שואל ומשיב מהדורא תליתאה א׳:תס״דShoel uMeshiv Mahadura III 1:464
א׳ארשום מה שנתחדש לי בר"ה שנת תרכ"ד. היה אצלי הרב מוה' ראובן נ"י כעת בלינסק ושאל אותי בהא דאמרו בסוכה דף כ"ו ע"א דר"ח ורבה בר הונא גנו ארקתא דשפת נהרא דסורא ואמרו שלוחי מצוה אנן וע"ז הקשה דהא ר"ל ס"ל דמשבח העצלנין שאין יוצאין ברגל ופריך מר' יצחק דאמר דחייב להקבל פני רבו ברגל ומשני דיש חילוק בין אזיל ואתי ביומא וא"כ שם דלא אתי ביומא היאך היו רשאין ללכת. והנה באמת הרמב"ם פ"ה מת"ת השמיט החילוק בין אזיל ואתי ביומא וכתב הכ"מ דס"ל דרק ר"א ס"ל כן וא"כ ל"ק דיש לומר דר"ח ורבה לא ס"ל כן ואדרבה מזה ראיה להרמב"ם וגם יש לומר דלא היה להם אשה אבל זה דחוק. ולפענ"ד נראה דהנה דקדקתי בלשון ר"א שאמר משבח אני את שובתי הרגל במקומם מה לשון משבח והיה לו לומר חייב לשבות במקומם. אמנם נראה דהנה באמת יש עשה דושמחת ויש עשה דהקבלת פני רבו ברגל ורק דאין עשה דוחה עשה והטעם ביאר בשו"ת נו"ב משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה ולכך ס"ל לרבא דאם עבר ועשה מה שעשה עשוי ע"ש בסוף הנוב"י ולפ"ז כיון דהוא רק משום דאין עשה דוחה עשה ומוטב שיהיה בשב ואל תעשה ולכך אמר משבח אני היינו דבאמת אם עבר ועשה והלך מה שעשה עשוי רק דמשבח אני מי שהוא בשב ואל תעשה ולזה פריך והאר"י חייב לקבל פני רבו ברגל וא"כ איך שייך חייב הא מוטב שיהיה בשב ואל תעשה. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי מה פריך הש"ס על ר"א מדר"י דלמא לא ס"ל לר"א הך דר"י ופליג עליו. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי ר"א גופא ס"ל הך דר"י דאל"כ ל"ש לשון משבח וכמ"ש. ובזה מיושב גם מה שהקשיתי בחבורי יד שאול סי' רמ"ב ס"ק ט"ו ע"ש דא"כ לא שייך לשון משבח ע"ש ותבין. ובזה נראה מה דהשיב דאזיל ואתי ביומא והיינו דאז מקיים שניהם. ובזה נראה לי דבר נחמד דלכך ר"ח ורבה בר הונא גנו על שפת הנהר דכיון דהיה במקום דאזיל ואתי ביומא והיו מותרין ללכת ושוב ל"צ לשוב דהא אם כבר אזלו שוב הוה להיפך שב וא"ת וא"צ ללכת לביתם דשוב הוה להיפך מאי אולמא האי עשה מהאי עשה וכמ"ש. ובזה יש ליישב טעם להשמטת הרמב"ם דיש לומר דהרמב"ם ס"ל כיון דעכ"פ באזל ואתי ביומא ליכא עשה א"כ שוב הוה עשה שאינו שוה בכל דאם יוכל ללכת בצבים ובפרדים שוב ליכא עשה וא"כ שוב עשה דהקבלת רבו יותר גדולה. והנה לכאורה הך עשה דהקבלת פני רבו ברגל ליתא בנשים דהו"ל מצות עשה שהז"ג וא"כ עשה דושמחת עדיף. אברא דהרי למדנו משונמית ובאמת הפ"י הקשה דה"ל מצות עשה שהז"ג וכבר כתבתי בזה וכעת נראה לי דכל הטעם דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות הוא משום דמשועבדת לבעל למלאכתו וכמ"ש האבודרהם והבאתי בחבורי יד שאול ולפ"ז בשבת ורגל דאסורה במלאכה וגם בחדש נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה ואדעתא דהכי נשאת לו וא"כ לא שייך מצות עשה שהז"ג וא"כ יכולה ללכת. ובזה ניחא מ"ש מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת ולא נקט רגל ולפמ"ש אתי שפיר דל"מ ברגל דבעלה מחויב לקבל פני רבו א"כ ודאי לא שייך לגבה מ"ע שהז"ג דאדרבה מחוייבת להלוך עמו ובעלה משמרה אלא אף שבת וחדש ה"א דמשועבדת להיות עמו וע"ז קמ"ל דאינה מחוייבת דאדעתא דהכי נשאת לו כיון דאסורה במלאכה ודו"ק ועיין מג"א סי' ש"א ס"ק ז' ובסי' תקנ"ד ועיין ריטב"א בחידושיו לסוכה כאן ודו"ק. והנה קשיא לי דלמה אמר ר"א משבח אני את שובתי הרגל דכתיב ושמחת בחגך הא לר"א שמחת יו"ט רשות ומצי ללכת לרבו והנראה בזה דאם נימא דאשה חייבת בשמחה ובעלה משמחה שוב א"י לפטור משיעבודו שמשועבד לה למצות עונה ומיהו יש לומר דלא נשתעבד לה מעיקרא אבל זה אינו דכיון דהיא רשות ואם ירצה לשמוח שרי שוב נשאת אדעתא דהכי דאולי ירצה ושוב משועבד לה ודו"ק היטב:
1