שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:י׳Shoel uMeshiv Mahadura III 2:10
א׳חירושים במס' נדרים דף ה' ע"ב לימא בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי וכו' א"ל אביי אנא דאמרי אפילו לר"י ע"כ לא קאמר ר"י דבעינן ידים מוכיחות. קשה לי אמאי לא מביא הש"ס דר"י אמר ר"ט לא ניתן נזירות אלא להפלאה ואם יאמר דר"י אליבא דר"ט קאמר וליה לא ס"ל וכן משמע מנדרים דף י"ט אכתי קשה להיפך דהא ר"י אליבא דרבנן לא ס"ל דבעי הפלאה ועיין סנהדרין דף כ"ה דאמרו בהדיא כן דר"י ס"ל כרבנן דר"ט ע"ש ודו"ק ובתוס' שם בד"ה ר"י כתבו בסופו דאי לאו קרא דיפליא הייתי מרבה גם זו לידות נזירות לכך אצטריך כי יפליא ועיין בר"ן כאן ד"ה אתמר ומ"ש בדרבנן דר"ט ע"ש ודו"ק וצ"ע. דף י"ז ע"ב דכוותא גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלא חיילא והאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמד שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים הו"ל ענבים חצי שיעור. וקשה לי למה לא אקשה מרבא דאמר בדף כ"ה דחל בכולל למ"ד איסור כולל ולמה אקשה ליה מרבה דענבים הוה חצי שיעור וצריך להוכיח מצד הוכחה ולא מקשה מרבא בפשיטות וגם לפי מה דמשני דרבה וא"כ פשיטא דלא ס"ל גם הך דרבא בדף כ"ה הנ"ל ולמה לא מסייע ליה מהמשנה זו שאוכל וגם בהך דרבה יש שתי גירסאות ועיין בתוספת שבועות דף כ"ט וא"כ למה לו זאת ולקשה בפשיטות מהך דרבא וא"ל דלא ס"ל אחע"א בכולל וצ"ע גם ק"ל למה אקשה רבא בריה דרבה לרבא בדף כ"ה שם ולא אקשה לרבה אביו וצע"ג:
1
ב׳דף י"ח ע"ב במשנה במפרש המיוחס לרש"י כבשר מליח כשל שלמים פי' ששלמים צריך מלח יותר שהרי נאכל לשני ימים ולילה אחת והכוונה לפי שחשו שאם ישהה אותן יתקלקל ומתפגם מולחין אותו שלא יתקלקל שע"י המלח אינו מוסרח כל כך במהרה. ובזה מבואר היטב מה דאמרו בתענית דף למ"ד וסנהדרין דף ע' בשר מליח עד כמה כ"ז שהוא כשלמים והנה רש"י פירש שאח"כ נתבטל טעמו אבל לא נודע א"כ למה תלו בבשר מלוח ולימא סתם בשר כל זמן שהוא כשלמים אסור דאיכא שמחה עדיין אבל יותר לא ולפמ"ש אתי שפיר דע"י המליחה שמולח הרבה מחזיק יותר הטעם אבל מה שהוא יותר משלמים לא מועיל אף מליחה הרבה ואינו מחזיק הטעם שלא יתקלקל ודו"ק. והנה בפסחים דף פ"ט דקא ממעט באכילת שלמים. וקשה לי למה לא קאמר שצריך למלוח יותר משום שלמים ואותו היתרון אסרו להביא חולין בעזרה ועיין משנה למלך פ"ב משחיטה מיהו זה אינו דהרי כיון דאינו נאכל רק לילה א"צ מלח כלל ולזה אמר דעכ"פ ממעט באכילה ודו"ק. ומצאתי בספר גבורת ארי שנתקשה דלמה תלוי במליח דוקא ע"ש בתענית דף למ"ד ולפמ"ש אתי שפיר דע"י המליחה מחזיק הטעם יותר וכמ"ש ודו"ק. שם דף י"ט והלך ומצאו שנגנב או שנאבד ר"י מתיר ק"ל למה לא מוקמינן אחזקה דבעת שנדר היה בו כרי מאה ואולי לא נודע כלל שהיה בו מאה מעיקרא ועוד דגם אם היה בו מאה לא עלה על דעתו למחות נפשיה לספיקא ולאוקמא אחזקה גם זה לא עלה על דעתו ודו"ק: דף כ"ז ע"ב והיכא דמתפיסין לאו אסמכתא הוא והתינן מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר וכו' ר' יוסי אמר נתן ומשני שאני הכא דאמר לבטלן זכוותיה ק"ל דמה מקשה הרי מבואר במשנה למלך פט"ו מטוען דבמטלטלין אם הם מונחים ביד שליש יש ספק אם אסמכתא היא או לא מוקמינן בחזקת הלוה ולכך לא יתן למלוה השטר אבל כאן שהתפיס זכיותיו בב"ד והב"ד אינו תופס בעד שניהם רק בעד מי שיזכה בדין וא"כ לכך כל דמתפיסין זכיותיה קנה בפרט אם נימא הפקר ב"ד הפקר ואף אם נימא דזה כוונת הש"ס בהא דאמר ש"ה דאמר לבטלן זכוותיה דהיינו שהב"ד תפסו בעד הלוה וזכה בהזכוותא אמנם בלא"ה קשה דהרי שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ אף שהתפיס השטר אבל לא התפיס המעות ולכך א"צ ליתן אבל שם דזה צריך לזכות עם הזכוותא וכל שלאו כגבוי דמי לא זכה ולכך בטל זכוותא וצ"ע ודו"ק:
2
ג׳דף ס"ה בר"ן ד"ה והיכא ע"ש במ"ש בסוף דבריו שכתב וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקת באסור פירותיה דבריו צ"ע דיש להם הנאה שמתוך כך תודה שגבתה כתובתה ולא תרצה לנדור וצריכין לדחוק דהכוונה היא דמגוף האיסור פירות אין להם תועלת רק שעי"ז לא תרצה לנדור אבל כל שנדרה מפירות וגבתה הכתובה מה תועלת יש להן באיסור פירותיה וצ"ע בזה: דף ע"ב ברא"ש בפירושו בד"ה חרש מה שיפר בחרש דקרא קאי וכו' אבל חרש דרבנן ברמיזה לא מצי מפקע נדר דאורייתא. והיא תימה לפענ"ד דלהס"ד דשמיעה אינו מעכב אף בחרש שאינו שומע א"כ גם חרש דרבנן דהיינו מה שאינו שומע ואינו מדבר דרבנן תקנו נשואין וכונס ברמיזה הוה כיתומה קטנה שבעלה יפר לה וכל שיש נישואין אפילו מדרבנן אתי נשואין דרבנן ומפקע לה לנדר דאורייתא משום דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כדאמרו בנדה דף מ"ו וכ"כ הר"ן כאן ע"ב ד"ה והא מכ"ש כאן דהיא פקחת ובודאי נדרה על דעתו דמצי מפר לה אף שהוא רק רומז ומ"ש הרא"ש דהוא דינו כשוטה תימה דשוטה שאני שלא תקנו לו נישואין כלל אבל חרש דתקנו נישואין למה לא יוכל להפר ואולי כוונת הרא"ש דל"ש בחרש לומר שאדעתא דידיה נדרה דהיא דעתא קלישתא אית ליה ודוקא לנשואין תקנו ליה רבנן דאף דעתא קלישתא סגי אבל שתהי' נודרת ע"ד ל"ש דהוא באמת אין לו דעת כ"כ וז"ש ועוד שהוא כשוטה ודוקא חרש המדבר וא"ש דהוא יש לו דעת רק דפומא כאיב ליה והוא דמבעיא לי' אם השמיעה מעכב ודו"ק היטב כי נכון הוא:
3