שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קס״חShoel uMeshiv Mahadura III 2:168
א׳נסתפקתי בהא דשוחט הפסח על החמץ דהקרבן לא נפסל אבל עובר בלאו אם לא הי' לו רק פחות מכזית חמץ אם עובר בלאו ובאמת שרבינו בפ"ג מהל' ק"פ נקט כזית חמץ אבל ראוי להסתפק אם אף בפחות עובר. ולכאורה נראה ראיה דעובר אף בפחות דכיון דאסור באכילה מן התורה דח"ש אסור מה"ת וגם דכתיב לא יאכל וכמ"ש רבינו פ"א מחמץ ה"א וא"כ ממילא מקרי חמץ ועובר על ב"י ועוד מידי אכילה כתיב בקרא הא בקרא כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וזה חמץ גמור הוא מן התורה ואסור באכילה ובהנאה ולכאורה היה נראה לי ראיה ממה דפירש"י בפסחים דף ס"ג ד"ה חייב דעובר על לא תשחט עם לאו דב"י וב"י והדבר תמוה אמאי לא פירש רש"י מקודם על תחלת המשנ' השוחט את הפסח על החמץ דעובר גם על ב"י וב"י וכבר העיר בזה ש"ב המצל"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שם מלתא דפסיקא נקיט דבאמת לפעמים משכחת לה שיעבור על לא תשחט ולא יעבור על ב"י וכגון בפחות מכזית דדעת הרבה פוסקים דלענין ביעור אינו עובר בפחות מכזית ולענין לא תשחט על חמץ עובר גם בזה ולכך לא פירש"י שם דבר אבל אח"כ דמפרש דברי ר' שמעון דאמר במועד חייב ור"ש אית לי' כ"ש למכות ולא אמרו כזית רק לענין קרבן וא"כ לדידיה עובר גם על ב"י מן התורה ושפיר כתב דעובר על ב"י וז"ב מאד. אמנם הראיה הנ"ל יש לדחות דהרי בלא"ה מקשה בשו"ת אא"ז הפ"י ז"ל ובשו"ת ש"א דאמאי ילקה על לא תשחט על חמץ הא הו"ל התראת ספק דשמא ביטלו ומזה הוכיחו כשיטת כלבו ודעימי' דלחמץ ידוע ל"מ ביטול והנה כבר כתבו כל האחרונים דמה דלא מהני ביטול לחמץ ידוע הוא דוקא לענין עשה דתשביתו אבל הלאו דב"י אינו עובר ועיין בפ"י ריש פסחים. ומעתה הדבר נכון דלכך לא פירש"י לעיל דעבר על ב"י דלא פסיקא לי' דיכול לבטלו ומכל מקום עובר על לא תשחט דעכ"פ חמץ הוא אבל אח"כ דמיירי במועד ולאח"ז איסורו א"י לבטל שפיר פירש"י דעובר על ב"י ודו"ק. (זה טעות דגם בע"פ הוא לאח"ז איסורו וע"כ דמיירי דבטלו קודם פסח וא"כ יכול להיות דבטלו) עוד יש לומר לפמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר על ב"י ע"ש וא"כ לכאורה משכחת לה דיעבור על לא תשחט ולא יעבור על ב"י כגון שדעתו לבערו אבל במועד הרי המג"א בסי' תמ"ו כתב דבשביעי של פסח מוכרח לשרפו דאל"כ הוה כמשהה חמץ ע"מ לקיימו ע"ש וא"כ משכחת לה בכה"ג וכמ"ש. ויש להמתיק הדבר דלדעתי נראה דכיון דלר"ש מותר חמץ לאח"ז איסורו מן התורה רק דרבנן קנסו וא"כ א"א להתיר במשהה ע"מ לבערו דא"כ ישהה תמיד כל ימי הפסח ואח"כ יקיימנו. ובאמת שכלם צווחו על סברת התוס' ועיין בש"א ובמגיה במלמ"ל פ"א מחו"מ. ומעתה רש"י דפירש במועד אליבא דר"ש שפיר עובר על ב"י ג"כ וא"א שיועיל משהה ע"מ לבערו אבל לר"י דחמץ אסור גם לאח"ז איסורו א"כ שפיר מועיל משהה ע"מ לבערו דע"כ יבערנו דהא אסור באכילה ובהנאה וז"ב לדעתי ויש להאריך בזה ואכ"מ. איברא דהרב בעל אהעו"ז בחידושים שנדפסו בש"ע או"ח סימן תמ"ד נראה מדבריו דבמשהה חמץ ע"מ לבערו גם על לאו דלא תשחט על חמץ ג"כ אינו עובר ע"ש וכפי הנראה כן הסכים הצל"ח בפסחים דף מ"ט אבל לפענ"ד דבריהם אין נכונים דמה ענין זה לזה בפסח לאו ניתק לעשה דניהו שיבערו אח"כ מכל מקום לא קיים הלאו דהרי שחט הפסח על החמץ בעודו קיים ואפשר דסברתו דבאמת שני דברים אינו ברשותו של אדם וחמץ אינו ברשותו רק דהתורה עשהו כאילו ברשותו כדי לעבור על ב"י וכל שמשהה ע"מ לבערו שוב אינו עובר על ב"י וכיון שאינו עובר על ב"י שוב אינו ברשותו של אדם וכיון שאינו ברשותו שוב ממילא לא עבר גם על לאו דלא תשחט ואפשר דזה סברת רש"י דכתב דעובר על לאו דלא תשחט עם לאו דב"י דלמה לי' לבאר זאת. ולפמ"ש אפשר דקשה ליה איך יעבור על לא תשחט הא א"ב של אדם וע"ז כתב כיון דעובר על ב"י והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו ממילא עובר על ב"י ועל לא תשחט ויש ליישב בזה דברי רש"י דלכך לא פירש רש"י לעיל גבי ע"פ דע"פ מקרי עדיין ברשותו קצת ועיין באהע"ז סימן כ"ח בח"מ וב"ש שם לענין קידושין א"כ א"צ רש"י לפרש דעובר על ב"י דפשיטא דעובר על ב"י ולא תשחט אבל במועד בודאי אינו ברשותו לר"ש שפיר ק"ל והוצרך רש"י לפרש כמ"ש ודו"ק. עכ"פ יהי' איך שיהיה הספק עדיין במקומו דלמה לא יעבור על לא תשחט גם על פחות מכזית כיון דאסור באכילה והנאה הן אמת דלטעם דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי אפשר לומר דלענין שוחט את הפסח על החמץ לא שייך זאת דלא חזי לאצטרופי דכבר שחט את הפסח על פחות מכזית מיהו כבר כתבתי דבחמץ אסור בכ"ש משום דכתיב לא יאכל וכמ"ש רבינו בפ"א מחמץ ובאמת אם נימא דעל ח"ש אינו עובר על ב"י שפיר יש לומר כיון דהתורה לא אצרכה לבער וא"כ ממילא אדרבא כיון דבאכילה ובהנאה אסור בכ"ש וא"כ ממילא א"ב של אדם דלא עשהו כאילו הן ברשותו רק כשיעבור על ב"י וכיון דאינו עובר על ב"י בפחות מכשיעור שוב א"ב וממילא אינו שוחט את הפסח על החמץ שאינו שלו ושל כל ישראל. ומכאן נראה ראיה ברורה לדעת הסוברים דב"י ל"ש פחות מכזית ובזה יש מקום לומר דלכך איצטריך קרא דלא יאכל לאסור אף בכ"ש וכבר הקשה הכ"מ על רבינו ת"ל דחצי שיעור אסור מן התורה. ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לענין שאינו עובר על לא תשחט דמטעם חצי שיעור היה מקום לומר דגם על חצי שיעור יעבור על לא תשחט דאף שכתבתי דלא שייך חזי לאצטרופי אפשר דמכל מקום אסור כיון דעכ"פ מקרי חמץ לענין אכילה ממילא עובר על לאו לא תשחט על חמץ ולכך כתיב לא יאכל וממילא אינו עובר דאינו עובר על ב"י וכמ"ש. ובזה יש מקום ליישב קושית התוס' בפסחים דף כ"ג דלכתב לא יאכל מוחזקיהו ולא לבעי לך. ולפמ"ש א"ש דלריה"ג אדרבא לכך כתיב לא יאכל לאסור בכ"ש כדי להורות שגם על לא תשחט עובר בכ"ש ולדידיה לא שייך לומר דאינו ברשותו של אדם דהא כיון דמותר בהנאה ממילא הוא ברשותו. עכ"פ דברי רבינו שכתב דאינו עובר כ"א בכזית א"ש. איברא דהכ"מ לא הראה מקורו דמנ"ל דוקא בכזית ומצאתי בירושלמי בפסחים על המשנה דהשוחט את הפסח על החמץ דמשוה בהדיא לאכילתו בכזית ומשם מקור מקומו של רבינו ודו"ק:
1
ב׳עוד נראה לי בישוב קושית הצל"ח על רש"י דהנה לכאורה הי' נראה לי ברור דהא דאמרינן דחייב אם יש לאחד מבני חבורה דזה דוקא בע"פ אבל במועד ודאי אינו עובר רק כשיש להשוחט או הזורק בעצמו ולא כשיש לאחד מבני חבורה וטעמא דידי הוא דבאמת חמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ולפ"ז זהו דוקא לאותו האיש שיש לו החמץ עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אבל שיעבור האחר על חמץ שיש להאחד מבני חבורה זה אי אפשר דהרי באמת החמץ אינו שלו והוה כאילו יש לאחד משאר העולם דאינו זקוק לו וה"ה לאחד מב"ח דהא מה שיש לו אינו שלו רק דהכתוב עשאו כאילו הן ברשותו אבל עכ"פ לא מקרי של בני חבורה וז"ב לפענ"ד. ובאמת שגם בע"פ צריך להבין איך עובר כשיש לאחד מב"ח והא כיון דזמנו אחר חצות וא"כ א"ב. ומיהו משכחת לה בח"ש וכמ"ש למעלה. אבל זה דחוק דסתמא אמרו בברייתא דעובר על לא תשחט על חמץ כשיש לאחד מב"ח וע"כ נראה דכיון דמי שהוא מב"ח באותו האיש עצמו הוא ודאי עובר בב"י וכיון שכן שפיר קרינן בו לא תשחט על חמץ דלאותו האיש מקרי חמצו והוא עובר על בל ילין וכדאמרו בש"ס מידי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב וכיון שכן שוב שפיר קרי ב"ח דעכ"פ מי שהוא מב"ח יש לו חמץ ואותו האיש באמת נעשה שלו וז"ב מאד. ואמנם זה הנ"ל ברור דאם כבר נשחט על החמץ ודאי אח"כ אינו עובר אם יש לאחד מבני החבורה בעת הקטרה משום דבאמת החמץ אינו שלו רק שעשאו הכתוב כאילו הן ברשותו ואם נימא דהזבח נפסל שוב לא מקרי ב"ח. אבל באמת גם זה בורכא דבאמת קי"ל דהזבח כשר וכמ"ש הרמב"ם והתוס' כאן דהזבח כשר. ומכאן נראה לי ראיה דהפסח כשר דאל"כ איך חייב הזורק על חמץ של אחד מב"ח הא כבר נפסל הזבח ונתבטל הב"ח דכבר אזל החבורה ובזה יש להאריך בדברי הירושלמי בסוגיא והובא במשנה למלך פ"א מק"פ הלכה ה' ע"ש באורך. ובזה עמדתי על לשון רש"י בד"ה המקטיר את החלב שכתב על החמץ שיש לו בשעת הקטרה אי לא הי' לאחד מב"ח חמץ בשעת שחיטה ודבריו תמוהין דלמה האריך כ"כ ובצל"ח פירש דס"ל לרש"י דהפסח נפסל דלא כתוס' והוא כדאמרו בירושלמי מה שחייב על הזריקה הדא אמרה דפסח כשר ומוקי לה בשנתמנה בין שחיטה לזריקה ודבריו תמוהים דא"כ למה לא פירש"י בהא דחייב הזורק כן. ולפמ"ש יש לומר דלרש"י ק"ל כיון דהזבח פסול א"כ לא שייך עכ"פ אזהרת הלנה והקטרה באמת לא כתיב רק מדסמכי' ללא ילין וכל שהזבח נפסל לא שייך לא ילין ולזה כתב רש"י כשלא הי' לאחד מב"ח שלא נפסל הזבח וגם בעינן שיהיה לאותו הכהן דאל"כ כיון שהיה לאחד מבני חבורה א"כ הי' כבר לו דזה דוחק שנזדמנה לו אח"כ וגם י"ל דלא עבר בזה על לא תשחט דניהו דלענין ב"י כתב הרמב"ם דעובר כשקנה חמץ בפסח אבל לא לענין לאו דלא תשחט וע"כ דהיה כבר לו חמץ וא"כ כבר נפסל הזבח ולא שייך לא ילין ובשלמא הזורק שפיר חייב אף דנפסל הזבח דמ"מ י"ל דחייב דאף דהפסח פסול מכל מקום עובר משא"כ המקטיר דלא שייך לא ילין עכ"פ ודו"ק. אמנם עדיין לא נתחור לי דלשיטת רוב הפוסקים דאינו עובר על ב"י עד הלילה א"כ היאך משכחת לה דיעבור על לא תשחט דהא כל שאינו עובר על ב"י ואינו ברשותו שוב הוה כמו שיש לאחד מסוף עולם דאין החמץ שלו. אמנם נראה כיון דאח"כ כשיגיע הפסח יהיה החמץ שלו דהתורה עשאה כאילו היא ברשותו א"כ אי אפשר לומר דאינו ברשותו בע"פ דאטו יהיה ע"פ חמור מפסח וכיון דבאמת הוא לא ביער החמץ ורק שממילא נאסר וכיון דבפסח עצמו התורה עשאו כשלו ניהו דע"פ אינו עובר בב"י אבל לא שייך לומר דא"ב דהא סופו שיהי' כאילו הוא ברשותו ושפיר חייב בלא תשחט קודם פסח. איברא דלכאורה קשה בהא דכתב הרמב"ם דאינו עובר רק בכזית דנימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכתותי מכתת שיעורי' וכן הקשו האחרונים לענין ב"י וצ"ל דכמו דאמרו במנחות דף ק"ב דחיבת הקדש משוי להו אוכלא ולא אמרינן דכל העומד לשרף ולא הוה כעפרא ולפ"ז מכ"ש בזה דהתורה אמרה דעובר על ב"י ומחשב להו ברשותו וע"כ דחשוב אוכל וה"ה לענין לא תשחט. ובמ"ש יש ליישב מה דלא פירש רש"י דעובר על ב"י בתחלת המשנה משום דבאמת אינו עובר על ב"י עד הלילה ורק דמכל מקום נחשב ברשותו וכיון דסופו שיהי' ברשותו ולפ"ז יש לומר מגו דחשוב חמצו לענין לא תשחט חשוב חמצו שיעבור על ב"י א"כ ב"י טפל ללאו דלא תשחט משא"כ במועד ואדרבא לאו דב"י עיקר ולאו דלא תשחט טפל וזה הערה חדשה. ולפ"ז נראה לי להצדיק דברי האהעו"ז שהבאתי למעלה שכתב דלא דחי עשה דתשביתו עשה דפסח דחמיר ומשום שהמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר וכבר הארכתי בזה בתשובה דבשאלתות פ' צו מבואר להיפך דיחזור לביתו ויבער דאי אפשר לשחוט הפסח על החמץ ולפמ"ש יש לומר דצדקו דברי אהעו"ז דכל שדעתו לבערו ואינו עובר בב"י היאך נימא דיהי' עובר על לא תשחט הא באמת אינו ברשותו ואי דסופו שיהיה ברשותו הא באמת לא יהיה ברשותו גם בפסח דהא דעתו לבערו ואינו עובר על ב"י וגם כתותי מכתת שיעוריה כל דאינו עובר על ב"י וז"ב כשמש:
2
ג׳והנה בהא דאמרו בפסחים דף כ"ח א"ל ר"ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות א"כ מה ת"ל לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בכל תאכל חמץ והלשון דא"כ הוא תמוה ועיין תוס' שם וגם אח"כ הניחו בקושיא מה"ת דלר"ש יהא בבל תאכל חמץ בי"ד. ולפענ"ד נראה דהנה באמת רבא דריש מלא תשחט על חמץ דם זבחי דבשעת שחיטה אסור דבזמן שחיטה אסר' רחמנא ועיין תוס' שם ד"ה זמן. ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דלר"ש דאינו אסור בי"ד שפיר הקשה לו הא דכתיב לא תאכל עליו חמץ וזה בפ' ראה ולעיל מיניה כתיב וזבחת פסח לד' וע"ז כתיב לא תאכל עליו וא"כ יש מקום לומר דקאי על זמן הזביחה ולר"ש דדריש שמקיש אכילת חמץ לאכילת מצה א"כ שפיר אמרו מה ת"ל לא תאכל עליו והיינו דמשמע בזמן השחיטה ועיין רש"י וע"ז קאמר דאינו קאי על זמן השחיטה רק על זמן אכילת פסח וא"כ שפיר קאמר לא תאכל עליו והיינו על אכילת פסח יאכל מצה ודו"ק היטב. והנה בהא דאמר ר"ש הפסח בי"ד שלא לשמו פטור ע"ז שאל אותי הרב החריף מוה' מאיר בראם נ"י מהא דאמרו במנחות דף ג' דגם ר"ש מודה במחשבה דמנכרא דלא מפסלא וא"כ כיון דפסח הוא אחר התמיד א"כ מנכרא דלא נשחט לשם שלמים ע"ש. והשבתי בתכ"ד כיון דאדם טועה בשתי שעות ושלשה א"כ לא ניכר אז אם הוא לאחר התמיד או קודם וע"כ לא אמרו במנחות רק במה דמנכר ע"י הכלי או המקום משא"כ בזה ועיין בפסחים י"ב ודף נ"ח וגם כיון דאיכא מחו"כ בע"פ ולריב"נ גם בשאר ימות השנה דמקריב לאחר התמיד שוב לא מנכר וכעין דאמרו שם במנחות ודו"ק היטב:
3