שואל ומשיב מהדורא קמא ב׳:צ״חShoel uMeshiv Mahadura I 2:98
א׳בדבר המעשה ששכ"מ אחד בעת חליו אמר לתת להקדש עניים כל נכסיו ואח"כ חזר בו וצוה לחלקם לאנשים אחרים ואח"כ מת ונסתפק מעלתו אם יכול לחזור כי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הנה לא ידעתי במה נסתפק מעלתו והדבר מפורש בש"ע חו"מ סי' ר"נ ס"ג בהג"ה דכתב וכן דין הקדש כדין מתנה שיוכל לחזור בו כמו במתנה וביאר הסמ"ע בס"ק י"א דהיינו דאם חזר בו בעודו שכ"מ מן ההקדש דמועיל הוציאו לחולין ולתנו לאחר כדין שכ"מ שבידו לחזור מזה אל זה ע"ש הן אמת שלהיותי אוהב תמיד לעיין במקור הדין אשר ממנו נחצב שמתי עיני וראיתי והנה נרשם המראה מקום על וכן דין ההקדש כדין מתנה טור בשם הרא"ש ומרדכי שם בשם ר"ח ובאמת המעיין בטור יראה דזה לא נזכר כלל בשם הרא"ש ולא הביא הטור מחלוקת הרמב"ם והרא"ש רק לענין אם עמד חוזר דהרמב"ם פסק דאם עמד יכול לחזור בו והרא"ש חולק והן הן היש חולקין שהובא ברמ"א והמרדכי בשם ר"ח יתבאר לפנינו וכפי פשטת לשון הב"י והד"מ לא מיירי מזה כלל וכפי הנראה טעות נפל במ"מ והמ"מ צ"ל על היש חולקין שהם דברי הטור בשם הרא"ש והמרדכי בשם ר"ח שכ"כ הד"מ שהמרדכי פוסק כהרא"ש לענין אם עמד דאינו חוזר אבל הך דינא שבכאן דיכול לחזור בעת חליו זה לא נזכר רק בדברי הרד"ך סי' למ"ד ובמהר"מ פדואה סי' נ' כמו שנרשם אח"כ ועיינתי בתשובת רד"ך ולא מצאתי בסי' למ"ד דבר רק שבבית כ"ו חדר ה' מצאתי מזה שכתב דיכול לחזור בו מהקדש בעת חוליו ולפי שיש לי מקום עיון בזה ע"כ אמרתי לברר הדברים והנה הרד"ך כתב שם דאף לשיטת הרי"ף דדעתו בהא דאמרו בב"ק דף ל"ח אנן יד עניים אנן דאין יכול לחזור בו אף דלא נתן במעמד שלשתן כל שהיו ברשות בכאן יכול לחזור בו ולא ידעתי טעמא כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט איך יוכל לחזור בו כל שמת אח"כ הוקדש למפרע ומ"ש שם דלפמ"ש התוס' בב"ק שם דכשם שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל אינו יכול ליתן צדקה דבר שלב"ל רק דאם אמר חוב זה לכשיבא לידי אתננו לצדקה חל מדין נדר ע"ז כתב הרד"ך דכאן כיון שאמר שימן מתמונו לצדקה אחר מותו יוכל לחזור בו דהנדר לא חל כלל דהא אחר מותו לאו ממונו הוא דתיכף בא בחזקת היורשים ורשותו בטל ע"ש הנה מאד תמוהין לפע"ד דבריו הקדושים דא"כ כל מתנת שכ"מ דאינן נקנים רק לאחר מיתה לימא דלא יועיל דלאחר מיתה תו הנכסים אינם שלו רק של יורשים וההיפוך מבואר בש"ס ופוסקים ועיין סי' רנ"ב ס"א בהדיא וע"כ צ"ל כיון שאמר שיתנו לאחר מיתה א"כ נקנה לו למפרע מעת אמירתו דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי וא"כ מכ"ש בצדקה והקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אף בבריא וכן מבואר בהדיא בטור סי' ר"נ דקונה לכשימות למפרע משעת נתינה ועיין בב"י שם שתמה דהא מתנת שכ"מ אינו קונה רק לאחר מיתה וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת לבאר מחלוקת הטור והב"י אבל הדין דין אמת דיכול להקנות לאחר מיתה עכ"פ אף שלא יקנה למפרע וגדולה מזו מבואר בש"ע סי' ר"נ ס"א בהג"ה דאף באמר שאפטרופוס יתן לאחר מותו מבואר שם שני דיעות אם נכסי בחזקת יתמי קיימי או לא ע"ש אבל מתנת שכ"מ בעצמו פשיטא דדבריו חיים וקיימים וא"כ כיון דעכ"פ במתנת שכ"מ מהני ממילא י"ל דבהקדש לא יכול לחזור בו ודוקא במתנת שכ"מ סתם יכול לחזור דניהו דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים היינו היכא שאינו חוזר בו עשו ככתובים משום חשש טרוף הדעת אבל כל שחוזר בו א"כ איכא חשש טרוף דעת בשביל זה שהרי חזר בו ולכך יכול לחזור אבל בהקדש דגם בבריא לא יכול לחזור פשיטא דבשביל חשש טירוף הדעת לא עקרו ההקדש ומ"ש דאף להרמב"ם שדעתו דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים דמהני בש"מ היינו משום דהו"ל כאלו אמר אילן זה לפירותיו לפלוני דמועיל בבריא ומשום חשש טרוף דעת עשו אף זה כאלו אמר אילן זה לפירותי אבל כל שחזר בו מועיל במחכ"ת לא זכיתי להבין דבריו דהרי הרמב"ם ביאר בהדיא דאף שאינו מועיל מצד הקנין מועיל מצד הנדר ואם נימא דעשו אותו כאלו אמר אילן זה לפירותיו א"כ מועיל מתורת קנין ובאמת שהב"י הביא דברי רבינו כפשוטן ותמה באמת הטור סי' רנ"ב על הרמב"ם דהא הנודר ומת אין בניו חייבים לקיים ונדחק הסמ"ע שם דהו"ל כאלו הקנה הבית והאילן לעניים עד שיקבלו תחלה שלהם אבל לא דעשו משום טרוף הדעת שיהיה כאלו הקנה האילן לפירותיו וגם מה שהוציא מזה דהוא יכול לחזור בו מן הנדר לא ידעתי מנ"ל זאת ומה שהביא ראיה מהא דאבעיא לן בהקדיש נכסיו אם עמד חוזר ולא אפשטא ולדעת הרמב"ם יכול לחזור ואף לדעת הרא"ש הוא רק משום ספק דאלו גמר בלבו להקנות בין אם יחיה או שימות אבל באם פירש בפירוש לאחר מיתה פשיטא דיכול לחזור לפענ"ד אדרבא איפכא מסתברא דל"מ לשיטת הרא"ש דא"י לחזור מספק אף כשעמד אח"כ משום דגמר בלבו להקדיש אף שיחיה מכ"ש שלא יוכל לחזור מהקדשו כשמת אח"כ דהשתא אף שעמד מחוליו אמדינן דעתו דרצה להיצל עצמו מהמות מכ"ש כשמת ודאי אמרינן דאלו ידע שימות ודאי לא היה חוזר בו אלא אף לדעת הרמב"ם דאם עמד חוזר היינו משום דאמדינן דעתו שמתחלה לא הקדישו רק לכשימות ואם הי' יודע שיחי' חזקה לא שביק אינש נפשי' וכדאמרו בש"ס שם אבל כל שמת א"כ הקדישו בודאי חל וא"י לחזור בו מהקדשו ומה שכתב ראיה מהמרדכי פרק מי שמת שכתב באלמנה שאמרה אחרי מותי בואו לחדרי וקחו כך וכך לצדקה ויהי ביום השני קראה לאחיה ונתנה לו כל אשר בחדרה והשיב דכיון שלא נתנה להקדש אלא לאחר מותה לא הוה מעולם מתנה לצדקה דהא הדרא בה מקמי דתמות וכו' וגריע זה הלשון מהא דאמרו פרק דו"ה דהדר אמר כתבוהו ניהלי' ופירש ר"י דאין בלשון זה שאמר מתחלה כתבוה לעניים דין נדר לפי שלא אמר סלע זו לכשיגיע לידי אתנהו לעניים ופירש הרד"ך דזה שאמר לשון זה גרוע הוא משום דכאן בעת שחל הנדר הממון אינו ברשותו משא"כ שם דהוה ברשותו אלא שהיה דבר שלבל"ע ובמחכ"ת כבר כתבתי דזה לא מסתבר כלל לומר שמתנת שכ"מ לא יועיל לפי שאחר מותו אין המעות שלו ומכ"ש בצדקה כמ"ש אבל כוונת המרדכי הוא כפשוטו דכמו דהתם ל"מ לפי שלא אמר שיתנה לצדקה וא"כ ממילא לא נעשה צדקה וה"ה בזה שאלמנה לא היתה אומרת שמה שבחדרה הוא לצדקה רק שהקהל יבאו בחדרה ויקחו כך וכך לצדקה אבל היא לא הקדישה לצדקה ופשיטא דבכה"ג יכולה לחזור בה דלא חל כלל שם צדקה ע"ז וז"ב מאד למעיין שם בדברי המרדכי בעומק ע"ש. איברא דמדברי התוס' בב"ב דף קע"ה ע"ב נראה כמ"ש מהרד"ך דהרי בהא דאמר שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי הקשו דתפשוט מינה הא דבעי שכ"מ שהקדיש נכסיו דאם עמד אינו חוזר דאם חוזר חוזר נמי במתנתו וא"כ פשיטא דנאמן ומאי קנוניא שייך ולפמ"ש אין מקום לקושית התוס' דניהו דאם עמד חוזר היינו משום שלא רצה להקדיש רק לאחר מיתה אבל לא אם יחיה אבל א"י לחזור בעת חוליו דכבר הקדיש נכסיו והנראה בזה דהנה כל הקדמונים הקשו דמה"ת נחוש לקנוניא ה"א יכול לשאל על הקדשו וכתב הרשב"א דמיירי בבא ליד הגזבר כמ"ש בשו"ת מוהרב"א הובאו דבריו בש"ך סי' רנ"ה באורך ולפ"ז כל הטעם דא"י לשאול בנמסר ליד הקדש הוא כמ"ש הש"ך שם ס"ק וא"ו דלא אתי דיבור ומפיק מידי מעשה המשיכה שקנהו ההקדש ע"ש דמדמיהו למסירה דהדיוט ולפ"ז כיון דאם עמד חוזר א"כ חוזר במתנתו אף שהגיע ליד המקבל כמ"ש הש"ך בהדיא בסי' ר"נ ס"ק ב' ולפ"ז אף מצד שמשכו ההקדש שפיר מועיל חזרתו וכמו במתנה להדיוט ולא נשאר רק מצד ההקדש באמירה לגבוה ובזה שוב מועיל שאלה דניהו דההקדש חל דלא יכול לחזור בו מצד נדרו והקדשו אבל עכ"פ יכול לשאול ע"ז ול"ש לומר דמסרו ליד הגזבר דהרי לענין המשיכה מועיל חזרתו וז"ב ואף דהש"ך בסי' ר"נ כתב דהא דמסרו ליד הגזבר מיירי שהקדישו מהיום באמת דבריו דחוקים ע"ש שכתב תירוץ אחר דלא יוכל לחזור מספק דשמא אם עמד אינו חוזר אבל בהס"ד דאם עמד חוזר שפיר הקשו התוס' ויש להאריך שם בסוגיא בזה ואכ"מ אך בכ"ז לא אכחד קושט דברי אמת דמדברי התוס' נראה דאם נימא דאם עמד חוזר גם בעת חוליו יכול לחזור וצ"ל דסברת התוס' הוא דכיון דהא דאם עמד חוזר הוא משום שלא היה בדעתו להקדישו מחיים רק לאחר שימות וא"כ כל עוד שחי לא חל הקדישו כלל ושפיר יכול לחזור דעוד לא חל הנדר וההקדש ולא אמרינן דהו"ל כהקדישו מחיים ולאחר מיתה רק לאחר מיתה בפירוש ועכ"פ זה ודאי ברור לפע"ד דתלוי במחלוקתן של הרמב"ם והרא"ש באם עמד חוזר דלשיטת הרא"ש גם בזה ספק והרמ"א לפי מה שהכריע דאם עמד חוזר ואף בתפסי עניים מפקינן מינייהו א"כ ה"ה בעת חוליו דיכול לחזור ולכך הכריע כן אבל דברי הרד"ך שכתב בהדיא דגם להרא"ש הוא כן ודאי צ"ע ובזה נ"ל ליישב דברי הרא"ש שכתב בהנך אבעיות דלא אפשיטא דמספק א"י לחזור דאין האומדנא ברירא ותמה הב"י דאדרבא האומדנא ברורה דלא שביק אינש נפשי' רק דלגבי הקדש היה ספק וא"כ א"י להוציא הנכסים מחזקתן ולפמ"ש א"ש דהרא"ש ס"ל דא"י לחזור בעת חוליו והיינו משום דההקדש בודאי חל מהיום ולאחר מיתה ורק דאם עמד חוזר משום דאמדינן דעתו שעד"ז לא גמר להקדיש וא"כ הרי בא להוציא מחזקת ההקדש ושפיר אזלינן בספיקו לחומרא כל שלא חזר בו רק שעמד ממילא וכן נראה מדברי הרשב"א סי' תרנ"ו והובא בש"ך סי' רנ"ט ביו"ד ס"ק י"ד שכתב בהדיא דטעם הפוסקים דאלו לחומרא בהנך אבעיות דלא אפשיטו היינו משום דההקדש הוא בודאי אלא שאנו מסופקים אם עמד אם יוכל לחזור ואם איתא הא גם לאותו שיטה לא חל ההקדש מחיים כלל וע"כ דלשיטת הרא"ש ודעימיה ההקדש חל מחיים ולאחר מיתה וכן כתב בהדיא במהרי"ו ס"ס קע"ג הובא בש"ך שם שכתב דלכך פסק הרא"ש להחמיר משום דמחיים התחיל ההקדש ולא לאחר מיתה הרי בהדיא כמ"ש ודו"ק ולפ"ז לדידן דלא קי"ל כהרא"ש א"כ תפסינן מספק דלא חל ההקדש מחיים דהרי יכול לחזור בו בחוליו וכמ"ש הרמ"א ובזה מיושב קושית הסמ"ע בסי' ר"נ ס"ק יו"ד ממה דמבואר סעיף יו"ד דאם קנו מידו ועמד אינו חוזר מספק וכאן פסק דיכול לחזור מספק ולפמ"ש א"ש דשם דקנו מידו א"כ חל מחיים דלאחר מיתה הדרא הסודר למרא וא"כ יש התחלה להקנין והספק הוא דשמא אית ליה נכסים במדה"י ושפיר מקרי ספק כיון דכבר חל הקנין משא"כ כאן דלא התחיל ההקדש מחיים כנלפע"ד דרך כלל הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים הנ"ל אם עמד חוזר מיהו כ"ז בהקדש גמור אבל הקדשות שלנו יש לומר דיכול לחזור בו דהקדישת שלנו דין חולין יש להם כמבואר בחו"מ סי' רי"ב ס"ח שוב ראיתי בקצה"ח סי' ר"נ בהאי דינא דיכול לחזור כתב ג"כ דיכול לחזור משום דבהקדשות שלנו ל"ש ביה אמירה לגבוה רק משום נדר והנודר ומת אין היורשים חייבים לקיים והנה מ"ש דהקדשות שלנו ל"ש ביה אמירה לגבוה דבריו תמוהים לפענ"ד דהא הקדשות שלנו הם לצדקה ובצדקה ודאי דשייך ביה אמירה לגבוה כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח ומ"ש ראיה מסי' צ"ה דהקדשות שלנו דין חולין יש להם באמת שכדבריו כן הוא בסי' צ"ה ס"א אבל אין ענינו לזה דניהו דלענין דיהיה ממועט משבועה כמו הקדש אין להקדשות שלנו דין הקדש גבוה אבל מ"מ לא גרע מצדקה דשייך ביה אמירה לגבוה וכן מבואר בטור וב"י סי' רנ"ח בהדיא וע"ש בד"מ שכתב דלא כדעת הרשב"א סי' תקס"ג שכתב דלא אמרינן אמירה לגבוה רק בהקדש גמור הרי דקי"ל דגם בהקדשות שלנו הוה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולפ"ז מהראוי שאף היורשים א"י לחזור בהם דהא אמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט ואף דמבואר בסי' רי"ב ס"ז בהג"ה דאם מת היורשים אינם מחויבים לקיים היינו דוקא שם דלא חל מתורת קנין רק מתורת נדר אבל כל שהקדישו בפירוש פשיטא דחל ההקדש והיורשים מחוייבים לקיים ודברי הקצה"ח תמוהים לפע"ד והן נסתר מחמתו כל דבריו שם ובלא"ה דבריו תמוהים שם ויש לדחות דבריו כמבואר למעיין שם ועיין בקצה"ח סי' קצ"ט ס"ד. אחר שכתבתי כל זאת האיר ד' עיני ומצאתי ברמב"ן הנדפס מחדש בהרי"ף שחיבר הרמב"ן על הלכות נדרים שלא חיבר הרי"ף וסביב נדפס נמוק"י ומצאתי בסוגיא דבר פדא שהביא בשם מורו דשכ"מ שהקדיש אינו יכול לחזור בו דהוה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והרשב"א חולק הרי מבואר בהדיא דמחלוקת הקדמונים אם יכול לחזור בו ובאמת דטעמו של הרשב"א הוא כיון דרק תקנת חכמים הוא שתחול לאחר מיתה מתנת שכ"מ דאלו מדינא אין מתנה והקדש חל לאחר מיתה ולכך לא אמרינן ביה אמירתו לגבוה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דבשלמא מתנה מדינא אינו ראוי שתחול לאחר מיתה דהוא ס"ל כמ"ש הב"י בסי' ר"נ דמתנת שכ"מ אחר מיתה הוא דנקני ולא למפרע וא"כ אינו רק תק"ח דמדאורייתא במה יקנה אח"כ אבל בלגבוה דאף בבריא מועיל למה לא יקנה לאחר מיתה והרי הוא בעצמו מודה דאומר סלע זו לאחר שלשים דקנה וכמ"ש הנמוקי בשמו וא"כ למה לא יקנה בזה כל שלא יכול לחזור ובחידושי רשב"א לפנינו בנדרים דף כ"ט ובר"ן אינו מובא כלל דין זה ולפע"ד אם שאינו כדאי נ"ל דהלכה כמ"ש הנימוק"י שהרא"ה דן כן ע"ש ולפע"ד ראיה להר"ן מהא דאיבעיא להו הפקיר מאי וקשה הא הפקר ודאי ל"מ לאחר מיתה דאינו ברשותו להפקיר וע"כ דכוונתו מהיום ולאחר מיתה ודו"ק שוב הגיע לידי ספר נתיבות המשפט לש"ב הגאון מליסא ז"ל וראיתי בסי' רנ"ה שרוצה לחדש מדעתא דנפשיה דא"י לחזור בשכ"מ שהקדיש ולו הי' רואה שהרא"ה כ"כ היה שמח.
1
ב׳והנה בהא דמבואר בחו"מ סי' ר"ז סי"ט בהג"ה דאם נדר איזה דבר באסמכתא לצדקה או להקדש קונה ע"ש והוא מהמרדכי פ' דו"ה בב"ק דמהר"ם כתב דאמירה לגבוה במקום דמועיל מסירה ע"ש ובסמ"ע מביאו ובאמת אם נימא כמ"ש הר"ן בסוגיא דבר פדא דאמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט וכאלו אמר מעכשיו ע"ש וא"כ הרי מעכשיו מבטל אסמכתא כמבואר שם סט"ו ואף לפמ"ש הרמ"א בהג"ה דבעינן קנו מיניה בב"ד חשוב אפשר דאמירה לגבוה הוי קנו מיניה בבד"ח דאמירה לגבוה ודאי הו"ל כמעכשיו וצ"ע אבל לשיטה הראשונה דמעכשיו לחוד מבטל אסמכתא בכאן ודאי מועיל וגם כל דהוה כמסירה להדיוט ממש הוה כמתפיס זכיותיו בב"ד ומכ"ש לשיטת הרמב"ם דבמחול לך מועיל כל שיש תחת ידו ובהקדש הוה כמו דאיתא בי גזא דרחמנא ול"ש אסמכתא בזה ועיין במהרי"ט בשניות חיו"ד סי' כ"ה מ"ש בענין זה.
2
ג׳והנה ראיתי באבני מילואים סי' א' שכתב על המלמ"ל שהאריך האיך מצינו שעכו"ם חייב לקיים דבורו באזהרה דלא יחל ומוצא שפתיך תשמור אינו רק לגבי ישראל ולא לעכו"ם וע"ז כתב דודאי בב"נ ליכא משום בל יחל ולא משום מוצא שפתיך תשמור רק דאמירה לגבוה הוא קנין גמור כמו מסירה להדיוט ואם נדרו להביא קרבן הו"ל חוב גמור וגובין מן משועבדים למ"ד ש"ד ודוקא אמירה לעני הוא דלית ביה משום קנין ומשום מוצא שפתיך תשמור ואינו אלא לישראל אבל לגבוה אית ביה משום קנין ואפילו בב"נ מחויב חיוב גמור וככתובה בשטר ע"ש שכתב שזה פשוט ומה דפשיטא ליה למר אני אומר דהדבר פשוט להיפך ובאמת אי אמירה לגבוה הוה כקנין גמור וכמסירה ממש או לא כמה קולמסים נשתברו בזה ועיין במח"א הלכות צדקה סי' ד' ובכמה מקומות וגם אני הארכתי בזה בחבורי יד שאול סי' רנ"ח אך עיקרו של דברים אף אם נימא דהוה כקנין ממש היסוד הוא משום דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא הצריכה תורה קנין וא"כ הדיבור בעצמו הוא קנין והוה כמסירה והדבר מבואר ברשב"ם בב"ב קל"ג וברא"ש נדרים בפירושו בסוגיא דבר פדא וא"כ ממילא יפה כתב המלמ"ל דלא יחל ומוצא שפתיך תשמור אינו רק בישראל ומנ"ל בב"נ וז"ב ובזה נראה הטעם של הרמב"ם דבהקדש תכ"ד ל"מ חזרה ולא נודע טעמו ולפמ"ש א"ש דבמקום דהדיבור לבד אינו עושה רושם עד שיעשה קנין בזה אמרינן דיכול לחזור בו תכ"ד דהדיבור בעצמותו שאמר אינו כלום ולכך גם המעשה שעושה בתכ"ד כיון דצריך אמירה דידיה לגלות על המעשה והדיבור בעצמותו אינו עושה רושם לכך יכול לחזור אבל לגבוה דהדיבור לבד עושה רושם כמ"ש מוצא שפתיך תשמור והרי מ"מ הוציא כן בפיו וליתא בחזרה ובזה אני אומר דבר נחמד לישב קושית הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה שהקשה על הרמב"ם דנעלם ממנו שבב"ק דף ע"ג מחלק בין תכ"ד קטן לגדול הרי דאף בהקדש מועיל חזרה תכ"ד ולפמ"ש יש לישב דהנה בקדו' עצמ' דודאי ל"מ חזרה בקידושין מבואר בכ"מ פ"ו מאישות דדוקא בבא לחזור ממה שגמר בלבו והוציא בפיו הוא דל"מ אבל אם מעיקרא כשאמר בפיו היה דעתו לסיים ולומר ע"מ כך מועיל ע"ש ועיין מח"א הלכות צדקה סי' ח' ולפ"ז ה"ה בהקדש דוקא אם רוצה לחזור הוא דל"מ אבל כל שמתחלה כוון לכך מועיל ולפמ"ש יש בו טעם ג"כ דכל הטעם הוא משום מוצא שפתיך תשמור והרי הוציא בפיו ולפ"ז כל שמתחלה כשהוציא בפיו היה דעתו גם הסיום פשיטא דל"ש מוצא שפתיך תשמור ולפ"ז זהו שאמר ר"י אם לכך נתכוין מתחלה הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחד דבריו קיימים והיינו כמ"ש דל"ש בזה מוצא שפתיך תשמור דבאמת ע"ד זה הוציא בפיו רק שלא היה אפשר להוציא בפיו שני דברים כאחד ואם נמלך ל"מ וע"ז פריך נמלך פשיטא ומשני נמלך תכ"ד והיינו דה"א כיון דנמלך תכ"ד א"כ הוה כאלו הי' בתחלה מוצא שפתיו גם ע"ז וע"ז קמ"ל ומעתה שפיר פריך הש"ס דאם נימא דנמלך תכ"ד הוה כמפרש לבד הרי הוה כאלו מתחלה נתכוין לכך ודוקא חזרה גמורה דהיינו שאינו רוצה להקדיש כלל זה ל"מ תכ"ד דהרי הוציא בשפתיו וא"א לחזור אבל נמלך תכ"ד דהוה כמפרש וא"כ ס"ד דיועיל וע"ז מחלק בין תכ"ד קטן לגדול ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. והנה במ"ש למעלה אם יכול לחזור בחוליו הנה בהרא"ש מבואר בהדיא בגיטין דף ע"ב גבי אם עמד חוזר דיכול לחזור בחוליו שהרי הקשה אם נימא דצריך שיאמר אני חוזר א"כ למה לי עמד אפילו בלא עמד חוזר ואם נימא דבחוליו א"י לחזור א"כ צריך לומר עמד דבלא עמד א"י לחזור וע"כ דגם בחוליו יכול לחזור מיהו י"ל דבעמד חוזר אף בסתם שלא אמר דבר אבל בחוליו בעינן שיחזור בו בפירוש ובזה יש לישב הרבה קושיות ולא נפניתי כעת ודו"ק.
3