שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קפ״אShoel uMeshiv Mahadura III 2:181
א׳נשאלתי לבאר לך דברי הרא"ש התמוהים במ"ש פ"ק דביצה דעגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו ביו"ט והוא דכלו לו חדשיו אבל לא כלו לו חדשיו לא ובעינן שיפריס על גבי קרקע כמבואר פא"ט וכ"כ הטור באו"ח סי' תצ"ח ותמה הר"י והב"י שם דע"כ לא אוקמא בהפריס על גבי קרקע רק באם לא נימא כר"נ דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים אבל לפי מה דקיי"ל כר"נ א"כ למה צריך שיפריס ע"ג קרקע. והנה בחידושי להלכות י"ט הארכתי בזה. וכעת נראה לי דהנה הד"מ כתב ליישב דלענין לשחטו ביו"ט שפיר אסור שמא ימצא בו טריפות והט"ז ביו"ד סימן ט"ו תמה עליו דלמה יאסור כיון דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ומידי דהוה אעוף שנדרס. ומ"ש הב"ח דעוף הנדרס היה לו חזקה משא"כ בזה דלא היה לו חזקה כבר כתב המג"א סי' תצ"ח דגם כאן יש לו חזקה דאתיא מכח רובא ע"ש. והנה לכאורה הי' מקום לומר ע"פ מ"ש הנוב"י בסברת רבינו מנחם מיוני שהביא התוס' בקידושין דף מ"ה דלשמא קיבל לא חיישינן שמא יקבל חיישינן וכתב הנוב"י הטעם משום דחזקה אלולא דילפינן מקרא בחולין דף יו"ד לא ידעינן לה ושם החזקה על לעבר ולא על להבא ע"ש ובתשובה הארכתי בזה. ולפ"ז כאן בשלמא לענין איסור אכילה שפיר שייך לומר דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים דיש לה חזקה דאתיא מכח רובא אבל לענין יו"ט דחיישינן שמא ישחטנו ויהיה טריפה וחיישינן שמא יתרסקו אברים אח"כ ע"י הדוחק שהי' לו יקרה לה חולשא אח"כ שיתרסק ועל זה לא מועיל החזקה על להבא. כן הי' נראה לכאורה אך זה אינו דע"כ לא אמרינן חזקה על להבא רק כמו התם דחיישינן שמא יקבל קידושין או שמא ימות דע"ז אין לה חזקה אבל כאן כיון דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים וא"כ לענין לעבר מועיל החזקה שלא נתרסק וא"כ מחזיקין אותו לבריא וכשר וא"כ מה"ת לחוש שמא יתרסקו אח"כ כיון דכבר הי' בריא ושלם ולא נתרסק ואף בלא חזקה מה"ת לאחזוקי ריעותא כל שהיה בריא ושלם וז"ב. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב דברי הרא"ש דהנה הרש"ל כתב ליישב דכל שלא כלו לו חדשיו חיישינן לריסוק ותמה הט"ז שם דמה יש לנו לחוש ניהו דבלא כלו חדשיו אסור משום חשש נפל אבל למה נחוש לריסוק איברים. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דכל דלא כלו לו חדשיו שפיר חיישינן ביו"ט מבלי לשחטו דעל להבא לא מועיל החזקה דשמא יתרסק אח"כ. וא"ל דכיון דהי' לו חזקה דאתיא מכח רובא דזה אינו דזה דוקא בכלו לו חדשיו ואתחזיק מכח רובא אבל כל שלא כלו לו חדשיו ולא היה הולד בחזקת כשרות ובריאות דשמא נפל הוא שפיר חיישינן שמא יתרסק וע"ז לא מועיל החזקה ואף לאחר ששהה ח' ימים אסור דעכ"פ הי' מקום בתוך ח' לחוש שמא יתרסק ולא הי' לו חזקה ע"ז. ויומתק הדבר יותר לפמ"ש התב"ש סי' כ"ט לענין מים בראש דכל שיצא מכלל רוב שוב לא שייך לומר דאזלינן בתר רובא וא"כ ה"ה כאן דרוב אינם נפלים דכלו חדשיהם וזה שלא כלו חדשיו אתרע לה רובא וז"ב. ובזה מיושב קושית הפר"ח באו"ח שם דלפמ"ש הד"מ אסור לשחוט א"כ מה מסייע לי' לר"נ מעגל שנולד ביו"ט דשם ע"כ צ"ל דמיירי בהפריס ועיין ביצה דף וא"ו ובתוס' שם דאל"כ מה בינו לבין עגל שנולד מהטריפה וא"כ כיון דכלו לו חדשיו שוב ליכא חשש כלל וז"ב ודברי הד"מ והרש"ל אם שלא צדקו נפרדים יצדקו במחוברים שניהם גם יחד ודו"ק ועיין פליתי מ"ש בזה משום דהוה דבר שיש לו מתירין ותמהני דלא זכר שכעין זה כתב הר"י בן חביב הובא בב"י סי' תצ"ח ועיין בפליתי שם ס"ק ג' שנראה קצת סותר דבריו ודו"ק:
1
ב׳וראיתי בכו"פ שם שכתב בטעמו של הרש"ל דלכך בלא כלו חדשיו בעי הפריס ע"ג קרקע הוא משום דאיכא מיעוטא דלא כלו חדשיו ומיעוט דכל שלא הפריס יש בו משום ריסוק דרק רוב ולדות אין בהם משום ריסוק וא"כ מצרפינן תרי מיעוטי ע"ש. והנה מלבד דגוף דבריו שתרי מיעוטי דלא שייכי זה לזה יצטרפו לבטל הרוב ז"א וכמ"ש האחרונים דע"כ לא אמרינן בקידושין דף ע"ג מיעוט ארוסות ומיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים ששניהם באים לסלק הרוב דזנות משא"כ כאן דנגד כל חד מהמיעוט איכא הרוב דכשרות וכל שכשירות הם לא שייך דתרי מיעוטי יעשוהו כפלגא דס"ס הרוב ולדות הם כשרות אף גם דלפי דבריו מי יתן לנו בשר לאכול דאם נימא דיש מיעוט שמרוסקות מחמת בית הרחם ומיעוט טריפות הריאה דהוא מיעוט המצוי דמה"ת צריך בדיקה וא"כ בשר לא נאכל כלל וע"כ דבכה"ג לא אמרינן דנצטרף תרתי המיעוטי זה לזה. וגם בגוף דבריו דלר"נ איכא מיעוטי דמרוסקים אינו מוכרח דר"נ אמר סתם בית הרחם אין בו משום ריסוק וכל שאין בו משום ריסוק מה"ת לחוש לזה. ואפשר לא הוה רק מיעוטא דמיעוטא ואפשר דבאמת ר"נ אמר סתם דאין בו משום ריסוק ואף מיעוט ליכא ורק כיון דחזינן דהש"ס רצה לסייע לו מעגל שנולד ביו"ט והוא דחה דמיירי ביצא דרך דופן או בהפריס וע"כ דאינו דבר ברור שאין בו משום ריסוק לכך שפיר חיישינן והו"ל מיעוטי ובזה כתבתי בחידושי להלכות יו"ט ליישב קושית הפר"ח דלהד"מ דביו"ט אסור לשחוט א"כ ע"כ הך דעגל שנולד ביו"ט מיירי בהפריס על גבי קרקע וא"כ מה ס"ד דרבא לסייע לר"נ מזה הא ע"כ בהפריס מיירי דאל"כ בזה אף לר"נ ראוי לאסור לשחוט ביו"ט. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת להס"ד דלר"נ אין בו משום ריסוק אברים כלל א"כ גם ביו"ט מותר דמה"ת לחוש כלל לריסוק כיון דאף מיעוט ליכא אבל כיון דחזינן דר"נ דחיק לשנויי ביוצא דרך הדופן א"כ חזינן דגם בעיניו אינו ברור הדין ולכך שפיר חיישינן למיעוט. וכעת נראה לי בישוב דברי הד"מ דהנה לכאורה יש לומר דסמוך מיעוטא דמרוסקין לחזקת אבר מן החי והו"ל פלגא ופלגא. אך ז"א דבענין אם אנן דנין אם מותר לאכול דאז כבר נשחט ואזיל לי' חזקת אבמ"ה ואיך שייך לצרף הך חזקה להמיעוט דאף דטריפה הי' מכל מקום מועיל השחיטה לטהרה מידי נבלה וא"כ לא נשאר רק המיעוט ומעתה זה לענין אכילה אבל אם אנו דנין אם מותר לשחטו ביו"ט ואולי תמצא טריפה ע"ז שפיר מצרפינן המיעוט להחזקה דאבמ"ה דבחזקת איסור עומדת ולא נסתלקה עדיין והא דסייע לר"נ מעגל שנולד בי"ט היינו משום דלר"נ דאף מיעוט אין בו שפיר סייע לו וכמ"ש אבל לדידן דעכ"פ בודאי איכא מיעוט שפיר אסור לשחטו ביו"ט. ובזה יש לומר דלכך בלא כלו לו חדשיו שפיר חיישינן והיינו משום דשם כיון דיש לו חזקת אבמה"ח מחזיקין מאיסור לאיסור דאף לשיטת הפוסקים דס"ל דלא מחזיקין מאיסור לאיסור היינו היכא דנסתלק האיסור הראשון קודם שבא השני אבל כאן דאנו דנין על השחיטה ועוד לא נסתלק האיסור שפיר חיישינן עכ"פ דברי הד"מ מיושבים היטב. הן אמת דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו ריש פרק אחרון של יבמות גבי סמוך מיעוטא דמפילות דמיעוט העומד לגמרי נגד הרוב זה אינו ממעט הרוב רק מיעוט דמפילות דהוא מן הרוב שמתעברות יש שמפילות אבל לא מיעוט העומד נגד רוב א"כ גם כאן המיעוט עומד לגמרי נגד רוב אבל הרבה מהקדמונים חלקו עליו בזה וע"כ דברי הד"מ נכונים. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בחידושי הר"ן לחולין שכתב בהדיא דלר"נ אף מיעוט השכיח לא מקרי ולמאן דדחי לי' ס"ל דעכ"פ מיעוט השכיח איכא והוא כמ"ש ושמחתי:
2
ג׳והנה בהא דאמרו בביצה דף ל"ד ע"א מהו לשחטה בי"ט מי מחזיקין ריעותא או לא ופירש"י בשלמא שאר בהמה אף דמחמרינן לבדוק אבל מכל מקום אזלינן בתר רוב שהם כשרות. ובאמת צריך ביאור דא"כ אמאי לא ניזיל כאן בתר רוב ולפמ"ש יש לומר דכאן לענין לשחטו ביו"ט מחזיקין מאיסור לאיסור דאכתי בחזקת אבמה"ח עומדת ולכך חיישינן. אך זה אינו דא"כ בכל בהמות נמי לענין לשחטו יש כאן עדן החזקת איסור של אבמ"ה ונחזיק מאיסור לאיסור וצריך לומר דכאן דכיון דאתחזיק ריעותא תרי יצא מכלל הרוב דרוב בהמות לא נדרסות ונרצצות ובכה"ג ל"מ רובא וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט לענין מים בראש הביאתיו לעיל. אך גם זה אינו דדברי התב"ש לא שייך רק היכא שהריעותא בא משנולד דאז יצא מכלל רוב בהמות אבל במה שקרה לה אח"כ הרוב במקומו כשר הי'. והעיקר נראה לי בזה דבאמת צריך להבין מ"ש רש"י דבשאר בהמות אזלינן בתר רוב והא הוה דבר שיל"מ דנוכל לשחטה אח"כ ובדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב וכמ"ש הר"ן והבאתי לעיל דברי הפליתי בשם הר"ן וכמ"ש מהר"י בן חביב בסי' תצ"א אך נראה דהנה בשו"ת צמח צדק נסתפק בביצת ספק טריפה שנולד בי"ט אם שייך לגבי איסור יו"ט דבר שיל"מ והיינו משום דאף דמותר אחר יו"ט משום איסור יו"ט מכל מקום לא הותר לגמרי דאכתי ישאר איסור טריפה עליו ול"ש לומר דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דלא ניתר לגמרי והרב השואל רצה להוכיח דבכה"ג לא מקרי דבר שיל"מ ואף לפמ"ש הצ"צ שם דמ"מ לענין איסור יו"ט הוה דבר שיש לו מתירין היינו שם באיסורים נפרדים אבל כאן נראה לי ברור דלא שייך דבר שיל"מ דכל עיקר החשש ביו"ט שלא לשחטו הוא משום חשש שמא נטרפה א"כ שפיר אמרינן דמותר משום הרוב כשרות הם ולא שייך כאן לומר דאחר יו"ט יהי' מותר ועד שתאכלנו באיסור דזה אינו דאותו הרוב שיתירנו אחר יו"ט משום דכשרות הן אותו הרוב יתירנו היום ואם תחוש היום שמא מהמיעוט דטריפות הם אף אחר יו"ט יהי' אסור וא"כ בכה"ג גם הצ"ץ מודה דאזלינן בתר רוב ולא שייך כאן דבר שיל"מ וז"ב כשמש. ולפ"ז שפיר אבעיא לי' בכה"ג דאתחזיק ריעותא שפיר מחמרינן שלא לשחטו ביו"ט דאתרע לה רובא דעכ"פ יש ריעותא וא"כ שפיר יש ריעותא ביו"ט והוה דבר שיל"מ דיכול לשחטה אחר יו"ט ול"ש כאן לומר דגם אחר יו"ט תאסור דזה אינו דשם באמת לא ניזיל בתר רוב ונבדקנו דהרי אתרע לה רובא אבל איך נשחטה ביו"ט וניזיל בתר הרוב והרוב אתרע לה וז"ב. ואם חומה היא מיושב היטב מה דהקשה הצל"ח וכבר קדמו בשאגת ארי' סי' ס"ו להקשות בהא דמוקי בחולין בהפריס על גבי קרקע וקשה אכתי הא גם בננערה צריכה בדיקה ואיך ישחטנה בי"ט. ולפמ"ש יש ליישב דהרי הבאתי לעיל דברי הר"ן שכהב בחשש דבה"ר משום ריסוק איברים אינו רק מיעוט למאן דלא ס"ל דר"נ ולפ"ז כיון דהרוב לא אתרע שוב מותר לשוחטו ביו"ט דלא אתרע הרוב ולא שייך דבר שיל"מ דגם אחר יו"ט ע"כ צריך להלך אחר הרוב וא"כ גם ביו"ט מותר משום הרוב ולא שייך לומר דהרוב אתרע דהרוב לא איתרע כלל ולא חיישינן למיעוט שלא לשחטו בשביל זה דמוקמינן ארוב שלא נתרסקו בבה"ר משא"כ כאן דאתרע לה רובא ובכה"ג הוה דבר שיל"מ. ובזה מיושב היטב מה שהקשה השאגת ארי' שם בהא דאמרו בביצה דף כ"ה לא ממקום שטובחת אכילתה והיינו לעולם דלא כר"ה ואסורה אף לאחר שחיטה ולא יצא מחזקת איסור וצריך בדיקה וקשה א"כ איך שחטינן ביו"ט. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דבכל בהמות יש חשש זה ולא אתרע הרוב כלל א"כ פשיטא דכמו דאזלינן בתר הרוב לענין טריפות כמו כן גם לענין יו"ט מועיל הרוב. ובזה מיושב גם מה שהקשו הפ"י והצל"ח והשאג"א שם מהא דבהמה מסוכנת דמותר לשחטה אף שצריכה בדיקה אם תפרכס. ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי במסוכנת מחמת חולי ובזה לא אתרע הרוב דבהמות דכל בהמות יוכלו לחלות ולמות וא"כ בכה"ג אזלינן בתר רובא גם לענין יו"ט. ובלא"ה לא שייך שם דבר שיל"מ דיאכלנו למחר דאין המתיר עתיד לבא בודאי והרי הוא מסוכנת וירא שמא תמות וא"כ איך ימתין עד לאחר יו"ט דלמא תמות תיכף מחמת שהיא מסוכנת למות ולכך לא שייך שם דבר שיש לו מתירין ואזלינן בתר רובא וע"ז פשטינן דאף בכה"ג אזלינן בתר רובא דל"מ אתרע רובא בזה ולא חיישינן שמא ימצא טריפה ומפני שצריך לחסמן תנן ולא מפני שצריך בדיקה וא"כ לא שייך כאן דבר שיש לו מתירין דע"כ גם אח"כ מותרת משום הרוב ואם תחוש למיעוט תהי' טריפה אח"כ ובכה"ג ודאי אזלינן בתר רוב וכמ"ש דגם הצ"ץ מודה בזה. ובזה מיושב היטב מה שהביא בשו"ת חות יאיר בשם הגאון בעל עבוה"ג שהקשה דדברי הש"ע סתרי אהדדי דבסי' תצ"ח פסק דלא מחזיקין ריעותא ומותר לשחטה ביו"ט אף דצריך בדיקה ואילו בי"ד סי' רמ"ו פסק דאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת והוא מהמרדכי ולמדו מהא דאמר כאן מפני שצריך לבדקו וה"ה בזה חיישינן שמא לא למד היטב ויקלקל ביו"ט ושבת המילה והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דשם שפיר חיישינן והוה דבר שיש לו מתירין דעד שתעשה באיסור תעשה בהיתר ויתחיל אחר יו"ט והילד הלז ימול ע"י בקי שכבר מל ול"ש לומר דאח"כ ג"כ צריך לסמוך על הרוב דאח"כ ל"ש רוב דאח"כ הוא רואה ואחרים עומדין ע"ג וגם אם יקלקל יתקנו אחרים וז"ב ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה דהנה בהא דאבעיא לי' מהו לשחטה ביו"ט נתקשה הצל"ח דלמה נחוש לזה הא מן התורה אין חשש כלל דמתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולשיטת רש"י אף בא"צ כלל מותר ולשיטת התוס' עכ"פ צורך קצת סגי וצורך קצת בודאי איכא שמא יהי' כשרה ויאכל וא"כ אינו רק חשש דרבנן ובדרבנן ל"ח כדאמר גבי מטלת שאין חוששין שמא תקרע משום דקורע ע"מ לתפור הוא דמחייב אף דאסור מדרבנן אף באינו ע"מ לתפור אפ"ה שרי וה"ה בזה. ולכאורה קושיא גדולה היא אבל אחר העיון ל"ק כלל דהרי כל ענין דאמרינן מתוך כתב המג"ש בביצה דף י"ב ואחריו הפ"י מלא דבריו דהוא מדכתיב אשר יעשה לכל נפש ומשמע מפשטו דקרא דכל שהוא ענין שעשוי לכל נפש הוא יעשה לכם והותרו לגמרי ולפ"ז הרי אמרו בכתובות דף ז' ע"א דיהא מותר לעשות מוגמר בי"ט וא"ל עליך אמר קרא אך אשר יעשה לכל נפש דבר השוה לכל נפש. ולפ"ז זה ודאי דבהמות טמאות לא הותר לשחטן בי"ט אף דשייך מתוך משום דאינו שוה לכל נפש ומעתה כל דאתחזיק ריעותא נמצא אם הי' טריפה אינו שוה לכל נפש ואסור לשוחטו ביו"ט א"כ שפיר מבעיא לי' אם שחטינן ביו"ט דאינו שוה לכל נפש ודוקא דבר שראוי בעצמותו לאוכל נפש רק דהוא שחטו באופן שאינו ראוי כגון ששחט עולה דמצד עצמות הדבר שוה לכל נפש וא"כ שייך לומר שהותרה ביו"ט מתוך שהותר לצורך אוכל נפש אבל כאן גוף הדבר בעצם אם היא טריפה אינו שוה לכל נפש וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב מ"ש רש"י דכל הבהמות אף שצריך בדיקה מותר לשחוט משום דהרוב מעיד שהן כשרות והקשיתי לעיל דהא בדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב ולפמ"ש אתי שפיר דאם הרוב מעיד שכשרות א"כ הוה אוכל נפש א"כ שייך מתוך שהותר השחיטה לצורך דא"ל דאם היא טריפה שוב לא הוה שוה לכל נפש דזה אינו דטריפה בודאי שוב לא יהיה דהרוב מעיד כן וא"ל דהו"ל דבר שיל"מ דזה שייך לענין יו"ט דעד שתאכלנו באיסור קצת תאכלנו בהיתר ברור. אבל עכ"פ אוכל נפש בודאי מקרי דהא אמרת שהיא דבר שיש לו מתירין לאחר יו"ט א"כ ע"כ אתה מחזיק שהוא אוכל נפש בעצמותו וז"ב מאד. ויתכן יותר דבאמת בצ"ץ סי' ס"ט הקשה בשם חתנו הגאון בעל עבודת הגרשוני דבביצת ספק טריפה לא שייך כלל דבר שיל"מ דממנ"פ מותר דאם יתברר אח"כ שהיא כשרה שוב גם כעת מותר וכתב הצ"ץ דמכל מקום כעת כל שהוא ספק אסור לאכול ועושה איסור אף שבאמת הוא מותר ע"ש. ולפ"ז גם כאן קשה ממנ"פ הא אם נימא דהוא יש לו מתירין גם כעת הוא מותר וצ"ל כמ"ש הצ"ץ דכעת אסור עכ"פ מספק ולפי"ז זהו מצד איסור יו"ט אבל אוכל נפש הוא בודאי ומותר. ומעתה זהו בשאר בהמות אבל בבהמה דאתרע בה החזקה שוב ל"ש לומר דהוא אוכל נפש דדלמא אינו אוכל נפש וז"ב כשמש. ובזה מיושב כל הקושיות הנ"ל דשפיר מוקי בהפריס ע"ג קרקע וא"ל דא"כ היאך שוחטין ביו"ט דעכ"פ יש ריעותא דז"א כיון דהרוב מעיד שהיא כשרה שוב לא שייך לומר דאינו אוכל נפש דהא הרוב מעיד דהוא אוכל נפש וכמ"ש דלא שייך דשיל"מ בזה משא"כ כאן. ובזה מיושב הא דאמרו ולא ממקום שטובחת אכילתה והיינו דלא כר"ה ולפ"ז שוב אתחזיק בה ריעותא. ולפמ"ש אתי שפיר דשם עכ"פ אוכל נפש בודאי מקרי דעפ"י הרוב בודאי יהי' אוכל נפש וא"כ הרי הותר לשחוט בהמה ומקרי אוכל נפש וא"כ למה נחמיר ביו"ט יותר מבחול כל דע"כ צ"ל דמקרי אוכל נפש ודו"ק:
3
ד׳ובזה יש ליישב דברי המהרש"ל שכתב ליישב דברי הרא"ש דכל שלא כלו לו חדשיו בעי שיפריס ע"ג קרקע דחיישינן לריסוק ותמהו עליו דמה ענין ריסוק ללא כלו לו חדשיו דהחשש הוא משום נפל. ולפמ"ש אתי שפיר דכל שלא כלו לו חדשיו א"כ עד ז' ימים חיישינן שמא אינו אוכל נפש כלל א"כ שוב חיישינן לריסוק אברים דהו"ל דבר שיש לו מתירין דשמא יתרסק כעת וא"ל דהו"ל חזקה ורובא דהא בי"ט ל"מ רובא דהוי דבר שיל"מ וא"ל דכל שהוא דבר שיש לו מתירין שוב עכ"פ אוכל נפש הוה דזה אינו דמכל מקום באותה זמן איסור הוא וא"ל דשייך ממנ"פ דאם יתברר אח"כ שהיא כשרה ממילא היתה כשרה דזה אינו דלא כלו חדשיו א"כ הוא חלוש היצירה ויוכל להיוה שתתחזק ותעמוד על בריאותה או לא תתחזק וא"כ הזמן מברר זאת ולא שייך לומר בזה אגלאי מלתא למפרע דזה תלוי בזמן ובסיבות הקורות אותם אח"כ וכבר נודע מ"ש הנימוק"י דלא שייך אגלי מלתא למפרע בהפילה דיוכל להיות שהפילה מאיזה סיבה ע"ש ר"פ החולץ ובכה"ג שוב הו"ל דבר שיש לו מתירין ואסור וז"ב. עוד היה נראה לי ליישב דברי הרא"ש דהנה בהא דאמרינן בחולין דף ט' דנחלקו אביי ורבא אי ילפינן מסוטה כהב הרשב"א בחידושיו דסברת אביי הוא דמחלק בין ספק הבא במקרה לספק בתולדה דבתולדה חיישינן מה"ת לספיקו ואסור ע"ש. ולפי"ז נראה לי לענין איסור יו"ט כל שלא הפריס ע"ג קרקע ניהו דר"נ ס"ל דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים י"ל דעכ"פ מיעוט דמיעוטא בודאי שיש חשש ריסוק אברים ושוב לענין לשחטו ביו"ט שוב הו"ל ספק הבא בתולדה דמצד בה"ר יש חשש בשעה שיצא מבית הרחם אם לא נתרסק ושוב בודאי חיישינן כל דהוה דבר שיל"מ חיישינן אף למיעוט. ובזה מיושב היטב קושית הט"ז דמ"ש מהא דאתיליד ריעותא בבהמה ואפ"ה מסקינן דמותר לשחטה ביו"ט. ולפמ"ש אתי שפיר דשם הוה ספק הבא במקרה דחיישינן שמא נשתברו רוב צלעותי' והו"ל ספק הבא במקרה דלזה לא חיישינן וז"ב. איברא דלכל הדברות ואמירות אכתי קשה קושית הצל"ח בהך דאמר מפני שצריך לבדקן ושם החשש שמא תפקע באור והוה הבערה שלא לצורך והרי הותר הבערה שלא לצורך דאמרינן בהבערה ג"כ מתוך. והנה לפמ"ש לעיל דדוקא באוכל נפש שייך מתוך וא"כ אם נימא דהבערה כיון דהוא כאוכל נפש שוב הותר א"כ כל דחיישינן שתפקע ולא תהי' כלל לצורך אוכל נפש שוב אסור אבל לפמ"ש הרב המגיד בפ"א מיו"ט דהבערה דמותר הוא בשביל שכתיב לא תבערו אש ביום השבת הא בי"ט שרי וא"כ מה נ"מ בין לצורך בין שלא לצורך והיא לכאורה קושיא נפלאה אמנם נראה דהדבר נכון דהנה בירושלמי פרק משילין אמרו מהו להדליק נר של אבטלה א"ל אסור מתניתין פליגא על חזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט וכו' ר"נ אחוה דר"א בעא קמי' ר' יוחנן א"ל לא תאסר ולא תשרי ומצאתי בהה"מ פ"א מיו"ט שם שכתב דאף דר' יוחנן אמר דלא תאסר ולא תשרי לא סמך עליו רבינו משום דבש"ס דילן משמע דר"י עצמו ס"ל דאמרינן בהבערה מתוך. ומעתה כאן דרבה בב"ח אמרי' משום ר' יוחנן דמפני שצריך לבדקן וא"ל מפני שצריך לחסמן א"כ י"ל כיון דנראה דר"י מספקא בזה אי אומרים בהבערה מתוך שפיר נסתפק גם כאן אי אסור מפני שצריך לבדקן או מפני שצריך לחסמן. ולפענ"ד מ"ש ר"י לא תאסר ולא תשרי הוא מפני שנסתפק בתרי לשונות אי הטעם מפני שצריך לבדקן או שצריך לחסמן. ובזה י"ל הא דאמרו אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה והקשה בצל"ח דא"כ נפשוט להיפוך דמדלא אמר מפני שצריך לבדקן ש"מ דל"ח. ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דלכך אמר ר"י מפני שצריך לחסמן דהוא נסתפק אי הבערה מותר במתוך ודלמא שרי ולכך צריך לאסור מפני שמחסמו אבל לעולם דגם מפני שצריך לבדקן חיישינן אם נימא דבהבערה לא שייך מתוך וא"כ באתיליד ריעותא דלענין שחיטה דלא שייך מתוך שוב אסור וכמ"ש:
4
ה׳ובזה יש ליישב גם דברי הרי"ף שלא הביא כלל הך אבעיא דשחטה ביו"ט ותמהו ע"ז. ולפמ"ש א"ש דלדידן דבהבערה אמרינן מתוך ולא קי"ל כהך דמפני שצריך לבדקן רק מפני שצריך לחסמן והרא"ש סייע לזה מדר"ל אמר משום לענין רעפים וביש"ש תמה דהא מכל מקום יכול להיות גם מפני בדיקה ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא לר"י יש להסתפק בזה דהוא מסופק אי אמרינן בהבערה מתוך אבל לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך בהבערה א"כ ע"כ מפני שצריך לחסמן תנן וא"כ מה"ת לחוש שמא לא יבדקו יפה יפה וא"כ כל דלא נזכר בברייתא חשש שמא לא יבדקו מה"ת לחוש לזה אף במקום דלא שייך מתוך כנלפענ"ד ודו"ק היטב כי הוא ענין נכבד. ובזה מיושב קושית העבה"ג הנ"ל דאנן קי"ל דמי שלא מל בשבת אסור למול בשבת דשמא לא יוכל למול ומחלל שבת והוא מהמרדכי שכתב מקורו מהא דאמרינן מפני שצריך לבדקן והרי אנן קי"ל כמ"ד מפני שצריך לחסמן. ולפמ"ש יש לומר דהמרדכי מפרש דלכך אמר מפני שצריך לחסמן משום דבהבערה אמרינן מתוך ור"י ס"ל בש"ס דילן דאמרי' מתוך ומה דאמרו בירושלמי לא תאסר ולא תשרי אפשר שמפני כבוד רב וחזקי' דס"ל דאסור להדליק נר אבטלה מפני שא"צ ולא ס"ל דביום השבת הוא דאסור ולכך אמר לא תאסר ולא תשרי אבל באמת לא יוכל לסבור מפני שצריך לבדקן אבל במקום דשייך החשש כגון במילה בשבת שפיר חיישינן וז"ב ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בפרמ"ג בשפ"ד ס"ק ג' כתב ליישב קושית השאג"א הנ"ל ויש לי הרהורי דברים על מ"ש שם ואכ"מ. אך מ"ש שם דכפי הנראה דאם שחט ע"מ שימצא כשר א"כ כי נמצא טריפה אין כאן חיוב חטאת שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה לא זכיתי להבין דבריו דמלבד שהוא נגד המשנה דשוחט ונמצא טריפה וכמ"ש בעצמו אף גם דמה ענין זה למלאכת מחשבת דגוף המלאכה חשב לעשות רק דאריה דאיסורא רביע עלי' מצד טריפותה אבל הי' כאן נטילת נשמה או מפרק ומקרי מלאכת מחשבת וז"פ לפענ"ד ודבריו צ"ע. והנה במ"ש למעלה דטריפה לא מקרי שוה לכל נפש. אחר כמה שנים שנת תרי"ב הגיד לי אחד קושיא בשם ספר מלא הרועים באות ק' בהא דאמרו בחולין דף נ"א לימא מסייעא לי' עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט וע"כ דאין בו משום ריסוק אברים וע"ז הקשה לשיטת הרמב"ם דספיקות רק מדרבנן אסור הו"ל איסור דרבנן ושרי לעשות בידים וא"כ מותר לשחוט בשביל קטן. והשבתי בזה כיון דהוה ספק טריפה שוב אין שוה לכל נפש מקרי וחפשתי ומצאתי בפרמ"ג או"ח בט"ז סי' תקי"ב ובקיצור דבריו מצאתי שנסתפק בזה אי איסור מקרי אינו שוה לכל נפש וכתב די"ל דאריה דאיסורא רביע עלה וכמו תרומה ביד כהן דשרי לתקן ביו"ט ע"ש ויש לחלק דשם בעצמותו הי' ראוי וגם אם ישאל על התרומה ויפריש ממקום אחר אז תהי' מותרת אבל כאן גוף הדבר הוא טריפה וצ"ע. ובגוף הקושיא נראה לפענ"ד בזה דאסור לשוחטו דניהו דמותר לספות בידים לקטן נבילות אבל מ"מ למה ישחט זה לתת להקטין נבילות והוא יעבור על נטילת נשמה כל דאינו חזי לו ומוטב שיתן לו נבילה מיהו יש לדחות כיון דמקרי אוכל נפש בשביל הקטן שוב הוה אוכל נפש ושרי ביו"ט. עוד הי' נראה לי דבר חדש דאם נשחוט ספק טריפה בשביל קטן יש לחוש שמא יאכל גם הגדול כעין מ"ש התוס' ריש חולין בשם ר"ת דלכך אין נותנין לחש"ו לשחוט אף לכלבים דלמא יאכלו ממנו ע"ש ושאני נבלות דהכל יודעים שהיא נבלה ולכך מותר לספות משא"כ בזה ששוחט מאן מפיס שהיא טריפה. ומ"ש במלא רועים לחדש דכל דהוא ספק איסור תורה אסור לספות לקטן דקרי בי' לא תאכילנה לא נהירא לפענ"ד ועיין נדה מ"ו ע"ב דמיפר לה ממנ"פ אי דאורייתא דאורייתא ואי דרבנן קטן אוכל נבילות וע"ש בחידושי הרשב"א והר"ן דזה מקרי ספי בידים ואפ"ה שרי אף דהוה ספק איסור תורה דשמא נישואין דרבנן ומופלא הסמוך לאיש ספק דרבנן ואף דיש לדחות מ"מ גוף דבריו לא מסתבר ודו"ק:
5
ו׳והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י אמר לי שנת תרי"ד במ"ש המ"א סי' תצ"ח על דברי הד"מ דבעגל שנולד ביו"ט ליכא חזקת היתר והמג"א תמה דלמה ליכא חזקת היתר וע"ז אמר כיון דהושיט ידו למעי בהמה היא בעיא דר' הושעיא וא"כ אותן סימנים של העגל אם הי' רצה לשחוט אתמול לא הי' יכול רק ע"י שחיטת אמו אבל היום שנולד ורוצה להתירו ע"י אותן סימנים של העגל זה מקרי חזקת איסור ולא דבר נכונה דזה לא מקרי חזקה איסור דרק דשא אחידא באפי' ול"מ להלבוש דמטעם חלדה היא א"כ אינו איסור בעצם ואף להט"ז דנחלק עליו מכל מקום אם היה רוצה להרוג הבהמה אתמול היה יכול לשחוט הולד תמול בסימנים וא"כ לא מקרי חזקת איסור ועיין בתוס' חולין דף י"א שכתבו דהבהמה יש לה חזקת היתר דבמעי אמה לא היתה בכורה ומזה רצה הגאון מהר"י אשכנזי להוליד לענין חלב דלא מקרי חזקת איסור דבמעי אמו שרי ונחלק עליו בשעה"מ פ"ט מט"מ ע"ש ומכ"ש כאן להיפך עכ"פ בידו היו להוציא הולד מהבהמה ולשוחטה ודו"ק. והנה בשנת תרט"ז למדנו בחולין דף נ"א דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ופריך הש"ס ומשני שאם נולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן וכ"ת בשיצא דרך דופן והא לא קדיש בבכורה והקשה אחד מהתלמידים ושמו יעקב מענקיש נ"י דלמא מיירי שיצא ראשו מקודם והחזירו דהוה כילוד ואח"כ יצא דרך דופן ושייך בכורה ומ"מ אין בו משום ריסוק אברים דהא לא יצא רק ראשו דרך ביה"ר. והשבתי דזה אינו דמלבד דאין זה מוכרח דכל שהחזיר אח"כ ויצא דרך דופן שוב לא נתקדש ומה דאמרו דיצא ראשו היינו שנחשב לידה מיציאת הראש אף שכבר החזיר וכבר נתקדש בבכורה או שהו"ל כילוד שאינו ניתר בשחיטת אמו אבל אם יצא אח"כ דרך דופן שוב לא נתקדש בבכורה ועיין חולין ס"ט ע"ב ובש"ע סימן שי"ט אף גם דאפשר דביציאת ראש בלבד נתרסקו אבריו אף שהי' מונח כולו בבהמה. וגם השיב ש"ב החריף מוה' אברהם לבוב נ"י דהא אם נימא מוקצה לחצי שבת שוב הו"ל מוקצה דהא בשעה שהתחיל ראשו לצאת דרך בה"ר הי' אסור משום ריסוק אברים ושוב אף שלא יצא אח"כ עכ"פ נתקצה עכ"ד. ואף שיש לומר דר"ש ס"ל אין מוקצה מחמת איסור רק גרוגרות וצמוקים בלבד ושם אליבא דר"ש קאי דפוטר ביוצא דופן מכל מקום בלא"ה אתי שפיר דהרי בביצה כ"ו מקשה שם דאם נימא מוקצה לחצי שבת למה הוה מן המוכן ומשני דיתבי דייני אפומא דבירא והרי כל שהולידה דרך בהר"ח הי' אסור ועכ"פ לא ישבו דייני התם ושוב הו"ל מוקצה ודו"ק:
6
ז׳והנה בביצה דף מ"ם אמרו אי את תלית לך אית לך סימנא בגווה זיל שקיל ואי אינהו תלו לך אסחת דעתך ולא תשקול ופירש"י משום בשר שנתעלם מן העין. והנה בהגה"מ פ"ח מא"מ מביא מזה ראיה דקי"ל כרב בזה. ובאמת שהיא תמוה דלפמ"ש הה"מ בש"ס דילן משמע דלא קי"ל כן דהרמב"ם פסק כירושלמי ע"ש והרי כאן מבואר סתם גמרא כרב וכמדומה שכבר כתבתי בזה באיזה מקום ולא ידעתי מקומו והנראה בזה דהנה רש"י פירש עוד משום מוקצה. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמת טעם הפוסקים החולקים על הרמב"ם הוא משום דאזלינן בתר טבחי העיר שהם עכ"פ רוב ישראלים. והנה שיטת הר"ן בפרק א"צ דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב והנה הצמח צדק סי' ס"ט כתב דהיכא דיש על דבר אחד שני איסורים ובאחד הוה דבר שיל"מ אף אותו איסור דשאין לו מתירין ל"מ ביטול דהא יכול להרוויח עכ"פ אותו איסור שיל"מ ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דגם כאן כיון דאיסור מוקצה הוה דבר שיל"מ ולא אזלינן בתר רובא דעלמא ה"ה לענין בשר שנתעלם מן העין ג"כ לא אזלינן בתר רוב ואסור ודוק היטב: עוד יש לומר דהנה בטעמו של רבינו נראה לפענ"ד דלכך החמיר בבשר שנתעלם מן העין משום דבאמת כל הקדמונים הקשו דנימא סמוך מיעוטא לחזקת אבמה"ח וכתב הרשב"א במ"ה כיון דידענו שהתעסקו לבטל החזקה ורק שלא ידענו אם הם מומחים כיון שרוב הם מומחים והתעסקו לבטל החזקה שוב לא נשאר לצרף להחזקה ע"ש. ומעתה זהו כשחזינן שעכ"פ רצו להתעסק לבטל החזקה אבל כל שנמצא בשר ולא ידענו אם התעסקו כלל לבטל החזקה שוב אסור מטעם סמוך מיעוטא לחזקה וחיישינן שמא בא מרובא דעלמא שהם גוים ולא התעסקו כלל לבטל החזקה. אמנם שיטת המקילים הוא משום דכבר נודע מ"ש הרמב"ן והנמוק"י בענבי דמצנעי במקומו דכל שיש לתלות במקומו ממש אזלינן בתר קורבא. ולפ"ז כיון דבאותו עיר טבחי ישראל רוב יותר יש לתלות בקורבא דאותה עיר ולא בתר רוב של העולם ולפ"ז כאן דאם נתלה במקומו ממש שוב אסור משום מוקצה דהרי לא אסיק אדעתיה וע"כ צ"ל דמעלמא אתי לכאן ואותו איש לא אקצי מדעתיה וכל שהוא לא אקציה אינו מוקצה לשאר עולם וכמבואר בא"ח סי' ש"ה ולפ"ז כל שאי אפשר לתלות במקומו ממש שוב הוה רובא דעלמא נגדו ואסור ודו"ק. עוד יש לומר בטעמו של הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דלענין שחיטה ס"ל כל ישראל בחזקת כשרות רק כשנודע שהוא כשר ולכך כל שנמצא אסור ועיין ש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק א' ודו"ק:
7