שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳:תל״גShoel uMeshiv Mahadura III 1:433
א׳בענין מאכילין הקל הקל תחילה:
1
ב׳מה שהקשה בהא דאמרו בתוספתא פ"ד מיומא טבל ונבלה נבלה נבלה ותרומה תרומה והקשה הא תרומה במיתה ונבלה בלאו ובירושלמי מקשה כן ומשני כמ"ד תרומה דרבנן ולפ"ז בתוספתא דטבל ונבילה נבילה ע"כ דס"ל תרומה דאורייתא וא"כ מ"ט בנבלה ותרומה תרומה והא תרומה במיתה ויפה הקשה. והנראה בזה דבר חדש דמה שמאכילין הקל הקל הוא על שני אופנים דבדברים שאין להם היתר בשום פנים מעריכין לפי ערך חומר העונש אבל דברים שיש היתר לאיסורם עד"מ תרומה יש היתר לכהן אז אין משגיחין על חומר העונש כ"א על דבר שאסור לכל אדם ומעתה לכך בטבל ונבלה ששניהם אין להם היתר לשום אדם אז משגיחין על חומר העונש אבל תרומה דיש היתר לכהן אז אף לישראל קיל ואין משגיחין בערך העונש רק בערך מה ששוה איסורו לכל אדם. שבתי וראיתי כי גם בש"ס דילן יש קצת רמז לזה דבתרומה וטבל ס"ל לחד דהיינו ב"ת דמאכילין תרומה משום דחזי לכהן אלמא אף בזה ישראל מכל מקום כל שיש היתר לכהן הוה טבל חמור ואף לת"ק משום דטבל יכול לתקוני אבל התוספתא ס"ל דכל שיש היתר אין משגיחין על חומר העונש רק על חומר האיסור שאין לו היתר כנלפע"ד ובירושלמי מוקי בתרומה דרבנן משום דהוא ס"ל דחשבינן לפי ערך העונש אבל התוספתא לא ס"ל כן. ובזה מיושב קושית הפר"ד וכן המהרמב"ח הקשה לשיטת הר"ן דס"ל דאם יש לפניו לשחוט ונבלה דשוחטין משום דנבילה עובר על כל כזית משא"כ בשחוטה וא"כ חושב כמות האיסור ולא איכות האיסור וא"כ בטבל ותרומה למה לא יאכל תרומה ויעבור רק בפ"א ובטבל עובר על כל כזית וכזית. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בדבר שאין היתר לאיסורו הוא דחשבינן על כמות האיסור אבל בטבל ותרומה בטבל איכא תקנה לאפרושי בזה טבל קיל לת"ק דב"ת ודו"ק:
2
ג׳עוד נראה לי בישוב דברי התוספתא ע"פ מה דכתב השיטה מקובצת בב"ק דף צ' בהך מעשה דחסיד שאמרו שעבר על ד"ח וכתבו אף שהיה גונח והיה פ"נ מ"מ כל דהוא הפסד לאחרים לא התירו בשביל פ"נ של זה ע"ש והארכתי בזה הרבה במק"א ולפ"ז טבל ונבילה באם לא סגי בחולין לבד א"כ יהיה גזל השבט ולכך לא התירו בשביל פ"נ של זה ולכך מאכילין אותו טבל אבל בתרומה ונבלה אפשר דמיירי דכבר נתן לכהן והכהן מוחל או שמשלמין לו בעד התרומה ורק משום האיסור בלבד אנו דנין הלכך מאכילין תרומה ומה דמאכילין תרומה אף שהוא חמור הוא כמ"ש הר"ן דאנו משגיחין על כמות האסור אבל בטבל ונבלה כיון דטבל הוא גזל השבט וא"י למגזל לא התירו לו וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ד בש"ס דילן דפליגי בתרומה וטבל אמאי לא נימא דמפריש תרומה ואח"כ מערבין ויאכלנו דאז הוה תרומה וקיל לת"ק. ולפמ"ש אתי שפיר דאם יפריש תרומה אז גוזל הכהן ולא הותר משום פ"נ מיהו ז"א דגם בטבל גוזל השבט ואפשר דמיירי במכירי כהונה דאז גוזל כהן ידוע משא"כ בטבל דהוא גזל השבט והו"ל ממון שאין לו תובעים ודו"ק. והנה בהא דאמרו קורעין לו תרנגולת צריך ביאור למה נקט דוקא תרנגולת. ולכאורה רציתי לומר דאשמעינן דאע"ג דיש לפניו לשחוט אפ"ה מקרעין ומטעם דעוף א"צ שחיטה מן התורה וא"כ נבילה קיל מהשחוטה ועיין ברא"ש דמשמע דבדרבנן לא משגיחין על כמות האיסור ואפשר דגם להר"ן הוא כן. אך זה אינו דהא לרבי קיימינן ורבי ס"ל בחולין דף כ"ח דיש שחיטה לעוף מן התורה יעו"ש ובתוס' אמנם צ"ל דלפמ"ש הרא"ש דכל דעושין כל צרכי חולה שוב לא אכפת לן גם באיסור אחר ועיין ברא"ש וכיון דנקט גוזזין לו כרישין וכדומה שוב לא משגיחין גם על איסור נבלה ואף דהרא"ש כתב להיפך דאיסור שבת כבר נתן לדחות מיהו כאן יש לומר להיפך אמנם בלא"ה הא אין נ"מ בין איסור שחיטה ובין קריעה דב"כ וב"כ שייך משום נטילת נשמה וא"כ צ"ע למה נקט קריעה ולא ישחטנה ואולי אשמעינן דלא משגיחין על כמות האיסור כיון דכבר ניתן לדחות והנה רבי נקט לשון קורין לו את הרופא ומקרעין וכו' וגוזזין ומאכילין אותו. הנה נקט בלשון שאחרים עושים למענו ואח"כ נקט וא"צ לעשר. ואולי הכוונה לפמ"ש הרא"ש בשם יש אומרים לענין נבילה ושחוטה דמוטב שהוא יעבור על איסור נבילה ואחרים לא יעברו על איסור שחיטה ולכך קמ"ל דנשכו נחש יוכלו אחרים לעשות עבורו כיון דהוא אין בכחו לעשות כזאת אבל לענין מעשר דמפריש אחת מהם ולא יאכל זה יוכל הוא לעשות וקמ"ל דא"צ לעשר. ובזה י"ל מה דפירש"י דמיירי בדאפשר בחולין והקשה המהרש"א דלמה לא מוקי פלוגתא באי אפשר בחולין ופליגי בפלוגתא דת"ק וב"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דאם אי אפשר למה נקט וא"צ לעשר דמשמע דקאי ע"ז הא בא"א מותרים אחרים לעשות עבורו וע"כ פירש דמיירי בדאפשר ורק לענין עשור דלראב"ש צריך לעשר הוא בעצמו ודו"ק. והנה בהך דמקרעין לו תרנגולת פירש"י לתת על המכה וא"כ אין מקום לכל מ"ש לעיל ודו"ק. והנה מ"ש הנוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' ל"ו לתמוה על מ"ש רבינו טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שהטבל במיתה והקשה הא לרבינו אין שום תרומה ומעשר בזה"ז מן התורה וא"כ שוב אינו במיתה. ובאמת הירושלמי מוקי בהדיא כמ"ד תרומה דאורייתא אבל לדידן קשה טובא. הנה לחומר הקושיא נראה לפע"ד דבר חדש וכבר כתבתי בזה במקום אחר דהנה שיטת הרמב"ם דכל דברי סופרים יש להם ד"ת מקרא דלא תסור והרמב"ן בשורש א' לספר המצות הקשה דא"כ מהראוי שיהיה כל ספק להחמיר וללקות על ד"ס וכתב דזה מחלו חכמים כדי שלא ישוו לד"ת ע"ש ולפ"ז כיון שהוא במחילה מאתם נראה לפע"ד דזה דוקא בזמן שהיה נוהג מה"ת עשו חכמים הבדל אבל בזה"ז שאין נמצא תרומה דאורייתא שוב הוה כד"ת זולת לענין תערובות אינו רק מדרבנן וכ"כ המלמ"ל בפ"ז מתרומות הי"ז דתרומה בזמן הזה שוה לתורה רק בתערובות חלקו אבל לא ביאר הטעם כמ"ש ודו"ק כי הוא דבר חדש. והנה הרמב"ם פי"ד ממ"א הי"ז העתיק נבלה וספיחי שביעית שביעית לפי שהספיחין אינו רק מד"ס טבל ושביעית מאכילין אוהו שביעית והקשה מהרמב"ח דמשמע נבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה וקשה הא נבלה בלאו ושביעית אינו רק עשה ועשה קיל מל"ת ע"ש. ולפענ"ד נראה עפ"י דברי הר"ן דמשגיחין על כמות האיסור ולא על איכות האיסור ולפ"ז בשביעית לאחר הביעור דלרמב"ם הוא בשריפה ואסור בהנאה א"כ בהנאה לא שייך שיעור ואסור בכל שהו א"כ חמור יותר מנבילה אבל טבל דג"כ אסור בהנאה של כלוי מה"ת שוב מאכילין שביעית משא"כ בנבלה ושביעית לכך לא כתב רק ספיחי שביעית דאינו רק מדרבנן ובכה"ג לגבי איסור תורה משגיחין על איכות האיסור כנלפענ"ד. אברא דלפ"ז בטבל ותרומה דתרומה אינו אסור בהנאה של כלוי מן התורה ועיין מלמ"ל פ"ב מתרומות וא"כ מהראוי שיהיו מאכילין תרומה דאינו אסור בהנאה של כילוי מה"ת וא"כ טבל חמור בכמות מיהו זה בלא"ה קשה דטבל יש בכמות יותר וכמ"ש הפר"ד והבאתיו לעיל. ועכ"פ מיושב קושית המהרמב"ח דמה קמ"ל בטבל ושביעית דמאכילין שביעית והא נלמד מכ"ש מנבלה וטבל ושביעית קל דהוא בעשה ולפמ"ש יש לומר דה"א דשביעית חמור שאף בהנאה שאינו של כלוי אסור קמ"ל דמכל מקום שביעית קיל ודו"ק היטב. והנה בגוף קושית הפר"ד ומהרמב"ח הנ"ל נראה לי פשוט דהר"ן פירש הסוגיא דכיון דמוקי בלא אפשר בחולין א"כ ע"כ מיירי שיש לפנינו צבור של טבל וצבור של תרומה א"כ שווים הם בכמות טבל ותרומה ושפיר נחלקו אי מאכילין תרומה או טבל ופשיטא דל"ש בזה לומר תרומה עדיף דהרי ע"כ יהיה מוכרח לאכול שיעור גדול מתרומה כשיעור הטבל ותדע שכן הוא דהרי הקשה הפר"ד לפרוש תרומה מיניה ויחזור ויערבנו אבל לפענ"ד זה אינו דל"מ הפרשה לבד רק בראוי שינתן לכהן דאף דהפרשה ונתינה לכהן שתי מצות נינהו וכמ"ש הרמב"ן בשרש נ"ב יעו"ש אבל מ"מ כל שמוכרח לחזור ולערבו דלא סגי לחולה בלאו הכי שוב ל"מ ההפרשה דאינו ראוי שיחול עליו שם תרומה וא"כ ע"כ מיירי ביש לפניו תרומה שיעור הזה וא"כ שוב אין נ"מ בזה:
3
ד׳ובזה מיושב קושית המהרש"א דלכך לא פירש בא"א בחולין דבזה שגוזז במחובר וא"כ בודאי טבל חמור ודו"ק היטב: והנה בגוף קושית הפר"ד הנ"ל נראה לי דבר חדש דהנה טבל אינו אסור רק בשביל דפתיך ביה תרומה ועיין נדה דף וא"ו והארכתי בזה במק"א והבאתי דברי הבית מאיר סי' קס"ט ולפ"ז אם נימא דמותר להאכיל תרומה בשביל דטבל חייב על כל כזית וכזית שוב מותר להאכיל טבל דהרי אינו רק בשביל דפתיך ביה תרומה והרי אם היה ככר תרומה היה מותר להאכילו וניהו דכל זמן שלא הפריש כלו נאסר היינו משום דפתיך ביה תרומה אבל במקום דאם היה נפרש התרומה היה מותר שוב גם הטבל שאינו רק משום דפתיך ביה תרומה ודאי דמותר ודו"ק היטב. ובדברי התוספתא הנ"ל נראה לי דבר ברור דכיון דנבלה ותרומה תרומה אף דתרומה במיתה ע"כ משום דתרומה יש לה היתר לכהנים ולכך אף לזרים הותר יותר מנבילה שאין לה שום היתר עד שתסרח ותצא מתורת נבילה והוה כעפרא ולפ"ז שוב טבל ונבלה נבלה דמה תאמר הא טבל אפשר לתקוני הא כשיתוקן ויהיה תרומה כיון דמיירי דאי אפשר בענין אחר וצריך לאכול כולו שוב יהיה תרומה ונבלה ויהיה כדין תרומה ולא נבלה וז"ב ודו"ק:
4
ה׳והנה בישועת יעקב סי' שכ"ח הקשה בהא דאמרו בחולין דף י"ד כי קא שרי ר"מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ופריך א"ה מ"ט דר"י ומוקי כגון שהי' לו חולה והבריא ומזה כתבו דמותר לשחוט לחולה והאחרונים דחו דמצינו לומר דמיירי דלא היה לו נבילה וע"ז כתב בישועת יעקב דאכתי ראייתם טובה דעכ"פ לוקי כגון שהיה לו חולה ולא הבריא ויש לו נבלה ובה"ש לא הוה מוקצה דבה"ש ודאי מותר לשחוט ובשבת שוב אסור לשחוט ולפענ"ד נראה ע"פ מה שהקשה עוד דלפי מ"ש התוס' דחולה שהבריא שכיח שיחזור לחוליו א"כ מה מועיל שהבריא ולמה יתחייב בנפשו והא התוס' בפסחים דף מ"ו הקשו דאי נימא הואיל יתבטל כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש ולפ"ז כאן שהיה חולה והבריא שוב שכיח שיחזור לחליו א"כ שוב שייך הואיל והיא קושיא מושכלת. אך לפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת צריך ביאור קושית התוס' דאם נימא דפ"נ אינו רק דחייה ולא הותרה היאך שייך הואיל דהא גם זאת אינו רק דחויה ועיין בטורי אבן שכתב סברא זו ודוקא ביו"ט דמלאכת אוכל נפש הותרה שייך הואיל ולא בשבת שאינו רק דחויה וצ"ל דקושית התוס' היא אם נימא דפ"נ הותרה ועיין שו"ת הרשב"א ובכ"מ ובתשב"ץ ח"א סי' ל"ח שהאריך בזה ולפ"ז לדידן ל"ק כלל קושית התוס' דאנן קי"ל דפ"נ אינו רק דחויה וז"ב. ולפ"ז מיושב קושיא זו דכל שהיה חולה מבעוד יום ולא הבריא שוב מותר לשחוט אף בשבת מטעם הואיל וחזי לשחוט כשלא היה לו נבילה דכאן לא שייך לומר דפ"נ אינו רק דחויה דזה דוקא אם א"צ לדחות שבת כלל בזה אמרינן דלא שייך הואיל דגם כשיארע לו יהיה רק דחויה אבל כאן גם כעת מוכרח לדחות מפני פ"נ עכ"פ איסור נבלה ושוב מותר לשחוט דאף דמאכילין הקל הקל ואין מתירין לשחוט אבל עכ"פ מתחייב בנפשו לא שייך בזה כיון דעכ"פ צריך אתה לדחות שבת שוב שייך הואיל וחזי ועכ"פ מתחייב בנפשו ל"ש בזה כנלפענ"ד ברור ודו"ק:
5
ו׳והנה הרשב"א בתשובה כתב דשאלת הראב"ד באם יש נבלה אי מותר לשחוט תלוי אי פ"נ רק דחויה או הותרה דאם הוא הותרה שוחטין והדבר צריך ביאור דאטו אם נימא הותרה מותר לו לאכול טריפות אף שיש לפניו כשרות וא"כ גם לענין נבלה ושחיטה ג"כ הוא כן אך ביאור הדבר דניהו דהותרה היינו להחולה בעצמו אבל מה שאנו מאכילים אותו אנו עוברים על איסור וא"כ כל שהותרה הרי מצד החולה הכל הותר רק מה שאנו מאכילין הרי ב"כ וב"כ נותנים לו איסור וע"ז אין אנו מצווים ובשלמא כשיש היתר לפנינו אם נאכיל אותו אסור אנו עוברים ע"ז אבל כל שב"כ וב"כ צריכין ליתן לו איסור ע"ז אין אנו מצווים להבדיל בין קל לחמור כל שלהחולה עצמו הותרה אבל כל שהוא דחויה א"כ החולה בעצמו כל שאינו לפ"נ עובר ממילא אסור להאכילו אבל כשהותרה א"כ החולה לא יעבור כלל א"כ אין אנו מצווים להבדיל בין קל לחמור כיון דלהחולה בעצמו הותר לו וז"ב. ובזה מיושב קושית התשב"ץ ח"א סי' ל"ח על הרמ"ה דכתב דשבת הותר אבל לא שאר איסורים א"כ למה ס"ל לרב"י דא"צ לעשר הא שאר איסורים לא הותר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא בעצמו כל איסורים הותרו לו אבל כשאנו מאכילין אותו אז דוקא שבת הותר ולא שאר איסורים. ובגוף הטעם מה דשבת הותר ולא שאר איסורים נ"ל עפמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל דנימא הואיל דחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש ולפ"ז כל שיש חולה שוב הותר מטעם הואיל משא"כ שאר איסורים דל"ש הואיל וזה דוקא כשאנו אומרים שהותרה שייך הואיל משא"כ כשאינו רק דחייה ל"ש הואיל כמ"ש למעלה ודו"ק. וגוף הדין נ"ל דתלוי אי ילפינן פ"נ מוחי בהם א"כ כל שאפשר באסור קל הרי יתקיים וחי בהם אבל אם למדין מעבודה דדוחה שבת א"כ שוב שבת הותרה בעבודה שוב גם פ"נ הותרה ובזה יש להאריך בסוגיא ואכ"מ:
6
ז׳ובזה נראה לפענ"ד להבין דברי הר"ן דלפמ"ש יש נ"מ דבשבת דיליף מעבודה דדוחה שבת א"כ הותרה ואין אנו משגיחין כלל בחומר האיסור אבל שאר איסורים דילפינן מוחי בהם דבמקדש שאר איסורים אסור דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין היתר רק משום וחי בהם א"כ אינו רק דחויה וא"כ משגיחין על כל מה שנוכל להקל מהאיסור דעכ"פ יחיה בהם. ובזה מבואר דברי הרמ"ה שמחלק בין שבת לשאר איסורים דשבת הותרה ולא שאר איסורים וז"ב. ובזה מיושב גם דברי הר"ן דלכך משגיחין על חומר הלאוין שיש בנבלה דשבת כל שהותר בשביל פ"נ או עכ"פ דחויה שוב עכ"פ אין כאן איסור שבת כלל אבל נבלה דאין היתר רק בשביל דוחי בהם וא"כ משגיחין על רוב איסורים שיש בהם. ולפ"ז זהו לענין שבת ונבלה אבל תרומה וטבל דשניהם אסורים משגיחין על חומר האיסור וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מ"ש וא"צ לעשר והקשה התשב"ץ לשיטת הרמ"ה למה לא יהיה צריך לעשר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מטעם וחי בהם אין ההיתר רק אותו החולה בעצמו אבל אנו למה נעשה איסור עבורו אבל מצד עבודה דדוחה שבת שוב גם אנו מותרים לעשות עבורו ולכך הוא א"צ לעשר אבל אנו אין מותרים לעשות ודו"ק:
7
ח׳והנה בדברי הר"ן הנ"ל שכתב כיון דנבלה יש בו הרבה לאוין מוטב שישחוט בשבת משיעבור על כמה לאוין. וקשה לי טובא מהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ד אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק הרי דשגגת לאו קיל משגגת חנק ולפ"ז דבאמת מצד פקוח נפש הותר ועכ"פ אין מתכוין בודאי הוא וא"כ מה מעליותא דיש כמה לאוין הא עכ"פ אין מתכוין לאיסור ורק דמאכילין הקל הקל תחלה וא"כ עכ"פ לא עדיף משגגת לאו כל דאינו מתכוין ואדרבא עדיף לפי שבאמת פקוח נפש דוחה וא"כ פשיטא דשגגת חנק וסקילה עדיף משגגת לאו ולמה לא יאכל נבלה אף שיש כמה לאוין הא אינו מתכוין לאיסור ולא חשו. ויש להמתיק דהרי באמת אמרו ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. וקשה מהך דסנהדרין ומצאתי במלמ"ל שהעיר בזה וכתבתי בחבורי סי' רמ"א דכל שאינו להרחקה הוא דאין חילוק בין לאו לכרת אבל כל שהוא רק להרחקה יש חילוק ולפ"ז כאן אטו הדבר ברור דיצטרך לאכול הרבה כזיתים ואדרבא בסתם לא יאכל הרבה ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג שהאריך בזה וא"כ אינו רק חשש בעלמא ולמה נחוש לאיסור לאו בזה. והיא קושיא גדולה. אמנם נראה דהנה התוס' בפסחים דף מ"ו הקשו דאם נימא הואיל יתבטל כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה לא שכיח. ולפ"ז כאן דמיירי בחולה ומשום פ"נ שוב ל"ש איסור שבת וצ"ל דכל דיש לחולה נבלה שוב לא חזי ליה ושייך איסור שבת דלחולה אחר ל"ש ואותו חולה יש לו נבלה כל שיש איסור בכמות איסורין הרבה שוב שחיטה הותר משום הואיל ואיסור שבת קיל בזה. ובזה מיושב היטב קושית הפר"ד דבשאר איסורים שוב איסור לאוין כל שאין מתכוין קיל מאיסור כרת ומיתה ודו"ק:
8