שבלי הלקט רס״בShibbolei HaLeket 262
א׳דין חיוב שמחה ברגל ואפי' ביום שאחר הרגל:
1
ב׳תנו רבנן חייב אדם לשמח את ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגיך במה משמחן ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להם אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להם תני ר' יוסף בבבל בבגדי צבעונין. בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצין. תני ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנא' וזבחת שלמים ואכלת שם עכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש וגו'.
2
ג׳כתב בעל היראים ז"ל למדנו שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר המשמחו חייב אדם לעשות ברגל בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות. וכשם שחייב לשמוח בעצמו כך חייב לשמח אשתו בניו ובנותיו ובני ביתו כדכתיב ושמחת בחגיך אתה ובנך ובתך וכשם שחייב לשמח בניו ובני ביתו כך חייב לשמח את אחרים עמו כדכתיב והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך אמר הקב"ה ארבעה בני בתים יש לי לוי וגר ויתום ואלמנה. וארבעה בני בתים יש לך בנך ובתך ואמתך ועבדך אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך וכן בעזרא הוא אומר לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו וגו'. ושנו חכמים ההלל והשמחה שמונה מלמד שאדם חייב בהלל ובשמחה בכבוד ביום טוב אחרון של חג כשאר כל ימות החג. ותניא והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה אתה אומר לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לרבות לילי יום טוב הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו.
3
ד׳וכתב בעל היראים ז"ל ומהאי טעמא מרבינן שאר לילי ימים טובים כי יש שמחה לפניהם. ועוד כתב לפי שמצינו בחג שבועות שכתוב בו שמחה דכתיב בפרשת ראה ושמחת לפני ה' אלהיך וגו' ובחג הסוכות כתיב ושמחת בחגיך אבל בחג המצות לא כתיב שמחה ויש לומר שאנו למידים בגזירה שוה חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות או יש לומר מדכתיב שלשה רגלים תחוג לי בשנה למדנו מצות חגיגה בחג ומדכתיב ושמחת בחגך למדנו שכל שיש חגיגה יש שמחה מצאתי באגדה למה לא נכתב שמחה בחג המצות לפי שבו טבעו המצרים בים וקשה איבודן של רשעים לפני המקום שהוא חס על בריותיו ולפיכך נכתבו שתי שמחות בחג הסוכות אחת לעצמו ואחת לחג המצות. ואפילו מוצאי יום טוב צריך אדם לשמוח ולמעט בהספד ובתענית. דכתיב אסרו חג בעבותים אמרה תורה עשו איסור לחג וכתיב בעזרא וביום עשרים וארבעה לחודש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים וגו' ובירושלמי דע"ז מפרש למה לא עשו כן בעשרים ושלשה שהרי חול היה במוצאי החג הסוכות משום בריה דמועדא פי' יום שלאחר המועד קרי בריה דמועדא הוא יום אסרו חג כמו שפרשנו ועל כן נהגו שלא ליפול על פניהן (הן) ביום אסרו חג ולא לומר וידוי ואבינו הרחמן אם חל בשני או בחמישי. ואם ח"ו נפטר בו מת נהגו לומר צדוק הדין ביחד שלא כדרך הספד ורבינו ישעיה זצ"ל כתב במסכת חגיגה פרק אין דורשין ומותרין בהספד ותענית ורמינהו מעשה ומת אלכסא בלוד ובאו כל ישראל לסופדו ולא הניחן ר' טרפון מפני שיום של עצרת היה יום טוב סלקא דעתא אלא יום טבוח לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת פי' אסור בהספד וכאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת מיכן מוכיח שאסור להתענות במוצאי חג שבועות אפי' בזמן הזה דהא ר' טרפון בימי חורבן הוה. וכבר פירשנו שגם שאר ימים טובים שוין בזה מדברי קבלה כמו שמפורש בעזרא ואולי יש להקל ולהתיר מפני שאנו עושים יו"ט שני ימים ואין לשנות המנהג הפשוט בישראל. ובערוגת שבת תמצא מבוארין קצת מדברי יום טוב לפי שדינן קרוב זה לזה כמו ששנינו אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד:
4
ה׳הערוגה השמינית מהודרת בענין סדר עצרת ובכללה הלכות ימים טובים לכבוד ולתפארת הממולא בתאר השבלים הטובות העולות כתימרות מור ולבנה מוקטרים הלכות שבעה ועשרים וסימנם והי"ו לאותות ולמועדים
5