שואל ומשיב מהדורא תליתאה ב׳:קצ״בShoel uMeshiv Mahadura III 2:192
א׳ע"ד מה שהארכת בסוגיא דבולמוס וביקשת להעמידך חוות דעתי ומה שחדשתי בזה אמרתי להעתיק אפס קצה כי אין הזמן גורם היום מעלי יומא דכיפורי שנת תר"א. מ"ש בשם הגאון שארי בעל נוב"י מהד"ק סי' ל"ו על מ"ש רבינו פי"ד מהמ"א טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה שהטבל במיתה וע"ז הקשה הא דעת רבינו בפ"א מתרומות הלכה כ"ו דתרומה בזמן הזה מימות עזרא ואילך אף בא"י אינו רק מדבריהם וא"כ נבילה חמור מטבל. באמת שקושיא גדולה היא ומ"ש ליישב בזה המעיין יראה שהוא דחוק. ולדעתי נראה בזה דבר חדש דהנה המ"ל בפ"ז מתרומות הלכה י"ז האריך להוכיח דאף בתרומה בזמן הזה אין אומרים בזה ספיקא דרבנן להקל ע"ש שהאריך בהוכחות נאמנות ומישב בזה קושית הכ"מ על הרמב"ם ואני בחידושי לרמב"ם שם המתקתי הדברים דבאמת דעת רבינו בשרשיו ובספרו היד דהעובר על תקנת חז"ל הוא עובר בעשה ול"ת דלא תסור ועשית ככל אשר יורוך והרמב"ן תמה עליו דא"כ ילקה על דבריהם דיהי' כשל תורה וכתבו הזהר הרקיע והמג"א ובקרית ספר בהקדמתו ביאר הדבר באורך דחז"ל מחלו על הדברים ולא עשו אותו כשל תורה כדי שיהיה הבדל בין דבריהם לשל תורה ולכך ספיקו להקל ע"ש ולפ"ז זהו כשיש באותו ענין דין דאורייתא עד"מ כל השבותין במלאכת שבת וכדומה שפיר ספיקו להקל ואין לוקין ונסקלין על דבריהם דאל"כ במה יודע איפוא ההבדל שבין דאורייתא לדרבנן וזה כמחילה ורשות מאתם אבל בתרומה בזמן הזה שאינו בכל מקום רק מדרבנן ואין תרומה נוהגת כלל מדאורייתא אף בא"י דבעינן ביאת כולכם שפיר אלמוהו חז"ל לתקנתם כשל תורה ולכך ספיקו להחמיר דא"ל דא"כ לא יהיה הבדל בין דאורייתא לדרבנן דהא לא משכחת דאורייתא כלל ולפ"ז ה"ה לענין מיתה אפשר דחז"ל אלמוהו לדבריהם כשל תורה ושפיר כתב רבינו שהטבל במיתה דממנ"פ בזמן הבית או לעתיד ברצות ד' במהרה יבנה א"כ יהי' טבל דאורייתא ובזמן הזה ג"כ חייב מיתה. ואף אם נימא דלענין מיתה לא אלמוהו חז"ל לתקנתם ואינו מצווה רק בעשה ול"ת עכ"פ חמור מנבילה דאינו רק לאו בעלמא ומ"ש רבינו שהטבל במיתה קאי בזמן הבית ולעתיד כיון דגם לדידן עכ"פ הדין משכחת לה ומה שסתם שאין דרכו לכתוב שאינו מפורש בש"ס וכמ"ש כעין זה הנוב"י לפי דרכו. ראה זה הערה חדשה לדעתי:
1
ב׳ובזה מיושב מה שתמה המג"א בסי' תרי"ח דאמאי לא ביאר רבינו שם דאם מעשר ירק אין מעשרין כדאמרו ביומא שם אליבא דרבי ולפמ"ש אתי שפיר דרבי דקאי בזמן הבית דתרומה דאורייתא שפיר יש לחלק דבירק אינו רק דבריהם ולא יכלו להחמיר בזה כדי שיהי' הבדל ביניהם אבל לדידן דכלם אינו רק מדרבנן פשיטא דאף בירק דרבנן אם אפשר לתקן מתקנין אותו וז"ב לדעתי. אברא דאכתי קשה דרבי מיירי בזמן הזה שהרי לאחר חורבן הי' וא"כ אמאי א"צ לעשר. והנראה בזה דבאמת דקדק רבינו נוב"י שם דאמאי נקיט רבי א"צ לעשר ולא נקט לענין תרומה ולא כתב בזה דבר. וע"כ נראה דבאמת במעשרות אין הדבר ברור אם הי' רק מדבריהם ורבינו בהלכות תרומות שם כתב ויראה לי שהמעשרות כתרומה אבל אינו דבר ברור ועיין בכ"מ שם ונוב"י שם ולפ"ז י"ל דרבי באמת סובר דמעשרות מן התורה ולכך במעשר ירק דהוא דרבנן שפיר א"צ לעשר דמעשר ירק אינו רק מדרבנן דלא עשו אותו כשל תורה וכמ"ש כדי שיהיה הבדל כיון דמשכחת לה מעשר מן התורה. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א דאמאי לא מוקי פלוגתא דרבי ורבנן בא"א בחולין ופליגי בפלוגתא דבן תימא ורבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כיון דהתרומה אינו רק דרבנן וא"כ בודאי הטבל חמור דהטבל טבול לתרומת מעשר שבו שזה מן התורה אף דהתרומה מדבריהם כמ"ש הנוב"י שם אבל המעשר גופא אם נפריש התרומת מעשר שבו יהיה המעשר מותר דבמעשר לבד מותר לזרים וחולין הוא ולא שייך הפלוגתא וע"כ דמיירו באפשר בחולין ואפ"ה ס"ל לרבי דא"צ לעשר ואינו דוחה אף שבות דהפרשת תרומות. ולפ"ז מיושב דברי רבינו דרבינו לשיטתו דגם מעשרות אינו רק דרבנן כמ"ש בהלכות תרומות ולכך אין מקום לחלק אף במעשר ירק כיון שכלו דרבנן. ובזה מיושב ג"כ קושית הנוב"י דאמאי פליגי ב"ת ורבנן נכניס אותם דרך קרפיפות ולא מתחייב בתרומה רק מדבריהם ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעכ"פ מדרבנן חייב א"כ אין נ"מ דהא כל התרומה אינו רק דרבנן וגם פלוגתא דרבי וראב"ש מיושב אם לא נימא כמ"ש דיש חילוק בין תרומה למעשר ויש להאריך בזה הרבה אלא שהזמן בהול שהיום ערב יום הכיפור יה"ר שיתכפרו עונותינו ברחמיו:
2
ג׳ובזה יש ליישב מה שהקשה הפרשת דרכים לפמ"ש הר"ן דלכך שוחטין לחולה בשבת ולא מאכילין אותו נבלה לפי שהנבלה עובר בלאו על כל כזית וכזית משא"כ בשחיטה ולפ"ז ה"ה טבל ותרומת דטבל עובר בכל כזית וכזית ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מבואר במשנה דמכות דנזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת והיינו משום דהתראות מחלקות ולפ"ז כיון דביארתי לעיל דטבל ונבילה וטבל ותרומה מיירי באמת בזמן הזה דאינו רק דרבנן ורק דחז"ל אלמוה לתקנתם וחמורים דברי סופרים מדברי תורה אבל כיון שעכ"פ לא שייך התראה בדרבנן דחז"ל לא תקנו התראה א"כ לא שייך לחלק בין כזית וכזית ואינו חייב על כל אחת ואחת וזה ברור. ובלא"ה יש לומר דטבל שהוא במיתה בידי שמים לא שייך לחלק בין כזית וכזית דכל דכבר נתחייב מיתה בידי שמים אין מקום למיתה שני' ולא שייך החומר בזה משא"כ לענין נבילה ושחיטה דהנ"מ היא לענין מלקות שייך חומר. ומ"ש בראשונה נראה ליעיקר. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפר"ד עוד דכיון דתרומה גדולה מן התורה אין לו שיעור א"כ יתרום כ"ש ועל חצי שיעור לא שייך מיתה. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דחז"ל תקנו שיעור א"כ כיון דכל התרומה אינו רק דרבנן וחז"ל עשו דבריהם כשל תורה א"כ גם לענין שיעור הוא כן ודו"ק ועיין רש"י חולין דף ק"ו ד"ה רבא שכתב דאורייתא היא והיא תמוה דאח"כ כתב בעצמו דאינו רק דרבנן ולפמ"ש יש לומר כיון דחז"ל אסמכה אקרא וגם משום סרך תרומה הו"ל תורה משום לא תסור. שוב מצאתי בתורת חיים שם שכתב כך מדעתא דנפשי' דלכך הוה מצוה מן התורה ולא ביאר בזה דבר ע"ש. ובזה נראה לי הא דאמרו בסוכה דף מ"ה ע"ב לולב יום אחד מ"ט לולב דרבנן בחד יומא סגי. והוא תמוה דמשמע דר"י לית לי' כלל דעל מצוה דרבנן מברכין ול"מ שיחלוק בזה ועיין ריטב"א שם. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא בלולב דיש לו עיקר בדאורייתא רצו חז"ל לעשות הבדל בין דאורייתא לדרבנן ולכך דעת ר"י דעל דרבנן א"צ לברך משא"כ במצוה שעיקרה מדרבנן כגון נט"י או מגילה או עירוב וכדומה אפשר דגם ר"י מודה והא דמביא הש"ס שם ראי' מרב דס"ל בחנוכה דמברך ללולב אף דחנוכה עיקרו מדרבנן צ"ל דחנוכה כיון דמצאו סמך במקרא ועיין רמב"ן פרשת בהעלתך וחשוב ד"ק אפשר דעשאוהו כשל תורה והוה דומיא דלולב ולא הי' לו לברך וצ"ע בזה:
3
ד׳עוד נראה לי דבר חדש בישוב קושית הנוב"י הנ"ל דהא טבל בזמן הזה לאו במיתה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב פ"י מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ט דטבל אסור לאכול שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד' כלומר לא ינהגו בהן מנהג חולין ועדיין קדשים שעתידין להתרם לא הורמו וכו' ע"ש. ולפ"ז נראה לי דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש המשנה למלך פ"ז מהלכות תרומות להסתפק באם התרומה טמאה טומאה דרבנן אם פטור ממיתה כיון דכתיב ולא יחלל יצא זו שהיא מחוללת והיינו דכל שהיא מחוללת אף בטומאה דרבנן עכ"פ מחוללת היא וביתר ביאור האריך המשנה למלך פ"ב מנערה ה"ה בסופו דכל שכתב הכתוב סתם כגון גבי אונס ולו תהיה לאשה ובעינן אשה הראויה לקיימה וכל שאינה ראויה לקיימה אף מדרבנן מיעטו הכתוב ע"ש שהאריך שם בזה ולפ"ז ה"ה כאן דהתורה הזהירה ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו א"כ אמרינן דכל שמדרבנן הצריכו להרים תרומה ממילא אסור לנהוג בה חולין עד שירים וא"כ ממילא מקרי אף בזמן הזה טבל להתחייב מיתה בידי שמים כנ"ל דבר חדש והמעיין במשנה למלך יראה שהדברים כנים. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הפר"ד בדרך החיים בהא דנחלקו הראב"ד והפוסקים בחולה שיש לפניו נבילה וצריך לשחוט אם שוחטין או מאכילין אותו נבילה וכתב הר"ן דיותר טוב לשחוט דנבילה יעבור על כל כזית משא"כ בשחיטה דבפעם אחת יעבור והקשה הפר"ד דא"כ היאך נחלקו לענין טבל ותרומה הא בטבל יעבור על כל כזית ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הפר"ד בעצמו כתב דא"ל דבכל כזית אין בו תרומה בכזית ולא יעבור דזה אינו דכל שהוא טבל אסור ותדע דהרי הכהנים שאוכלין תרומה אפ"ה אסורין בטבל. ולפ"ז זהו דוקא אם הטבל מן התורה שפיר אמרינן דקדוש בעצמותו כל שלא נתרם התרומה אבל אם הטבל דרבנן וא"כ מן התורה אין בטבל שום קדושה והוא חולין רק דרבנן אצריכו לפרוש תרומה וכיון שכן פשיטא דלא עשו הטבל קודש רק שהצריכו להפריש תרומה וכיון שכן שוב אינו במיתה על כזית דהא אין בו תרומה בכזית ועיקר הוא משום התרומה שבה וז"ב מאד והבן. ובזה מיושב קושית המהרש"א בהא דקאמר הש"ס לימא כתנאי ופירש"י הך דרבה אם אפשר לתקן והקשה המהרש"א דלמא פליגי באם א"א לתקן ובפלוגתא דב"ת ורבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שם אמרו דא"צ לעשר ושביק תרומה ועיין בנוב"י שם וכיון שכן הרי בטבל הטבול למעשר בלבד אין בו מיתה זולת כשהוא טבול לתרומה או לתרומת מעשר וכמ"ש הרמב"ם פ"י שם ועיין בעצמות יוסף שדעתו דשניהם דוקא בעינן אבל לתרומת מעשר בלבד לא מקרי טבול שיתחייב מיתה ואף דפשטת דברי רבינו נראה דאף לתרומת מעשר מקרי טבול עכ"פ כשהוא טבול. ולפ"ז שם דנקיט רק לענין מעשר בלבד א"כ ודאי תרומה חמור דהטבל אינו במיתה וא"כ מעשר חמור וע"כ בדאפשר פליגי. מיהו זה אינו דכשם דהטבל אינו במיתה ממילא גם המעשר ודאי אינו רק דרבנן אבל דברי הרמב"ם עכ"פ יש ליישב ממה שהקשה המג"א סי' תרי"ח ס"ק ט' במה דלא חילק רבינו בין מעשר ירק דרבנן לדאורייתא. ולפמ"ש א"ש דכל טעמו דרבי הוא לפי שבדגן יש לגזור אטו עציץ נקוב ע"ש וזה אם הטבל הי' מדאורייתא אבל כיון שכל הטבל אינו רק דרבנן רק דמכל מקום הוה במיתה משום דכתיב ולא יחללו וכמ"ש א"כ אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. ובדרך אחר אמרתי בישוב קושית הפר"ד הנ"ל דע"כ לא כתב הר"ן דשחיטה עדיף משום שלא יעבור על כל כזית נבילה דוקא בחולה סתם שדעתו מיושבת עליו רק שהוא מסוכן וכיון שרק דחוי' היא פ"נ אצל חולה כמ"ש הרמב"ם פ"ב משבת וכ"כ הר"ן בפ"ב דיו"ט לענין לרבוי בשיעורא ע"ש וא"כ כיון שאינו מותר רק שנדחה בשביל פקוח נפשו א"כ שפיר אמרינן דלמה יעבור על כל כזית וכזית כיון דפקוח נפשו יכול להיות ע"י שחיטה שלא יעבור על כל כזית וכזית בחנם כיון שאינו רק דחוי' אבל במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו א"כ הוא אינו יודע ומרגיש כלל וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה וא"כ אין אנו משגיחין כלל על החולה שהוא אינו עובר כלום שהרי הוא כמת ואינו מרגיש כלל ועיקר אנו דנין על המאכילין אותו ובהם אין חילוק בין כזית וכזית בין בפעם אחת שהם אינם אוכלים רק מאכילים ושפיר אינו משגיחין טפי על חומר האיסור וז"ב כשמש ומיושב קושית הפר"ד:
4
ה׳ובזה מיושב קושית המהרש"א דשם דקתני א"צ לעשר וקאי על החולה בעצמו א"כ א"א לומר דפליגי באי אפשר לתקן דשם יקשה דודאי תרומה עדיף דעל הטבל יעבור החולה על כל כזית וכמ"ש הר"ן דשם קאי לענין החולה בעצמו וז"ב מאוד. והנה הנוב"י שם נתקשה בדברי רבינו בשביתת עשור שהביא לענין יוה"כ הדין שמי שאחזו בולמוס ולא חילק בין הקל הקל תחלה כמו שחילק פי"ד ממ"א ע"ש שחידש דביוה"כ הדין דאין איסור חל על איסור ודבריו נעימים. וראיתי לאחרונים שהשיגו עליו דהאיסור דיוה"כ לא חל על החולה כלל דהוא מותר לאכול ובמח"כ טעו בזה דמלבד דרק דחוי' אצל פק"נ ולא הותר א"כ שפיר מקרי חלות איסור אף גם אטו אנו דנין על החולה אנו דנין על החתיכה חל האיסור של יוה"כ קודם ולא מצי לחול איסור טבל או נבילה וממנ"פ לגבי חולה גם האיסור של טבל לא חל אם אין לו דבר אחר ואם יש לו ממילא חל אותה חתיכה איסור יוה"כ קודם וז"ב. והנה לכאורה הי' נראה לי ליישב דלגבי יוה"כ לא שייך לומר הקל הקל תחילה דהרי לגבי איסור יוה"כ כל המאכלים שוים וכולם הותרו לגבי חולה וא"כ יש לומר מתוך שהותר איסור יוה"כ הותר גם איסור של טבל וכדומה וכעין דאמרו ביבמות דף ז' מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש היטב. אך יש לדחות דשאני התם דהותר לצרעתו אבל כאן אינו רק דחויה לגבי יוה"כ ועכ"פ יש לומר כיון דעכ"פ אינו מפורש הדבר לגבי יוה"כ לא רצה רבינו לשנות ונקיט סתם כלשון המשנה והחילוקים שבין קל לחומר העתיק בהלכות מאכלות אסורות ודו"ק היטב בכ"ז. עוד פש גבן לבאר דלכאורה קשה בהא דנחלקו אם טבל חמור או תרומה חמורה ולמה לא קאמר דטבל חמור שחייב אף שלא כד"א דהרי בטבל לא כתיב אכילה רק לא יחללו וכבר אמרו בפסחים דף כ"ד דכל דלא כתיב אכילה אף שלכד"א חייב. הן אמת שלא מצינו בשום מקום דבטבל יתחייב אף שלכד"א וכבר שאלני חכם אחד בזה והשבתי לו כיון דעיקר טבל הוא בשביל תרומה דינו כתרומה אבל באמת טבל הוא בעצמותו ואינו תלוי בתרומה כמ"ש לעיל בשם הפר"ד. אך נראה דכל הטעם שאמרו דאם לא כתיב אכילה אף שלא כד"א חייב כתבו האחרונים דאל"כ הי' לו לכתוב בלשון אכילה. ולפ"ז בטבל דאינו אסור בהנאה רק הנאה כילוי וגם בזה שיטת התוס' דאינו רק דרבנן עמ"ל פ"ב מתרומות הלכה ח"י וא"כ ל"מ למכתב בלשון אכילה דאז הי' גם הנאה בכלל כדאמר ר"א ובאמת טבל מותר בהנאה וכיון דלא מצי למכתב אכילה ממילא שלכד"א מותר ודו"ק ועיין מעילה דף ב' ע"ב תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם בשלמא לרבה ניחא אלא לר"י קשיא מאי מועלין בהם מדרבנן מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן דאורייתא משלמין חומש וכו' והיא תמוה דמה קושיא מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן הא החילוק מבואר שזה מן התורה וזה מדרבנן. ואמרתי דלפמ"ש המשנה למלך פ"ז מתרומות הנ"ל וביותר ביאור הוא בפ"ב מנערה הלכה ה' בסופו שהבאתי למעלה דהיכא דהתורה כתבה בסתם הענין כל שהוא מדרבנן בזה מקרי מן התורה וכמו שהארכתי לעיל בזה וא"כ ה"ה כאן אפשר הי' לומר כיון דמעילה ילפינן מן וחטאה בשגגה מקדשי ד' וא"כ כל שהתורה סתמה וכתבה דמה שיאכל בשוגג מקדשי ד' יהיה חייב מעילה וה"ה כאן כיון דמדרבנן הוא מועל בקדשי השם קרינן בי' שוב מקרי קדשי השם וגם מדאורייתא מועל ושפיר מקשה מה איכא בין דאורייתא לדרבנן והיינו דאף דמועלין רק מדרבנן מכל מקום קדשי השם קרינן בי' וע"ז משני דאין משלם חומש והיינו דע"כ לא שייך ספיקו של המלמ"ל. רק היכא דהתורה כתבה סתם אבל כאן דמן התורה אין מועל בזה גופא דכמאן דחלקינהו דמי ורבנן הוא דגזרו והיאך אפשר דיהיה כשל תורה ושאני התם דגוף תרומה היא מן התודה רק שמה"ת לא נתחללה שפיר אמרינן דכל שמדבריהם כבר נתחללה קרינן בי' פרט לזו שמחוללת ועומדת דהד"ס הוא ענין מבחוץ ולענין טומאה כבר נתחלל מדרבנן עכ"פ אף שאירע שכהן טמא אוכלה מ"מ מחוללת ועומדת קרי' בי' אבל באותו נידון דהתורה פטרה ורבנן קרי לי' מעילה א"כ אינו מועל רק מדרבנן ולא מן התורה דמן התורה יצא מידי מעילה דהו"ל כקדשים שמתו דוק ותשכח בכל הני שהאריך המשנה למלך הענין דרבנן הוא בפרט אחר וע"ז אנן דנין אם גם לענין זה שסתמה התורה ג"כ הוא בכלל או לא אבל כאן ע"ז גופא אנן דנין אם חייב מעילה ואמרינן דמה"ת פטור ולא קרינן ביה מקדשי השם א"כ אינו רק דרבנן. ובזה ניחא הא דפריך אח"כ ומי איכא מעילה מדרבנן והדבר יפלא דמלבד דכמה דברים מצינו שמועלין בהם מדרבנן וכמו שהקשו התוס' שם אף גם דבתחלה פריך שאין נ"מ דאורייתא לדרבנן ואח"כ פריך להיפך ומי איכא מעילה מדרבנן. ולפמ"ש אתי שפיר דבתחלה ס"ד דכל דקרינן קדשי השם שוב היה מן התורה וע"ז חידש הש"ס דבזה דהתורה גלתה דזה לא נקרא קדשי השם אין מועלין רק מדרבנן לפ"ז פריך דא"כ למה מועלין מדרבנן הא אין מועלין רק בקדשי השם וכאן כבר יצא מקדושתו. ומעתה מיושב היטב קושית התוס' דל"ד לדם דמועלין מדרבנן דשם דהתורה גלתה דמה"ת אף שהוא קדש אינו מועיל וע"ז שפיר אמרינן דמדרבנן מועלין וכן באפר חטאת אבל כאן דמה שאין מועלין בקדשים ששחטן בדרום הוא די"ל דנפקע הקדושה וא"כ שפיר פריך כיון דלא הוה קדשי השם איך שייך מעילה מדרבנן וע"ז משני דמצינו גם בקדשים שמתו דיצא מידי מעילה מה"ת ואפ"ה מועלין מדרבנן וה"ה בזה וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי סוגית הש"ס במעילה דף י"ב גבי הא דקאמר וקדושה שבהן להיכן הלכה ופריך מדם ולפמ"ש יש להאריך שם ודו"ק. אחר שנים רבות ראיתי בירושלמי פ"ח במס' יומא הלכה ה' דשם מבואר דנבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה ופריך הש"ס נבילה בלאו ותרומה בעון מיתה ואת אמרת הכין ומשני כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות והנה מבואר בהדיא כדברי הגאון נוב"י שבזמן הזה נבילה חמור מתרומה. גם מה שרצה הגאון לחלק בין תרומה למעשרות בכאן מבואר דאין לחלק ועכ"פ קושייתו על הרמב"ם היא תמי' גדולה אחר שמבואר בהדיא כן בירושלמי ואין מקום לכל התירוצים שתירצתי למעלה ומהתימה על הגאון שלא זכר דברי הירושלמי האלו ע"ש. והנה אם הי' דבריי נכונים בישוב דברי הרמב"ם הי' מקום ליישב גם מ"ש הרמב"ם פ"י מתרומות ה"ו דהמאכיל פועליו ואורחיו תרומה דהוא משלם להם דמי סעודתן ומטעם דאכילת איסור נפשו של אדם קצה ותמהו ע"ז דבאיסור אכילה דרבנן להרמב"ם הוי מחשב לאכילה והרי הרמב"ם ז"ל דעתו דתרומה בזמן הזה אינו רק מדרבנן וכבר הקשה כן בספר מקמ"ח סי' קי"ט. ולפמ"ש אתי שפיר. ובזה מיושב ג"כ מה שמקשה מהא דפסק דאין עושין סחורה בתרומה והרי באיסור דרבנן מותר לעשות סחורה. ולפמ"ש אתי שפיר ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דהנאת כלוי אסור בתרומה ועמלמ"ל פ"ב מתרומות א"כ שוב הוה דבר האסור בהנאה מיהו זה שזה נהנה אינו הנאה של כיליו וצ"ע בזה:
5
ו׳וזה אשר כתבתי לעצמי על מ"ש תלמיד אחד מתלמודי בסוגיא דבולמוס יום ד' כ"ב אלול תר"ח לפ"ק בהא דאמרו דמאכילין אותו הקל הקל תחלה הקשה כיון דסוף סוף צריך לעשות איסור מה נ"מ בין זה לזה והדבר דומה להא דאמרו גבי עשה דוחה ל"ת דאם אפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת דזה דוקא אם מקיים שניהם בלי איסור כלל אבל אם עכ"פ עושה איסור אף דרבנן לא מקרי אפשר לקיים שניהם ומטו בה משמא דהתוס' פסחים דף פ"ה שכתבו דכיון דאיכא הפסד קדשים לא שייך דאפשר לקיים שניהם וה"ה בזה. והנה אותם האחרונים שהביא איני מכיר ומ"ש בשם ספר מלוא רועים אם אמנם אין דרכי להעמיד יסוד על אחרוני אחרונים המגבבים דברים בלי שורש. אך אחרי שכבר הביא קראתי אחריו מלא רועים וראיתי באות עיין בענין עשה אות כ"ו כתוב כן והיא דעתו דמה"ת אף באפשר לקיים שניהם דוחה העשה הל"ת ומדרבנן הוא דבאפשר לקיים שתיהם לא דחי. והנה דבריו תמוהים מאד ונעלם ממנו במחכ"ת הש"ס מפורש ביבמות דף כ' ע"ב דאמרו אמר רבא ואיתימא ר"א לאו מלתא דאמרי דאמר ר"ל כ"מ שיכול לקיים שניהם ה"נ אפשר בחליצה ופירש"י דמה דאמרי דביאה ראשונה הוה שרי לכתחלה לולא משום גזירה דביאה שניה דאפילו ביאה ראשונה אסורה ולא אמרינן תדחה עשה את ל"ת דהא אפשר להתקיים בחליצה הרי דמן התורה אסור משום דיכול לקיים שניהם. ואף אם נדחוק ונאמר דמן התורה באמת מותר רק מדרבנן הי' אסור משום דיכול לקיים שניהם וא"צ לגזירה דביאה שניה מכל מקום יקשה מה פריך הש"ס מתבי ואם בעלו קנו ופירש"י אלמא מדאורייתא רמיא קמי' למדחי ל"ת ומה קושיא הא מן התורה דוחה אף שאפשר לקיים שניהם וגוף הדבר הוא תימה דהרי אמרו ביומא דף ז' דכל דאיכא טמאים וטהורים עבדי דאף לל"ב דוקא כל דהותר הוא דלא מהדרינן אבל כל דאינו רק דחויה למה נדחה כל דיכול לקיים שניהן:
6
ז׳ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דהקשה הש"ס שם מיתבי ואם בעלו קנו והקשו התוס' דהא רבא גופא מותיב מהך ברייתא והיאך איתותב. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ניהו דלכתחלה בודאי אסור אבל ס"ל לרבא דכיון דעכ"פ מן התורה אפשר דאף ביכול לקיים שתיהן א"צ לקיים שתיהן א"כ כל שכבר עבר ודחה פשיטא דקיים המצוה והש"ס ס"ל דאף בזה מה"ת לא דחי עכ"פ יהיה איך שיהי' הדבר מבואר בהדיא דלא כדבריו ומן האמור דגם גוף פירושו בתוס' ליתא דזה ודאי דחליצה במקום יבום הוה קצת הכחשת המצוה דמצות יבום קודם ואפ"ה אמרינן דיכול לקיים שתיהן וע"כ דכוונת התוס' בפסחים שם דכל דיהי' הפסד הפסח לא יקיים המצוה בטוב וכמ"ש התוס' בזבחים דף צ"ו וגם אף אם נימא כהבנת מלא רועים ל"ד לשם דשם עכ"פ יש עשה לדחות וכל דעושה איסור במה שמקיים שתיהן שוב שפיר עשה דוחה אבל כאן מה דוחה הפיקוח נפש וכל דיכול לקיים נפשו בלי הדחיה שוב לא נשאר כאן שום ענין שידחה וז"ב ופשוט ועיין בתוס' כתובות דף מ"ם ד"ה כשמן וע"כ אין לסמוך על ספרי הכללים כאלו. והנה הרא"ש כתב בשם רבינו מאיר דהביא דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבלה אין בה אלא לאו אלא כיון דהתירה התורה לנו אוכל נפש בי"ט הוה לדידן כל אוכל נפש בי"ט כמו בחול וה"נ כיון שהתירה התורה פקוח נפש הוה כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה כאלו עשאה בחול והיכא דאיכא תרי איסורי מאכילין הקל ושחיטה המאכל מותר אבל הנבילה המאכל עצמו אסור וארי' הוא דרביע עלה וע"ז כתב מעלתו דלמה לא נימא כל האיסורין הותרו אצל פקוח נפש. ולפענ"ד בכוונת הר"מ מרוטנבורג ז"ל דהנה כיון שהתורה התירה פקוח נפש א"כ כל מלאכה שאדם עושה בשביל החולה הכל הותר אצל פקוח נפש וא"כ לפ"ז לגבי החולה בעצמו הוא באמת עושה איסור אם אוכל נבלה דאף דהותר לו בשביל פק"נ הא יכול לקיים שתיהן ע"י שישחטו לו וזה השוחט לו לדידיה הותר כל דבר שיעשה בשביל חולה וא"כ שוב יאכל החולה בהיתר אבל נבילה החולה יאכל דבר איסור ואף דפקוח נפש הוא ז"א דפקוח נפשו הי' יכול להיות ע"י שישחוט לו. והנה באמת ברמב"ם ובר"ן וברשב"א מבואר דאינו רק דחוי' פקוח נפש ועיין כ"מ פ"ב משבת ה"א וברא"ש כאן מבואר דהותרה ולפענ"ד היה נראה הכרעה דלגבי החולה בעצמו אינו רק דחויה אבל לגבי האחר הותר דאל"כ ימנע האחר מלעשות כיון דאינו רק דחויה. ומיהו יש לומר דגם גבי חולה שייך זאת שמא ימנע ולא יאכל. אמנם נראה כיון דלגבי האחר הותרה שוב ממילא גם גבי החולה הותר לגבי' דבר:
7
ח׳ובזה יש ליישב דברי הר"מ הנ"ל עד"ז דלגבי אותו שעושה הדבר הותר לו ולכך כל ששוחט א"כ הותר לו ממילא גם גבי החולה הותר והמאכל היתר משא"כ אם יאכילו נבלה דלא הותר לגבי המאכילו דהא לא דחי שבת כלל שוב כשאכל גבי החולה באיסורו וגם זה נכון ועכ"פ דבר הר"מ והרא"ש נכונים מאד. וראיתי במג"א סימן שכ"ח ס"ק ט' שכתב דפקוח נפש הותר בשבת. ובאמת צ"ע דאנן קי"ל דרק דחויה היא והרא"ש הוא דכתב כן בשם הר"מ אבל אנן לא קי"ל כן וע"כ גם דינו תמוה. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו לימא כתנאי דתניא מי שנשכו נחש וכו'. ולפמ"ש בכוונת הרא"ש א"כ פשיטא דמעשר דהא הוא בעצמו אסור לעשות איסור דלא שייך פקוח נפש דהא אפשר בחולין ופשיטא דצריך לעשר דהא אחר יכול לעשר בעבורו ומכ"ש דברייתא קתני א"צ לעשר ור"א בר"ש אמר דמעשר. אך נראה כיון דבין כך ובין כך יעשה איסור דרבנן או טבל דרבנן או הפרשת תרומה בשבת ושפיר ס"ל לר"א בר"ש דלא יעשר דב"כ וב"כ יעשה איסור דרבנן או טבל דרבנן או הפרשת תרומה בשבת ושפיר ס"ל לר"א בר"ש דלא יעשר דב"כ וב"כ יעשה הוא איסור אבל כל שאחר יעשר ולאחר הותר לעשות כל איסורים ולא שייך דא"י לעשר דהשתא דמותר לקרע תרנגולת ולעשות כל מלאכות דאורייתא מכ"ש דיכולין לעשר עבורו ורק הוא בעצמו נחלקו אי מעשר. ובזה מדוקדק דבכל הדברים נקט ומקרעין לו וגוזזין לו ואילו לענין לעשר נקט בדידי'. ולפמ"ש אתי שפיר ודברי הרא"ש מבוארים בש"ס. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א על פירש"י דקאי באפשר בחולין ולא פירש דקאי בלא אפשר בחולין וקמפלגי אי טבל עדיף או תרומה עדיף. ולפמ"ש אתי שפיר דאם א"א בלי שיאכל כלו לא שייך לפלוגי אי יעשר או לא דפשיטא דמעשר הותר בשבת דפ"נ דוחה והוה כחול וגם לא שייך הלשון א"צ לעשר והא אסור לעשר דטבל עדיף ולכך פירש בדאפשר בחולין. והנה במ"ש למעלה דמה"ת ג"כ אסור כל דאפשר לקיים שתיהן לכאורה נראה סתירה מדברי התוס' במנחות דף מ"ם ד"ה כיון שכתבו דמה"ת שריא ורבנן הוא דגזור כל דאפשר לקיים שתיהן אבל אם נעיין בסוף דבריהם מסוף הדברים ניכר שראש הדברים אמת שכתבו אבל מדאורייתא שרי דכלאים בציצית הותר ולאו משום דחוי' א"כ משמע דוקא כל דהותר א"צ להדר אף שיכול לקיים שתיהן אבל כל שאינו רק דחויה צריך לקיים מה"ת שניהם כל דאפשר וכמ"ש. ועיין בשבת דף קל"ג ואי איכא אחר לעביד אחר דאמר ר"ל וכו' ומבואר שם דגם מה"ת כל דאפשר לקיים שניהן צריך לקיים שניהן וכן משמע בנזיר דף מ"א ודף נ"ח מבואר בהדיא הכי ומי כתב קרא הכי והאמר ר"ל וכו' והרי מן התורה מותר אף באפשר לקיים שתיהן וע"כ דישתקע ולא יאמר כן. ומ"ש להקשות על הר"ן דס"ל דלכך טבל חמור משום דעובר על כל כזית וכזית דא"כ היאך אמרו לימא כתנאי דלמה לא יעשר הא יעבור על כל כזית וכזית לק"מ דשם מיירי באפשר בחולין וא"כ י"ל דמיירי דסגי לי' בכזית או בחצי זית וב"כ וב"כ יעשה האיסור ולכך א"צ לעשר:
8
ט׳ובזה מיושב קושית המהרש"א שהקשה דלמה לא פירש רש"י דהפלוגתא הוא באי אפשר בחולין ולפמ"ש אתי שפיר דבאי אפשר בחולין שוב הי' צריך לעשר להר"ן וכמ"ש ודו"ק היטב. והנה במ"ש למעלה בשם הירושלמי דמוקי כמ"ד דתרומות ומעשרות מאליהן קבלו דמשמע דלכך תרומה קיל היה תמהתי מזה על מ"ש הסמ"ג עשין בשם ר"י ורמוז קצת בתוס' יבמות דף פ"ב דאף שמאיליהן קבלו אפ"ה הוא מה"ת ותמהני דהיאך יפרש דברי הירושלמי הלז. וראיתי בר"ש בפ"ו דשביעית משנה א' שהביא הרבה מקומות שמשמע דתרומות ומעשרות דרבנן ולא הביא מכאן ע"ש. ועיין סמ"ג לאוין ע"ז ע"ח שהביא בשם ר"ח כהן זקינו שכתב גם כן דאינן רק מדרבנן ובחידושי מזרחי האריך שם ועיין שו"ת רד"ך בית ט"ו מה שהאריך בזה ודו"ק היטב ועיין באורי מהר"א שטיין במצות ל"ת שם שנדחק מאד בפירוש הסמ"ג ע"ש ועכ"פ מזה קצת ראיה למ"ש רבינו יונה פרק תפלת השחר בשם ר"י מאורלייניש שתוספת שבת יש לו כל דין שבת כמו בתרומה שכל מה שתורם אף יותר מהשיעור חל התרומה ע"ש והרי התם בא מאליהן כל ענין תרומה ודעת התוס' בשם הר"י והסמ"ג דיש לו דין תרומה מן התורה מכ"ש במה שמוסיף על השיעור שיש לו כל דין תרומה ודו"ק:
9