שני לוחות הברית, ווי העמודים ב׳Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 2
א׳מענין שהקדמתי מעשר יועיל לתלמוד תורה נייחד לזה פרק בפני עצמו כתיב בפרשת ראה (יד, כב)*פסוק עשר תעשר וגומר והמדרש אם לא זכיתם היוצא השדה מתגרה בכם. עשר תעשר כל תבואת זרעיך היוצא השדה שנה שנה גו' וקשה כל לאתויי מאי ועוד קשה ענין היוצא השדה מה קמשמע לן שהזרעים יוצאין מן השדה. והמדרש דורש אם לא זכיתם היוצא השדה מתגרה בכם ואיזה זה עשו. אם כן קשיא זה נתנה להדרש ואגב יובן הלשון ואיזה זה כמורה באצבע ואפשר יש לישב זה. כי רש"י פירש לעיל (בראשית כה, כז) יודע צייד יודע לרמות אביו. אבא היאך מעשרין מן המלח כו'. ועליו היה כמורה באצבע. זה שרימה אביו יתגרה בכם. ועוד קשה מלת ואכלת כי על ידי מלה זה לומד*בסוכה ג' שני' בפני חורבן הבית נחרב בית היני. בסוכה תניא מפני מה חרבו בית היני ג' שנים קודם חורבן הבית מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא המוכר תבואה זרעך. אם כן למה כתיב ואכלת ונתן מקום לטעות. ועוד קשה לשון למען תלמד ליראה מה צריך לימוד ליראה בודאי לא עם הארץ חסיד מאק קמשמע לן תלמד ליראה בפסיקתא זוטרתי (עי' תוס' ב"ב כא, א ד"ה כי) מסיק מעשר מביא לת"ת שנאי עשר תעשר וכתיב בתריה למען תלמד וגו'. ולפי זה ראיתי לישב פסוק פרשת תולדות (בראשית כה, כז) עשו יודע צייד שהיה מרמה את אביו*טעם על שרימה עשו אתא ביו היאך מעשרין מן המלח. אבא היאך מעשרין מן המלח. והקשו כמה מפרשים מה ראה עשו לרמות במצוה זה יותר משאר תרי"ג מצות ומצאתי בבפר צדה לדרך תרוץ על זה לפי שיצחק אבינו קיים מעשר כדפירש"י ז"ל (בראשית כו, יב) על ויזרע יצחק מאה שערים אומר זה למעשרות היה וכשם שרימה לאביו אבא נשא אשה לארבעים שנה אף הוא נשא כו' ה"ה רימה אותו במצוה זו. ועל פי דבריו נראה לי ליושב זה ואגב יובן לשון יודע צייד. ענין ידיעה צריך ביאור והקרוב אלי לומר כי בערמה עשר שרימה אביו במצוה זו. כי בשאר מצות ירא עשו פן יחקור וידרוש אביו אם קיים מצוה זו אם לאו הדבר ואולי יתברר ויהיה נתפס כבדאי לכן בחר במצוה זו הדבר והוא על דרך ספרי והובא בילקוט פרשת ראה (רמז תרצ"ב) אמר רב הונא אבות הראשונים הפרישו תרומות ומעשרות אברהם הפריש תרומה גדולה כו' יצחק הפריש מעשר שני כו'. יעקב הפריש מעשר ראשון שנאמר (בראשית כח, כב) וכל אשר תתן לי עשר עעשרנו לך והרי לך לפנך שיצחק הפריש מעשר שני ולכן אחז עשו במצוה זו דוקא. כי ביקש לרמותו וגם במצוה זו יכול לרמות אביו כי הגם שיתודע לאביו אחר דרישה וחקירה שלא נהג תיקון מעשר שני ובכל זאת יהיה לו תירוץ והוא ע"ד המשנה מעשר שני (ד, ד) מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העבריים הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה כו' וזהו שפירש"י יודע ציד יודע לרמות אביו ופירושו הוא יודע לרמותו הגם שאביו ידרוש אחריו ויתן לו תירוץ שרשאי להערים כנ"ל לפרש על פי תירוצי של צידה לדרך שמפרש מכח שאביו הפריש מעשר מ"ה פירשתי שהיה סתמא מעשר שני לפי המדרש שיצחק תיקן מעשר שני אמנם על קושיא מעיקרא יש לי ליישב מכח המדרש עשר תעשר בא לידי תלמוד וכו' מ"ה רימה עשו את אביו במעשר להורות כשם שיעקב יושב אוהלים כן הוא הראה עצמו כלפי אביו שיהיה בעל תורה ע"י מעשר. אמנם התורה יש ע' פנים לפרש מלת למען תלמד וע"ד*גמרא יתומים שסמכו אצל בעל הבית וכו' חייבים לעשר מעשרותיהן. הגמרא פרק הניזיקין (נב, א), אמתניתין יתומים שסמכו אצל בעה"ב אוא ביהן שמינה להן אפיטרופוס חייב לעשר מעשרותיהן. בגמרא ורמינהי אתם ולא שותפין אתם ולא אירוסין אתם ולא אפיטרופוסים אתם ולא התורה את שאינו שלו אמר רב חסדא לא קשיא כאן לאכילה כאן להניח ופירש"י להאכיל יתומים לאלתר חייבין לעשר להניח התבואה באוצר עד שיגדלו ל"ל לעשורי לכי יגדילו יעשרו הם והתניא האפטרופסין תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח ומוכרין להן בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמין להאכיל אבל לא להניח ופירש"י והתניא בניחותא. ועפ"ז נבוא לביאור הפסוקים (דברים יד, כב) עשר תעשר כל תבואת זרעך האי כל דומיא דמסיק*גמרא בפסחים וכל ערל כולה ערלה פסולה וכו'. בפסחים דף ס"א (ע"ב) גבי שחטו לערלים ולטמאי' מסיק בגמרא וכל ערל כולה ערלה פסולה מקצת ערלה לא פסולה וכן בסנהדרין (עח, א) גבי הכהו עשרה בני אדם בי' מקלות ס"ל למ"ד (ויקרא כד, יז) יכה כל נפש כולו נפש וכן גבי כל הבכו' כולו בכור וכו' (בכורות ג, א) וה"ה בזה הפסוק גילה לן זה. עשר תעשר כל תבואת זרעך כל מלושן כולו כל זמן שכולו שלך לאפוקי אריסין או שותפין. ומכ"ש התורים שאינו שלו. וכדי שלא יהיה קשה קושיות המקשן ורמינהי ממתניתין יתומים שסמכו אצל בה"ב וכו' חייב לעשר ורמז מן תירוצו של רב חסדא כאן לאכול כאן להניח דהיינו עשר תעשר זרעך מיד היוצא מן השדה אימתי בזמן ואכלת דהיינו להאכיל אבל להניח לא אם לא כשהוא כולו שלך ונמצא לפי מלת למען תלמד פי' דצריך לימוד לפי שמלת כל יורה בזמן שכולו שלך משא"כ אפטרופסים וע"י מלת ואכלת מתורץ הוא ולסברת ספרי שפי' למען תלמד שהמעשר מביא לידי לימוד אמרתי לברר מאמר במסכת תענית (ט, א), כדי לחדד לב התלמידים וזה נסחו אר"י מ"ד עשר תעשר*גמרא אשכחיה ר"י לינוקי דר"ל א"ל אימא לי פסוקך אמר ליה עשר תעשר וכו'. אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דר"ל א"ל אימא לי פסוקיך א"ל עשר תעשר א"ל ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנ"ל הא א"ל זיל ניסי א"ל ומי שרי לאנסויה לקב"ה והא כתיב (דברים ו, טז) לא תנסו את יי אלהיכם. א"ל הכי א"ר הושעיה חוץ מזה שנאמר (מלאכי ג, י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר יי' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו' עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר תמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די א"ל אי הוי מטינא התם להאי פסוקא לא הוי צריכנא לך ולהושעי' רבך. ופירש"י אמר ינוקא לר' יוחנן מאי עשר תעשר א"ל ינוקא והא כתיב לא תנסו וגו'. ועוד בלי די פי הקמתי שלא יספיקו לכם הכלים ואוצרות וקושיות בזה המאמר רבים הם. א' לשון ומה עשר תעשר כאלו מקושר בדברי הראשונים ועוד קשה קיצור מיד שנ' לו עשר בשביל שתתעשר הוי ליה להקשות ומי שרי לאנסויה וכן קשה קיצור על ר"י מיד כשהקשה אותו מנ"ל הא הוי להשיב מהמקרא בחנוני נא בזאת וגו'. ע"ק מה קאמר אי הוי מטינא התם ההוא קרא וכו' פשיטא אם הוי ידע לא היה קשה ליה כלום ונ"ל ליישב הענין כי הוקשה לינוקא למה שינה בלישניה כי מצינו במסכת חגיגה (טו, א), גבי אלישע שאמר לינוקא לשון פסוק לי פסוקך וכן בהניזיקין (נו, א) גבי נירון קיסר אמר גם לינוקא פסוק לי פסוקך וכאלה רבות וא"כ הוקשה לו למה שינה רבי יוחנן בלישניה ואמר אימא לי פסוקך. והבין הינוקא כי לכוונא הוא כי הלשון פסוק לי פסוקך מודה על פסוק שלא יפול בו שום קשיא כענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה (ברכות לא, א), וסבר הינוקא בדעתו שכוונת ר"י להגיד לו פסוק אחד שיש בו איזה קושיא משום הכי אמר לו הפסוק עשר תעשר וכאשר ראה הינוקא דבר זה שהוא הגיד לו פסוק א' שקשה כבו קושיא ור"י לא ביקש ליישב לו הקושיא לכן שאלו מאי עשר תעשר כי ראיתי כוונתך לומר לך פסוק שיפול בו קושי' וכן עשיתי וא"כ למה אתה כמחריש מלייש' לי למה כתיב עשר תעשר והשיב בשביל שתתעשר וא"ל הינוקא מנא לך הא ולא רצה לשאלו מיד הקושיא וכי שריה לאנסויה כמו שמקשה לבסוף כי הוא השיב התירוץ בעצמו והוא ע"ד מה שכתב הסמ"ג בחלק ל"ת ס' ה' כתיב לא תנסו אזהרה שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך וכו'. ומביא גמירא דתענית מן עשר תעשר כו' ובסוף כתב והא דתני' האומר סלע זו לצדקה כדי שאחיה אני ובגי' הרי זה צדיק גמור. בפ"ק דב"ב (י, ב) מעמידה בישראל שגומרי' בלבן לתת הן שיחיה הן לא יחיה וכתב מהרש"ל מה פריך דילמא צדקה בכלל מעשר ומשני צדקה לחוד ומעשר לחוד. למעשר יש קצבה לצדקה אין קצבה. והינוקא הבין דין מעשר דומה לדין צדקה. ומה שהכתוב אומר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ר"ל הרשות נתונה לו ליתן מעשר ולומר כדי שיתעשר ופסו' לא תנסו איירי לא שמעמיד דבריו ע"מ להתעשר דוקא זהו אסור אבל לנסות יי' הן שיעשיר או לא יעשיר דומיא האומר סלע זה לצדקה כדי שאחיה אני ובני הן שיחיה או לא יחיה ולפי זה לא קשה וכי שרי לאנסויי' כי באמת שרי לאיניש לאנסויה הקב"ה רק שלא יחליט הדבר ע"מ להתעשר או ע"מ שיחיה בנו משא"כ באמרו לו זיל ניסי אם יהיה באפשרי שלא יתעש' א"כ הוי הנסיון בהחלט לכן הקשה לו וכי שרי לאנסויה משום הכי שאלו תחלה מנא לך. וכן רבי יוחנן א"ל זיל ניסי ולא רצה להשיב לו בקצרא ממקרא ובחנוני נא בזאת כי זה המקרא יש לפרש על ענין אחר כמו שהמפרשים רגילין לדרוש כ"מ שנאמר מלת בזאת על התורה שנקראת זאת בפסיקת' (זוטרתא קרח) דורש בזאת תדעון מלמד שהחרימם בתורה שנקראת זאת וכו' וכן (ויקרא טז, ג) בזאת יבוא אהרן מסיק במדרש (ויק"ר כא, ו) בזכות התורה שנקראת זאת וכן לעתיד אוחז הקב"ה ס"ת בידו כו' (ישעיה מג, ט) מי בכם יגיד זאת מסיק בגמרא (ע"ז ב, ב) אין זאת אלא תורה וכאלו הרבה וא"כ יש לפרש האי ובחנוני נא בזאת קאי על ת"ת לפי הסבר' שהמעשר מביא לידי תלמוד תורה מכח עשר תעשר ולמען תלמד. ועליו קאי המקרא הביאו המעשר אל בית האוצר וגו'. ועל ידי מעשר יגיע לת"ת ועליו קאי ובחנוני נא בזאת בשביל התורה שנקראת זאת מכח התורה שהיא מחכימת פתי וכבר אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צב, ב) כל אדם שיש בו חכמה לסוף מתעשר שנ' (משלי כד, ד) ובדעת חדרי' ימלאו ונמצא לפי זה העושר יגיע מת"ת ולא מן המעשר. ולכן אמר ליה זיל ניסי כדי שיבחון שהעושר מצד המעשר בא. והתינוק הזה היה תינוק דחכים ולא טיפש החכים בו מה שרבי יוחנן לא רצה לומר בדרך קצרה כדי שלא יטעה לפרש האי ובחנוני נא בזאת קאי על ד"ת עז"א התינוק אי הוי חטינא התם וכו' כי התינוק החכים בשכלו שאי אפשר לפרש המקרא ובחנוני נא בזאת שיהיה קאי אתלמוד תורה לפי מאמר רבותינו ז"ל ובדעת חדרים ימלאו לא משמע רק לפי מה שיש לו חדרים יתמלאו הן רב הן מעט חדרים. משא"כ הבטחה והריקותי להם ברכה עד בלי די מלומר די פי' הקמתי עד שלא יספיק לכם חדרים ואוצרות משמע מתוך הבטחה זו שלא יספיק להם חדרים ואוצרות הרבה ולכן לא בשביל התורה הברכה והבטחה זו. רק מן המעשר הוא בא ועל זה אמר אי מטינא התם להאי קרא כו'. כי לעולם לדבריך קשה קיצור היה לך להביא מיד המקרא ובחנוני נא בזאת ומה מורא שלך שאטעה לפרש בחנוני נא בזאת בשביל התורה על זה השגתי בעצמי שאי אפשר לפרש על התורה מכח עד בלי די כו' ולפי זה שהמעשר מביא לידי עושר ראיתי ליישב בפרשת ויצא (כח, כ) כתיב*ביאור על וידר יעקב נדר מכאן שנודרין וכו'. וידר יעקב נדר לאמר ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ר ע, א) לאמר לדורות ולנדור בשעת צרה וקשה מהו הנדר שאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך מה זה דילמא רצה לעשר כדי שיתעשר ובלאו הכי קשה שכבר אמר אם יהיה אלהים עמדי וגו' ומה זה שנית והיה יי' לי לאלהים.*פסוק במשלי שוא וכזב הרחק ממני וגו'. ביאור הדבר כי פסוק הוא במשלי פר' ל' (ח, ט) שוא ודבר כזב הרחק ממני וגו') ביאור הדבר כי פסוק הוא במשלי פר' ל' שוא ודבר כזב הרחק ממני רש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי יי' ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי והרי לך לפניך בענין הטריפני לחם חוקי כולל על שלא יהיה עני ולא יהיה עושר רק לחם חוקי ולזה אמר יעקב בכפל והיה יי' לי לאלהים ורמז בזה שאין חפץ ברבוי עושר מטעם פן אשבע ואמרתי מי יי'. והוא ביקש והיה יי' לי לאלהים. ואח"כ אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ואין מקום לומר שעשה כדי להתעשר. הלא לא ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש כדמוכח מכח סברת והיה ה' לי לאלהים שאין חפץ ברבוי ממון. וא"כ לא נדר הנדר עשר אעשרנו לך משום עושר רק לעשות רצון וחפץ הקדוש ברוך הוא.*ביאר אחר על הפסוק והיה יי' לי לאלהים ויובן הפסוק ויבטחו בך יודעי שמיך וגו'. פירוש אחר על והיה יי' לי לאלהים ויובן הפסוק (תהלים ט, יא) ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך יי' על דרך מה שהובא בפסקי הלכות של הרב ר' מנחם מרקנטי בסימן ס"ו וזה לשונו*בהלכות ר' מנחם מרקנטי היודע השם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים. היודע שם הנכבד והנורא צריך שלא יהנה משל אחרים דאמרינן בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) גבי אנא השם רבי אסי אמר לרבי פנחס בן תמא איתא ואנא חסר ליה לך א"ל לית אנא יכיל אמר ליה למה אמר ליה דאנא אכיל ממעשר מן דרגיל ליה לא יכול למיכל מבר נש כלום. וקשה לריא"ז דאמר (ברכות י, ב) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ופשיטא דאלישע הוי יודע השם הגדול ושמא ר"ל אסור ליהנות בתורת צדקה אבל דורון דרך כבוד שרי עכ"ל. ולפי זה יהיה פי' המקרא ויבטחו בך יודעי שמך שמך דייקא שם המפורש ב"ה כי לא עזבת דורשיך יי' כי*הפלוגתא בב"ר פרשת ויצא חד אמר על הפרנסה לא השיבו וכו'. במדרש רבה פרשת ויצא (ב"ר סט, ו) ס"ל חד אמר על הפרנסה לא השיבו וחד אמר גם על הפרנסה השיבו שנאמר (כח, טו) כי לא אעזבך אין עזיבה אלא פרנסה שנאמר (תהלים לז, כה) לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וממילא הקרא כפשוטו ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת כי אתה תתן להם הפרנסה ולא משל אחרים. וזה הענין והיה יי' לי ביקש לידע שם המפורש ואז לא יהיה רשות ליהנות משל אחרים ולכן ביקש ונתן לי לחם לאכול וגו' כי הקב"ה יתן לי פרנסתו כדי שלא יהנה משל אחרים ואיתא כמ"ד גם על הפרנסה השיבו מטעם זה*ענין אחר על דרך הגמרא קשים מזונותיו של אדם וכו' וזוהר ועניינים אחרים השייכים לזה. פירוש אחר אמנם צריך אני להקדים ביאור גמרא פרק ערבי פסחים והרב הגדול מהר"ש הענדל ז"ל הביא גמרא זו בספר חכמת מנוח ואעתיק לשונו שם בגמרא (קיח, א) רב שזבי משמיה דראב"ע קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר (תהלים קלו, יג) לגוזר י"ם לגזרים וכתיב בתריה (שם כה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וגו'. וקשה שהרי יש הפסק כמה פסוקים בנתיים וניער פרעה וחילו בים סוף למוליך עמו במדבר ופסוקים הרבה ואיך דרש סמיכות ואין סמוכים. וי"א דדריש גזירה שוה נאמר כאן כי לעולם חסדו ונאמר להלן כל"ח. וק' לפי זה אינו מדוייק הלשון וכתוב בתריה. לכן נ"ל שקשה ליה לכתוב לקמיה נותן לחם לכל בשר שכיון שנותן לחם לכל בשר אינו אלא טבעו של עולם אם לא היה בדרך נס היה לו לומר אצל אלו פסוקים שמדברים בטבעו של עולם לעושה שמים בתבונה וגו' לרוקע הארץ על המים וגו' לעושה אורים גדולים וגו' ולמה אמרו אחר הנסים שאינם בטבעי לגוזרי"ם לגזרים וגו' וניער פרעה וגו' למכה מלכים וגו' שכולן ענין ניסי יציאת מצרים ובמדבר ובארץ כנען אלא להורות שגם זו נס וזכר קי"ס שהוא הנס הגדול ודומה אליו בצד מ"ש בזוהר (ח"ב, קע, ב) שקי"ס היה לרעים ולטובים יחד כי כמה מישראל היו עובדי עבודת כוכבים ופסל מיכה עבר בתוכו כן המזונות נותן לחם לכל בשר טוב ומטיב לרעים ולטובים עכ"ל. ופירושו דחוק בעיני ונ"ל ליישב ע"ד הגמרא אמר דאב"ע קשים מזונותיו של אדם כקי"ם שנאמר (ישעיה נא, יד) מיהר צועה להפתח ולא יחסר לחמו וכתיב בתריה ואנכי יי' אלהיך רוגע הים וגו' כן הגירסא בעין יעקב ובגמרא כולל כחדא קשה נקביו של אדם כקי"ס וכיום מות שנאמר מיהר צועה להפתח גו' אם כוונתו להסמיך ענין נקבים לי"ס כל שכן מזונות שהוא בין הדביקים בין מיהר צועה וגו' ובין רוגע הים מזכיר ולא יחסר לחמו. ונבוא לענין אין הכוונה בראב"ע ללמוד מזה הפסוק שקשה מזונותיו כקי"ס ששוין הן כי זה נשמע במקרא אחר ולא יחסר לחמו וסמוך ליה ואנכי רוגע הים. רק ראב"ע ביקש לחדש ענין אחר כי לעיל מיניה מסיק אמר רבי יוחנן קשה מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה דאלו הגאולה על ידי מלאך שנאמר (בראשית מח, טז) המלאך הגואל ומזונות על ידי עצמו שנאמר (שם טו) האלהים הרועה אותי מעידי וענין זה רצה לתרץ על עצמו במה שהשוה מזונותיו של אדם לקי"ס הר' ק' יותר מקי"ס דאלו קי"ס היה ע"י משה דכתיב (שמות יד, כא) ויט משה את ידו על הים ומזונות הם ע"י הקב"ה וא"כ יותר קשה מקי"ס ולמה השוה הוא יחדיו. וענין זה ביקש ללמוד ממקרא זה וע"ד מ"ר*מ"ר פעמי' מקדים שמים לארץ וכו'. פ' בראשית (ב"ר א, טו) פעמים מקדים שמים לארץ ופעמים מקדים ארץ לשמים פעמים אומר (ויקרא כו, מב) וזכרתי ברית יעקב ואח"כ יצחק ואברהם וברוב מקומות מקדים אברהם ליצחק ליעקב ופעמים מקדים תורים לבני יונה ופעמים מקדים בני יונה מלמד ששקולין הן וכמוהו הרבה וזהו כוונת הגמרא במה שאמר קשה מזונותיו של אדם כקי"ס ולא יותר מקי"ס כי בישעיה מקדים מזונות לקריעת ים סוף דכתיב ולא יחסר לחמו ואח"כ ואנכי רוגע הים. וכאן אמר לגוזר י"ס לגזרים ומה כתוב בתריה נותן לחם לכל בשר. נמצא שמקדים קי"ס למזונות ש"מ שהושוו יחדיו לכן לא אמר שקשה יותר כי באמת שוין הן. ובזה מתורץ שפיש שאמר ומה כתיב בתריה. וזה היה הענין ביעקב שהיה נקרע לו הירדן כידוע*מדרש שנקרע הירדן ליעקב וכו'. במדרש כי במקלי עברתי את הירדן (ב"ר, עו, ה). ואתיא אליבא דמ"ד על הפרנסה לא השיבו כ"א היה משיב לו על הפרנסה ואח"כ היה נקרע לו הירדן היה מדמה בעיניו שהפרנסה הוא דבר קל כמו קריעת הירדן ובאמת הוא קשה יותר לפי שהוא ע"י הקב"ה כנ"ל. ולענין שהמעשר מביא לידי ת"ת אפרש גמרא פ'*גמרא פרק במה אשה אורך ימים ביימינה ובשמאלה עושר וכבוד וכו'. במה אשה (שבת סג, א) אמר רבא בר רב שילה מ"ד (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ופריך אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא. אלא למיימינים אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד בשמאילים בה עושר וכבוד איכא אורך ימים ליכא פירש"י עושר וכבוד ליכא בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד. מיימינים שמחפשים את הדין לידע טעמו של דבר. משמאילים שאינן יגיעין כל צרכן א"כ מיימנים בה עוסקין לשמה. משמאילים עוסקין שלא לשמה הנה בשבתי על כסא הוראה בק"ק פרנקפורט. כשלמדתי מסכת שבת הקשה אותי אחד מבחורי חמד שלי מה התחיל המקשן וכי אורך ימים איכא ועושר וכבוד ליכא אתמה. לפי פירש"י שפירש עושר וכבוד ליכא בתמיה כיון דאיכא אורך ימים כ"ש עושר וכבוד אדרבא באם כ"ש ע"ז סמך המקרא לאמר אורך ימים בימינה ולא צריך להזכיר עושר וכבוד כי סמך על הכ"ש וא"כ מה התחיל להקשות. ונ"ל דכוונת המקשן היה שהוקשה לו במקרא שינוי הלשון דאלו ברישא אמר אורך ימים בימינה הקדים לומר אורך ימים תחילה ואח"כ בימינה. ובסיפא אמר ובשמאלה עושר וכבוד הקדים בשמאלה לפני עושר וכבוד והבין המקשן מ"ה לא תנא בסיפא עושר וכבוד בשמאלה כמו ברישא כדי שלא יטעה הטועה לומר אם כתוב עושר וכבוד בשמאלה יפול טעות לומר עושר וכבוד קאי אלעיל ואלרע על בימינה עושר וכבוד וכן בשמאלה וכו' ודומיא סברא זו מצינו במסכת ב"מ פ' איזהו נשך (סא, א) גבי אין לי אלא נשך כסף וריבית באוכל וכו' קתני התם רבינא אמר לא נשך באוכל ולא ריבית בכסף צריכים קרא דאי כתיב את כסף לא תתן בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת השתא דכתיב את כסף לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי ביה את כסף לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכעין דויק זה הוקשה להמקשן למה שינה הקרא בסיפא לומר בשמאלה עושר וכבוד הל"ל כמו ברישא אלא בודאי כדי שלא וטעה הטועה לומר שמלת עושר וכבוד מושך עצמו לכאן ולכאן. ולכן הזכיר בקושית אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא בתמיה ומשני למיימינים אורך ימים וכ"ש עושר וכבוד ול"ק דה"ל להסמיך עושר וכבוד לימינה ונמי הוי משמע שעושר וכבוד בימינה איכא כי ימשוך עצמו לכאן ולכאן אדרבא בסמיכות הזה שסומך מלת ובשמאלה למלת ימין מורה לנו ב' עניינים לפיכך שני פירושים שפירש"י להפירוש הראשון שפירש מיימינים עוסקין לשמה. לכן היסמיך שמאל לימין ר"ל אורך ימים בימינה מי שהוא לומד לשמה ובשמאלה אף הלומד שלא לשמה ובכל זאת אורך ימים איכא כי מתוך שלא לשמה בא לשמה ולפי' הב' שמפרש מיימינים שמתפסין אחר טעמי לידע שורש הענין ובשמאלה מי שלא עסק כל צרכה. גם לזה הסמיך שמאל לימין ע"ד הגמרא שהבאתי בתחלת דברי רב כהנא אמר למר בר רב אשי האי בד"ת כתיב א"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופריך מאי קמ"לן דליגמור והדר ליסבר לפירש"י אע"ג דלא ידע כולי טעמי לכן הסמיך שמאל לימין לומר אורך ימים בימינא שמחפש אחר כל הטעמים ובשמאלה אע"ג שנגמר ואין יודע הטעמים כי ליגמור איניש והדר ליסבר לכן לכוונת התרצן ולשני פירושים פרש"י א"ש שהסמיך שמאל לימין כדי להשוותן להדדי ולפי זה ראיתי ליישב*גמרא ברכות פלוגתא ב"ש וב"ה כשהביאו לפנוהם שמן ויין על איזה מהן מברך תחלה וכו'. הגמרא פ' כיצד מברכין (מג, ב) ת"ר הביאו לפניהם שמן ויין בש"א אוחז השמן בימינו ויין בשמאלו מברך על השמן וחוזר ומברך על היין וכו' וכתב המרדכי אח"כ חוזר ונוטל היין בימינו ומברך וק"ל אטרוחיה בתרתי למה לי לאחוז תחילה יין בשמאל ולחזור וליתן בימין בראשון כשהביא לפניהם שמן ויין יקח השמן בימין ויברך ואח"כ יטול היין בימין ויברך אלא זה הוא הענין הוא להורות ליתן משמאל לימין לברכה כי ברכת ה' תעשיר אפי' חלק העושר שייך לימין ובימינה משמאל לימין מורה ע"ז והואיל ואתא לידן גמרא זו אימי בה מילתא נבאר דברי הרי"ף ולסלק ממנו קושיות הרא"ש וז"ל הגמרא ת"ר הביאו לפניהם שמן והדם בש"א מברך על השמן ואח"כ על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ על השמן אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדם לריחו זכינו ולא לסיכתו. אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע. רב פפא איקלע לבית רב הונא אייתי לקמיהו שמן והדם שקיל רב פפא בריך אהדס ברישא ואחר כך אשמן אמר ליה לא סבר מה הלכה כמכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כבית הלל ולא היא לאשתמיטיה נפשיה היא דעבד ופירש רש"י שמן והדם בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלין והדם להריח זכינו לריחו ולסיכתו כגון משתא דכבישא. ולא היא. לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא לבסוף לפי שטעה והשמיע בכך. והרי"ף גורס בש"א מברך על השמן ופוטר ההדס ובה"א מברך על ההדב ופוטר השמן וסיים הלכה כרבא דהלכה כבתראי. וכתב הרא"ש ורב אלפס גורס ופוטר השמן ולא נהירא דאין ברכותיהן שוות וסיים הרא"ש ורב אלפס פסק דהלכתא כרבא ונראה שלא היה כתוב בספרו ולא היה לאשתמיטי וכו' וכן מסתברא דהלכה כבית הלל דהכרעה דרבן גמליאל לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב"ש. והתוס' בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ו גבי הכרעה שלישית לאו הכרעה נמשכו תוספות אחר דברי הרא"ש הרי לך לפניך במה שכתבנו בד"ה הכרעת שלישית כתבו ואור"י הא דתני בפרק כיצד מברכין בש"א מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס וקאמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו כו' לאו שייכא הך הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מנייהו כו' ע"ש. בכן נערתי חצני לבאר דברי הרי"ף על נכון ולא קשיא מאומה מכל מה שהשיב עליו הרא"ש. אמנם בגין דא צריך אני להודיע גמרא בברכות פרק אלו דברים (נג, א) אמר רב הונא בשמים של בית הכסא ושמן העשוי להעביר הזוהמא אין מברכים עליהם. למימרא דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכון מיתבי כו' הנכנס לבשם כו' ומשני התם נמי לריחא עבידא כי היכא דנרחו אינשי וניתו ונזבין וזה לשון רש"י שם שמן העשוי להעביר הזוהמא שמביאין בסוף הסעודה לסוך ידים מזוהמות אין מברכין עליו והא דאמר בכיצד מברכין האי משחא כבישא וטחינא אין מברכין בע"כ לא בבא תוך הסעודה קאמר אלא בבא להריח עכ"ל. והנה אפרש סוגיא דשמעתתא לגירסא זו בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר ההדס ובית הלל אומרים מברך על ההדס ופוטר השמן. והרא"ש שהקשה מסמן בלשניה דברי בית הלל שאמר פוטר השמן ולא נהירא ולא הביא דברי בית שמאי דאמר פוטר ההדס אלא משום דכבית הלל צריך להיות אליביה דהלכתא לאפוקי בית שמאי דפליגי. והנה תחלה נקיט סתמא והוי משמע האי שמן הוא השתא דכבישא כפירש"י שם פליגי הן שבא להריח ואם כן ברכותיהן שוות בורא עצי בשמים כמו שמסיק בכ"מ דף מ"ג ע"א מר סבר שמן פוטר הדס ומר סבר הדס פוטר שמן ורבן גמליאל ביקש להכריע פלגא כמר ופלגא כמר דהוינו נקיט בלישניה שמ. זכינו לריחו וזכינו לסיכתו אין פירושו שפירש כך בית שמאי איירי בהחלט מזה לא כן רק מילי מילי נקיט כי בשמן מצינו שני עניינים של הריח ולפעמים בא בסעודה להעביר הזוהמא ובזה הוא מכריע אם שמן הוא להריח שלא בתוך הסעודה ואז ברכותיהן שוות בורא עצי בשמים מכריע כבית שמאי לברך על השמן ופוטר ההדס כי ברכותיהן שוות ושמן שמוזכר בקרא. ומה שאין כן כשבא שמן והדס להעביר הזוהמא דהיינו שבא בסעודה פסק כבית הלל דמברך על ההדס בורא עצי בשמים ועל שמן לא שייך ברכה עצי בשמים כדעת רב הונא בפרק אלו דברים ולכן בירך על ההדס ברכתו ופוטר השמן. ואין להקשות הלא על כל פנים מוכרח לברך בורא שמן ערב כפירש"י לקמן גבי רב הונא ומיהו מברך בורא שמן ערב. דזה אינו כי התם לא איירי רק מה שהביאו שמן לסעודה להעביר זוהמא מכל מקום עומד להריח גם כן ואיכא למיחש שכוונתו על שניהם להעביר ולהריח אז מברכין בורא שמן ערב מה שאין כן בשמעתתא דהכא הביאו לו שמן והדס אז אין כוונתו בשמן רק להעביר הזוהמא ולא להריח מ"ה הביאו לו גם ההדס אם כן אין כוונתי להריח בשמן רק לסוך להעביר זוהמא לחוד ולכן אין צריך לברך כלל וכלל כי ההדס פוטרו. ובמעשה דרב פפא יהיה מה שיהיה כי לא הוברר לן אם בא לפניו רק להריח או אם באו תוך הסעודה אם היה להריח וכבר ידעת שרבן גמליאל כב"ש לברך על השמן ולפטור ההדס והוא שקל הדס ואם היה בא בתוך הסעודה היה רבן גמליאל מכריע כבית הלל לברך על ההדס בורא עצי בשמים ולפטור השמן מכל וכל כדפרישית והא בריך אהדס ברישא ואח"כ חוזר ומברך על השמן ולכן הקשה מהמכריע והוא אכסיף והשיב לו כי רבא אמר הלכה כבית הלל שבא בסעודה מברך על ההדס בורא עצי בשמים ועל השמן בורא שמן ערב על זה מסיק הגמרא ולא היא אשתמוטי אשתמיט כי טעה בדבר בשעה שמביאין ההדס ושמן ביחד בתוך הסעודה אין כוונתו להריח מן השמן רק לסוף לחוד ובאמת רבא פסק הלכה כבית הלל הן כשבא בתוך הסעודה והן בבא להריח תמיד מברך על ההדס ופוטר השמן. ועל זה פוסק הרי"ף הלכה כבית הלל והשמיט האי ולא היא לאשתמוטי כי האי ולא היא הוא ענין אחר ורבא דאמר הלכה כבית הלל הוא ענין אחר ולא חש להביאור ולעולם היה כתוב בספרי האי ולא היא כדרך שפירשתי ונמצא לפי זה רבן גמליאל הוא המכריע ממש פלגא כמר ופלגא כמר ולא כדעת הרא"ש ולא כדעת התוספות ומה שרבן גמליאל נקיט בלישניה שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו מילי מילי נקיט ובזה מראה בהדיא הכרעתו וגם רש"י בגמרא דפירש שמן זכינו והדם בסוף הסעודה רש"י אין מפרש רק הגמרא מה טבעו של שמן וטבעו של הדם. ע"כ דברי הרי"ף נכונים ושרירא וקיימא ונחזור לעניינינו בענין שמן ויין ומה שכתוב לאחוז היין בשמאל ויחזור ליקח בימין בא להורות ככל מה שכ' אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד שעושר בימין גם כן כי ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב) תחלה לוקח בשמאלו לזכור כשמברך ה' יברך עצמו שברכת ה' תעשיר והעושר שייך לימין ג"כ:
1