלס את אהרן ובנו הממלא את מקומו בענין אישות השידוכין, כי האישות שלמטה רומז על שלמעלה, ואז היה גדול אהרן ממשה זהו הוא אהרן ומשה. אבל אח"כ כשנתגדל משה ומשה עלה אל האלהים להיות אלהים, ולבסוף פירש מהאשה, אז הוא משה ואהרן, משה קודם לאהרן. והתחיל גדולת משה הגדולה לכל האותות והמופתים אשר עשה, והקב"ה השפיל לפניו והכניע תחת רגליו שר של מצרים שהוא הבכור ושר השרים נמצא משה נתן לאלהים:
31
ל״בוענין ראה נתתיך הוא כענין (דברים ב, כד) ראה נתתי לפניך את סיחון מלך האמורי, שכפת הקב"ה שר האמורי לפני רגליו של משה (עי' דב"ר א, יט). ומתחלה על צבא המרום במרום, ואח"כ על מלכי האדמה באדמה. זהו ראה נתתיך, כי הרי לפניך שר של מצרים כפות תחת רגליך והוא היה שר גדול ורם כמו שאיתא בזוהר (ח"ב ו, א) בארוכה בפסוק (שמות א, ח) ויקם מלך חדש, קימה הוה לי' דאתקף וקם ההוא ממנא שולטנא דמצרים ואתייהב לי' תוקפא ושולטנותא על כל שאר עמין, דהא בקדמיתא אית לי' שולטנותא לההוא ממנא דלעילא, ולבתר לעמא לתתא גדולה כו', עיין שם באורך. על כן משה עלה אל האלהים והכניעו. וישראל עלו למעלה להיותן צבאות השם ויקבלו התורה. ובב"ר (א, א) אמרו, בראשית (בראשית א, א), בשביל התורה וישראל, התורה נקרא (משלי ח, כב) ראשית דרכו, וישראל נקראו (ירמיה ב, ג) ראשית תבואתו. עוד אמרו (שם ג) בראשית בשביל משה, שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו:
32
ל״גוכבר הארכתי בכמה מקומות כי יציאת מצרים מורה על חידוש העולם, וישראל נזדככו שם בכור הברזל להסיר מהם זוהמת הנחש ולהיות עולם חדש. על כן אז נתגלה הענין בראשית בשביל משה ובשביל ישראל, והכל בשביל התורה שתנתן לישראל ע"י משה, ואז נתאוה הקב"ה להיות שכינתו בתחתונים מטעם כי העבודה צורך גבוה:
33
ל״דעוד יש ענין בדבר שתאוות הש"י להשרות שכינה בתחתונים, הוא בעבור שהאדם כולל תחתונים ועליונים, וכולל בדמותו ובצלמו כל ההשתלשלות, כמבואר בארוכה בהקדמת תולדות אדם שלי ענין דמות וצלם ופנימיות של אדם. ואף בגנליהו נתכונן השתלשלות כל העולמות. הגוף, הוא העולם הזה השפל. והנפש המתנועעת, נגד עולם הגלגלים בעלי תנועה. ורוח החיוני, נגד עולם המלאכים שנאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות. והנשמה, נגד העולם אשר ה' בא בו. על כן האדם השלם הוא מדור לשכינה ומתדבק בסוד האדם העליון אשר על הכסא בסוד דמות וצלם:
34
ל״הוהנה זה לעומת זה עשה אלהים, כי יש אדם בליעל מצד הקליפות והוא כקוף בפני אדם, וישראל נקראו אדם כי הם בסוד אדם הפנימי. ואדם הבליעל חלק ה' אותו לכל העמים, כי חלק יהו"ה עמו יעקב חבל נחלתו (דברים לב, ט), אבל האומות נתונה תחת המערכת ושריהם, ושר מצרים הוא שר הראשון הוא גבוה מכולם:
35
ל״וועל ענין זה נראה רומז מאמר אחד ממאמרי רז"ל והוא תמוה במאוד. איתא במסכת (סוטה) [מועד קטן] (יח, א) אמר רב אביטל אמר רב, פרעה שהיה בימי משה הוא אמה, וזקנו אמה, ופרמשתקו אמה וזרת, לקיים מה שנאמר (דניאל ד, יד) ושפל אנשים יקים עליהם, עד כאן. המאמר הזה אומר דרשני, אבל חלילה מלומר שלא היה כך כפי פשוטן של דברים, כי אין מקרא ואין דברי רז"ל יוצאין מידי פשוטן. רק אגיד רמזים למה בראו הש"י בתמונה ובמדה זו:
36
ל״זכבר אמרתי האדם כולל כל ההשתלשלות, אבל מי שהוא כקוף בפני אדם אין כוחו אלא בעולם הזה, ואח"כ בגלגלים שם ביתו ממש, כי צבא השמים חלק ה' לאומות ושרשו הוא בשר של מערכת שלו ותחתיו הקליפות והרוחות והשדין אשר משם רוח החיוני שלו, ומשם הם הכשפים אשר היו במצרים. והנה לכל אלה יש מדה וגבול, אבל לישראל עם קדוש הדבקים ביהו"ה אלהים, דביקת הזה הוא נצחיי אין לו סוף ותכלית, על כן בא המדה באמה אמה והיא אמת הבנין, כי לכולם יש מדה והמדה כלתה לאמה שהיא בת ו' טפחים. כיצד, גופו היה אמה, כי גופו הוא נגד עולם הזה כמו שכתבתי. הנה עולם הזה פוחת והולך עד אמה, הנה הוא מהלך ת"ק שנה, דהיינו כל יום ויום י' פרסאות, לכל פרסה ד' מילין, וכל מיל אלפים אמה, והאמה הוא פסיעה של אדם. וכמו שיש לאמה ששה טפחים, כן העולם ששת ימי המעשה, וששת אלפים יעמוד (ע"ז ט, א):
37
ל״חואמר זקנו אמה, זהו נגד עולם הגלגלים המערכת כי גם מדתו כלה לאמה מהלך ת"ק מן הארץ לרקיע, ועובי הרקיע מהלך ת"ק, וכן בין רקיע ורקיע, וכן כל רקיע ורקיע. ואמה ששה טפחים, כן המערכת י"ב מזלות ששה הם למעלה מן הארץ וששה למטה. והנה רמוז בזקן, כי הראש של אדם שם משכן המוח, ובאדם האמתי המוח מרכבה לנשמה. ובאומות מרכבה לקליפות, ואח"כ הזקן שהוא בראשיהם הניצוצות היוצאות ומתגלות. ופרעה היה דבק במאוד במערכת כי הראשון במערכת גבוה במאוד כי עבודתו טלה כנודע, על כן כל כח ניצוצות המתפשטות לו הוא מצד המערכת, על כן שערות זקנו היוצאים ומתפשטים מהראש רומזים על ההתפשטות מיני השפעת המערכת, אשר יש לו גבול זהו זקנו אמה:
38
ל״טפרמשתקו אמה וזרת, זה רומז לכח השר שלו, ודבר זה צריך הקדמה. הנה האדם נברא להיות בצלם ודמות כביכול בדמות האדם העליון אשר על הכסא. והנה תכף נצטווה על פריה ורביה כמו שכתוב (בראשית א, כח) ויאמר להם אלקים פרו ורבו, להיות אדם עושה אדם כביכול כמו האדם העליון אשר על הכסא ברא אדם התחתון, ואלו לא קלקל ולא נתלבש בזוהמת הנחש לא היה ערוה, אדרבה מעשה של פריה ורביה היה כמו הנחת התפילין ושאר מצות המעשיות. והשפעת הזרע הבא מן המוח לעשות אדם הוא כדמות הבריאה, רק אח"כ שנתלבש בזוהמת הנחש נעשה ערוה. מכל מקום ישראל קדושים, הם וצריך לקדש עצמם בשעת תשמיש כמבואר במקומו בארוכה (שער האותיות אות ק קדושת הזיווג), והמקדש עצמו הוא זרע קודש וקדוש יאמר לו לפי ערך קדושתו:
39
מ׳ומשה רבינו ע"ה נתקדש עד שאפילו חלק שהיה לו מאביו ואמו נזדכך כמו שכתבתי לעיל, ונעשה אספקלריא המאירה. אבל שרי האומות ההשפעות ממוח שלהם הם מסטרא דערוה, ושר של מצרים הוא הראשון ואומה שלו למטה המצריים שטופי זימה (שמו"ר א, כב) וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ) כי הנחש וכחה עריות הם. ובמצרים ערות הארץ היא, ואמר הוא אמה, כי אף שהשר הוא רוחני, יש לו מידה, כי רז"ל נתנו מדה אפילו למלאכים כדאיתא במסכת חולין פרק גיד הנשה (צא, ב) גמירי מלאך תרתי אלפי פרסא, ואם [כי] יש בדבריהם איזה סוד, מכל מקום שם המדה נשאר יהיה מה שיהיה:
40
מ״אוהנה כלה עד אמה, האמה יש לה ששה טפחים כי שש כנפים שש כנפים לאחד ומשתלשלים אלו מאלו עד לשרי האומות, ושרי האומות כח השפעתם במערכת שהוא צבא השמים, וכתיב (ישעיה מ, יב) ושמים בזרת תכן. וזהו שאמר פרמשתקו אמה וזרת, רומז על שר שלו המשפיע בצבא השמים. ואנחנו אומה ישראלים הולכים עד הראש העליון:
41
מ״בוהנה סתם אדם הוא ג' אמות לבד הראש כמו שכתבו התוספות במסכת שבת פרק המצניע (צב, א ד"ה אישתכח), ואלו ג' אמות הם ג' עולמות, ואח"כ הראש שם המוח מרכבה לנשמה שהוא נגד העולם אשר ה' בא בו, כך הוא בבני ישראל. והדביקות בה' הוא נצחי בלי מדה. אבל אומות העולם אף שתמונתם כתמונת ישראל, הם כקוף בפני אדם כמו שכתבתי, ואינן מגיעין לראש העליון והם שפל אנשים. זהו שאמר (דניאל ד, יד) ושפל אנשים יקום עליהם, אבל ישראל הם אנשים חשובים בסוד אדם וישראל נקראים אדם (יבמות סא, א):
42
מ״גנחזור לענין, כי משה בשליחות הש"י גילה לו כי יש גבוה על גבוה והוא שם ידו"ד המשנה הטבע ומשדד המערכת, כי הוא היוה הכל ומשגיח בכל והוא יכול על כל היכולים. וזהו (שמות ח, ו) למען תדע כי אני ידו"ד בקרב הארץ, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. והתורה הזהירנו על זה שנדע כל אלו הדברים בידיעה מופתיית נוסף על הקבלה, רק ידיעה בלב כמו שכתוב (דברים ד, לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ידו"ד הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ואמר והשבות אל לבבך, והשבות רומז על התשובה, והענין כי ידיעת השם בלבו עושה ידיעה וחיבור בינו להש"י, וכתיב (תהלים צא, יד) כי בי חשק וגו' כי ידע שמי. והחוטא מתרחק מהש"י כמו שכתוב (עי' ישעיה נט, ב) עונותיכם הבדילו ביני וביניכם, ומי שנתרחק מהש"י ורוצה לחזור ולהתקרב אז צריך לעשות תשובה ובזה הוא חוזר ושב ומתקרב:
43
מ״דוכמו שהידיעה וידעת היום וגו' צריך להיות בלב, כן התשובה כאשר הקדמתי שהם שני מיני תשובה, האחת היא התשובה הנגלית העינוים והסיגופים לתקן את אשר חטא. והב' התשובה הפנימית דהיינו בלב וכמו שאמר הנביא (יואל ב, יג) קרעו לבבכם, ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא, יט), והלב צריך להיות שלם ואז היא תשובה מאהבה, דהיינו שעושה תשובה בשביל הש"י שמתחרט על שמרד במלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא תשובה מיראה דהיינו מחמת יראת עונשים:
44
מ״הודבר זה יהיה רמוז בפרשה זו כאשר הקדמתי לעיל, כי העבודה הקשה והשיעבוד והעינוי שהיה להם במצרים כמוזכר בפרשת שמות זהו במקום תשובה הנגלת, וכאן יהיה רמוז התשובה בלב שלם:
45
מ״ווזהו ענין (שמות ז, ג) ואני אקשה את לב פרעה, אשר נתחבטו בזה הקדמונים על מדה זו ליקח ממנו הבחירה ולענוש אותו, וה' אלהים אמת כי כל דרכיו משפט צדק וישר, ודרך הזוהר בזה כתבתי למעלה (תחילת תו"א ד"ה לפי הזוהר). ועתה באתי לפרש דברי רש"י מה שכתב בזה, והם לקוחים מדברי רז"ל. והמשיגים על דברי רש"י, לא ידעו ולא הבינו דבריו, והניחו לי מקום להתגדר:
46
מ״זומתחילה אביא מאמר רז"ל, ואחר כך דברי רש"י ז"ל. וזה לשון מדרש רבה (שמו"ר יג, ב), כי אני הכבדתי את לבו (שמות י, א), א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר כי אני הכבדתי את לבי. אמר ליה ריש לקיש, יסתם פיהם של מינים. אלא (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ, שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו, הוא נוטל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע כיון ששיגר הקב"ה ה' פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף טומאה על טומאתך, הוי כי אני הכבדתי את לבו, עד כאן:
47
מ״חיש לדקדק מה חשיב אם ללצים יליץ. עוד קשה לישנא דיסתם פיהם. עוד קשה מה שאמר כדי לפרוע ממנו מה שחטא, והלא נתפרע אף על מה שלא חטא בבחירתו. עוד קשה הכפל הקשית ערפך, והכבדת את לבך. וכן הכפל מוסיף טומאה על טומאתך:
48
מ״טוזה לשון רש"י (שמות ז, ג) מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות עובדי עבודה זרה לתת לב שלם לשוב, טוב לי שיתקשה לבו כו' עד ואע"פ כן בה' מכות הראשונות לא נאמר ויחזק ה' את לב פרעה אלא ויחזק לב פרעה. ויש כמה דקדוקים. א' הרשיע והתריס כפל לשון. ב' אין נחת רוח בו לתת לב שלם, ראה איך דקדק מאוד בלשונו. ג' טוב לי שיתקשה, מה טובה היא לו יתברך אם יצדק או ירשיע מה יוסיף לו:
49
נ׳כבר כתבתי עיקר התשובה היא בלב, ואם עושה תשובה ולבו בל עמו אז היה כלא היה, כי אפילו אם עושה תשובה ומתחרט בלבו בחרטה גמורה ומודה ועוזב ועושה מיראת העונש אינה תשובה מעליותא, מכל שכן מי שלבו בל עמו רק בעת הגיע הרעה אליו אז הוא שב ובסוד הרעה חוזר לסורו, זו התשובה היא תשובת רמיה ואינה נחשבת לכלום והוא כמו שאמר הנביא (ירמיה ב, יז) אומרים לעץ אבי אתה, ולאבן אתה ילדתנו, כי פנה אלי עורף ולא פנים ובעת רעתם יאמרו (איה אלהינו) קומה והושיענו:
50
נ״אעל זה הענין היה התשובה של פרעה כמו שאמר (שמות י, יז) ויסר מעלי המות. ועבדי פרעה כשחזרו בתשובה אמרו (שם י, ז) שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם, הוציאו עצמם מהכלל. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה (שם ט, ל) ואני ידעתי כי אתה ועבדיך טרם תראון את ה' אלהים, כלומר כי אין תשובתך בשביל יראת אלקים, וזהו מאמר הקב"ה (שם י, ג) עד מתי מאנת לענות מפני:
51
נ״בואז יתבאר הענין, הנה הש"י לא ענש את פרעה שום עונש על מה שחטא בהכרח כשלקח הש"י ממנו הבחירה, וכל עשרה מכות וטביעת ים סוף היה הכל חייב על מה שחטא כבר בבחירתו בחמשה פעמים הראשונים. וזהו דרך רמז מה שכתוב בהגדה כל מכה היה של חמש, כלומר מכח מה שחטא בה' ראשונות אף שהפשוטו אינו כן אני לוקח לסימנא בעלמא:
52
נ״גומה שהקשה ה' את לב פרעה היה בעבור זה, כי ראה הקב"ה שפרעה ישלחם, אבל גלוי וידוע לפניו שאין נחת רוח בתשובה שלו כי אינה בלב שלם וכמו שכתבתי, והתשובה שלו אינה כלום ואינו פטור מהעונשים ואז ח"ו היה חילול השם, כי האדם יראה לעינים העולם יהיו רואים שעשה תשובה ועשה רצון הש"י ועל כל זאת נענש, כי הם אינם יודעים את לבו. וה' יראה ללבב, הוא יתברך יודע שאין התשובה שלו בלב. מה עשה הקב"ה, הקשה את לבו שימאן ולא ישלחם, ואז לא יהיה חלול השם כשיראו העונשים:
53
נ״דוזהו שדייק רש"י טוב לי שיתקשה כו', כלומר טוב לי לשמי שלא יתחלל שמי בפי האומות, אבל לעולם כל העונשים שקיבל לא היו רק על החטאים שעשה בבחירתו, והקשות את לבו היה בשביל שלא יתחלל השם, והוא יתברך בחן לבו שאין תשובתו בלב:
54
נ״הוזהו שאמרו במדרש אם ללצים הוא יליץ, בעת עשותו התשובה יליץ הקב"ה לבו ביותר. ועל זה אמר יסתם פיהם של המינים, רומז ללשון הכתוב (תהלים עח, לו) יפתוהו בפיהם ולבם בל עמם, כן היה פרעה. וזהו תוספת טומאה על טומאתו, טומאה הנגלית בחמשה הראשונות, ואח"כ אף כשהיה שב היה טומאה שקועה בלבו. על כן אוסיף זו הטומאה שתהיה ג"כ בנגלה:
55
נ״ווזהו שכתב רש"י כפל לשון הרשיע והתריס, הרשיע מתחילה, ואח"כ אף כששב הוא מתריס בלב, כי גלוי לפני שאין נחת רוח בתשובתו לתת לב שלם על כן טוב לי לשמי שלא יתחלל שאקשה את לבו:
56
נ״זובענין הזה ראיתי מפרשים הפסוק (שמות לב, כה) וירא משה את העם כי פרע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. הענין, אהרן עשה את העגל לשם שמים שלא יתחלל השם. כי מיד שראה את לב העם לעשות להם אלהים נתחייבו כליה, כי העבירות אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה זולת בעבודה זרה דכתיב (יחזקאל יד, ה) למען תפוס ישראל בלבם (קידושין מ, א), וחשב אהרן בלבו כשיהיו ישראל נענשים יהיה חלול השם שיאמרו הגוים איה נא אלהיהם לא יתלו עונשם בעבור העון, כי מה ידעו הם מהעון. רק יאמרו מבלתי יכולת. על כן החכים אהרן לעשות העגל שיהיה העון בגלוי לכל האומות, ואז ידעו בבירור שהש"י הענישם על עונם:
57
נ״חזהו מה שאמר כי פרע אהרן הדבר, כלומר גילה הדבר, ופרע מלשון שחיטה מפורעת, ופרעה אהרן לשימצה בקמיהם כדי שתתגלה השמצה להשונאים ואז כבוד השם במקומו. כן היה הענין בכאן בקישוי לב פרעה רמז לדבר, כי פרעה אהרן, ענין הקב"ה עם פרעה כמו ענין אהרן בעגל:
58
נ״טוזהו ג"כ ענין מאמר רז"ל (סנהדרין קז, א) אצל דוד המלך ע"ה (ש"ב טו, לב), [ויהי] דוד בא עד הראש אשר ישתחוה, לא נאמר ביקש דוד לעבוד עבודה זרה, אמר מלך כו'. הענין ג"כ כנזכר, כי ידע דוד שהעולם מחזיקים אותו לחסיד והוא היה נרדף, וירא דוד שיתרעמו העולם על מדותיו של הש"י, על כן רצה לעשות מעשה בנגלה כדי שלא יחזיקוהו לחסיד ואז לא יתחלל השם, אבל לא מלבו ח"ו, רק לעשות כן בנגלה. ואף מזה חזר ואמר מלך כמוני כו':
59
ס׳נחזור לענין, התשובה השלימה היא בלב שלם והיא מרוצה ומקובלת. וישראל במצרים נזדככו ושבו אל ה' ונגאלו, כן הגאולה העתידה הבטיחה התורה שבאחרית הימים נעשה תשובה ואז תהיה הגאולה, כמו שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) גדולה התשובה שמקרבת הגאולה כמו שכתוב (ישעיה נט, כ) ובא לציון גואל ולשבי פשע אמן:
60