שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קנ״דShoel uMeshiv Mahadura III 2:154
א׳לחכם אחד:
1
ב׳במ"ש מעלתו על מ"ש המג"א סי' תקפ"ו ס"ק ה' להשיג על הב"ח דכתב דאם השופר יש לה בעלים עכו"ם אף שנתכוין לזכות בו לא קנאו והו"ל ע"ז של עכו"ם וע"ז כתב המג"א דל"נ דהא אמרו בע"ז דף מ"ב גזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל ל"ה א"כ מוכח דאף שיש לה בעלים מקרי של ישראל וע"ז השיג מעלתו על המג"א מדברי רש"י שם שפירש דמיירי בשל הפקר א"כ מבואר כהב"ח. הנה כיון בזה לדעתי שכן כתבתי גם אני בגליון המג"א וגם הראי' השניה של המג"א מתוס' סוכה דף ל"א כתבתי שם דהב"ח הרגיש בזה וכתב דמשמע להתוס' דמיירי אף בשל הפקר ולכך הוצרך לאוקמא בלא נתכוין לזכות מיהו בגוף דברי הב"ח עיין בב"ח ביו"ד סי' קמ"ו ותראה דקצת דבריו סותרין וגם כאן הב"ח לא כיון רק לומר דמיירי בהפקר ולענין הגזל אבל גם הוא מודה דאסור מדרבנן לבטל עכ"ל שם בגליון. וכעת ראיתי להאחרונים שהעירו בזה. אמנם אחר שנתעוררת בזה שמתי עיני והנה במ"ש המג"א דהטעם כיון דישראל חייב באחריותו מקרי שלו הנה אם נימא כמו שחידשו המהרמב"ח בר"ה דף כ"ח ושארי בעל נוב"י מהד"ק סימן פ"א דגזל הגוי אף דאסור מה"ת אעפ"כ אינו חייב בהשבה מן התורה דוהשיב את הגזילה בישראל מישראל הוא דכתיב א"כ לא שייך לומר דיהיה מקרי שלו בשביל דחייב באחריותו דאם נאבד באמת אינו חייב באחריות כלל דהא אינו מחויב בהשבה ואף דאם נימא דהיכא דאיתא דבר בעינא מחויב להחזירו כמ"ש בנ"ב שם מ"מ היינו משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל אינו מחויב באחריות ולפ"ז כיון דיש לו בעלים א"כ ממנ"פ גוף הדבר חייב להחזיר ואינו שלו באחריות אינו חייב. איברא דכדברי המ"א מבואר בתוס' פסחים דף כ"ט ד"ה בדין שהקשו דאי גזלו הא חייב באחריותו ומקרי שלו הרי שכתבו דגזל נכרי חייב באחריותו. הן אמת דיש לדחות דחמץ כל שחייב באחריות אף באונס שלא כדין מקרי שלו ועיין בסימן ת"מ אבל מכל מקום שפתי התוס' ברור מללו דחייב באחריותו אף בעכו"ם. ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דכיון דקי"ל דאין זכייה בא"ה א"כ איך אפשר לומר דזכה בהם והוה שלו הא כיון דהוה שלו א"כ הוה חמצו של ישראל דאסור בהנאה ושוב אין לו זכייה בא"ה. איברא דהר"ן בפרק כל הצלמים גבי הא דהביא הרי"ף שם הא דמצא טבעת וצוה לעכו"ם לבטלו כתב הר"ן דלא הגביה מקודם דא"כ הוה קנה לה ול"מ ביטול ואף דאין ד"מ באיסורי הנאה אפ"ה כיון דקודם הגבהה הי' לו היתר בביטול יכול לזכות בו ומכאן אתה למד לחמץ בפסח כיון דהיה לו היתר לאחר פסח יכול לזכות בו ע"ש וא"כ מכ"ש כאן דקאי דחמצו של עכו"ם מותר א"כ אפשר דיכול לזכות בו לפענ"ד יש לחלק דשם אטו על ידו נעשה האיסור ורק דהאיסור הוא מקודם וע"ז כתב הר"ן דאיך יכול לזכות בו הא הו"ל איסורי הנאה וע"ז חידש כיון דקודם הגבהה יכול לזכות בו דהי' היתר לו בביטול א"כ אף שלא ביטל יכול לזכות בו אבל כאן אדרבא ע"י שיזכה בו יהיה א"ה א"כ איך אפשר דיזכה בו ויהיה עי"ז א"ה דל"מ זכייתו מוטב דנימא שלא זכה בו וממילא הוא היתר. ובאמת בגוף דברי הר"ן אמרתי בחידושי דבאמת יש לומר דלכך לא הגביה מקודם משום דל"מ זכייה בא"ה. איברא דלפ"ז צריך להבין בהא דאמר בדף מ"ב גזירה דלמא מגבה לה משמע דמועיל זכייה. ובאמת שהרשב"א בתשובה סי' קע"ח הביא מזה ראיה דמועיל זכייה בא"ה וכ"כ בפר"ח סי' תמ"ו מדעתא דנפשיה. אמנם לפענ"ד יש לדחות דשם דקאי אליבא דר"ל דע"ז שנשתברה מאילי' דמותרת וע"ז מקשה דאמאי א"י הישראל לבטל ע"ז של נכרי להוי כשברים וע"ז אמרינן שפיר דגזרינן דלמא מגבה לה ושם לא שייך לומר דהא אין זכייה בא"ה דאם נימא דמועיל ביטול אף ישראל מצי מבטל ע"ז של נכרי א"כ אדרבא ע"י זכייה זו תצא מתורת א"ה דהא הישראל יוכל לבטל לה ופשיטא דבכה"ג יש לו זכייה בא"ה וכיון דיש לו זכייה בזה שוב אמרו דהו"ל כע"ז של ישראל דאין לו ביטול עולמית. ומעתה לפי האמת דחכמים עשו כאילו הוה ע"ז של ישראל שוב אין לו זכייה בא"ה ולכך לא הגביה תחלה. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בסוכה דף נ"א ד"ה באשירה שהקשו ע"ז דכותי נמי מדאגבהה קניא ונעשית של ישראל ולפמ"ש אתי שפיר דהא לא קני לה כלל דאין זכייה בא"ה. ובזה יש ליישב קושית הפ"י והמג"ש בפסחים דף כ"ז ע"ב גבי עצי אשירה שהקשו דהא גזרינן דלמא מגבה לה ולפמ"ש א"ש ודו"ק אלא שגוף קושיית התוס' צריך לומר דקאי לר"ל דהא אנן קי"ל כר"י דשהויי ע"ז אסורין ואכ"מ. נהדר למ"ש דעכ"פ דברי המג"א אינם מוכרחים במ"ש דאחריותו על ישראל דיש לומר דהישראל אינו חייב באחריות דגזל עכו"ם אינו מצווה בהשבה. איברא דלפי"ז צריך להבין גוף דברי הב"ח שכתב דכל דהבעלים עכו"ם לא קנה אף שנתכוין לזכות והא כיון שא"ח בהשבה ממילא מקרי של ישראל אמנם זה אינו דהא גוף השופר כל שהוא בעין כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וכמ"ש הנוב"י שם בהדיא וא"כ מקרי אינו שלו ורק דבאחריות אינו חייב וז"ב מאוד. ובזה אני אומר דבר נכון בישוב קושית המג"א על הב"ח ממ"ש התוס' בסוכה דגם בכותי כל היכא דאגבהה ישראל הוה שלו וע"ז תירצו דמיירי בשלא נתכוין לזכות וע"ז הקשה המג"א דלשני דמיירי במכוין לזכות רק דיש לו בעלים עכו"ם ול"מ זכייתו וכבר כתבתי לעיל בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה בהא דמבואר בחו"מ סי' שנ"א היה מגרר ויוצא פטור דקלבד"מ ואם לאו חייב וכתב הב"ח שם דכל דהוה שינוי אף דחוזר לברייתו פטור דבאמת קלבד"מ ורק דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וכל דעשה שינוי אף דחוזר לברייתו מכל מקום אינו זאת שגזל ולא הוה ברשותא דמרא ע"ש. ולפ"ז ה"ה בגזל עכו"ם דבאמת אינו חייב בהשבה רק דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ועיין במגן גבורים סי' י"א סקי"א ולפ"ז הרי אמרו בסוכה דף ל"א גבי אוונכרי דלמ"ד לולב צריך אגד הו"ל שינוי החוזר לברייתו ול"ק ולפ"ז כיון דעכ"פ בלולב הו"ל שינוי החוזר לברייתו וא"כ אינו חייב בהשבה א"כ אי אפשר לאוקמא בנתכוין לזכות רק דיש לו בעלים דבזה יקשה דהוה שלו ול"מ ביטול כיון דעכ"פ הוה כאן שינוי ולכך הוצרך התוס' לאוקמא בלא נתכוין לזכות משא"כ בשופר דלא הוה שינוי כלל שפיר כתב הב"ח דאף בנתכוין לזכות נמי לא קנה:
2
ג׳ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דלפירש"י דאף בלא ביטול נמי יצא בלולב של עכו"ם א"כ מאי קמבעיא לי' באשירה שבטלה אי יש דיחוי אצל מצות והא לא הוה דיחוי כלל דיכול לבטלה ולפמ"ש אתי שפיר דבאשירה דודאי הוה שינוי דהא הוא מחובר והוא צריך לתלשו וא"כ ודאי לא שייך דברשותא דמרא הוא וא"ח בהשבה א"כ אסור ול"מ ביטול דהו"ל ע"ז של ישראל ואינו מועיל רק מה שביטלה העכו"ם וא"כ הו"ל דיחוי וע"כ לא כתב רש"י דאף בלא ביטול שרי רק בלא נתכוון לגזלו דאז כיון דיכול לבטלו לא מקרי של ישראל שוב מותר אבל כאן דע"כ הוה שינוי אף שלא נתכוון לזכות מ"מ אינו חייב בהשבה ולכך שפיר קא מבעיא לי'. ובזה י"ל דברי רבינו שהעתיק סתם באשרה דמשה ועיין לח"מ פ"א משופר ובה"ה וכ"מ פ"ה מלולב ודו"ק. ואף אם נימא דכל שלא נתכוין לזכות ל"מ אף שינוי שנעשה מעצמה מכל מקום אם נימא דלולב א"צ אגד א"כ יש לומר דכאן מיירי בנתכוון לזכות וכמ"ש הב"ח דביש לו בעלים ל"ק כל שאין שינוי. ומעתה באשירה דודאי איכא שינוי ודאי קני ומקרי דיחוי וז"ב ודו"ק. ובזה י"ל הא דמשני באשרה דמשה והיינו דבאשירה כיון דאיכא שינוי ודאי לא יצא דהוה כשלו ובלא ביטול ל"מ אף לשיטת ר"ש. ומיושב היטב דברי רבינו שכתב סתם באשירה ולא חילק אי בישראל או בעכו"ם ועיין לח"מ ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב דברי הב"ח דבאמת צריך להבין למה משני התוס' בלא נתכוין לזכות ומיירי ביו"ט שני וקשה דהא מכל מקום ביום ראשון לא הי' ראוי בשביל גזל וא"כ הו"ל נדחה ביום ראשון וצריך לומר דזה לא מקרי דיחוי דהא ביום ראשון ג"כ היה ראוי ורק דאריא דגזל רביע עליו ואלו הי' רוצה לתת לו היה ראוי בעצמותו דהוא לא נתכוין לקנותו ובעצמותו ראוי דהו"ל ע"ז של עכו"ם ולא מקרי דיחוי כל שהוא ראוי בעצמותו וז"ב. ולפ"ז אם נימא דמיירי במתכוין לזכות רק שהוא של עכו"ם א"כ נדחה ביום ראשון דממנ"פ אם ירצה הוא להקנותו לו שוב יהיה ע"ז של ישראל והו"ל דיחוי ודו"ק. ובזה מיושב מה דבעי באשירה שם דמיירי בכה"ג שנתכוין לזכות ושפיר הו"ל דיחוי וכנ"ל ודו"ק. ובזה מיושב מה שהטור בסימן תקפ"ו גבי שופר כתב דבעינן שלא יהי' של הישראל דאל"כ הו"ל ע"ז של ישראל ואילו בסי' תרמ"ט בהלכות לולב לא ביאר זאת וכבר תמהו בזה האחרונים ולפמ"ש אתי שפיר דבסימן תרמ"ט אם זכה בו אף שיש לו בעלים ל"מ דקנה בשינוי משא"כ בשופר אף דנתכוין לזכות כל שאית לי' בעלים לא זכה בו הישראל וכמ"ש הב"ח לפרש דברי הטור וזה דהשמיענו פטור. ובחידושי אמרתי ראיה להב"ח מהא דאמרו בפסחים דף מ"ח אפיק עצי מוקצה ועייל עצי אשירה והקשו בשו"ת בשמים ראש סימן ס"ח דאכתי הוה מוקצה דלא חזי למידי דאסור בהנאה ול"ש הואיל ומקלעי לי' אורחים ע"ש והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש הב"ח דמיירי בעצי אשירה של נכרי ונתכוין הישראל לזכות בו ואפ"ה מקרי עדיין של נכרי כיון דיש לו בעלים וכיון דמקרי עדיין של נכרי ודאי לא שייך מוקצה דמלבד דבשל נכרי לא שייך מוקצה והכנה כמ"ש בש"ע או"ח סימן תקט"ו אף גם כיון דביד הישראל לכפות לנכרי לבטלו לא הוה מוקצה ואם מקלע לו עכו"ם יכפה לנכרי קטן שיבטלו. ומעתה מכאן ראיה גדולה לשיטת הב"ח דלדעת המ"א כיון שמסיקה תחת תבשילו ע"כ דרצה לזכות בזה ישראל ותו הו"ל ע"ז של ישראל דאין לו ביטול עולמית ומוקצה גמור הוא ודו"ק היטב. אמנם אחר העיון אי אפשר לאוקמי בעצי אשרה של ישראל דממנ"פ היאך מיירי מי קצץ העצים מאשירה שהוא מחובר בארץ אם קצץ הנכרי אז כבר נתבטל כמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ב בשם דלכך מוקי באשירה דישראל דאילו בנכרי משנקצץ הדקל כבר נתבטל ועיין בכפת תמרים שם ואם קצצו הישראל ת"ל דחייב משום קציצה במחובר ואם קצצו מאילן בערב יו"ט כבר קנאו בשינוי ובכה"ג גם הב"ח מודה דנעשית ע"ז של ישראל דקנהו בשינוי. אמנם בגוף הקושיא נ"ל דהנה בשו"ת בשמים ראש סי' קס"ד שם הקשה דהיאך ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט מן התורה והא כל מלאכת אוכל נפש התירה התורה ומה בכך דהוה כמכין בי"ט והא כל המלאכות התיר לצורך אוכל נפש ע"ש ובסי' ק"פ. אמנם לפענ"ד ל"ק דכיון שלא הזמינו מבע"י ולא הי' דעתו עליו א"כ לא מקרי לצורך אוכל נפש דע"כ הכין לו אחרת לצורך אכילה ומידי דהוה אם לא הי' מזדמן לו בודאי היה אוכל דבר אחר וסגי לי' שוב אסרה התורה וגם הא לא הותר רק משום צורך אכילה וכל שסעודת י"ט בעי הכנה לא התירה לו התורה שיכין מאכלו בי"ט רק מקודם י"ט וז"ב לדעתי:
3
ד׳ומעתה זה במוקצה מחמת שלא הי' לו אבל כאן דהי' לו ורק שמוקצה מחמת איסור אשרה בזה פשיטא דכל שרוצה להנות בו לא שייך מוקצה ואינו אסור רק מחמת איסור אשרה ולא משום מוקצה דלא אקצי' מדעתי' והכין לו לצורך אכילה ולכך אינו חייב משום מוקצה. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דמוקי הש"ס בעצמו הקדש וקשה בזה קושיית הבשמים ראש דזה אסור משום מוקצה ובזה לא שייך תירוצו של הבשמים ראש דכיון דמצוה עושה בשריפת עצי אשירה הרי קיים מצותו ולא שייך איסור מוקצה דאכתי מה יענה בעצי הקדש דעושה איסור בשריפתו ומהתימה שלא הרגיש בזה הכסא שם ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כל שרוצה להנות בו לא שייך מוקצה מחמת איסור מן התורה בי"ט דאוכל נפש התירה התורה ודו"ק. שוב ראיתי היטב בשו"ת בשמים ראש שם בסימן ס"ח וראיתי שלא הקשה משום מוקצה רק משום הבערה שלא לצורך דבזה לא שייך הואיל דל"ח ולא מידי ובזה נסתרה כל מ"ש. אמנם לי קשה דאמאי לא יתחייב משום מוקצה וכפי הנראה דהש"ס נד מזה דאיסור מוקצה משום דהקשה לו כבר מברייתא ומחילוק מלאכות ול"ק רק מהבערה שלא לצורך. אך מ"ש בראשונה יש לומר ג"כ כאן דעכ"פ הואיל שייך בזה דאם מקלעי לי' אורחים היה יכול לבטל ע"י נכרי ומכ"ש אם נימא לכם אפילו לעכו"ם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים נכרים והוה חזי להם דהי' יכולין לבטלו דנכרי מבטל ע"ז של חבירו אך הדר' קושיא לדוכתא דא"כ בעצי הקדש יתחייב על הבערה שלא לצורך ובזה לא שייך לא תירוצו של הבשמים ראש ולא תירוצי וצע"ג. ובגוף כוונת הב"ח נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה כבר הבאתי דברי הר"ן שהקשה דאיך מועיל זכייה בא"ה וא"כ איך אמרו דלמא מגבה לה וכתב הר"ן דיכול לקנותו דעד שלא קנאו הוה שלו דמועיל ביטול בע"ז של נכרי. וצריך ביאור דאכתי מה מועיל הגבהתו הא אין לו זכייה בא"ה. אך ביאור הענין נראה לי דכיון דכל עיקר דל"מ זכייה בא"ה הוא משום דכיון דאסור בהנאה איך שייך זכייה כיון דאין מגיע לו תועלת לפ"ז זהו אם רוצה לזכות בו שיהי' שלו להנות בו אבל אם רוצה לזכות בו כדי שיקיים בו מצות שריפה בע"ז דבאמת מ"ע לאבד ע"ז ורק דבח"ל אינו מצווה לרדוף אבל מכל מקום מצוה לאבד ולשרוף וא"כ כל שמגביה כדי לשרוף פשיטא שזכה בו ולכך שפיר גזרו דלמא מגבה לה ויהיה שלו ול"מ ביטול וז"ב. ולפ"ז זהו דוקא בדבר שאין לו בעלים כמ"ש רש"י בהפקר ומציאה אבל בדבר שיש לו בעלים דל"מ זכייתו כדי שיקיים מצות שריפה דהא הבעלים אינם מסכימים לזה א"כ שוב ממילא אין לו זכייה בלא"ה ושפיר כתב הב"ח דמקרי אינו שלו ומקרי שפיר ע"ז של עכו"ם דהא אין זכייה בא"ה והוא אינו מצווה לרדוף אחריה וז"ב. ויש להמתיק יותר דלענין זה שיהיה מקיים המצוה לשרוף ע"ז בזה מצות לאו להנות נתנו ושפיר יוכל לזכות בע"ז כדי שיקיים המצוה וכל שזכה שוב הוה שלו וא"מ ביטול ולכך כל שיש לו בעלים שלא יוכל לקיים המצוה שוב הוה א"ה ואין לו זכייה בגווה וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית המג"א על הב"ח מהא דכתבו התוס' בסוכה דף ל"א דמיירי ביו"ט שני ולא כתבו דמיירי ביש לו בעלים. ולפמ"ש אתי שפיר דשם כיון דמצות לאו להנות נתנו איך יוכל לזכות בא"ה ושוב יהיה שלו וע"כ דמיירי בלא נתכוין לזכות בו וביו"ט שני. אך לפ"ז יקשה גם בשופר הא כיון דמצות לאו להנות נתנו שוב יוכל לזכות בו. אמנם העיקר נראה לי דבאמת בגוף קושית הר"ן דאין זכייה בא"ה נראה לי ברור כיון דהגביה ורוצה לזכות בו פשיטא דע"י מעשה שעושה ורוצה לזכות דמועיל והרי ע"כ צ"ל כן שהרי הרמב"ם כתב דהקונה חמץ בפסח דעובר בב"י וקשה היאך משכחת לה והא אין זכייה בא"ה וע"כ דע"י מעשה קנה ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סי' י"ט:
4
ה׳וראיתי בשיעורי רז"ה שכתב בתשובתו דענין חמץ בפסח דלכך מועיל הקנייה דיש דעת אחרת מקנה. ודבריו תמוהין דאטו משום חסרון הקנין קאתי עלה אנן אתינין משום דאין מה לקנות דעפרא בעלמא הוא ומה מועיל דעת אחרת מקנה וגם לפ"ז במציאה והפקר לא יועיל והרי רש"י בע"ז דף מ"ב בגזירה דלמא מגבה לה כתב דמיירי בהפקר ואפ"ה מועיל וע"כ משום דע"י מעשה מועיל דהרי רוצה לזכות בו וז"ב. ולפ"ז שפיר כתב הב"ח בשופר כל דיש לו בעלים א"כ אף שנתכוין לזכות ולא נתכוין שיהיה שלו ממש רק שיוכל לצאת בו דבשופר אף בגזול יצא כמ"ש סימן תקפ"ו וא"כ שוב לא שייך לומר דזכה בו דבאמת אין זכייה בא"ה ומעשה לא עשה ע"מ שיהיה שלו רק שיצא בו ידי מצוה וז"ב מאד. ובזה ממילא ל"ק קושית המג"א דלולב דבעינן לכם א"כ ע"כ רצה לזכות שיהי' שלו ושוב נעשה ע"ז של ישראל דע"י מעשה יש זכייה בא"ה ודו"ק היטב. עוד נראה לי בכוונת הב"ח דהנה המהרמב"ח הקשה בהא דכתבו התוס' דמיירי שהוא של עכו"ם דשל ישראל אין לו ביטול והקשה הא אף של ישראל נמי לא נאסר דבישראל בעינין עד שתיעבד וכתב כיון דהוא של גוי מעיקרא כל דאגבה ישראל ע"מ לזכות בה נאסרת מיד ע"ש. וביאור הדברים דבאמת האיסור של ע"ז עוד לא נפקע כיון דשל עכו"ם הוי מעיקרא ניהו דהישראל זכה בה מכל מקום הרי הוא של עכו"ם והאיסור לא נפקע. ולפ"ז זה דוקא כשהישראל מצאה שפיר אמרינן דהאיסור לא נפקע אבל כל שיש לה בעלים א"כ אמרינן ממנ"פ אם נחשבה כע"ז של ישראל דהישראל קנאה ביאוש וכדומה הרי הוא ע"ז של ישראל ואינו נאסר רק ע"מ שתעבד ואם הוא עוד של עכו"ם שוב יש לה ביטול וז"ב בכוונת הב"ח דכל שיש לה בעלים א"כ אתה בא להוציאה מכלל עכו"ם ולעשותה של ישראל שוב יש לה דין ישראל ואינה נאסרת עד שיעבד וז"ב בכוונת הב"ח. ובזה מיושב היטב קושית המג"א דזה דוקא בשופר שאינו רק משמשי עכו"ם ואינה נאסרת רק עד שתיעבד אבל בלולב שהוא תקרובת כמ"ש רש"י בסוכה דף ל"א וא"כ כל שנקרב לפני ע"ז נאסרת שוב אף שיש לה בעלים כל שזכה בו הישראל אין לה ביטול ודוק היטב. ובזה יש ליישב דברי התוס' בפסחים דף כ"ו ד"ה בעצי אשרה שדבריהם תמוהים כמו שתמהו המג"ש והפ"י שם. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בע"ז שלא נשרפה הוא דחיישינן דלמא מגבה לה משא"כ בע"ז שנשרפה ודו"ק. והנה התוס' כתבו שם בסוכה דא"כ כי פריך על רבא ממתניתין הו"מ לשנויי דמיירי ביו"ט ראשון אלא משום דקתני דומיא דעיר הנדחת דמיירי אף ביו"ט שני והנה הט"ז סימן תרמ"ט ס"ק ג' הקשה קושית התוס' במקומו והוא לכאורה תימה. ולפענ"ד כדי דלא נשוי' להט"ז תמוה כ"כ נראה לפענ"ד דע"כ לא שייך דדומיא דעיר הנדחת רק כשהרישא מיירי בכל גווני אף ביו"ט שני רק דאינו מוכרח א"כ עיר הנדחת דמיירי בודאי אף ביו"ט שני א"כ שפיר נקט דומיא דעיר הנדחת אבל הט"ז הקשה דכיון דרבא מוקי דגזול ביו"ט ראשון דוקא א"כ ממילא מה חזית דעכו"ם דומיא דעיר הנדחת דלמא הוא דומיא דגזול דקדים ושפיר מקשה ודו"ק. והנה אבי מורי הרב הגאון ני' כתב ליישב דברי הב"ח דהנה למ"ד דגזל עכו"ם מותר ודאי דברי הב"ח תמוהין דהא כיון דמותר לגזול ודאי קנהו הישראל והו"ל ע"ז של ישראל ול"מ ביטול (ולשיטת היראים דגזל עכו"ם לא מקרי לכם א"ש) אמנם נראה דבר חדש דהא דגזל עכו"ם מותר הוא משום דילפינן מקרא דואכלת שלל אויביך ולפ"ז יש לומר דהתורה לא התירה רק במקום דיכול הישראל לאכול או להנות ממנו אבל בע"ז שהישראל אסור להנות ממנו לא משתרי בשביל שהוא של עכו"ם ויש לי ראיות ברורות מהרבה מקומות בש"ס אלא שאין הזמן מסכים ולפ"ז כיון דבע"ז גזל עכו"ם אסור א"כ ודאי דאף דגזלו לא הוה שלו אף דחייב באחריות מ"מ אינו שלו ושפיר מהני לה ביטול וא"ל כיון דהישראל יכול לבטלה ויהיה מותר להנות ממנה א"כ הוה שלו דזה אינו דהא באמת ישראל אסור לבטל ע"ז של עכו"ם ולפ"ז ל"ק על הב"ח מע"ז דשם נתן רבא טעם על מה דישראל אינו יכול לבטל ע"ז של גוי משום דלמא אגבה והדר מבטל לה ולפ"ז אם נימא דיכול לבטל שוב הוה הישראל יכול לזכות בה דהא י"ל ביטול ע"י שהישראל יכול לבטל ודו"ק:
5
ו׳והנה במחכת"ה יש כמה גמגומים מ"ש דליראים אתי שפיר הוא תמוה דניהו דלא מקרי לכם ליראים אבל כל דחייב באחריותו הרי הוא שלו לענין דידי' מקרי ע"ז של ישראל וכמ"ש המג"א. גם מה שחידש דגזל עכו"ם מותר מואכלת שלל אויביך וא"כ בע"ז אסור. הנה זה במחלוקת שנוי והרמב"ם פ"ח ממלכים הלכה א' מתיר אף יין נסך בשביל שהוא שלל עכו"ם אבל הרמב"ן פרשה ואתחנן כתב דאסור בע"ז ומשמשיה וכוון לסברת הרמב"ן. אך גוף הדבר דגזל עכו"ם מותר מקרא דואכלת את שלל אויביך לפ"ז לא הותר רק בעת השלל דהיינו שבע שכבשו עיין חולין דף י"ז וזה ליתא ואדרבא המעיין בב"ק דף קי"ג ימצא כי מקרא דואכלת את כל העמים אוסר ר"ה ועיין בכורות י"ג בתוס' שם והיתר דגזל עכו"ם הוא מקרא דרעהו ולא עכו"ם. גם מ"ש כיון דאסור לבטל שוב א"י לזכות הא גזירה דרבא אינו רק מדרבנן ומדאורייתא יכול לבטלה וגם הא יכול לבטל ע"י שהעכו"ם יבטל בע"כ וע"כ גם מבטל אף בע"כ. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דבאמת אם העכו"ם מתייאש מע"ז שלו א"כ שוב היא מותרת ועיין ע"ז דף נ"ג דגנבוה לסטים לא בטלוה והטעם משום דסבר אי נכרי גנבה פלח לה ואי ישראל גנבה איידי דדמיה יקרין לעכו"ם מזבין לה וא"כ משמע דאם היו מתייאש היתה מותרת רק דסבר דלעכו"ם מזבין לה ואף דאסור לישראל להנות מכל מקום כל שלא יתכוין לזכות בה אינו קונה ויכול למכרה לעכו"ם דהמעות אינו רק כגזל בידו דא"ה אין לו דמים ולא קנהו. ולפ"ז שפיר כתב הב"ח דכל שיש בעלים עכו"ם אף דנתכוין לזכות אסור דלא שייך יאוש בעכו"ם דהא בגנבוה לסטים אמרינן דלא מיאש משום דלעכו"ם ימכרה ומכ"ש בגזלה מעכו"ם יודע העכו"ם דאסור לישראל לעבוד ע"ז ובודאי ימכור לו או יתננה לו ולא מתייאש. ובזה מיושב היטב קושית המג"א מהך דגזירה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל והרי לא נעשה ע"ז של ישראל. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דלא נעשה ע"ז של ישראל הוא משום דהעכו"ם לא מייאש דממנ"פ אם חושב שישראל יעבדנה ח"ו ודאי לא מייאש ואם לא יעבדנה ע"כ ימכור או יתננה אבל אם נימא דע"ז של עכו"ם יכול הישראל לבטלה ומטעם דהו"ל כע"ז שנשתברה מאילי' שוב העכו"ם יתייאש דיכול לבטלה וא"כ דברי הב"ח אמורים דוקא לאחר שחדשו חז"ל הגזירה דא"י לבטל ע"ז של עכו"ם א"כ שוב העכו"ם אינו מייאש עצמו אבל טרם שחידשו הגזירה זו שוב הוה ע"ז של ישראל דעכו"ם מייאש עצמו ובעכו"ם ודאי הוה יאוש וכדאמרו בב"ק דף קי"ד ע"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף. איברא דלפמ"ש הר"ן גבי חמץ שעבר עליו הפסח דאף שאסור מדרבנן מכל מקום חשוב דבר שיש לו מתירין אף שהחמירו חכמים אבל לא שע"י גזרתם תצא מזה קולא וא"כ כאן דע"י של"מ ביטול יצא קולא שיוכל לתקוע בו א"כ יוצא בו ע"י חומרתם אפשר דל"מ גזירת חז"ל אמנם נראה דכאן שמה"ת בלא"ה מותר דע"ז של עכו"ם יש לה ביטול רק דע"י הגבהה נעשית של ישראל וגזרינן דלמא מגבה לה א"כ ממנ"פ מה"ת מותר ומדרבנן אסור שמא יגביה ושוב ממנ"פ מותר. אמנם עדיין קשה דבלולב דצריך להגביה דאל"ה לא יהי' שלו שוב מה"ת אסור ול"מ גזירת חז"ל וצ"ל דמיירי בהגביהו שלא לקנות וביו"ט שני. ובזה מיושב דברי הב"ח דבשופר דגזול כשר א"כ לא צריך להגביה שפיר מועיל גזירת חז"ל ממנ"פ אבל בלולב דלהס"ד ביו"ט ראשון צריך להגביה שוב מה"ת אסור ול"מ שוב גזירת חז"ל להפקיע האיסור ושפיר מקשו התוס' ודו"ק היטב כי הוא עמוק:
6