שבלי הלקט רמ״וShibbolei HaLeket 246
א׳דין הכנה מיום טוב לשבת על ידי עירוב תבשילין:
1
ב׳והא דתניא אין אופין מיום טוב לשבת דוקא שלא עירב עירובי תבשילין אבל אם עירב עירובי תבשילין מערב יום טוב מותר דתנן יום טוב שחל להיות ערב [שבת] לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד ושוין בדג ובביצה שעליו שהן שני תבשילין מנא הני מילי פירושו דתקינו רבנן עירובי תבשילין כי דתני מתניתין ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת ולא דוקא מקרא יליף לה דהא מדרבנן הוא אלא הכי קא מיבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו זוכריהו מאחר שבא להשכיחו מאי טעמא אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט ורב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיו"ט לחול הכי גריס רבינו שלמה זצ"ל ופירש דברי רב אשי לא לכבוד שבת תיקנוהו אלא לכבוד יו"ט תיקנוהו כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת אלא אם התחיל מבעוד יום ואינו אלא כגומר והולך אבל איתחולי לא קל וחומר מיום טוב לחול לגמרי לא ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מיכן סמכו חכמים עירוב תבשילין מן התורה. פירוש דהוה ליה למיכתב היום תאפו ותבשלו כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וכתיב את אשר תאפו אפו שתי אפיות רמז לך שיש יום ששי שאין אופין ומבשלין אלא על האפוי והמבושל מקודם והוא יום טוב שחל להיות ערב שבת ועושה תבשיל מערב יום טוב פירש לשם עירוב וסומך עליו לשבת. אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא מ"ט מידי דמילפת בעינן ופת לא מילפתא פירוש ולא מוכחא מילתא לפי שדרך העולם לאפות פת לכמה ימים [מה] שאין כן בליפתן. ודייסא נמי לא מליפתא [דאמר רב שחומי בר אביי אין מערבין בדייסא ו]אמר רב זירא הני בבלאי טיפשי דאכלי נהמא בנהמא. ואין מערבין בה. בית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הלל אומרים תבשיל אחד פי' בעינן לשם עירוב. מתניתין דלא כי האי תנא דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבית שמאי אומרים תבשיל אחד ובית הלל אומרים שני תבשילין. אמר רבא הלכה כבית הילל ואליבא דתנא דידן. פירש רבינו שלמה זצ"ל כתנא דידן דמתניתין דקתני ובית הלל מתירין בתבשיל אחד וכן השיב רבינו יצחק בר' יהודה זצ"ל דפת בלא תבשיל לא סגיא אבל תבשיל בלא פת סגיא דהלכה כתנא דידן ואליבא דבית הלל אבל מורי נוהג בפת ותבשיל וכן הוא בהלכות גדולות שהחמירו על עצמן כחנניה דאין אופין אלא על האפוי.
2
ג׳ורבינו תם זצ"ל כתב נראה לי שעירובי תבשילין צריכין פת ותבשיל וכך פוסק בהלכות גדולות. ואע"ג דפסקינן הלכתא כתנא דידן ואליבא דבית הלל דלא מצרכי אלא תבשיל אחד הני מילי לצלות ולבשל ולהחם חמין דכל הני בכלל בישול איתנהו כדכתיב ויבשלו את הפסח וגבי חמין נמי אמרינן הפשירן זהו בישולן אלמא שייך בהו בישול אבל אפיית פת לא מקריא בישול והכי מוכח בע"ז גבי אלו דברים וקא חשיב תמן פת ושלקות. והא דאמרי בית הלל עירב בתבשיל אחד עושה בו כל צרכו ולא אתי ליפלוגי אלא גבי הטמנת חמין אבל לערב בפת מודו דהא אפייה בכלל בישול ליתא כדפרישית. ועוד אמרינן בריש פירקין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו וגו' מיכן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מיכן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה ובהא ליכא מאן דפליג ועיקר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל אליבא דחנניה בהכי דבית שמאי סברי דכעין כל בישול צריך לערב ובית הלל סברי על כל התבשילין תבשיל אחד אבל בפת כולי עלמא מודי דאין אופין אלא על האפוי בין לחנניה בין לתנא דידן.
3
ד׳וכתב רבינו ישעיה זצ"ל לא סבירא ליה חדא דאם איתא דלא פליגי בית הלל אלא אחמין בלבד אמאי תני ועושה בו כל צרכו הוי ליה למתני בין חמין בין תבשיל השתא דתני כל צרכו משמע דאפי' אפת נמי פליגי ותו דאמרינן לעיל אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל בפת לא אלמא תבשיל לחודיה בעינן ולא פת ותבשיל דאי תרווייהו בעינן פשיטא דפת לחודיה לא מהניא ואי אמרת דהא מיירי כגון שאין צריך לאפות אלא לבשל הלכך בתבשיל לחודא סגיא אכתי איכא לדיוקי מינה דתבשיל לחודא אשתריא דאי אמרת בשלמא דתבשיל לחודא פטר פת היינו דאיצטריך אביי למימר דווקא תבשיל פטר פת אבל פת לא פטרא תבשיל אלא אי אמרת דתבשיל נמי לא פטר פת עד דמערב בפת מאי איצטריך אביי למימר דפת לא פטרה תבשיל פשיטא ודאי דלא פטרה דהא תבשיל נמי לא פטרה פת והיכי תיסק אדעתין למימר דפת פטרא תבשיל אלא לאו שמע מינה כל היכי דערב בתבשיל פטר את הכל ואפילו פת ואם עירב בפת לא פטר אלא פת לבדה ולא תבשיל. ומאי דאמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי לא אמר היכא דעירוב בתבשיל אלא כגון שרוצה לאפות ואינו רוצה לבשל שיש לו מוכן מבעוד יום שמערב בפת ודיו אבל היכא דעירב בתבשיל לא צריך מידי. ואע"ג דאפיית פת לא מיקרא תבשיל מ"מ תבשיל עדיף מינה והלכך פטר לה. ובירושלמי גרסינן כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ר' אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל ור' יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל מאי טעמא דרבי אליעזר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מ"ט דר' יהושע את אשר תאפו יאפו במה באת אשר תבשלו בשלו הרי מצאנו דפלוגתא דר' אלעזר ור' יהושע הוא ור' אליעזר כבית שמאי אליבא דחנניה ור' יהושע כבית הלל ומאי דאייתינן כהלכתן מיכן אמר ר' אלעזר אין אופין אלא על האפוי כו' ר' אליעזר גרסינן והוא בר פלוגתא דר' יהושע כדמפרש בירושלמי וקי"ל כל היכא דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע דר' אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו בשום מקום. והרב ר' זרחיה בעל המאור זצ"ל כתב הא דתנן בית שמאי אומרים שני תבשילין אחד לצלי ואחד (לחמין על הקדרה) [לקדרה ולחמין] ובית הלל אומרים (אחד) תבשיל [אחד] בין לצלי בין לקדירה בין לחמין וצלי ושלוק מבושל הכל בכלל קדרה והכל כשר לעירוב אבל לאפות דברי הכל אין אופין אלא על האפוי כתנא דמייתי [לה] מאשר תאפו אפו והלכה קבעוה היא וכן פסק ר' שמעון קיירא ז"ל בעל הלכות גדולות לערב בפת ותבשיל אע"פ שאין דברי אלפסי כן ומסתבר טעמיה דר' שמעון בעל הלכות גדולות. וחנניה [אליבא דב"ש] לא החמיר אלא בחמין בלבד מה שלא החמיר [בו] תנא [דמתניתין] אליבא דבית שמאי [וב"ה] דאמרי מניח אדם עירובו בתבשיל אחד ועושה בו כל צרכו צלי וקדרה [וחמין] כי כל זה דומה לבישול אבל באין אופין אלא אם כן עירב בפת ליכא מאן דפליג כדכתיב את אשר תאפו אפו מיכן סמכו [חכמים] עירובי תבשילין מן התורה והא דאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא בא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמילפת דומיא דתבשיל ואין צריך לומר שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי נפש הנה סברת בעל המאור והלכות גדולות ורבינו תם ז"ל שוין בדבר זה להצריך פת ותבשיל אמנם בעל הדברות כתב דבתבשיל אחד סגיא ועושה בו כל צרכו ואפי' לאפות פת מותר. והכי איתא בתוספתא ועושה תבשיל מערב יום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין את החמין וכן כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל דבתבשיל אחד סגיא וכן כתבתי למעלה בשם רבינו שלמה ורבינו ישעיה זצ"ל דתבשיל סגיא בלא פת וכן נראה לעינים אלא שנהגו לערב בפת ותבשיל. תני ר' חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהן משום עירובי תבשילין והני מילי דאית בהן כזית אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי הסכין גורדו וסומך עליו משום עירובי תבשילין. פירש רבינו שלמה זצ"ל שנשארו בלא מתכוין סומך עליהן מערב יום טוב לשם עירוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי וכן גורדו מערב יום טוב וכן פירשו רבוותא ז"ל אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים אמר ר' יוסף ואם צלאן נכרי אדם סומך עליהן משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא אסור דקמחא עיקר. אמר רב הונא אמר רב עירובי תבשילין צריך שיהא בהן כזית בין לאחד בין למאה כלומר שאין צריך כזית לכל אחד ואחד והכי איתוקמא התם דאין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. ותבשיל זה שאמרו אפי' צלי אפי' מבושל ואפי' קולייס האספנין שנתן עליו חמין מערב יום טוב:
4
ה׳נאבד או נאכל העירוב קודם שיאפה ויבשל אסור לאפות ולבשל דתניא אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה. אמר אביי נקטינין התחיל בעיסתו ונאכל עירובי גומר. ומי שלא הניח עירובי תבשילין איפסיקא הלכתא דהוא נאסר וקמחו נאסר כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו.
5
ו׳כתב בעל הדברות ז"ל מסתברא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופה ומבשל למי שהניחו ששלוחו של אדם כמותו ואינו נראה לי דבהדיא אמרינן תא שמע מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יבשל ולא יאפה ולא יטמין לא לו ולא לאחרים. ואין לומר לא יאפה ולא יבשל משלו לאחרים אבל משל עצמו אופה ומבשל להן אחרי שיערבו הן לעצמן דהא אסקינא דהוא נאסר וקמחו נאסר ומסתמא הוא דומיא דקמחו מה קמחו נאסר בין לו בין לאחרים [אף הוא נאסר בין לו בין לאחרים] אלא שהתירו לו חכמים משום כדי חייו דאמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדירה אחת וכו' ומדליקין לו את הנר ויש [אומרים] אף צולין לו דג קטן ופסק בעל המאור ז"ל דהא דרב הונא הלכה היא ועושין לו כדי חייו אע"פ שלא הקנה קמחו לאחרים. וכן פסק גם בעל הדברות ז"ל. ירושלמי. לא עירב ולא עירבו לו אחרים ר' יצחק אמר צולין לו דג קטן רב הונא אמר מחמין לו חמין שמואל אמר מדליקין לו את הנר. ומי ששכח ולא הניח עירובי תבשילין מערב יום טוב מניח עירובו ביום טוב ומתנה דאמר רבא מניח אדם עירובו תבשילין מיום טוב לחבירו ומתנה והכי דמי כגון דקלעי שני ימים טובים של גליות בחמישי בשבת וערב שבת ושכח לערב ברביעי שהוא ערב יום טוב הרי הוא מערב ביום טוב ראשון הוא יום חמישי ומתנה ואומר אם היום קודש ולמחר חול אין בדברי כלום ואם היום חול ולמחר קודש עירובי עירוב. ומערב כשאר הימים ואופה ומבשל למחר לשבת כל מה שהוא רוצה ואם לא עירב בחמישי אין לו תקנה לערב בששי כלל ודוקא בשני ימים טובים של גליות אבל בב' ימים טובים של ראש השנה אין לו תקנה לערב כלל דתרווייהו קדושה אחת הן.
6
ז׳וכתב בעל הדברות ז"ל ואי איקלע שני ימים טובים של גליות חמשא ומעלי שבתא ואנח עירובי תבשילין מערב יום טוב לא מצי למיפא ביומא דחמשא לשבתא דשבות קרובה התירו על ידי עירוב שבות רחוקה לא התירו על ידי עירוב שמא יום טוב הוא ואין אופין מיום טוב לשבת ומסתבר כוותיה [ומצאתי בשם רבינו אפרים ז"ל כי מתני' דוקא דאית ליה תבשיל מאתמול. אבל לכתחלה אסור. וגאון אחר ז"ל כתב אפי' אידכר בתר דאכיל סעודתיה ואישתייר ליה מההוא בשולא מתני עלה]. ודוקא עירובי תבשילין מערבינן על ידי תנאה אבל עירובי תחומין לא דמיקנא ביתא ביום טוב לא.
7
ח׳וכתב רבינו יצחק פאסי ז"ל מסתברא לן דהני מילי בעירובי תחומין דמיקנא ביתא הוא אבל עירובי חצרות דביטול רשות [הוא] מניח עירובו ביו"ט ראשון ומתנה ונימא הכי אי האידנא חולא בהאי עירובא נשתרי לן לטלטולי בשבתא מביתא לדרתא ומדרתא לביתא ואי האידנא יומא טבא אין בדבריי כלום ולמחר במעלי שבתא דהוא יום טוב שני נימא הכי אי האידנא יומא טבא כבר עבידנא עירובא מאתמול והשתא לא צריכנא מידי ואי האידנא חולא בהאי עירובא נשתרי לן לטלטולי מביתא לדרתא ומדרתא לביתא ומביתא לביתא:
8
ט׳אמר רב הונא עירובי תבשילין צריך דעת פשיטא דעת מניח בעינן פי' שתהא תחלת כוונתו לערב לעצמו ולערב לאחרים ויזכה להן על ידי אחר כדלקמן דעת מי שהניחו לו בעינן אי לא בעינן תא שמע דשמואל מערב אכולא נהרדעא רב אמי ורב אסי מערבי אכולה טברייה מכריז ר' יעקב בר' אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יבא ויסמוך עלי ועד כמה אמר רב ניחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת. כתב רבינו יצחק פאסי זצ"ל שמעינן מהני כולי דלא בעינן דעת מי שהניחו לו אלא כשמודיעו ביום [טוב] עצמו שהוא ערב שבת שעירב עליו מאתמול הולך וסומך עליו ומבשל לכתחלה לצורך שבת וכן כתב גם רבינו ישעיה זצ"ל דודאי שמואל ורב אמי ורב אסי לא היו מודיעין מעיו"ט כי מי יכול לקבצן כולן לפניו אלא ודאי ביום טוב [מודיעין] כשמתקבצין בבית הכנסת. ומסתבר כוותייהו ובודאי קי"ל דיכול אדם לערב בשביל חבירו אפי' בלא ידיעתו כדפשטינן לעיל מדשמואל ורב אמי ורב אסי דמערבא אכולה מתא ומדקא בעי דעת מי שהניחו לו בעינן אי לא בעינן ופשיט דלא בעינן שמע מינה דבידיעתו הוא יותר טוב דאי בלא ידיעתו הוי שלוחו בידיעתו לא כל שכן. מיהו קשיא לן דהכא משמע דאדם יכול לסמוך על חבירו אפי' בכוונה ולעיל מזה אמרינן בגמרא ושלחו מנות לאין נכון לו איכא דאמרי אמר רב חסדא למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין דהיינו שהיה אנוס או שאבדה לו אבידה וצריך לחזור אחריה אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ולקמן אמרינן בגמרא ההוא סמיא דהוה מסדר מתני' קמיה דשמואל חזייה דהוה עציב א"ל אמאי עציבת אמר ליה דלא אניחי עירובי תבשילין אמר ליה סמוך אדידי לשנה חזייה דהוי עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אנחיתי עירובי תבשילין אמר ליה פושע אתה לכולי עלמא שרי ולך אסור ופירש רבינו שלמה זצ"ל שאין דעתי לא על הפושעים ולא על המזידים שאינן חרידין לדברי חכמים ומשמע מהכא שכל אדם חייב לערב לעצמו וכל מי שיש בידו לערב ואינו מערב נקרא פושע ואינו יכול לסמוך על אחרים כמעשה דההוא סמיא וכאיכא דאמרי דרב חסדא ונראה לי דודאי אדם יכול לסמוך על חברו אם אמר לו שיערב בשבילו דשלוחו של אדם כמותו ושמואל דמערב אכולה נהרדעא ורב אמי ורב אסי דמערבי אכולה דטבריא מנהגם היה לערב על בני עירם שהן היו גדולי עירם ולפיכך היו רגילין לסמוך עליהן ואין בזה לא דרך פושעים ולא דרך מזידים אלא איזהו הנקרא פושע שהוא מערב לעצמו וגם אינו סומך על אחרים דהוה ליה כמו שאינו מודה בעירוב ואינו סומך על דברי חכמים דומיא דההוא סמיא שהוא לא היה מערב ולא היה סומך על אחרים והיה מראה שדעתו שלא לסמוך על אחרים מאחר שהיה לו לסמוך על שמואל בפעם השנית ולא להראות עצמו עצב. אי נמי יש לומר דרב אמי ורב אסי ושמואל היו מתכוונין ומערבין אכולהו בני מתייהו שאם יש ביניהן מי שישכח לערב מודיעין אותו ביום טוב וסומך עליהן וקיימא לן דעת מי שהניחוהו לו לא בעינן ואיגלאי מילתא למפרע שעירב בשבילם וכן דר' יעקב דהוה מכריז כשהיה מערב היה מתכוין אכולה בני מאתיה והשוכח או האונס שלא עירב לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים סומכין עליו וההוא סמיא זוכר היה ולא עירב לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים ומשום הכי אמר ליה פושע אתה. והטוב והישר שיהא כל אחד ואחד מערב לעצמו ויהיה זריז לקיומי מצוה בנפשו:
9
י׳ובעל המאור ז"ל כתב איכא מאן דקשיא ליה כיון דהוה שמואל מערב אכולה נהרדעא ודעת מי שמניחו לו לא בעינן אמאי לא נפיק ההוא סמיא בעירובי דשמואל בכלל כל בני נהרדעא ויש מי שתירצו כיון דההוא סמיא הוה ידע ביה בשמואל דהוה מערב אכולה נהרדעא והיה מערב בעצמו ולא היה רוצה לצאת בעירובו של שמואל אלא בעירוב עצמו ופשע בעירובו שנה אחר שנה לפיכך אמר לו [שמואל] כבר גלית בדעתך שאינך רוצה [לצאת] בעירובי שאתה מתעצב כשאתה נזכר שלא עשית עירוב לעצמך ופשעת בדבר [זה] שנה אחר שנה גם אני אין בדעתי להוציא אלא מי שסמך בעירובי או מי שאינו בקי אי נמי ששגג או נאנס אבל אין בדעתי להוציא את הפושעים. ולדעתי זה המעשה לא היה בנהרדעא ואם היה בנהרדעא לא היה אותו סומא מנהרדעא ולא מן השרוין בתחומה אלא מחוץ לתחום היה בא על ידי עירובי תחומין ומעולם לא יצא בעירובו של שמואל והא דאמר ליה שמואל סמוך אדידי כלומר סמוך על המתוקן לי כאדם שסומך על שלחן חבירו וכשנודע לו שהיה פושע במצות עירוב אסור לו כההיא [דאמר] רב חסדא ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין אבל היה לו להניח ולא הניחו פושע הוא. וכן הא דמכריז ר' יעקב בר אידי מי שלא הניח עירובי תבשילין יבוא ויסמוך על שלי דרך נדיבות היה שיסמכו על שלחנו כל מי שלא עירב ואגב גררה מייתינא לההיא עובדא גבי הנך עובדא דשמואל ורב אמי ורב אסי לא משום דדמי [כולה] עובדא להדדי דהא שמואל הוה מערב ולא מכריז ורב אמי ורב אסי [נמי] מערבי ולא מכרזי ור' יעקב בר אידי מכריז ולא היה מערב אלא על עצמו כי מנהג בני עירו היה שהיו מערבין כולם לעצמן והא דאמרינן עלה ועד כמה הוא חוזר על המעשים הראשונים דרב אמי ורב אסי ודשמואל ואינו חוזר על המעשה האחרון דר' יעקב [בר אידי]. ודוגמתו מן החוזר על הרחוק ולא על הקרוב במקרא במשנה ובתלמוד הרבה מאד אין להם קץ. עד כאן דבריו.
10
י״אוהמערב עירובי תבשילין לאחרים שיסמכו עליו צריך לזכות להם ע"י אחר דבעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות אי לא ואמר ליה רב יוסף מאי תיבעי לך הא אמר שמואל צריך לזכות וכשהוא מזכה אינו מזכה לא על יד בנו ובתו הקטנים ולא על יד עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו. אבל מזכה הוא על יד בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ועל יד אשתו כדאמרינן לענין עיסת גבי שתופי מבוי וכן פסק רבינו יצחק פאסי זצ"ל.
11
י״בובעל הדברות ז"ל כתב דההיא דשבת איתוקמא בנדרים פ' בתרא בשיש לאשתו חצר באותו מבוי דמגו דזכיה לנפשה זכי לאחרינא. הא לא הכי לא מהני זכיית אשתו כי יד אשה כיד בעלה והכי נמי בעירובי תבשילין מסתברא ולא מהני זכיית אשתו ורבינו ישעיה זצ"ל כתב בנדרים דהאי דאמרינן יד אשה כיד בעלה ר"מ הוא אבל לרבנן זכין על יד אשתו דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה דמי והלכתא כרבנן. וכצד מזכה להן כדאמרינן פרק חלון לענין שיתוף כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להם על יד בנו ובתו הגדולים ופי' רבינו שלמה זצ"ל מניח את החבית משלו אם ירצה ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ואומר קבלו חבית זה וזכו בה לשם כל בני מבוי ובתוספתא תני והשליח מגביה מן הקרקע טפח ואומר זכיתי לכם. הכא נמי ילמד סתום מן המפורש וצריך לזכות בענין זה שהמערב שהוא המזכה נותן את העירוב ליד השליח הזוכה בשבילם ואומר לו זכה בזה העירוב חלק לבני העיר והשליח מקבל העירוב מידו ואומר זכיתי להם. וזה סדר העירוב נוטל פת שלימה או פרוסה אך שיהא כזית ונוטל דג או ביצה או בשר צלוים או מבושלים שיהא בהן כזית או אפי' קדירה של תבשיל ונותן אותם ביד שליח ואומר לו תזכה באלו חלק לכל בני העיר והשליח מקבלן מידו ואומר זכיתי להם ומברך ואומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב.
12
י״גובעל הדברות ז"ל כתב אקב"ו להניח עירובי תבשילין ואח"כ אומר בדין יהא שרא לנא ולכל בני קרתא הדא לבשולי ולאפויי ולאטמנא ולמיעבד כל מה דצריך לנא מיומא טבא לשבתא ומצניע את העירוב במקום שיהא משתמר יפה שלא יאבד ולא יהא נאכל קודם השבת שאם נאבד או נאכל עד שלא התחילו באפייה ובישול הרי הוא כמה שלא עירבו אע"פ שהיה יכול לערב בתבשיל בלא פת כמו שבארנו למעלה ולרווחא דמילתא נכון לערב בפת ותבשיל אחר שפשט המנהג כן ואע"ג דבעירובי חצרות אין מערבין בפרוסה הכא שרי לערב בפרוסה דהתם טעמא משום איבה והכא ליכא למיחש מידי אמנם מצוה לערב בשלימה כדי שיבצע בה להמוציא בשבת. כדאמרינן בברכות פרק כיצד מברכין רב אמי ורב אסי כי הוה מקלע להו ריפתא דעירובא (בידים) הוה בצעו בה ואמרו הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתי:
13