שני לוחות הברית, ווי העמודים ג׳Shenei Luchot HaBerit, Vavei HaAmudim 3
א׳נדבר מאזהרות על לימוד התורה. כתיב בפרשת ואתחנן*ביאור הפ' בפרשת ואתחנן. (דברים ד, א-ט) ועתה ישראל שמע אל החקים והמשפטים וגו') ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' עד פן תשחיתון וגו' וקשה מלת ועתה צריך ביאור עוד קשה באמרו ראה למדתי אתכם איך יפול פה לשון ראה לשון שמיעה יצדק יותר שמע את אשר למדתי אתכם וגו' ועוד קשה בפסוק ראה אשר למדתי מזכיר בקרב הארץ אשר אתם באים לרשת ענין ירושת הארץ לא שייך פה ובפרט שכבר אמר למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ. עוד קשה במה שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם ושוב שנית אמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הזה מה מורה זה על השנות פעמיים. עוד קשה כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים וגו' אין פסוק זה שייך באמצע אותן הדברים בשלמא פסוק ומי גוי גדול אשר לו חקים ומפשטים צדיקים קאי על לעיל ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים עליו נאמר ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים מה שאין כן בכל קראנו אליו אין מקומו פה וכן קשה הכפל רק השמר לך ושמור נפשך פן תשכח הדברים הלא כבר הזהיר על לימוד התורה. ורבותינו ז"ל (אבות ג, ח), למדו מזה כל השוכח דבר אחד ממשנתו מתחייב בנפשו רק עדיין לא שבנו מטעותינו מה עניינו פה לקמן בפרשת שמע ישראל שהזהיר (דברים יא, יט) ולמדתם את בניכם וגו' שם היה לי לכתוב השמר לך ושמור נפשך ועוד קשה שמפסיק בין שני המקראות שמדברים מענין אחד כמש"ה וידבר ה' אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול ובין פסוק ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה הפסיק בנתיים פסוק ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם מה מורה פסוק זה פה בנתיים וביותר שכבר שינה ושילש וכן ענין שהזכיר מחדש בקרב הארץ וגו' ענין הקושיא לשון ועתה וגם לא ידוקדק לשון שמע אל החקים שמע את החקים הל"ל. ויתבאר על דרך*עי' בשוחר טוב וילקוט לעתיד לבוא יצווח העבירה אל האדם. שוחר טוב (תהלים עג), והילקוט הביאו בספר ירמיה (לא), דף ס"ו ע"ד אמר רבי סימן בשם ר' שמעון חסידא בעולם הזה אדם לוקט תאנים בשבת אין התאנה אומר לו כלום אבל לעתיד לבוא היא צווחת ואומרתש בת הוא שבת הוא בעולם הזה אדם הולך ומשמש אשתו נדה אין מי שיעכבו אבל לעתיד לבוא האבן זועקת ואומרת לו נדה היא ע"ש והנה באותה שעה ישראל היו עדה שלימה כפירש"י בפרשת חקת (כ, כב), ויבואו כל העדה עדה השלמה המוכנת לכנוס לארץ והנה מאחר שמשבח אותו העדה אם לא היו חוטאים אחר כך היו זכו באותו העת שהיו כ"כ קדושים וטהורים ואם היה אחד רצה לעשות עבירה אז היתה המצוה צווח עליו להזהיר ממנו. ובזה יובן ועתה ישראל שעתה נעשית עדה השלמה וקדושה וטהורה שמע אל החקים והמשפטים אשר אנכי מלמד אתכם ר"ל כאשר אנכי מלמד אתכם החקים והמשפטים. כן יעשו החקים והמשפטים ילמדו ויזהירו אתכם מלחטוא ולכן אמר שמע אל החקים ולא את החקים ר"ל לדברי החקים מה שידברו הם בעלמא ויזהירו אתכם לעשות עבירות לכן אמ' שמע אל החקים וגו' ר"ל לדבריהם ואמ' ראה למדתי אתכם וגו' בקרב הארץ וגו' בקרב הארץ וגו' יתורץ בדרך זה אמנם על ידי הקדמה מה שמסיק בתלמוד*ירושלמי פרק קמא דשבת אם יכול אתה לשלשל השמועה עד משה וכו' ופסוק והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת בחורב וגו'. ירושלמי פרק קמא דשבת רב חייא בשם רבי יוחנן אמר אם יכול אתה לשלשל את השמוע' עד משה שלשלוהו ואם לאו תפוס אז ראשון ראשון אז אחרון אחרון מאי טעמא והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני י"י אלהיך בחורב (דברים ד, ט). רב גידל אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה כאלו בעל שמועה עומד לנגדו מאי טעמא (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש. ופירש בעל יפה מראה לשלשל לשון שלשלת שהוא לשון חיבור חתיכות המתכות כן יזכור בעלי השמועה כולן מי קבל ממי עד משה רבינו ע"ה והיינו והודעת לבניך וגו' יום אשר עמדת בחורב ר"ל הודעת לבניך ולבני בניך וכן דור אחר דור יקבלו זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב ישלשלו הקבלה אז על ראשון ראשון פירש שיזכור המקבלים ידוע ויזכיר כסדר ראשון ראשון שיאמר הלכה זו אמרה פלוני לפלוני ופלוני לפלוני או יזכיר כסדר אחרון אחרון שיזכיר תחלה מי שלמדה אותו ושוב משמסרה לרבו כגון שיאמר אמר פלוני משמיה דפלוני עד מי שהוא ראשון לידועים לו ועל ידי זה יתבאר*גמרא בנדרים רב הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה וכו'. גמרא בנדרים (מא, א) בענין רבי הוה גמור תלת עשרה אפי הלכה אגמריה לרבי חייא ז' מנהון סוף חלש רבי אהדר רבן חייא קמיה הנהו ז' דאגמריה ושיתא אזדא להו הוי ההוא קצרא דהוה שמיעא לרבי כד הוה גרים להון אזל ר"ח גמר יתהון קמיה דקצרא ואתא אהדרונהו קמיה ר' כד הוה חזי ליה ר' לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא א"ד הכי א"ל אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. וקשה מה היה חסרון לאיכא דאמרי בלשון ראשון. ולדרכי אתי שפיר כי צריך להזכיר כסדר או ראשון ראשון או אחרון אחרון ולפי ל' ראשון דבר דלא כמאן כי רבי חייא למד עם רבי ור"א לקצרא אתה עשית אותי ואת חייא וא"כ לא תפוש לשון ראשון ראשון ולא אחרון אחרון מה שאין כן באיכא דאמרי אתי שפיר כי אמר אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי הלך כסדר ראשון ראשון ונכון הוא. והנה משה רבינו ע"ה רמז כל זה פה שצריך לשלשל עד משה ואם אין ידוע לו שיהיה לתפוס אז ראשון ראשון או אחרון אחרון. זה"ש ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' כלומר יראו עיניכם שאנכי המלמד אתכם לא עתה בלבד כי בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה צריכים אתם לראות כאלו אני עומד לנגדיכם כמאמר רב גידל כאלו בעל שמועה עומד לנגדו ובאם העלם יעלם מעמכם סדר הקבלה עד אלי אז הראה בזה הפ' לתפוס אחרון אחרון ראה למדתי אתכם שאני המלמד שלכם ואח"כ כאשר צוני י"י אלהי המצווה אותי. ובפ' אח"כ נתן רשות להיפך לתפוס ראשון ראשון וידבר י"י אליכם מתוך האש וגו' ויגד לכם את בריתו וגו' ואח"כ ואותי צווה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים זהו תפוס ראשון ראשון. בזה מתורץ הקושיא שהפכיל הקרא ואותי צוה י"י בעת ההיא ללמד וגו' או יכולין לומר דרך אחר על מה שהפסיק בין הדבקים ותמונה אינכם רואים וגו' ובין מקרא כי לא ראיתם כל תמונה הפסוק ואותי צוה י"י. והוא על דרך מה שכתב הזוהר פרשת וילך (ח"ג רפד, ב)*ענין הזוהר על פסוק מכנף ארץ זמירות שמענו (ישעיה כד, טז)., בשעה שנכנסו ישראל לארץ ישראל שמעו קול מארבע רוחות עולם וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל מכנף הארץ זמירות שמענו בשעתא דאעילו ישראל לארעא וארון קיימא קדישא קמייהו שמעו ישראל דמסטרא דארעא חד תושבחו וחדו וקל זמרי עילאי די מזמרא בארעא כדין צבי לצדיק תישבחה דמשה הוי בההיא שעתא דבכל אתר ואתר דארון הו' שארי בארעא הוי שמעי קלא דאמרי (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל אבל אוי לי דבר בגדו דדמינן ישראל לשקרא בהקב"ה כו' ע"כ המלטרך לעניינינו. ולפי זה יתורץ שפיר תחלה קאמר וידבר י"י אליכם מתוך האש ותמונה אינכם רואים זולתי קול כן יהיה על הכל מה שאותי צוה י"י ללמד אתכם חקים ומשפטים כן יהיה בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה תשמעו קול מדבר בלי תמונה ומהו הקול מה שאותי צוה ה' ללמד אתכם כענין וזאת התורה אשר שם משה וגו' ומסיים ואמר ונשמרתם לנפשותיכם פן תעשו תמונה רק עדיין נשאר הקושיות כסל חכמתכם ובינתכם בצרוף שאר דקדוקים. ואגב יובן מה שפירש"י האי ושמרתם זהו המשנה על הלימוד ולא הניח כפשוטה שמירה על החקים ומשפטים. הענין הוא על דרך*גמרא פרק ד' מיתות ר' אומר אף על הכלאים וכו'. הגמרא פ"ד מיתות דף ס' (ע"א) רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא (דברים יט, יט) את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים כו'. ופירש"י כבר לבני נח ופריך אלא מעתה (שם יח, כו) ושמרתם את חקותי ואת משפטי חקים שחקקתי כבר התם ושמרתם את חקותי דהשתא הכא ואת תקותי תשמורו תקוים דמעיקרא תשמורו. ופירש"י הכא את חקותי תשמורו דהקדים חקים לשמירה משמע חוקים דמעיקרא ואף על גב דגבי שביעית ויובל כתיב נמי את משפטי תעשו את חקותי תשמורו דהקדים נמי חוקים לשמירה התם כיון דרישא דקרא כתיב את משפטי תעשו אורחא למכתב זאת חקותי כו' עכ"ל. ובזה יתורץ עוד קשיא ברישא הזכיר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים ובאמצע אשר ישמעון את החוקים האלה ולא הזכיר משפטים וגבי מי אשר לו חקים ומשפטים חזר והזכיר שניהם ונראה לי דהכי פירושו כי תחלה הזהיר משה ראה למדתי חקים ומשפטים וגו' ומלת ושמרתם כפירש"י זהו המשנה הזהיר על הלימוד ואמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. והנה בתוך כדי דבור ירא משה פן לא יבינו ישראל אותו דהאי ושמרתם קאי על המשנה רק יבינו ושמרתם קאי כפשוטה על חקים דלעיל ומ"מ זה יטעו פן יאמרו אומות העולם מדהקדים חקים לשמירה איירי מחוקים ששייכים לבן נח ואם כן יהיה שמירה קודם לחקים ואיירי מחוקים דהשתא אם כן לא יהיה יותר מעלה לישראל מן אומות העולם כי גם המה נחשבים לחכמים ומשום הכי הזכיר שנית את החוקים כדי שמלת ושמרתם יהיה קודם למלת חקים שמע מינה דאיירי מחוקים דהשתא ונמצא יהיה חכמתכם לעיני עמים לא מבעיא לתנא דביה מנשה דמפיק ד"ך ועייל ס"ך כמבואר בסנהדרין (נו, ב), אם כן מדהזכיר חקים ומשפטים שמע מינה דאיירי דחוקים דהשתא דומיא דמשפטים כי סבירא ליה דבן נח מוזהר על הדינים אלא אפילו לתנא דסבירא ליה בן נח מצוה על דינין מכל מקום רמז הקרא שאיירי מחוקים דהשתא דומיא דמשפטים משפטים איירי מדינים דהשתא משום הכי אמר אשר נתתי לפניכם כי במשפטים כתיב (כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים (גיטין פח, ב), ואם כן רומז גם על החקים דהשתא וכל זה יובן מה שברישא מזכיר חקים ומשפטים ובמצעיתא מזכיר החוקים לחוד ובסיפא ואמרו כו' חוקים ומשפטים צדיקים מכח אשר נתתי לפניהם לפניכם דייקא ויהיה דומייא חוקים דמשפטים א"כ כשנאמרו מחוקים דהשתא מ"ה ואמרו כי מי גוי גדול כו'. והנה ירא עוד משה פן יאמרו מה חזית דניזול בתר סיפא דילמא אזלינן בתר רישא והקדים בשמירה על זה אמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים וגו' ואם כן איכא לחלק בין רישא ומצעיתא דאלו ברישא מזכיר חקים ומשפטים לא מוכח שאיירי מחקים דבני נח כי בצדו כתיב משפטים כאורחא דקרא להסמיך שניהם יחד כתירוצו של רש"י מה שאין כן במצעיתא מזכיר חקים לחוד ויהיה אחר מלת ושמרתם ושמה תקים ממש נזכרים לאחר שמירה. אם כן גילה משה בדעתו שאיירי מחקים דהשתא. וזה נרמז בפסוק ואמרו מי גוי וגו' אשר לו חקים ומשפטים ככל התורה על דרך מה שהזכרתי בפתיחת דברי חקים ומשפטיים יבינו שקאי על כל התורה ואחר שפירש דבריו גילה לנו מלת ושמרתם שלא קאי על חקים ומשפטים דלעיל רק ושמרתם זהו המשנה הזהירם על הלימוד ובמה גילה להם בזה שאמר השמר לך וגו' פן תשכח הדברים יום אשר עמדת בחורב. ולמדו רבותינו ז"ל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו ונמצא חכמתכם ובינתכם קאי על חקים ומשפטים ועל לימוד התורה וגוי שלמד תורה חייב מיתה כמבואר פרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, א), ונמצא שיאמרו הגוים רק עם חכם ונבון הגוי הזה כן נראה לי לפרש פסוקים הללו. ולפי מאמר רב גידל הנ"ל שצריך לראות כאלו בעל שמועה עומד כנגדו וזהו בכלל כבוד חכמים ונדבר מענין כבוד חכמים*זוהר פ' פנחס תחלת דינו של אדם בר"ה על בזוי התורה ולומדיה. בזוהר פ' פנחס (רלא, א) מסיק בר"ה כשהקב"ה דן בעולם אזי דין הראשון הוא במי שמבזה התורה ולומדיה וז"ל ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) אלו ב"ד רברבא בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבי לגבי ואינון שבעים ממנו כו' שנאמר להתיצב על י"י וכי על י"י קיימי אלא בשעת' דאינון קיימי על דינא דינא דקמאה דכולא בגין דההוא דלא מוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי כו' ע"ש. וקשה בשלמא מי שביזה הקב"ה אתי שפיר שיהיה דין הראשון על זה מה שאין כן מי שמבזה תלמיד חכם למה יהיה דין זה דין ראשון והלא כמה עבירות חמורות מאלו ונראה לישב כי*מדרש ילקוט מלאכי השרת שואלין להקב"ה אימתי ר"ה וכו'. בילקוט פ' בא (רמז קצא) הביא מדרש רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מ"ה לפני הקב"ה אימתי ר"ה והוא אמר ולי אתם שואלין אני ואתם נשאל לב"ד שלמטה מ"ט (דברים ד, ז) כיי אלהינו בכל קראינו אליו ולפי זה א"ש כשיראו שהקב"ה שואל מב"ד שלמטה אימתי ר"ה אז היה מקום להרהר שראו הכבוד שחלק הקדוש ברוך הוא להם ולכן שאלו על הכבוד של תלמיד חכם שנעשה למטה ולכן יבוא זה בראשונה. ולחזק הענין של כבוד תלמידי חכמים אבאר*גמרא בנדרים (לב, ב). ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם) גמרא בנדרים אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד, יח) ומלכי צדק מלך שלם וגו' והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציא מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון וגו' א"ל אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת רבו לפיכך הוציא מאברהם שנאמר (תהלים ק, י) לדוד מזמור וגו' וכתיב בתריה נשבע י"י ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן ואין זרעו כהן וקשה לי בכל מקום שנאמר לשון והיינו דכתיב קשה איזה קושיא ומה קושיא איכא פה אין לומר שקשה מלת והוא כהן למה לי זה לאו קושיא דהוכרח לומר מלת והוא כי לפי סדר המקרא הוציא לחם ויין כהן לאל עליון הוי משמע דלחם ויין כהן הוא אמנם מלת והוא שקאי ארישא דקרא על ומלכי צדק וגו' ותו אין לומר דקשה ליה למה העמיד באחרונה שהוצרך להוסיף מלת והוא לתקן הלשון כי הוה ליה למימר גבי ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון ולא יצטרך לומר מלת והוא ומשום הכי דורש והוא כהן וגו' מכל מקום לא יצדק דאם כן יעמוד הקושיא במקומו למה נאמר למטה מלת והוא הוה ליה למימר לעיל ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן ואם כן בריש דבריו יהיה גם כן נשמע הדרוש הוא כהן כו' ואפילו היה צריך וי"ו הנוספת אם הוי אמר ומלכי צדק הוא כהן בלי אות הוי"ו יהיה נולד הקושיא למה מלת והוא דהוי דרשינן זה. עוד קשה שלילה שאמר וכי מקדימין ברכת עבד וכו' הוי ליה למימר בניחותא והא אין מקדימין וכו' ויתבאר הענין ע"ד מדרש פ' לך לך (ב"ר לט, יב) החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו) מדרש פ' לך לך ואברכה מברכיך אמר רבי ירמיה החמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו בכבודו כתיב (שמואל א ב, ל) מכבדי אכבד ובוזי יקלו על ידי אחרים וכבודו של צדיק כתיב (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך. ומקללך אאור אנא. והנה בטעות זה היה שם כי הוא הבין שהקדוש ברוך הוא החמיר בכבודו של צדיק יותר מכבודו וסבור שגם הוא יעשה כן ויכבד כבודו של צדיק יותר מכבודו שיקדים הצדיק קודם הקודש ברוך הוא אך כזה לא יעשה בישראל הגם שהקדוש ברוך הוא בגדולתו מצינו ענותנותו אמנם האדם חייב לכבדו ולהקדימו בפני כל ולכן אמר אברהם בלשון תמיה וכי מקדימון ברכת עבד לקונו רואה אני בדבריך שאתה רוצה ללמוד מהקב"ה שהחמיר הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו לו נאה לעשו' כן אבל לך אין נאה לעשות כזה משום זה הוציא הקדוש ברוך הוא הכהונה משם מאחר שלא עשה כהלכתו והיה נענש על זה שהוא היה כהן ואין זרעו כהן והנה בתוך אותו הדיבור ירא הקדוש ברוך הוא מפני העולם שיראו ששם הוי נענש בעבור זה מה שכיבד כבודו של צדיק יותר מהקב"ה ופן יאמרו שהקדוש ברוך הוא בודאי יחמיר על כבודו של צדיק כדמוכח ממקרא לעיל אם כן למה עשה הקדוש ברוך הוא בענין זה שהוכיח את שם ונטל הכהונה מזרעו משמע שאין חפץ בכבוד של צדיקים לכן בא הקדוש ברוך הוא להראות שהוא חפץ בכבודן של צדיקים והראה את זה בפסוק זה ואמר והוא כהן לאל עליון. והוא על דרך הגמרא סוף*משנה דידים אמר מין קובל אני וכו'. משנה דידים (פ"ד מ"ח, שם איתא צדוקי) אמר מין גלילי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבין את המושל עם משה בגט אומרים פרושים קובלים אנו עליכם מין גלילי שאתם כותבים המושל עם השם בדף ולא עוד אלא שאתם כותבים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה שנאמר ויאמר פרעה מי י"י אשר אשמע בקולו ופי' שמקדימין שם פרעה לשם י"י דכתיב ויאמר פרעה מי י"י וגו' וזהו שדייק שקשה לו בזה המקרא שאמר והוא כהן לאל עליון להיפך הוה ליה למימר לאל עליון הוא כהן ולמה הקדים והוא כהן לאל עליון אלא זהו הואיל שגילה לן במלת והוא כהן לדיוקא שאין זרעו כהן שנענש שהקדים כבודו של צדיק לכבודו של הקדוש ברוך הוא וכדי שלא יבינו הבריות שגם בעיני הקב"ה רע לכבד הצדיק לכן אמר בזה המקרא והוא כהן לאל עליון הקדים הצדיק לכבודו שהקדים מלת והוא כהן לאל עליון והראה לנו בזה שהרשות תלוי ביד הקב"ה למחול על בכבודו ולא ביד אדם:
1
ב׳כתב*בטור י"ד ענין כבוד רבו. בטור יורה דעה סימן רמ"ו בענין כבוד רבו אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד. ומ"כ בביאוריו של הגאון החסיד כמהר"י פלק כ"ץ זצ"ל בשם ד"מ וזה לשונו ותימא בבכורות פ' כל פסולי מוקדשים (לו, א ע"ש בתוס') דשואל הלכות ואגדות צריך לשאול מעומד ובפרק תפלת השחר (ברכות כז, ב) במעשה דרבן גמליאל ורבי יהושיע עמד השואל ושאל אם כן שמע מינה דהשואל צריך לעמוד ואני אומר דזה לאו קושיא היא כי אלו שני מעשיות הן בבכורות בענין המתן עד שיעלו לבית המדרש כיון שנכנסו לבית המדרש עמד השואל ושאל כלום חולקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבי יהושיע לא אמר ליה רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הן יהושיע עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושיע על רגליו וכו' וכן בתפלת השחר (שם) בענין תפלת ערבית רשות היה ג"כ הפלפול בין רבן גמליאל לרבי יהושיע וכבר ידעתם הגמרא (מגילה כא, ב) ובית יוסף מביאה תנו רבנן מימות משה עד רבן גמליאל לא היו לומדין תורה אלא בעמידה משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם ולומדין מיושב והיינו דתנן (סוטה מט, א) משמת רבן גמליאל בטלה כבוד התורה והשתא אתי שפיר כי אלו שני מעשיות בגמרא היו בימי רבן גמליאל והעולם היו בריאים וחזקים לכן היו צריכין השואלים לעמוד ולשאל בעמידה והטור גם בזמן הזה אחר ימי רבן גמליאל שתשש כח של העולם על כן אין שואלין מעומד. אך אי קשיא הא קשיא כי שם בבכורות מסיק על הא עמד השואל כתבו תוס' (ד"ה עמד) מבנדרים בירושלמי (י, ח) דריש מדכתיב (יט, יז) ועמדו שני האנשים בוי"ו השואל הלכות ואגדות צריך לעמוד. וקשה להירושלמי שלומד ממקרא וי"ו יתירה שצריך לשאל בעמידה ומה שהתורה מצווה לא תליא בזמן כאשר התורה נצחי היא. ומזה קשה על הרמב"ם והטור שכתבו דאין שואלין מעומד ומקרא מלא הוא שצריך לעמוד. על כן נראה לי בירושלמי שלומד מן ועמדו שני אנשים איירי בעדים שעומדים לפני הדיין ואם כן הדיין היה יושב והם בעמידה ומזו למדו התוספות שהרב יושב והשואל צריך לעמוד וכן בההיא שני מעשיות דרבן גמליאל ור' יהושיע בברכות ובבכורות על כן הם היו יושבים ואף שתוספות מחקו שמה ויעידו בך מכל מקום לא מוחקים מילת עמוד על רגליך מדמסיים עמד ר' יהושיע על רגליו ולכן השואל צריך להיות בעמידה מה שאין כן הרמב"ם והטור איירי מדין מה שאמר אין שואלין מעומד לא קאי מעומד על השואל רק על הנשאל וזהו שנאמר. אין שואלין מעומד פי' כשהרב עומד ומאי טעמא קאמר דאין משיבין מעומד דאם לא כן היה זה הדין כפול כי לעיל מניה כתב אין שואלין לרבו עד שיתיישב אלא רק טעם מזכיר למה אין שואלין מעומד לפי שאין משיבין מעומד ולעולם כשהרב יושב בבית המדרש צריך השואל להיות בעמידה ואין להקשות עלי אם כן דברי הטור סתרי אהדדי כי לעיל מיניה אין שואלין עד שישב וינוח דאפשר בענין לימוד תש כח של אדם מה שאין כן לשאל איזה הוראה על איזה ענין פרטי צריך לעמוד כעין ועמדו שני האנשים ואפשר זהו רמז*פסוק והודעת לבניך וגו' יום אשר עמדת שצריך להיות ד"ת בעמידה. והודעת לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לא אמר למדת רק עמדת דייקא ובדרך רמז נראה לפרש המקרא (דברים ו, ז) ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ענין בשבתך בביתך צריך טעם במדרש (שמו"ר מז, ח) מסיק כתוב אחד אומר ואשב בהר מ' יום ומ' לילה (דברים ט, ט) וכתוב אחד אומר אנכי עמדתי בהר (שם י, י), ומשני עומד ולומד יושב ושונה שמע מינה הלימוד בראשונה צריך עמידה וכשהיה שונה וחוזר ישב ובזה רמז*פי' על ושננתם וכו' בשבתך וכו'. ושננתם לבניך בזמן שאתה שונן אז ודברת בשבתך דייקא. ועל ענין כבוד שמפרש בביאורים ר' פלק (דרישה סק"צ) ענין הטור סימן ר"מ אב שמחל על כבודו כבודו מחול וכתב לפי התוספות שכתבו בפרק ב' דסנהדרין (יט, א ד"ה ינאי) במלך שמחל על כבודו אין כבוד מחול משום דאותו כבוד ניתן מהשם יתברך דדוקא ת"ח יכול למחול על כבודו משום דתורה היא שלו שנאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה אם כן כבוד אב נמי מאת י"י הוא ולמה יכול למחול על כבודו ותירץ לגבי המלך הטעם שיכבדוהו כדי שיראו מלפניו שנאמר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ובאם ימחול המלך על כבודו שוב לא יהיה אימתו ויראתו מוטלת על הבריות והתורה חפצה לשום יראתו על העם מה שאין כן באב דאין הטעם משום יראה רק כדי לכבד אביו ובאם ימחול הרשות בידו עכ"ל. ולי נראה ליישב דשאני כבוד אב דהוקשה כבודם לכבודו של מקום (קידושין ל, ב) וכתב הטור סימן ר"מ אף על פי שאדם חייב לירא מפני כבוד אביו מכל מקום אסור להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם בכבודו שלא יביאם לידי מכשול אלא יתעלם וימחול והשתא אתי שפיר דמלך אין צריך לנהוג כבוד בעצמו ואדרבה האמור בפרשת המלך את בנותיכם יקח לנשים וגו' ומה גם באם יזלזלו בכבודו של מלך אינן נוגעים בכבודו של הקב"ה ע"כ א"כ למחול על כבודו משא"כ אב צריך למחול על כבודו שלא ידקדק עם בניו וכבודו הוקשה לכבוד המקום והש"י מוחל על כבודו לכן האב שמחל על כבודו כבודו מחול ולענין זה צריך ליישב גמרא בקידושין (לא, א)*גמרא בקידושין שאל בן אשה אלמנה אחת את ר"א וכו'. שאל בן אשה אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהן קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני רבי יהושיע אמר ליה כך אמר לי' רבי נתגרשה מהו אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולים. ופירש"י אמר ליה כך רבי יהושיע השיב לו כדרך שהשיב לו רבי אליעזר ועל נתגרשה פירש"י שאין חייבת בכבוד אביו מבין ריסי שערות שבשורות כסוי עין את ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך וכו' שבן אלמנה את ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוים וקשה מאחר שרבי יהושיע השיב על שאלה ראשונה כמו ר"א ובשאלה שנייה בענין נתרגשה השיב לו לישנא מבין ריסי עיניך וכו' למה לא אמר לו על שאלה ראשונה כן לשון הזה. ועוד קשה באמת מה כוונתו היה בלשון הזה מבין ריסי עיניך וכו' למה ליה למדכר צערו. ועוד קשה לפירש"י למה לא אמר לו ל' קצרה מבין ריסי עיניך ניכר שיתום אתה. ודקדוקים האלה התעורר הגאון המופלג ר' שמואל אידל"ש בחדושי אגדות שלו ותירץ מה שתירץ ונראה לי כי קושיא חדא תירוצא לקושיא חבירתא כי באמת על שאלה ראשונה כששאלו אבא אומר כך ואימא אומרת כך לא רצה לומר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה את כקושייתי שהקשיתי למה ליה לאדכורא צעריה בחנם רק בשאלה שנייה היה לטעם משום דרבי יהושיע הרהר בלבו על זה השואל מה התחיל להקשות אחר שהוגד לו בשאלה ראשונה מכח שאמו נתחייב בכבוד אביו מחויב הוא לכבד אביו יותר אם כן יודע היא בנתגרשה שאינה מחוייבת לכבד אביו או שנים שקולין לו ודוחק לומר דילמא השאלה שנייה היה אחר שידע ששניהם שקולין רק הקשה בדרך עצה כדת מה לעשות והוא גילה לו קח ספל מלא מים וכו' מדקאמר גבי רבי יהושיע אמר ליה כך אמר לי וכו' למה ליה לגמרא להודיע מה שרבי יהושיע מסכים לר"א אם לא שגמרא גילה כי השני שאלות היוב נושא אחד כשם ששאלה ראשונה הוזכר בהדיא איזהו קודם כן הוה כוונת השואל בנתגרשה איזה קודם. ועוד לישנא דנתגרשה מהו לישנא דמהו משמע שקאי על איזה קודם אם לאביו או לאמו מה שאין כן לבן שעשה למצוא לו דרך לקיים שניהם לא יצדק מלת מהו והנה הדרא קושיא לדוכתיה מה התחיל לעשות אבעיא בשאלה. שנייה הלא יכול לפשוט עצמו מתשובת שאלה ראשונה והבין שהשאלה השנייה היה על פי הדין המוזכר בסימן ר"מ חייב אדם לכבד אשת אביו אף על פי שאינה אמו כל זמן שאביו קיים וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת ומכל מקום דבר הגון לכבדם אף לאחר מיתה. ומשום הכי הבין שבדרך זה היה השאלה כי בודאי אביו ואמו שגם אמו חייבת בכבוד אביו מחוייב הוא להקדים כבוד אביו מכח שכבוד כל אחד נזכרים במקרא. מה שאין כן בשאלה שנייה היה עבור אמו שנתגרשה מאביו והיא נשואה לאחר ובכאן היה השאלה שמאחר שחיוב הכבוד לכבד בעל אמו לא ממנו הוא רק הכבוד הזה נמשך מכבוד אמו שנשאה אותו. ואם כן היא עיקרת כי בסבתה נמשך אליו הכבוד משורת הדין להקדים העיקר קודם לטפל לו אז על כל פנים מאחר שגם היא מחייבת לכבד את בעלה לכן הוא ג"כ חייב להקדים כבוד בעל אמו לכבוד אמו ולכן לפי הבנה זו השיב לו כמדומה שבן אלמנה אתה כי קשה דילמא בן אלמן הוא ומשום הכי נשרו ריסי עיניו והענין הוא על דרך הגמרא בפרק*גמרא פרק כל הבשר רב הונא ורב חייא הוו יתבי במברא כו'. כל הבשר דף קי"א (ע"ב) גבי רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבו חד בהאי גיסא דמברא דסורא וחד בהאי גיסא למר אייתי ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח ולמר אייתי ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכיל ולא בריך מר אמר ליה לחבריה יתמא עביד רבך הכי כו' ע"ש ופירש"י יתום בלי דעת וכן הוא בכתובות דף י"ז (ע"ב) יתמי פירש רש"י יתום ממנהג הנהוג ש"מ מי שאינו יודע להבין ולהשכיל ולהחכים ענין זה לזה נקרא יתום. וממילא א"ש על ידי שאלה שנייה כי לכאורה רציתי לקרא אותך בשם יתמא כי ראיתיך שבלי דעת אתה ע"ד שלא יכולת לפשוט עצמך מתוך תשובת שאלה ראשונה אך אמרתי ששאלתך היה שאמך נשואה לאחר כמו שכתבתי ומתוך ריסי עיניך ניכר שיתום אתה ודנתיך שבן אשה אלמנה אתה והיא נשואה לבעל אחר וזה היה שאלתך ומתורץ זה למה אמר מתוך ריסי עיניך גם למה דנוהו לבן אלמנה ולא לבן אלמון ואביו נשא אשה אחרת וכ"ש היה שמחוייב להקדים כבוד אביו כי כבוד אשת אביו הוא בשביל אביו ובאופן אחר לא היה יכול להיות השאלה אם לא היה בן לאשה אלמנה וכדפירשתי ואפ"ה כבודם שוין הן ואמר לו הטיל מים בספל וכו':
2