שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קכ״חShoel uMeshiv Mahadura III 2:128
א׳ע"ד מה שהאריך המהרי"ט סימן י"ד בראשונות אם שנים יכולין להעיד על אחד שנשבע להיות עמהם בענין אחד ויפסלוהו לשבועה והאריך להוכיח דכל שאינו ממון רק נגיעה בעלמא לא מפסלו ע"ש שהאריך. ולפענ"ד יש לדחות דהנה יש שני מיני נוגע נוגע לעצמו זה פסול מן התורה ויש שאינו נוגע כזה שמעיד לעצמו רק שמעיד לאחרים ועי"ז מגיע לו ג"כ טובת הנאה זה אינו רק כנוטל שכר להעיד דאינו פסול מן התורה רק מדרבנן וכבר האריך בזה הקצה"ח סימן ל"ז ס"ק ה' ע"ש. ולפ"ז נראה לי בנוגע שמעיד לעצמו פסול אף שאינו נגיעה של ממון כל שיש לו הנאה ונגיעה אפילו בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד כמ"ש הרמב"ם בהל' עדות ומהרי"ט בשניות חלק חו"מ סימן פ' כתב שכוונתו שאם בדרך רחוקה ונפלאה יגיע לו איזה הנאת ממון לא יעיד ע"ש. ובאמת פשטת לשון רבינו אינו מורה כן ורק דכל שמעיד לעצמו פשיטא דאף כל עניני נגיעה פסול. ולכך בנדון דמהרי"ט בסימן י"ד שמעידין על אחד שהי' נשבע שיהיה עמהם בענין אחד בזה שפיר אמרינן דכל שהם נוגעים בדבר שרוצים שיהיו בהסכמתם כמ"ש הרא"ש בתשובה והובא במהרי"ט שם בזה פשיטא דפסול אבל במי שמעיד לאחרים רק שמגיע לו הנאה כגון שלא יהיה עליו תרעומת וכדומה בזה פשיטא דכל שאינו ממון רק סתם נגיעה ל"ח. ובזה מיושב מהך דכשרים להעיד דשם מעיד לאחרים וכן כל הראיות שמביא המהרי"ט בסי' י"ד ובסי' פ' כד דייקת תמצא דמיירי בדבר שמעיד לאחרים ובזה מיושב מה שהקשה מהא דאמרו בקידושין דף פ"ב והשתא דאמרו רבנן דמשביעין שבועת היסת ישבעו העדים וכו' והא לא הוה רק נגיעה דשבועה ואמאי יפסלו. ולפמ"ש אתי שפיר דשם מעידין לעצמן שאל"כ יצטרך לחזור ולשלם למלוה ולכך לא מעידין אף לפטור משבועה וז"ב. וגם מה שנדחק בהא דעד שלא חתמו מעידין עליו וחותם דפירש"י שנוגעים שגנאי להם דמשמע דמפסל משום גנאי שם גם כן הם דיינים בעצמם ומעידין להם בעצמם ויש להאריך בזה ואכ"מ ועיין בב"ח סימן ע"ז שכתב דהוה נוגע בעדות אף קודם שיתעשר דשמא יתעשר והובא בש"ך שם ס"ק י"ג ודחה דברי הש"ע סי' ל"ז ע"ש. ולפמ"ש יש ליישב קושית הב"ח וכבר קדמוני בזה הקצה"ח סימן ל"ז שם ע"ש ועיין בב"ח סימן צ"ט דכתב דקודם שהשיגה ידו נאמן ולכאורה דבריו סותרין למ"ש בסי' ע"ז והש"ך בסי' צ"ט ס"ק א' דחה דברי הב"ח ואדרבא לשיטתו ל"ח וכתבתי בגליון הש"ך דכוונת הב"ח הוא דדוקא בעדות דאף בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד שפיר חשש הב"ח שמא יתעשר והוה נוגע משא"כ בסימן צ"ט שפיר ל"ח שמא יש לו אבל הש"ך לכאורה סותר משנתו דהשתא בעדות ל"ח לשמא יתעשר מכ"ש בלוה לגבי אחרים דלא מתורת עדות באנו לדון וצ"ל דע"כ ל"ח שמא יתעשר רק היכא דידענו כעת בודאי שאין לו כמ"ש בש"ע סי' ל"ז היכא דאין לו וכו' אבל בסימן צ"ט חשש הש"ך שמא יש לו גם כעת וקנוניא הוא עושה וז"פ. וראיתי בתומים שהביא ראיה דל"ח שמא יש לו במסתר דאל"כ היאך אמרו בב"ב דף נ"ה אי דאית ליה ארעא אחריתי עלי' דידיה הדר ואי דל"ל מאי נ"מ וקשה הא נ"מ כגון שיש לו מעות במסתרים וחושש שמא יתגלה אח"כ ויטול ממנו לכך הוא מעמידה בפני בע"ח ויטול הבע"ח הקרקע והלוקח קנה ממנו שלא באחריות וע"כ דלא חיישינן לזה. ובאמת שצריך ביאור דאמאי לא ניחוש לזה והא בעדות אף בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וכל שיש לו חשש נגיעה לא יעיד אבל באמת ל"ק דל"מ לדעת הב"ח היה יכול להגיד שמעות שלו וכדומה הוא שלאחר הבטיח לו שלא יקח ממנו ובעוד שלא נודע היה נאמן לדעת הב"ח ולמה לו להעיד שקר אלא אף לדעת הש"ך כל הטעם דאינו נאמן הוא משום דחיישינן לקנוניא אף דיש לו מיגו דהי' נותנו לו צ"ל כמ"ש הקצה"ח דכל שחב לאחרים אינו נאמן ולא שייך כאן הודאת בע"ד. ולפ"ז זה דוקא כל שיש כאן לפנינו חוב לאחרים בבירור אבל שם במעמידה לבע"ח אטו יש שם בע"ח רק דאנן חיישינן שמא מתכוין להעמידה בפני בע"ח ובכה"ג פשיטא דהי' נאמן לומר שהוא של אחר כל שלא נודע ול"צ להעיד שקר ולכך ל"ח וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי בשו"ת פרי תבואה סימן נ"ט שהשיג על הקצה"ח דא"כ למה נחלקו בסימן צ"ט אי מהימן במגו נגד החזקה ת"ל דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן ובמח"כ לא הבין דדברי הקצוה"ח אמורים לענין שיהיה נאמן נגד האחד שהודה שחייב לו מתורת הודאת בע"ד וע"ז קאמר כיון דחב לאחרים אינו נאמן דע"כ לא שייך הודאת בע"ד רק נגד עצמו ולא נגד חובת אחרים דע"ז לא נתנה התורה נאמנות ועיין בקצה"ח סימן רמ"א אבל בש"ע מבואר המחלוקת לענין שיהיה נאמן נגד המלוה באמרו אין לו וזהו של אחר ע"ז דנין מתורת מגו ולא משום הודאת בע"ד דאדרבא הוא אומר שהוא של אחר וז"ב ופשוט. גם מ"ש דהא דאמרו בקידושין דף ס"ה דבקידושין כיון דחב לאחריני אינו נאמן הוא דוקא נגד החזקה ע"ש ג"כ ליתא והדבר ברור דכל דחב לאחריני לא שייך הודאת בע"ד דבשביל הודאתו אינו נאמן לחוב לאחרים ודברי הקצה"ח ברורים ודו"ק. אך מה שיש לעיין בדבריו הוא דכיון דכעת אין לו נאמן בהודאת בע"ד אף במקום שחב לאחריני והדבר דומה למ"ש הטור וש"ע בחו"מ סימן רמ"ה בשם הראב"ד דכל שלא הוחזק נאמן לומר שלא נתן לו ע"ש ויש לחלק. עכ"פ גוף סברת הקצה"ח יש לו יסוד גם מדברי הטור וש"ע בסימן רמ"ה הנ"ל ודו"ק. והנה במ"ש למעלה לחלק בין הנגיעות יש ליישב בזה קושיות הנוב"י מהד"ב חלק חו"מ סימן קכ"ו ס"ק כ"ד דדעת הש"ך דלא אמרינן השני נוח לי באם הוא חייב ודוקא להוציא שייך זאת והקשה השואל שם דהא מפורש בסימן ל"ז סעיף י"א ובסי' ס"ו סעיף כ"ב דאם שמעון אחד מעידי המתנה פסול מטעם דהשני נוח לי. וזה כמה שנים שהקשה אותי הגאון הצדיק מוהר"נ הירץ סוחסטאב ראב"ד דפ"ק ז"ל ג"כ קושיא זו והארכנו בתשובה ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא בסימן ל"ז דהוה כמעיד לעצמו דהוא נפטר מחובו להמלוה הראשון ופקע שעבודו ולכך משום דחיישינן דהשני נוח לו הו"ל נוגע לו לעצמו ופסול אבל שם מעיד לאחרים שהערב חייב אבל גם הוא חייב עדיין א"כ הוה מעיד לאחרים רק שיש לו נניעה הו"ל כנוטל שכר להעיד דכשר וכמ"ש ודו"ק היטב כי קצרתי והוא נכון היטב ת"ל. והנה בתוס' כתובות דף צ"ג ד"ה דינא הקשו דמה נ"מ בין כשיטעון שמעון או ראובן וכתבו וכ"ת נ"מ כגון שיש עדים קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן וע"ז כתבו כיון דסוף סוף יש לשמעון נ"מ שיעמיד בידו הקרקע פסולין להעיד אף לראובן וא"ל דנ"מ כגון שהעדים המקיימים את השטר של בע"ח קרובין לראובן ואין קרובים לשמעון ואי לא היה לראובן בע"ד יכולים לקיימם הא נמי לאו מלתא הוא מטעם דפרישית דאף אילו משתעי דינא בהדי שמעון פסולין לקיים כיון דאילו טריף בתר ראובן אזיל ועוד דא"כ ללישנא דא"ד דמיירי שלא באחריות הא אפילו הוא גופיה מעיד כל דליכא חשש שמעמיד בפני בע"ח ומכ"ש קרובים דמותרין להעיד ול"ש למפסל משום תרעומות והקשה המהרש"א דלמא מיירי כשאין לו ארעא אחריתי דאז פסולין דמעידין לחובתו שלא יוכל להעמידה בפני בע"ח אחר ותירץ דמאי נ"מ בין כשיהיה לוה רשע בפני בע"ח זה או לבע"ח אחר וע"ז שאלני אחד מלומדי למד מפה לבוב דא"כ ללישנא קמא דבאחריות מה נ"מ ליה אי יהיה לוה רשע בפני בע"ח או ללוקח וא"כ למה לא יוכל להעיד. והשבתי דבשלמא כשאין חייב באחריות רק משום תרעומות שפיר לא מקרי נוגע דמה נ"מ לבין בע"ח זה או אחר סוף סוף אין לו לשלם והוא לוה רשע אבל כשחייב באחריות והנגיעה היא לעצמו שפיר פסולין הקרובים להעיד דזה נקרא מעיד לעצמו והוה נוגע הפסול מן התורה וכמ"ש בקצה"ח סימן ל"ג ס"ק ה' באורך ע"ש. והנה המלמד להועיל הנ"ל אמר לי שבחידושי מהר"ם שי"ף דחה סברת המהרש"א דמכל מקום יש לחוש דהקרובים רצו להעיד שקר כדי שלא יעמיד בפני בע"ח וקרובים פסולים מגזירת הכתוב אף לחובה וא"כ הם רצו לעשות לו חובה שיהיה לוה רשע ולא ישלם כיון דלגבי בע"ח הוא חייב והלוקח הוא שלא באחריות ונימא דראובן ודאי קושטא קא טעין דלמה יטעון שקר ויהיה לוה רשע ודברי' תמוהים לפענ"ד דלמה נחשוד לשני עדים אף דהם קרובים והתורה פסלה מגזירת הכתוב אבל שיעידו שקר כזה כדי לעשות לזה חוב ויהיה לוה רשע ומה אכפת להם בזה וראיתי בביאורי מהר"ם שיף מהגאון מוהר"מ שהרגיש בזה אבל עכ"פ זה שייך דוקא כל שאין חייב באחריות והפסול הוא בשביל חשש תרעומות בלבד בזה כשרין העדים בכה"ג אבל כל שנ"מ לענין ממון כגון שחייב באחריות בזה פסולין קרובים וכל שהוא נוגע אף בדרך רחוקה ונפלאה כמ"ש המהרי"ט ומיושב דברי המהרש"א וראיתי בהפלאה שתמה על מ"ש הש"ך חו"מ סימן קכ"ג דקרוב של נוגע כשר להעיד לחובתו של הנוגע והוא תמה ע"ז מדברי התוס' כאן ע"ש ולפענ"ד שפתי כהן ישמרו דעת דניהו דנוגע הו"ל כבע"ד אבל העדים עיקר עדותם הוא לגבי בעל הממון ובזה פסלה התורה בין לזכות בין לחוב אבל מה שמעדותם מגיע חוב להנוגע דאותו ממון פשיטא דלא מפסלו העדים דהא הנוגע גופא כשר לחוב ומכ"ש קרובים של נוגע ומ"ש הפלאה דשאני נוגע דכל שהוא לחוב אינו נוגע משא"כ בקרוב של נוגע לפענ"ד ל"מ להע"ש דס"ל דנוגע ג"כ קרוב מקרי וא"כ לחובה אמרינן דל"מ קרוב מכ"ש קרוב לנוגע ואף להסמ"ע מכל מקום מסתבר דמי שנוגע לעצמו נפסל טפי דהוא מעיד לעצמו ואף שהוא לחוב דלמא יודע איזה סיבה שיבוא לו איזה זכות אבל לפסול שני עדים שאינם מעידים להנוגע רק לבעל הממון רק שלזה מגיע איזה רעה פשיטא דלא מפסלי קרובים והא גופא חידוש מה דפסלה התורה קרובים לחובה וגזירת הכתוב הוא ואין לך בו אלא חידושו אבל מנ"ל דקרוב לנוגע יפסול וגם מצד הסברא נראה כן דהעדים אינם רק קרובים להנוגע וא"כ במה נפסלו לגבי ממון שיצמח לו מזה ואינם קרובים להממון רק להגוף של זה הנוגע דבשלמא כשהממון הוא של הקרוב והם מעידין להקרוב אמרינן כיון דהאדם קרוב אצל ממונו דאף שאמרו בסנהדרין דף יו"ד דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן כבר ביאר הראב"ד והר"ן הביאו בחידושיו לסנהדרין דדוקא שם להרוג השור דהוא ענין חשוב בפ"ע דבעי סנהדרין היא דאמרינן דאינו קרוב אצל ממונו ולפיכך זה אינו כמעיד לעצמו שאינו נקרא עד רק בע"ד אבל בשאר ממון נקרא קרוב לממונו ע"ש וגם לשיטת רש"י דכשר להעיד לממונו צריך לומר ג"כ דוקא לגבי שור דהוא ענין בפ"ע אבל לגבי ממונו מקרי קרוב וא"כ היאך יוכל הקרוב להעיד בענין ממון של קרוב אבל כאן דהממון הוא של זר רק שהקרוב מעיד בדבר שע"י עדותו יצמח רעה להנוגע. וא"כ לענין זה שוב אין הנוגע קרוב אצל ממונו דהא אדרבא עי"ז נסתלק מהממון ואינו רק נוגע לממון זה ובכה"ג פשיטא דהקרוב מותר להעיד שהרי אינו קרוב להממון רק להנוגע והיינו לגוף של הנוגע אבל לענין הממון כל שמעיד לחובתו אין הנוגע קרוב להממון וא"כ הקרוב של הנוגע כשר. ובזה נתיישב לדעתי מ"ש אדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן ופירש"י דגם השור נסקל ותמה הר"ן ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת האדם בעצמו נאמן לחובתו ולענין זה שם עד עליו וכמ"ש בקצה"ח סי' ל"ד דמה דאמרו דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים הוא בשביל דלעצמו יכול להעיד לחובתו והיינו לפמ"ש משום דלא שייך עדות קרוב לענין ממון שמחייב עצמו דאדרבא עי"ז נסתלק מהממון ואינו קרוב לו ואינו רק משום שנוגע לממונו ונוגע כשר לחובתו ולכך כשמעיד לשורו שרבע שפיר נאמן דלא מקרי קרוב כל שמעיד לחובתו והוה רק נוגע דכשר להעיד לחובה. ובזה ניחא מה שתמהו כולם דלמה בש"ע סימן ל"ד סכ"ד העתיק רק שיטת רש"י ולא שיטת הראב"ד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מסתבר טעמי' דכל שמעיד לחובה אינו נפסל רק משום דנוגע לממון ונוגע כשר לחובה וזה מה שרמז הש"ך סי' קכ"ג ס"ק כ"ג להך דמעיד לשורו שרבע שנאמן והיינו משום דלא מקרי קרוב אצל ממונו כל שהוא חוב וז"ב ודו"ק כי הוא ענין חדש ונכון ת"ל. ובגוף קושית התוס' דמה נ"מ בין ראובן הטוען לבין שמעון נראה לפענ"ד דמזה ראיה למ"ש התוס' בב"ב דף למ"ד ד"ה לאו דכל שהמחזיק מביא ראיה שדר ביה חד יומא נאמן הלוקח אף דלהלוקח אין לו מגו והר"י כתב דאינו נאמן כיון דלהלוקח אין לו מגו דלא הי' שלך מעולם דהא הלוקח ידע דהי' שלו ולפ"ז גם בנ"ד אם הי' בכה"ג מוכרח ראובן לדון עמו הוא נאמן במגו משא"כ שמעון הלוקח אין לו מיגו דהוא יודע דהי' של הבע"ח ובאופן שהי' של בע"ח ששעבד לו או שמכרה לו וזקף עליו במלוה ולא שלם לו ודו"ק. והנה התוס' כתבו נ"מ כגון דזה אומר אשתבע לי דלא פרעתיך ושמעון מוחל לו השבועה דהבא לפרע מגכסי יתומים והדבר תמוה דא"כ היאך אמר לו ראובן דאי מפקת לי' מיניה עלי דידי הדר דהא יכול לומר למה מחלת לו השבועה ובהפלאה כתב דאף שזה מחל לזה השבועה משום דיכול לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן מכל מקום יכול לגבות מזה דהשטר בחזקתו וחייב באחריות וכתב בעצמו שהדין צ"ע. ואני תמה דאף אם נסכים לזה היינו עכ"פ כשמכר לו באחריות אבל שלא באחריות דלל"ב מפסל משום דלא ניחא לי' דלהוי תרעומות וקשה מה תרעומות יש לו למה יתאונן עליו ולא אמר שזה ישבע. אך נראה דכוונת התוס' דבאמת הבה"ג כתב שאם נתפש בעד שבועה וקנו מידו אי קנו מידו בלשון זה שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש לך אז אף שנתגלה שזה יש לו ממון רב אפ"ה פטור אבל כל שקנו מידו על השבועה שיטול ממון ויפטר הלה משבועה ואח"כ נתגלה שיש לו ממון רב שבטל הפשרה ששבועה מחל ממון לא מחל והובא בש"ך חו"מ סימן כ"ה ס"ק מ"ח ולפ"ז גם כאן זה מחל השבועה אבל לאחר שראובן אומר לו השבע לי וזה אינו רוצה לשבע א"כ נתגלה למפרע שבטעות מחל לו השבועה וא"כ אדרבא ל"מ אם מכר שלא באחריות שאז אין חוזר על המוכר וא"כ הוה מחילה בטעות ניהו דזה מחל לו אבל כל שמגיע לזה פסידא דעלי' דידיה הדר ל"מ מחילתו בכה"ג וז"ב כשמש ודו"ק היטב. ובמ"ש למעלה יש לבאר הא דכתבו התוס' וכן קי"ל דלשמא יתעשר לא חיישינן ויכול להעיד והקצה"ח האריך בזה דלמה לא יפסול והביא ראיה מהא דכתבו התוס' דאין לומר דנ"מ אם העדים קרובים לראובן דז"א דא"כ גם לשמעון פסול דאזל בתר ראובן וע"ז הקשה דהא ע"כ מיירי דאין ב"ח לראובן דאל"כ אינו יכול לגבות מהמשועבדים וא"כ למה לא יכשרו להעיד דהא השתא אין לו ולשמא יתעשר לא חיישינן. והנה לפמ"ש ההפלאה דקרוב פסול להעיד לנוגע משא"כ נוגע עצמו כשר להעיד לחובתו א"כ יש ליישב דבאמת כל דאין לו כעת א"כ אין לפסלו משום קרוב דאף דאדם קרוב אצל ממונו מכל מקום כל שכעת אין לו אינו נקרא קרוב רק דנוגע שמו ועכ"פ יכול להגיע לו טובה ובכה"ג דהוא בדרך רחוקה ונפלאה לא פסלו נוגע אבל קרוב שיעיד בדבר שהוא נוגע בזה בודאי מפסל וכמ"ש וגם לפמ"ש דנוגע כשר קרוב להעיד לו היינו דוקא לחובת הנוגע דבזה שוב נסתלק קורבתו אבל לטובת הנוגע פסול וא"כ כאן אפשר דהוא טובתו של ראובן דניחא ליה דלא להוי לוה רשע לגבי בע"ח יותר מנגד הלוקח וגם לשמא יתעשר חיישינן ודו"ק כי אין להאריך יותר ות"ל יש בו דברים מועילים ויקרים וגם נוגע לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וכאן עכ"פ כעת אינו נוגע ולשמא יתעשר יהי' סופו בפסול פשיטא דלא חיישינן ועיין ש"ך סימן ל"ז ס"ק יו"ד דמשמע דלא כמהרי"ט. שוב ראיתי בקצה"ח שם שהרגיש בזה ועיין מהרי"ט שהביא שו"ת הרא"ש לענין קורבת גואל הדם אי יכול להעיד ועכ"פ משמע ששייך גואל הדם גם בזה"ז ובקצה"ח סימן פ"ב פקפק בזה יע"ש ועיין שו"ת צ"צ סימן קי"א ורשב"ם ב"ב דף ל"ח:
1