שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קנ״הShoel uMeshiv Mahadura III 2:155
א׳אשר עוררתני בדבר שהאריך הט"ז בסי' תקצ"ו ס"ק ב' לחלוק על הרמ"א וסובר שאין שום איסור לתקוע אחר שיצאו חובת התקיעות ואא"ז הח"ץ ז"ל סימן ל"ה חולק עליו. מה דעתי בזה. אהובי למה תשאל לשמי בדבר אשר מלכים מדיינים זה עם זה ובכ"ז אחר אשר דרשת מאתי לא אמנע מחוות דעתי הקלושה לא למעשה כ"א לפלפול. והנה לכאורה דברי הט"ז נכונים דאמאי יהיה אסור לתקוע ומה שבות יש בזה אחרי שהוא חכמה ואינה מלאכה ואף דאם נימא דמכל מקום שבות יש בזה מ"מ אילו הי' מקלע לי' אחד שהיה צריך לשמוע עוד תקיעות הי' מותר וחובה עליו להוציאו אחר שלא יצא עדיין וא"כ למה לא נימא הואיל בזה כמו בכל מלאכת יו"ט ומכ"ש בשבות דרבנן. ובזה אין מקום להשגת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ל"ה שכתב שנעלם ממנו תלמוד ערוך ס"פ אלו קשרים דאמר דתקיעת שופר אסור משום שבות ע"ש דודאי גם הט"ז מודה דבשאר שבתות ויו"ט שייך שבות בתקיעה אבל בר"ה שייך הואיל. ובזה ל"ק גם ממ"ש התוס' בחולין דף פ"ד דבתקיעת שופר איכא שבות ואפ"ה ספיקא דוחה יו"ט ומזה הביא הח"ץ שיש שבות. ולפמ"ש אין ראיה דבאמת דיש שבות רק שבר"ה כיון שדוחה שוב שייך הואיל. אמנם באמת אחר העיון הדבר נכון דלא שייך כאן הואיל דהרי רבינו ז"ל בפרק ל' משופר ה"ו כתב אע"פ שהתקיעה משום שבות וראוי הי' שיבא עשה של תורה וידחה ל"ת דמדבריהם ולמה אמרו אין תוקעין גזירה שמא יטלנו הרי דבשבת איכא שבות אחר מלבד השבות דשמא יעבירנו ורק דעשה דאורייתא מהראוי הי' שידחה ולפ"ז כיון דהשבות הוא משום מתקן כלי שיר א"כ גם ביו"ט היה ראוי לגזור וע"כ דמשום עשה דשופר דחי ל"ת דדבריהם לכך לא גזרו וא"כ בזה לא שייך הואיל דע"כ לא אמרינן הואיל רק בכל מלאכת יו"ט דלצורך הוא היתר גמור אבל כאן אטו מי לית בי' משום שבות רק דעשה דוחה וא"כ לא שייך הואיל דשם הי' העשה דוחה וכאן ליכא עשה. ובזה ישבתי לנכון קושית המזרחי שהקשה דאמאי לא גזרו משום מתקן כלי שיר. ולפמ"ש אתי שפיר והדבר מבואר ברבינו דמשום זה העשה דוחה אבל שמא יעבירנו אינו דוחה. איברא דדברי רבינו צריך ביאור דאמאי שבות דתיקון כלי מהראוי לדחות ושמא יעבירנו אינו דוחה ועיין בלח"מ שהרגיש בזה ונדחק. אבל באמת לפמ"ש בעצמו שם להקשות דאיך כתב רבינו דידחה העשה הל"ת דדבריהם והא איכא ג"כ עשה דדבריהם וכמ"ש רבינו בפ"א הלכה ד' וחילק בתירוץ האחרון דשאני התם דאינו בעידנא וכאן הוה בעידנא. ולפ"ז זהו לענין השבות דתקון כלי שיר אבל לענין השבות דשמא יעבירנו זה יהיה קודם קיום העשה ואינו בעידנא וז"ב. שוב ראיתי במזרחי עצמו שכתב ליישב קושייתו דע"כ לא העמידו דבריהם בשב וא"ת רק היכא שאינו מקיים עדיין המצוה אבל במקום שבאו בב"א ההכשר מצוה בעת השבות לא העמידו דבריהם ודבריו תמוהים כמו שתמה בפר"ח דהא בכמה מקומות העמידו חז"ל דבריהם אף דבא בב"א במקום מצוה ממש ואולי כוונתו כמ"ש דבאמת איכא כאן גם עשה דדבריהם ובכה"ג בעינן בעידנא. איברא דלפמ"ש יקשה בהא דאמרו בחולין דף פ"ד תקיעת שופר בגבולין תוכיח שודאי אינו דוחה שבת וספיקא דוחה י"ט ומה דמות יערוך משבת לי"ט דבשבת שייך משום שמא יעבירנו דהוא קודם קיום המצוה לכך אינו דוחה אבל בי"ט דשבות שמא יתקן כלי שיר כמ"ש התוס' שם זה בעת קיום המצוה בזה העשה דוחה וכן הקשו האחרונים על המזרחי הנ"ל. אמנם הדבר נכון דשם ספיקא היינו ספק איש ספק אשה אם כן לא שייך דעשה דוחה דהא ספק שמא לא נתחייב כלל בשופר ובזה ודאי דלא דחי ספק עשה של תורה עשה ול"ת דדבריהם וגם באשה מצוות על עשה אף דהוא מ"ע שהזמ"ג כיון דאיכא ל"ת גבי' ובפרט מלאכת שבת ויו"ט דהשוו נשים לאנשים וז"ב. ועכ"פ יהיה איך שיהיה לא שייך כאן הואיל וכמ"ש. והנה לכאורה יש לומר דמותר מטעם מתוך שהותרה תקיעה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכעין זה כתבו התוס' בחולין שם לענין הוצאה וה"ה לענין מלאכת תקיעה. אך זה אינו דע"כ לא שייך מתוך רק שם בכל מלאכת יו"ט דלצורך הותרה לגמרי משא"כ כאן לצורך המצוה הותר לתקוע אבל לא לתקן כלי שיר ורק דלצורך לא יכלו לגזור ומטעמים שכתבו האחרונים בסימן תקפ"ח אבל שלא לצורך לא שייך הטעמים ואסור ולא שייך כאן מתוך דזה לא הותר כלל. ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת שאגת ארי' סי' ק"ג דאם נימא דאסור לתקוע שלא לצורך אמאי תקעינן קשר"ק מספק והרי לר"י דס"ל נשים סומכות רשות לא הותר ספק כלל כדאמרו בחולין שם וא"כ איך הותר קשר"ק וע"כ דלאדם זכר שהותר לתקוע מותר לתקוע גם שלא לצורך. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין ספק בתקיעות פשיטא דשייך מתוך וגם על ספק קיום המצוה לא גזרו ובלא"ה כיון דאיכא ספק א"כ אם לא יתקעו יש חשש על מה שתקעו כבר שתקע באיסור דכל שאינה תקיעה כראוי תקע שלא לצורך ושלא לתקע כלל אי אפשר דהא מצוה לתקוע ולכך מוכרח לתקן כל הספקות דמה חזית לתקוע בספק זה ולא הספק אחר אבל בספק אשה דהספק שמא לא נתחייבה כלל שפיר אמר ר"י דספיקא אינו דוחה ובלא"ה שם יש לתקן שיתקע אחר משא"כ בספיקות דקשר"ק וז"ב ועיין בתוס' ר"ה ד"ה רדיית הפת ובמהרש"א ובמהרמב"ח ביום תרועה שם. ומה דתקנו לתקוע מיושב ומעומד הוא משום ערבוב השטן תקנו חז"ל לתקוע ובכה"ג ודאי מותר וצ"ע ביראים מצוה קי"ז שכתב דלכך תקנו שניהם משום דתקיעה חכמה ואינה מלאכה ומשמע דאילו הי' מלאכה היה אסור וצע"ג דכל שהוא תקנת חז"ל לא שייך חשש איסור וגדולה מזו כתב הרשב"א בחידושיו לר"ה דב"ת ל"ש כל שתקנו חז"ל מכ"ש השבות דתקיעה. ומעתה פשיטא דאסור לתקוע בחנם. והנה בגליון הש"ע כתבתי ראיה שלא כדעת הט"ז מדברי הרמב"ם הנ"ל דכתב דאיכא בשופר שבות דדבריהם וא"כ ממילא גם בי"ט. כעת ראיתי דיש לדחות ראיה זו דיש לומר דע"כ לא כתב רבינו רק לענין שבת דמהראוי היה שידחה העשה הל"ת דדבריהם והיינו בשבת שם שייך משום שמא יתקן כלי שיר אבל ביו"ט דלא גזרו משום תיקון כלי שיר דא"כ לא לתקע ביו"ט כלל וכיון שלא גזרו ביו"ט כלל הגזירה לא חלקו בזה אף שלא לצורך. ובזה מיושב השגת הח"ץ כמ"ש דו"ז הגאון ז"ל בישועת יעקב זלה"ה. אמנם באמת לפמ"ש הט"ז בעצמו סימן תקפ"ח ס"ק ה' ליישב קושית המזרחי דכיון דקול השופר לא ניתן רק לתקוע ולא לשיר או דלא יכלו לעקור מ"ש התורה בפירוש א"כ פשיטא דזה דוקא מה שהוא לצורך המצוה אבל לתקוע בחנם ודאי אסור. וגם לפמ"ש המג"א שם דבי"ט לא גזרו דממנ"פ אם יו"ט הוא לא גזרו במקום מצוה ואי חול הוא לא עביד כלום א"כ דוקא במקום מצוה לא גזור משא"כ כל שאינו מצוה ודאי גזרו וז"ב מאד. וראיתי לאחרונים שהקשו דאיך קאמר בחולין דף פ"ד תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה את השבת ספיקה דוחה יו"ט דמה ודאה שייך לפמ"ש הרמב"ן פ"ד דסוכה דלכך גזרו שמא יעבירנו משום דלא בקיאין בקביעא דירחא ע"ש. ולפענ"ד ל"ק דשם קאי ודאה על ודאי איש ההיפוך מספק דהיינו ספק איש (לא) ספק י"ט וא"ל דאכתי אין ראיה דלמא לכך לא דחי ודאי איש דמ"מ יש ספק בקביעא דירחא משא"כ ביו"ט דממנ"פ אי לא בקיאין בקביעא דירחא א"כ לאו יו"ט הוא כמ"ש המג"א דזה אינו דלענין י"ט אמרינן אדרבא דלמא י"ט היא ואפ"ה לא דחי ספק אשה השבות. עכ"פ נראה לי ברור דאסור לתקוע בחנם ומ"ש הט"ז דא"כ היה ראוי לאסור אף הטלטול דמוקצה היא דומיא דשפוד של צלי אחר שנצלה. הנה מלבד דאין זה ברור והרש"ל מתיר לטלטל גם סכין של מילה לאחר שמל ואף דהט"ז בסי' רס"ו בא"ד אוסר אבל כאן ודאי יש להתיר דהא חזי כל היום למי שלא שמע תקיעות והוה דומיא דאמרו גבי סוכה דלא אקצי' מדעתי' דלמא מזדמן ליה סעודתא בה"ש וה"ה בזה משא"כ מילה דמה דנולד כבר נולד וידע מיניה ולא יקרה חדשות וגם לפמ"ש המג"א סי' של"א ס"ק ה' דבמילה אסור מטעם מוקצה מחמת חסרון כיס וזה לא שייך בשופר דאינו מקפיד כ"כ שאינו מתקלקל כ"כ ועיין מג"א סי' תקפ"ו ס"ק ד' בזה ודו"ק. ועיין בר"ן בר"ה גבי מתעסקין עם התינוקות שכתב ג"כ דמלבד הגזירה דשמא יעבירנו איכא שבות דתקיעה גופא והיינו משום תיקון כלי שיר ע"ש ושם משמע דאף בר"ה שחל בחול איכא איסורא דאל"כ מה אשמעינן במשנה דמתעסקין עם התינוקות ור"א הוא דחידש אף בשבת וע"כ דאיכא שבות אף בר"ה ושלא כדברי הט"ז. ובגוף קושיית הלח"מ בפ"ב משופר הנ"ל דאמאי כתב רבינו בפ"א משופר הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה של דבריהם וכאן כתב דמהראוי הי' שתדחה העשה של שופר וידחה ל"ת דדבריהם. נראה לי הדבר ברור דאין ענין זה לזה דבשלמא בפ"א דאותן השבותין הם ודאי שבותין כגון לעלות באילן או לשוט ע"פ המים או חוץ לתחום וכדומה כל מה שמוזכר במשנה א"כ הוה עשה ול"ת של דבריהם דאחר דרבנן אסרוהו שוב נקראו מלאכה אבל שם בפ"ב דקאי לענין שבות דשופר דהוא משום תיקון כלי שיר אטו הוא ודאי איסור רק דרבנן גזרו שמא יתקן כלי שיר ופשיטא דזה לא נקרא עשה ול"ת דמה שגזרו חז"ל שמא יבואו לידי תיקון כלי שיר ועי"ז אסור התקיעה וזה אינו רק ל"ת בלבד דאסרו מדרבנן וזה אינו רק ל"ת דרבנן בלבד. ויש להמתיק הדבר עפמ"ש הריטב"א ביבמות דף ה' גבי לאו דמחמר דכל שאין בו מעשה אף שהתורה אסרוהו מכל מקום לא שייך בו עשה דשבת דמ"מ שובת הוא דאינו מעשה א"כ מכ"ש במה שגזרו חז"ל שמא עי"ז יבא לידי תיקון כלי שיר זה אינו רק ל"ת דרבנן ולא עשה ומהראוי שיבא עשה של שופר וידחה ל"ת דדבריהם וז"ב מאד. איברא דאכתי יקשה דא"כ אמאי גזרו משום שמא יעבירנו דזה ג"כ אינו רק חשש דרבנן ואינו רק ל"ת דדבריהם וכעין זה הקשה הלח"מ לפי שיטתו ובשלמא בכל הני דגזרי שמא יעבירנו ל"ק דכל הני עכ"פ שייך בהו מעשה כגון טבילת כלים והזאה וכדומה אבל תקיעה גופא אין בה מעשה שהיא חכמה ואינה מלאכה וא"כ מהראוי שתדחה העשה של תורה הל"ת דדבריהם וע"כ נראה העיקר כמ"ש הקדמונים בהא דאמרו בברכות דף כ' גבי מת מצוה דהותר הלאו דלא יטמא והקשו התוס' דא"כ בכ"מ דעשה דוחה הל"ת נימא דהותר וכתבו הקדמונים דש"ה דאין מקום להל"ת דטומאה לחול כלל גבי מת מצוה שפיר אמרינן דהותרה משא"כ בכל עשה דוחה לל"ת דיש מקום חלות לל"ת שיהיה קיים לכך אינו רק דחויה. ומעתה בשלמא לענין השבות דתיקון כלי שיר אי נימא דגבי שופר העשה דוחה שוב לא משכחת לה מקום חלות גבי שופר דגבי שופר לא גזרו ע"ז משא"כ גזירה דשמא יעבירנו שפיר שייך אף דהותר גבי מצוה. ומיהו יש לדחות דלא דמי לשם וצ"ע:
1
ב׳והנה במ"ש למעלה דנימא דהואיל שהותר תקיעה לצורך הותר נמי שלא לצורך נראה לפענ"ד כעת דהדבר נכון דבאמת התקיעה חכמה ואינה מלאכה וא"כ כשהתירה התורה לא התירה שום מלאכה רק מדרבנן אסור וא"כ לא שייך מתוך ואף דמדרבנן אסור ואפ"ה מותר לצורך לא שייך לומר מתוך דלצורך לא יכלו לעקור דברי תורה כמ"ש הט"ז סי' תקפ"ח אבל שלא לצורך לא הותר וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בר"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה הא דבאמת אם הי' מלאכה הי' שייך מתוך ואף בשבת ר"ה הי' מקום להתיר משום מתוך שהותר בר"ה בחול הותר גם בשבת ואיצטריך קרא למעט אבל אם אינה מלאכה לא איצטריך קרא למעט. ובזה מיושב מה דקשה לי טובא בהא דממעט מכל מלאכת עבודה תקיעת שופר והיינו בי"ט כמ"ש התוס' בשבת דף קי"ז וקשה דת"ל משום מתוך. ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא כיון שאינו מלאכה לא שייך מתוך ואצטריך קרא למעט דהו"א אף שאינה מלאכה מכל מקום אסור דאחשבי' קרא וכמ"ש בחידושי לר"ה שם ואכ"מ. והנה בגוף הענין שהאריך הט"ז דתקיעה אינה מלאכה רק חכמה לפענ"ד נראה דכיון דצריך לתקוע מן התורה התורה אחשבי' למלאכה וכעין שכתב רש"י בביצה דף כ"ו לענין שריפת קדשים בי"ט כיון דכתיב באש תשרף אף להריצו לפני כלבו אסור ע"ש. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דמן הדין הי' שיתקעו ויבא עשה של תורה וכו' והקשה הלחם משנה דהא הוה עשה ולא תעשה וכו' וכמ"ש בפרק א' ה"ד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת התקיעה אינה רק חכמה ולא מלאכה רק שהתורה אחשבי' למלאכה משום מצות התקיעה ולפ"ז שפיר דוחה העשה והלא תעשה דכל הטעם דאינו דוחה עשה ול"ת הוא משום דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה כמ"ש בתוס' חולין דף קמ"א ועיין בסוף שו"ת נודע ביהודא ולפ"ז כאן דכל העשה נצמח רק מכח העשה דתקיעה דבעצמותה אינה מלאכה כלל וא"כ פשיטא דהעשה דתקיעה אלים טפי ושפיר דחה משא"כ בפ"א שהעשה והל"ת הם ענין בפ"ע ודו"ק וכעין זה כתבתי בחידושי בהלכות פסח בישוב קושית הפ"י בפסחים דף ה'. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בסוכה דף מ"ב ע"ב אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת וקשיא לי דמ"ש מהא דמבואר בפ"א ה"ד דאינו דוחה אפילו שבות של דבריהם דהו"ל עשה ול"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הטלטול אינה מלאכה כלל דחזי למצוה ועיין בתוס' ד"ה טלטול ומ"ש דשייך בי' איסור מוקצה עיין בכפת תמרים דלא חשוב מוקצה וע"כ צ"ל דהאיסור הוא דבשביל שהתורה אחשבי' למלאכה וכיון שלא נצמח רק מכח העשה פשיטא דהמצוה דוחה עשה כמ"ש. ובזה מיושב היטב הא דאמרו דף מ"ג ע"ב א"ה האידנא נמי לדחי אנן לא ידעינן בקביעא דירחא והקשה הריטב"א דכיון דלא שייך הגזירה דרבה מה אכפת לן דלא בקיאינן וגם הא שייך עכ"פ איסור טלטול ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבזמן הזה אינו רק מנהג נביאים כמ"ש רש"י א"כ בכה"ג לא אכפת לן באיסור טלטול כיון דחזי למצוה כמ"ש התוס' וכאן לא שייך דמצות הלולב אחשבי' למלאכה דהא אינו רק מנהג נביאים וע"ז משני דלא בקיאין א"כ אסור מחמת ספק. ובזה מיושב הא דאמרו שם נוטלין וכובשין תחת האבנים ופירש"י שלא יטלטלו למחר האבנים והקשה המהרש"א דהא טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת כדאמרי' לעיל ולפמ"ש אתי שפיר דשאני התם דחזי למצוה ועיקר האיסור נצמח מחמת שהתורה אחשבה וא"כ מהראוי לדחי אבל כאן בטלטול האבנים הוא עשה ול"ת בפ"ע ואינו דוחה כמ"ש הרמב"ם בפ"א משופר ה"ד וז"ב:
2
ג׳והנה לפמ"ש הלחם משנה בפ"ב משופר שם לחלק בכל השלשה חילוקים שם ג"כ אתי שפיר קושית המהרש"א דשאני טלטול דלולב שהוא אינו ראוי לעשותו מבערב וגם בעת עשייה המצוה נדחה השבות משא"כ טלטול האבנים ודו"ק. עוד נראה לי הא דפריך טלטול בעלמא הוא היינו משום דבזה לא שייך רק ל"ת ולא עשה דאינה מלאכה ולא נאסר רק שלא יהא טלטול שבת כטלטול דחול ועיין ברמב"ם בפכ"ד משבת הלכה י"ב י"ג וכעין זה כתב הריטב"א ביבמות דף ה' לענין מחמר וצ"ע: והנה בגוף דברי הט"ז שכתב דבתקיעה ליכא שום שבות בי"ט. הנה מצאתי תנא דמסייע לו בר"ן בפ"ק דשבת גבי המדביק פת בתנור שכתב דתקיעת שופר ורדיית הפת אין בו אף משום שבות רק משום עובדא דחול וכל שהוא לצורך יו"ט לא גזרו כלל ע"ש וא"כ מבואר כהט"ז דאין בו משום שבות כלל רק משום עובדא דחול ופשיטא דכל שעושה להתלמד לא שייך עובדא דחול שמצות היום בשופר. אבל באמת לפענ"ד דברי הר"ן תמוהים מאד דמלבד דסותר דברי עצמו בר"ה פרק בתרא גבי מתעסקין עמהם כדי שילמדו ע"ש שהביא בהדיא בשם הרמב"ן דבלימוד לא שייך גזירה דרבה רק משום שהתקיעה שבות בעצמה ע"ש הרי כתב בעצמו דיש בה משום שבות דמשום עובדא דחול לא שייך לאסור שם דאדרבא מלמד התינוקות ומחנכם במצות ופשיטא דחשיב לצורך היום וגם קשה איך יפרש דברי הש"ס שבת דף קי"ד ואמאי לתקעי כי היכא דלידעו דחלבי יוה"כ קריבין בשבת וכו' או משום קניבת ירק או משום שבת הרי דהתם ודאי לצורך הוא ואפ"ה אסור לתקוע משום דהוה שבות. הרי בהדיא דיש בו שבות גמור לא עובדא דחול בלבד דא"כ הוה מותר דיש בו צורך. ומ"ש הר"ן בפ"ק דשבת שם ראיה מהא דמתעסקין עם התינוקות ופשיטא דשבות גמור לא הותר כמו דלא התירו לחתוך אף איסור דרבנן בשביל השופר. הנה מלבד דסותר דברי עצמו בר"ה שם שכתב בהדיא דהתירו משום חינוך מצוה אף גם דאין ראיה משם דשם לכך לא התירו אף שבות דרבנן מטעם שכתב הר"ן בעצמו דחכמים עשו דבריהם כשל תורה ויש בו עשה ול"ת של דבריהם ע"ש א"כ זה שייך התם אבל כאן דבאמת אינו מלאכה שהוא חכמה ולא מלאכה א"כ ניהו דחכמים אסרו אבל עכ"פ עשה דשבתון ליכא דמכל מקום מלאכה ליכא וכעין דברי הריטב"א הנ"ל לענין מחמר דאין בו עשה דלאו מלאכה היא ושפיר דוחה אותה העשה וע"כ דברי הר"ן פ"ק דשבת הנ"ל צע"ג ולית נגר ובר נגר דיפרקיני' ועיין תוס' בשבת דף קט"ז ע"ב ובר"ה דף כ"ט ע"ב שכתבו בהדיא דיש בו איסור דרבנן בתקיעה ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ל"ה שהבאתי למעלה ויש מקום להאריך אלא שאכ"מ. שוב מצאתי ברשב"א בחידושיו לשבת דף ל"ה ע"ב שכתב בהדיא דבתקיעה ורדיית הפת יש שבות דרבנן ע"ש שהביא ראיית הח"ץ מחולין דף פ"ד ועכ"פ דברי הר"ן צ"ע וגם מבואר שם שלא כדברי הט"ז ודו"ק. והנה כבוד אבי מורי הרב הגאון ני' הקשה אותי במכתב לשיטת הט"ז מה פריך הש"ס בר"ה דף ל"ג האנשים מעכבין והתניא אין מעכבין את הנשים והתינוקות מלתקוע בי"ט ומאי קושיא דלמא המשנה מיירי בשבת כמבואר משא"כ הברייתא דמיירי בי"ט. ולפענ"ד ל"ק דמלבד דהמשנה מיירי בסתם אף בי"ט ועכ"פ יקשה אמאי לא ביאר הברייתא דביו"ט אין מעכבין הנשים מלתקוע וגם על הא דתני אבל מתעסקים עמהן חידש ר"א דאפילו בשבת ועיין בתוס' שם ד"ה תניא אלמא דהמשנה מיירי ביו"ט אף גם דלפמ"ש למעלה דטעם של הט"ז הוא משום הואיל או משום מתוך שהותר לצורך והרי בנשים לא שייך הואיל ולא מתוך וז"ב ודו"ק ועיין בשו"ת פ"מ ח"א סימן ק"ג שכתב בהדיא דרק בר"ה התיר הט"ז משום דהותר בו לתקוע ולפי"ז בנשים דלא התיר לתקוע ממילא אסורות מלתקוע גם בר"ה ודו"ק ועיין בשו"ת שאגת אריה ועיין תענית דף י"ד דמקשה שופרות בשבת מי שרי ולשיטת הר"ן דאינו רק משום דמחזי כעובדא דחול הא כיון דמתענין ומצוה לתקוע בשופרות פשיטא דלא הוה חיישינן לעובדא דחול ואולי שייך גזירה דשמא יעבירנו וצ"ע גם על הט"ז. אחר כמה שנים מצאתי ביראים שכתב במצוה קי"ז דהא שאמרו תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דבהארכת תקיעתו יותר מכשיעור לא חילל י"ט כ"ז שהוא עסוק ולא פירש מן התקיעה כדאמרו בשבת דכל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על ציצין שאינם מעכבין ע"ש הלכך לאחר שפירש אסור לחזור ולתקוע הרי בהדיא דלא כהט"ז דגם ביו"ט אסור לתקוע וכן מבואר שם בכל הסימן ע"ש. והנה במ"ש למעלה יש לבאר דברי הש"ס בסוכה דף מ"ג לולב לכל מסור ועיין רש"י ותוס' ובר"ן מ"ש בזה ולפענ"ד נראה דהנה באמת כל החשש דשמא יעבירנו הוא רק בשביל דלא הוה בעידנא וכמ"ש הלח"מ ולפ"מ דאיתא בשיבולי לקט הובא במ"א סי' תק"ו דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא ולפ"ז הא הרא"ש כתב במ"ק דעשה דרבים היינו מה שאחד מוציא רבים ולפ"ז שם דשלוחי ב"ד מייתי לה וכל העם יוצאין בהקפת הכהנים לא שייך בעידנא דמקרי עשה דרבים משא"כ לולב דלכל מסור ודו"ק. ועיין בעירובין דף צ"ו דלכך נשים אסורות לתקוע משום דאיכא שבות הרי מבואר דגם ביו"ט יש שבות ודו"ק:
3