שני לוחות הברית, ווי העמודים ט״זShenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 16
א׳עמוד הדין
1
ב׳אמר ישעיה הנביא ע"ה סימן נ"ו (א) כה אמר י"י שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידי מעשות כל רע. וקשה מה ענין אזשהרת שמירת חילול שבת למשפט דלעיל. ועוד קשה למה הזכיר מלת אשרי גבי שמירת שבת יותר מקיום המשפט. וביותר קשה ענין שפרט שמירת חילול שבת ואחר כך אמר ושומר ידו מעשות כל רע והרי בכלל מעשות כל רע נכלל שמירת שבת מחללו. ועוד קשה באמרו*ענין נחמד על הפסוק כי קרובה ישועתי לבוא מה תשועה שייך להקב"ה והוא ע"ד הפרדס בשער גלות השכינה. כי קרובה ישועתי לבוא ישועתכם הל"ל. ובמדרש רבה (עי' תנחומא אחרי יב) אמר הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות אבושת בשבילי. אני עושה כל ימים שאתם בצרה אני עמכם כו'. וכן הוא אומר מלכך יבוא לך צדיק ונושע (זכריה ט, ט) מושיע אין כתיב כאן אלא ונושע אלא הקב"ה עושה בשבילו שנאמר כי קרובה ישועתי לבוא. אך עדיין צריכין אנו למודעי מה היה ישועה להקב"ה הגם שהענין זה יתבאר בפרדס וגם ש"ב הגאון מהר"ר שעפטיל ז"ל האריך בשער גלות השכינה מכל מקום אנו אין לנו אלא דברי הפשט. ולתרץ הקושיא של ישועתי יתבאר על דרך מדרש רבה פרשת שופטים (ה, ז) מכל האומות שבראתשי איני אוהב אלא ישראל כו' מכל מה שבראתי איני אוהב אלא דין שנאמר (תהלים לז, כח) כי י"י אוהב משפט אמר הקב"ה אני נותן מה שאהבתי נעם שאני אוהב הוי שופטים ושוטרים. אמר הקב"ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרין הדין אני מתגבה שנאמר (ישעיה ה, טז) ויגבה י"י צבאות במשפט כו' עד כי קרובה ישועתי לבוא עיין שם. והנה גם שם לא עמדתי מלהבין מנא ליה למדרש לדרוש בפסוק ויגבה צבאות במשפט מה שהקב"ה עושה משפט בעצמו. ויתבאר הענין ע"ד הזוהר*מתוק ונופת צופים על הפסוק ארדה נא ואראה והוא ע"ד הזוהר. פרשת וירא (קה, ב) בפסוק ארדה נא ואראה וכי לא הוי ידע הקב"ה דאיהו אמר ארדה מה צורך ירידה ואראה והא כולה אתגלייא קמיה אלא ארדה נא מדרגא דרחמי לדרגא דדינא והיינו האי ירידה ואראה ראיה לאשגחא עליהון במאן דינא ידון להם ע"ש. פירוש לדבריו כי ידוע כביכול ב"ה במקום גבוה מעל גבוה יושב ושם אין התעוררות שום דין רק רחמים גמורים כענין הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. אך על ידי פעולת התחתונים של עושה הרעה צריך לירד כביכול ממקום גבוה שלו למקום הנמוך אשר שם יש התעוררות דינים. ומשום הכי אמר ארדה ואראה וכו' כי צריך אני לירד כביכול למקום הדינים. וכבר ידעת מאמר רז"ל (תנחומא משפטים פ"ה) במקום שיש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה. ונמצא כשישראל עושין דין למטה א"צ דין למעלה והקב"ה יושב בכבודו בגבהי מרומים במקום עוז וחדוה. משא"כ כשאין דין למטה אז יש דין למעלה וצריך הקב"ה כביכול לירד ממקומו למטה למדת הדין ומזה הענין המדרש או'*ענין המדרש בזכות שאתם משמרים הדין אני מתגבה ופסוק בתהלים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו י"י אלהינו. בזכות שאתם משמרים הדין אני מתגבה שנאמר ויגבה י"י צבאות במשפט ומוכרח שמלת במשפט קאי על דין שלמטה דאם שלא כן אז יהיה דין למעלה ולא יהיה מקויים ויגבה י"י כי כביכול הוצרך לירד מכבוד מקומו אל מקום מדת הדין אמנם כשיש דין למטה אז ויגבה י"י צבאות בגבהי מרומים. ועל דרך זה יובן הפסוק בתהלים (צט, ג) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו י"י אלהינו וגו' פי' מכח משפט שהוא ביעקב ואתה עשית המשפט למטה זה גורם רוממו י"י אלהינו שיתרומם הוא אלהינו על התרוממות והתגבהות ואין צריך לירד למטה לעשות דין. ועי"ז יובן הפסוק (ישעיה נו, א) כי קרובה ישועתי לבוא אינו אומר ישועתכם אלא כביכול ישועתי שיושב בסתר עליון במקום הגבוה שלו ואין צריך לירד וברוך כבוד י"י ממקומו יושב בחסד וברחמים במדתו. אך הקושיות אחרות במקומם עומדים ומה שהקשיתי לשאול למה נאמר אשרי גבי חילול שבת ולא במקום קוים משפט. ויראה לי שקאי אלעיל ואלרע והוא ע"ד גמרא דיבמות דף ו' (ע"ב) תנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש בכל מושבותיכם וגו' (שמות לה, ג) מה ת"ל ופריך מה ת"ל אי לר' יוסי ללאו יצא ואי לר' נתן לחלק יצא ואמר רבא תנא מושבות קשיא ליה מושבות מה ת"ל מכדי שבת חובת הגוף וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל מושבות דכתב רחמנא למה לי משום ר' ישמעאל אמ' תלמיד אחד לפי שנאמר (דברים כא, כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והוות שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת או אינו אלא אפילו בשבת ת"ל לא תבערו אם בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר (במדבר לה, כט) והיה אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם וכל מושבותיכם מה להלן בב"ד אף מושבושת האמורים כאן בב"ד וא"כ יש שני דרכים אם פי' של והומת במיתת ב"ד בין בחול בין בשבת או דוקא בחול ולא בשבת גם לפי שתירוץ גזירה שוה מושבותיכם במשפט כו' כבר הקשו התוספות שמה והא דדרשיינן בפ"ק דשבת (כ, א) בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בבית המוקד. היינו משום דהוי ליה למכתב מושבות וכתיב מושבותיכם ומדלא כתיב לא תבערו לכם וכתיב וכו' משמע להכי אתא כו' ע"ש. והנה ירא הקרא פן יקשה קושיות התוספות משום הכי טרח וכתב שמרו משפט וגו' ואשרי אנוש יעשה זאת הוא קיום המשפט כמו שמצינו לשון אשרי גם גבי משפט אשרי שומרי משפט וגו' (תהלים קו, ג), ומפרש ואמר אימתי אשרי לו כל שומר שבת מחללו אף שיש מצד משפט חיוב מיתה מ"מ לא יחלל שבת במיתת ב"ד כדמסקנת הברייתא. ואגב אבאר לפי שכתבו התוספות שמדייקי' במלת מושבותיכם מתחלה מושבות ל"ל הול"ל לא תבערו לכם גם אותיות כס ממושבותיכם דייקי ולי קשה הדיוק אות יו"ד במלת מושבותיכם מה היה חסרון במקרא לא תבערו אש בכל מושבותכם כענין לכל ב"י היה אור בכל מושבותם ולא אמר במושבותיהם וחילוק גדול יש ביניהם מלת מושבתכם מורה על רבים שיש להם ישיבה אחת ומלת מושבותיכם מורה על ריבוי ישיבות ומה מורה פה ענין רבוי ישיבות הלא דבר הוא ויראה לי שיש רמז גדול ביו"ד של מושבותיכם ע"ד גמרא*רמז גדול על שאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם בי' ולא אמר בכל מושבותכם והוא ע"ד גמרא דיבמות. דף י"ג (ע"ב) וי"ד (ע"א) על מתניתין מגילה נקראת באחד עשר וכו' אמר ריש לקיש לרבי יוחנן אקרא כאן לא תתגודדו כו' והאריך בהרבה קושיות עד אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי ב"ה אבל ב' בתי דינין בשתי עיירות לא וכו' ופריך תא שמע במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין שר עוף בחלב במקומו של רבי אלשיעזר אין ובמקומו של רבי עקיבא לא דתניא כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש כו' ומשני האי מאי תיובתא מקומות מקומות יש ודקארי ליה מאי קארי ליה סלקא דעתך אמינא משום חומרי דשבת כמקום אחד דמי קמ"ל ע"ש. אם כן המקשן הבין שחומרי דשבת שכל המקומות נחשבים למקום אחד והתרצן דחה סברא זו ולכן נ"ל אות היו"ד הנרמז במקום לא תבערו אש בכל מושבותיכם לרמוז על ריבוי ישיבות שלא תימא שכל המקומות נחשבים מצד חומר השבת למקום אחד וקמ"ל המקרא שיש ריבוי ישיבות אף שאסרתי לך הבערה בכל מושבותיכם מ"מ יש הבערה לצורך מכשירי מצוה מקומות מקומות יש ואפשר בכלל ג"ש מושבותיכם בשבת ילמד ממושבותיכם במשפט כי בפרשת שופטים כתיב (דברים טז, ח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכדפירש"י בכל עיר ועיר ולא יקראו עיר אחת והוא הדין מושבותיכם בשבת יורה על ריבוי מושבות ונמצא לפי זה מלת אשרי אנוש יעשה זאת קאי על המשפט ושמירת שבת או יתורץ ע"ד אחר*גמרא עכו"ם ששבת חייב מיתה גם הגמרא אשר תשים לפניהם ולא לפני כו'. לפי מאמר רז"ל (סנהדרין נח, ב), עכו"ם ששבת חייב מיתה כי אין מוזהרין לשמירת שבת אלא ישראל שנאמר (שמות לא, יג) כי אות היא ביני וביניכם ועוד מצינו במסכת גיטין (פח, ב) פלוגתא א' גבי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א) ולא לפני גוים ואיכא דאמרי לפניהם ולא לפני הדיוטות אם כן נראה שגבי משפט אינו מפורש בהדיא המיעוט של גוים אלא מדיוקא של לפניהם ולא לפני גוים כמו בשמירת שבת שכתוב בהדיא אות היא ביני וביניכם וכן בצדקה מצינו שממועטים הגוים אמרו רז"ל (ב"ב י, א) צדקה תרומם גוי אלו ישראל וחסד לאומים חטאת (משלי יד, לד) כל צדקה שאומות העולם עושין לא עושין אלא כדי לחרף אותנו והארכנו בענין זה בעמוד ג"ח*כל השומר שבת אוהב י"י משפט וצדקה שלו. לכן אמר הנביא שמרו משפט ועשו צדקה ומפרש דבריו ואמר לא תימא שאני אוהב לכל העושים משפט אפילו אומות העולם ומסיים בנבואתו ואמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו ר"ל מי שהוא מצווה על שמירת שבת זה ישראל המפורש בהדיא בפסוק כי אות היא ביני וביניכם מהם אנכי מבקש שישמרו משפט ולא מאומות העולם וגם מהם אבקש שיעשו צדקה וגם לפירוש זה נמשך מלת אשרי אלעיל ואלרע והכי קאמר שמרו משפט וגו' אשרי אנוש יעשה זאת אשרי אנוש זאת זאת וגו' שומר שבת מחללו שישמור השבת ואז אוהב ה' משפטו וגם צדקה שלו. ומה שהקשיתי מה ענין ושומר ידו מעשות כל רע לענין שמירת שבת יובן לדעתי שקאי על רישא דקרא שאמר שמרו משפט ועשו צדקה נגד שמירת משפט אמר אשרי אנוש וגו' שומר שבת מחללו ר"ל הכי קאמר אף שצויתיך על מעשה משפט ובכל זאת תשמור השבת כי אין דנין בשבת ואמר שומר שבת מחללו. ונגד ועשו צדקה אמר ושומר ידו מעשות כל רע ויתורץ קושיא ודיוק בפסוק*ענין יפה על שאמר ושומר ידו מעשות כל רע והוא על דרך הגמרא כי את כל מעשה אלהים יביא במשפט אם טוב אם רע כו'. מאי כל רע הוה ליה למימר מעשות רע. הענין הוא ע"ד הגמרא בחגיגה (ה, ב) על הפסוק כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע (סוף קהלת), ופריך בגמרא מאי על כל נעלם כו' אמר רב זה ההורג כנה בפני חבירו מאי אם טוב אם רע רבי ינאי אומר זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא כו' בדיהיב ליה אכסיפתיה דבי ר' שילא אמר זהו הנותן צדקה לאשה בסתר כו' רב אמר זה המשגר בשר לאשתו סמוך לערב שבת ואינו מחותך איני והא רבא משדר שאני בת רב חסדא דקים ליה בגוב ופירש"י אם טוב אם רע דמשמע על הטובה מביאו במשפט. שאינו מחותך מנוקד מן החלב ומן הגידין האסורין בערבי שבתות שממהרין לתקן צרכי השבת אין נותנתין לב אם אין מנוקר הוא והרי לך לפניך למר כדאיתא ליה ומר כדאית ליה אף באם עשה טובה ויש בה צד רעה מביאו אלהים במשפט וזהו על כל נעלם אם טוב אם רע. והנה לפי דברי רבי ינאי ודבי ר' שילא שמפרשים דבריהם על הצדקה קאי ושומר ידו מעשות כל רע על רישע דקרא שאמר ועשו צדקה. ואמר ושומר ידו מעשות כל רע לא מבעיא מה שכולו רע אפילו טוב ומעורב בו קצת רע וזהו כל רע וישמור ידו בנתינת צדקה שלא יהיה בה שום רעה כלל רק הנתינה תהיה באיכותה ומהותה שכולה טוב ולדברי רבא שמפרש הפסוק כל המשגר בשר לאשתו בערב שבת בלא מנוקר קאי ושומר ידו מעשות כל רע על שומר שבת מחללו ר"ל שישמור ידו מעשות כל רע שום דבר שיש לחוש לצד רע לשלוח בשר שאינו מנוקר בערב שבת כי יכול להיות שיבוא לידי רעה מתוך טרדות ומהירת של כבוד שבת. וענין הקושיא של שמרו משפט ועשו צדקה מה ענין ושייכות אלו שניי' אהדדי או היה יכול בחד בבא שמרו משפט וצדקה למה אמר ועשו צדקה ועוד מה מורה וי"ו ועשו צדקה*ענין נחמד על הפסוק שמרו משפט ועשו צדקה ויתורץ על נכון השנוי נוסחאות בין גמרא סנהדרין ומדרש רבה פרשת שופטים. ליישב הדבר אבאר השנוי נוסחאות בין מדרש רבה פרשת שופטים (ה, ג), וגמרא דסנהדרין דף ו' רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אסור לבצוע כו' רב יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט ושלום והלא במקום משפט אין בו שלום ובמקום שיש בו שלום אין בו משפט הושי אומר זה בצוע דן את הדין אתאן לת"ק זיכה את הזכאי וחייב את החייב ראה שנתחייב עני ממון אין לו לשלם ושילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממקון וצדקה לזה ששילם מביתו קשיא ליה הא לכל עמו לעניים הל"ל אלא רבי אומר אע"פ שלא שילם מתוך ביתו זהו משפט וצדקה משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא הגזילה מתחת ידו. ופירש"י אתאן לת"ק דאסור לבצוע ודריש ליה זה משפט וצדקה שהיה דן הדין וזיכה הזכאי וחייב החייב עכ"ל הגמרא ובמדרש רבה פרשת שופטים (ה, ג) מביא בסוף, (שמואל ב' ח, טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו מה לכל עמו ר' יודא ורב נחמן חד אמר היה דן הדין מחייב החייב אם לא היה לחייב ליתן נותן לו משלו אמר ליה רב נחמן אם כן נמצאת מביא ישראל לידי רמיזת ומהו משפט וצדקה אלא היה מקיים משפט לזה שהחזיר לו ממונו וצדקה לזה שהוציא הגזילה מתחת ידו. וקשה בגמרא אמר שהוקשה לרבי על דרוש צדקה ששילם מביתו מאי לכל עמו לעניים הוה ליה למימר. ובמדרש מסיק שרב נחמן מקשה קושיא אחריתי אם כן נמצאת מביא ישראל לידי רמיית. ועוד קשה מהו שנית בדברי רב נחמן ומהו משפט וצדקה וזה לא נזכר בגמרא בתשובות של רבי ונראה ליישב כי רב נחמן הנזכר במדרש זה אזיל לשטתיה מה שכתב בתנחומא והילקוט מביאו בפרשת משפטים (רמז ש"נ), את העני עמך אמר הקב"ה הוי יודע שאני שעשיתי אותו עני ולך עשיר יכול אני להחזירך ולעשותך עני אמר רב נחמן מה כתיב (דברים טו, י) נתן תתן לו למען אין כתיב כאן אלא בגלל הדבר הזה גלגל החוזר בעולם ואעשה אותך עני ראה מה כתיב (שם ז) לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון מעני אין כתיב כאן אלא מאחיך ששניהם שוין הרי לך לפניך שרב נחמן דורש הגמרא שאין מן הראוי לקרוא לעני עני מכח שכולן שוין ומשום הכי לא הוקשה לרב נחמן במדרש רבה כמו שהוקשה רבי בגמרא לכל עמו לעניים הוה ליה למימר כי זה לאו קושיא אליבא דידידה שאומר שכל ישראל אחיהם הם ושוין הן ואין מן הראוי לקרות לעני מישראל עני ולכן אמר המקרא שפיר לכל עמו עשירים ועניים במשמע מטעם שכולם שוין. אך קשה לו קושיא זו אם כן מביא את ישראל לידי רמיזת ומה שהאריך לומר שנית ומהו משפט וצדקה כי רצה להוכיח תירוצו של לישנא דמקרא משפט וצדקה שצדקה הזה איירי שהוציא הגזילה מתחת ידו לאפוקי מפירוש זה לומר שעשה משפט שיש בו צדקה היינו הפשרה והכי קשה לשיה ומהו משפט וצדקה כלומר למה מחלקין לשנים משפט וצדקה הוה ליה למימר משפט צדק ויהיה המובן שעשה משפט שיש בו צדקה ומשום הכי מסיק ששני עניינים הם משפט לזה וצדקה לזה. מה שאין כן בגמרא לא הוצרך לומר שנית ומהו משפט וצדקה מכח שמסיק בגמרא שאתאן אליבא דת"ק דאסור לבצוע ומאחר דאזיל לשטתיה אין צריך לפרש יותר כי ע"כ צריכת לפרש משפט לזה וצדקה לזה שהושציא ממונו מתחת ידו במשפט ולא בדרך פשרה. ויתורץ בזה למה לא מקשה רב נחמן הקושיא דגמרא. אך קשה למה לא מקשה בגמרא קושיית רב נחמן אם כן מביא ישראל לידי רמיזת נ"ל הגמרא מרמז בלשונה דן הדין וחייב החייב וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו ופירש"י וראה שהיה עני מחויב ממון והיה משלם לבעל דינו מתוך ביתו ויש לדייק בלישנא דרש"י מה חידש בפירושו יותר מה שאמר בגמרא ראה שנתחייב עני ממון הגם על שילם מביתו פירוש שקאי על דוד אמנם ברישא לא חידש מאומה ויראה לי שזה חידש שראה אחר העיון שהיה עני באמת כי היה חוקר ודורש אחר זה באם הוא עני באמת ושמר נפשו שלא יבואו עליו בני אדם ברמיות וזהו שמרו משפט ועשו צדקה עשה הפסק במלת עשו ולא אמר שמרו משפט וצדקה להורות שמשפט לחוד וצדקה לחוד והוי"ו במלת ועשו מוסיף על ענין ראשון ובא להורות לעשות משפט שיש בו צדקה. ודומה לזה מצינו בגמרא פרק אותו ואת בנו (חולין עח, א), פריך בגמרא ואימא במוקדשין אין בחולין לו שור הפסיק הענין ואימא בחולין אין במוקדשין לו ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון והארכנו לעיל בעמוד העבודה בסוגיא זו. ועכשיו לא באתי רק להביא ראיה על מה שאמרתי במלת עשו משפט בא להורות לעשות משפט לחוד וצדקה לחוד והוי"ו מוסף על ענין ראשון להורות לעשות משפט שיש בו צדקה. ובענין הלשונות הנ"ל שפליגי אם תשים לפניהם קאי לא לפני גוים אזי לא לפני הדיוטת והואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא כי קשה במה פליגי הלשונות. ליישב המ"ד שקאי על לא לפני גוים אפרש תחלה קצת פסוקים בפרשת*ענין נכון בפ' שחוטי חוץ ע"ד הגמרא. אחרי מות (ויקרא י״ז:א׳) כתיב וידבר י"י אל משה לאמר וגו' איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן וגומר והביאם לי"י אל פתח אוהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים וגו' ואליהם תאמר איש איש וגו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד וגו' וקשה שאמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך מה ענין שפיכות דם לשחוטי חוץ. ועוד קשה כפל לשון שאמר אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו פשיטא באם הוא מחוץ למחנה שלא הביאו לאוהל מועד ועוד קשה כפל המקרא וזבחו זבחי שלמים מה היה חסרון במקרא באם אמר למען אשר יביאו זבחיהם אל פתח אוהל מועד. ולא זו לבד אלא גם כפל במקרא ואמר וזבחו זבחי שלמים זבחו שלמים הוה ליה למימר מלת זבחי למה לי ועוד קשה וכי עד השתא לא ידענא הפירוש רש"י ביתרו וזבחים זה שלמים מה ענין שהזכיר פה שלמים. ועוד קשה ואליהם תאמר איש איש אשר יעלה עולה או זבח מה מורה מלת ואליהם בודאי עמהם דיבר ואם פירושו שזה הוא אמירה חדשה קשה ליה אפכא מסתברא כי בפסוק שלאחר זה כתיב איש איש מבית ישראל וגו' ונתתי פני בנפש האוכלת דם זהו ענין חדש ממש מה שאין נוגע לענין שחוטי חוץ ולא מזכיר אמירה חדשה וגבי העלאת עולה חוץ מפתח אוהל מועד הוא מענין שחוטי חוץ מזכיר אמירה חדשה הלא דבר הוא*ענין גדול מס' תנחומת אל למה אסר הקב"ה שחוטי חוץ במדבר. הקושיא ראשונה שדימה שחוטי חוץ לשופך דם יתורץ ע"ד שמצאתי בס' תנחומת אל וז"ל וטעם מצוה זאת בעבור כי בדם איזה חי יש בעצמותו אד דק אשר ממנו יתהווה רוח נושא לכח החיוני וזה הכח הנשוי בו הוא נפש החי והנה כאשר ישחט החי אותו הנפש הוא בעצמות הדם ומאותן הנפשות אשר בעצמות הדמים יתהוו מהם שדים ומזיקין אשר המדברות משכן ומושב להם ולזה אם היה שישחטו אותו במדבר השדים ומזיקין שנתהווה מזה הדם יזיקו וימיתו ישראל מ"ה צוה השם יתברך שישחטו פתח אהל מועד אשר השכינה שורה שהיא כאש האוכלת כל דבר ולא יוזקו עדת ישראל מהם ומ"ה לא נאסר בשר תאוה רק במדבר ששם משכן השדים ומזיקין ואל תתמה ממה שפי' שיתהוו המזיקין ושדים כי הנה הזוהר פרשת ויקרא (טז, ב) כתב כי נשמת הרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא ואם כן אינו רחוק כי מן נפש הבהמה יתהווה מהם מזיקין ובר מן דין כי שמעתי בשם הזוהר שפי' על אדם כי יקריב כי הבהמה שאדם מקריב הוא אדם כמוהו שבא בגלגול נפש מהרשע וזהו ממש כי נשמתא דרשעים אילין אינון מזיקין דעלמא כי נפש הרשע הוא נפש בהמה אשר בא בה והנה הכתוב מסייע דם יחשב לאיש ההוא דם שפך כפשוטה עכ"ל. ולי נראה לפרש בדרך רמז שבמדבר נאסרו בשר תאוה רק שלמים דווקא וידוע ששלמים אימורים לגבוה חזה ושוק לכהנים וכו' ונמצא הכהנים משלחן גבוה זכו ששלהם הוא החזה ושוק וארז"ל (ילקוט משלי רמז תתקכ"ט) הגוזל שוה פרוטה מחבירו כאלו נוטל נשמתו שנאמר כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח (משלי א, יט), וזה נרמז בפסוקים אשר ישחט שור או כשב וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו לעשות שלמים ונמצא שגוזל הכהנים את חלקם ששייך להם משלמים אז דם שפך כאלו נוטל נשמתו של הכהן. אמנם הקושיות ראשונות במקומן עומדים ליישב הדקדוקים אציע לפניך ריש שמעתתא דחולין (ב, א) בענין אלא מעתה הכל מעריכין כו' והא כתיב (דברים כג, כג) וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא וכתיב (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם ותניא טוב מזה ומזה שאין נודר כל עיקר דברי ר"מ רבי יודא אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם כו' ע"ש וז"ל התוס' שמה בד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' וא"ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לר"מ דאין טוב משאין נודר כל עיקר ולר' יודא כו' וי"ל דקסבר כיון דקרא חייש לתקלה בנדר ה"ה וכו' דהא איכא למיחש לתקלה דהא אפילו מביא לעזרה ומקדישה יכול ליהנות ממנו ולמעול בה ולבוא לידי תקלה בכמה עניינים דכ"ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעילתו כו' עד וא"ת לר"מ דאמר אין נודר ומשלם טוב אפילו מביא כשבתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר ויש לומר כיון שנאסרו בע"א הוי כאלו צוה להם המקום לאכול ע"י שלמים וא"ת והא כתיב (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר וכתיב (יונה ב, י) אשר נדרתי אשלמה וי"ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בב"ר (ע, א) וידר יעקב נדר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה ועל דרך זה יתבארו הפסוקים במ"ש (ויקרא יז, ג) איש איש אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן ויש לדקדק להקריב ל"ל לא הביאו קרבן לי"י הל"ל אלא רמז שאסור לנדור נדר אפילו בנדבה דאסור דחיישינן לתקלה וכבר ידעת ת"כ (ויקרא א, ג) וכן פירש החזקוני פרשת ויקרא (שם) זכר תמים יקריבנו יקדישנו הרי לך שמפרש מלח יקריבנו יקדישנו ורמז ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לא קאי על הקרבה רק על ההקדש שלא הקדישו בפתח אוהל מועד כאשר עשה הלל (פסחים סו, ב), ורמז לן שיש הצלה פורתא בענין נדבה להקדיש אותו בפתח אוהל מועד שלא יבוא לידי מעילה ואמר דם יחשב וגו' כדפי' למען אשר יביאו את זבחיהם והביאום לי"י אל פתח אוהל מועד והנה בגוף המעשה כשמזכיר והביאום לי"י אל פתח אוהל מועד ולא הזכיר פה להקדיש בפתח אוהל מועד ש"מ לא הקפיד הקרא כי גם מזה לא ינקו מטעם דלא בקיאי כהלל א"כ הוקשה לקרא שקמל"ן נדר ונדבה אסורים הם מכח חשש התקלה ואם כן איך אכלו שלמים במדבר כמו שהקשו התוספות ורמז לן הכתוב תירוץ התוס' מכח שא"א בע"א במדבר צוה להם המקום להביא שלמים ומשום זה הכפיל הכתוב ולא סמיך אדלעיל למען אשר יביאו זבחיהם וגו' אמר וזבחו זבחי שלמים בלשון ציווי וזבחו שיעשו כן בציווי המקום ב"ה ולזה יש היתר וענין כפל של וזבחו זבחי שלמים ב"פ זביחה שהזכיר זה אחר זה הוא שביקש לתרץ קושיית התוס' איך נדר יעקב נדרים*ענין יפה על מדרש רבה פרשת וישלח בשעת עקתא נדרתא וכו'. אמנם כגון דא צריך לאודועי בפרשת וישלח אחר מעשה דינה כתיב (בראשית לה, א) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך ופרש"י קום עלה לפי שאיחרת בדרך נענשת ובאת לך זאת מבתך ובמדרש רבה פרשת וישלח (פא, ב) מסיק א"ר אבא בר כהנא בשעת עקתא נדרתא בשעת רווחא שיטפא קום עלה בית אל ועשה שם מזבח ואם אין עתה עושה הרי אתה כעשו מה עשו נודר ואינו מקיים כו' וקשה מה היה הענין שא"ל רווחא שיטפא וע"ק באמת למה איחר יעקב עד כה שלא קיי' נדרו עד שאמר לו הקב"ה קום עלה בית אל וגו' וביותר קשה הלא מצינו בבואו לשכם כתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' ויצב שם מזבח וזה היה בנדבה ומה שהיה חייב ע"י עקימת שפתיו לא קיים ויתבאר הענין ע"ד גמ' דנזיר פ"ג (לפנינו ליתא בנזיר אולם כן הוא במו"ק טו, ב) ר"ש אמר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים אין לי אלא שלמים שהוא מין שמשחה מנין התודה מנין העולה ומניןה בכור והמעשר ופסח מנין לרבות חטאת ואשם כו' מנין לרבות עופות ומנחות והיין וסולת ת"ל (ויקרא ג, א) שלמים קרבנו הא כל זמן כשהוא אינו שלם אין מביא קרבן ע"כ והשתא א"ש כי יעקב בהליכתו מבית לבן לבית אביו לא היה בדעתו להקריב קרבן משני טמעים א' דילמ' חטא במה שעבר על כי תחדל לנדור ולא היה לו לנדור נדר כדברי ר"מ הב' שהיה תמיד בצער ולא היה שלם ואין מן הראוי להקריב קרבן בעת צערו והנה אחר מלחמות עשו כתיב (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם ופירש"י שלם בתורתו ובגופו ובממונו ולכן ויצב שם מזבח בנדבות לבו מכח שהיה שלם ולאפוקי לשלם נדרו שלא רצה כי חשב בדעתו שחטא מכח שנדר הנדר ומיד בא עליו מעשה דינה בתו ובאותו מעשה אמר לשמעון ולוי עכרתם אותי להבאישני ואני מתי מספר והכוני ונשמדתי אני וביתי אם כן חזר ונתוסף לו טעם השני שלא רצה לקיים נדרו מאחר שאינו שלם ואין מהראוי להקריב שום קרבן ולכן מיד כתיב ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם וקשה מה מורה מלת ושב שם אלא הקב"ה רמז לו שלא יירא ואל ישב בצער וזהו נרמז במלת ושב שמה ע"ד פירש"י (בראשית לז, ב) וישב יעקב ביקש ליישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף כי השטן מקטרג ואמר לא דיין לצדיקים כו' והבטיחו הקב"ה שלא יהיה לו צער והותר לו להקריב קרבנות. אך משום שלא קיים נדרו רמז לו הקב"ה עשה מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך והיית בצרה בעת ההיא ומצוה לנדור בעת צרה על כן עליך לקיים הנדר וזה דייק המדרש בעקתא נדרתא ובשעת רווחא שיטפא כי הנדר היה בהיתר ועל כן בשעת רווחא שיטפא ומיד ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הרי לפניך לפי מכח שנדר בעת צרה היה מותר לו לנדור נדר ובשעת רווחא הוצרך לקים נדרו וזה נרמז בפסוקים אלו (ויקרא יז, ב) וזבחו זבחי שלמים כי ידוע מלת שלמים מורה על מי שהוא שלם ואין לו צער ואמר וזבחו זבחי שלמים כי במלת שלמים רמז שאין להקריב קרבן אם לא כשהוא שלם ובכפל לשון שאמר וזבחו זבחי שלמים כוונתו כשהוא שלם בשעת הזבח אבל בשעת הנדר לא יהיה בשעה שהוא שלם רק כשהוא בעת צרה שרי ליה לנדור נדרים ונדבות ויתורץ עי"ז קושיית התוספות מאחר שקרא מרמז לנו פה שאסור לנדור נדר ונדבה רק במדבר היה מותר בדרך ציווי המקום וא"כ איך נדר יעקב נדר מדעתו כי מכח הכפל וזבחו זבחי שלמים שמשמע בשעת הזבחיה צריך להיות שלם מדויק מזה הא בשעת הנדר אל יהיה שלם ויבין המשכיל למה שיפה עשה יעקב שנדר נדרו כי היה בעת צרה ומה שאמר בענין העלאת עולה וזבח אשר יעלה עולה וזבח ואל פתח אוהל מועד וגו' וכתיב ואליהם תאמר למה מזכיר אמירה חדשה הלא כל הענין איירי משחוטי חוץ*ענין יקר ונחמד על כפל לשון איש איש כי יעלה עולה או זבח והוא על דרך הגמרא בזבחים וגמרא דשבת. זה נ"ל לתרץ אך אפרש תחלה גמרא בזבחים בפרק השוחט והמעלה (קח, ב) איש איש לרבות שנים שאחזו אבר והעלו חייבים שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט שחייב שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורים המעלה להדיוט שפטור אינו דין שנים שאחזו באבר והעלו שפטורין ת"ל איש איש דברי ר"פ ור' יוסי אומר ההוא אחד ולא שנים א"כ מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם והנה קשה לי לר"ש דאמר שנים שאחזו אבר א' והעלו חייבישם א"כ אין חילוק בין א' המעלה או שנים המעלין למה הזכיר במקרא אשר יעלה עולה או זבח בלשון יחיד דמשמע יחיד המעלה הל"ל יעלו עולה או זבח דמשמע אפילו שנים המעלין אבר אחד חייבים. ונ"ל לתרץ כי משנה ערוכה בידיניו בפרק רבי אליעזר האורג (שבת קו, ב), צבי שנכנס לבית ונעל א' בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שניהם חייבים ור"ש פוטר ופירש"י נעלו שנים דהוי שנים שעשאיה. לא יכול אחד לנעול ונעלו ב' הרי לכל אחד מלאכה והנה מצינו שר"ש פוטר אף בשבת. אמנם גבי העלאת אבר דורש רבוי איש איש אפילו שנים שאחזו באבר חייבים ורמז לן המקרא בכפל איש להורות שאפילו שנים שאחזו אבר חייבים ולא תימא שחייבים מחמת שאחד לא היה יכול להעלותו לבד אך באם א' יכול לאחוז אותו ולהעלותו לבד ובא אחר וסייע לו יהיו פטורים כמו גבי שבת. לכן אמר איש איש לרבות שנים שאחזו ואמר אשר יעלה הגם שראוי לעלות ע"י אחד לכן אמר אשר יעלה לא אמר אשר יעלו והשתא א"ש במה שאמר ואליהם תאמר איש איש וגו' וארז"ל (חולין יג, ב) איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ונמצא שרבוי של איש איש קאי על א"ה משא"כ האי איש איש השני קאי הכל על ישראל היינו ב' שאחזו באבר אחד כו' וזהו מרומז במלת ואליהם תאמר איש איש ר"ל הכפל לשון של איש איש תדרוש הכל על אליהם ר"ל על ישראל לא כמו שדורשין לעיל שרבוי איש קאי על א"ה. ולרבי יוסי דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מרומז ג"כ במלת ואליהם תאמר איש איש ר"ל האמירה של איש איש יהיה להם כמו שהם מדברים בלשון כפל כלשון בני אדם*טעם נכון על מ"ד אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים ומ"ד לפניהם ולא לפני הדיוטים. ונחזור לעניינינו אשר התחלנו בו מר סבר אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים כוונתו הוא ע"ד מה שפירש"י (שמות כא, א) למה נסמכה פרשת דינים לפרשת מזבח שתשים סנהדרין אצל מזבח ומכח שירא הפסוק פן יטעה הטועה מאחר שסנהדרין סמוכין למזבח א"כ נלמוד ממזבח מה מזבח כשר להקרבה אף לגוים כענין שאמרונ איש איש לרבות הגוים שנודרים וכו' וא"כ אימא שמשפטים ישפטו גם הגוים מ"ה דורש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים ומ"ה דורש לפניהם ולא לפני הדיוטות מאחר שמצינו שהכהנים נהנין מ"כ שלהם ומשלחן גבוה קזכו וזה פשוט שאין רשאי ליתן מ"כ אם לא לכהן חבר כמבואר בסוף מתניתא דבכורים (ג, יב) רבי יודא אומר אין נותנין אותו אלא לכהן חבר בטובה וכן אמרינן בסנהדרין (צ, ב) מנין שאין נותנין מ"כ לכהן ע"ה שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו תרומת י"י לאהרן הכהן וכי אהרן הכהן קיים לעולם אלא מה אהרן חבר אף כהן חבר ולכן ס"ל מאחר שסמוכין הסנהדרין למזבח מקום שהכהנים נזונים שם ומזה תלמוד מה שאי אתה רשאי ליתן מ"כ לכהן עם הארץ כך אי אתה רשאי להושיב דיין ע"ה לכן אמר אשר תשים לפניהם לפני דיינים מומחין וסמוכין ולא לפני הדיוטים:
2
