שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳:תל״וShoel uMeshiv Mahadura III 1:436
א׳ענין אתרוג של טבל:
1
ב׳הנה הכפ"ת בסוכה דף ל"ד הקשה על הרמב"ן שמכשיר אתרוג של טבל והא הוה מוקצה ואסור לטלטל כמבואר ר"פ מפנין. ולכאורה אם נימא דמוקצה מותר ביו"ט א"כ ל"ק כלל ועיין בסי' תצ"ה דהטור מכשיר מוקצה גם ביו"ט. מיהו זה אינו דהרי נולד ודאי אסור וכאן במה שיסלק אתרוג ממקום אחר יהיה נולד ביו"ט ובודאי אסור ול"ש גמרו בידי אדם דהא אסור להפריש ביו"ט. אך בגוף הקושיא לפענ"ד אין התחלה לזה כיון דחזי למצוה שוב לא שייך מוקצה כמ"ש התוס' ריש לולב וערבה ע"ש ד"ה טלטול וכאן הוה כלי גמור ובודאי לא שייך לאסור משום מוקצה מיהו לפי מה דקי"ל דאסור משום שאין בו היתר אכילה שוב אסור משום מוקצה אבל להרמב"ן דמכשיר כיון דיכול לסלקו שוב לא הוה מוקצה וע"ש מ"ש על המהרשד"ם שמה שגומרים למצוה לא שייך טבל והביא ראיה מהרמב"ם והכפ"ת תמה דכוונת הרמב"ם למעוטי אם גמרם למכרם אבל בגומר למצוה מקרי גמר וכע"ש הרמב"ם לענין ערלה. ולפענ"ד הכוונה פשוטה דבאמת האתרוג כשחותכין אותו אינו נגמר וראוי עוד לאכילה וא"כ בכה"ג שלא נגמר הפרי ואינו חזי עוד לאכילה בכה"ג לא נתחייב עוד ביד ישראל כיון שלא נתמרח לאכילה רק למצוה וז"פ וברור. וע"ש בהא דסמך על הרמב"ן וכתב דמאחר שהרמב"ם ורש"י והר"ן חולקים אין ראוי לסמוך על הרמב"ן. באמת י"ל כיון דלראב"ד אינו חייב הלוקח בין שנתמרח ביד המוכר או ביד הלוקח וגם רמב"ם ור"ת נחלקו בפרק הפועלים אי חייב הלוקח ועיין ב"מ פ"ח וברמב"ם וראב"ד פ"ב ה"א א"כ יש לסמוך על זה בצירוף שיטת הרמב"ן. גם מ"ש כיון דבזה"ז טבל אינו רק דרבנן הוה כדמאי וע"ז השיג הכפת תמרים דדוקא דמאי דחזי לעניים משום דרוב ע"ה מעשרים משא"כ טבל דרבנן אין מאכילין לענים לפענ"ד דוקא אם איכא טבל דאורייתא החמירו גם בטבל דרבנן אבל בזה"ז דליכא טבל דאורייתא כלל פשיטא דלא החמירו בטבל דרבנן להאכילן לעניים כנלפענ"ד. והנה בגוף ענין טבל שאסרו לפי שאין בו היתר אכילה הנה אם נימא דטבל קודם שתקנו לא היה כולו אסור רק מחמת התרומה שפתיך בו עיין ט"ז יו"ד סי' שכ"ד ובתשובה הארכתי א"כ לא הוה רק כאתרוג בלוע מאיסור ודעת המג"א דכשר דמקרי יש בו היתר אכילה ולדעתי זהו שיטת הרמב"ן כיון דיכול לסלקו ממקום אחר אינו רק כמו איסור הבלוע. ולפענ"ד נראה דאף אם נימא דכ"ז שלא הפריש התרומה מקרי כלו אסור אבל עכ"פ בתרומה אם שאל על התרומה ונעשה טבל ודאי כ"ע מודו דלא מקרי רק איסור הבלוע ובזה מיושב דברי הרשב"א במ"ש דיכול לתשול על הנדר והביא ראיה מתרומה דיכול לתשל והקשה בשע"ה דהא תרומה אם יתשול יהיה טבל ולפמ"ש א"ש דכשיתשול לא יהיה רק איסור הבלוע ודו"ק היטב:
2
ג׳ובזה א"ש מ"ש רש"י דמאן דלא בעי היתר אכילה מכשיר אתרוג של טבל והוא תמוה דלמה נד מלפרש לענין תרומה כדאמר בש"ס ועיין מהרש"א ולפמ"ש א"ש דבאמת תרומה דיכול לתשול לא אסור רק מחמת דיהיה טבל. ובזה נראה לפענ"ד דגם המג"א מודה דטבל קודם שנטבל הוה פסולו בגופו דהא לא נתברר האיסור והוה כלו אסור ורק במקום דהוה האיסור בפ"ע נחלק המג"א על הש"ג אבל כאן שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול ודוקא כשכבר היה תרומה ושאל עליה בזה לא היה רק איסור בלוע ומותר ודו"ק היטב. ובזה מיושב מה שהקשה הכפ"ת על הרמב"ן דהא אסור להפריש תרומות ומעשרות ביו"ט ולפמ"ש כוונת הרמב"ן דכל שיכול לסלק האיסור לא הוה רק האיסור בלוע ויוצא אף דאסור להפריש ביו"ט אבל עכ"פ לא הוה רק כאיסור בלוע ויוצא ודו"ק. והנה בהא דאמרו בשבת דף מ"ג שאם עבר ותקנו מתוקן והקשו בתוס' שם דהא לענין בכור אסור אף שעבר ובקרו וכ"כ בזה הרבה דברים. וכעת אמרתי דבר חדש בזה דהנה טבל יש בזה שני איסורים איסור טבל וגם איסור תרומה דפתיך ביה כמ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ה וכן הוא בנדה דף וא"ו ולפ"ז כל שעבר ותקנו ניהו דמה שנשאר עודנו טבל אבל איסור תרומה נפקע ממנו שהרי כבר הפריש תרומה וא"א לערבו דא"כ יתערב תרומה ויאסור עד ק"א ולשאול ג"כ א"א דאין נשאלין ביו"ט וא"כ עכ"פ נפקע חלק אחד מהמוקצה דהיינו שאין על הטבל הנשאר איסור תרומה וכל שנפקע מקצת המוקצה נפקע כול'. וזה ענין שאם עבר ותקנו מתוקן. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דכתבו התוס' בסוכה דף י' להוכיח דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר דהרי אמרו בערובין דף ל"ו דאם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלום ומשום דסוף היום קונה עירוב הא אם תחלת היום קונה היה ערוב ולא אמרינן מגו דאתקצאי מחמת יום שעבר והקשה השעה"מ פ"א מיו"ט הכ"ד דמה קושיא הא בטבל אף מוקצה מחמת יום זה לא אמרינן ומשום דאם עבר ותקנו מתוקן מכ"ש מחמת יום שעבר ע"ש וכ"כ בזה. ולפמ"ש יש ליישב דכל הטעם הוא דאם עבר ותקנו מתוקן דעכ"פ לא פתיך בי' תרומה וא"כ כאן דבסוף היום יהיה עדיין טבול יום ולא יהיה תרומה וא"כ עדן פתיך ביה תרומה ושייך מגו דאתקצאי ודו"ק היטב:
3
ד׳עוד נראה לפענ"ד דהנה עדן קשה לפמ"ש רש"י בסוכה דף ל"א דבאיסור דרבנן ל"ש מגו דאתקצאי והביאו ראיה מהך דטבל דאם עבר ותקנו מתוקן וא"כ מה קושיא דטבל אינו רק איסור דרבנן ול"ש מגו דאתקצי. ולפמ"ש נראה ליישב דהנה כל הטעם דבאיסור דרבנן ל"ש מגו דאתקצי כתבו האחרונים משום דבה"ש אינו רק ספק ולא גזרו על שבות בה"ש ולפ"ז כבר נודע מ"ש הרע"ב דשני שבותים גזרו גם בה"ש ולפ"ז בטבל דיש שני שבותים שבות שמתקן הטבל ושבות דהפרשת תרומה א"כ קשה למה בטבל אם עבר ותקנו מתוקן הא יש שני שבותים וגזרו על בה"ש ואף דיש לחלק עפמ"ש השער אפרים בשם הגאון מוה' העשיל ז"ל. אך לפענ"ד בפשיטות ל"ק לפמ"ש דעכ"פ התרומה א"א לתקן א"כ לכך אם תקנו מתוקן ולפ"ז כאן בלגין ל"ש זאת וכמ"ש ודו"ק וגם בפשיטות ל"ק דשם עכ"פ בה"ש היה ראוי ולא אתקצי וכאן בבה"ש לא היה ראוי וכ"ש ודו"ק. והנה בגוף ענין דבדבר שאינו אסור רק מדרבנן לא אמרינן מגו דאתקצי. לכאורה רציתי לומר דענין מוקצה משום שכל דבר שיש איסור לאכול נפשו של אדם חותה מן האיסור ומקצהו מדעתו ולפ"ז לפי מה דקי"ל דבאיסור דרבנן צריך לשלם דמים כמבואר ביו"ד סי' קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד משום דאיסור דרבנן ל"ש שחותה מן האיסור לכך ל"ש מגו דאתקצאי. אך לפ"ז יקשה דא"כ גוף המוקצה דאינו רק מדרבנן משום פירות הנושרין וכדומה לא יהיה שייך איסור מוקצה כלל. אך נראה דבאמת בעי הכנה דרבה וכל שהוא אסור עכ"פ לא הוכנה ועיין רש"י ביצה דף כ"ו שמבואר כן ולפ"ז צ"ב דמ"ט דבאיסור דרבנן ל"ש מוקצה והא עכ"פ לא הוכנה. אמנם לפענ"ד נראה דגם התוס' ס"ל חלוקו של הרמב"ן דאין איסורו מחמת עצמו וא"כ גוף הפירות הוכנו רק שהי' ארי' דאיסורא רביע עליו מצד הבנין וכל שאינו רק איסור דרבנן בכה"ג ל"ש מגו דאתקצאי וכמ"ש האחרונים דלא גזרו על שבות בה"ש:
4
ה׳ובזה מיושב מה שהקשו מהא דנולדה בזה מותרת בזה והא בדרבנן לא שייך מגו דאתקצאי. ולפמ"ש שם דגוף הדבר הוא מוקצה שוב אף בדרבנן שייך מוקצה וז"ב והנה הענין דאם עבר ותקנו מתוקן דאמרו גבי טבל נ"ל כיון דיכול לאכול ולהפריש אח"כ ואף דבדאורייתא אסור ובפרט בשבת מכ"מ כל שעבר והפריש מתקן גם מה שאכל לכך ל"ש מוקצה בזה. ולפ"ז בהך דלגין של טבל דאף אם יעבור ויתקן לא יתוקן למפרע דע"כ לא אמרינן דמתוקן למפרע רק במה שהיה יכול להפריש אבל בלגין דלא היה ראוי להפריש א"כ לא היה ראוי לבילה ובזה בודאי הוה מוקצה ודו"ק כי קצרתי:
5